יהודי גרמניה ערב פרוץ מלה"ע ה-2

פרדוקס יהדות גרמניה ערב השואה. צבי בכרך, פרופסור במחלקה להיסטוריה כללית באונ' בר-אילן, מתאר את ילדותו: מעורבות "בכל מה שגרמני". אי דיבור יידיש. גיתה ושילר נלמדו בע"פ. כבר ב-1394 החלו התקפות פיזיות. ילדים יהודים הותקפו ביציאה מביה"ס באבנים. שימוש בעברית נעשה רק בעת קריאה בסידור. חגים צוינו ובעיקר יום כיפור. היהדות לא הודגשה, אך גם לא הוכחשה. עד 1938 לא הייתה כונה לעזוב. באמו כמעט ולא פעל רגש יהודי והיא לא הסכימה לעזוב לפלשתינה ("יותר מדי חם שם"). עד ליל הבדולח האמינו שמדובר באפיזודה חולפת. בליל הבדולח אמו בכתה וטלפנה לחבריה הלא יהודים, אך איש לא ענה לה. אורי בן ארי, איש צבא, דיפלומט וסופר ישראלי מתאר ילדות כילד יהודי יחיד בבית ספר: אולץ ללמוד את תורת הגזע וכשביקש להשתחרר מן השיעור נענש במלקות. כבר בגיל 8 ספג מכות מכל מיני כנופיות. לביה"כ היו הולכים רק בחגים ("חצי יום היה מספיק לאבא שלי"). כלוחם חזית בצבא הגרמני היה אביו חבר באגודת הלוחמים עד שסולק. בליל הבדולח מהומות רבות וזכוכית נשברת בכל העיר. ראה עם אביו את תקרת ביה"כ בו נערכה הבר מצווה שלו קורסת ואת הנאצים שורפים בערמה ספרי תורה.