חנות מקוונת יצירת קשר אודותינו
Yad Vashem logo

עדותו של ווזנר יוחנן יליד 1933 Budapest הונגריה על קורותיו כילד ב-Budapest בבית מוגן ובגטו

Testimony
היום כ"ד בטבת תשס"ט.
ה-19/01/2009. אני. דינה שפט. מטעם יד ושם.
מראיינת את יוחנן ווזנר. הוא נולד ב-Budapest.
הוא יספר לנו על חייו ב-Budapest בתקופת המלחמה.
הוא גם כן יספר לנו על הגטו אבל דבר ראשון אני רוצה לדעת. רקע משפחתי.
וזכרונות מוקדמים ביותר מילדותך. המוקדמים ביותר.
אז אני לא בדיוק זוכר. אבל אני בטוח שנולדתי.
זה עוד לא במסגרת הזכרונות. אלא זה במסגרת הידיעה.
נולדתי ב-Hajdúdorog ב.
בית החולים היהודי ב-Budapest. 1933.
ל? -בפברואר.
8 בפברואר. -כן. אבל למי נולדת? שם הורייך?
נולדתי להוריי. -שמותיהם. שמות חשוב.
באמת?
פרידה ברקוביץ׳ ודיולה ווזנר ואני מיד אדבר עליהם קצת.
אני רק רוצה עוד לספר אנקדוטה שאני יודע.
לא יודע אם זה נכון. אני יודע את זה משם אמי.
שכשנולדתי היה ויכוח בין אבא ובין אימא איך יקראו לי.
ואבא רצה שיקראו לי יאנוש.
שזה השם של אבא שלו.
סבי שלא הכרתי ואמא רצתה שיקראו לי מקלוש.
שזה שם הונגרי אצילי ויפה.
והתווכחו ביניהם והרופא החליט שיקראו לי יאנוש מקלוש.
מאז בהונגרית יש לי שני שמות ובעברית יש לי רק שם אחד. יוחנן.
אהה. ככל שידוע לי.
בערך עד גיל שלוש גרנו ב-Budapest וההורים.
אבא שלי ניסה להקים איזו חנות נעליים עם הגיס שלו ביחד.
שאו שפשטו רגל או שזה נשרף להם. לא ברור לי לגמרי. כי אני לא בדיוק יודע.
ובגיל שלוש עברנו ל-Csikéria.
Csikéria זו עיירה קטנה ליד Budapest שזו עיירת קיט.
למעשה. שהוא עוד יופיע בסיפור שלנו יותר מאוחר.
אני רק רוצה. עוד לפני כן.
לספר קצת על ההורים. על הרקע של ההורים.
שהם חיו הרבה שנים קודם ב-Budapest. כן? -לא. לא.
אני אספר. אז תדעי. -כן.
אהה. הם שניהם היו מ-Szombathely.
שניהם ילידי Szombathely.
למעשה אמא ילידת סיקסו ושהגיעה ל-Szombathely בגיל ינקות.
אבל שם מתחיל הסיפור של ווסט סייד סטורי. פחות או יותר.
אימא. הבת של חזן ושוחט אורתודוקסי. -שמו?
ברקוביץ'. שמואל ברקוביץ'.
קבור כרגע בירושלים. לא. הוא קבור ב-Budapest.
והוא מת לפני השואה. ב.
תוך כדי השואה. אבל לא מתוך שואה אלא מתוך מחלה.
בגיל צעיר יחסית. 62. 61. משהו כזה.
על כל פנים. אימא היא בת למשפחה דתייה ממזרח הונגריה.
מה שאנחנו קראנו מפינלנד. ולמה קראנו לזה פינלנד?
כי שם אמרו. היידישאיסטים אמרו: INAUDIBLE (פולנית).
ואנחנו היינו ב-Oberland. בחלק הקרוב לאוסטריה ואנחנו
קראנו לה INAUDIBLE (יידיש). וזה INAUDIBLE (יידיש).
ואנחנו בזלזול קראנו להם "אוסט יודן". במקום "אוסט יודן". "פינלנד".
זה הלא כנראה. עבר בכל הקהילות היהודיות.
אבא שלי לעומת זה בא ממשפחת ווזנר. שהיא מקורה מצ'כוסלובקיה. מ-Szombathely.
ובעל חנות טקסטיל בכיכר הראשית.
משפחה מאוד מכובדת.
מאוד חשובה אפילו בקהילה ו.
חשובה גם בקרב הלא יהודים. -לא. לא. לא. בלא יהודים אני לא בטוח.
אומנם המשפחה היתה מוכרת מאוד כי חנות גדולה.
אז באו לשם לקנות. סבתא שלי. שדיברה רק גרמנית. דרך אגב.
היא הייתה. סבתא שלי מצד אבא.
שגם היא נלקחה ל-Auschwitz אחר כך.
היא הייתה דמות שנחשבה לאישה מאוד חכמה. ובאו להתייעץ איתה. גם הגויים.
הייתה קצת התנגדות. אבא ואימא למדו ביחד בבית ספר.
הכירו בבית הספר ב-Szombathely אבל הייתה קצת התנגדות במשפחה.
שזה לא בדיוק מתאים. שהבת שלה. שהבן שלנו יתעסק עם בת החזן.
כן? זה לא מתאים למעמד או משהו מהסוג הזה.
ומה שיצא בסופו של דבר ש.
אחרי החתונה הם החליטו לעבור ל-Budapest.
ואני לא רוצה לומר שזו הייתה בריחה.
אף פעם לא קיבלתי ממש עדות על כך שזה בריחה אבל זה היה רצון להתרחק.
הרצון שלהם להתרחק קצת.
מה שלקחו איתם מהבית זה חינוך יהודי טוב.
וזה הרבה מאוד שירה. הרבה מאוד זמרה ושירה.
והשירה היתה שירה הונגרית?
אז זה תערובת מאוד מאוד משונה. כי היו. ידעו.
הכירו את האופרטות ההונגריות והבית תמיד היה מלא.
אני זוכר את הבית שלנו מלא עם שירה מאופרטות.
אימא הייתה שרה. אבא היה שר ואנחנו נגיע עוד לזה.
אתה זוכר כמה מהשירים?
אני יודע. לא. את המילים אני לא כל כך יודע.
אבל את המנגינות אני מכיר. מאז אני מכיר גם את המנגינות ואני הייתי אומר.
אני מאוד מאוד אוהב מוזיקה. ואני קושר את האהבה הזאת.
זוכר שהייתי אולי בן שש או משהו כזה. והיה לנו
תקליט של 75 או 78.
התקליטים הקטנים האלה.
של אמריקה גאליקורצ'י ששרה "מיל טרוויאטה"
וג'ילי שרה את "מאמא סונטנטו פליצ'ה."
ואני כילד מאוד מאוד התלהבתי והקשבתי לזה ושמעתי את זה.
הם אהבו. מה עם יידיש? מה עם השפה? מה עם שירי יידיש?
אהה. גרמנית הם דיברו. יידיש לא. -גם לא שירה יידית?
גם לא שירה יידיש.
מה עם סופרים יידים? כמו ברקוביץ'. כמו שלום עליכם?
לא. מה שכן היה לנו בבית. זה אני זוכר. זה "שלומש" מתורגם להונגרית.
ו"דובנוב המקוצר". מתורגם להונגרית.
ואני זוכר שזה היה סדרה כזו. מתוך הספרים של דובנוב.
בסוף אחד הכרכים היו תמונות מפלשתינה.
ואני זוכר שכילד הייתי מסתכל עם אבא.
או אימא והיו מספרים לי: ״הנה זה פלשתינה״.
לאומא שלי בכלל היה איזה שהוא חלום. היה איזה שהוא תיאור שהיא אמרה.
״אני רואה שאנחנו גרים על הכרמל.
אתה רופא. אני עומדת בפתח הווילה שלנו על הכרמל ואתה בא מהמכונית שלך.
בבית החולים ואתה בא הביתה מהעבודה שלך״.
זו הייתה תמונה שחוזרת.
ולי היה די ברור שאני אהיה רופא. זה לא שזה קרה. אבל הדימוי היה שם.
איזה עיתונות קראו בבית? אתה זוכר? -איזה עיתונות?
כן. -לא. ממש לא.
לא. ננסה.ה-"Magyar Nemzet". אבל זה. ה-"Magyar Nemzet". זה היה הונגרי.
עיתון הונגרי. הייתי אומר.
מרכז כזה. דומה. אם מותר לי לעשות את ההשוואה הזאת ל"הארץ".
כן. וזה היה לי קראו. והיה כמה. לא זוכר.
העיתון היהודי. היה עיתון יהודי הונגרי.
שאני לא זוכר כרגע את הכותרת שלו אבל אני זוכר שהוא הופיע שם.
על כל פנים. -האם זאת הייתה משפחה ציונית?
בדיוק דיברנו על זה אתמול עם אישתי.
אני לא. אני מתנגד לציונות כתפיסה של תנועה פוליטית.
אני מסתכל על הציונות כזרימה.
הייתי אומר של חוויית החיים. אבל חוויית החיים שלי כיהודי.
כילד יהודי. היה שאני צריך להיות בארץ ישראל. השאלה רק הייתה מתי ואיך?
בני דודים שלי. למשל.
שניים מהם ב-42' עלו ארצה.
באופן בלתי לגאלי כמובן וכולי וכולי. וזה היה די ברור
שאנחנו נגיע לישראל.
אף פעם לא חשבתי שאני ציוני.
אני פשוט חשבתי שאני יהודי. ובתור יהודי.
ראשית כל. זה שאני בתור יהודי מקומי בפלשתינה זה כל השכנים אמרו לי.
הלכתי ברחוב ואמרו: INDUIABLE (הונגרית). יהודי יילך לפלשתינה.
היה לי לגמרי ברור שאני.
אחת הדילמות. אחת ההתלבטויות שלי היה בהונגריה. כילד. בזמן
אירועים או בחגים לאומיים הונגריים. שרו את ההמנון אז אני.
לפי המנהגים שלהם הייתי צריך להוריד את הכובע לפי המנהגים שלי.
לא הייתי צריך להוריד את הכובע לא ידעתי מה לעשות.
הייתה לי ממש בעיה אם אני לא הורדתי את הכובע.
מישהו נתן לי ספצ' ואם הורדתי את הכובע.
אז אולי אלוהים ייתן לי ספצ' או משהו כזה. ואני זוכר כמה רציתי.
כשעוד הייתי בבית ספר עממי.
כמה. ממש השתוקקתי לכך
שיהיה לי כובע של סטודנטים. כי כובע של סטודנטים.
יכלו להצדיע ולא היו צריכים להוריד את הכובע וזה רק מראה
באיזה שהוא מקום שלא
הרגשתי את עצמי מאוד הונגרי.
אבל הרגשתי את עצמי זר בהונגריה. לא שייך.
ואחרי שבזמן המלחמה כבר. אימא שלי אמרה:
״זה מצב מאוד מאוד משונה. האויבים של המדינה שלנו.
אנחנו מחכים להם. שהם יצילו אותנו״.
זה מין פרדוקס כזה. שלא. לא פשוט לעמוד בו.
מה. אתה יכול אולי להרחיב קצת על הילדות שלך.
על החיים היהודים ב- Szombathely. בכל.
ב-Szombathely לא גרתי. -לא ב. לא ב.
Csikéria. -Csikéria.
כן. -ב-Szombathely באמת לא גרתי.
מה אתה זוכר מהחיים?
מצחוק הגורל. שאבא הפך להיות. מצא פרנסה ב-Csikéria כחזן ושוחט.
בעצם. למה הוא עבר את העיר שהיה בה שוכר והייתה לו חנות?
