Yad Vashem logo

עדות של יעקב ינקוביץ בינה ילידת 1934 Stefanesti, רומניה על גירוש יהודי Stefanesti ונדודים ברומניה

Testimony
null
null
ט' בחודש סיוון שנת תשע"ב. ה-19 ביוני 2012.
אני סיגל הולצמן מראיינת את הגברת יעקב בינה לבית ינקוביץ.
הגברת יעקב נול.
נולדה בשטפנשט שברומניה בשנת 1934.
הראיון מטעם יד ושם ונערך בבית העדה.
אממ. בוקר טוב. בינה.
בוקר טוב.
תספרי לי בבקשה על בית הורייך בשטפנשט.
אפשר להתחיל עם השמות של ההורים.
של הסבים. אם את יודעת.
כן. כן. אה.
אמא הייתה איטה לבית ליבוביץ'.
התחתנה עם אבא משה ונהפכה לינקוביץ.
ואז נולד אחי הבכור מנחם ינקוביץ ב-1932 ואני.
בינה י. ינקוביץ.
נולדתי ב-1934. שנתיים אחריו.
ויש לי אחות שהיא נולדה ב-1935.
מה שמה?
וזה. י. אה. רבקה.
היום רבקה לוי. רב.
אנחנו היינו משפחה של 5
אנשים בבית וסבתא שהייתה תמיד צמודה אלינו.
סבתא חנה ליבוביץ'.
היא הייתה אמא של אמא שלי והיא כל כך דאגה לנו.
היא הייתה דמות מיוחדת.
דמות של סבתא. אמא. דואגת. הכול.
אהבה גדולה הייתה לנו אליה.
היו לה 9 ילדים לסבתא.
אבל היא הייתה עם אמא.
היא הייתה מאוד צמודה לאמא כי היא נשארה בבית שהיא
נולדה כביכול שמה.
והייתה לה אמא שקראו לה
רבקה שאמרו שהיא חיה למעלה מ-100 שנה ב. בשטפנשט.
הסבתא רבא שלך?
הסבתא רבא שלי. כן.
זאת אומרת אנחנו מדברים על
משפחה שממש כמה דורות ישבה בשטפנשט.
כן. כן. כן.
אבא הוא לא היה יליד שטפנשט.
אבא בא מסעבען.
התייתם מהאבא ונשארה אמא שהיה לה מאוד קשה ל.
לחנך אותו או לגדל אותו.
ושהיה בן 13.
אז בשטפנשט הייתה אחותו.
אחות של ה.
האמא שלו ולה היו 11 ילדים והיא לקחה את אבא שלי עוד ילד.
אז היו לה 12 ילדים.
ולימ. שמה הייתה משפחה שכולם תפרו. כולם היו חייטים.
היו דווקא די מלומדים ומפורסמים אבל
המקצוע זה היה תפירה. חייטים כולם.
ואבא שלי למד. אה.
לתפור והוא גדל. היה בחור. אה.
כבר בגיל לחתונה ואז הציעו לו להתחתן עם אמא שלי.
שהיא הייתה לבית ליבוביץ'
והם התחתנו ועברו לגור בבית של הסבתא חנה.
וככה חיינו כל החיים עד למלחמה ביחד. צמודים.
איך היה המצב הכלכלי שלכם?
אה. ת.
לא היה חסר לנו כלום.
לא היינו אמידים אבל אף פעם לא היה חסר לנו כלום.
אנחנו מדברים על שטפנשט
שידועה עד היום בחסידות המפוארת שצמחה בה. חסידות שטפנשט.
היה שם את האדמו"ר הזקן יותר ואחר כך היה את ה.
את האדמו"ר הצעיר. את הרבי הצעיר. מה שנקרא.
כן.
האם גם ההורים שלך היו. אה. חסידים?
המשפחה גם הייתה משפחה שקשורה לחסידות?
זה. זה מאוד מעניין.
השאלה נהדרת. חשבתי על זה הרבה.
אמא ואבא. אה. גרו.
גרנו ברחוב של הבית כנסת ואיפה שהאדמו"ר.
הרבי. קראו לו הרבי.
כבר הרבי הצעיר. כביכול.
הצעיר יותר. כן.
והוא מאוד פעל. אהה. לקהילה.
היו יותר עשירים.
היו יותר עניים.
היו בעלי מקצוע שלפעמים כן היה.
לפעמים לא. זה לא.
יצאו משטפנשט הרבה אנשים. אה. משכילים.
רופאים ו. ועורכי דין וסופרים ו.
והרבי הזה כנראה שהוא השאיר חותם ל.
ב. לכל. אה. עובדה.
עד היום לי יש בארנק את התמ.
את התמונה שלו. אני מחזיקה את זה לאיזה קמע. זה.
אמא הייתה תמיד לחגים הולכת. מקבלת חרוסת.
הוא היה מחלק ומברך ותפילות.
בית כנסת. איזה יהודי לא הולך לבית כנסת?
זה היה ממש. אה. עיירה יהודית.
אה. מאוד מאוד. אהה. חזקה.
עיירה יהודית טיפוסית. מה שנקרא.
כן. טיפוסית. כן.
את יכולה לתאר לי איך נראתה העיירה? לאפיין אותה?
אהה. רחובות. רחובות.
אה. כשאני עזבתי אז הייתי בת. אהה.
לא הייתי 10 אפילו.
ואני זוכרת את הבתים הצנועים. הבתים היותר אמידים.
והיו גם. אה. רופא ש.
דוקטור שוורצנברג. שהיה גר מול הבית שלנו.
בא מיאשי לגור בשטפנשט. שיהיה רופא.
אחר כך הבנים שלו נהיו רופ. רופאים.
אחד היה רופא כירורג בנתניה.
יש רופא עור בירושלים.
ואני זוכרת דודים שגרו.
זה גר ברחוב זה.
אני לא זוכרת אם היו אפילו שמות.
כל דוד גר ברחוב אחר והכי ה.
הכי החותם היה זה הבית ספר.
זה היה בית ספר מאוד גדול ובנוי מאוד יפה.
והיו שמה גם גויים וגם יהודים לומדים.
מעורב. כי בכל זאת היו שמה גם גויים.
זאת אומרת בית ספר ממלכתי.
ממלכתי. כן.
של המדינה מה שנקרא.
של המדינה. מעורב.
רומני?
רומני. אבל היינו צריכים להתנהג כמו הרומנים.
להגיד בוקר טוב ולשיר את השיר הרומני ולא את היהודי.
זה לא חדר.
הקטנים. הילדים הבנים למדו בחדר ברומ. בשטפנשט.
והם הלכו גם לבית ספר. הבנים?
הבנים בטח.
זאת אומרת. היה חדר לפני בית הספר?
כן. כן. ואחר כך הם הל.
אני זוכרת את עצמי בגן.
איזה גן?
בגן ילדים של גויים.
וזכרתי המון שירים הרבה זמן אח. לדקלם כמה דברים.
אחר כך זה כבר היה מאוד קשה להגיע.
אבל הייתי הר.
לא זוכרת אם הרבה זמן. אולי שנה.
את לא הספקת לפני המלחמה ללמוד ממש בבית ספר או במשהו כזה?
למדתי עד גיל 9.
אה. הספקת עד גיל 9?
כן. למדתי. אני זוכרת.
אה. שהייתה ברומנית.
מסבירה לנו כל מיני דברים. אה.
אפילו משפטים ברומנית.
אני זוכרת. עד גיל 9.
בגיל 9 הלכתי לבית ספר רגיל.
הב. אני. לגבי הבית ספר.
כן.
זה היה בית ספר רומני שלמדו שם ב. ברומנית.
כן. כן.
את גם קיבלת.
רומנים ויהודים.
א.
ודיברנו אבל רומנית.
לא יי. לא יידיש.
את קיבלת גם מלבד החינוך בבית הספר.
גם איזשהו חינוך יהודי?
מישהו לימד אותך א'-ב' עברית?
בבית ידעתי אפילו.
מאבא שלי. אה.
ידע קצת עברית ו.
וסבתא. ידעו מילים שהיה יידיש עברית.
את יודעת גם לקרוא א'-ב'. לימדו אותך?
