ביום שישי, 14 ביולי 1944, כתב יעקב פוזננסקי, מתושבי גטו לודז': "אנחנו כאן בגטו מותשים. ממשיכים הלאה בשארית כוחותינו. קשה לתאר את מצבנו הנפשי. מה שקרה אתמול יכול לשמש דוגמה טובה לכך".[1] דבריו מכוונים אל מה שהתרחש ביום חמישי, 13 ביולי, כשלא הגיעו מספיק אנשים אל אתר הכינוס העיקרי לשילוחים, בית הכלא המרכזי של הגטו ברחוב צַ'רנייֶצקייֶגוֹ (Czarnieckiego). השילוח העשירי מן הגטו תוכנן ל־14 ביולי. לכאורה הוא היה אמור להעביר את האנשים לעבודה בגרמניה, אך יעדו האמיתי היה מחנה ההשמדה חֶלמְנוֹ (Chełmno). וכך נכתב בכרוניקה של גטו לודז': "אנשים לא הופיעו [לשילוחים], מתוך תקווה עמומה שהכול [=המלחמה] עומד להסתיים ולכן ההתייצבות בבית הכלא המרכזי [נחשבת] לפזיזות גמורה".[2]
הרשויות הגרמניות כפו על היודנראט לספק מכסה של מגורשים בכל ימי שני, רביעי ושישי. ראשי כל מחלקות העבודה נדרשו לבחור באלה שנחשבו פחות חיוניים מאחרים, ולספק רשימה של 20–25 אחוזים מעובדיהם. הרשימות הועברו אל "הוועדה הבין מחלקתית" שהקים היודנראט לניהול השילוחים,[3] שמשימתה העיקרית הייתה למלא את מכסת המגורשים וליצור רשימות גירוש לפי הרשימות שסיפקו מנהלי מחלקות העבודה. הוועדה גם קיבלה בקשות לפטור מן השילוחים. מאות בקשות נשמרו בתיקי היודנראט שבארכיון הלאומי של פולין,[4] יחד עם כמה מרשימות הגירושים הללו, ועמן הסטטיסטיקה של מספר האנשים שסיפקה כל מחלקה, שמורות בין תיקי המִנהל היהודי של הגטו.[5] הוועדה בדקה כל בקשה, מה שעיכב את שילוחם של המבקשים. הֶרש פּוֹדְכְלֶבְנּיק (Hersz Podchlebnik) היה אחד ממבקשי הפטור, וכך כתב לוועדה:
"ב־28 ביוני נבחרתי [לשילוח] על ידי הנהלת המשרד הראשי של מחלקת הבשר. אני בן 34, חייתי בלודז' כל חיי. אני נשוי, אשתי עובדת... בתור הכתבנית הראשית בסדנת החייטים שברחוב יעקובה (Jakóba) 16. היא לא נבחרה לשילוח. אני קצר רואי מלידה. בשל קשיים שונים נחלשה ראייתי עד שאיני מסוגל לראות כלום ממרחק של כמה סנטימטרים ואני זקוק לסיוע של מקל הליכה. שוחררתי מהשילוח הקודם על ידי הוועדה הרפואית כמי שאינו מסוגל לעבוד, בזמן שכבר הייתי בבית הכלא המרכזי. כהוכחה אני מצרף מסמך רפואי שנתן לי ד"ר ויינברג ב־28 ביוני 1944. אני מקווה שוועדת השילוחים תתחשב במצבי הנורא ותחליט שאיני מתאים לשילוח. בכבוד רב, ה' פודכלבניק."[6]...