Alegra Mayo

ראיון עם אלגרה מאיו

מראיינת: מרים אביעזר

תאריך: 20 במרץ 2000

מפענחת: אסנת בראל

אלגרה מאיו - מקומות

קסטוריה - KASTORIA

סלוניקי - THESSALONIKI

אושוויץ-בירקנאו - AUSCHWITZ-BIRKENAU

ברגן-בלזו - BERGEN-BELSEN

זלצבורג - SALZBURG

בריסל - BRUXELLES

אלגרה מאיו לבית אליהו, היא ילידת 1918 מהעיר קסטוריה (KASTORIA) שביוון.

ש. קודם כל הייתי רוצה שתספרי לנו קצת על הבית של אבא, ועל החיים שלך בקסטוריה לפני המלחמה.

ת. קסטוריה זו עיירה קטנה. עכשיו היא גדלה, אני לא יודעת. היו שם מאה משפחות של יהודים. אחד לשני היינו מכירים, אחד קרוב שלי. אצל אבא היה טוב מאד. אבא היה במצב טוב. הייתה לו חנות הכי גדולה. היו קוראים לו שומל אליהו באנצ'י. למה, לסבא, אבא שלו שלא הכרתי, היה לו בנק. אז לא היו בנקים כמו פה. קסטוריה זה מלא מסביב כפרים. כל הכפריים היו מכירים את אבא שלי ואת סבא, והיו קוראים לו בנצ'ץ - בנק. הוא היה מלווה הרבה כסף כשהיו רוצים ללכת לאמריקה, לאוסטרליה. אני זוכרת שלאבא היו מחברות כאלה שהיה רושם. זה היה טוב, ילדותי הייתה טובה.

ש. כמה ילדים הייתם?

ת. האשה הראשונה של אבא נפטרה. נשארו לו בן ובת קטנים. הוא התחתן עם אמא שלי, והיא גידלה אותם. ולנו היו: משה, דוד, אלברטו, פפו שהיה פה בארץ, שלום ואני. מתו כמה, לא זוכרת, ואני הייתי האחרונה. כולנו הלכנו, אחר כך אני אספר על זה.

ש. אמרת ששם הייתם מכירים זה את זה. הייתם גרים כולם יחד?

ת. הייתה שכונה של יהודים. היו קודם תורכים, והיהודים קנו את הבתים של התורכים, והתרחקו קצת. אנחנו הכרנו אחד את השני. החיים היו אחרת, לא כמו פה. פה יותר טוב.

ש. היה בית כנסת?

ת. היה. בית כנסת היה על יד הבית. בית הספר של היהודים גם כן שם. אני קודם למדתי בבית ספר של יוונים, שלוש שנים. קודם לא רצו לקחת בנות, רק בנים, אחר כך לקחו גם בנות ועברתי לבית הספר. שמה למדנו קצת עברית, צרפתית ויוונית. לא היו לומדים אז בזמן שלי הרבה הבנות. היה תיכון אחד בכל העיר. גם הבנים לא. האח שלי הבכור, הלך מיוון לתיכון, ואחר כך הלך לאוניברסיטה בסלוניקי (THESSALONIKI). הוא היה חלוץ ובא פה לארץ לפני המלחמה.

ש. חוץ מבית הכנסת היה עוד מקום שהיהודים התאספו? היה איזה מועדון?

ת. אחר כך אנחנו הצעירים עשינו ז'יזי, ככה היו קוראים לזה. היו עושים תיאטרונים, האח שלי שלום שיחק כמו דרייפוס. הוא שיחק כל כך יפה. זה היה בספניולית ותרגמו ליוונית, היו כמה שלמדו. עשינו באולם גדול, חילקו כרטיסים לבנקים. ואת כל הכסף אנחנו היינו שולחים לסלוניקי לקרן הקיימת. בכל בית הייתה קופסא כחולה. כל חודש שהיינו הולכים, הייתי בת חמש עשרה-שש עשרה, לא יותר. היינו פותחים את הקופסא לכל אחד מה יצא. וזה גם כן היו שולחים לסלוניקי, ומשם היו שולחים פה לארץ לקרן קיימת. היו שיעורים בערב. הצעירים היינו עושים טיולים בכפרים ברגל. לא היה אוטו, בקושי היינו רואים אוטו.

ש. היו שם גם מדריכים? או לבד?

ת. עשינו גם מוסיקה, עשינו תזמורת עם אחד בכינור, אחד בחצוצרה, תופים. ואני ניגנתי בגיטרה. עשינו באולם, וככה היינו אוספים כסף. בקושי היו נותנים. ההורים לא היו נותנים. זה לא כמו פה. אז היו חיים אחרים, לא כמו פה. יותר יחד. עכשיו זה אחרת, הצעירות, הצעירים.

ש. עברו הרבה שנים מאז. דיברתם על פלשתינה?

ת. הרבה. באו חלוצים. לא היו נשים. היו שולחים, אח שלי פפו, ז"ל, הוא נפטר לפני שתים עשרה שנה. בגלל זה באתי גם אני ארצה, השתחררתי ולא היה אף אחד. באו חלוצים, היו מתחתנים פיקטיבית, כדי שיהיו שניים. אחר כך מי שהיה רוצה היה נשאר. ואני רציתי. האח פפו אמר: זה לא בשבילך. הוא ידע, הייתי מפונקת בבית.

ש. היו הרבה שבאו אז לפלשתינה?

ת. באו כמה. אחר כך באו המלחמות. האח שלי עשה צבא ביוון, ואהבו אותו החיילים.

ש. הבית שלכם, היה בית דתי או מסורתי?

ת. מסורתי. החגים, יום כיפור, פסח. לא היינו מכניסים בשר טרף. היה שוחט. הרב של הכפר היה שוחט, וברית מילה, וקידושין. רב אחד היה. היה בסדר. בשבת לא היו פותחים חנות. לא בשבת ולא ביום ראשון. ביום ראשון לא היו מרשים היוונים. בשבת, בשביל שבת.

ש. היו לכם קשר עם סלוניקי?

ת. בטח, האבא שלי והאחים שלי היו הולכים כל חודש לסלוניקי להביא סחורות. משם היו מביאים הכל, עם גמלים. לא היו מכוניות כמו פה. גם אני נסעתי כמה פעמים לסלוניקי. האח שלי אלברטו התחתן עם אחת מסלוניקי. היו גמלים. אני זוכרת כמו ילדה, באו על ידינו. כולם רצו לראות את הגמלים.

ש. את אהבת ללכת לבית ספר?

ת. אני יודעת? לא הייתי מי יודע, הייתי תלמידה טובה.

ש. מה אהבת לעשות?

ת. אחרי בית הספר, לתיכון לא הלכתי. למדתי שש כיתות. אחר כך שלחו אותי ללמוד לרקום במכונה. היו מכונות. שלושה חודשים למדתי לרקום, ואבא שלי קנה מכונה שאני ארקום. ואחר כך שלחו אותי שאני אלמד תפירה. ככה זה היה מקובל. כל בת הייתה צריכה ללמוד תפירה. ולמדתי, הייתי תופרת בבית בשבילי. ואחר כך רקמתי, רקמתי כמה דברים יפים. לא מצאתי שום דבר. הכל לקחו.

ש. היו חגים שהייתם עושים כולם יחד?

ת. רק המשפחה. כל אחד והמשפחה שלו. אולי קרובים היו. הם היו באים לבקר, אני יודעת. מבית הכנסת היו באים בפסח ובסוכות. זה היה שמח. עכשיו פה זה אחרת.

ש. איך דיברתם בבית, לדינו?

ת. לדינו. רק בחוץ דיברנו יוונית.