כן. כן. כן.
זאת אומרת יכולת להתפלל מסידור בגיל צעיר?
לא. לא.
זה לא.
לא. לא ידעתי.
אז קיבלת איזשהו חינוך בסיסי יהודי.
כן. ידעתי שאני יהודייה ושאני צריכה.
ודיברנו בבית רק יידיש.
לא דיברנו רומנית כמעט.
סבתא שלי הייתה כבר די.
לא ידעתי שאם.
אם היא זקנה או צעירה.
הייתה מלובשת תמיד כמו זקנה.
תמיד היו לה הבגדים כאלו שכבה על שכבה.
שאם משהו קורה יש עוד שכבה.
זה היה ארון עליה.
היום שאני חושב.
אז לא ידעתי שזה.
היו לה כיסים גדולים ותמיד היו דברים טובים בכיסים לתת לנו.
את היית קשורה לסבתא?
מאוד. מאוד.
משהו. משהו.
את זוכרת לפני המלחמה איך היו עושים
שבת בבית שלך או איזה חג?
בוודאי. כל החגים היו ממש מושקעים.
אה. יום שישי בערב קידוש וחלה והיו אופים קודם. יין.
ממש. אהה.
מאוד. מאוד. אה. יהודי.
חגים. ליל סדר. פורים.
אני נולדתי למשל בפורים.
זה יצא פורים אז בינה נולדה בפורים.
אז היו האוזני המן.
היו הדברים ה.
היה. הי. היו בעיירה כמה בתי כנסת או גם היו שטיבלים.
אחד.
קטנים או שהיה אחד מרכזי שאליו.
אחד מרכזי איפה שהוא שלט. הרבי משטפנשט.
ושמה. לשם כולם הלכו?
לשמה כולם הלכו. לא היה.
אני חושבת. אחד שלא הלך.
אבא היה הולך לבית הכנסת בערב שבת?
קבוע. כן.
והוא היה מביא איתו איזה אורח לסעודה?
זה היה מקובל אצלכם?
אהה. לא היה באפשרותנו.
אני חושבת. אה.
האמידים הרשו לעצמם.
הם היו.
היו מאוד עשירים.
והם היו מארחים. אהה.
כן. שהיו בודדים.
אבל אנחנו היינו משפחה.
אנחנו היינו אבא.
אמא. ילדים וסבתא.
זה היינו שולחן מלא.
היו שם הרבה אנשים עניים ב. בשטפנשט?
היו.
הרבה יהודים עניים?
היו. היו.
והקהילה עוזרת להם?
הקהילה ז. אה. תמכה תמיד.
תמיד ידעתי שהקהילה תומכת.
את יודעת משהו על מוסדות הקהילה?
מה הקהילה מחזיקה?
לא יודעת. ידעתי.
את ידע.
תמיד שדיברו על עשירים בבית שלנו.
כנראה שאנחנו לא היינו עשירים אז דיברו הרבה על עשירים.
אז זה סימן שהם היו אמידים ה.
אנחנו יודעים שהייתה בשטפנשט ישיבה מאוד גדולה.
ישיבת בית אברהם.
כן.
ושניהל אותה הרב ברייר.
את יודעת משהו על הישיבה הזאת?
אני זוכרת על. אמא הייתה מספרת על הרב ברייר.
שזה היה כבוד וזה.
אבל ממש אני לא. זה פרטים.
בואי. בואי נציין שוב שאת היית מאוד קטנה.
הייתי קטנה.
ולא היית כל כך מעורה.
לא. לא. לא.
בחיי המבוגרים.
לא. רק ידעתי שקיים.
אוקיי.
ידעתי שיש והמשמעות לא.
היו לי חברות שהיינו משחקות ביחד בשטפנשט.
החברות היו ילדות יהודיות?
יהודיות. רק יהודיות.
אני לא זוכרת שהייתה לי גוי.
היה לנו שכן גוי.
שהוא מאוד אהב אותנו ואנחנו אהבנו אותו והיו לו.
הייתה לו כוורת והוא היה מביא
לנו דבש ואנחנו היינו מכבדים אותו מהדברים שלנו.
הייתה הרמוניה עד למלחמה.
באזור שאתם גרתם בו גרו בעיקר יהודים?
יהודים.
זאת הייתה. הייתה עיירה יהודית.
יהודית.
והגויים גרו מסביב. נכון?
מסביב. מלא. מלא. מלא.
הם היו באים רק ביום ראשון העירה
עם התוצרת ומוכרים ומשתכרים.
ואם היו צריכים לתפור הביאו לאבא לתפור ואף
פעם לא זוכרת אם קיבלנו כסף.
תמיד הם הביאו מזון.
לאבא היו יחסים טובים עם הגויים?
היה. כן. כן. כן.
זאת אומרת הוא היה עובד איתם. הוא היה.
בטח. הוא היה תופר להם.
כשהוא התחתן אז הוא נהפך לעצמאי.
הוא כבר תפר וגזר הכול.
אה. על דעת עצמו.
הוא כבר לא היה תלוי במשפחה שלו.
את האחות של אמא שלו.
הוא כבר נהיה בעל משפחה.
אנחנו יודעים שבשטפנשט גם. אה.
שאפילו ה. ה.
האדמו"ר הזקן יותר.
כן.
אני חו. הייתה שם. אה. אממ.
זיקה לחובבי ציון שזה.
כן.
הט. טרום הציונות.
התחלת הציונות המודרנית מה שנקרא.
כן.
את זוכרת פעילות ציונית בשטפנשט?
אנחנו יודעים שהמקום היה עם פעילות ציונית ענפה.
אני יודעת. אה.
שעד שגירשו אותנו זה עוד לא היה כל כך קיים.
שגירשו ממקום למקום.
אני זוכרת את המקומות. כל.
תכף נדבר על הגירוש. השאלה הזאת.
כן. אבל ב.
באותו התקופה שאני הייתי.
אה. שאני הייתי עוד ילדה.
לא כל כך הרגשתי את זה.
אבל מאבא שמעתי שבן-אהרן את.
אה. שהוא היה חבר גבעת חיים.
זה היה חבר שלו.
הוא עלה למשל. אה.
לפני כל ה.
השלטון הגרמני והרוסי והגויים האלו ששלטו.
מה. מה אבא שלך חשב על ארץ ישראל.
את יודעת? לפני המלחמה?
גאולה. ידענו שזאת היא כאילו. זה שייך ליהודים.
היו לכם תוכניות מעשיות אולי לעלות לארץ או
שזה לא דובר על זה לפני?
לפני זה לא דובר. אבל. אה.
דובר שרע שמה וצריכים לברוח.
כי סבתא שלי שלחה בגיל 16 2 ילדים לקנדה.
לפני לפני שעוד התפר.
והיא נפטרה והיא לא ראתה את הילדים שלה יותר מקנדה.
אחר כך שאמא ואבא באו לישראל.
הם כן באו לבקר. היו עוד.
אז חודש הקשר?
כן. כן. כן.
אבל הם כבר היו מבוגרים וההורים שלי כבר היו במצב. אה.
תמיד הי. אחרי המלחמה הם היו כבר נראים מאוד זקנים.
היו להם כל כך חיים קשים.
תכף נשמע מה. מה עבר.
כן. כן.
אנחנו עדיין לפני המאורעות הקשים.
כן. בסדר.
את בתור ילדה את אומרת את משחקת עם חברות.
כן/
אחרי הצהריים.
במה הייתם משחקות?
אממ. כל מיני משחקים ילדותיים של פעם.
בעיקר היינו הרבה אופו.
אה. עוגיות אופות.
אז זה אני זוכרת את העוגיות.
לא יודעת איך הם יצאו.
אבל זה היה בשבילנו. אה. ב.
איזה אתגר והלכנו אחת לשנייה.
את זוכרת למשל פעילות תרבותית בשטפנשט לפני המלחמה?
הצגות. איזה תיאטרון יהודי?
היו. כן. קרקסים באים העירה.
אבל כנראה שאני עוד. אה.
הייתי קטנה מדי. שאני.
אז תיאטרון יהודי תמיד הגיע לשטפנשט וכולם הלכו.
זה לא היה מועדון גדול.
