שילוח מ - Bełchatów, גטו, פולין ל - Lodz, גטו, פולין ב- 11/08/1942

ב־1 בספטמבר 1939 חיו בבֶּלחָטוֹב (Bełchatów, נפת לָסק [Łask]) כ־6,000 יהודים. עד השואה הייתה זו אחת הקהילות הגדולות ביותר בוָורטֶלנד (Wartheland).^[1] לאחר הכיבוש של הגרמנים את פולין עזבו יהודים רבים את בֶּלחָטוֹב והתיישבו סמוך לשם, בתחום הגנרלגוברנמן (ממשל הכללי, Generalgouvernement, חלקה של פולין הכבושה שלא סופח רשמית לרייך) – ואילו יהודים מיישובים קטנים סביב לבֶּלחָטוֹב עברו או הועברו אליה.^[2]

הכיבוש של ההגרמנים את בֶּלחָטוֹב ב־5 בספטמבר 1939 הֵרֵעַ באופן דרמטי את חיי התושבים היהודים.^[3] בעיירה הוצבו אנשי שוּפּ"וֹ (Schupo, Schutzpolizei – כוח משטרה רגיל במדים) וז'נדרמריה, וגסטפו ליצמנשטט (Litzmannstadt) החזיק תחנה בפבְּיאניצה (Pabianice).^[4] האוכלוסייה היהודית סבלה אלימות יום־יומית מידי הגרמנים ועוזריהם הגרמנים־האתניים (Volksdeutsche) המקומיים.^[5] יוזף טְרלמֶר (Josef Tralmer), ראש עיריית של בֶּלחָטוֹב, היה אכזרי במיוחד.^[6] במרס 1941 רוכזו יהודי בֶּלחָטוֹב בתוך גטו בכיכר השוק של העיירה,^[7] וגויסו לעבודות כפייה.^[8] הרעב פשט בגטו בהדרגה, והוקל במעט בזכות הברחת בדים אל מעבר לגבול לעיירה הסמוכה פְּיוטרקוב טריבּוּנלסקי (Piotrków Trybunalski) שבגנרלגוברנמן.^[9]

ההכנות לגירוש הקהילה היהודית של בֶּלחָטוֹב החלו בקיץ 1941. ב־7 באוגוסט שלח טְרלמֶר אל סטילר (Stiller), נציב הנפה (Landrat) בלָסק – לבקשת פרידריך איבֶּלהֶר (Friedrich Uebelhoer), מושל (Regierungspräsident) המחוז המנהלי ליצמנשטט – רשימה של 18 שמות יהודים, גברים ונשים, שסווגו כחולים או בלתי כשירים לעבודה.^[10] כעבור ימים אחדים, ב־20 באוגוסט, החלו לצאת משלוחים למחנות כפייה באזור פוזנן (Poznań).^[11]...