שילוח מס' XXVI, השילוח הארבעים של יהודים מגטו לודז' לחלמנו מתחילת הגירושים בינואר 1942, יצא מתחנת רדגסט (רדוגושץ', Radogoszcz) ב-19 במרס 1942 בבוקר, ובו 1,000 יהודים.[1]
ייאושם של המיועדים לגירוש הורגש מאוד בבקשות הפטור מן השילוח שהגישו לוועדת הגירוש (Aussiedlungskommission).[2] אחת מן הבקשות האלה הייתה בקשתה של שיינדלה חודה (Szajndla Chuda, ילידת 1877),[3] שחייתה בגטו עם בעלה, שלושת ילדיהם, חתנם, שלושה נכדים ועוד אדם זר – עשר נפשות בדירה אחת.[4] בבקשתה כתבה שהיא "אישה זקנה וחלשה בת שישים ושש", וששכבה במיטתה כל החורף. היא הוסיפה שילדיה מטפלים בה ושחתנה, אייב שצ'וקובסקי (Abe Szczukowski), דואג לפרנסתה, כך ש"לא תהיה נטל על איש", ביטוי המוזכר לא פעם בבקשות הפטור משילוחים.[5] גם רבקה לוין (Rywka Lewin לבית גרינברג, Grinberg, ילידת 1914)[6] מנמקת כך את מכתבה: אף שאיבדה את עבודתה במחלקת נעלי הקש (Stroh-Schuh-Abteilung), היא החלה לעבוד במפעל ל"עור ולרתמות", והיא הוסיפה שגם איבדה את בעלה מאיר (Majer),[7] שהיה אמור להצטרף אליה לגירוש.[8] בבקשה אחרת הצהיר וולף יעקובוביץ' (Wolf Jakubowicz) שהוא ומשפחתו אינם נעזרים בשירותי הרווחה של הגטו ושאין להם רישום פלילי או משטרתי, והוסיף שמאוגוסט 1940 עד ספטמבר 1941 היה כלוא ברדוגושץ' ושהמאסר התיש אותו, ושבשל מצבו הגופני אין הוא כשיר "לנסוע ליעד בלתי ידוע". את כל בקשות הפטור האלה, ועוד רבות כמותן, דחתה ועדת הגירוש.[9]
המגורשים נדרשו להתייצב בכלא המרכזי, או בבתים הסגורים הסמוכים לו, ברחוב שקלנה (Szklana) 7 בשעות אחר הצהריים באחד מן הימים שלפני מועד הגירוש, ולמחרת בצהריים הם נלקחו בקבוצות לאתר הכינוס במרישין (Marysin). כשהגיעו לאתר הכינוס הוחרמו תלושי הלחם והמזון שלהם, היודנרט הביא להם את מנת המזון היומית, וכל מגורש קיבל גם חצי כיכר לחם ונקניק כצידה לדרך.[10] למחרת נלקחו המגורשים, ברגל או במשאית, ובליווי משמר של המשטרה היהודית, לתחנת הרכבת רדגסט. התחנה נמצאה מחוץ לגבולות הגטו, ושמרו עליה שוטרי שופ"ו.[11]...