ש. כשהייתם עושים חגים, למשל בפסח

ת. היינו קוראים את ההגדה בעברית. היה גם בלדינו. היינו שרים, איזה שמח היה.

ש. את זוכרת איזה שיר?

ת. אני זוכרת. (שרה 'חד גדיא' בלדינו). אבא שלי היה קורא יפה, היה מסביר סיפורים. היה משהו.

עכשיו גם כן קוראים הגדה, לא כמו אז.

ש. היו באים יהודים ממקומות אחרים אליכם?

ת. כן. מסלוניקי היו הרבה באים בקיץ. זה היה אוויר טוב בקסטוריה. זו עיר יפה. זה חצי אי. מפה הר ובאמצע הים. זה לא ים, ריאו היינו קוראים לו. היה יפה.

ש. כשהתחילה המלחמה במקומות אחרים, מסביב, ביוגוסלביה.

ת. לסלוניקי הגרמנים באו שנה לפנינו. לקחו את סולוניקי לפנינו. אלינו באו האיטלקים שהיו יחד אתם. קודם קודם היוונים עשו מלחמה עם האלבנים. האלבנים הם קרובים. היינו שומעים את התותחים. ביום שני אחד באו להפציץ. זה היו האיטלקים. ארבעת האחים שלי היו בצבא. אמא שלי, מסכנה, אני זוכרת אותה איך שהיא הייתה. כשהיו באים להפציץ, לא היו לנו מקלטים ושום דבר איפה ללכת. היו לנו בגינת הבית עצים. היינו מתחבאים שמה. היינו צעירים, היינו צוחקים. החברים שלי היו קוראים לי פרלה: מה את הולכת לשם? אמרתי: מה אתם חושבים שאני הולכת בשבילי? יש לי ארבעה ילדים.

ש. אבל הם חזרו הביתה?

ת. חזרו כולם. אחד אחד ברחו. קודם היוונים ניצחו ואחר כך הפסידו. זה קרוב. אחד אחד באו. ואחר כך הלכו כולם. היה קשה.

ש. המלחמה בין היוונים לאלבנים זה היה בשנת 1940?

ת. אני לא זוכרת בדיוק תאריכים. קודם היו האיטלקים. הם היו טובים. הקסרנה שלהם היה בבית הספר, על יד הבית שלנו. בחורף אצלנו קר מאד. בברזים לא היו מים. אצלנו בבית היו. הם היו באים לקחת מים. היה לנו בית יפה, יש תמונה של הבית.

ש. בזמן האיטלקים הם לא עשו שום דבר?

ת. לא, דווקא היו כל כך טובים. היו בקשר עם היהודים, היו עובדים ביחד, היו מביאים דברים מאיטליה. היו עובדים, דווקא היה טוב עם האיטלקים. הם נכנסו לבתים של היהודים. באמת היו טובים. ואחר כך ברחו גם הם.

ש. בזמן שהיו האיטלקים אצלכם

ת. יכולנו לברוח, אבל אף אחד לא חשב על זה. באמת, הם אמרו שנברח. גם הם ברחו כמה. לא חשבנו. איך להשאיר בית? איך להשאיר חנות? לא ברחנו. אחר כך באו הגרמנים.

ש. בזמן שהיו האיטלקים אצלכם, והיה די בסדר, את אומרת. אתם ידעתם מה קורה?

ת. לא ידענו. שמענו שלקחו בסלוניקי את היהודים. מסלוניקי גם כן ברחו ובאו אלינו. מיוגוסלביה באו אלינו גם כן. גם מיוגוסלביה לקחו, באו הרבה.

ש. והם סיפרו מה קורה?

ת. גם הם לא ידעו. ברחו לפני שלקחו אותם. ברחו כמה שיכלו, ברחו. לא ידענו שיש קרמטוריום. לא היה רדיו, לא היה עיתונים, לא ידענו שום דבר. לא ידענו. כשאותנו לקחו לא חשבנו.

ש. אלה שברחו מסלוניקי ובאו לקסטוריה, הם לא סיפרו משהו?

ת. גם הם לא ידעו שיש קרמטוריום, הם ברחו.

ש. אבל למה הם ברחו?

ת. היו האיטלקים אצלנו, לא חשבנו. באו כמה, ואחר כך הם באו אתנו.

ש. האיטלקים ברחו ב- 1943. ואת היית בת כמה כשלקחו אתכם?

ת. בת עשרים וארבע. אני זוכרת שבאו הגרמנים, פתאום ביום שישי הלכו לחנות. אח שלי דוד היה גר אצלנו בבית. היה לנו בית עם שתי קומות, בקומה למטה. פתאום בא גרמני אחד שלוקחים לעבודה. היה חורף, רצו שניתן להם שמיכות. לקחו. החייל הגרמני ראה את הילדות. לדוד היו שתי ילדות, אני לא שוכחת אותן, אני אוהבת אותן, בובות. גם הן אהבו אותי הרבה. לא ידענו את השפה. הוא אמר שאנחנו נברח.

ש. בא חייל גרמני?

ת. חייל גרמני בא לאח שלי ולגיס שלו לקחת שמיכות, שהולכים לעבוד. אחרי שעה שעתיים, יאללה, כל היהודים, באו בחזרה לקחו אותנו את כולנו. ושמה מצאנו גם אותם, בבית ספר.

ש. תספרי את זה לאט. מי בא לקחת אתכם?

ת. הגרמנים.

ש. היו יחד אתם גם אנשים שעזרו להם, יוונים?

ת. אני חושבת שהיה גם יהודי, שאני לא דיברתי עליו עד עכשיו. לבית שלנו הוא בא, הוא כבר הלך, הוא מת, הוא היה פה בארץ והיה שכן שלי. לא דיברתי. אמרתי: מה אני אדבר? היו קוראים לו מזרחי. הוא ידע את השפה ועבד אתם. הוא הביא אותם אלינו הביתה לקחת שולחן בשביל הגרמנים, לפני שייקחו אותנו. היו לנו רהיטים טובים, היה שולחן שאבא שלי הביא מסלוניקי, ככה יפה. ואמא שלי התרגזה. כששמענו אמרנו להחביא אותו באיזה מקום. הוא אמר לאמא שלי בספניולית: אל תדברי. אמא שלי התרגזה, למה אתה בא לפה, לך לאחרים. הוא לקח.

ש. איך הוא אמר?

ת. הוא אמר: שקט, אל תדברי. אמא אמר: למה אתה לא מביא אותם להורים של אשתך, גם להם יש.

ש. מה הוא רצה לומר? למה הוא אמר לה לשתוק?

ת. שלא תדבר כשלוקחים את השולחן. שלא תתנגד.

ש. את חושבת שהוא עזר לגרמנים?

ת. הוא עזר להגיד למי שיש, למי שאין. לא לכולם. הוא ידע את הבתים שיש. לפני שלקחו אותי, האחים שלי, היה רופא בשם רוסולי, גם הוא נפטר. הוא למד בגרמניה רפואה. הוא ידע את השפה, והיו חברים. הוא אמר: אני אעשה תעודה שאתם תלכו לכפר לבית הבראה שאתם חולים. שילמו חמישים לירות זהב לתת לקצין הזה. אמא שלי ואבא שלי לא היו באים, רק האחים הצעירים והילדים. היא הכינה ביסקוויטים, ככה שיהיה. ובזמן האחרון הוא גילה את זה. הוא אמר שעונש גדול לכל היהודים. זה היה יום כיפור, אני לא שוכחת את זה. האח שלי אלברטו עישן. כל היהודים היו מקללים אותנו: בגללכם. רצו, אני לא יודעת כמה זהב שיתנו לנו עונש על זה שרצינו לברוח. אמרו: אם אחד מהמשפחה בורח - אנחנו נהרוג חמישה. לא ברח אף אחד. והעונש היה שכל אחד נתן את הדברים ואת הזהב לגרמנים. הוא ידע למי יש ולמי אין. וכשהיינו גם כן איפה שתפסו אותנו, ערב אחד אמר: מי שיש לו שיתן את הזהב והכל. הוא ידע למי יש, מזרחי הזה. לאמא שלי היה זהב פה, ככה היו מתלבשים, יש לי תמונה שלה. היא הייתה יפה אמא שלי. הגיסה שלי גם כן. היה עוד רופא אחד, אני לא זוכרת איך קראו לו, דווקא רופא בית היה. הוא נתן לו לשמור את זה. חלק אנחנו צריכים לתת, הם יודעים שיש לנו, וחלק נתנו.

