שילוח מ - Bełchatów, גטו, פולין ל - Lodz, גטו, פולין ב- 13/06/1942

ב־1 בספטמבר 1939 חיו בבֶּלחָטוֹב (Bełchatów, נפת לָסק [Łask]) כ־6,000 יהודים. עד השואה הייתה זו אחת הקהילות הגדולות ביותר בוָורטֶלנד (Wartheland).^[1] לאחר הכיבוש של הגרמנים את פולין עזבו יהודים רבים את בֶּלחָטוֹב והתיישבו סמוך לשם, בתחום הגנרלגוברנמן (ממשל הכללי, Generalgouvernement, חלקה של פולין הכבושה שלא סופח רשמית לרייך) – ואילו יהודים מיישובים קטנים סביב לבֶּלחָטוֹב עברו או הועברו אליה.^[2]

הכיבוש של ההגרמנים את בֶּלחָטוֹב ב־5 בספטמבר 1939 הֵרֵעַ באופן דרמטי את חיי התושבים היהודים.^[3] בעיירה הוצבו אנשי שוּפּ"וֹ (Schupo, Schutzpolizei – כוח משטרה רגיל במדים) וז'נדרמריה, וגסטפו ליצמנשטט (Litzmannstadt) החזיק תחנה בפבְּיאניצה (Pabianice).^[4] האוכלוסייה היהודית סבלה אלימות יום־יומית מידי הגרמנים ועוזריהם הגרמנים־האתניים (Volksdeutsche) המקומיים.^[5] יוזף טְרלמֶר (Josef Tralmer), ראש עיריית של בֶּלחָטוֹב, היה אכזרי במיוחד.^[6] במרס 1941 רוכזו יהודי בֶּלחָטוֹב בתוך גטו בכיכר השוק של העיירה,^[7] וגויסו לעבודות כפייה.^[8] הרעב פשט בגטו בהדרגה, והוקל במעט בזכות הברחת בדים אל מעבר לגבול לעיירה הסמוכה פְּיוטרקוב טריבּוּנלסקי (Piotrków Trybunalski) שבגנרלגוברנמן.^[9]

ההכנות לגירוש הקהילה היהודית של בֶּלחָטוֹב החלו בקיץ 1941. ב־7 באוגוסט 1941 שלח טְרלמֶר אל סטילר (Stiller), נציב הנפה (Landrat) בלָסק, לבקשתו של פרידריך איבֶּלהֶר (Friedrich Uebelhoer), מושל (Regierungspräsident) המחוז המנהלי ליצמנשטט, רשימה של 18 שמות יהודים – גברים ונשים – שסווגו כחולים או כבלתי כשירים לעבודה.^[10] כעבור ימים אחדים, ב־20 באוגוסט, החלו לצאת משלוחים למחנות כפייה באזור פוזנן (Poznań).^[11]...