דמויות של הכלואים, בזמן שחרור המחנה ע"י צבא ארה"ב, דכאו, גרמניה, 29/04/1945

משפחת דרייפוס הייתה במינכן ובשמת 1935 עברה לוינה. יוחנן דרייפוס מספר: "מסיבות של אנטישמיות הולכת וגוברת עברנו לוינה כי אבי חשב שיכול היה להמשיך בעסקיו (שם אבי פרדיננד Ferdinand). האנשלוס ארע במרץ 1938. אני עצמי הייתי עסוק בתנועת הנוער מכבי הצעיר ולא זוכר אירועים מיוחדים לאחר כניסת הנאצים. אבי נעצר במאי 1938 ונשלח לדכאו. הוא הוחזק כיומיים בבית כלא בוינה. אנחנו לא ידענו, הוא פשוט נעלם. אמא שלי ימים שלמים חיפשה אחריו. היא הלכה לגסטאפו ושם כנראה קיבלה מידע עליו. הוא נשלח לדכאו, שם היה עד ליל הבדולח ב 09/11/1938 ואז כנראה בגלל הצפיפות נשלח לבוכנוואלד. באמצע דצמבר 1938 השתחרר. אחותי הצעירה ממני ב 4 שנים ירדה יום אחד במדרגות ביתנו, אבי ששב מבוכנוואלד עלה במדרגות, והיא לא הכירה אותו. הוא ירד במשקל ושיניים חסרו. בזמן שאבי נעצר אימי, שהייתה אשת חייל, עשתה את כל הסידורים להגירה לארה"ב, עמדה בטורים מ 3 לפנות בוקר, ועם שובו של אבי היגרנו לארה"ב. אבי לא דיבר על הקורות איתו עד שעברנו את הגבול לשוויץ. אבי, שהיה חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה, ידע איך לנהוג, ולכן הצליח לשרוד את דכאו ובוכנוואלד באופן יחסית טוב. בגיל 18, בשנת 1943, התגייסתי לצבא ארה"ב ולחמתי באירופה. הדבר הפיקנטי הוא שהיחידה שלי שחררה את דכאו. אחרי עלייתי ארצה עבדתי עבור חברת "שטרן תכשיטים". בקשר לתצלום יוחנן דרייפוס מספר שכלוים צעקו לחיילים האמריקאים אך היו כל כך חלשים שלא שמעו אותם.