אני חושב שהחנות ב-Budapest. או שנשרפה או שפשטה רגל.
וזה לא כל כך הצליח. וחיפש פרנסה.
והוא מצא פרנסה ב-Csikéria.
שזה היה מין פרבר קיץ כזה. כפר קטן. 20 דקות מ-Budapest.
עם בית מרחץ מאוד מפואר וגדול.
שם הוא מצא עבודה כחזן. כשוחט. בקהילה הנאולוגית.
זה ממש צחוק הגורל. הבן של המשפחה האצילית שהתנגדה שהבן יתחתן עם בת חזן.
בעצמו הפך להיות לחזן ומה עוד. הפך להיות לחזן בקהילה ניאולוגית.
מה אתה יכול לספר לנו על הקהילה הניאולוגית?
שום דבר. מלבד את זה שהייתי הולך כל שבת עם אבא לבית הכנסת.
והוא היה החזן ואני הייתי המקהלה.
ואני הייתי שר איתו ביחד. את האנשים אני ממש ממש לא זוכר.
איך את התפילות. משהו מהתפילות? -התפילות. אבא היה לבוש.
קיטל. כמו קיטל. -מין קיטל כזה. לבן. עם.
מגבעת לבנה וטלית. כמובן.
כמו שהניאולוגים היו מתלבשים לא היה עוגב. אבל.
היהודים בימי חול כמעט ולא היה מניין.
היה מניין רק בשבתות ובחגים. ובחגים זה התמלא באמת ובמיוחד
בזמן של יזכור. של הזכרת נפשות. נשמות.
והחיים היהודיים ממש שום דבר.
אתה זוכר. נגיד. קשרים בין אלה שהלכו לבית הכנסת האורתודוקסי. ממש.
לבין הניאולוגים? -שם לא היה אורתודוקסים בכלל.
או היה מתח? -שם בכלל לא היה אורתודוקסים.
היה רק ניאולוגים. קהילה קטנה.
זה היה בית הכנסת היחיד? -היחיד ב-Csikéria.
וזה היה למעשה מקום שהוקם לתחייה בקיץ.
כי אז באו כל נשות Budapest. המבוססות והעשירות להינפש ב-Csikéria.
ואלה שאכלו כשר אימא עשתה להם קייטרינג.
אימא בישלה להם.
מפני שהפרנסה לא הייתה אצלנו בבית ברוחב.
ואחד הזיכרונות הראשונים שגרנו באיזשהו בית ברחוב הראשי.
ובחצר שלו היו מסודרים שולחנות שולחנות בקיץ ואימא הייתה מבשלת.
ומכינה אוכל בשביל. -אתה זוכר איזה בישולים בישלו?
זוכר משהו? -לא. אבל אני יודע.
שאימא הייתה בשלנית גדולה. והיא נשארה בשלנית עד סוף מותה.
אבל מה. מה שאני כן זוכר. שהיה שם עץ גדול של משמש.
ואני עליתי על העץ הזה ולא ירדתי ממנו. עד שגמרו. נגמרו כל המשמשים.
עם שלשול מאוד מאוד רציני. זה אני כן זוכר. כן?
ואני גם זוכר שהאנשים. ידעתי לשיר יפה מאוד.
והאנשים האלה תמיד אמרו לי: "יאנשיקה.
יאנוש. בוא. תשיר לנו את ״סול הקדוש״. -כלומר.
״תשיר לנו שיר אחד. או שיר פלוני או שיר אלמוני". וכולי וכולי.
והיו מביאים לי מתנות ופינקו אותי בתור ילד שעשועים כזה.
בן יחיד. -בן יחיד. אז.
ואני מאוד מאוד הרגשתי טוב לזה. כן. זה.
בכלל אני חושב שאני גדלתי בבית כילד מאוד מאוד אהוב.
כדי ללמוד בבית הספר נסעתי ב-INAUDIBLE (הונגרית).
ברכבת פרוורים מ-Budapest.
מ-Csikéria. ל-Óbuda.
Óbuda זה החלק הישן של Buda.
שם היה. נסעתי לבית ספר ניאולוגי.
בקהילה העתיקה ביותר כנראה ב-Budapest.
שהייתה קהילה ניאולוגית גם ב-Buda.
ואבא שלי היה מוביל אותי ב-Csikéria. לתחנת הרכבת.
נסעתי ברכבת כעשרים דקות.
18 דקות ובתחנת הרכבת ב-Budapest. ב-Óbuda.
חיכה לי השרת של הבית הספר. כדי להוביל אותי לבית הספר.
את שמו אני לא זוכר.
זאת אומרת. אני חושב שאני יכול לתאר לעצמי את החיים האלה. עד גיל 10.
חיים מאוד מאוד מוגנים. מאוד סגורים בתוך. בתוך המשפחה.
מעט מאוד. חברים בכלל לא.
היה לי חבר אחד. מ-Csikéria. פרי קראו לו.
יהודי? -יהודי. שעד היום אין לי מושג מאיפה הוא בא.
אין לי מושג. לא זוכר בכלל מי משפחתו.
אני רק זוכר שהיה בא. ואנחנו בחצר היינו משחקים.
והיינו משחקים קאובויס אינדיאנס. ושוטרים וגנבים. ועוד כהנה וכהנה.
ואני אפילו את שם המשפחה שלו לא זוכר.
אני גם לא זוכר איך הוא נעלם.
זאת אומרת אני כן יודע שהוא נשלח ל- Auschwitz.
כי ב-42׳ נולד אחי.
אני נולדתי ב-33׳. הוא נולד בסוף 42׳.
מיד אחרי שהוא נולד. ל-Budapest. אימא שלי החליטה לעבור
עד היום. אני שאלתי אותה אח"כ כמה פעמים: "למה החלטת לעבור ל-Budapest?
מה פתאום קרה לך?"
היא אומרת: "אני לא יודעת. נמאס לי. מספיק היה לי מ-Csikéria".
לפני שאנחנו עוברים ל-Budapest הייתי רוצה גם שתספר לי על בית הספר.
על הקשרים של הוריך עם לא יהודים. אם היו כך -בוודאי. בוודאי.
האם הרגשת באנטישמיות כילד?
ואם תתאר לי.
מה שאני יכול עוד ב.
בקשרים של הורים שלי עם לא יהודים. אני לא מכיר.
על כל פנים. לא זוכר.
אני מניח שהיה. מפני שהם חיו שם.
בכל אופן. חיינו מגיל 3 עד גיל 10.
זה שבע שנים חיינו ב-Csikéria והסתובבו.
אני מניח שהכירו אנשים. אני רק לא יודע.
ניסיתי להיזכר בהם וניסיתי לראות מי הם. כי אני זוכר שהייתי הולך לרופא.
והייתי מסתכל. שולחים אותי להביא לחם. הייתי הולך למכולת.
אבל לא זוכר את האנשים. אני לא זוכר את הדמויות.
לידנו. למשל. היה.
ברזלן אחד שהיה מפרזל סוסים. אז אני זוכר שהייתי מסתכל
איך הוא. איך הוא עובד עם הסוסים.
ואני זוכר שהיה לו בן. גוי כמובן.
בערך בגיל שלי ואנחנו שנינו הלכנו לעשות פיפי.
כדי לבדוק מי יכול לעשות פיפי יותר רחוק ואז גילינו שאני נימול והוא לא.
ועשינו מזה עסק גדול. אוהו. יש בינינו הבדל.
כשאתה מגלה דבר כזה. דרך אגב. זה משפיע עליך?
אני זוכר את זה. עובדה שאני זוכר. -אתה רואה את האחרות?
לא. את האחרות הרגשתי אחרת.
הוא. היה לי ברור לגמרי. זרקו עליי אבנים. למשל.
ילדים שקוצים. מה שנקרא.
הלכתי ברחוב וראיתי קבוצת ילדים עברתי לצד השני של הכביש.
אבא שלי אמר לי: "אתה רואה שקוצים. תגיד: ׳הצילני נא מיד עשו.
הצילני נא מיד עשו׳. שלוש פעמים וזה יעזור לך״.
ועובדה. הנה אני כאן. כנראה זה עזר. אמרתי את זה בנאמנות.
נסעתי באותו רכבת פרברים.
אני זוכר אירוע. ישב שם איזה שהוא
צועני שיכור שעשה כל מיני רעשים ובלגן.
והנוסעים התלוננו ובא שוטר.
והשוטר אמר: ״תשתוק״ אז הוא עונה לו בחזרה: "מה אתה תירה בי?
מה אני. יהודי?"
זאת אומרת. היה ברור לגמרי שאילו היה יהודי אפשר לירות בו.
כן? אבל הוא. ״אני צועני. אני לא יהודי.
מה אתה מעלה בדעתך לאיים עליי?״ לעומת זה.
בית הספר. אולי לא לעומת זה.
בית הספר העממי היה חלום חיי.
מה שמו היה? -INAUDIBLE (הונגרית).
תמיד בית ספר יהודי. -כן.
תראי. זה בית ספר שהוא היה פשוט.
אני חושב היום לבוא שנדמה לי שהם אימצו לעצמם את שיטת מונטסורי.
ולימדו שם בצורה נהדרת. מאוד מאוד אהבתי את בית הספר.
למדנו שם במקצועות מגוונים ביותר. לא רק את המקצועות המקובלים.
אלא את ההתעמלות וזימרה ומלאכת יד וטיולים ועוד כהנה וכהנה.
אני לא זוכר אף חבר אחד משם. זה פשוט מדהים אותי. אז אני מסביר את זה.
היות ואני כל יום נסעתי ובאתי.
נסעתי ובאתי ולא חייתי שם את חיי הקהילה.
את המורים אני זוכר את כולם. את השמות שלהם.
את יולי ניני. את איבויקה ניני. את ואן דור באצי ואת בלה באצי.
ארבע כיתות זה היו. ארבע כיתות עממי.
אתה למדת עברית?
שם בבית הספר לא למדתי עברית.
אבל. על כל פנים אני לא זוכר. אבל למדנו הרבה תכנים יהודיים.
אני הופעתי כמעט בכל ההצגות בחנוכה. בפורים. תמיד שרתי יפה.
אתה זוכר אילו הצגות עשיתם. שמותיהן? על מה היו מבוססות ההצגות?
תמיד על הצגות מקומיות. שאנחנו בעצמנו חיברנו.
זה היה "על ניצחון יהודה המכבי".
וצחוק על אחשוורוש ופורים שפיל. או דברים מהסוג הזה. לא הצגות שהן
מובאות או כתובות מראש. אלא הצגות שאנחנו בעצמנו. בעזרת המורים. חיברנו.
כל שנה קיבלתי פרס לימודים. והייתי תלמיד מצטיין ו.
באמת היו לי. יש לי רק זכרונות יפים וטובים מבית הספר.
ואני חושב שהרגשתי טוב ובמיוחד חשוב. אני מדגיש את זה.
בגלל הנפילה שהייתה אחר כך.
תראי. עוד על Csikéria יש לי עוד לספר על בית המרחץ.
שאני הייתי הולך לשם עם אימא.
זה בית מרחץ מפואר עם הרבה בריכות עם מדשאות ועם ריקודים ועם מוסיקה.
וכו' וכו' ואני אהבתי את זה אהבת נפש.
מצד שני. ה-Csikéria הזה הוא היה על שפת הדנובה.
ובית הכנסת הוא היה באיזה בור גדול.
בנוי מין צריף גדול כזה לא בית כנסת מאוד מפואר.
מבפנים הוא היה מסודר אבל לא מבנה
מרשים במיוחד. אם אני זוכר נכון.
היינו צריכים לרדת במדרגות. לא רחוק מה. מהדנובה.
אז מטבע הדברים כל פעם בשבת.
