השכם בבוקר השלושה ביולי 1944 יצא מגטו לודז' השילוח החמישי, עם 700 יהודים, מתחנת הרכבת רדוֹגוֹשְץ' (Radogoszcz) שבלודז' (Łódź) אל חֶלְמְנוֹ (Chełmno, קולמהוף [Kulmhof]).[1]
אוסקר רוזנפלד (Oskar Rosenfeld), ממתעדי הגטו, כתב כי הרוחות בגטו סערו באותו יום יותר מאשר בימים הקודמים.[2] אברהם יצחק לסקי (Avraham Yitzhak Laski) כתב ביומנו: "גוברת והולכת אי־הוודאות. רשימות חדשות מורכבות בכל הסדנאות".[3] הוא גר עם אחותו הצעירה רבקה (Rywka), שזה עתה מלאו לה 13, ברחוב בוכבינדר (Buchbinder) 38. אביהם דוד (Dawid) נפטר בגטו מחולי ומרעב בשנת 1943. בשעות אחר הצוהריים בשלושה ביולי הוא כתב את השורות שוברות הלב הבאות:
אה, מצבנו עגום. צר לי על אחותי הקטנה, שעברה כל כך הרבה... הכל חסר לה – לב רחום של אם, וחלקים מארון הבגדים, לרבות שמלה וגרביונים, שלא לדבר על תזונה נאותה... במקום נעליים – פטנט כלשהו מעץ; במקום גרביונים – סמרטוטים אחדים שנתפרו יחד; במקום מזון – רעָב; במקום אהבת אם – בית הספר הקשוח לעמידה ארוכה בתורים בחנויות, ומלאכת הבישול בגטו. אלוהים, איך אתה יכול, איך אתה יכול, אלוהים, להתבונן בכל זה כאילו היית צופה ניטרלי?[4]...