ב־1 בספטמבר 1939 חיו בבֶּלחָטוֹב (Bełchatów, נפת לָסק [Łask]) כ־6,000 יהודים. עד השואה הייתה זו אחת הקהילות הגדולות ביותר בוָורטֶלנד (Wartheland).[1] לאחר הכיבוש של הגרמנים את פולין עזבו יהודים רבים את בֶּלחָטוֹב והתיישבו סמוך לשם, בתחום הגנרלגוברנמן (ממשל הכללי, Generalgouvernement, חלקה של פולין הכבושה שלא סופח רשמית לרייך) – ואילו יהודים מיישובים קטנים סביב לבֶּלחָטוֹב עברו או הועברו אליה.[2]
הכיבוש של ההגרמנים את בֶּלחָטוֹב ב־5 בספטמבר 1939 הֵרֵעַ באופן דרמטי את חיי התושבים היהודים.[3] בעיירה הוצבו אנשי שוּפּ"וֹ (Schupo, Schutzpolizei – כוח משטרה רגיל במדים) וז'נדרמריה, וגסטפו ליצמנשטט (Litzmannstadt) החזיק תחנה בפבְּיאניצה (Pabianice).[4] האוכלוסייה היהודית סבלה אלימות יום־יומית מידי הגרמנים ועוזריהם הגרמנים־האתניים (Volksdeutsche) המקומיים.[5] יוזף טְרלמֶר (Josef Tralmer), ראש עיריית של בֶּלחָטוֹב, היה אכזרי במיוחד.[6]
במרס 1941 רוכזו יהודי בֶּלחָטוֹב בתוך גטו בכיכר השוק של העיירה,[7] וגויסו לעבודות כפייה.[8] הרעב פשט בגטו בהדרגה, והוקל במעט בזכות הברחת בדים אל מעבר לגבול לעיירה הסמוכה פְּיוטרקוב טריבּוּנלסקי (Piotrków Trybunalski) שבגנרלגוברנמן.[9]...