ישבנו שם בבית הספר הזה. קר, בלי חלונות, אל תשאלי.

ש. כמה זמן הייתם בבית ספר?

ת. אני לא יודעת, שבוע, יותר אפילו. אחר כך לקחו אותנו לסלוניקי.

ש. את כל היהודים מקסטוריה?

ת. את כולם. היו כמה צעירים שברחו לפרטיזנים, לא הרבה. כמו כבשים לקחו אותנו.

ש. את זוכרת שמות של המשפחות שהיו שם?

ת. אני זוכרת כמה, בטח שאני זוכרת. יש לי דודים, הייתה משפחת חזן, הייתה משפחת רוסו, אליהו היו הרבה בקסטוריה, הייתה משפחת מבורך.

ש. כשהייתם שם בבית הספר, הייתה שמירה, מישהו שמר?

ת. הגרמנים שמרו. היו נותנים לנו קצת לאכול, אני יודעת מה, הרבה אני לא זוכרת. הייתי מטפלת באמא. אמא שלי אחרי המלחמה היא לא יכלה לעשות שום דבר. אחר כך כשלקחו אותנו, אני לא סיפרתי איך שלקחו אותנו. לקחו אותנו לסלוניקי, ושמה ישבנו כמה ימים. אני לא יודעת כמה. ואחר כך לקחו אותנו ברכבת. כולנו פחדנו: בטח פה יהרגו אותנו, בטח פה יהרגו אותנו. עברנו את כל המקומות.

ש. כשהייתם בסלוניקי, האם מישהו בא לדבר אתכם? איזה רב?

ת. בסלוניקי לא היו יהודים. לקחו אותם. היהודים מסלוניקי לקחו אותם הרבה זמן לפני זה. וזה, ליאון מזרחי פתאום אומר שהוא אזרח תורכי, והוא לא יבוא ללאגר. הוא לא בא אתנו. היה אחד מיוגוסלביה, ליאון פראג'י, אני זוכרת אותו, ילד צעיר. והוא אמר: גם לי יש לי פספורט בולגרי. השאירו גם אותו שם והוא לא בא. אחר כך כשהם באו לכפר, על אשתו היו מדברים שטויות, והוא רב, והוא בא אצלי להגיד: סטלה, היא כזאת? אמרתי: אני לא יודעת. הוא אמר: לי לא הייתה אזרחות לא יוונית ולא בולגרית, רק כשאמרתי שאני תורכי השאירו אותי. אני אז אמרתי: בטח. לא דיברתי שום דבר.

ש. זה המזרחי הזה?

ת. מזרחי הזה. והיא נשארה, וכל המשפחה ניצלה. וזה ליאון הרגו אותו הגרמנים אחר כך. והיה עוד אחד בקה, גם כן קרובה שלה. היא הייתה בהריון. הצטרכה ללדת. החביאו אותה, הרבה זמן לא מצאו אותה. היא ילדה ילדה. ואחר כך, אני יודעת מי גילה אותה, לקחו אותה וגם אותה הרגו. והילדה נשארה. היא עוד שמה בין היוונים.

ש. כשכבר ידעתם שלוקחים אתכם, כשישבתם בקסטוריה שם בבית הספר, לא חשבתם לברוח?

ת. אי אפשר לברוח, אי אפשר. לאיפה? היינו פחדנים. הנה, יש אחד שהייתה לו טחנת קמח גדולה. היה אחד שעבד שם. הוא יכל לברוח. הוא פחד. היה אחד שעבד כמו משרת. הוא ברח משם והוא ניצל. זה היה פחד. היו אומרים: אם אחד מהמשפחה בורח - הורגים את כל המשפחה.

ש. כשהייתם בסלוניקי, הייתם רק אתם מקסטוריה?

ת. רק אנחנו. היהודים מסלוניקי כבר לקחו אותם.

ש. ואז לקחו אתכם ברכבת?

ת. ברכבת.

ש. איך היה ברכבת?

ת. פחד. כל הזמן היה רעש, רעש. פחדנו שפה הורגים אותנו, פה הורגים אותנו. לא ידענו. זה לקח כמה ימים, אני לא יודעת, עברנו את הונגריה. היינו לחוד, הגברים פה, הבחורות פה, מי שחולה, מי שלא יכול ללכת יהיה לו אוטו.

ש. זה כבר כשהגעתם?

ת. כן, כשהגענו.

ש. ספרי לנו איך היה בתוך הרכבת. היה מקום לשבת?

ת. כן, היה מקום, ישבנו שם. האחים שלי אמרו: מה, אנחנו נלך לשם, אל תפחדו, נעבוד במשהו. לא ידענו שיש דבר כזה.

ש. חשבתם שאתם הולכים לעבודה?

ת. אני יודעת לאן לוקחים? לא חשבנו. היו אומרים לאבא ואמא: אל תפחדו, אנחנו נעבוד, אנחנו צעירים. עזבנו את כל הרכוש והכל.

ש. ברכבת אכלתם משהו?

ת. כן, היו. אני לא יודעת אם נתנו לנו. שכחתי.

ש. כשהגעתם, מה הדבר הראשון שראיתם?

ת. ראינו בחורות שהיו עובדות שם, עם הפסים. לנו לא שמו פסים. ואחר כך כשהגענו לשם, קודם חילקו בינינו. אמא שלי תפסה אותי ואת האחרות, שלא ניפרד. הייתה לי מגבת אחת ביד ולחם אחד ביד. אנחנו רצינו ללכת לאוטו. בא קצין אחד ואמר: הן שילכו, את ברגל. לי הוא אמר, שאני לא אלך באוטו. אני ידעתי להגיד שאני חולה. לא. כל כך התעקש שאני אלך ברגל. בסוף אמא שלי אמרה: טוב, לכי, ואחר כך נפגש. ואני לקחתי את הלחם ואת המגבת. כאב לי כל כך שלקחתי את זה ולא השארתי להם. כשבאנו לשם איפה שהיו הרשתות, היו כאלה בחורות, ראיתי שהיו. תכף אמרתי: מה אנחנו נהיה פה? היה לנו בעיר אחד שלא היה בסדר, משוגע, גם אנחנו נהיה כאלה. אחר כך נכנסנו ללאגר ובאו אלה מסלוניקי שהיו שם.

ש. אמא והאחיות באו?

ת. הלכו באוטו, מי ראה אותן יותר?

ש. את לא ראית אותן?

ת. לא. אנחנו אמרנו לאלה מסלוניקי שהיו באים: איפה אמא ואבא שלי וכולם? גם יותר צעירות ממני הלכו באוטו. הן אמרו לנו: אתם לא תראו אותם, הם כבר נשרפו. התרגזנו: מה אתם מדברים ככה? זו האמת. האחים שלי כולם הלכו לעבודה.

ש. כלומר, הפרידו בינך ובין אמא ובין האחיות, וגם אבא היה שם?

ת. בטח.

ש. כולם במכונית?

