שילוח X, השילוח ה-64 של יהודים מגטו לודז' לחלמנו (Chełmno, קולמהוף [Kulmhof]), ובו אלף יהודים, יצא מתחנת רדגסט (Radegast) ב-13 במאי 1942 בשעה 7:00 בבוקר.[1]
השילוחים האחרונים שיצאו מגטו לודז' לחלמנו במאי 1942 היו מסודרים פחות מקודמיהם, מכמה סיבות: לא היה ברור מתי ייפסקו השילוחים ומי ייבחר להישלח בהם, ובניגוד לשילוחים הקודמים, בשילוח הזה השתתפה המשטרה היהודית במצוד לתפיסת המגורשים בלילה שלפני יציאתו. בגטו פשטו שמועות שהגירושים יימשכו עד 16 במאי ושיגורשו בהם יהודים פולניים, והבהלה ההמונית האמירה את מחירי המזון ומצרכים אחרים. עם זאת, ב-12 במאי היו שקיוו כי קץ השילוחים נראה באופק. אחד מהם היה אוסקר רוזנפלד (Oskar Rosenfeld), וביומנו שכתב בגטו אף ציין ש"סכנת הגירוש חלפה עתה. אני חש זאת, אני יודע זאת".[2]
ב-13 במאי הודיעו הגרמנים שהשילוחים יימשכו עד יום שישי ושבת (15 ו-16 במאי),[3] ובאותו יום, יום הולדתו ה-58 של רוזנפלד, הוא כתב ש"הגטו נעשה פולני כמעט לחלוטין, כי הגרמנים אינם עוד";[4] כוונתו של רוזנפלד הייתה שעד לשלב זה כל המגורשים היו יהודים מן "הרייך הישן" (Altreich). גם יוסף זלקוביץ' (Jozef Zelkowicz) ציין באותו יום ביומנו ש"מצוד נערך אתמול בדירותיהם של יהודים 'זרים' ובקולקטיבים";[5] ה"קולקטיבים" היו מקומות המגורים שבהם שוכנו קבוצות גדולות של יהודים לא פולניים. ב-12 במאי בלילה נלקחו 67 איש מרחוב ריבנה 21 (Rybna, פיששטראסה [Fischstraße]), מ"קולקטיב" שבו התגוררה קבוצת יהודים גדולה מדיסלדורף.[6] ב"כרוניקה של גטו לודז'" נכתב שב"קולקטיב" נוסף של יהודים מדיסלדורף, ברחוב ריבנה 15, "אירעו מקרים של מחלות מידבקות בבניין [...] ובעקבות זאת הוכרז על הסגר: מזל בתוך חוסר-מזל. משום שהנהגת משטר של בידוד תציל רבים מיוצאי דיסלדורף מן הגירוש".[7] יהודים "זרים" אחרים שגורשו בשילוח זה הגיעו לגטו מברלין (Berlin), וינה (Wien),[8] פראג (Prague), קלן (Köln), המבורג (Hamburg), פרנקפורט על המיין (Frankfurt a.M.)[9] ולוקסמבורג (Luxemburg).[10]...