כשהלכנו ברחוב הראשי עם אבא לבית הכנסת.
אז אני גם הגעתי עד לדנובה והייתי מסתכל על הדנובה.
והיה לי תמיד איפה להתרחץ אם בדנובה.
לא בשבתות כמובן. בדנובה. או ב-INAUDIBLE (הונגרית).
ואני בחרתי תמיד ב-INAUDIBLE (הונגרית). בבית המרחץ. כי שם זה היה
יפה יותר ומסודר יותר.
בבית הכנסת הניאולוגי גם כן.
התפללו צעירים? הגיעו?
לא. ילדים בגיל שלי לא היו.
פרי. החבר שלי. לא בא לבית הכנסת.
אבל היו מבוגרים. צעירים.
שוב הייתי אומר 20. 21 או משהו כזה. שבאו בימים הנוראים.
אני זוכר אותם. למה? ובחגים היו באים כי אני זוכר.
היו תמיד יוצאים החוצה לעשן. בבית הכנסת.
אז לא בימים הנוראים.
לא ביום כיפור אבל בראש השנה ובסוכות היו יוצאים ומעשנים בחוץ מטבע הדברים.
סימן שהם כבר היו מבוגרים.
בית הכנסת הזה. זאת אומרת שברוב ה. בחורף הוא שבת כמעט?
כמעט שבת. כן. כמעט שבת.
זאת אומרת. היו מעט אנשים במקום. כמה בערך?
אני לא רוצה לומר כי אני לא יודע.
אבל זה היה באמת קהילה. תראי.
היו בכל זאת מספיק יהודים כדי שהם יביאו את העופות שלהם אל אבא שלי שישחט אותם.
הוא היה גם שוחט.
בבית הייתה משחטה קטנה בצד ושם הוא היה שוחט רק עופות.
לא בהמות. אז כנראה היו מספיק יהודים
אשר למרות שזה קהילה ניאולוגית. היה חשוב להם שיאכלו עוף כשר.
אבל מספרים אני לא רוצה לומר.
זאת אומרת שחוץ מאביך לא הייתה שום הזדמנות אחרת לאכול אוכל כשר.
אנלס. -לא.
לא. רק אצלנו בבית. -שנסעו ל-Budapest.
או ל-Budapest. זה נכון. זה נכון מאוד ו. -הדגש.
עוד שאלה. על בית הספר. שאולי תרחיב. הדגש. היה דגש ציוני?
חוץ מההצגות? -לא. לא.
אני חושב שבמפורש. לא. אם אז היה דגש יהודי.
גם בבית ספר הניאולוגי. כן?
היו תכנים יהודיים של חגים.
היה מאוד חזק. אמנם כל מיני שירים.
למשל. היה שיר אחד INAUDIBLE (הונגרית).
כלומר. אתה צריך לתרגם כל מילה בהונגרית?
כן. מיד אתרגם אותו. זה "גביע הדמעות".
אתה זוכר אותו? שתוכל לתרגם לנו?
לא. לא. את התוכן אני זוכר. -את התוכן?
התוכן הוא משהו כזה. שזה שיר שאני באופן קבוע דקלמתי אותו.
זה שיר שפואמה. שמדבר על כך שיש גביע גדול והוא לאט
לאט מתמלא בדמעות של אלוהים שהוא רואה את הצרות של היהודים.
וכל פעם הוא מדמיע דמעה.
וכשהגביע הזה יתמלא לגמרי. אז יבוא. תבוא הגאולה.
וכולם מחכים שהגביע הזה יתמלא אבל.
בסופו של דבר אנחנו מוכרחים לעבור תקופה של צרות כנראה.
אחרת הגביע אף פעם לא יתמלא.
תראה. אתה בכל אופן גדל בתקופה שכבר היטלר עלה לשלטון?
כן.
האם מרגישים באווירה בבית שיש פחד?
מדברים על זה שאולי. מי יודע. היטלר יגיע אלינו אי פעם?
לא. אני מרגיש. אני מרגיש. בזה. זה מה שאני מרגיש.
שיש דברים מסוימים שאבא ואימא מדברים ביניהם. או עם הדודים.
הייתה לנו משפחה. אחות של אימא נשואה ל.
אדון רוטנברג. שהוא גר ב-Budapest. הם גרים ב-Budapest עם שלושה ילדים.
הבת שלו הקטנה. הבת שלהם הקטנה היא אחות חלב שלי.
זאת אומרת. אנחנו ינקנו ביחד מאימא שלי כי הדודה.
אלישבע. לא יכלה להניק. כי היא הייתה חולה מאוד.
אהה. לואיזה נני. אחות של אימי.
אז ההורים נסעו הרבה פעמים אליהם והרבה פעמים אנחנו גם נסענו.
אני נסעתי איתם ושם היו כל מיני דיבורים.
יום בהיר אחד. למשל. מופיעה. הופיעה אצלנו משפחה
לביקור. למל. אנקל למל ודודה רכה. מ-Frankfurt.
עם שלושת בנותיהן.
שהם היו בדרכם לאנגליה.
איך בדיוק זה נסעו ב-Budapest? אינני יודע. אבל הם היו עשירים. הם באו במכונית.
וביקרו אותנו. והייתה שם חגיגה. והתנשקו ודיברו. והיה.
ואני. אין לי מושג על מה הם דיברו. כן?
משהו הורגש באוויר או באווירה. מה שהיה ברור לגמרי.
שאנחנו כיהודים לא אהודים. טו סיי דה ליסט.
על האוכלוסייה הסובבת אותנו ואולי עוד יותר חזק.
שאנחנו חיים באווירה שאנחנו לא אהודים.
איך הרגשת עם זה? סיפרת קצת. הרגשת אנטישמיות?
אנטישמיות ישירה. חוץ מהאבנים שזרקו. לא כל כך.
אבל אני הרגשתי ש. ההרגשה הייתה. לא שייך. אני זר.
למעשה מקבלים אותי בחסד כאן.
ולא בחברה רחבה. חברה גדולה וזה למרות העובדה שב-Budapest עצמו.
Budapest היה נקרא ״ג'וד טאון״.
זה עיר היהודים היה שם.
היהדות ב-Budapest היתה חלק גדול מתבוללת.
תפסו עמדות. עמדות חשובות ציבוריות: עיתונות. ספרות.
פוליטיקה ועוד כהנה וכהנה. כן?
אבל זה בכלל לא היה החלק שלי.
החלק שלי היה שאני נסעתי.
כמעט כל קיץ עם אמא ל-Szombathely היה לבקר את סבא וסבתא ברכבת.
ואני זוכר שאמא תמיד אמרה. אנחנו נסענו במחלקה שלישית.
ואמא תמיד אמרה: "יחיקם?" זה הייתי אני.
"בשקט. תשב בשקט. תשכב ושם. אל תסב תשומת לב אלייך".
היא לא בדיוק אמרה את זה. אבל זה היה המסר שאני קלטתי.
זאת אומרת. היה. נכון שאנחנו קיימים.
איך אפרים קישון נדמה לי. כתב פעם ספר: "סליחה שאנחנו חיים".
כתב סיפור: "סליחה שאנחנו חיים".
על. על ישראל דרך אגב.
ואני חושב שזה היה. פחות או יותר אז.
התחושה שלי שאני קיים ואני בתוך המשפחה משהו אחר אבל בחברה הפתוחה.
אני. אני שם בחסד ולא בצדק. לא בזכות.
וכשיצאת החוצה. שכנים?
תראי. אני זוכר. למשל. כשיצאתי החוצה. ההורים לקחו לי.
קנו לי חרב צעצועים כזה והחרב צעצועים היה
תלוי לי למטה. ואני הולך עם זה.
ילד קטן הולך גיבור גדול ברחוב. ומולי באים כמה זה.
הוא אומר: ״תיקח את החרב שלך. נפתח לך את הבטן״.
מה שזה אני זוכר. כן?
אבל אני לא בדיוק תפסתי את זה. מוכרח לומר לך. כאנטישמיות דווקא.
כי אז לא. לא היו. אחת השאלות שמה ששאלתי את עצמי.
לא היו לי פאות או משהו כזה. הלכתי עם כובע. קסקט:
"איך הם מכירים שאני יהודי?
איך הם יודעים לגלות את זה שאני יהודי?״ לא תפסתי את זה.
מפני שאני. בתפיסה שלי. נראיתי כמו כל האחרים.
הונגרים הם לאו דווקא בלונדינים. יש ביניהם הרבה כהים.
ואני גם. הייתי ילד די נחמד.
ועם עיניים כחולות או עיניים ירוקות-כחולות ואמנם שיער שחור.
אבל לא תפסתי שיש בי משהו מיוחד.
אז שאלתי: "איך הם יודעים שאני יהודי?"
ואז. שנים אחרי זה ראיתי סרט יוגוסלבי.
שבאופן חלקי על השואה.
על תולדותיה של. לא זוכר את שם הסרט.
תולדותיה של נערה. והנערה הזאת בתור יהודיה.
תמיד הלכה. לימדו אותה ללכת ליד הקיר.
קרוב מאוד אל הקיר. עם הראש למטה. כך ללכת ברחוב.
היא הלכה ככה. אז אני ניסיתי להיזכר.
אני זוכר את זה כבר כמבוגר. ניסיתי להיזכר האם הלכתי כך?
אני לא זוכר את זה. אבל עובדה שהכירו בי. הכירו אותי.
אתה מתאר רגש של שונות. ככה אמרת? -זרות.
זרות שונות. -זרות שונות. כן אבל אני לא יודע לפרט אותו.
זאת אומרת. אני לא. לא יודע לבוא ולומר מאיפה הרגש הזה.
בעובדה שזה היה קיים.
תראי. השונות והזרות.
היא הייתה גם. במידה מסויימת. גם בתוך המשפחה.
כשנסעתי ל-Szombathely בקיץ.
גרנו תמיד אצל סבא ברקוביץ'.
סבא ברקוביץ' גר בחצר בית הכנסת.
סבתא ברקוביץ' הייתה מפטמת אווזים ועושה בשר כשר.
סבא היה חזן. איתו ביחד גרו שלושה בני דודים שלי.
ששניים מהם בגילי. אחת מהם מבוגרת יותר. שלושתם נשרפו.
ודודה שלי שנלקחו גם כן ל-Auschwitz.
מצד השני של המשפחה הייתי הולך לווזנרים.
שגרו בבתים מפוארים. בדירות יפות.
התחתנו ביניהם. הקימו שם משפחות. והייתי גר כאן.
מבקר שם. מבקר. מאוד אהבתי להיות שם.
מפני ששם הייתה אינציקלופדיה. שם היה שולחן פינג פונג.
שמה הייתה מכונית. ושם אני הרגשתי את עצמי
בסביבה שמאוד מצא חן בעיניי. אצל הסבא וסבתא ברקוביץ'.
גם אם סבא ברקוביץ' עשה לי תמיד צרות למה יש לי בלורית?
כי לפי התפיסה שלו הייתי צריך להיות קירח.
כן. מפני שהיהודי טוב הוא. אין לו. אין לו בלורית. אלא הוא קירח.
ב-Szombathely היו לי עוד.
חוץ מבני הדודים האלה.
היו לי עוד שלושה בני דודים של הדוד מישקה.
ועוד שני בני דודים של הדוד אמיל. אני אח"כ אראה את התמונות שלהם.
שהם כולם נלקחו ונשרפו ב-Auschwitz.
הלא מ-Szombathely. -אתה יכול לספר קצת עליהם?
בגלל שהם נשמדו? הושמדו.
איך הם הושמדו? -לא. לא. לא. לספר קצת עליהם.
בגלל שהזכרת אותם או בגלל שהם הושמדו?
תראי. הם היו בני דודים שלי. חברים שלי.