אבל זה היה אני חושבת ב.
באחד ה. ה.
אממ. השטחים הפתוחים.
כל הקהילה התאספה מסביב וראו את הקרקס.
את ההצגה. כן.
אבל ממש ממש בשטפנשט לא היה מועדון גדול.
מה שהיה זה היה בבית ספר.
בבית הכנסת שם היו גם.
אה. אה.
ריקודים בש. אמא הייתה תמיד מס.
אני לא יכולה לזכור אבל אמא הייתה מספרת.
שהיו. אה.
נשפים ושהיא הייתה רקדנית גדולה והייתה מ.
אה. זוכה בפרסים.
הייתה רוקדת מאוד יפה.
זה מה שהם סיפרו. אבל. אה.
אני לא. לא זוכרת את זה.
אני לא רקדתי.
רק אחר כך ש.
בהמשך.
אחרי המלחמה. כבר הייתי גדולה יותר.
אני מבינה שלפני המלחמה המשפחה הייתה.
ש. שמרתם שבת. כשרות?
כן. מאוד. מאוד.
חגים?
כן. כן.
אז שפת אמך היא יידיש?
כן. רק יידיש דיברנו בבית. עם סבתא.
ואיך הרומנית שלך הייתה בתור ילדה?
בגלל הבית ספר דיברתי טוב.
ידעת רומנית טוב?
כן. וש. כן.
ידעתי טוב מאוד וכתבתי מצוין.
מי היו המורים בבית הספר? הם היו רומנים?
גויים.
גויים.
כן. גויים.
ואיך הם התייחסו לילדים היהודים?
בסדר גמור.
אף פעם לא. רק אחר כך.
את זוכרת. אה.
לפני המלחמה איזושהי אנטישמיות במקום?
תמיד. אהה. אמרו שזה פועל.
כנראה שהילדים לא הרגישו את זה.
אבל המבוגרים מאוד הרגישו את זה.
איך הם קראו לגיונרים. כל.
זה כבר. אז. אז בואי. בואי קצת. אה.
כן. כן.
נתקדם ונספר מה קורה.
אני לא יודעת איך קראו להם אפילו.
ב-39' פורצת מלחמת העולם השנייה.
כן.
והגרמנים והרומנים הם.
אה. משתפי פעולה.
כן.
ובכלל כבר בסוף שנות ה-30. אה.
מתחילה חקיקה אנטישמית ב. ברומניה.
את זוכרת משהו מהחקיקה האנטי יהודית בסוף שנות ה-30.
עוד לפני הגירוש שלכם?
אי אפשר היה להשיג מה שרצינו.
אה. לנו היו קשרים טובים.
מול הבית היה את המשטרה ואפילו הם עזרו לנו הרבה. השוטרים.
אני יודעת שהיו בעיות אז הם תמיד עזרו.
הם לא. הם כנראה התנהגו ליותר חשובים.
לאנשים העשירים. כאב להם שיש
יהודים כל כך עשירים ובעלי. אה. קרקעות.
אני לא יודעת. בעלי רכוש.
אז את אומרת ש. שהליגיונרים בעיקר מתנכלים ל.
ל. לאמידים יותר?
ל. לאמידים יותר. כן. כן.
מה. אנחנו היינו פשוטים ו.
ולא עשינו שום דבר.
אה. נג. נגדם. אפשר להגיד.
ב. בקיץ. אה.
1940 השטחים של צפון בוקובינה ובסרביה
שזה לא כל כך רחוק מכם.
כן.
עוברים לרוסים.
כן.
אממ. וברומניה עולה משמר הברזל ואתם נשארים תחת
השלטון הרומני עדיין.
כן.
זאת אומרת. זה כבר ש. זה.
זאת כבר תקופה ש.
ש. שמתחיל להיות יותר קשה.
כן. כן. הם כבר היו השולטים.
הם כל דבר מה שהם רצו.
כל ההוראות קיבלנו כבר מהם.
ממשמר הברזל?
כן. כן. כן.
איזה הוראות למשל?
אה. שמה מותר ומה אסור.
זאת אומרת מתחילה חקיקה אנטי יהודית?
כן. כן. כן. זה אני זוכרת.
את יודעת על איזה.
על איזה חוקים את מדברת?
אה. חוקי.
אה. קנייה. חוקי הליכה.
אי אפשר כבר אל.
היה ככה להיות.
אה. היהודי הגדול.
כבר היינו היהודי היותר קטן.
מבחינה מורלית. אני
חושבת שהורידו לנו קצת את ה. את הביטחון.
היינו. התחילו כבר לפחד.
את בתור.
הרגישו.
את בתור ילדה ידעת משהו על הגרמנים? על היטלר?
על מה שקורה מחוץ לרומניה? היה לך.
ידענו שיש מלחמה וש.
שלקחו את אבא מהבית.
מתי.
זה כבר.
מתי לקחו את אבא?
שאני הייתי בת 9.
הייתי בבית ספר.
כן.
זה היה עוד בשטפנשט.
ושבאתי הביתה לא ידעתי כלום.
כי בבית ספר לא אמרו כלום.
זה היה יום נורמלי.
אבל כשבאתי הביתה שמעתי בכי גדול מאוד.
בכו אז חשבתי בוכים. מישהו מת.
אז שאלתי מה קרה? מי מת?
אז. אה. אמא וסבתא. שהם היו ביחד.
אמרו שאני לא נפרדתי מאבא. שלקחו את אבא.
כנראה שהגויים לקחו אותו לעבודת. אה.
כפייה. את אבא ולא נפרד לא ממני. לא מאחי.
לקחו אותו לפני שאתם גורשתם.
כן.
מהעיירה?
כן. כן. כן.
כשבאתי מהבית ספר אבא כבר לא היה ונשארנו רק ה-3 הילדים.
אמא וסבתא ואבא כבר לא היה בבית.
לא היה מי שיעזור לנו כלום.
אז איך אתם מסתדרים מבחינה כלכלית
אם אבא שהוא מקור הפרנסה איננו?
אז. אה. אני זוכרת.
קודם כל באותו יום כבר עזבנו את העיר.
אמרו לנו לסגור את כל החלונות ול.
להחביא הכל הדברים היקרים.
אז היו שם מרתפים אצל שכנים.
שמנו את כל הדברים וסגרנו יפה מאוד.
עזרו לנו כנראה.
את הדלתות וחלונות והלכנו מהבית עם.
אה. היו שמה ציפיות גדולות לכרים.
שם הסבתא ביש.
ייבשה לחם וקצת בגדים
ומים וככה עזבנו את הבית בלי אבא. בלי אבא.
אתם. אתם לא עזבתם. אתם גורשתם מהבית. זה לא מרצונכם היה.
גורשנו. בוודאי.
השאלה שלי.
אמרו לנו לעזוב תוך כך וכך שעות.
האם את זוכרת עוד לפני הגירוש.
כן.
עוד לפני גם שלוקחים את אבא.
כן.
את החיים ב.
בשטפנשט אחרי שכבר הגרמנים נכנסים לאזור.
את. אתם ראיתם גרמנים בכלל?
ראינו. הם שלטו ב.
אבל לא בשטפנשט.
זה היה בחרלאו.
לא. אבל בשטפנשט עצמה?
לא היה גרמנים.
לא. לא. לא ראיתם גרמנים באזור?
אנחנו גורשנו. כבר לא ראינו עיר.
לא ראינו בית. לא ראינו כבר כלום.
אתם גורשתם ה. ה.
ביוני 41' הגרמנים.
אהה. והרומנים כובשים מחדש את כל האזורים.
כן.
שעברו לרוסים ובכלל ה.
הגרמנים מתקיפים את ברית המועצות.
כן.
את בת בריתם לשעבר.
כן.
את זוכרת משהו מזה?
אהה.
אבל מבחינתכם זה. ואז יש גם את הפוגרום ביאשי באותה תקופה.
כן. זה ה.
היה לאמא אח ביאשי והוא עבר את כל ה.
אבל אפילו לא ידענו מה קורה לו.
לא ידעתם מ.
לא הוא סי. הוא אחר כך שנר. הוא היה בקרונות.
אז נסעו ממקום למקום.
