התוכנית טלויזיה של רשות השידור בהנחייתו של שלומי גולדברג, שתביא את סיפורה של הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין אז והיום. בין המשתתפים: ד"ר מיכל אונגר ממוזיאון "יד ושם", אברהם זליג, מניצולי העיר, ואורי ויזנברג, דור שני ליהודי לודג'.
חלק 10 ב"הונגריה הפרטית", סדרה בת 14 פרקים המבוססת על פוטאג' ביתי בבימוי פיטר פורגאש ועוסקת בחיים הפרטיים של ההונגרים לפני, במהלך ולאחר מלה"ע ה-2. חלק זה מתעד חיי משפחה יהודית הונגרית מ-1937 עד הכיבוש הגרמני ב-1944. זהו שיתוף פעולה בין במאי הסרט פיטר פורגאש (Péter Forgács), לבין גיורגי פטו (György Pető), צלם, מוסיקאי חובב ואיש עסקים מסגד (Szeged), אשר החל ב-1937 לצלם במצלמת 8 מ"מ כמעט כל דבר. התוצאה היא תמונת חיי משפחה יהודית בזמן של התגברות רדיפת היהודים בהונגריה המוצגת בליווי מוסיקה מקורית מאת טיבור צ'מס (Tibor Szemző), שותפו הקבוע של פורגאש, וטקסקטים המספרים על האירועים והדמויות. לסרט נוספו גם קטעי ארכיון...
סרט תעודי העוסק בקוטנו (Kutno), עיר במחוז לודז' (Lodz) אשר במרכז פולין. תושבי העיר לשעבר צופים בסרטי ארכיון המתעדים את העיר בספטמבר 39 וביוני 40 ומספרים את סיפוריהם.
"המלחמה שלי" הוא סרט ייחודי המציע מבט תעודי על מלה"ע ה-2 דרך עיניהם של 6 חיילים גרמנים שנשאו אתם מצלמות 8 מ"מ ביתיות באימונים ובחזית המזרחית. סרטי מקור אלה, אשר חלקם צבעוניים, משקפים את נקודת הראייה של החייל הפשוט על הפעילות היומיומית של הצבא הגרמני המתקדם בברית המועצות בשנים 1941-1942. הקריינות היחידה היא של החיילים, שחמישים שנה מאוחר יותר נזכרים באירועי התקופה.
סרט תיעודי. מאייר (Mayer) נולד ב-1916 בעיירה קטנה, אופטוב (Opatow), סיים שבע שנות לימוד בבית ספר פולני ובגיל 17 היגר לקנדה. לפני יותר מעשרים שנה, אחרי שיצא לגמלאות, הפצירה בו בתו, ברברה קירשנבלט-גימבלט (Kirshenblatt-Gimblett) לספר ולצייר את זיכרונות ילדותו. הציורים שעלו מדמיונו היו מעבר לכל הציפיות, ואפילו ציפיותיו שלו. הזיכרון הצילומי של מאייר אפשר לו לשחזר לפרטי פרטיהם את החיים היהודיים באופטוב כפי שהייתה לפני המלחמה.
סרט עלילתי . סרט זה היה הראשון על מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו שצולם במחנה עצמו. הסרט מתמקד בגורלן של כמה מאסירות המחנה שחייהן מתנהלים סביב בית החולים של מחנה הנשים ומבוסס על חווייותיה של הבמאית עצמה, על סיפורים ששמעה מפי אסירות המחנה ועל ראיונות שערכה בשנים שקדמו להפקת הסרט.
הסרט הוקרן בפולין, גרמניה, צרפת, איטליה, נורווגיה, ארה"ב ובארצות נוספות וזכה בפרס בפסטיבל בקרלו ויווארי, בפרס מריאנסקה לאזנה (1948) ובפרס מועצת השלום העולמית (1951)