שיחקנו יחד. דיברנו יחד אני תמיד קצת קינאתי בהם.
מפני שלהם היה מים זורמים במשפחה. בבית. -תזכיר את שמותיהם?
טומי. בנדי. יוליקה. זה של מישקה.
יאנצ'י. יוחנן. ומריקה. זה של אמיל. עוד דוד.
אחר כך. מוישי. לישי. אלישע ורוחי.
זה של ברקוביץ'. שהם למעשה.
אחות אימא התחתנה עם שוורץ׳.
שגר איתם ביחד בבית סבא.
ברקוביץ' אז ביחד זה שלושה.
ועוד שלושה זה שישה ועוד שתיים זה.
זה שמונה.
ועוד שניים ממשפחת איילנד.
משפחת איילנד זה בכלל היה שיא ה.
הייתה להם חנות גדולה מאוד לפירות מיובשים ופירות דרומיים.
הם נסעו הרבה ל-INAUDIBLE (הונגרית) ולחוץ לארץ.
והיו אנשים מאוד מבוססים. היה להם.
אומנת גרמניה ועוזרת פה.
ועוזרת שם ומכונית וכל מיני דברים. גרו בבית משלהםץ
מאוד מאוד אהבתי לבוא.
הייתי מאוהב בבת שלהם שהייתה מבוגרת ממני בערך בחמש שנים.
היא נפטרה לא מזמן.
משפחה מאוד עשירה. שתי אחיות ווזנר שהתחתנו עם שני אחים איילנד.
שאחד מהם הוא הסבא של גיורא איילנד.
שאולי שמעת עליו.
אז הדואליות הזאת.
היא כבר הייתה קיימת שם. באיזשהו מקום.
אני לא. לא ידעתי אף פעם למה אני יותר שייך.
יותר לברקוביץ׳ או יותר לווזנר?
כן. יותר היהדות האורתודוקסית.
דתית אורתודוקסית אבל לא חסידית ולא נוטה לחרדיות.
אצל ברקוביץ׳ היום אני קורא לזה שהם נטו יותר לחרדיות.
בדיוק למי אני. איפה אני נמצא.
אבא שלי בקהילה נאולוגית.
אני לומד בבית ספר נאולוגי אמנם אני הולך בכובע.
בכיסוי ראש כל הזמן ויש לי טלית קטן. ציצית. כן?
לא בחוץ כמובן אבל יש לי.
אני לובש ואני מתנהג כמו יהודי ואני קורא את פרקי אבות בשבתות.
ואת: "ברכי נפשי"
בשבתות ומתפלל כמו שצריך. ואבא לומד איתי. ואבא מלמד אותי את פרשת השבוע.
אבל. אני גם הולך לסרטים.
ואני גם הולך עם אמא לאופרטה.
ואני גם הולך לשטראנד. לבית המרחץ.
כמובן מעורב. נשים וגברים וכל מיני דברים.
אז זה מן חינוך נאמר. נקרא לזה מעורב.
שמעמיד אותי בפני. ברטרוספקטיבה. לכל הפחות. אני לא יודע אם אז הייתי ער לזה.
אבל ברטרוספקטיבה. זה מעמיד אותי בשאלה: ״רגע. למי אני בדיוק שייך?״
עד היום. כל המשפחה שלי ושל אשתי. כולם דתיים.
אנחנו היחידים שלפני כמה. בערך.
30-40 שנה. חזרנו בשאלה. כן?
ומהבחינה הזאת. השונות.
זה לא רק מפני שאני יהודי בין הגויים אלא.
כנראה. מפני שאני בן אדם מסויים בסביבה משפחתית מסויימת.
לכל הפחות במידה מסויימת.
ב-42'. כפי שאמרנו.
עברנו ל-Budapest. למעשה. עברנו לגור ב-Buda. גם זה סיפור.
Buda זה החלק האריסטוקרטי של Budapest שם נמצא ארמון המלך.
שם נמצאים. לא הפרלמנט.
אבל שם היו גרים הצומה הגבוהה והאצולה של הונגריה הנוצרית.
תראי. למעשה אני זוכר.
כשהמלחמה פרצה. 39'. הייתי עוד בן 6.
אבל אני זוכר שאמרו. דיברו על זה.
שהמלחמה פרצה. -אז היית ב-Csikéria.
אז עוד היינו ב-Csikéria. אני קצת חוזר. -כן.
וב-40׳ או 41׳ לקחו את אבא.
גייסו את כל ה. גייסו את כל הצבא ההונגרי. את ההונגרים לצבא ואת היהודים גייסו.
לגדודי עבודה. INAUDIBLE (הונגרית). זה שירותי עבודה.
שירות לאומי כביכול. הם היו ללא מדים.
רק עם מצנפת של הצבא ההונגרי.
והיהודים שביניהם הלכו עם סרט צהוב.
היהודים שהתנצרו הלכו עם סרט לבן. אבל זה שהם התנצרו זה לא עזר להם הרבה.
והאנשים האלה נלקחו לעשות עבודות שירות בהונגריה.
עד איזה שנה. עד איזה שנה הוא היה שם?
מיד. הם נלקחו לאוקראינה. עכשיו. הוא לא היה שם עד איזו שנה.
מפני שאימא. שהייתה לוחמת גרילה מפורסמת מאוד.
אני אומר את זה בצחוק. מצאה רופא שיניים.
שהוציא לאבא תעודה שיש לו משהו לא בסדר בלב.
היה לו משהו איזה אוושה בלב. באמת היה.
ובכוחו של רופא שיניים היה לעשות את זה?
להוציא את התעודה?
זה היה ב-Budapest או ב? -ב-Csikéria.
ב-Csikéria. אה.
והוא שוחרר והוחזר בחזרה.
אחרי זה אנחנו עברנו לגור ל-Budapest.
אז יכול להיות. מבלי שאני אדע.
כרגע אני רק חושב על זה יכול להיות שהיה קשר בין ההחלטה של אימא.
לעבור ל-Budapest. היא הריחה משהו. היא הרגישה משהו. אינני יודע.
על כל פנים. הלכנו לגור ב-Buda.
ב-Lövőház 22. בבית רב קומות.
רב קומות. 4 קומות. בית הונגרי טיפוסי.
היהודים. ככלל. גרו בצד של Pest.
באזור שאחר כך הפך להיות לגטו.
INAUDIBLE (הונגרית) וכו' וכו'.
ואנחנו לא גרנו שם. אבל.
שם אני נרשמתי לבית ספר "תורת אמת".
בית ספר תורת אמת. -זה כבר בית ספר דתי.
זה חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודי חול.
אבל זה עוד לא היה מפריע לי כי הלימודים עניינו אותי.
בדרך כלל. וכפי שאמרתי הייתי תלמיד טוב ואני למדתי ברצון.
ובאמת הלימודים היו מעניינים.
גם לימודי הקודש היו מעניינים.
אם היית עושה השוואה בין בית ספר ב-Csikéria לבין תורת אמת ב-Budpest.
מה היית. איך היית משווה את שני בתי הספר האלה?
מה זה? Óbuda. הבית ספר עממי גן עדן.
ותורת אמת זה משהו אחר. -מה?
המורים היו מרביצים. אבל העיקר.
שבתורת האמת העיקרון היה איך לא ללמוד.
כל התלמידים ריכזו את כל האנרגיה שלהם להסתלק מהלימודים.
ללכת למשחק כדורגל. להרגיז את המורים.
להתפלח. להבריז מהשיעורים.
לשחק כדורגל בחצר.
ואני נחשבתי ליורם. א'. לא ידעתי יידיש והם ידעו.
ב'. אני הייתי מוכן ללמוד ורציתי ללמוד.
וזה היה. ממש הרגשתי. אני זוכר. הרגשתי.
שאני בא לסביבה זרה לגמרי.
חבר'ה. אשר ראשית כל. הם הכירו אחד את השני מילדות.
הם כולם גדלו ב-Budapest. והם הכירו והיו שם חבורות חבורות. ואני הייתי זר שם.
הייתי זר. גם מפני שהייתי. רק עכשיו באתי. הם כבר הכירו.
הייתי גם זר מפני שאני גרתי ב-Buda והייתי כל יום בא בחשמלית.
נסיעה של 20 רגע מהצד השני של הדנובה.
לבית ספר ואחר כך חזרתי הביתה.
אז לא הייתי איתם גם בחיי היום יום.
זאת אומרת. ככל שאני מדבר. מתברר לי יותר שהזרות או השונות.
זה מלווה אותי כך וכך אירועים שונים היסטוריים.
אבל. מה שאני בסך הכל זוכר.
היה לי קשר מאוד מאוד חזק עם בני הדודים שלי בהונגריה. ב-Budapest.
הבנים של רוטנברג.
של דוד. דוד. דודה אלישע. שגם הם למדו באותו בית ספר.
אבל הם היו גדולים ממני בשנתיים-שלוש.
בבית ספר הזה. מתייחסים. בבית ספר הזה. בבית ספר "תורת אמת".
מתייחסים למצב?
לא. לא.
אני. על כל פנים. לא קלטתי שום דבר.
וגם אין ציונות? גם אין ציונות. -אין ציונות.
אני יודע שהמורה שלנו לתלמוד היה קצב.
והיה מעניין מאוד. למדנו מסכת חולין ובמסכת חולין עוסקים בכשרות.
היה מביא ריאה של בהמה.
של פרה לכיתה והיה מנפח אותו ומראה לנו איך זה נראה.
זאת אומרת. הלימודים מהבחינה הזאת היו מעניינים.
היה מביא. מה זה. כבד נגוע.
הוא אומר. זה טרף ואז בצורה כזאת.
באמת בצורה. הוא השתדל מאוד להפוך את הלימודים למשהו מעניין.
אבל. יהודי מזוקן. -וזה גם היה באזור Buda בית הספר?
לא. לא. ב-Pest. -אז נסעת?
בית הספר תורת אמת. זה היה בחצר
בית הכנסת האורתודוקסי ב-Kázmér utca ב-Budapest.
זה מעניין לציין.
אנחנו עוד נגיע לשם כי בזמן הגטו.
כשהגענו לגטו. בסופו של דבר. היינו באותו מקום.
זה צחוק הגורל. אבל הגורל צחק הרבה פעמים.
כן. אז אנחנו עדיין בבית הספר.
אנחנו היינו בבית הספר הזה וזה היה. הייתי שם 42׳.
מה עם לימודי עברית? מה עם לימודי עברית?
לימודי עברית. בכל הקטע הזה. לא היו.
היו תפילה. למדתי. ידעתי לקרוא.
ידעתי את האלף-בית. כמובן.
ידעתי לקרוא עברית. ולשן הקודש.
ידעתי לקרוא תלמוד בפרשת השבוע.
וגם הבנתי.
אומנם התרגום. התרגום של פרשת השבוע זה בגרמנית.
לא יודע בדיוק למה. INAUDIBLE (גרמנית).
ממש תרגמנו בצורה כזאת ואני זוכר עוד את המנגינה.
אתה זוכר עוד מנגינה מבית הספר? של תפילות?
לא. תפילות אני זוכר מהבית. מאבא. מאבא ומסבא.
אני שרתי איתם. כפי שאמרתי. אני הייתי המקהלה.
אני שרתי עם אבא ביחד בבית הכנסת.
ליוויתי אותו בזמן שהוא היה מתחזן.
אני ליוויתי אותו בשירה.
ויש לך איזה שיר שאתה יכול לשיר לנו? זה חשוב.
יש לי הרבה שירים. אבל אני לא. -אחד. שאתה פחות או יותר עם המנגינה.
זה תפילה. -כן. זה חשוב.
כולם. תפילות למיניהן. אני יודע
קטע מהלל? -כן.