ממקום למקום והוא היה חזק. הוא נשאר בחיים.
ושהוא חי. אה.
עד גיל 90.
היה אומר: "זה אלוהים מחזיר לי את
השנים שהנאצים רצו להרוג אותי".
השאלה שלי אם. אה.
אם את זוכרת בתור ילדה עוד לפני שאתם מגורשים.
אממ. אה.
זאת אומרת. התקופה הייתה קשה אני מבינה.
הייתה קשה. אבל.
מה. מה את זוכרת מזה?
מה היה קשה? מה.
מה השתנה בחיים בעצם?
כי לא היו דברים.
זה מה שבתור ילדה אני זוכרת.
מה זאת אומרת? מה חסר. מזון?
שהמצרכים. א. אבא לא היה בבית.
בעצם. אה. שאבא כבר לא היה בבית.
כבר לא היה לנו שטפנשט. זה כבר.
אבל. אבל לפ. עוד כשאתם עדיין בשטפנשט.
לא. לא.
את זוכרת. אה.
גירשו. גמרנו.
אוקיי.
לא היינו בשטפנשט כבר.
היינו רק בנדודים. הגענו.
אז בואי נדבר על הגירוש עצמו.
על הגירוש. כי שטפנשט נגמר.
את זוכרת את הלגיונרים שמסתובבים
בשטפנשט ומפקחים על הגירוש?
אני זוכרת שהם היו קשים מאוד. הלגיונרים.
אבל אמרתי לך. כנראה עם היותר עשירים. התנקמו בהם.
אנשים פחדו מהלגיונרים?
כן. פחדו מהם מאוד. מאוד.
אני זוכרת שהם פעם עזרו לנו אפילו.
שהיה לי בעיה עם
העין והם סידרו לנו שאמא ואני
נסענו לאיזה ניתוח ביאשי והם עזרו לנו.
הלגיונרים דווקא?
כן. כן. כן.
אפשר היה לראות.
המשטרה.
אפשר היה לראות עליכם שאתם יהודים?
אפשר היה. תמיד אבא לבש. אה.
כובע כזה של יהודים.
לא שטריימל. כובע.
הגויים היו לגמרי אחרת.
עלייך כילדה אפשר היה לראות שאת ילדה יהודייה?
לא יודעת. לא יודעת.
עובדה שהיינו בבית ספר יחד ותמיד שיחקנו ביחד. לא.
דרך אגב. אבא היה קורא איזה עיתון את זוכרת?
אבא יד. ידע לקרוא ולכתוב ולמד בחדר. כנראה.
אבל אמא היא לא ידעה לקרוא רומנית.
קשה. היא לא קראה.
השאלה שלי אם היה עיתון בבית?
אם את חושבת שאבא היה.
עקב אחרי כל האירועים.
כן.
הגדולים שקורים באותה תקופה?
ידע. איפה הם נפגשו בבית כנסת ושם היו כל ה.
שמה הייתה הפוליטיקה?
שם היה העיתון ה. המרכזי.
אוקיי.
סיפרו את הכול. ידעו הכול.
זאת הייתה הי. הידיעה המרכזית.
לא חילקו עיתונים או לא היה רדיו.
לא היה ט. כלום לא היה.
אנחנו יודעים שב-41'. בסתיו 41'.
כן.
אה. מתחילים גם הגירושים לטרנסניסטריה.
זה לא בדיוק האזור שלכם אבל זה גם לא ב.
לא רחוק.
אבל זה לא רחוק.
לא רחוק.
את זוכרת דיבורים על זה?
על הגירושים לטרנסניסטריה?
בוודאי. לקחו את ה. לאמא היה אח.
לקחו. הוא. אה.
גורש או לקחו ל.
הוא הגיע לסיביר. לא ידענו.
הוא היה 7 שנים בסיביר ואשתו.
האזור שלהם לקחו לטרנסניסטריה.
היא מתה שמה במחנה והילדה נשארה.
בת הייתה. אחת.
שהיא נשארה יתומה.
לא אבא לא אמא.
אז אחות של האמא גידלה אותה כל השנים.
עד כמה את זוכרת. אה.
בתור ילדה את המבוגרים מדברים על
האסון הגדול שקורה בטרנסניסטריה? הרי זה מ.
דיברו.
יישובים לא רחוקים מכם גירשו לשם.
דיברו. היינו בפחד כל הזמן בפחד.
זאת אומרת. פחדתם שאולי גם אתם תגורשו לטרנסניסטריה?
כן. בוודאי. שהם התקדמו כל הזמן.
היה ברור שטרנסניסטריה זה מקום שאסור להגיע אליו?
מקום. אהה.
כ. אב. כלואים.
לא ידענו בדיוק שהורגים בצורה. אבל שכולאים אותנו.
וברגע שאתה כלוא. אתה אסיר.
אממ.
ידענו. ידענו. דיברו על זה.
כש. כשמסתכלים על המצב של רומניה.
הרי רומניה הייתה מחולקת לכל מיני אזורים.
כן.
ולכם היה. לא שהיה לכם כל כך קל.
אבל היה לכם מזל גדול כי חלקים אחרים בטרנסילבניה.
כן.
עברו בכלל ל. להונגרים וזה חלקים.
כל יהודי אוז. האזור.
אה. הושמדו באושוויץ.
גם בעלי היה שם. הוא מטרנסילבניה.
הם הגיעו לאושוויץ.
נכון.
ו. והקהילות שם הוכחדו לגמרי.
נכון.
החלק השני של היהודים.
של יהודי רומניה באמת
מוגלים לטרנסניסטריה וגם שם האסון היה גדול.
כן.
אבל יש אזור ואתם נכללים באזור הזה.
כן.
שאתם בסך הכול. באותה תקופה.
היינו בשלטונות.
אתם מגורשים מהבית ויש לכם הרבה הרבה
מזל שלא קורה חמור מזה.
אבל בואי תספרי. זה בכל זאת קשה מאוד.
מאוד קשה היה.
יום אחד עיירה שלמה בעצם.
אממ. מתחסלת. צו גירוש. מה זה.
נסגרת. נסגרת. כאילו. גומרים את העיירה.
את יודעת אם היו לכם כמה ימים להתכונן?
כמה זמן להתכונן?
או שזה היה מאוד פתאומי הגירוש?
לא היה הרבה.
אני אומרת שחזרתי מהבית ספר.
כנראה שגם אחי. אבל. אה.
לא. הוא היה גדול ממני.
למד באותו בית ספר והיינו צריכים לאסוף את הקצת לחם וזה.
כל אחד היה לו.
מה היו לנו מזוודות?
היה איזה שק על הגב.
ואני לא יודעת.
כנראה שהשגנו איזה עגלה ובסוליצה היה לאמא שלי אח.
אתם מגורשים לסוליצה או שאתם
כל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה?
כל אחד ה. צריך היה להימלט מהעיר.
ולנו היה שמה אח של אמא.
שנתן לנו לאכול ונתן לנו לשתות.
אבל לזמן מאוד מאוד קצר כי גם משמה גירשו.
נכון. גם יהודי סוליצה מגורשים.
כן. כן.
אז בואי נחשוב. אמא וסבתא.
אמא וסבתא.
ו-3 ילדים.
ו-3 ילדים.
אתם מגיעות לדוד.
בטח יש פאניקה. אף אחד לא הולך.
איומה. איומה.
לא. לא יודעים מה לעשות.
מגרשים אותך ואת לא יודעת לאן את צריכה לפנות.
דרך אגב את אומ. אני מבינה שהבית שלכם ב.
בשטפנשט היה בית שלכם.
זה שלנו.
את אומרת שסבתא כרח. הייתה שם.
כן. דורי דורות.
דורי דורות.
כן. הסבתא רבא ואחר כך סבתא שלי ואחר כך אמ.
מה אתם עושים עם כל הדברים שבבית?
הכול נסגר עם. אה.
מבחוץ כאילו שלא יגנבו לנו ולא ייקחו.
אבל שהלכנו כבר. אה.
לפנות ערב. הם כבר בערב הם בזזו את הכול.
הגויים?
בוודאי הגויים.
אתם הספקתם לראות את זה?
אמרו. אנשים דיברו.
