שילוח מ - Athens, Attiki Voiotia, Central Greece, יון ל - Bergen Belsen, מחנה, גרמניה ב- 02/04/1944

יום לאחר מכן, ב-21 בספטמבר, הוזמן הרב הראשי של אתונה, אליאס ברזילי, למשרדו של ויסליצני ונדרש למסור בתוך 24 שעות את השמות, הכתובות והמקצועות של כל היהודים שמתגוררים באתונה. ברשימות אלו היו אמורים להירשם יהודי אתונה היוונים והיהודים היוונים והאיטלקים שברחו מסלוניקי בשנתיים האחרונות. באספה כללית שכינס הרב ברזילי בבית הכנסת באתונה נבחרה ועדה לצורך נקיטת פעולה מידית. הצעדים הראשונים שעשתה הוועדה היו קביעת פגישות עם ראש הכנסייה היוונית הארכיבישוף דמסקינוס (Damaskinos) ועם ראש הממשלה משתף הפעולה יואניס רליס. בפגישתו עם נציגי היהודים ב-22 בספטמבר הבחין ראש הממשלה בין "היהודים החתרניים מסלוניקי" ובין יהודי אתונה "השמרניים ושומרי החוק", בהתייחסו למדינה היוונית שהוקמה אחרי מלחמת העצמאות של יוון. לאחרונים קרא "אזרחים יוונים אמתיים", והוסיף שהם אינם צריכים לדאוג לעתידם. הארכיבישוף דמסקינוס פרסם הכרזה כנסייתית לכל הקהילות, ובה קבע שכל כומר וכל אדם נוצרי מחויב לעזור ליהודים כמיטב יכולתו ולהנפיק להם אישורי טבילה, כדי שיוכלו להתחזות לבני הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. הכרזתו זו הצטרפה למכתבי המחאה ששלח דמסקינוס כמה חודשים לפני כן, במרס 1943, לראש הממשלה דאז לוגותטופולוס ולמיופה הכוח הגרמני אלטנבורג. ראש המשטרה באתונה אנגלוס אוורט (Angelos Evert) ושני מפקדי משטרה נוספים - דימיטריוס ורנופולוס (Dimitrios Vranopoulos) ומיהאיל גליקס (Mihail Glykas) - יזמו הנפקה של תעודות זהות אמתיות ובהן שמות יווניים מזויפים שיעידו על דתו הנוצרית של בעליהם. מעריכים שאלפי תעודות זהות כאלה חולקו ליהודי אתונה, אך המספר המדויק של היהודים שחייהם ניצלו בזכות פעולה זו אינו ידוע. הרב ברזילי לא ציית להוראות. הוא השמיד את רשימות הקהילה ויעץ לבני הקהילה לברוח או לרדת למחבוא. הוא ביקש מוויסליצני דחייה של כמה ימים, ובעזרת לוחמי מחתרת EAM-ELAS נמלט מאתונה יומיים אחר כך. לאחר שבועיים, ב-14 באוקטובר, פרסם עיתונה של מחתרת EAM, Eleftheri Ellada, מכתב פומבי מן הרב, ובו קרא לכל היוונים לנהוג כאנשי המחתרת ולהושיט עזרה ליהודי יוון הנרדפים. יהודים רבים הלכו בעקבות הרב והצליחו להימלט או להסתתר בעוד מועד. היו שנמלטו להרים, והיו שהסתתרו באתונה עצמה, כשהם עוברים מדירה לדירה עד סוף המלחמה. תגובתו של ויסליצני לתחבולת הרב הייתה מידית. ב-8 באוקטובר פורסמה הוראה בחתימת המפקד העליון של שירות הביטחון ומשטרת הביטחון (HSSPF), יורגן שטרופ (Jürgen Stroop), המחייבת את יהודי אתונה להירשם בבית הכנסת של אתונה בתוך חמישה ימים, ומי שלא יעשה זאת - יומת בירייה. אחרי הרישום הראשון נדרשו היהודים להתייצב בעירייה מדי יומיים. הגירוש שוב נדחה, ל-17 באוקטובר, ו-1,200 מכ-3,500 יהודי אתונה נרשמו; חודש אחר כך הגיע מספר הנרשמים בקושי ל-2,000. כחמישה חודשים, מאוקטובר 1943 ועד מרס 1944, לא ננקטו נגד היהודים צעדים נוספים, אך מאחורי הקלעים הוכנה תכנית הגירוש. בינתיים נשלח לאתונה ס"ס האופטשטורמפיהרר אנטון בורגר להחליף את דיטר ויסליצני בביצוע תכנית הגירוש. ס"ס אונטרשטורמפיהרר פרידריך לינמן (SS Untersturmführer Friedrich Linnemann), עובד במשרד לענייני יהודים בראשות אייכמן (מחלקה IVB4 ב-RSHA), העיד במשפטו: "כיומיים או שלושה אחרי שבורגר הגיע, הוא כינס את כל המחלקה. הוא הסביר שנשלח מן המשרד הראשי לביטחון הרייך כדי לפתור את 'שאלת היהודים' כאן. משיחות טלפון עם ערים אחרות ואיים אחרים, הבנתי שבורגר הורה לאכוף את רישום היהודים". ואכן, בורגר הורה על רישום האוכלוסייה היהודית כולה בערי יוון שאיטליה שלטה בהן לפני כן, וממשרדו באתונה תיאם מבצע למעצר המוני. איסוף היהודים