אני מצחיק את עצמי כשאני מתחיל לשיר.
אותי זה מצחיק. אותך זה לא מצחיק. אותי זה מצחיק:
"קול רנה וישועה.
באוהלי צדיקים.
קול רנה וישועה.
באוהלי צדיקים.
ימין ה' עשה חיל.
ימין ה' רוממה.
ימין ה' עושה חיל.
ימין ה' רוממה.
לא אמות כי אחיה.
לא אמות. לא אמות.
כי אחיה. ואספר מעשי יה.
לא אמות כי אחיה.
ואספר מעשי יה.
יסר יסרני יה.
ולמוות ולמוות.
ולמוות.
לא נתנני.
פתחו לי. פתחו לי שערי צדק.
פתחו לי. פתחו לי שערי צדק.
אבא בם אודה יה.
זה השער לה'. צדיקים יעברו.
בו.
יעברו בו צדיקים. יעברו בו.
יעברו בו צדיקים. יעברו בו.
יעברו בו צדיקים. יעברו בו.
יעברו צדיקים. יעברו בו".
כך וכך. -מרגש מאוד.
אז תראי. עוד פעם אל תבקשי אותי לשיר.
כי כשמתחיל לשיר אני לא גומר.
אתה שר יפה. אנחנו מוכנים לעמוד ב.
על כל פנים. בית הספר הזה.
זה למשל מנגינה מבית סבא. הוא היה. בית סבא. היה לו הרמוניום.
למרות זה שהוא היה יהודי חסידי. היה לו הרמוניום בבית והיה מחבר שירים.
היה מחבר גם מנגינות בתור חזן.
סבא ברקוביץ' והוא היה. בהונגרית.
לגנוב זה נקרא: ״לופני״.
והמנגינות של סבא היו נקראים לופקוביץ'.
מפני שהוא היה לוקח מנגינות מכל מיני. מכל מיני יצירות.
עד היום למשל אני זוכר: "מה ידידות מנוחתך.
את שבת המלכה.
ובכן נרוץ ל...". זה בטהובן.
"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.
ארוממך ה'.
כי דליתני. ולא שמחת.
אויביי לי".
זה אני לא זוכר כרגע. -זה מתהילים. זה מתהילים.
זה מתהילים אבל המנגינה מאיפה?
זה סבא. -אז סבא המציא את ה. בשביל זה זה מעניין.
אתה זוכר עוד איזו מנגינה שזה סבא?
תראי. אני זוכר את כל הנוסח.
כל הנוסח של הימים הנוראים.
"כל נדריי" למשל. -"כל נדריי" הוא המסורתי המקובל.
"כל נדריי. ואסריי ונדרי".
לה לה לה.
לה לה לה.
זה המנגינה המסורתית הידועה. שברוך כתב על זה אפילו.
אולי אנחנו נשמע ממך משהו שאנחנו לא מכירים. איזה.
לא. אבל אתם יכולים לשמוע ממני משהו אחר. -כן. למשל?
אולי כן מכירים. "Szól a kakas már".
"Szól a kakas már. זה שיר של. הרבה קוראים לזה "ההמנון של יהדות הונגריה".
משום מה. זה שיר של הצדיק מ-Kalo.
Kalo זו עיירה קטנה במזרח הונגריה. בפינלנד.
ששם חי יהודי. צדיק. מ-Kalo.
הסיפור אומר שהוא קנה את הסיפור הזה מרועה צאן הונגרי.
והרועה צאן איבד את ה. שכח שהוא קנה את זה.
והשיר. יש לזה שיר. יש רקע אישי שאני מוכרח לספר לך.
הרבה שנים אחרי זה. כשכבר עליתי ארצה.
הייתי מורה מדריך בחוות סג'רה.
אני מקדים את המאוחר. אבל מה לעשות.
ושם. זה היה ב-55'.
55'. הייתה לי קבוצה של ילדים מפרס.
מקוצ'ין. ממרוקו. ממצרים. מטורקיה.
קבוצת עליית נוער ואני הייתי המדריך שלהם.
ואז אני כבר הייתי כביכול מחנך דגול.
הייתי בסך הכל בן 22 או 23 משהו כזה.
ואז אני זוכר שקראתי את ספרו של ניל "גבעת האביב".
ומאוד מצא חן בעיניי החינוך הפרמיסיבי. החינוך החופשי שלו.
ואני החלטתי שבסג'רה. איפה שאני מלמד. שזה סוף העולם.
אף אחד לא בא לשם. אני מנהיג שם מנהג. חינוך חופשי.
אמרתי לתלמידים. יעלה הייתה מורה שם. אני הייתי מדריך מורה.
והייתי אומר לתלמידים: "אתם לא צריכים לבוא לבית ספר. יבוא לכיתה רק מי שרוצה".
אנחנו הלכנו כל פעם ללמד והחבר'ה לא באו.
הם הלכו לכנרת. הלכו להרים. הלכו לקטוף תאנים ועוד כהנה וכהנה.
מה שקרה. לקראת סוף השנה.
בכל זאת הכיתה התמלאה וזה עסק שלי.
עכשיו בכיתה הזאת אני פעם יושב ומספר להם קצת מהילדות. קצת מהעבר שלי.
רציתי להתחבר אליהם ואמרתי להם: "אני אשיר לכם שיר בהונגרית".
ואני מתחיל לשיר. ועכשיו אני אשיר את השיר הזה.
"Szól a kakas már.
majd megvirrad már.Zöld erdőben.
sík mezőben sétál egy madár.
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
INDUAIBLE (הונגרית).
אני אתרגם.
למה אתה חושב שדווקא השיר הזה ריגש אותך. הניגון הזה.
מכל דבר אחר? -אבל הסיפור הוא.
שכשאני גמרתי לשיר. אז לא בכיתי.
התלמידים כולם בכו.
ואני אזכור. תלמידים ממרוקו. מתימן. מקוצ'ין וזה וזה.
לא מבינים הונגרית.
תרגמת להם את זה? -לא.
כי אנחנו רוצים שתתרגם לנו.
אני שאלתי אותם: "למה אתם בוכים?".
הם לא ידעו להסביר.
הם התחילו להגיד: "מזכיר לנו את הבית. מזכיר לנו את המשפחה"
ולא ידעו לתת הסבר.
השיר הזה הפך להיות. פחות או יותר. שיר שאני שר אותו לעיתים קרובות.
בכל מיני הזדמנויות. -בגלל איזה סיבה?
דווקא השיר הזה? -אני. מה אני יכול לעשות.
אין לי נימוק. -זה להיזכר בבית סבא? בבית אבא?
על כל פנים. הסיפור הוא קורא התרנגול.
עוד מעט השמש עולה.
ובשדה שטוח ירוק.
מטייל לו תרנגול ושואלים אותו: ״מה אתה עושה כאן תרנגול?״.
״אני מחכה״. ״למה אתה מחכה?״.
הוא אומר: ״אם אלוהים רצה שאני אהיה שלך אז אני אהיה שלך״.
״אבל אתה מחכה ומה אתה מחכה ומתי זה יהיה?״.
״מבוני המקדש. כשמקדש יבנה וכולי וכולי. אז זה יקרה״.
זה השיר. זה מעין שיר ערגה. למעשה. לארץ ישראל.
הרגשתם גם את עצמכם הונגרים?
אוהו. ועוד איך. מה זאת אומרת? אני ידעתי. היה אופרטה של ילדים.
אופרטה לא של ילדים. של הונגרים ? פרימיטיביים. INAUDIBLE (הונגרית).
הגיבור יאנוש. ידעתי אותו בעל פה מההתחלה עד הסוף.
כן. זאת אומרת. ודאי. אנחנו INAUDIBLE (הונגרית).
וזה לא בלבל אתכם בין החיים בתורת אמת.
שזה חיים של ילד דתי בעצם.
לבין שאתה מרגיש?
גם כשהייתי בתורת האמת.
ההונגריות שלי ישנה.
בצ'ירקש זה היה יותר ברור.
אז כשאתה בא ל-Budapest בעצם יש שינוי? -נכנסתי לחברה יהודית.
חברה אורתודוקסית. לחברה יהודית סביבתית.
זוכר שהלכנו ל-Buda. הלכנו עם אימא לקולנוע. לסרט.
בסרט הראו. סרט הונגרי שהראו את המרד ההונגרי נגד האוסטרים. רקוצי.
והיה שם המארש רקוצי שהראו אותו.
איזו תמונה מאוד דרמטית. איך שקמים. נלחמים נגד האוסטרים וכולי וכולי.
ואני זוכר. איך אני בתור ילד רציתי שההונגרים ינצחו.
ושסוף סוף יהיה להונגרים חירות. ותהיה להם מדינה משלהם.
שלנו. כן? של ההונגרים. והייתי הונגרי מ.
למעלה עד למטה אבל זה עבר מהר.
שם. גם כן. למשל. שאתה קודם סיפרת שזרקו עליך אבנים.
האם גם ב-Budapest? -לא. לא. לא הרגשתי. לא הרגשתי.
מה שכן הרגשתי זה היה. אז כבר התחילו.
זה היה ב-43'.
43' סתיו. אבא אז התחיל לעבוד ב.
במשרד לנכסי דלא ניידא. והתחיל להרוויח כסף.
אני זוכר שהיה לנו בבית דיון. המשכורת הראשונה.
קונים רדיו או קונים ארון. שלושה דלתות?
והחלטנו לקנות רק רדיו. קנינו רדיו אוריון.
הצטערנו על זה משך כל הזמן. כי אחד הדברים הראשונים שהגרמנים עשו כשנכנסו
זה לקחו את הרדיו מהיהודים.
את הארון עד היום יש.
אולי עד היום כבר לא אבל זה היה במשך כל הזמן על כל פנים.
איפה הרגשתי את זה?
אז כבר היו אזעקות ב-Budapest.
אמנם לא הפציצו אבל אזעקות היו. כשהאווירונים עברו דרך
דרך Budapest. אווירונים גרמנים. אה. אמריקאים.
כנראה לצ'כיה או לגרמניה. אז עברו את השטח של Budapest.
השטח של הונגריה והיו כבר אזעקות.
כל אזעקה ירדנו למטה למרתף.
אז במרתף כל הדיירים ירדו ואני זוכר בצורה מאוד מאוד ברורה.
שה. יושבים שם. אנחנו ישבנו בפינה.
אחי אז כבר היה אחי.
באיזו שנה זה היה? -זה היה ב-43'.
אבא כבר לא היה בבית. אבא כבר אז הלך לבור. לקחו אותו.
ליגוסלביה.
זה. מתי?
איך זה קרה שיום אחד באו? -פשוט גייסו. קיבל הוראה.
מ-Budapest. אנחנו מדברים -מ-Budapest. כן. וקיבל הוראה.
כמו צו גיוס.
יהודי טוב. כשהשלטונות קוראים אתה הולך.
ואנחנו לא ידענו מה קרה איתו.
אנחנו ידענו. למשל. שדודים אחרים שהיו ב-INAUDIBLE (הונגרית) נלקחו לאוקראינה.
שם. לחבוש שוחות ודברים מהסוג הזה.
אבא לקחו לבור זה כן ידענו.
אבל מה קורה איתו שם לא. אנחנו. אחר כך נודע לנו.
ואני חוזר עכשיו למקלט.
אז כל הדיירים ישבו באיזה מקום מסודר. ואנחנו ישבנו בפינה
ולי הייתה הרגשה ברורה מאוד.
שה. שם היה שם גוי אחד
שאומר: ״הילדים שלנו נלחמים בחזית ואתם יושבים כאן.
אנחנו יושבים כאן ביחד עם". הוא לא גמר את המשפט.
