"נפוצו ידיעות ששְ[צֶ'בְּזֶ'שין] תהיה יודנריין [=מטוהרת מיהודים]. לא ראינו מפלט. מה עושים? איך נעלמים?", כך כתבה דבורה (דורה) פליישר (לבית שוורץ) אחרי המלחמה על אוקטובר 1942.[1]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה גרו 2,964 יהודים בעיירה שְצֶ'בְּזֶ'שין (Szczebrzeszyn), ששכנה ליד הגבול המזרחי של נפת בילגוריי (Biłgoraj), במחוז לובלין (Lublin) שבממשל הכללי (גנרלגוברנמן [Generalgouvernement], חלקה של פולין הכבושה שלא סופח רשמית לרייך).[2] במהלך 1939–1940 הגיעו לעיירה פליטים יהודים מלודז' (Łódź) ומהעיירות וְלוֹצלָבֶק (Włocławek), ינוב לובֶּלסקי (Janów Lubelski) ופְרָמפּול (Frampol).[3] מהעיירה גורשו היהודים למחנות לעבודות כפייה ולאתרי הריגה באזור. שלושה שילוחים יצאו מהעיירה למחנה ההשמדה בֶּלזֶ'ץ (Bełżec), כ־60 קילומטרים לכיוון דרום–מזרח,[4] כולם בשנת 1942: בחודש מאי, בשמונה באוגוסט, וב־21 באוקטובר.[5]
בספטמבר 1942 החליטו הגרמנים לרכז בעיירה את שארית האוכלוסייה היהודית באזור לקראת הגירוש הסופי, ולכן גירשו את היהודים מהעיירות הסמוכות רדֶצ'ניצה (Radecznica), חְלופְּקוב (Chłopków), גוראייץ (Gorajec), מוקְרֶליפְּיה (Mokrelipie) וזַפּוזֶ'ה (Zaporze) לעיירה.[6] ידיעות על סופן הטרגי של הקהילות היהודיות בזָמושְץ' (Zamość) ובטוּרובּין (Turobin) הגיעו לעיירה ב־18 באוקטובר,[7] והיהודים חיפשו מקומות מסתור. ב־19 באוקטובר הזהיר עובד מנהלה בעירייה, פולני ממוצא גרמני (פולקסדויטשה, Volksdeutsche), את ד"ר בולוטני (Bolotny), הרופא היהודי היחיד בעיירה, שהחיסול מתקרב, ואף החביא אותו ואת משפחתו בחדר בבניין העירייה.[8] דבורה פליישר העידה:...