מתוך כ־206,000 יהודים שעברו בגטו לודז' (Łódź, ליצמנשטט [Litzmannstadt]) במהלך השואה, נותרו בו באחד באוגוסט 1944 רק 68,516: 40,023 נשים וילדות ו־28,493 גברים וילדים.[1] בחיסולו של הגטו במהלך חודש אוגוסט גורשו כמעט כולם לאושוויץ–בירקנאו (Auschwitz-Birkenau). למרות המחקר הרב בנושא, אין בידינו פרטים מלאים ומדויקים של הגירושים ההמוניים במהלך חיסול הגטו, שנמשך אולי עד תחילת ספטמבר. תבוסתה המתקרבת של גרמניה הנאצית, יחד עם חוסר הסדר ששרר בגטו בחודשים האחרונים לקיומו, השפיעו על התיעוד שניהלו הן הנאצים והן היהודים.[2] המחלקה הסטטיסטית של היודנראט המשיכה לנהל רישומים עד 21 באוגוסט, אבל השילוחים הראשונים באותו חודש נרשמו בדיעבד, ברישומי 18–21 בחודש, שבהם נרשם כי בוצעו גירושים בימים 7–11 ו־13 באוגוסט, עם 12,400 יהודים.[3] מחקרנו מעלה שהשילוחים הראשונים באותו חודש יצאו מהגטו בארבעה ובחמישה באוגוסט, ולא ברור אם המחלקה הסטטיסטית רשמה תאריכים שגויים בטעות או בכוונה.[4]
לגטו היו שלושה חלקים נפרדים, החלק המזרחי (שנחלק לצד צפוני וצד דרומי) והחלק המערבי, וביניהם חיברו גשרים. בתשעה באוגוסט פורסמה על קירות הגטו הודעה (Bekanntmachung) כי "כל תושבי מערב הגטו חייבים לעבור לחלקו המזרחי... התושבים והפועלים שם חייבים כולם לעבור לחלקו המזרחי של הגטו. מיום חמישי, 10 באוגוסט 1944, לא יחולק מזון בחלקו המערבי של הגטו".[5] על פי עדותו של מ. מרגוליס (M. Margulies), באותו ערב פורסמו הודעות חדשות, שהורו על סגירה מיידית של כל הסדנאות ("רזורטים") ועל הפסקת העבודה.
הוראת הפינוי עוררה בהלה גדולה בקרב היהודים בצד המערבי, וחלקם החלו להימלט אל הצד המזרחי. במהלך הבריחה ההמונית נכנסה המשטרה הגרמנית לצד המערבי והחלה לתפוס יהודים ברחובות ולהעביר אותם ישירות לרכבת השילוח, בלי מטען או בני משפחה. במקביל החלו יהודים מן הצד המערבי לבזוז את הסדנאות והמאפיות שננטשו. גם הגסטפו והס"ס נכנסו לצד המערבי, כי לא היו שבעי רצון מהיקף הלכידות ("אקציות") ברחובות, והחלו לקחת יהודים מבתיהם בעזרת המשטרה היהודית.[6] יעקב פוזננסקי (Jakub Poznański) כתב ביומנו על אירועי עשרה באוגוסט: ...