ת. במכונית. האחים הלכו ברגל, הם היו צעירים. מי שהלך במכונית לקחו אותו ישר לקרמטוריום, גם ילדים קטנים, הלכו הרבה ,צעירים גם. בסוף האחים סיפרו לי, אלה שהיו ביחד.

ש. את לא ראית אותם כבר?

ת. לא, לא ראיתי אף אחד.

ש. מה קורה אתך כשבאת ברגל. לאן באת?

ת. ללאגר באושוויץ-בירקנאו (AUSCHWITZ-BIRKENAU).

ש. לאן הגעת?

ת. לאיזה חור, אני יודעת. זה היה כמו לאגר עבודה.

ש. לקחו אתכם לעשות מקלחת?

ת. כן, לקחו את כל הבגדים, השאירו אותנו ערומות שעות, בקור, ככה היינו כולנו. ואחר כך נתנו סמרטוטים, התלבשנו, אני יודעת מה. אני לא זוכרת אפילו.

ש. נתנו מספר?

ת. הנה. זה השם שלנו, ככה היו קוראים לנו באפל, כל בוקר וכל ערב שהיו יוצאים. המספר שלי הוא: 76878. זה היה השם שלי, שהיו קוראים כל בוקר וכל ערב.

ש. זה בטח הכל הלך מאד מהר. את בכלל תפסת מה קורה?

ת. לא, לא ידענו. אנחנו סבלנו הרבה, לא ידענו את השפה. היו הרבה שהיו מרביצים. לא ידענו. אני הייתי זהירה, לא הרביצו לי. גם בעבודה היו הרבה שלא רצו לעבוד. היו בורחים.

ש. ספרי מה בדיוק קרה אחרי שעשו לכם מקלחת, הורדתם את הבגדים שלכם, נתנו בגדים אחרים. מה קבלת?

ת. את המספר אני לא יודעת מתי עשו. תכף עשו.

ש. מה קבלת ללבוש?

ת. אני יודעת, סמרטוטים.

ש. זה התאים לך? גדול, קטן?

ת. גדול, כמו טיפשה. היינו צוחקים אחת מהשנייה. כל הבחורות מהעיר שלי היינו ביחד, ודודות. היינו צוחקות. אחר כך עשו גם שהוסת לא תהיה. היינו צוחקות. בת דודה שלי הייתה מצחיקה. הייתה אומרת: אני בחודש תשיעי, אני בחודש תשיעי. היינו צוחקות. לא יכולתי לאכול בהתחלה מהאוכל שום דבר.

ש. מה נתנו לאכול?

ת. נתנו איזה לחם, אני לא יודעת איזה לחם, ואיזו גבינה מסריחה. לא יכולתי לאכול, לא יכולתי. רק היה איזה נקניק, את זה אני יכולתי לאכול. את זה אני לא אוהבת עכשיו פה. הבנות דודה שלי היו מחליפות אתי. ואחרי כמה זמן הייתי חולה, לא יכולתי, עם חום, לא יכולתי ללכת לעבוד. הלכנו ברגל לעבוד באיזה מקום. לא יכלתי. אמרתי לבנות הדודה: אני אלך לבית החולים, אני לא יכולה. הן אמרו: לא, ייקחו אותך לקרמטוריום. הן לא נתנו לי. היה חום, אני לא יודעת כמה חום. מים לא היו. רציתי לשתות. היה שם שלולית של פרות. לקחתי לשתות וצעקו עלי. זה היה באמת נורא. ובסוף אני לא יכולה, באפל הייתי מתעלפת. הייתה אחת אתנו שידעה קצת, היא הייתה מבולגריה, היא הייתה ביוון. הבולגרים דומים ליוגוסלבים. הייתה לנו בלוקובה יוגוסלבית. היא דיברה אתה שאני חולה. לקחו אותי למרפאה. מדדו חום, ארבעים חום. לקחו אותי תכף לבית החולים. כמה ימים לא ידעתי שום דבר מה קורה. הייתה שם עוד אחת, גם כן יוונייה. היא הייתה לוקחת את האוכל ושמה קצת תה על השפתיים שלי (היא סיפרה אחר כך). כמה ימים לא ירדתי. ולמטה היה מישהו שסיפר שמי שלא יורד לו החום לוקחים אותו לקרמטוריום. כשאמרו לי ככה, ביום השני ירד החום, ולא הרגו אותי. התחיל להיות יותר טוב.

ש. כלומר, מי שהיה חולה ולקחו אותו לבית חולים, לא חזר?

ת. הנה, אני חזרתי. אני הייתי בבית החולים. והיו עוד שתי בנות מהעיר שלי בבית החולים, יותר צעירות ממני. הלכתי לבקר. אני התחלתי להבריא. אמרתי: תקומו. הן אמרו: אנחנו לא יכולות. ביום למחרת הלכתי ולא מצאתי אותן. לא ראינו אותן יותר.

ש. ספרי לי על בית החולים, איך זה היה שם. אם את מאד חולה. למי את אומרת שאת צריכה ללכת לבית חולים, לקאפו?

ת. כן, לבלוקובה. הם לקחו אותי. הייתה שם מרפאה. מדדו את החום. ומשם לקחו אותי לבית חולים.

ש. מי היה שם בבית החולים? רופאים או רופאות?

ת. היו רופאים. אני הייתי ככה ימים, לא ידעתי שום דבר. אמרתי, הייתה יוונייה שהיא טיפלה בי. היא הייתה יותר בריאה. אני לא ראיתי אותה יותר. היא הייתה מאתונה.

ש. מה היה לך בעצם?

ת. אני יודעת? טיפוס, מה אני יודעת. אחר כך עושים ביקורת עם הרופאים. הייתה אחת איטלקיה שאמרה: תגידי שאת בסדר, אל תגידי שאת לא רוצה ללכת. אמרו: את עוד חלשה, איך תצאי לעבודה? אמרתי: כן, אני יכולה. הוציאו אותנו לבלוק לנוח, ומשם עוד פעם צריך לעבור ביקורת אם אנחנו יכולים ללכת לבלוק עבודה. ושמה גם כן הייתי רזה, רזיתי שמה. הוא אמר: את לא יכולה. אמרתי: אני יכולה. יצאתי, הלכתי לבלוק 13. גם כן הייתי עם בנות העיר שלי ביחד.

ש. מה ההבדל בין הבלוק שלך לבלוק הזה?

ת. זה היה אותו דבר, באושוויץ. יש אחרים שהיו עושים עבודה אחרת. קודם עבדנו לעבוד ברכבות, היו מביאים תפוחי אדמה ואנחנו היינו סוחבים עם עגלות למחסנים שלהם. ופה בבלוק היה צריך ללכת ברגל לעשות דרכים. עשינו כל מיני שטויות. עבדנו קשה. היו חיים קשה. כל רגע היינו מחפשים שיבוא המוות.

ש. במה עבדתם?

ת. לקחת אבן מפה ולשים שמה. אחר כך לעשות כביש. עשינו כביש. לקחתי פרמיירה שעבדתי טוב. מה נתנו? סבון שחור.

ש. עבדתם בתוך בירקנאו או בחוץ?

ת. בחוץ. הוציאו אותנו החוצה. היינו באווס-קומנדו. אחר כך התחילו לעשות טרנספורטים.

ש. אני יודעת שזה היה מאד קשה.

ת. מאד קשה, אי אפשר לספר.

ש. אבל אתם היוונים יש לכם תמיד שמחה בלב.

ת. אני יודעת?

ש. האם גם שם באושוויץ, לפעמים מישהו היה קצת עושה צחוק או היה מספר משהו?

ת. היו כאלה, נכון, את צודקת, היו כאלה.

ש. ספרי קצת. מה למשל?

