אחותי תקווה

סמוך מאד להולדתה של תקווה – הוקם הגטו בקובנה. זמן קצר לאחר מכן ביצעו הגרמנים 'אקציות ילדים' נרחבות וכ-10,000 ילדים נרצחו במהלך ימים ספורים. מאז חל איסור על ילדים להיות בגטו. הוריה של תקווה, בניסיון להצילה, היו מרדימים את תקווה בכלורופום, אותו השיגו מהרוקח המקומי תמורת שוחד, לפני שיצאו לעבודות הכפייה. המחשבה הייתה, שמהלך היום היא תישן ולא תבכה. אלא שאז הסתבר שלכלורופום יש השפעה מזיקה על הילדה בת השנתיים. היא הפסיקה ללכת ולא הייתה מסוגלת לאכול. היה ברור להוריה שימיה ספורים. באחד הימים בעת שאבא של תקווה יוסף, הגיע יחד עם הקבוצה של עובדי הניקיון אליה השתייך, לפארק הסמוך לגטו, ראה אישה המטיילת בפארק עם שתי בנות קטנות. ברגע אחד, קצר, בו לא שם לב השומר, פנה האב אל האישה ומיהר לספר לה שיש לו ילדה קטנה העומדת למות והוא מבקש ממנה שתציל אותה, והסתלק. האישה נבהלה מהבקשה ורצה לספר לבעלה, איש נוצרי אדוק, שהאמין שהאיש נשלח על ידי ישו המשיח. ויחד החליטו שעליהם לחזור לאזור הפארק לנסות למצוא את האיש ובדרך לא דרך שלשלו לכיסו מכתב ובו הנחיות כיצד להעביר את הילדה אליהם. ואז באחד הלילות לאחר ששיחדו את השומר העבירו את תקווה המורדמת בכלורופום בשק תפוחי אדמה לידי זוג הליטאים ברוניה ואדומס ג'וויציס'. בתוך השק היה מכתב ובו פרטים על המשפחה של תקווה, על קרובי משפחה באירופה בארץ ישראל ובאמריקה. הזוג המדהים הזה , העביר תחילה את תקווה לידי הסבתא שגרה בכפר סמוך, כדי שתתחזק. ובינתיים עברו דירה למקום מרוחק מהמקום בו גרו קודם. רק אחרי שעברו לדירתם החדשה הודיעו לכולם שיש להם ילדה בת שלוש וזוג תאומות בנות שנתיים. מעשה אמיץ מאין כמוהו. תקווה גדלה כבתם לכל דבר של הזוג ג'וויציס. בשנת 1945, לאחר שהמלחמה הסתיימה החליטו בני הזוג לפנות לרשויות כדי לדווח שיש בידיהם ילדה יהודיה. ואז הגיעה הדודה שלה נחמה טאומן, אחות אימה של תקווה, ואחר זמן מה לקחה את תקווה אליה ויחד עם בעלה עלתה איתה לארץ. תקווה אהבה אותם אהבה גדולה וזו התגברה כשנולד לה אחיה הקטן יאיר בשנת 1948. לאחר חמש שנים נשלחה תקווה לארצות הברית לבני דודים רחוקים של המשפחה שהיו חשוכי ילדים. היום, תקווה ג'ארל, עובדת סוציאלית בגמלאות המתגוררת בפרבר ירוק של העיר בולטימור מנסה כל יום בחייה להתגבר על המשבר שחוותה כשנאלצה להמריא לארה"ב ללא הכנה מוקדמת.