ולי היה ברור לגמרי שאני הייתי צריך לקום. לקחת רובה וללכת להילחם נגד הרוסים.
מפני שאני הונגרי טוב.
אבל אז כבר הרגשנו שאנחנו מקבלים כל מיני הערות עקצניות.
פתאום יש שינוי ב. -בתחושה שלי. אני לא אומר שבאוירה.
אני לא רוצה להעיד על מה שקרה.
אנחנו מדברים עליך וזה הסיפור שלך. -בדיוק כך.
איך פתאום. זה מה שרציתי. איך פתאום חייך משתנים?
אבל החיים שלי משתנים בצורה הברורה ביותר.
עוד שלב אחד אבל כאן יש אינציטנד שאני חייב לספר.
מאחורי הבית. Buda זה אזור קצת גבעות והרים.
מאחורי הבית שגרנו בו.
היה בור גדול שכנראה הכינו אותו לקראת בנייה חדשה אבל לא בנו.
ממש גדול. ואני הלכתי לטייל עם אחי אוצ'יק שהיה אז בן שנה. שנה ומשהו.
וירדנו לבור. לא הבנו איך לעלות בחזרה.
זה היה סטיפ ואנחנו ישבנו שם למטה. מתחיל להיות אחרי הצוהריים.
אני ניסיתי לטפס איתו ביחד.
התגלגלנו. היינו חבולים. שרופים.
פתאום מופיע קצין חיל אוויר גרמני.
איך אני יודע שחיל האוויר גרמני?
מפני שיש לו כידון קטן שאני מאוד מאוד רציתי כל הזמן לעצמי איך דבר כזה.
עם החליפה האלגנטית שלו והוא היה למטה.
מיד הבין כנראה מה קורה.
ירד למטה. לא הייתה בעיה בשבילו. העלה אותנו למעלה.
מה שאני לא זוכר. אם אז היינו כבר עם כוכב צהוב או לא היינו עם כוכב צהוב?
זהו. רציתי באמת לשאול. -על זה אני לא זוכר.
אתה לא זוכר את הטלאי הצהוב? -ודאי שזוכר.
אני לא זוכר שאז היינו במקרה הזה. -כן.
כי יכול להיות שאת הטלאי הצהוב לבשנו קצת אחרי זה.
אבל על כל פנים. זה היה מקרה אחד שבו אני אומר. חסיד גרמני הציל אותנו.
הציל אבל זו הייתה התחושה שלי.
וכפי שאמרתי. אני נסעתי.
בפעם הראשונה. מתי אתה רואה גרמנים?
אז ראיתי בפעם הראשונה גרמני. חייל גרמני.
עד אז. לא ידעתי מי ש. אני בכלל חושב שאין לי שום.
זה אבסורד להגיד. אני לא נפגשתי עם הרשעות של הגרמנים.
אני עוד נפגשתי עם הרשעות של ההונגרים.
לא אנחנו עוד נגיע לזה. זה סיפור אחר לגמרי.
אני עד היום חושב שהם רשעים שברשעים.
אבל עד אז. עד אז. אתם חושבים. מתכוננים. יודעים שיש. מדברים בכלל?
ואנחנו בכל אופן נמצאים ב-43' ואתה כבר ילד בן 10 ויותר.
השאלה שלי אם לא מדברים בבית על המלחמה.
שזה יבוא הנה. שזה אולי יקרה? שאולי נברח? משהו.
אני לא זוכר שום דבר.
אני זוכר שאנחנו הלכנו בכל יום ראשון ל-INAUDIBLE (הונגרית).
אז אתה מרגיש ביטחון? -מה זה מרגיש?
INAUDIBLE (הונגרית) למה שנקרא "לונה פארק".
ומשחק שם. והולך לגן החיות והולך לקולנוע.
אתה זוכר אנשים עם טלאי צהוב באותו זמן שאתה הולך לקולנוע ולכל זה?
עוד לא. עוד לא. עוד לא. כל זה התקופה הפרה גרמנית.
ואתה גם לא פוגש פליטים שהגיעו?
לא. לא רואה פליטים. לא פוגש פליטים.
הדבר היחידי. כפי שאמרתי.
שאני שומע. שיש איזה שהוא דבר שמדברים ביניהם אבל לא מדברים בפניי.
לא משתפים אותי בזה.
בבית הספר. לא מזכירים מילה?
לא זוכר. על כל פנים שדיברו על זה.
במרץ. מרץ 44'.
סתיו 43' באנו ל-Budapest והתחלתי ללכת בבית ספר.
הייתי בן 10 אז.
התחלתי תורת האמת.
נוסע בחשמלית. עובר Margaret.
עובר ל-Danube ונוסע לרובע היהודי.
מ-Buda לרובע היהודי. שם בית הספר.
לומד. חוזר הביתה. וחגים.
מה קורה בבית הכנסת? לאיזה בית כנסת אתם משתייכים אז?
גם נאולוגי?
אני מניח. אני בטוח שלא. בסנטר.
ב-Buda. יש בית כנסת קטן אורתודוקסי. משהו מאוד מאוד צנוע. מאוד קטן.
שם היינו מתפללים בשבתות.
אבל לא. זה לא היה שום אירוע מיוחד.
בזמן הזה שאתה מספר על Budapest.
האם אתם בקשרים עם שאר המשפחה שנמצאת במקומות אחרים בהונגריה?
מ-Budapest לא נסענו אף פעם לשם בטל.
מ-Csikéria כן אבל עוד לא היה בשום בתי שום דבר.
כי כל הקרקס התחיל ב-43' מרץ.
כשהגרמנים פיזית פלשו להונגריה.
עד אז. הונגריה הייתה בת ברית לגרמניה. שייכים לציר.
ונלחמים ביחד והם שותפים והציר הידוע.
המפורסם אבל הגרמנים פיזית לא היו בהונגריה.
היו נציגויות שלהם
אבל ב-43'. בגלל קונסטלציה פוליטית מסוימת.
הגרמנים פיזית נכנסים להונגריה
ולא כובשים את הונגריה כי הונגריה.
זה כאילו. מדינה ידידותית אבל.
מקבלים את השלטון.
מתחילים לשלוט בהתחלה מאחורי הקלעים.
ויותר ויותר בצורה גלויה והמחזה שאני זוכר.
שאני עוד נוסע בחשמלית למרגיט.
הגשר מרגיט על ה-Danube. ואני רואה מכוניות
אמפיביות שלא ידעתי אז שיש דבר כזה.
יורדות במדרגות של ה-Danube. ועוברות את ה-Danube.
כסירות ועולות בצד השני.
אני יושב ברכבת. בחשמלית. מסתכל על זה. פלא גדול.
מה ידעתי שזה פולקסווגן. מה ידעתי שזה קדילאק. רק ראיתי. כלום.
שמכוניות שיודעות לנסוע. לרדת במדרגות. לנסוע במים. זה פלא גדול.
מגיע לבית הספר. שולחים אותנו הביתה.
מיד כל אחד הולך. -מה הם מסבירים?
לא מסבירים שום דבר. -בכל אופן. שולחים ילדים הביתה.
שולחים ילדים הביתה.
תראי. אני לא רוצה לומר. לא רוצה להתחייב. לא יודע. יכול להיות שהסבירו משהו.
אני לא זוכר מה שהסבירו אבל מה שכן זוכר.
שבתחנת הירידה שלי ב-Buda אמא חיכתה לי ומה שאני זוכר שאמא מחכה לי עם סינר.
אמא שלי אף פעם לא תלך עם סינר ברחוב ואמרתי: "הופלה".
אתה עם הטלאי כבר?
עוד לא טלאי. עוד לא שום דבר. אף אחד לא טלאי.
אמא עם הסינר שלו ומטפחת ראש. "יוחיקה". תופסת יד. נכנסים הביתה.
ואז שמעתי הגרמנים נכנסו.
לא ידענו מה זה. אני לא ידעתי מה זה.
לא. אז הגרמנים נכנסו. ביג דיל.
ואז התחילו לבוא ההוראות.
יהודים. אוספים מהם את הרדיו.
צריכים ללבוש טלאי צהוב.
על בגד מצד שמאל. שצריך להיראות.
אסור לצאת בשעות מסוימות.
מה עוד? איזה עוד החמרות?
אסור לנסוע בחשמלית רק בפלטפורמה אחרונה.
אסור להיכנס לחנויות. אסור להיכנס לקולנוע.
איך אתם. איך אתם משיגים מזון?
אותם שעתיים שהיה מותר לצאת. יוצאים ל. -לאותן חנויות.
לאותן חנויות. עכשיו זה היה.
עדיין נשארנו ב-INAUDIBLE (הונגרית). בבית הקודם שלנו.
מה אתה מרגיש כשאתה. פתאום. ילד.
שאתם צריכים לענוד? אתה רואה את הטלאי הצהוב.
איך ילד מרגיש? מה אתה זוכר?
תראי. או ש. או שאני הצלחתי באומנות גדולה מאוד להדחיק את כל הסיפור הזה.
אבל אני אומר. אני ממש לא זוכר שאני הרגשתי איזשהו דבר. צריך ללבוש. צריך ללבוש.
זה כמו שצריכים ללבוש. אני יודע? כובע.
אמרו לי ללבוש אני לבשתי.
וכשאתה רואה שאימא שלך עונדת והמשפחה. -אבא כבר לא.
אבא לא. -אבא לא. אבא לא היה כבר בבית.
דרך אגב. מה שמעתם מאבא?
שמעתם מאבא. אתה אומר שהוא היה בבור באותו זמן?
קיבלנו גלויה אחת.
שמה הוא כותב שם?
שבו הוא כותב: ״שלומנו טוב יש לנו מספיק אוכל״.
זהו זה מכתב סטנדרטי כזה.
הוא לא בא.
וההוראה הבאה הייתה איסוף היהודים בבתים.
מסומנים.
זאת אומרת. זה היו בתים שסימנו אותם במגן דוד גדול. זה עוד לא גטו.
מפוזרים ב-Budapest.
והיהודים היו צריכים להיכנס לגור שם אנחנו. כאזרחים טובים.
קיבלנו את כל המילים. אחרי כל ההוראות. הלכנו לגור ב.
בית של דוד אחד.
זה היה ב-Buda?
לא. זה כבר היה ב-pest.
ב. לא זוכר כרגע את הכתובת. טוב. אבל אני אזכר.
ושם. למעשה. זה היה בית קטן.
די גדול אבל יחסית קטן.
שכל המשפחה גרה שם. זאת אומרת שלמעשה.
אנחנו היינו בתוך החוג משפחתי
דודה אלישבע. עם שלושת הילדים. עם הבעל שלה. אדון רוטנברג.
אדון קליין. גברת קליין.
הבת של גברת קליין עם שתי הבנות שלה ורה ואגי. שבאמריקה.
אדון כהן. אדון זר לגמרי. שהצטרף.
עם אישתו וגברת שוורץ.
יפהפייה מצ'כוסלובקיה שהיא הייתה איתנו. איך היא באה לשם? אינני יודע.
וכולנו גרנו בבית. בדירה של 4. 5 חדרים.
והצטופפנו וגרנו שם ושם התחילה השמחה.
לילדים. -לא. לנו. בכלל. כי מה היה?
כל יום. לפעמים פעמיים ביום. באו הגרמנים. המשטרה.
לבדוק מי בבית.
היו דופקים בשער. נכנסים פנימה. עושים בדיקה רזיה.
רוצים לבדוק אם יש כאן אנשים שצריכים להיות בעבודה.
שצריכים לקחת אותם.
כל פעם במקרה כזה.
הדוד שלי אברהם הסתתר שלא ימצאו אותו עם הבן הגדול שלו.
לפעמים מצאו אותו. לפעמים לא מצאו אותו.
