במרס 1942 גורשו מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו (Chełmno, קולמהוף [Kulmhof]) בעיקר יהודים פולנים, ובייחוד אלו שהואשמו בעבירות קטנות (כגון גנבת לחם) ושנזקקו לתמיכת סעד.[1]
ב"כרוניקה של גטו לודז'" דווח שעלה שיעור התמותה בגטו במרס 1942 בעקבות החורף הארוך והקשה, הרעב הכבד והשילוחים הנמשכים, וגם בעקבות העלייה במספר ההתאבדויות בגטו, כפי שמדווח ב"כרוניקה": "הדכאון הכללי ואווירת החרדה אשר שררו במארס נוכח מבצע הגירוש, היוו קרקע פורייה למעשי-יאוש. הרישום שלהלן של מקרי התאבדות בחודש מארס משקף מצב זה".[2] כמעט מדי יומיים נרשם מקרה התאבדות של יהודים פולנים, לדוגמה: ד"ר, אישה בת ארבעים ושמונה ילידת פיוטרקוב (Piotrków), תלתה את עצמה בדירתה בשעה 16:00 אחר הצהריים.[3]
האנשים שקיבלו הודעת גירוש מכרו בדרך כלל את רהיטיהם כדי לקנות מזון לקראת הגירוש, ולכן האמירו מאוד מחירי המזון בגטו. במקומות מסוימים במרישין (Marysin), ליד אתרי הכינוס, יכלו המגורשים להשאיר כסף ליקיריהם.[4]...