הכול. נכנסו למרתפים ולקחו דברים יקרי ערך.
כל אחד החביא את זה שיהיה.
אתם גם הסתרתם דברים?
בוודאי.
איפה הסתרתם?
אה. על ידינו.
ברחוב השני. משפחת שוורץ.
היינו בידידות. היה להם. אה.
מרתף מאוד מאוד גדול ושמה שמנו את כל הדברים.
הב. אה. מכונת. אהה.
מכונות תפירה ואני לא יודעת. היו דברים בבית.
וכשחזרתם.
כן.
זה היה שם?
כלום. כלום.
הכול הלך.
הם לקחו מהמרתפים הכול.
כלום. אמרו שעוד שביקרו אחר כך את הגויים.
אה. ראו דברים.
הם גם ידעו להחביא את זה שהיהודים חזרו.
אבל מתי הם חזרו? אחרי כן.
איך אתם מגיעים לסוליצה?
נדמה לי שהייתה איזה עגלה שלקחה אותנו.
ומה את זוכרת מהאווירה שמה? אתם מגיעים לדוד ו.
בסו. לדוד שלי.
זה אח של אמא. לא היו ילדים.
הוא היה נשוי והוא היה סוחר דגים.
אבל לא נולדו לו ילדים.
הוא היה איש מאוד.
אה. טוב ונחמד.
הכול. אבל.
אה. לא היו ילדים.
ואירח אותנו. לא זוכרת.
לתקופה לא ארוכה. לא הרבה זמן.
אז הגיעה הידיעה שגם הם צריכים לעזוב את הבית.
והם היו דווקא אמידים.
הם היו במצב כלכלי טוב והייתה להם דירה יפה ורכוש.
אבל. אהה.
תוך זמן קצר גם הם היו מ. אז גם אנחנו.
אז נסענו לחרלאו.
כנראה שהוא כבר עזר לנו ל.
בסופו ירו בו בדוד שלי.
איפה? מה?
בבוטושאן. הוא בא. הוא הלך ה. ב.
אה. הוא חזר מהעבודה מאיזה מקום. ירו בו בדרך.
מי ירה בו?
אה. הגויים או ה. לא יודעת.
אתם אפילו לא יודעים?
הרגו אותו. לא יודעים מי. ירו בו.
הוא. זאת אומרת.
אחרי שאתם מגורשים מסוליצה.
הדוד מגיע לבוטושאן ואתם לחרלאו?
ואז אנחנו בבוטושאן גם כן.
אז קודם אתם בבוטושאן לפני חרלאו?
קודם אנחנו בסו. אה.
בחרלאו אחר כך בבוטושאן. זה היה אחרון.
שמה כבר. אה.
אז רגע. רגע. רגע. לאט לאט.
אממ. אתם קודם כל מגיעים לחרלאו.
לחרלאו.
גם. גם הדוד מגיע לשם?
גם הדוד.
כולם?
כולם. ושמה.
דר.
קיבלנו הפגזות מהגרמנים.
אבל שמה בחרלאו. אתם.
אומרים לכם לעבור לשם או שכל אחד
בוחר אחרי שמגרשים גם מסוליצה.
נדמה לי כפי.
שאת. אה. מס. מ.
שואלת אז אני מבינה ששם הייתה אחות של אמא.
היו לנו. הם היו הרבה ילדים.
אז את מתארת. אה.
אז בסוליצה כדי שיעזרו לנו לא היה מי שיעזור.
את מתארת מצב שאתם בעצם בורחים ממקום למקום.
כן.
אבל כל מקום שאתם מגיעים יש צו גירוש ליהודי המקום ואתם.
כן.
ממשיכים להתפנות.
כן. אבל. אהה.
אבא לא היה אז שמה לאחות של אמא עזרה לנו.
הבעל היה כבר מבוגר והוא.
מה את יודעת לספר לי על חרלאו? מה זה המקום הזה?
על חרלאו. זאת הייתה עי.
זה כבר היה עיר יותר גדולה. לא כמו שטפנשט.
והיו שמה כל מיני בעלי מלאכה והיה שמה מין נחל כזה.
דווקא היינו תקופה די ארוכה. שהלכנו להתרחץ.
ודוד שעבד באיזה מאפייה היה מביא הביתה.
בשק לחם. כמובן שהוא היו.
היו נותנים לנו. מזה חיינו.
ואמא. זה הסיפור העצוב.
אמא שלי הייתה הולכת לאיזה גוי לכבס. אה. צמר.
שמה כנראה שהינו הרבה זמן.
בחרלאו?
בחרלאו. לא זוכרת כמה.
אבל. אה. זוכרת את התקופה מאוד. אה. עמוק.
והייתה הולכת בבוקר ואח שלי היה מלווה אותה. למה?
שהם יתנפלו עליה או מה שהוא יצעק והוא יזעיק. אה. עזרה.
כבר היה מספיק. היינו מנוסים.
זאת אומרת. באותה תקופה.
אמא בשביל להתפרנס צריכה לכבס אצל הגויים?
רק בשביל. כן. כן.
שזאת ירידה ברמת החיים. נכון?
כן.
אמא לא הייתה רגילה לעבוד עבודות כאלה?
לא. זה. היא הייתה.
לא הייתה ברירה.
במצב כבר. אה.
ואז סבתא הייתה. ה. האמא שלנו.
היא הייתה חוזרת בערב.
גם אח שלי היה ילד שובב וח. חכם הוא היה.
הוא היה. אה.
ככה רץ ועול.
עוזר לה לחזור הביתה.
אז הייתה חוזרת עם קצת אוכל. עם קצת כסף.
איפה את רואה את הגרמנים בפעם הראשונה? שם בחרלאו?
בחרלאו. בחרלאו הרבה.
שם יש נוכחות גרמנית?
כן. כן.
עכשיו. האם אתם היהודים חיים שם תחת איזשהם
חוקים מסוימים או הגבלות מסוימות? מה את יודעת?
בוודאי. נתנו לנו טלאי צהוב ועם הטלאי הזה היו מקומות
שאפשר היה ללכת ומקומות שאסור היה להתקרב.
זאת אומרת יש הגבלות תנועה?
הגבלות.
יש מקומות שאסור לכם בכלל להסתובב בהם?
כן. כן. בטח.
מה את הרגשת לגבי הטלאי?
ש.
מה ח.
אני יהודייה. יש לי סטיגמה. אני יודעת. לא.
את הקפדת. הקפדתם לענוד את הטלאי?
היינו חייבים.
מה זאת. ואם. ואם היית
יוצאת החוצה. בתור ילדה. בלי טלאי?
אז פחדו שיתפסו וידענו שהם הורגים.
זה כבר נכנס בראש שהורגים.
מה את. איך. מה את זוכרת מהגרמנים בעיר?
איזה רושם הם עשו עליך?
הם. אממ.
הם ניסו להשתלט בשקט.
בש. הם לא הרגו. הגרמנים לא.
התחפרו מתחת לאדמה. שמו כל מיני מכשירי קשר.
הם רצו ל.
להיות בטוחים שהם יכולים לעשות אחר כך דברים רעים.
כנראה שהתכנון שלהם היה הרבה יותר גרוע.
אבל הוא לא כי ה.
הם שלטו תקופה וגם הפציצו את היהודים. את העיירה.
עשו שוחות והיינו רוצי. רצים לשוחות.
בחרלאו?
כן. בחרלאו.
המון היינו בתוך השוחות.
ואיך את התמודדת עם זה בתור ילדה?
היה לי מאו. הייתה לי בת דודה.
אני חושבת. זאתי של האחות של אמא.
הם היו 5 ילדים.
4 בנות ובן.
שאני חושבת שהיא השתגעה.
היא הייתה גדולה ממ.
היא הייתה מרביצה לי מכות רצח.
זה הייתה ה.
היא. המצב היה מאוד קשה.
אז כנראה שהיא לא הייתה חזקה כבר ברוחה.
היא הייתה מרביצה נורא וזה היה נורא. נורא.
התגובה שלה היה רק אנ.
את אשמה ואת אשמה ואת אשמה.
היא נהייתה אלימה מכל האלימות שמסביב.
