על פי מסמכים מארכיון המִנהל העצמי היהודי של גטו לודז' (בשמו הגרמני ליצמנשטט, Litzmannstadt), ב-17 במרס 1942 גורשו 763 יהודים מהגטו למחנה המוות חלמנו (Chełmno [קולמהוף, Kulmhof]),[6] אך בחשבונית השילוח שהגישה רשות התעבורה של הרכבת הגרמנית הלאומית (Reichsbahn Verkehrsamt) לגסטפו ליצמנשטט מוזכר מספר מעט גדול יותר – 768 מגורשים.[7] מספר זה תואם למספר המגורשים שתועד בקטע משני הדפים האחרונים של רשימת המגורשים של השילוח, שהכינה ועדת הגירוש (Aussiedlungskommission), המצויים בארכיון המדינה בלודז' (Archiwum Państwowe w Łodzi).[8]
רוב המגורשים מגטו לודז' למחנה המוות חלמנו (Chełmno [קולמהוף, Kulmhof]) במרס 1942 היו יהודים פולנים, בייחוד אלו שהואשמו בעבירות קלות שונות (כגון גנבת לחם) ואנשים שנזקקו (או שהיו נזקקים מעט קודם לכן) לתמיכת סעד.[9]
באותו חודש עלה מספר מקרי ההתאבדות של תושבי הגטו. ב"כרוניקה של גטו לודז'" הוסברה תופעה זו כך: "הדכאון הכללי ואווירת החרדה אשר שררו במארס נוכח מבצע הגירוש, היוו קרקע פורייה למעשי-יאוש. הרישום שלהלן של מקרי התאבדות בחודש מארס משקף מצב זה".[10] כמעט מדי יומיים נרשם מקרה התאבדות של אחד מן היהודים הפולנים....