שילוח מ - Dresden, Dresden (Dresden Bautzen), Saxony, גרמניה ל - Auschwitz Birkenau, מחנה השמדה, פולין ב- 02/03/1943

בשילוח המשותף ("Koppeltransport") שיצא מדרזדן כנראה ב-2 במרס 1943 היו כמה שילוחים, ובהם יהודים מפדרבורן (Paderborn), הנובר, דרזדן וערים אחרות במערב גרמניה ובמזרחה. לנוכח החורבן הגדול של הקהילות היהודיות בגרמניה, הגסטפו לא היה מסוגל בשלב זה לארגן שילוחים גדולים למזרח מערים קטנות ובינוניות, כפי שדרש ה-RSHA בהנחיותיו. לכן, רכבת הגירוש נסעה מזרחה ועצרה בכמה ערים כדי לאסוף קבוצות מגורשים קטנות ולהגיע למספר הנדרש. על פי המחקר כיום, כשרכבת יצאה מגרמניה, היו עליה כ-1,500 יהודים. לפחות שני ניצולים, מהם אחד מדרזדן, זוכרים שהרכבת עצרה כמה פעמים לשעות ארוכות, ושנוספו לה קרונות. זה היה השילוח השלישי הגדול שיצא מן הרייך בעקבות ה"פבריקאקציון" (Fabrikaktion). מבצע זה נעשה בין 27 בפברואר לאמצע מרס באותה שנה, וכמעט כל המגורשים מדרזדן נעצרו בו. בדרך לדרזדן הובלו בשילוח זה 99 אנשים מפדרבורן, 84 מבילפלד (Bielefeld), ו-38 מהנובר. ככל הנראה, היו בשילוח גם כמה יהודים אשר הגרו קודם לכן לנורווגיה. לפני הגירוש מדרזדן נעצרו במהלך ה"פבריקאקציון" עוד כ-350 יהודים ממחוזות ארפורט (Erfurt), הלה (Halle an der Saale), לייפציג, קמניץ (Chemnitz) ופלאואן (Plauen). הם נכלאו בדרזדן במחנה הלרברג (Hellerberg); המחנה הוקם במפעל גלה (Goehle) של חברת צייס איקון (Zeiss Ikon) בפרברים הצפוניים של דרזדן לצורך כליאתם של עובדי עבודת כפייה. וכבר ב-17 בינואר 1943 כתב ביומנו ויקטור קלמפרר, פילולוג מדרזדן: "[...] יהודים רבים מאוד מקבלים את ההודעה. מחצית מכוח העבודה (היהודי) כבר פוטרה [...] עכשיו אמור להיות צו חדש מטעם הרייך: אין להעסיק עוד יהודים במפעלי נשק [...] פולין באופק". בשעות הבוקר המוקדמות ב-27 בפברואר 1943 הוכרז מחנה הלרברג מחנה מעצר (Polizeihaftlager). המחנה גודר, ופיקוח חמור הוטל על היהודים. יהודי דרזדן, וכן יהודים מערים אחרות בסקסוניה, חיו עד כה מחוץ למחנה, וב-2 במרס, ביום המיועד לשילוח, הם נלקחו למחנה הלרברג; הוא החל לתפקד בתור אתר הכינוס לשילוח. ויקטור קלמפרר לא נלקח למחנה, וביומנו כתב ב-2 במרס אחר הצהריים: "המשלוח יוצא מחר בבוקר, מחנה היהודים [הלרברג] והיהודים הנוספים שהגיעו לכאן מהלה ומארפורט. לא סביר שנראה שוב מישהו מן ההמונים האלה. נשארו רק מי שנישואי תערובת מגינים עליהם. מגינים עד מתי?" אחד מן המגורשים היה היינץ מאייר (Heinz Meyer), עובד שפוטר מצייס-איקון. ב-1945 כתב מאייר על יציאתו מדרזדן: "[...] ואחרי יומיים נשלחנו, נאלצנו להשאיר הכול מאחור, הורשינו לקחת רק מזוודה קטנה...". כמעט כל היהודים (כ-350, ובהם 293 מדרזדן) שהיו במחנה - גברים, נשים וילדים - הובלו ב-2 במרס בערב לתחנת המטען דרזדן-נוישטט (Dresden-Neustadt). עם זאת, לפי עדותו של היינץ מאייר, הובלו המגורשים ברגל לתחנת הרכבת בשעות הבוקר המוקדמות: "הועלינו לקרונות, הדלתות נסגרו ויצאנו לדרך". הם הועלו לקרונות מטען על פי סדר אלפביתי, 40–50 אנשים בקרון, כפי שמעיד מאייר. במהלך הנסיעה לא קיבלו המגורשים מזון, והם סבלו מתנאים סניטריים קשים. לפחות שני אנשים לקו בהתקף לב ומתו במהלך הנסיעה. אלפרד גוטוולדט (Alfred Gottwaldt) אומר שלאחר היציאה מדרזדן, בלילה שבין 2 ל-3 במרס, המשיכה הרכבת במסלול השכיח ביותר: גרליץ (Görlitz), ליגניץ (Liegnitz), ברסלאו (Breslau), אופלן (Oppeln) וקטוביץ' (Kattowitz). "בדרך עצרה הרכבת כמה פעמים", סיפר העד הנרי מאייר. "שמענו קולות, צלילים, אבל לא יכולנו לראות. בחלון אחד בקרון היה חור, אך הוא היה גבוה מדי. אני חושב שכמה אנשים ניסו להגיע אליו ולראות, אבל מה היה שם לראות? לא נתנו לנו לצאת, היינו נעולים בפנים". רכבת הגירוש הגיעה לאושוויץ-בירקנאו ב-3 במרס 1943. באותו יום הגיעו לאושוויץ שני שילוחים, ובהם מספר דומה של מגורשים. בהתחשב במסמכים הקיימים ובעדויות ניצולים, נראה כי בניגוד לדעתם של חוקרים אחרים, הגירוש מפדרבורן, הנובר ודרזדן היה הראשון מבין השניים. הרכבת הגיעה והדלתות נפתחו, כפי שהנרי מאייר (Henry Meyer), ניצול מן השילוח, כותב בזכרונותיו "התברר מיד אופיו של המחנה. [...] לא הייתה כל סיבה לפעול במהירות, אבל בכל שפה המילה הראשונה ששמעת הייתה schneller [מהר יותר], lauf [לרוץ], חיפזון נורא, פתאום, סתם. קפצנו החוצה, אחרים לא, המבוגרים יותר נפגעו מיד, [...] זה היה נורא. ובינתיים שומרי הס"ס, עם [כלבי] הרועים הגרמניים, מרביצים במקלות". המגורשים נדרשו להשאיר הכול ברכבת, והם עברו סלקציה. על פי הכרוניקה של אושוויץ שכתבה ההיסטוריונית דנוטה צ'ך (Danuta Czech) , 535 גברים ו-145 נשים הועברו למחנה העבודה, וכל שאר המגורשים נלקחו לתאי הגזים ונרצחו. היינץ מאייר מספר שהם "אפילו לא דרכו על אדמת המחנה. [...] כשאני כותב שהאנשים אפילו לא דרכו במחנה, אני מתכוון לזה שהם נרצחו מיד בגזים".