כן. ה. כן. נהייתה אלימה.
ה. כל פעם שיש הפצצה אתם בורחים לשוחות?
חייבים כי אחרת הם. אה.
אני זוכרת קטע שילד יצא מהשוחה.
היינו הרבה שעות ביום שם.
ואמא לא ידעה איפה הוא.
היא יצאה החוצה וצעקה ש.
איפה הוא? איפה הוא?
בסוף האמא ירו בה כי הם ירדו מאוד נמוך עם האווירונים.
היה להם אפשרות להרוג שמי שהולך ברגל.
והילד מישהו משך אותו לשוחה.
אז האמא נהרגה והילד נשאר בחיים.
ירו. ירו לכיוון ה.
השוחות גם והפציצו בתים.
אה. אנחנו גרנו בבית שהיה תחנת חשמל מאחורי והם כל פעם.
אה. הפציצו את התח.
מי זה הם?
הגרמנים.
את בטוחה שזה הגרמנים מפציצים שם?
הגרמנים. 100%. 100%.
הסבתא שלי. אמא לא הייתה בבית.
היא הייתה הולכת השכם לעבודה.
היא התחייבה כנראה והייתה כנראה עובדת ב.
מאוד קשה לכבס צמר כבשים. זה נורא ואיום.
זה כבד מאוד. נכון?
זה כבד וזה מסריח וזה נורא.
אבל הייתה כנראה חייבת.
אז סבתא הייתה גדולה.
הייתה אוספת את 3 הילדים. כמו איזה תרנגולת.
ופה שמעת שצלחות נופלות ודברים נופלים וזה מתפוצץ.
והיא כולנו התחפרנו תחתיה.
היא רצתה להציל או.
אם יקרה משהו שיקרה לה ולא לילדים.
זה היה מאוד מאוד מרגש.
זאת אומרת את זוכרת מצד אחד את הפחד.
כן.
מצד שני את תחושת הביטחון ליד סבתא?
כן. כן. היא.
חשבתי שזה מגן עלינו.
זה. זה הבגדים שהיה לה ל. חושבת.
היום אני חושבת שהיא בטח הייתה רזה אבל הייתה נראית
ככה גדולה עם כל הארונות שהיו עליה. הבגדים.
כן. אממ. כשאתם בחרלאו את הולכת שם לבית ספר?
לא. לא היה כלום.
שום דבר? הקהילה היהודית מתפקדת שמה או שיש שם.
לא.
כאוס גמור?
לא. היו. היה צורך ב.
הנה. הייתה לי אינפקציה מאוד חזקה באצבע. אז. אה.
הלכנו לבית כנסת שמה שמישהו.
תלשו לי את הציפורן ואז היה לי ככה אצבע.
ובלילה נכנסו כבר הגרמנים.
התחפרו או שברחו הרוסים.
אז הם נכנסו לבית שלנו ואמא ברחה לאיזה מקום.
אבל זה כבר בשחרור. שהרוסים.
לא. לא.
לא?
לא. עוד לא היה שחרור.
אלו ברחו ואלו נכנסו.
כן.
והם היו אפילו חוזרים עם עגלות עמוסות פצועים.
היינו יוצאים. ילדים.
לראות שיירות של עגלות של. אהה.
רוסים עם. אה.
תחבושות על הראש ועל הידיים.
פצועים כנראה קשה. אבל אחר כך שבאו יותר בריאים.
הם נורא בזזו את ה. אפילו את היהודים.
נכנסו מבית לבית.
הם שחררו את החביות של היין ברחובות בחרלאו.
והיו שיטפון של יין.
ולמי שרק היה שעון זה הם היו לוקחים.
ויום אחד בלילה נכנסו ולי היה תחבושת על היד.
איפה. צעקו: "איפה אמא?"
וסבתא אמרה שהיא לא יודעת.
מה זה הרביץ. זה נשאר טראומה לכל החיים.
הרביצו לסבתא וסבתא אמרה ביידיש: "תתחילו לבכות".
3 ילדים על מיטה אחת.
מה זה צרחנו. זה לא השפיע עליו כלום.
הוא הכה את סבתא נורא.
אבל היא לא אמרה איפה אמא. לא אמרה.
למה חיפשו את אמא?
הם. אה. חיפשו נשים.
היה אונס נוראי שמה. זה הרוסים.
ואת אומרת. את מדברת.
בחרלאו נכנסים הרוסים לאיזה תקופה?
ברוסים. כן. כן.
אחד עשה דברים נוראים.
הם תלו אותו במרכז.
היה שמה. אממ. כמו משטרה שלהם.
אני לא יודעת איך להסביר את זה.
ש. המפקדה שלהם.
ונתנו לאחד עונש כדי להרתיע.
זה היה כבר השתוללות.
תלו אותו במרכז העיר.
[כך
במקור] מה שסיפרת
עכשיו על הרוסים.
כן.
זה כבר שייך לתקופה שאתם משוחררים.
כן. אבל.
שאנחנו יודעים שבאמת היה מאו. גם.
גם השחרור ש. מהרוסי.
של הרוסים לא היה פשוט כל כך.
כן.
אבל ת. אבל בואי נדבר עוד קצת על התקופה.
זה לא היה חצי חצי.
חצי שלטו הגרמנים. אני יודעת. בחרלאו.
כי מי הפציץ אותנו?
אז בואי נדבר רגע על התקופה של הגרמנים ואחרי.
ואחר כך.
זה נחזור לשחרור לרוסים.
כנראה מה שאני מספרת לך.
זה כבר השחרור.
עם עגלות ועם הפצועים זה כבר ברחו הגרמנים ו.
נכנסו הרוסים.
נכנסו הגרמנים. הרוסים.
אבל בואי נדבר על התקופה שעוד לפני שהרוסים משחררים
את האזור ואתם חיים שם תחת פחד מאוד מאוד גדול.
כן. כן.
בעיקר זה קשור ל. לזה ש.
למה שקורה ליהודי.
ליהודי אירופה מסביב.
נכון.
וגם ליהודי רומניה.
כן.
אממ. את אומרת שאת זוכרת שיש לך טלאי צהוב?
כן.
את זוכרת את עצמך הולכת ברחוב
עם טלאי צהוב וזוכה לאיזה תגובות מהסביבה?
אהה.
או להערות אנטישמיות?
היו יוצאי דופן. בטח. היה אנטישמיות.
אני לא זוכרת שהרביצו לי.
אבל ה. אבל פחדו מאוד.
מה פתאום יש לי טלאי צהוב?
זה סימן שאנחנו שונים.
אנחנו מבודלים.
מה. קרה שאת היית הולכת ברחוב והיית רואה גרמנים?
חיילים גרמנים או איזשהם. אה.
יחידות גרמניות שהסתובבו שם?
ראיתי. בוודאי.
את פחדת מהם?
ראינו. בוודאי.
לא כל כך הסתובבנו. היינו די.
זה היה ברור שעדיף להיות בבית?
כן. צריך להישמר.
איפה גרתם שם בחרלאו?
בחרלאו אמרתי לך. אה.
שכרו לנו איזה דירה מאוד. אה.
מה. מאחורי תחנת. אממ.
חשמל.
חשמל.
אבל זה היה אזור יהודי של המקום או שזה היה אזור מעורב?
לא. לא.
לא במיוחד.
זה לא היה. אני זוכרת שהייתה שם שכנה רומניה שעזרה לנו.
נתנה לנו איזה עוף ומשהו.
וכשנכנסו ה. הגרמנים אז הם יצאו עם גרזנים.
אנחנו נהרוג אתכם. אנחנו נ. יעשו לנו דברים.
הם הפכו את ה.
זאת אומרת ש.
כשהגרמנים נ. כש.
כשיש נוכחות גרמנית שם.
אז הם.
האוכלוסייה פתאום מאוד אנטישמית.
נכון. מאוד אפילו.
אותה שכנה שקודם. אה.
עזרה לכם. אפילו עם עוף. פתאום.
כן. נ. נכון. אחר כך היא צעקה עלינו והיה לנו.
אולי בגלל זה אנחנו ברחנו לבוטושאן.
כי הזיכרון שלי הוא לא 100%.
אבל אני זוכרת שהייתה אנטישמיות חזקה מאוד.