כשמצאו אותו. לקחו אותו.
כל פעם שלקחו אותו.
אמא שלי מיד רצה ואל תשאלי אותי איך. הצליחה להחזיר אותו.
אין לי מושג איך. אבל.
ואנחנו חיינו שם למעשה סגורים לגמרי.
כאשר היה מותר לצאת לשעה אחת ביום לקנות מזון.
מי הלך ל? -אימא הלכה.
אימא שלי. -בדרך כלל מה היא הביאה איתה?
איזה מזון היא הייתה מסוגלת לקנות? -שעועית. קמח ודגים.
והיא אפתה לחם? אפיתם לחם בבית? -לא.
לא. אבל שעועית. קמח ואולי גם. אולי גם לחם. חלות אפינו בבית.
חלב היה? -כן. חלב.
לא. לא. אבל מה שכן היה זה היה אווז ותרנגול. תרנגולת חיה.
שהתרנגולת הייתה. משום לדברים.
מטילה ביצים ואכלנו את הביצים האלה.
איפה היא? -בתוך החצר של הבית.
בית פרטי כאילו שהיה שם. משום מה גידלו שם.
הדודים לפני המלחמה כבר גידלו שם כמה תרנגולות.
זה היה לא דבר בלתי רגיל.
זה היה תקופה שבו לאט לאט התגבשה איזשהו
חיים. חיי קהילה מאוד משונים. כי היו שם באזור עוד כמה בתים מכוכבים.
ונוצר מניין.
והיינו מתגנבים בשבתות לבית חרושת לשוקולדה:
"מאן" קראו לו. והיינו מתפללים שם.
ואדון קון היה מלמד אותנו פרשת השבוע ואני שנאתי אותו.
שנאתי אותו. שנאתי את פרשת השבוע.
לא רציתי ללמוד את זה. אבל הוא התעקש. -למה?
מפני שהוא התעקש.
והכריח אותנו והוא היה לו המנהג המגונה הזה.
שכל פעם שהיה איזה צרח.
מיד התחיל לצרוח: "שיר למעלות ממעקים קראתך ה'".
ואנחנו היינו צריכים לצעוק את זה. ואני לא הייתי מוכן.
צעקתם את זה כמנגינה או כ? -לא. לא. לא. כזעקה.
זעקה. -ואני זוכר. ואם אני יכול לשים.
אצבע על הנקודה ש. שהתחלתי לחזור בשאלה. זו הייתה הנקודה הזאת.
למה זה כל כך הפריע לך בשעה שהתפללתם תפילות שונות אחרות?
א' אני לא יודע להסביר.
ב' אם אני מנסה לנתח את זה ולהסביר אז אני אומר.
הוא לא יתפוס את המקום של אבא שלי.
הוא לא יעשה לי את מה שאבא היה.
הוא לא היה צועק אמנם וזועק.
אבל הוא כן הקפיד על זה ש.
נתפלל. ונגיד את הברכות ותהילים וכולי וכולי והאיש הזה. לא ידחוף את האף שלו.
אף אחד לא הזמין אותו ואני לא הזמנתי אותו.
ושאתם בחוג המשפחתי הזה.
לא מדברים על מה. מישהו יודע על Auschwitz?
מישהו יודע? -אף מילה.
לא מזכירים? -אף מילה ש.
אז אתה בעצם אפילו לא יודע שיש מלחמה בעולם.
מלחמה אני כן יודע כי יש אזעקות.
זה הכל. -ואני יודע שיש חזית.
אבל מה שקורה ליהודים. שהיהודים לא טוב להם?
שום דבר. -שיש איזה סכנה ליהודים?
שום דבר. -ב-44' אתה לא יודע עדיין?
לא יודע.
אתה חושב שאימא שלך ידעה?
אימא שלי כמעט בטוח שידעה מפני שהיא הייתה יוצאת.
היה לה קצין הונגרי.
שאימא שלי הייתה חתיכה.
והיה לה קצין הונגרי. אני לא יודע מה היה ביניהם.
וכששאלתי אותה אחרי זה. היא חייכה ולא אמרה כלום.
אבל הוא היה בא
והיא הלכה עם פאה נוכרית.
בלונדינית. הייתה חובשת את הפאה. היה לה מעיל.
זוכר את זה עד היום. של קאמל הייר. של
נו. -שיער גמל.
שיער גמל ויש כזה והייתה יוצאת עם הקצין ההונגרי.
וחוזרת בחזרה עם אוכל ו.
לא יודע. זה מה שאני כן יודע. ואני לא חושד גם.
מפני שלא יפה שאדם יחשוד באמא שלו.
כן. אז. האמת שאני לא בדיוק זוכר איפה הייתי.
הייתי ב. את שאלת אותי אם ידענו. אם שמעתי משהו וכל זה.
אה. היינו בבית המכוכב.
בבית המכוכב הזה היה די אקשן.
מפני שדודים שונים שנלקחו ל-INAUDIBLE (הונגרית) תראי. שם היה עניין כזה.
כל אחד ניסה לברוח. ואני הבנתי שיש משהו שהוא לא תקין.
כי הופיע פתאום איזה שהוא דוד. שהסתתר שם ואחר כך הלך.
אחר כך הופיע עוד איזה שהוא דוד או איזה שהוא איש. וגם הוא הלך.
זאת אומרת. לא הייתה איזה שהיא יציבות. חוץ מהילדים והנשים ואדון קון.
עם ה"שיר למעלות ממעמקים" שלו.
וזה נתן איזושהו תמונה שהלך.
הייתי אומר והתחזק נהיה יותר ויותר קודר.
במרוצת הזמן.
התמונה הזכורה לי היטב. השער. הדלת. גדר.
היה מעין גדר עץ. עם ברזל.
פשפש קטן של השער.
דופקים. אימא ניגשת.
פותחת. יש שם שוטרים והיו שם ז'נדרמים. שהיו מנוולים גדולים.
והיו נכנסים ובודקים וחיפשו נשק.
אמרו את זה. ואימא מטפסת אחריהם בכל מקום.
ואני זוכר שאני שואל אותה. ״למה את הולכת איתם?״.
״שלא ישימו משהו ויגידו שמצאו״.
ומחפשים את ה. מחפשים גברים. מחפשים נשק. מחפשים.
הם גם חיפשו אולי זהב וכסף. אינני יודע?
שלא מצאו. כמובן גם נשק לא.
כך זה. ללמוד לא למדנו.
אלא רק מה שלמדנו בבית.
כי בית ספר לא היה כמובן.
אזעקות היו. -אז מי לימד אותך?
מי שלימד.
לימודי קודש אדון קון.
ולימודי לא קודש. לא למדנו פשוט.
פה ושם. תראי. זה היה כמה חודשים.
זה היה בערך מאפריל. מאפריל.
זה סוף אפריל מאי 43'. -אתם יוצאים לרחובות?
כן אני יוצא לרחובות.
לפעמים עם אימא ולפעמים לבית הכנסת ומקום התפילה.
לא לבית הכנסת ומקום התפילה.
אבל לא יוצאים לטייל או משהו כזה.
זה כמובן בלתי אפשרי.
אלא מה. באמת יותר. כשהיה צורך במשהו
אבל אני בעיקר זוכר שהחיים שלי היו בתוך החצר.
בתוך הדירה. בתוך הבית. בתוך הדירה.
כך זה התנהל. קצת באווירה של.
באווירה של.
מהעולם המסודר
של בית ספר וכולי וכולי.
מעבר לעולם לא מסודר אבל שנתפס יותר כעולם חופשי כילד.
שאני יכולתי לעשות מה שאני רוצה.
לא הייתי צריך ללמוד. לא הייתי צריך זה. שיחקנו כל היום.
אבל לא הרגשת למשל. שיש לך. אתה אוכל פחות?
אתה. אתה לא הרגשת שום? -אני. זה אבסורד.
אבסורד. אבל אחר כך.
אני לא. בואי נאמר כך. אני לא זוכר שסבלתי.
אני מצטער מאוד לספר לך. -אל תצטער.
אבל אני לא זוכר. לא זוכר סבל.
אני כן זוכר שבימי שישי בערב. כשישבנו במטבח.
המשפחה עם סבתא שלי וסבתא שלי עשתה
מין גפילטע פיש מזויף.
מתפוחי אדמה וקצת איזשהו. איזשהו דג או משהו.
ומישהו היה מקדש.
אז אני באופן סיסטמטי התחלתי לבכות.
וכשראיתי. סבתא שלי נתנה לי אז עוד חתיכת דג.
וכשראיתי שכשאני בוכה אני מקבל עוד חתיכת דג אז אחרי זה למדתי ובכיתי כל ערב שבת.
וכל ערב שבת קיבלתי עוד חתיכת דג.
זאת אומרת. למדתי לרמות את העולם כבר אז. בצורה מאוד מאוד.
השאלה שלי. אתה חושב שבכית בגלל שאבא לא היה שם?
זה ברור שהבכי הראשון היה מתוך זה. -כן.
אבל הבכי השני והשלישי הוא כבר היה בהחלט בכי תועלתני.
שאני מפיק מזה תועלת מסוימת וזה.
לא היו. למרות שהיו איתך עוד ילדים?
כן. טוב. אני לא רוצה לספר לך מה קרה.
הנוהג היה קידוש. בכי.
דג. ואני הולך עם בת הדודה שלי. עם אחות החלב.
לחדר הפנימי ואנחנו עושים שם כל מיני דברים.
זה היה ה.
סנריו המקובלת והזכורה לי ואז.
ואז. -מה קורה למבוגרים אבל אם אתה יכול לתאר לי?
תראי. מי המבוגרים?
דודה לואיזה. אלישע. חולת לב שוכבת.
מתעלפת כל שני וחמישי.
סבתא. הייתה אז מבוגרת כבר. כבר בעיניי. היא הייתה בת 50-40
משהו כזה. היום זה צחוק.
אימא הייתה פעלתנית. היא מאוד פעלה.
אדון רוטנברג. אדון אברהם. קראו לו.
הוא היה אדם נמוך קומה. עגלגל ורגזן איום.
שהוא חשב את עצמו שהוא בערך קיסר. אמפרור של ה.
גאוותן כזה והוא ישב על החלון ולא עשה שום דבר.
שני הבנים הגדולים תמיד רבו.
באבי ואני תמיד שיחקנו. אגי ו.
איזה משחקים היה לכם לשחק? איזה משחקים היו לכם אז?
מה אתם לוקחים בעצם.
או השאלה היא יותר.
מה אתה לקחת מבית שלך ב-Buda והעברת לפה?
זה לא יפה שאת שואלת אותי את השאלות כאלה. אין לי מושג.
אין לך מושג גם מה שיחקתם? -אין לי מושג.
אבל אתה זוכר ששיחקתם.
היינו צריכים לעשות משהו.
אבל אתה לא זוכר איזה משחקים? -אני לא זוכר מה.
לא. מה שככל שאני מדבר יותר.
אני נתקע ביותר ויותר חורים שחורים.
אל תרגיש רע. זה מה שקורה לכולם. -את מבינה?
אבל זה פשוט מדהים אותי.
זה. זה אפילו מדהים אותי לאור העובדה. כפי שאמרתי לך.
שאני מנסה לכתוב את זיכרונותיי ואני חשבתי שהדבר כבר מסודר אצלי וזה לא דובים ולא יער.
ב-18. או ב-15 או ב-18 לאוקטובר.
אני מדבר כרגע ממאי עד אוקטובר.
זו תקופה של כמה? ארבעה חודשים. -כן.
באוקטובר. הורטי שהיה עוד ציר. העוזר של הונגריה. של Budapest.
הודיע שהוא כורת ברית שלום עם האמריקאים.
