לתושבי גטו לודז' (Łódź ), או בשמו הגרמני ליצמנשטט (Litzmannstadt), לא היה כמעט כל קשר עם העולם החיצון. עם זאת, בגסטפו היו מודאגים מן האפשרות שתתעורר התנגדות לגירושים הבאים. על כן הצטוותה מחלקת המודיעין (Forschungsstelle A) לקיים האזנה לשיחות טלפון בגטו, ופקודה זו בוצעה בין 30 במרס ל־4 באפריל 1942.[1] אבל התקריות היחידות שצוינו בדוחות ההאזנה היו אזעקות שנשמעו בעיר ב־27 וב־30 במרס; שום תקריות לא תועדו בהקשר של היהודים. ממקורות יהודיים אנחנו יודעים שבתקופה זו הלכו והחריפו מצוקות היום־יום של תושבי הגטו: הדאגות הדוחקות ביותר היו הקיצוב שהונהג במזון, והשאלה מי ייבחר לגירוש.[2] ב־30 במרס התייחסו כמה מתושבי הגטו ביומניהם לגירושים האחרונים. כך למשל כתב ביומנו דוד שירקוביאק (Dawid Sierakowiak), יליד 1927, ב־30 במרס 1942: "פועלי סדנאות רבים שמשפחותיהם הצטוו לעזוב, בעוד הם עצמם זכו לפטור, יוצאים מרצונם עם משפחותיהם".[3]
באותו יום כתב ביומנו גם הניק פוגל (Heniek Fogel):
מאחר שמספר המגורשים גדול מאוד, כל מחלקה חייבת למסור מעל 30% מפקידיה ופועליה. עכשיו כולם עוזבים, אין יוצאים מן הכלל: פועלים, פקידים קבועים וכן הלאה. תנאי הפטור השתנו אף הם. משפחה של שלוש נפשות לדוגמה – רק אחד מהם עובד, ולכן זוכה לפטור, בעוד שהשניים האחרים נדרשים לעזוב. באופן טבעי, גם השלישי עוזב בדרך כלל, כי האנשים האלה אינם רוצים להיפרד ממשפחותיהם. במקרים מסוימים, כאשר אחד מבני המשפחה נחוץ מאוד בסדנה שבה הוא או היא עובדים, המשפחה כולה אולי תזכה לפטור. אבל רק לסדנה יש זכויות יתר כאלה. הרבה תפוחי אדמה וירקות נכנסים לגטו.[4]...