במרס 1942 גורשו מגטו לודז' למחנה המוות חלמנו (קולמהוף) בעיקר יהודים פולניים, ובייחוד אלו שהואשמו בעבירות קלות (כגון גנבת לחם) או שהיו תלויים בשירותי הסעד.[1]
באותו חודש עלה מספר מקרי ההתאבדות של תושבי הגטו. ב"כרוניקה של גטו לודז'" הוסברה תופעה זו כך: "הדכאון הכללי ואווירת החרדה אשר שררו במארס נוכח מבצע הגירוש, היוו קרקע פורייה למעשי-יאוש. הרישום שלהלן של מקרי התאבדות בחודש מארס משקף מצב זה".[2] כמעט מדי יומיים נרשם מקרה התאבדות של יהודים פולניים, וגם כמה מן היהודים שגורשו לגטו לודז' ממערב אירופה בחרו לשים קץ לחייהם. אחתם מהם הייתה אישה בת שישים, י"א, שהגיעה לגטו מפראג, וב-15 במרס קפצה מחלון עליית הגג שבקומה הרביעית של בית האבות שבו התגוררה. ב"כרוניקה של גטו לודז" דווח שהיא "גילתה סימנים של התמוטטות-עצבים, בקשר עם המאורעות שעברו עליה לאחרונה".[3]
רבים מאלו שקיבלו הודעת גירוש ביקשו לקבל פטור ממנו. ממסמכים שנשמרו בארכיון המדינה בלודז' (Archiwum Państwowe w Łodzi) עולה שלמעשה הוגשו מאות בקשות כאלה, וצורפו להן מכתבי תמיכה ממעסיקים ומרופאים. רוב הבקשות נדחו. בקשות הפטור אינן מגלות לנו רק את שמותיהם של כמה מן הקורבנות שגורשו מלודז' לחלמנו, אלא גם חושפות את התגברות הפחד והחרדה של המיועדים לגירוש מפני גירושם הקרב.[4]...