ת. היינו בוכים, היינו שרים. היו אלה לא מהעיר, מהעיר שלי לא היו דווקא, כולנו היינו ככה עצובים. היו מקורפו, אלה היו שרים. בסוף היינו אתם בגרמניה.

ש. ספרי לי מה שרו ומה עשיתם. סיפרתם קצת סיפורים אחת לשנייה?

ת. אני יודעת? אני הייתי עצובה, לא היה לי כוח אפילו לעלות על המיטה. איך אני ניצלתי? אם עוד קצת לא הייתי יכולה לעלות, היה נורא.

ש. מעניין לדעת על מה מדברים. האם דיברתם על מה שיהיה או על מה שהיה או על ההורים?

ת. דיברנו תמיד על ההורים. אנחנו נראה את האחים. לא ידענו אם נראה. לא היינו יחד. אני הייתי רק עם הבת דודה. הלכנו לברגן-בלזן (BERGEN-BELSEN). הכניסו אותנו לאיזו מקלחת, חשבנו שזה הקרמטוריום ויהרגו אותנו.

ש. הלכתם מאושוויץ לברגן-בלזן ברגל?

ת. אני לא זוכרת. הייתה רכבת, אחר כך אני לא זוכרת. ברגל הלכנו הרבה. אני ראיתי בדרך, עוד יש לי בעיניים, לחם למטה, ושתיים שלוש שלא יכלו ללכת יותר, מתו.

ש. זו הייתה צעדת המוות?

ת. לא יודעת. לקחו משם, כי כבר הגרמנים התחילו להפסיד את המלחמה. לקחו אותנו, ושמה היה נורא בברגן-בלזן. אי אפשר ללכת לקחת אוכל.

ש. קודם תספרי לי מתי לקחו אתכם מאושוויץ.

ת. תאריכים אני לא יודעת.

ש. תגידי לי האם זה היה חורף. היה שלג?

ת. היה, ככה, אני לא יודעת, אולי. חורף היה.

ש. לא היה כבר שלג?

ת. אני לא זוכרת הרבה. ככה אני זוכרת, היה חורף.

ש. מה לבשת?

ת. מה את חושבת? אני יודעת, כפכפים בקושי.

ש. כשיש שלג אז השלג נדבק.

ת. אני לא יודעת אם היה עוד שלג.

ש. כנראה שזה היה קצת יותר מאוחר, היה כבר אביב, נכון?

ת. אביב, אבל עוד היה קר.

ש. כבר שמעתם תותחים? כבר שמעתם אווירונים?

ת. לא, לא שמענו.

ש. כשיצאתם נתנו לכם משהו?

ת. נתנו לנו לחם. אחר כך הכניסו אותנו באיזה מקלחות, לפני שהגענו לברגן-בלזן, בדרך. שמה פחדנו, זה היו מים חמים, פחדנו, לא ידענו מה זה, פחדנו שזה גז. אבל יצאנו משם והלכנו. ושמה בברגן-בלזן היה קשה, לא הייתה עבודה. היה מוות שם. לא אוכל ולא שום דבר. הבת דודה שלי זאת, גם כן הייתה יותר חלשה. יום אחד היא לא יצאה מהמיטה לאפל. נכנס הקצין שמה וראה אותה. מה הוא לא עשה לה. איך היא יצאה חיה - אני לא יודעת. נתן לה מכות, והיא יצאה חיה. היו נותנים מכות בברגן-בלזן, וגם באושוויץ מי שקיבל. הם רצו שאנחנו נהיה נקיות. מים לא היה, בקושי.

ש. בברגן-בלזן כשבאתם לשם, מה ראית?

ת. כולן חולות, לא היה שום דבר. הביאו מרק אחד בצוהריים בקושי. מי שהייתה גיבורה הייתה רצה ולוקחת. אני יכולה להגיד שנשארנו ימים בלי לאכול. אחר כך עשו עוד פעם טרנספורט. היו לוקחים, היו סוגרים, ויצאתי אני והבת דודה. הבת דודה שלי לא רצתה. היו שם הרבה מקורפו. אחות אחת שלהם לא יצאה, והבת דודה שלי רצתה להחליף, להישאר שם. אמרתי: לא, אל תישארי לבד, כך אם יש לך מישהו, יהיה לנו שם טוב. אמרתי לה. אני חלמתי על אמא שלי. ראיתי אותה איך הייתה מתלבשת יפה, איך הייתה עושה את העוגות היפות. היו אומרים לאמא: את המלכה של ה'טיפשטי'. זה היה מאכל מתוק שהיא הייתה עושה וכולם היו מתלהבים. אז היא אמרה: טוב, אני נשארת. ובאמת, שמה בזצלבורג (SALZBURG) לא היה טוב טוב, אבל אפשר היה לסבול. לקחו אותנו, עבדנו בבית חרושת לנשק. נתנו לנו לאכול שמה בבית החרושת, לכל אחד היו נותנים. עבדנו, באמת עבדנו. לי הייתה מכונה שהייתי עושה את החור בכדור. זה היה בית חרושת גדול. היינו עובדים שבוע יום ושבוע לילה. זה היה חצי צרה, ומשם השתחררנו.

ש. כמה זמן עבדתם שם?

ת. אני לא זוכרת, עבדנו כמה זמן.

ש. איפה גרתם?

ת. היה כזה מקום, בניין. היו שתי מיטות, שתיים למטה ושתיים למעלה. אני הייתי עם הבת דודה שלי תמיד. ולמטה היו שתי אחיות מקורפו, פרלה ודינה. פרלה הייתה רופאה. אני לא יודעת, לא ראיתי אותה. היא הייתה טובה. כמעט כולן היו מקורפו שמה, רק אנחנו היינו מקסטוריה. היו עוד מפרזיה שלוש אחיות שהיו יחד. זה היה, מה להגיד, אפשר לסבול קצת. ובא השחרור.

ש. ספרי לי עוד קצת על בית החרושת. מה אכלתם? איפה גרתם?

ת. היה בלוק שכל היווניות היינו שם בבלוק אחד. אני לא זוכרת כמה היינו. היו עוד בלוקים. היו גם מהונגריה, היו גם לא יהודיות שמה מהונגריה.

ש. אבל היו גם יהודיות?

ת. יכול להיות, אני לא יודעת. היו הרבה בתי חרושת שמה. אני לא זוכרת את השם של בית החרושת.

ש. שם היה פחות או יותר בסדר?

ת. פחות או יותר. הייתי לוקחת מרק ושמה בפה, היו נותנים. בברגן-בלזן זה היה מוות.

ש. כשאתם באים אחרי העבודה לבלוק ומדברים קצת, נכון?

ת. כן, היינו מדברים, בטח.

ש. על מה מדברים?

ת. כל אחת הייתה מספרת על המשפחה, אני יודעת.

ש. מה את סיפרת?

ת. איך אנחנו נצא מפה, מה אנחנו נעשה. אני לא יודעת, באמת, היה קשה. הן היו שרות אלה מקורפו. היו שמחות, היו שרות.

ש. הם תמיד עושים שמח. ואת לא?

ת. אני תמיד הייתי עצובה. אני חשבתי מה יהיה. אם אני אשתחרר מה אני אעשה. אם אני אמצא מישהו מהמשפחה? לא ידעתי. לא מקצוע, לא שום דבר, לא ידעתי מה לעשות. כל הזמן שהייתי בוכה. כשהשתחררתי הייתי יכולה לעשות ים של דמעות. כשבאתי פה לארץ כל הזמן הייתי בוכה, בוכה, ובוכה.

ש. גם בברגן-בלזן ובזצלבורג בכית?

ת. בטח, כל הזמן הייתי בוכה. הייתי עצובה תמיד.

ש. ידעת שאין לך את מי לפגוש?

