רוב האנשים שגורשו במרס 1942 מגטו לודז' למחנה המוות חלמנו (קולמהוף) היו יהודים פולנים, ובייחוד אלו שהורשעו בעבירות קטנות (כגון גנבת לחם), או שבאותם ימים (או מעט קודם לכן) קיבלו תמיכת סעד.[1]
באותו חודש עלה מספר מקרי ההתאבדות של תושבי הגטו, וב"כרוניקה של גטו לודז'" הוסברה תופעה זו כך: "הדכאון הכללי ואווירת החרדה אשר שררו במארס נוכח מבצע הגירוש, היוו קרקע פורייה למעשי-יאוש. הרישום שלהלן של מקרי התאבדות בחודש מארס משקף מצב זה".[2] כמעט מדי יומיים נרשם מקרה התאבדות של יהודים פולנים.
בספרו Ghettostadt כתב גורדון ג' הורביץ שיהודים שקיבלו צווי גירוש היו מיואשים וניסו להשיג פטור מן הגירוש. אף שבדרך כלל הועילו לכך קשרים אישיים, הם לא היו זמינים לכולם, אך גורדון ציין שבכל זאת "מסלול מקובל ולגיטימי אחד נותר פתוח לכול, גם אם למעשה הוא לא היה הרבה יותר מאשליה של חבל הצלה: פנייה בכתב לאנשי ועדת היישוב-מחדש".[3]...