מצד האו. ה.
מצד הרומנים.
התושבים.
כן. הם היו חזקים שהגרמנים. אה.
היו בני ברית שלהם. זה אני זוכרת.
היה לכם איזשהו קשר עם אבא כל אותה תקופה?
כלום.
לא ידעתם אפילו איפה הוא?
כלום. כמו שלא ידענו שהדוד בחיים.
הוא היה 7 שנים בסיביר.
כבר הכול משוחרר והכול.
וסבתא לא. הייתה בתוך הבית שלנו. חיינו את זה.
את אמרת שהדוד נרצח.
עד אח זה מסיוו.
זה מ. אה. סוליצה. כן.
בן. זה אחר וזה היו.
ואת. אני מבינה שאת לא יודעת בדיוק מה
נסיבות הרצח שלו. למה רצחו אותו?
אמרו שהוא הלך ברחוב וירו בו.
כך אמרו. ולסבתא לא סיפרו.
אני מבינה שמבחינה כלכלית מאוד קשה. אמא בלי אבא.
מאוד קשה.
ואמא צריכה לפרנס אתכם ואת סבתא.
והיא עובדת מאוד מאוד קשה.
כן. סבתא הייתה כאילו האמא שלנו ואמא
שלי סיכנה את חייה בשביל קצת אוכל. כי צריך לאכול.
היה לכם מספיק אוכל או שאת זוכרת רעב שם?
די. אהה. לא היה מספיק.
הייתה לנו עזרה מהדוד הזה שעבד במאפייה והייתה שם ב. ה.
לאחות של אמא בת גדולה שהייתי
מאוד ביחסים איתה גם אחרי המלחמה. אהה.
שהיא ידעה קצת לבשל והייתה עושה לנו מרק ולחם.
[משובש] היה מרק שעועית.
היה שם מספיק שעועית ו.
כי אמא לא הייתה בבית.
כנראה שסבתא לא הייתה כל כך חזקה בדברים.
הייתה מבשלת ומזה חיינו כי לא היו לנו מותרות.
ואיך אתם הילדים העברתם את הזמן?
לא הייתם בבית ספר. מה עשיתם כל היום?
ישבנו מפוחדים.
זה ישב פה. זה ישב שם.
לא הייתה לנו שמחת חיים ללכת לשחק.
את זוכ.
תמיד ישבנו. מה יהיה עוד מעט? מה יהיה עוד מעט?
את זוכרת איזשהם חיי דת שם בקהילה בחרלאו?
או היהודים. א. את.
יש שם קהילה גם של יהודים פליטים כמוכם.
היו עוד הרבה פליטים.
את זוכרת איזשהם תפילות בציבור או חג או משהו שם?
כבר אחר כך לא.
הלכתי מהבית כבר לא זוכר. לא זוכרת.
אפילו אני לא זוכרת את הבר מצווה של האח שלי.
הוא היה בן 13 ואנחנו עם בר מצווה זה בן.
היינו 2 בנות והוא הבן.
לא. לא זוכרת.
אחותי אומרת שהיה משהו בבית כנסת.
הוא אמר איזה תפילה. אני לא זוכרת.
האם את. אה. זוכרת יהודים שמגיעים לאזור.
לרומניה. שבורחים מאזורים אחרים.
מפולין. מ.
אני זוכרת ש.
דרך הונגריה?
בבית דיברו שהם רצו לעבור את הפרוט.
אבל מי יכול היה להרשות לעצמו?
רק האמידים.
עשירים שנתנו כסף וזהב ובאו עם
עגלה והעמיסו להם את הרכוש ושהם עברו את הפרוט.
הם. אה. רצחו אותם.
לקחו להם את הכול ולא יכ.
לא הגיעו כבר לצד שני.
ולא יודעת. לא היה שם רדיו ולא עיתון ולא זה.
אבל השמועה עברה מאוד.
אה. אנשים סיפרו אחד לשני.
השמועה הייתה מאוד.
אה. משמעותית שם.
האם את זוכרת שמועות
ודיבורים ממש על השמדה שיטתית של יהודי אירופה?
אהה.
על רציחות המוניות?
אתם הבנתם שקורה משהו כזה או שלא היה לכם מושג?
דיברו. אבל. אה.
כנראה שילדים לא הבינו.
הם ההורים. האמא. אבא. סבתא.
דודים. הם ידעו כנראה. אבל תמיד החביאו.
הילדים ש. מתנו גם ככה מפחד.
היינו מפוחדים. ידענו שכבר אי אפשר ללמוד.
אי אפשר ללכת למקום ציבורי.
תמיד לשבת בשקט ולהיות ילדה טובה. לא. זה.
מה זה אומר להיות ילדה טובה?
לא ללכת מהבית שמא יקרה לי משהו.
זה גם אומר משהו.
תמיד. אה. להיות בקרבת ה.
איפה שאפשר לרוץ לשוחה.
היינו רעבים אז.
אה. תמיד משהו הכינו.
לא מתנו מרעב אבל היינו רעבים.
את זוכרת רעב?
אני זוכרת רעב. כן.
לא היה משהו מיוחד.
אבל. אה. לא מתנו מרעב.
אבל היינו רעבים. היינו רעבים.
כי גדלנו כבר.
עוד שנה. עוד שנה.
אה. גדלנו. שכל גדל.
כן. זה מה ש.
עכשיו אני זוכרת. אה. ק.
אחורה הרבה יותר ממה שהייתי צעירה.
אני זוכרת הכול.
אבל עכשיו זה יותר חזק אצלי השנים האחרונות.
נתתי איזה פעמים. אה. פה סיפור.
אני באיזה. אממ.
באיזה חוג ותמיד מספרים. מבקשים לספר.
השנה הראשונה בליל סדר זה היה.
אמרו ככה מאחד לשני. 22 בחורות.
ולא יודעת מאיפה שזה בא לי.
אני סיפרתי על העיירה
שלי וכולם היו קשובים וסיפרתי
על הרבי הידוע ועל השורשים שהוא נטע ביהודים.
כולם התפלל. אני עד היום מדליקה כל יום שישי נרות.
זה אמא עשתה. סבתא עשתה ואני עושה.
ואין. שאני אפילו נוסעת מהבית אני מדליקה.
זה נורא נשאר בתוך. אה.
את גאה בזה שאת ילידת שטפנשט?
כן. אני כן.
באמת. אה. זה עיירה בעלת שם.
תשאלי את הנכדים שלי. ידעו סבתא משטפנשט.
יודעים. אנחנו מ.
מה את חושבת על זה שהעיירה חוסלה לגמרי?
אז אני אספר לך ש-50 שנה לא הייתי
ברומניה ושמילאו 50 שנה לעלייה ארצה.
כל החברים שהיינו בעליית הנוער.
כולם באו מ. אה.
בוקרשט. משטפנשט.
ממוינשט. מכל המקומות הגיעו לבית יתומים בבוקרשט.
אז רגע. בואי נעשה את זה מסודר.
כן.
אנחנו קצת מדלגות.
כן. כן.
ת. תכף נדבר באמת על העלייה לארץ ו.
כן.
על הביקור שלך גם ברומניה.
כן.
יש עוד משהו שאת זוכרת מתקופת המלחמה ב. בחרלאו?
בחרלאו כבר גמרנו אבל. אה. עברנו.
אז.
לבוטושאן.
אז דיברנו על הרוסים.
כן.
הרוסים משחררים את חרלאו.
כן.
ואת אומרת גם הרוסים אתם מאוד מפחדים מהם.
מאוד. מאוד. מאוד.
הם נהגו לאנוס נשים ו.
כי הם לא היו נחמדים.
הם היו בעצמם. אה.
אבל למעשה ידענו שהרוסים הם ה. הטובים. ידענו.
זה היה ברור שזה עדיף הרוסים.
כן. ידענו שהגרמנים.
אה. עושים דברים נוראיים.
אולי ילדים לא ידעו שעל. אה.
אושוויץ. על דברים כאלו.
אולי ההורים ידעו.
כן. ואז אתם עוברים לבוטושאן.
ואז אנחנו עוברים לבוטושאן כל היהודים.
ואז אבא מגיע?
