שילוח 18, רכבת 901-13 מ - Gurs, מחנה, צרפת ל - Auschwitz Birkenau, מחנה השמדה, פולין ב- 08/08/1942

בעקבות דיונים אלו בתחילת יולי 1942 ביקר תאודור דנקר (Theodor Dannecker), ראש המחלקה לענייני יהודים בסיפ"ו-ס"ד (SIPO-SD) של פריז, במחנות המעצר שבאזור הלא כבוש; לדנקר התלוו סגנו ארנסט היינריכזון (Ernst Heinrichsohn) ומפקד ה- PQJ (המשטרה לענייני יהודים, La police aux questions juives) שבאזור הכבוש, ז'ק שוובלין (Jacques Schweblin). בדו"ח שסיכם את ביקורו רשם דנקר שאמנם הרשויות בצרפת רצו להיפטר במהירות מן היהודים, אך במחנות היו רק כ-3,800 יהודים שהתאפשר לגרשם. היהודים שכבר היו עצורים במחנות באזור הלא כבוש היו הראשונים שגורשו כשהחלו הגירושים מן האזור הלא כבוש בתחילת אוגוסט 1942. ביולי 1942 נפגשו כמה פעמים נציגים של ממשלת וישי ונציג מן ה-SNCF (חברת הרכבות הצרפתית הלאומית, La société nationale des chemins de fer) כדי לדון בהוצאת הגירושים מן האזור הלא כבוש אל הפועל. בפגישה כזו שהתקיימה ב-27 ביולי הציג איב פורקד (Yves Fourcade), המנהל הכללי של המשטרה, תכנית חדשה לגירושים אל האזור הכבוש: יעדם של הגירושים יהיה מחנה דרנסי (Drancy); הרכבות יעברו את קו ההפרדה בשלון-סור-סון (Chalon-sur-Sâone); אחד השילוחים שתוכננו בפגישה היה אמור לחצות את קו ההפרדה ב-9 באוגוסט, ובו 1,000 מגורשים ו-150 שומרים. פגישה נוספת התרחשה יומיים לאחר מכן, ובה הוחלט שכדי להקל על השמירה יורכבו הרכבות מקרונות מטען סגורים, ושלכל אחד מהם יוכנסו 30 איש. במרכז הרכבת יהיו שני קרונות מחלקת נוסעים ממחלקה שלישית בשביל השומרים. למעשה היו בשילוח 1,115 יהודים מארבעה מחנות מעצר שונים: 600 ממחנה גירס (Gurs), 175 מלה ורנה (Le Vernet), 175 מרסבדו (Récébédou) ו-165 מנואה (Noé). בשלב זה של הגירושים מן האזור הלא כבוש ניתנה להורים אפשרות להשאיר את ילדיהם בידיהם של ארגוני הסיוע היהודים. מסיבה זו מספרם של הקטינים בשילוח זה היה מועט....