נערה אלמונית כתבה ברשימת היומן האחרונה שלה (שלא הושלמה) מ-18 במרס 1942: "הגירושים נמשכים. עכשיו מגרשים משפחות, שבהן הבעלים או הילדים...".[1]
אם בשילוחים הקודמים שיצאו בחודש מרס גורשו מדי יום כ-700 איש, בגירוש שיצא ב-18 במרס נוספו אל 700 האנשים שנבחרו מראש לגירוש עוד כ-300 נשים, גברים וילדים יהודים שגורשו ללא התראה מוקדמת – הם נלקחו מבתיהם ישירות אל הרכבת. ב-19 במרס כתב יוסף זלקוביץ' ביומנו: "ואנחנו יכולים רק לדמיין איך אותם 300 יהודים נלקחו מבתיהם ונשלחו לדרכם תוך חצי שעה".[2]
גם מסמכים מארכיון המִנהל העצמי היהודי של הגטו מלמדים שב-18 במרס 1942 גורשו אלף יהודים,[3] אך בחשבונית השילוח שהגישה רשות התעבורה של הרכבת הגרמנית הלאומית (Reichsbahn Verkehrsamt) לגסטפו ליצמנשטט מובא מספר מעט גדול יותר – 1,001 מגורשים יהודים.[4] מספר זה מוזכר גם כמספר המגורשים שתועד ברשימת הגירוש לשילוח זה, מס' XXV, שככל הנראה הכינה ועדת הגירוש (Aussiedlungskommission) אחרי יציאת השילוח.[5]...