ואז. אה.
היינו תקופה עד שאבא הגיע.
גרנו בבית של גויים והיה לנו אוכל כי הם ברחו.
הם פחדו מהרוסים. הגויים.
והיה להם. אה.
בוידעם. אממ.
שהם אחסנו שמה שקים
של פקאנים ושמן וקמח ומלא אוכל. מלא. מלא.
גדוד יכול היה לאכול.
ואז היינו שמחי.
והיה להם בחצר. אה.
אממ. מקלט בנו בתוך האדמה.
ואז אנחנו חיינו כבר יותר טוב.
גם הדודים היו שמה.
את זוכרת הקלה אחרי השחרור. אחרי ש.
כן. זה ביש. משהו שהולך להיות טוב.
משהו ש. כאילו הגרמנים אינם. זאת אומרת.
איך הייתה הפגישה עם אבא?
זה. יום אחד מגיע אבא.
לא טלפן לנו.
הוא הגיע וידע לאן להגיע.
נו. נו. ש. שמחה.
3 ילדים. אמא וסבתא.
חיכינו לאבא.
זה גם לא היינו בטוחים שהוא בחיים והוא עבד עבודה מאוד קשה.
איפה הוא היה. את יודעת?
הם יודעים את השמות שמה.
מחנות עבודה ברומניה?
כן. מחנות עבודה ברומניה.
אבא שלי היה חייט והיו הרבה פעמים שהוא ניצל.
היה מגהץ לקצינים את החולצות.
הגויים ה. אהבו מאוד.
אהה. בגדים מגוהצים. מכנסיים.
בזמן שהוא היה מגהץ הוא היה מקבל קצת לחם.
משהו. עם ה.
היה עושה להם את זה מאוד יפה ואחר כך בכבישים.
עבודת כבישים. עבודת גיהוץ.
כן.
כן. כן.
אז אבא חוזר. אתם משקמים את החיים כמשפחה.
זה.
יש איזשהו רצון לחזור לשטפנשט או שזה.
אז. אה.
או שכבר לא היה לאן לחזור?
זהו שאבא חוזר ואנחנו היינו תקופה כבר לא ארוכה בבוטושאן
והיה לו אח יחיד.
אח אחד. והוא חלה מאוד קשה
בשחפת והוא שרד עד שאבא שלי חזר.
אולי שבועיים אחרי שאבא שלי חזר הוא נפטר ואז.
אה. הגיע. לא יודעת אם הוא ראה שחוזרים. כולם חוזרים.
מי שלחרלאו. מי שלשטפנשט. מי שלסוליצה.
כל אחד חוזר לעיירה שלו ואני זוכרת את עצמי חוזרת לשטפנשט.
אבל לא היה. היו קירות והתחילו לדפוק קרשים. שלא.
מה. כל הבתים היו הרוסים?
הרוסים. הרוסים לגמרי.
קרש פה. קרש שם.
דלת פה. חלון. אה.
אני יודעת ואז התחילה התקופת הציונות.
תאמרי לי. איך למשל סבתא שלך שאת אומרת היא.
היא בעצמה גדלה בבית הזה.
כן.
ילדה שם ילדים.
כן.
והיא חוזרת. אין בית. אין כלום.
אין.
איך היא התמודדה עם זה. סבתא?
מאוד קשה. כמו כל הזמן. כמו כל הזמן.
בעצם חוסלה קהילה מפוארת.
כן. כן. כן. קהילה.
בין יום אפשר לומר.
זהו. חזרנו לחורבות.
כאילו החריבו לנו את הכול.
ו. אבל את יודעת כנראה שבן אדם נולד.
אה. ו.
וסובל דברים וממשיך הלאה.
האם. אה.
לא היה בית. אה.
היו קירות. אבל.
מה. מה את יכולה לספר על התקופה של הציונות?
את אומרת ואז מתחילה תקופת הציונות. מה זאת אומרת?
אז זהו. אז באו שליחים מישראל והתחילו לדבר המון
על גורדוניה.
הקימו שמה איזה מועדון והיו הרצאות וסיפרו על ארץ ישראל.
כמה שפה טוב ופה גוד.
ויש תפוזים ותרנגולות וחיים שמחים.
שאסור לנו להישאר ברומניה הילדים.
צריכים לעזוב. להימלט לארץ המובטחת.
ודיברו ללב של אמא ואבא שלי.
אני הייתי בת 13.
אפילו יותר קטנה.
ואח שלי גדול עם מי.
עם שנתיים שישלחו אותנו לארץ ישראל.
והעוני היה כל כך גדול ולא היה כלום.
אני לא יודעת אם צלחת הייתה. משהו. כלום.
אז אמא ואבא הסכימו שאנחנו ניסע לארץ ישראל וליוו אות.
ועוד כמה ילדים משטפנשט שנסענו ביחד.
הם לקחו אותנו לבוקרשט. לאיזה מ.
מתי אתם יוצאים? באיזה שנה. אה.
זה היה שנגמרה המלחמה ממש.
מתי נגמרה? 44'?
45'.
45'.
אז אנחנו יוצאים
לבוקרשט לבית יתומים שמתאספים ילדים מכל רומניה.
והיינו תקופה של כמה חודשים וגם שמה קיבלנו ציונות.
למדנו שירים עבריים.
לא היה לך קשה להתנתק מאמא. מסבתא?
מאוד קשה. מאוד קשה.
ואמא ואבא. הילדים הכי יקרים להם.
הבן היחיד והבת אבל כאילו נתנו בה.
להם תקוות חיים.
שאנחנו ניסע לארץ ישראל נוציא אותם.
אני מניחה שבבית היתומים בבוקרשט.
כן.
את פוגשת שם ילדים באמת יתומים.
לא כמוך. את באמת לא היית יתומה.
לא. לא. לא היו יתומים.
את. ה. בית ילדים.
אז למה את אומרת אז כ.
אז ככה קראו לזה. כאילו.
בסדר. את פוגשת שם בטח ילדים אבל שעברו כל מיני דברים.
כן.
דברים גם יותר קשים ממה שאת עברת.
כן. כן.
אהה. האם הילדים מספרים אחד לשני על החוויות העבר?
בטח היו שם ילדים מטרנסניסטריה.
היו ילדים.
שעברו.
שההורים כ. שלחו אותנו כדי להציל אותנו.
כי למעשה לא ידעו כבר מה שבא עוד.
מי היה בטוח שלא יהיה עוד פעם מה.
כבר לא ידעו מה מחכה.
כבר לא היו בטוחים.
הילדים אבל אתם סיפרתם אחד לשני מה עברתם?
אחר. סיפרנו.
סיפרנו אבל. אה. לא.
לא היינו כאלו חכמים כדי להעביר את האינפורמציה.
האם את פגשת שם ילדים שממש עברו זוועות?
היו כולם עצובים.
אני לא זוכרת ילדים שמחים שם.
ילדות ב-Stefanesti; גירוש מ-Stefanesti ב-1941; שוד רכוש בידי האוכלוסייה המקומית; מעבר ל-Sulita; גירוש יהודי Sulita; העברה ל-Harlau; טלאי צהוב; הגבלת תנועה; אנטישמיות; רעב; שחרור בידי הצבא האדום ב-1944; החיים לאחר המלחמה; עלייה לארץ ישראל ב-1947; הגליה לקפריסין; עלייה חוזרת לארץ ישראל ב-1948.
details.fullDetails.itemId
9998710
details.fullDetails.firstName
בינה
details.fullDetails.lastName
יעקב
details.fullDetails.maidenName
ינקוביץ
details.fullDetails.dob
02/03/1934
details.fullDetails.pob
Stefanesti, רומניה
details.fullDetails.materialType
עדות
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - עדויות יד ושם
details.fullDetails.earliestDate
19/06/2012
details.fullDetails.latestDate
19/06/2012
details.fullDetails.submitter
יעקב ינקוביץ בינה
details.fullDetails.original
כן
details.fullDetails.interviewLocation
ישראל
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
details.fullDetails.testimonyForm
וידאו
details.fullDetails.dedication
קומת הארכיון ע"ש מושל, אוסף ארכיון, יד ושם
banner.documents.disclaimer