ב-24 במרס 1944 בבוקר החל גירוש היהודים מקסטוריה. אנשי ס"ס עברו מדלת לדלת והורו ליהודים להתכנס בבית הספר לנערות שבעיר. בסוף אותו יום רוכזו כל יהודי קסטוריה בבית הספר. הם הוחזקו שם יומיים בלא מזון ובצפיפות רבה, ופעם אחר פעם אולצו למסור את כל חפצי הערך שהביאו עמם; מי שלא הביא חפצי ערך כלל, או שלא הביא במידה מספקת, הוחזר לביתו בלוויית אנשי ס"ס כדי להביא את מה שהסתיר בבית. "הם לקחו את אבי, וחרדה גדולה תקפה אותנו, עד שראינו שחזר. הם לקחו אותו הביתה, והוא נתן להם את כל מה שהיה בבית. אני זוכרת שהסרתי את העגילים שקיבלתי בילדותי. הייתי חייבת למסור אותם", סיפרה אלגרה קורמן (Allegra Korman), שהייתה בשילוח.
ככל הנראה ב-26 במרס, יומיים אחר כך, הועלו 763 יהודי קסטוריה ביום מושלג למשאיות וגורשו לסלוניקי, ששכנה כ-200 ק"מ משם. כשהגיעו לסלוניקי נכלאו המגורשים במחנה באזור הרמנקיאוי (Harmankioi) בעיר. המקום גודר בגדר תיל, והיו בו צריף ארוך וחצר; שומרי ס"ס גרמניים פיקחו עליו. המזון היחיד שקיבלו העצורים היה מרק ומעט לחם. יהודי קסטוריה היו עצורים במחנה 5-4 ימים, ואליהם צורפו מגורשים מאתונה ומערים אחרות ביוון היבשתית: יַאנינה, טריקלה, וולוס, לריסה (Larissa), ארטה (Arta), פרווזה (Preveza), פטרה (Patra) וכלקיס (Chalkis).
ב-5 באפריל הועלו כ-5,200 היהודים לקרונות רכבת שנסעה לכיוון אושוויץ-בירקנאו. הנסיעה הארוכה ארכה כשישה ימים, והמגורשים סבלו בה מקור עז, מרעב ומהשפלות. לכל קרון הוכנסו כ-70 איש, ובכל קרון היו חלון מסורג קטן ושני דליים - אחד לשתייה והשני לעשיית צרכים. הקרונות היו מלאים כל כך עד שלא היה אפילו מקום לשבת. "הביאו את הרכבות והעלו אותנו לקרונות, קרונות בקר עם חור אחד קטן. דלי לשירותים, כולנו אחד על השני כמו סרדינים, וכך ישבנו בברכיים כפופות", סיפרה אלגרה קורמן....