נערך שבועיים לפני חג הפסח. "יום אחד בא אלי [בורגר] והסביר שקיבל הוראה מברלין שיש להוציא שילוח ראשון מאתונה", העיד לינמן. באותה שנה חל פסח ב-8 באפריל, והגרמנים פרסמו הודעה כוזבת, ולפיה הקמח הנחוץ לאפיית מצות לכבוד החג יחולק בבית הכנסת של אתונה ביום שישי ב-24 במרס. תרמית זו לא יכלה להיכשל בימים שבהם היה רעב המוני באתונה. אריקוס סוויליאס (Errikos Sevilias), שנרשם כמה חודשים לפני כן, התייצב באותו בוקר בבית הכנסת על פי כללי הרישום. יהודים אחרים שנאספו מחוץ לבית הכנסת בעקבות ההודעה נדחפו לתוך המבנה. "[בפנים] לא היה סימן לקמח, ואז, פתאום נסגרה הדלת הגדולה", מעיד סוויליאס, "ושני גרמנים שהסתתרו עד אז נעמדו לפניה, חמושים מכף רגל ועד ראש". עד רדת הלילה נלכדו בבית הכנסת כ-800 יהודים. היו גם כ-180 יהודים אזרחי איטליה שהגרמנים לא הבחינו בינם ובין היהודים היוונים. שעתים אחר כך נפתחו הדלתות, והעצורים מצאו את עצמם מוקפים בחיילים חמושים. הם אולצו לעלות למשאיות, והן לקחו אותם למחנה המעברי חיידרי (Haidari), ששכן כ-5 ק"מ מבית הכנסת; הם הצטרפו שם ליהודי אתונה שנאסרו בחודשים שלפני כן ברחובות העיר או בבתיהם. ניצולת השואה אידה אנזל (Ida Anzel) ברחה מסלוניקי לאתונה והשיגה תעודת זהות מזויפת, אך לבסוף הוסגרה, נאסרה ונשלחה לאושוויץ-בירקנאו. "בוקר אחד באו לביתי ארבעה אנשי ס"ס מלווים במתורגמן", היא מעידה. פרידריך לינמן הזכיר במשפטו את העובדה שקונסטנטין רקנטיס (Konstantin Rekanatis), מתורגמן במדור לענייני יהודים של הגסטפו, איתר יהודים שלא נענו להוראה להירשם ואסר אותם; יהודים אלו נאסרו מיד במחנה חיידרי. הרדיפה אחר יהודים מסתתרים הייתה רצופה ועיקשת: "ידוע לי", הדגיש לינמן, "שיהודים רבים שלא באו מרצונם לבית הכנסת נעצרו באותו יום בידי המשטרה היוונית או הגרמנית והובאו למחלקה". העצורים הוחזקו ימים רבים במחנה חיידרי בתנאים קשים, בלא מזון ובלא צרכים בסיסיים, עד שהועלו לרכבת הגירוש ב-2 באפריל. ב-29 במרס צורפו אל יהודי אתונה יהודי הערים פרווזה (Preveza), ארטה (Arta), אגריניו (Agrinio) ופטרה (Patra), שנלכדו בימים שלפני כן. כשבוע אחר כך הועברו במשאית כ-1,900 עצורים לתחנת הרכבת רוף (Rouf), ובה המתינו להם כ-30 קרונות משא שהוזמנו מראש. הם יצאו למסע הארוך אל מחנות המוות בפיקוחם של חיילי גסטפו. זה היה השילוח הראשון שיצא מאתונה, והשילוח ה-20 והגדול ביותר שעזב את אדמת יוון. במסעם צפונה דרך יוון היבשתית צורפו לשילוח יהודים משש ערים נוספות: כלקידה (Chalkida), וולוס (Volos), טריקלה (Trikala), לריסה (Larissa), יאנינה (Ioannina) וקסטוריה (Kastoria). תחנתה הראשונה של הרכבת הייתה כלקידה, ובה הועלו לקרונות הבקר כ-90 יהודים נוספים. בתחנה הבאה, לריסה שבמרכז יוון, צורפו לשילוח עוד כ-1,900 יהודים, תושבי לריסה והערים השכנות: וולוס, טריקלה ויאנינה. בסלוניקי, התחנה האחרונה על אדמת יוון, צורפו לשילוח 900 יהודים מקסטוריה וסביבתה. עתה היו בשילוח 5,200 יהודים, והם נכלאו ב-80 קרונות משא. בכמה מן הקרונות היו 100 בני אדם כלואים. כשהרכבת הגיעה לווינה, 5–6 קרונות נותקו ממנה ונסעו צפונה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. בקרונות היו 155 יהודים ספרדים ו-19 יהודים בעלי אזרחות פורטוגלית שחיו ביוון. המגורשים הגיעו לברגן-בלזן ב-14 באפריל. בברגן-בלזן הם נכלאו בצריפים שנועדו לנתיני מדינות ניטרליות. פלורה בנבנישתי הייתה בקבוצת קרונות זו, והיא מעידה: "נסענו שבועיים-שלושה, 60 איש אחד על השני [...] רק עם מעט לחם ופירות". שאר נוסעי השילוח הענק המשיכו במסעם והגיעו לאושוויץ ב-11 באפריל. על פי דוח ה-RSHA, הגיעו לאושוויץ כ-1,700 יהודים, ומהם נבחרו בסלקציה 320 גברים ו-113 נשים, והם נשארו במחנה. כל שאר 1,067 המגורשים נשלחו ישירות אל מותם בתאי הגזים.