גל גירוש מ - Sompolno, Kolo, Lodz, פולין ל - Nowy Tomysl, Nowy Tomysl, Poznan, פולין ב- 07/1941

בקיץ 1941 יצאו מסומפולנו שלושה שילוחים למחנה עבודת כפייה בדויטשהוהה (Deutschhöhe [פז'יחודסקו,Przychodzko]), סמוך לבנטשן (Bentschen [זבונשין, Zbąszyń]). באותו זמן יצא כנראה שילוח נוסף ובו מאה צעירות יהודיות מסומפולנו ומערים נוספות בסביבתה למחנה העבודה דומברובקה (Dąbrówka). זמן קצר לפני הגירוש הורו הגרמנים למועצת היהודים (יודנראט) המקומית להודיע ליהודים על גירושם הקרב ולהכין רשימות גירוש ובהן שמותיהם של 400–500 גברים יהודים. יהודים משילוחים אלו ששרדו את השואה סיפרו שמשפחותיהם התלבטו את מי לבחור לשלוח בגירוש הזה. הקבוצה הראשונה ששולחה צולמה בידי אחד הגרמנים האתניים המקומיים. בתצלום נראים פניהם של 119 גברים המרוכזים בחצר גדולה בעיר. הקבוצה השנייה נשלחה יומיים לאחר מכן, וכשהגיעה לדויטשהוהה נשלחו רוב המגורשים למחנה הסמוך נויטומישל (Neutomischel [נובי טומישל, Nowy Tomyśl]); אחד המגורשים, ליאון ריבינסקי (Leon Rybinski, יליד 1917), סיפר אחרי המלחמה שלאחר שקיבל אישור מחלה הועבר לגרונוב (Grunow/Gronów) שבגרמניה. מסמכים מן המִנהל הגרמני של גטו לודז' (Gettoverwaltung) מאפריל 1942 מגלים כי 65–67 יהודים מסומפולנו אולצו לעבוד בתקופה זו במחנה זלכוב-שפיגלברג (Selchow-Spiegelberg [פוז'ז'דלו,Poźrzadło]), כארבעה ק''מ ממערב לגרונוב, בשביל חברת אוטו קונרד (Otto Conrad). שני המחנות, גרונוב וזלכוב-שפיגלברג, היו בתחום הרייך הישן (Altreich), ואם כך הרי ששילוח היהודים לשם נעשה בניגוד להחלטת היטלר מאפריל 1941 לאסור לשלוח יהודים משטח הגנרלגוברנמן והוורטגאו לעבודות כפייה בשטח גרמניה. זלכוב-שפיגלברג, גרונוב ודויטשהוהה היו מחנות העבודה שנועדו לסלילת הכבישים המהירים של הרייך (Reichsautobahnlager, RAB) בין ברלין לפוזנן ודרך פרנקפורט שעל האודר (Frankfurt Oder). למגורשים נאמר שהם ייעדרו מסומפולנו שלושה חודשים. כמה מהם העידו שגורשו ביולי 1941, ואחרים אמרו שהגירוש היה ב-2 באוגוסט 1941 – היום שבו חל באותה שנה צום תשעה באב על פי הלוח העברי. אברהם ברוך (Avraham Baruch, יליד 1922) גורש בשילוח זה, ולאחר המלחמה סיפר בעדותו שבאזור הכינוס ציידה אותו אמו בלחם לקראת הנסיעה כדי שיהיה לו משהו לאכול. המגורשים נלקחו תחילה ברכבת מקומית מסומפולנו לקולו, ומשם הוסעו ברכבת נוסעים אזורית לפוזנן. לפי ההיסטוריון וולף גרונר (Wolf Gruner), רשות הכבישים המהירים של הרייך (Reichsautobahn) נדרשה לשלם על השילוחים האלה, שכן כך נקבע עוד בינואר 1941 במטה הנהלת הבנייה ( Oberste Bauleitung der Reichsautobahnen– OBR) בברלין. כעבור יומיים הגיעו המגורשים לדויטשהוהה, והם שוכנו שם בתנאים גרועים ונשלחו להקים כביש מהיר בשביל החברות הגרמניות הפרטיות קרל פינקה (Karl Pinke) מהנובר וגאץ ופליקר (Gatz und Plücker). אברהם ביילבסקי (Avraham Biylewsky, יליד 1919) גורש בשילוחים אלו, ולאחר המלחמה סיפר שכשהגיעו למחנה פגשו שם יהודים מלודז'. הוא הוסיף שכעבור חודש או חודשיים הורשו כמה מן המגורשים לצאת לסומפולנו, והמגורשים יכלו לשלוח מכתבים לסומפולנו ולקבל מכתבים משם כמעט עד יום חיסול הגטו בעיר ב-2 בפברואר 1942. בשילוח השלישי אל דומברובקה גורשו 100 צעירות לכל היותר – 50 מסומפולנו והשאר מאיזביצה קויַווסקה ומדומביה; דומברובקה שוכנת סמוך למוגילנו (Mogilno) והוהנזלצה (Hohensalza), אך יש מקורות שבהם זוהתה בטעות כדמברובה (Dąbrówa), שמו של מחנה סמוך לפביאניצה (Pabianice). כפי שנאמר לגברים בשילוח, גם לנשים שגורשו בשילוח זה נאמר שהן נלקחות לזמן מוגבל ושהן יחזרו בסופו של דבר לבתיהן. קיי קליימן (Kay Kleiman) שגורשה בשילוח זה סיפרה בעדותה לאחר המלחמה שבדומברובקה שוכנו במבנה בית ספר. רק 5 גברים ו-3 נשים משילוחים אלו שרדו את השואה.