ת. לא ידענו. אני חשבתי שאני אפגוש את האחים. לא רציתי אפילו ללכת ליוון. הבנות דודות אחר כך נפגשנו. כל אחת הלכה ללאגר אחר. אחר כך נפגשנו כולנו והן אמרו: בואי, בואי ליוון, אולי תפגשי איזה אח. ולא. האחרים שבאו, אנחנו לא היו לנו גברים בלאגר שלנו, רק בחורות, ולא ידענו. כשהשתחררנו קודם לקחו אותנו להולנד, ומהולנד לקחו אותנו לבריסל (BRUXELLES).

ש. מי שחרר אתכם?

ת. הצרפתים. איך היה השחרור שלנו - היו כאלה שידעו את השפה וסיפרו לנו. הייתה הודעה לקומנדנט שישרוף את כל הלאגר, את כל הבתים ביחד אתנו. הוא אמר: אני לא שורף את הילדים שלי. הוא פתח את הדלת, והפולניות עם זרים באו, וככה השתחררנו יפה. היו באים מלאגרים אחרים ומספרים לנו שמתים בדרך. אנחנו לא היינו מאמינים, באמת. בדרך, היו באים הרבה ללאגר שהיו עוברים. לא ידענו שיש כל כך הרבה לאגרים. אחר כך נפגשנו כולנו באתונה.

ש. לאן לקחו אתכם?

ת. מגרמניה לקחו אותנו להולנד. שמה ישבנו באוהלים כמה זמן, שבוע, אני לא זוכרת. משם לקחו אותנו לבריסל. שמה ישבנו הרבה זמן.

ש. את היית כל הזמן עם הבת דודה שלך?

ת. בהתחלה. בהתחלה כשלקחו אותנו לאושוויץ היינו ביחד. אחר כך הייתי חולה לקחו אותי, וכשחזרתי לקחו אותי לבלוק אחר, באותו לאגר. בערב היינו נפגשות. הייתי בבלוק אחר עם בחורות אחרות. הן נשארו בבלוק 13, זה היה הבלוק שהיו עובדים בתפוחי אדמה. ואני הלכתי לשאייר. אני עבדתי באושוויץ בהעברת אבנים מצד לצד, עשינו כביש. היו הרבה עבודות, כל אחד מה שהיו נותנים. בברגן-בלזן לא הייתה עבודה ושום דבר.

ש. מה קורה שם מהבוקר?

ת. מהבוקר על המיטה.

ש. לא היה אפל שם?

ת. אפל כן. אמרתי לך שלבת דודה הזאת לא היה יותר כוח. היא אמרה: אני לא אצא, אני אשאר על המיטה. ונכנס איזה גרמני וראה אותה והרביץ לה והרביץ לה. אני חשבתי שהיא תמות שמה. היא ניצלה.

ש. את עזרת לה?

ת. בטח שעזרתי לה, מה שלא יכלה, גם אני לא הייתי מי יודע. אחר כך הייתה עוד בת דודה שנשארה באושוויץ שמה. המלחמה נגמרה, רצו לקחת אותנו, עברנו משמה. לקחנו את כל היוונים ולקחו אותנו, רצו לקחת אותנו למקום אחר. אלה מקורפו הם חזקים. הם אמרו: לא, אנחנו רוצים כולם ביחד. והם הצליחו. בת דודה אחרת, לא זאת שנשארה שם, שהלכנו בבלוק שלהם עוד היו שם, לא הכרתי. היא נהייתה ככה רזה כמו זקנה. והיא הייתה יותר צעירה ממני. טיפלנו בה. האמריקאים היו נותנים לנו כל הזמן חבילות ודברים טובים. הכל נתנו לה, והיא חזרה והייתה במצב יותר טוב. היינו עוזרים אחד לשני, בטח.

ש. היה אפשר לעזור?

ת. אחרי המלחמה בטח, למה לא.

ש. שם, כשעבדתם בבית החרושת בזלצבורג, מנהלי העבודה היו גרמנים?

ת. היו גרמנים. היו גם אזרחיות שעבדו שם, ולא ידעו שום דבר. הבת דודה זאת שהרביצו לה, הייתה עובדת עם גרמניה. היו עושים בירור מה שלא טוב. היא ראתה שאין לה נעליים. היא הייתה קצת נמוכה, היא אמרה: קליין, אני אביא לך נעליים. היא הביאה לה נעליים. והיא לא הבינה למה נותנים לנו לעבוד כל כך קשה, ונותנים את האוכל הזה. הן אזרחיות שהיו עובדות שמה, היו הרבה.

ש. והן היו נותנות קצת משלהן?

ת. כן, היא הביאה לה נעליים. אנחנו לא יכולים להגיד שכל הגרמנים היו רעים. היו גם טובים.

ש. אתם כבר הרגשתם שזה הולך לקראת הסוף, כשהייתם שם בבית החרושת?

ת. היו אומרים שזה הסוף, כשלקחו אותנו. השחרור שלנו, אני חושבת שהיה השחרור הכי טוב מכל הלאגרים, איך שהיו מספרים שברחו, ובדרך מתים וכל זה. אצלנו זה היה בסדר. עברו משמה ובאו אלינו. השתחררנו ואחר כך היינו בבריסל. האמריקאים לקחו אותנו מגרמניה, עברנו דרך הולנד, בהולנד ישבנו כמה ימים ומשם לבריסל. שם היה טוב, בית הבראה.

ש. כשהיה השחרור, איזה מצב רוח היה לך?

ת. נראה אם אני אמצא מישהו. אני לא יודעת מה להגיד, באמת.

ש. הייתה לך תקווה?

ת. הייתה תקווה שאני אמצא מישהו. את האח בארץ ישראל ידעתי שאני אמצא, ואני זכרתי גם את הכתובת. עוד לא היה צור-משה. כשהוא היה שולח מכתבים היה כתוב: ארגון קונפינס. שלחתי אליו מכתב והוא קיבל את המכתב. אחר כך נהיה צור-משה. האח שלי היה הראשון שם.

ש. ספרי על הולנד. איך היה?

ת. בהולנד היו אוהלים. טיפלו בנו טוב. האמריקאים היו נותנים טיפול. בהולנד הביאו לנו חלב, ראינו את המחלבות. אני לא זוכרת הרבה. אחר כך בבריסל זה היה משהו, כמו בית הבראה. היה חדר אוכל, יושבים כמו בני אדם ואוכלים. היה חדר מיטות. היה בסדר. ישבנו שם כמה זמן. הכרנו אנשים שהיו שם, דיברנו, ידענו קצת צרפתית ודיברנו אתם. אני שכחתי כבר, אז ידעתי.

ש. מה זה היה? שם בטח פגשתם אנשים מכל העולם?

ת. הרבה, מה שהיה בבריסל, היו הרבה. היינו מטיילים, הלכנו לסרט, הלכנו למספרה. אני לא יודעת מאיפה היה לנו כסף. כנראה נתנו לנו. אני לא זוכרת עכשיו.

ש. את בטח היית יפה.

ת. אני לא יודעת. הייתי נחמדה, לא יפה. הייתי ככה, היינו יחד עם איטלקים דווקא, בחורים שהשתחררו. הם היו אומרים: אלגרה בשם אלגרה ……. אלגרה - שמחה, שאז הייתי שמחה.

ש. מה עשיתם שם? היו פעילויות?

ת. לא, לא היו פעילויות.

ש. היו מדריכים?

ת. אני לא זוכרת. היו אנשים שטיפלו בנו. לא עשינו שם שום דבר.

ש. לא שרתם ורקדתם, דיברתם?

ת. כן.

ש. הלכתם לטיול?

