ב-10 במאי 1942 יצא מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו (Chełmno, קולמהוף [Kulmhof]) שילוח שביעי של יהודים שהגיעו לגטו ממערב אירופה. ממסמכי המִנהל העצמי היהודי של הגטו עולה שבשילוח גורשו 950 בני אדם,[1] אך בחשבונית השילוח שהגישה רשות התעבורה של הרכבת הגרמנית הלאומית (Reichsbahn Verkehrsamt) לגסטפו ליצמנשטט מצוין מספר מגורשים גבוה יותר – 1,005. העלות הכוללת של שילוח זה הייתה 3,073.95 רייכסמרק, לרבות עלות הסעתם של 13 שוטרי השופ"ו (המשטרה העירונית, Schutzpolizei, Schupo) ששמרו על הרכבת בקרון נוסעים יחיד של המחלקה השנייה עד קולו (Koło), שם הם הוחלפו בשומרים אחרים, ולרבות עלות נסיעתם חזרה מקולו לווידזב (Widzew).[2]
בניגוד לשילוחים הראשונים שיצאו במאי, שבהם הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס ולפעמים גם ירד שלג, ב-10 במאי זרחה השמש והטמפרטורה הייתה 28 מעלות. השמועות בדבר יעדו של השילוח המשיכו להתפשט בין תושבי הגטו, ובשוק המזון האמירו מאוד מחירי המזון.[3] מ-10 עד 14 במאי החריף הרעב בגטו, כפי שכתב הסופר היהודי־אוסטרי אוסקר רוזנפלד (Oskar Rosenfeld), אחד מכותבי היומנים בגטו שתרם גם לכרוניקה של לודז', ביומנו.[4] ב"כרוניקה של גטו לודז'" מובא שכמו בשילוח הקודם, גם בשילוח זה הותר למגורשים לקחת מטען קטן, תרמילים קטנים יותר ותיקים עם מזון, אך עדיין נאסר להם לקחת תיקים גדולים.[5]
רשימת המגורשים לשילוח זה לא נמצאה, אך בעזרת מקורות אחרים, למשל Lodz Names. List of the Ghetto Inhabitants 1940–1944, אפשר לזהות כמה מהמגורשים. אירנה ריינר (ילידת 10.1.1896) ובתה בת ה-14 אדית (ילידת 21.6.1927) הגיעו לגטו מווינה ככל הנראה,[6] ושמותיהן מוזכרים ברשימה של מקבלי הפטור משילוח IV, בתוספת ההערה "Überkontingent", כלומר אלו ששילוחם נדחה מפני שמכסת המגורשים בשילוח הושלמה.[7]...