שילוח מ - Luxembourg, לוקסמבורג ל - Theresienstadt, גטו, צ'כוסלובקיה ב- 28/07/1942

ב-28 ביולי, יומיים לאחר השילוח הראשון, יצא שילוח נוסף לגטו טרזיינשטט. על ארגון השילוח וביצועו ניצח קרימינלסקרטר אוטו שמלץ (Otto Schmalz), ראש המדור לענייני יהודים באיינזצקומנדו של הסיפ"ו (משטרת הביטחון, SIPO – Sicherheitspolizei) והס"ד (שירותי הביטחון, Sicherheitsdienst) בלוקסמבורג. רכבת הגירוש שהוזמנה מן ה"רייכסבאן" (חברת הרכבות הגרמנית) הורכבה מקרונות משא למגורשים ומקרון נוסעים אחד לצוות השומרים: שמונה שוטרים מגדוד מילואים 124 של המשטרה (Res. Pol. Batl. 124).
שמלץ הודיע לאלפרד אופנהיימר (Alfred Oppenheimer), ראש המועצה היהודית (Altestenrat Der Juden) בלוקסמבורג, על השילוח, ואופנהיימר נדרש להודיע עליו למועמדים לגירוש שהיו מרוכזים באתר הכינוס במנזר פינפברונן. העתק של רשימת הגירוש הועבר גם למחלקה IVa במִנהל האזרחי בלוקסמבורג [CdZ], וזו החרימה את רכוש המגורשים שהוצע למכירה או לשימוש אחר. למגורשים הותר לקחת עִמם תיק יד או גב, שני חלקי מזרן, שתי שמיכות צמר, כלי אוכל וכפות, 50 רייכסמרק לתשלום הוצאות הנסיעה, ביגוד וצידה לשמונה ימים. גופי הביטחון איימו שהתחמקות מהתייצבות לשילוח תגרור אחריה גירוש למחנה ריכוז.
גם שילוח זה כמו השילוח שקדם לו יצא מאתר הכינוס שבמנזר, היו בו 159-157 יהודים; המגורשת המבוגרת ביותר הייתה בת 87 והצעיר ביותר היה תינוק בן שנתיים. בין המגורשים היו גם חמישה חולים מבית החולים הפסיכיאטרי "מזון דה סונט" (Maison de Sante) באטלבריק (Ettelbrück), שהוכרזו "כשירים למסע" והוצאו על אלונקות, ו-27 חולים מבתי מרפא ברחבי לוקסמבורג. נראה שבחירת המגורשים הייתה שרירותית, המטרה הייתה לפנות מוסדות מיהודים. זוגות נשואים הופרדו; ארנסט גיירזהופר (Ernst Geiershöfer) למשל גורש בגירוש הזה, ואילו אשתו אירמה גורשה ב-6 באפריל 1943....