ת. לא, כל אחד היה עם החבר'ה שלו. היינו כמה בחורות מהעיר שלנו. אחר כך פגשנו, שכבר גמרנו את בריסל, העבירו אותנו ליוון לאתונה. שמה פגשנו בחורים אחרים שחזרו ממקומות אחרים. שם אמרו לי שהאחים שלי כולם נפטרו. בסוף המלחמה הם נפטרו. הרבה מתו בסוף המלחמה, לא יכלו להחזיק. אלברטו, משה, דוד, שלום, כולם מתו, לא יכלו להחזיק בסוף. אז לקחתי ככה, הראש שלי כששמעתי את זה, בכיתי, נכנסתי בחדר ולא רציתי… אני לא יודעת מה קרה לי. חשבתי שאני אמצא מישהו. והיה לי גם חבר אחד שהיו קוראים לו חיים, וגם הוא לא חזר. כל המשפחה שלו לא חזרה. היינו משפחה קרובה. ממשפחה שלמה אף אחד לא חזר. שבעה אחים הם היו. חזרנו, הלכנו לסלוניקי.

ש. זה בטח היה מאד קשה, כי הייתה לך תקווה.

ת. כן, היה קשה מאד, קשה מאד כשחזרתי. אחר כך, מה אני אעשה? הלכתי לקסטוריה. כל הזמן הייתי פוגשת יוונים שהיו מכירים, ידעו מי אני. הייתי בוכה, בוכה, לא ידעתי מה אני אעשה. הלכתי לבית שלי, גרו שם שתי משפחות. לא הסתכלתי איפה החבאנו דברים. הלכתי, לא יכלתי. מהר, אני הולכת, אני לא נשארת פה בקסטוריה. הלכתי בחזרה לסלוניקי, מסלוניקי לאתונה ולהכשרה. בהכשרה ישבתי כמה זמן. היו מדריכים מהארץ, בובי אחד מבית-השיטה, ועוד אחד, שהיו מדריכים אותנו. היינו בהכשרה. היה מבית-השיטה. אני פגשתי אותו. היה נשף של יוצאי קסטוריה. היה איש אחד עשיר מקסטוריה. אני זוכרת שבבית הספר כל שנה היינו עושים אזכרה, היינו שרים. כשאני הייתי בבית הספר היה העשיר הזה שאפילו תשעים וכמה שנים עוד עשו לו אזכרה. ופה בארץ היה אחד בשם בן-ציון רוסו, שבא כמו חלוץ, כמו אח שלי. והוא החזיק את זה. הוא עשה את זה. מאמריקה היו שולחים הרבה כסף. הוא השאיר הרבה כסף. הוא קבור פה בירושלים. בזה היו משלמים כסף למורים מקסטוריה. עכשיו לקחו את כל הכסף לפה. אני לא יודעת מה עכשיו עושים. קודם היינו הולכים. היה בוקו אחד מאמריקה גם כן עשיר אחד. הוא היה שולח הרבה כסף. כשאנחנו חזרנו הוא היה שולח לכל אחד. פה הוא קנה איזה בניין גדול, השם שלו היה בוקו מאיו. לא היו לו ילדים. הוא כבר נפטר וגם אשתו. גם לו עושים אזכרה כל שנה, לבוקו מאיו. ובבית ספר של צור-משה. לא היה בית ספר בצור-משה. מאמריקה שלחו הרבה כסף. ובית הספר הזה הוא על שם האיש הזה. עשו בית ספר יפה.

ש. מאיו זה השם של בעלך?

ת. כן, של הבעל שלי זה מאיו. זה לא אותו מאיו. יש הרבה מאיו. בעלי היה מבולגריה. הוא בא פה כחלוץ בן חמש עשרה-שש עשרה. הוא היה בגליל קודם. היה לנו משק בגליל. אחר כך כשהתחתן אתי עברנו לפה. גם מהחתונה שלי אני לא זוכרת שום דבר. לא היו צלמים ולא שום דבר. באה אחת מדריכה של אח שלי מכפר-יחזקאל, היו באות מדריכות. אז אני באתי לארץ. היא ראתה אותי ואמרה: יש לי בחור טוב, אחד בולגרי שעובד. הוא הכיר אותי. לי לא הייתה ברירה. אני אמרתי: מה, לחיות עם גיסה זה לא כל כך טוב. והייתי כבר גדולה. אמרתי: אין לי ברירה והתחתנו. הוא היה בחור טוב, באמת, חרוץ, וגם אני. לא ידעתי מה זה מושב, לא ידעתי. נפלתי בעבודה. עבדתי קשה, עזרתי לו הרבה. וברוך השם. היו לו שלוש בנות טובות. והוא היה חרוץ, הוא היה חקלאי טוב.

ש. אמרת שאח שלך בא בתור חלוץ לצור-משה?

ת. כן. הם ארגנו את זה, אח שלי ועוד כמה. קודם זה היה מגדיאל, ושם הם היו גרים באיזה צריף. אחר כך בנו להם כמה בתים שהיו הראשונים. עכשיו צור-משה גדל ונהיה משהו. בנו עוד שכונה לצעירים.

ש. אח שלך היה מהגרעין שבנה את צור-משה?

ת. כן, היה בין הראשונים. הוא למד באוניברסיטה, הוא היה צריך להיות אגרונום. הוא למד שנתיים באוניברסיטה בסלוניקי. אבא שלי כל כך התרגז שהוא עזב. הוא רצה שיגמור. הוא לא היה כותב לו. הוא היה אומר: אני בזבזתי אותו, הייתי יכול לחתן שתי בנות. זה היה ביוקר ללמוד בסלוניקי, לשלם לאוניברסיטה ובית והכל. טוב שהוא בא, אם לא, גם הוא היה… יש לו ילדים.

ש. כשבאתם לאושוויץ וכשהפרידו בינך ובין אמא והאחיות ואבא, את לא ידעת מה בעצם יקרה, נכון?

ת. לא, אף אחד לא ידע. אמא לא רצתה לעזוב אותי, גם אני לא רציתי. היינו שלוש, אמא והגיסה ג'נה אשתו של אלברט. לה לא היו ילדים. לשניות היו ילדים, הלכו עם הילדים. היינו ביחד. והקצין הזה התעקש שאני לא אלך באוטו עם אמא, שאני אלך ברגל. כל כך התעקש. אחר כך אמא אמרה: לכי, אנחנו ניפגש. לא ידענו, לא ידענו שיש דברים כאלה.

ש. מתי את בעצם הבנת שאת לא תראי אותם כבר?

ת. הנה, אמרתי, היו באים אלה מסלוניקי. כששמעו שבאו יווניות היו באות לבקר אחרי העבודה. שאלו: איפה ההורים שלך? הלכו עם האוטו. אמרו: אתם לא תראו אותם יותר. אנחנו לא רצינו לראות אותן שהן היו מדברות ככה. אחר כך הבנו. ואנחנו גרנו מול הקרמטוריום.

היה קצת מים. ביום ראשון כשלא היינו עובדים היינו הולכים לכבס את הסמרטוטים שלנו שם. הייתה גדר חשמלית. יום אחד הלכתי לשם ותפסתי את היד, וככה… לא קרה לי שום דבר. החזירו אותי בחזרה. התחשמלתי. שמה היינו הולכים. איזה מים היו שם. באמת, אי אפשר, כשהיו ילדות הקטנות הן רצו שאני אספר, כי דיברו בבית ספר. אני לא יכלתי לספר להן. בעלי היה מספר. עכשיו לנכדים אני מספרת.

ש. מה הכי הרבה את מספרת?

ת. נתנו בבית הספר שיעשו עבודה. אני סיפרתי, אני לא יודעת. היא לקחה תמונות מפה ותמונות משם. אח שלי כתב ספר על קסטוריה. היו שם תמונות. היא צילמה כמה תמונות. ובבית ספר אמרו שזה משהו, מה שהיא כתבה.

