שילוח מ - Lodz, גטו, פולין ל - Auschwitz Birkenau, מחנה השמדה, פולין ב- 23/08/1944

הגירושים מגטו לודז' (Łódź, ליצמנשטט [Litzmannstadt]) אל מחנות אושוויץ־בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) במהלך חיסול הגטו החלו בשבוע הראשון של אוגוסט 1944. מן המחקר שלנו עולה שהם בוצעו בארבעה ובחמישה באוגוסט.^[1] שמועות על הגירושים עוררו פחד ובהלה בקרב יהודי הגטו;^[2] רבים סירבו להגיע לאתרי הכינוס לקראת הגירוש, וחלק הכינו לעצמם מקומות מסתור. היה קשה מאוד להתחבא, והכוחות הגרמניים – גסטפו, שופ"ו (המשטרה העירונית, Schutzpolizei, Schupo) ומכבי האש – השתמשו בכוח.^[3] ב־22 ביולי פורסמה הודעה בחתימת ראש היודנראט מרדכי חיים רומקובסקי (Mordechai Chaim Rumkowski), שקראה לתושבים להגיע מרצונם לשילוח מחר, "כדי להימנע מאמצעי כפייה".^[4] היהודים התבקשו להתייצב באתרי הכינוס בכלא המרכזי (רחוב צ'רנייצְקְיֶיגו [Czarnieckiego] או שניידרגאסה [Schneidergasse] 12), או בבניין הסמוך, שניידרגאסה 3. בהודעה נכתב גם שמזון יסופק בתחנת הרכבת רדֶגסט (Radegast, רדוֹגוֹשץ' [Radogoszcz]).^[5] הגסטפו איים בעונש מוות על מי שהתכוונו להישאר מחוץ לגטו.^[6]

הקצבות המזון של המיועדים לגירוש הופסקו על ידי הגרמנים, כדי לכפות עליהם להגיע לאזור הכינוס. בעדות אחרי המלחמה סיפר מנחם פרידריך (Menachem Friedrich, יליד 25 בפברואר 1923) שהוא ומשפחתו ניסו להסתתר ועברו לבית דודתו, אבל כשהופסקה חלוקת תלושי המזון הם חששו שימותו מרעב והעדיפו להתייצב לשילוח.^[7] לאזור הכינוס הגיעו הנס בּיבּוב (Hans Biebow), ראש מִנהל הגטו הגרמני (Gettoverwaltung), ואוטו ברדפיש (Otto Bradfisch), ראש העיר ומפקד הגסטפו בלודז', ואמרו ליהודים שהם יעברו לעבוד בגרמניה, והבטיחו שלא יאונה להם כל רע. הם הסבירו שערי גרמניה מופצצות, ושהם יפנו את ההריסות. היו יהודים שלא סמכו על ביבוב ולא האמינו לדבריו, וחששו מן העתיד.^[8]

יעקב פוזננסקי (Jakub Poznański) ומנשה וסרצוג (Menashe Wasercug)^[9] היו בין 900 היהודים בערך ששרדו במסתור בגטו לודז' עד ששוחרר על ידי הצבא האדום ב־19 בינואר 1945. באוגוסט 1944 כתב פוזננסקי ביומנו על האלימות הגוברת במְצודים שערכו השוטרים הגרמנים אחרי היהודים שלא התייצבו, לרוב בפיקודו של בּיבּוב או של אריך צ'רנולה (Erich Czarnulla), אחד מסגניו. בעזרת אנשי משטרת הסדר היהודית (Ordnungsdienst) בגטו הם פרצו לבתים וגררו את היהודים החוצה, ולכך "התלווה רעש של שבירת דלתות וניפוץ חלונות". היהודים נלקחו לתחנת הרכבת רדֶגסט, בגבולו הצפוני של הגטו, בחשמלית, במשאיות או ברגל.^[10] ב־23 באוגוסט כתב פוזננסקי על איסוף היהודים הגרים באזור קושצֵ'לני (כיכר קושצֵ'לני [Plac Kościelny], רחוב זגיירסקי [Zgierski], כיכר בלוטי [Baluti, בלוצְקי רינֶק, Balucki Rynek] ורחוב לגייבניצקה [[Łagiewnicka), ולקיחתם לתחנת הרכבת.^[11]...