בשנת 1939 התגוררו בעיירה אלכסנדרוב לודז'קי (Aleksandrów Łódzki, בגרמנית: אלכסנדרוב [Alexandrow]) כ-4,000 יהודים, שהיוו כשליש מכלל האוכלוסייה. רבים מהם השתייכו לחסידות אלכסנדר בראשותו של האדמו"ר יצחק מנחם מנדל דנציגר (Icchak Danziger), בעצמו תושב העיירה. מיד לאחר כיבוש העיירה ב-7 בספטמבר 1939 החלו הגרמנים להתעמר ביהודים ולרצוח אותם: הם הרסו את בית הכנסת, חטפו יהודים לעבודות כפייה, היכו יהודים והרגו מעל שלושים איש. הם גם מינו יודנראט (מועצת יהודים), הטילו עוצר יום-יומי, ומ-1 בנובמבר 1939 חייבו את היהודים לתפור טלאי צהוב על דש הבגד. ב-11 בנובמבר נשלחו פולנים ויהודים רבים לכלא רדוגושץ' (Radogoszcz) הסמוך ללודז'.[1]
לאוזני יושב ראש היודנראט הנוך אלטער (Henoch Alter) הגיעו שמועות על תוכנית לגרש את כל יהודי אלכסנדרוב לודז'קי ב-22 בדצמבר 1939. יחד עם מנהיגים יהודים נוספים, ובהם משה פְּזֶ'טיצקי (Mosze Przetycki) ומנשה פרימן (Menasze Freiman), ניסה אלטער לשכנע שני תעשיינים גרמנים, קנאפֶּה (Knappe) ושולץ (Schulz), להתערב ולפנות בשמם לראש העירייה, פּ. אנגל (P. Engel), אבל השניים סירבו.[2] בעקבות השמועות החליטו כמה יהודים לברוח לפני הגירוש המתוכנן,[3] וחלקם הסתייעו בידידים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה, Volksdeutsche) שהתגוררו באזור.[4] בפועל בוצע הגירוש ב-27 בדצמבר.[5]
לדברי ההיסטוריון שמואל קרקובסקי, הגרמנים הקימו מתרסים ימים אחדים לפני הגירוש כדי למנוע מיהודים לברוח.[6] לקראת הגירוש חלק מן היהודים נתנו או מכרו מרכושם למכּרים או לשכנים לא יהודים. תגובת האוכלוסייה המקומית הלא יהודית היתה מגוונת: היו שהפגינו אהדה וניסו לעזור, בעוד אחרים ניצלו את הפגיעוּת של היהודים.[7] יום לפני הגירוש, קבוצת יהודים החליטה לקבור את ספרי התורה כדי למנוע את חילולם. ביום הגירוש הורו הגרמנים ליודנראט להודיע ליהודים שהם נדרשים להתייצב בכיכר העיר בשעה 8 בבוקר. הקהילה הוזהרה שכל מי שלא יתייצב יִיָּרֶה מיד, במקום שבו יימצא. בכיכר העיר נדרשו היהודים למסור את המפתחות לבתיהם ולהצמיד לכל מפתח פתק עם שמו וכתובתו של בעל הבית.[8] הם נדרשו גם למסור את דברי הערך שברשותם ואת כספם,[9] אך בין המגורשים היו מי שהצליחו להחביא דברי ערך וכסף על ידי תפירתם לתוך מכפלות הבגדים.[10]...