ש. אמרת שאת לא שרת שם באושוויץ.

ת. לא, לא היה לי חשק, לא שרתי. כשבאתי לפה לא היה לי מצב רוח. אני הייתי עצבנית. גם לילדות, לא נהניתי כשהיו קטנות, עבודה. היה לנו בית מאד טוב, ללא מקלחת, ללא שירותים. אל תשאלי. הייתי עצבנית כל הזמן. אולי עכשיו אני מרגישה קצת יותר רגועה. ובעלי היה טוב, מסכן, באמת, אני מרחמת עליו. אחר כך בנינו את הבית הזה. 'סולל בונה' בנה. אנחנו עברנו, סידרנו. לא בית לוקסוס, אבל זה בית. אני עכשיו לבד, קשה לי.

ש. אבל יש לך ילדים ונכדים נהדרים שדואגים לך.

ת. כן, הם באים. בלילה קשה לבד.

ש. כשאת חושבת על העבר, האם יש משהו שאת כל הזמן זוכרת?

ת. אני זוכרת ואני חולמת הרבה על העבר.

ש. על מה למשל?

ת. אני רואה הרבה את אבא ואת אמא. אני זוכרת שאני עוד ילדה.

ש. מה את זוכרת? האם יש איזו תמונה שאת כל הזמן רואה אותה?

ת. לא, בזמן האחרון לפני שנפלתי חלמתי חלום, והחלום הזה לא יוצא מהראש. פתאום אני נאבדתי, לא ידעתי איפה אני. אני שואלת פה ושם איפה אני, לאן אני אלך, איפה נתניה, איפה התחנה. הייתי רואה ערבים הייתי רואה את זה. לא ידעתי, הלכתי מפה, הלכתי מפה, לא. התחיל להיות חושך, איך אני אצא? פתאום אני נמצא באמצע, פה שטח של ענבים ואני באמצע. והענבים שחורים. פתאום התעוררתי, קפצתי מהמיטה, ואת החלום הזה אני לא שוכחת, הוא נשאר בי. ואחרי שבוע-שבועיים נפלתי.

ש. איך את זוכרת את אמא?

ת. כמו שהייתה. יפה ככה, פה מטפחת. כשהייתה יוצאת הייתה מתלבשת יפה. כולם היו אומרים: פרלה המלכה. היא הייתה בעלת בית טובה, היא הייתה. ואבא שלי היה טוב. היה בא בועד של העיר, היה אחד מהגדולים בעיר. היו זמנים שלא בא כסף מסלוניקי בשביל לשלם. היו כמה עשירים בקסטוריה. היו הם מוציאים כסף והיו נותנים. אני זוכרת הרבה. אבא היה גבוה, רזה. אמא שלי הייתה שמנה. אתם תראו בתמונות. והאחים שלי היו נחמדים. אלברטו היה בלונדי, יפה גבוה. שתי הבנות הקטנות של דוד, שכל כך אהבתי, שאמרתי כשאני השתחררתי: אם אני אמצא את הילדות האלה - אני אגדל אותן, אני לא רוצה להתחתן ולא רוצה שום דבר. לא מצאתי אותן. היו עוד ילדים של האחים, אבל את אלו אהבתי מאד.

ש. היום יש לך כמה ילדים?

ת. יש לי שלוש בנות.

ש. וכמה נכדים?

ת. שש נכדות ונכד אחד. הוא בצבא, הנכד, של הבת הקטנה. מיכל שבאה לפה, היא גם כן בצבא, היא קצינה. הן נכדות טובות.

ש. אנחנו מאחלים לך הרבה בריאות קודם כל, הרבה נחת עם הילדים ועם הנכדים.

ת. רק שאני לא אסבול. אני מבקשת מה' שאני לא אסבול, יותר טוב שייקח אותי. רק לא חולה, לא. שייתן משהו פתאום, זה אני מבקשת תמיד. לא רוצה לעייף גם את הבנות. הן היו באות כל ערב לרחוץ אותי. זה קשה. עכשיו יש עוזרת.

ש. תודה רבה.

סוף הראיון עם גברת אלגרה מאיו.

בני משפחתה של אלגרה:

פנינה קופר, הבת הגדולה של אלגרה ומשה מאיו. נשואה לבני, עם שתי בנות רונית ודורית.

אהובה, הבת השנייה האמצעית. נשואה לדני גוטפריד. עם שלוש בנות: עינת, מיכל וטל. גרים בצור-משה ליד אמא.

שולה דן, הבת הקטנה. עם שני ילדים רועי ועינב.

דני בעלה של אהובה, חתן של אלגרה.

עינב הבת של שולה, נכדה של סבתא.

בני בעלה של פנינה, חתנה של אלגרה.

מיכל, הבת של אהובה, נכדה של סבתא.

חסרים: רונית, דורית, וחסר שמעון החתן. חסרה עינת בת עשרים וארבע, טל בת שש עשרה. חסר רועי, הוא חייל.

התמונות:

* אמא שלי פרלה, ואמא שלה בחורוצ'ה. לבנות שלה קוראים ויקטוריה וריג'ינה. לכלה קוראים מטלידה. לחתן, אח שלי, קוראים משה. זאת הייתה חברה של אח שלי שנמצא פה, קוראים לה ויקטוריה. זאת שאני יחד אתה, זאת בת דודה אסתרינה. וזו הכלה של הבן דוד שלי שקוראים לו ארנטסו.

* זה הבית בקסטוריה מצד החצר. זה כנראה אח שלי. זה היה אצל האח ואני לקחתי אותו. הוא צילם, הייתה לו מצלמה לפני שהוא בא לארץ.

* לבת דודה שלי קוראים רבקה, ולי אלגרה. זה גם כן צולם בחצר.

* ז'נה רוסו. באמצע חניקה מבורך וארנסטה מבורך. הם היו קרובים. ארנסטה היא בת דודה שלי. אמא שלי ואמא שלה היו אחיות. הן כולן נספו. בעבודה היינו יחד, הן לא החזיקו מעמד.

* זו ראשל, בת של אחי, ואח שלה אלברטו. זה צולם כשחזרנו מהמלחמה, בקסטוריה. הראשונה פה קוראים לה גידה. אצלנו היו שמות למשפחות. לנו לא היו קוראים אליהו אלא באנצ'י. וזה אחת שבאה עם חברה, ברטה סוטו, הוא חברה פה. הן ניצלו ביחד, והיא הביאה אותה לקסטוריה. וזה מישל מבורך, הוא גם כן ניצל. וזו אני למעלה. זה משה. וזו ראשל כהן, גם כן בת דודה שלי. וזה ויקטור קמחי, הוא כבר נפטר, גם כן ניצל. אנחנו באנו ביחד לארץ בהכשרה. וזו סטלה אליהו, היא גם כן ניצלה. היא בסלוניקי, היא לא באה לארץ.

* זה אח שיל יוסף אליהו ואשתו סוזי לבית לוי. הם ביחד. היא עכשיו חולה, יש לה ילדים. הייתה אשה טובה, חכמה.

* אלה הבנות של פנינה ובני: רונית קופר ודורית קופר. הנכדות שלי.

* זה רועי הנכד, הבן של שולה. וזאת אחותו עינב.

* עינת, טלי ומיכל, הבנות של אהובה גוטפריד.

* זה בעלי משה ואני אלגרה. מצד זה פנינה, מצד זה אהובה, ופה באמצע שולה, הבנות שלי. זה היה בפורים.

* זה שתי הבנות של אחי משה. לגדולה קוראים פולינה, והקטנה פנינה ע"ש אמא שלי.