עם הכוחות הברית.
כן. -ויוצא מהמלחמה.
הגרמנים לא כל כך מסכימים בזה ועוצרים אותו.
זה. אני לא יודע. אבל אני כן יודע
שאז עולים לשלטון. אנשי צלב הקרס. -כן.
לא קרס. צלב החץ. -צלב החץ.
צלב החץ. אנשי צלב החץ. אני ידעתי עליהם בתור ילד.
כל הזמן. כי הם היו מין. מין.
אויב נעדר שלא כל כך ראיתי אותם. עוד ב-Csikéria.
שמענו. אני שמעתי על אנשי INAUDIBLE (הונגרית).
שהם שונאי יהודים והם עושים צרות.
אז עליהם כן ידעתם? -עליהם כן ידעתי כילד.
אבל אף פעם לא ראיתי אותם. זה היה מין.
דבר מפחיד כזה מרחוק.
שידעתי שהם קיימים אבל לא ראיתי אותם.
באוקטובר הם עלו לשלטון.
סלושי שהיה המפקד שלהם. פסיכופת מובהק.
התחיל את השלטון ואז התחיל שלטון אימים שאני זוכר את השלטון הזה.
מה אתה זוכר פתאום? ממתי ואיזה.
זה התחיל בזה שאנחנו היינו צריכים לפנות את הבתים המכוכבים.
והעמידו בפנינו שתי אפשרויות: או ללכת לגטו.
או ללכת לבתים המוגנים.
ואז התחילה האודיסיאה של אימא.
אנחנו גרנו. הבית הזה הוא היה מחוץ לאזור היהודים ב-Budapest.
Tűzoltó. הרחוב Tűzoltó 69.
ואני רק שמעתי משהו על בית הזכוכית.
לא ידעתי מה זה. אבל שמעתי משהו על בית הזכוכית.
ואימא הלכה.
והיה לי ברור שאימא הלכה בשביל משהו.
שהוא יעזור לנו.
ואימא הלכה. כמה ימים זה היה. וחזרה והלכה וחזרה והלכה.
ובסוף היא חזרה והיה לה שוספס.
שוספס זה כתב הגנה.
בשוספס כתוב: ״האדון הזה וזה או הגברת זה וזה
הגיש בקשה לאזרחות שוויצרית. ועד בירור העניינים שלו הוא תחת הגנה.
של הקונסוליה השוויצרית״.
היו לאימא שלושה כאלה. -אתה לא יודע איך היא קיבלה את זה?
אני לא יודע איך היא קיבלה את זה. אבל אני יודע איפה היא קיבלה את זה.
היא קיבלה את זה בבית הזכוכית. ששם היה.
נציגות של הקונסוליה השוויצרית ושם היה גם המחתרת היהודית.
שלא ידעתי על קיומו. פעלה וזייפה. בגדול. את כתבי ההגנה.
ושלושת כתבי ההגנה של אמא היו ביניהם הבדלים.
על כל אחד ואחד היה הסמל של שוויצריה.
אבל לאחד היה צלב לבן על רקע אדום.
אחד היה צלב אדום על רקע לבן ואחד היה צלב שחור.
לא ממולא. על רקע לבן.
לנו לא היה מושג איזה הוא האמיתי ואיזה לא.
ומה קורה לשאר המשפחה שם. שגרתם איתם? -עכשיו שאר המשפחה. אימא.
אחי ואני הלכנו לבתים המוגנים.
יתר בני המשפחה הלכו לגטו.
לא. גם הדודה לואיזה. גם הרוטנברגים באו איתנו.
לא איתנו. לא ביחד.
אז אתם עוברים מבית מסומן אחד לבית מסומן אחר?
לבית מוגן. הבדל. הבדל. הבית המוגן
הוא נמצא ברובע האלגנטי ביותר של Budapest. בסנט אשטרנדפארק.
ליד הדנובה. בתים מפוארים. דירות מפוארות.
שכנראה הדיירים השכירו את זה
לקונסוליה השוויצרית וחשבו ששם יגורו. אינני יודע. פקידים שוויצרים או משהו כזה. כן?
ושם העמיסו אותנו פנימה. אנחנו מגיעים לשם
ושגם בנסיעה הזאת הדודה לואיזה. שלא יכלה ללכת כבר.
אותה סחבו הילדים שלה על עגלה. על מריצה. ברגל.
אימא שלי. אחי ואני נסענו בחשמלית.
בפלטפורמה האחורית.
כמובן ושם הייתה לי אחת החוויות המכוננות שלי.
שאני עולה במדרגות חיצוניות.
יש לי תרמיל גדול על הגב.
ואני עולה למעלה והחשמלית מתחילה לנסוע ואני נשאר תלוי עם הידיים שלי.
החשמלית נוסעת ואני משוכנע.
האוויר מושך אותי בחזרה. ואני משוכנע שאני הולך ליפול ואני הולך למות.
ואז אימא שלי תופסת אותי. ומושכת אותי למעלה ומצילה אותי.
כל העסק הזה לקח שנייה מבחינתי.
זה היה נצח.
אני זוכר את הזה.
הרגשה של חוסר אונים מובהק.
ודבר שהוא קטנוניקי.
כשאתה עובר לגמרי לבית. מה אתה זוכר מהבית המוגן?
מה אתה זוכר מהבית המוגן?
ראשית כל אנחנו מגיעים לכיכר פנימית בסנט איש סווין פארק.
בפארק סטפן הקדוש.
מעמידים אותנו בשורה ומחלקים אותנו: ״אתם תיכנסו לבית הזה.
אתם תיכנסו לבית הזה״.
אנחנו נכנסים לבית מסוים מספר שתיים.
קומה. אני לא זוכר. מכניסים אותנו לדירת סטודיו מפוארת.
ריהוט נהדר.
שטיחים. תמונות על הקיר.
כמו ממש איזה דבר. שאני לא ידעתי שקיים דבר כזה.
ארון. ארונות מאוד מאוד מסודרים שאחר כך הסתבר שהיו בפנים ליקרים.
שאני טעמתי. -אז מי גר קודם?
אין לי מושג.
מישהו השכיר את זה. כן?
הם אולי בחוץ לארץ. אולי נסעו מי יודע לאן. מסכנים. המשכירים.
והם לא השכירו את זה ליהודים.
הם הזכירו את זה לנציגים של הקונסוליה השוויצרית.
כן. -עכשיו שם מה היה?
כאן היה סיפור כזה שבאו הנילשים.
אנשי צלב החץ. יום יום הם מוציאים אותנו החוצה.
ובודקים תעודות.
באיזו צורה הם עשו את זה?
בצעקות. בדחיפות.
ברובים ו״יהודי מלוכלך״. ועוד כהנה וכהנה. ממש יום יום.
ומוציאים אותנו ומעמידים אותנו בשורה גדולה.
ואנחנו מדברים כרגע על חודשים.
סוף אוקטובר. תחילת נובמבר. בהונגריה די קר כבר.
במיוחד חשוך. קצת כאילו. עומד לרדת גשם. מעונן מאוד.
ובודקים את התעודות שלנו ובכל בדיקה תמיד מצאו מישהו.
או שהעיר שלו לא בסדר או שהיה מזויף וכל פעם לנו קרה שבא.
דווקא שוטר. זה לא היה נילש.
בודק את הניירות והוא אומר שהנייר לא בסדר.
אמא מתחילה לנסות להתווכח איתו. לא עוזר.
והנייר. ואז עוצרת מכונית.
יוצא אדם אחד.
אומר: ״מה הבעיות?״ אומר. השוטר אומר.
בגרמנית שבורה: ״הנייר לא בסדר״.
הוא מסתכל על הנייר האיש הזה. אומר: ״מה זאת אומרת לא בסדר?
זו החתימה שלי״.
השוטר הולך והוא הולך.
מי זה היה האיש הזה?
אימא אמרה שזה היה מלנברג.
אני משוכנע שזה לא היה מלנברג.
אל"ף. הוא היה שוודי וזה היה שושצפס שוויצרי.
אני חושב שזה היה לוץ. סגן הקונסולה השוויצרית.
זה מה שאני חושב אבל זה ברשימת הניסים.
זה אחד הניסים.
יש לך מושג איך לאימא שלך.
בכל אופן. היה קשר עם הקונסוליה השוויצרית?
שזה לא היה צריך להיות קשר שם.
באו לשם מאות. אלפי יהודים. -כן.
והם סרו על הבית הזה. -אבל צריך היה איזו פרוטקציה.
שום פרוטקציה.
על כל פנים.
לא כל מה שאני יודע.
עמדו שם אנשים בתור וצעקו ואמרו: "גם אני. גם אני. גם אני".
והיהודים ניסו לחלק. היו שם.
אנשי. גם אנשי המחתרת וגם הקונסוליה בעצמו.
שהם עשו את כל העסק כדי לעזור ליהודים.
אבל עובדה שלא הצלחתם. עובדה שלא כל בני המשפחה הצליחו לקבל את כתב ההגנה הזה.
כל ה. דודה לואיזה כן קיבלה. זה אימא הביאה לה.
אימא הביאה לרוטנברג. הם כן קיבלו.
הקליינים. אני לא בטוח שקיבלו.
או שלא היה מי שידאג להם או שלא הלך לשם.
ושיכול להיות שבתוך ההמולה.
זה לא היה לפי מספרים כמו קופת חולים.
אלא אנשים עמדו ברחוב ורצו לפרוץ פנימה ונדחפו כדי לקבל את זה.
לא ידוע לי שהיו צריכים איזו פרוטקציה מיוחדת.
היו בעלי פרוטקציה. היו אנשים חשובים.
הם קיבלו את זה בצורה מסודרת יותר.
הם קיבלו את זה אולי יותר בקלות.
אנחנו גם יודעים שהיו. אחר כך נודע לנו.
שגם 5.000 שהוציאו אותם ברכבת. כן?
הרכבת.
היו חשובים יותר. חשובים פחות. אנחנו היינו בפחות.
לא היינו חשובים. כן. בסדר גמור. זה מה שהיה החיים שלנו.
מה היא עשתה כדי פיזית לקבל את זה? אני לא יודע.
כאן היה הפעם השנייה שאני נפגשתי עם חייל גרמני.
פעם אחת במקום להוציא אותנו לפארק. הוציא אותנו לחצר וסתם עמדנו.
זה בכלל היה להם איזה שהוא רעיון שאו אוספים אותם או אומרים חכו.
אנחנו עמדנו וחיכינו. אני לא יודע למה.
אז זה' החצרות הפנימיות של הבתים היה מחולק במין גדרות כאלה.
ואימא מתקרבת לגדר. ומחוץ לגדר עומד לו חייל גרמני. צעיר.
ואימא מורידה טבעת נישואים ומגישה לו ברוט.
הוא מכניס את היד. מוציא לחם. זורק את זה מעבר לזה והוא לוקח את הטבעת.
אז זה הפעם השנייה שאני רואה חייל גרמני.
דבר כזה מהונגרי לא ציפיתי וגם לא קרה לי. מהונגרים קיבלנו רק מכות.
מתי קיבלת מכות?
עוד מעט. יש לך סבלנות. -עדיין לא קיבלת מכות?
זו השאלה שלי. -עדיין לא. עדיין לא.
שם התיידדתי עם וייזר טומי.
בחור יהודי נחמד מאוד. גר איתנו שנתיים שלוש.
היינו מורידים את הכוכב הצהוב.
מתגנבים מחוץ לבתים המוגנים.
מסתובבים ברחובות Budapest וגונבים.
מנסים לגנוב תפוחי אדמה.
מערימות. מחנויות.
למעשה מנסים לגנוב ביצים.
כל מה שמצאנו כדי שיהיה.
לא מצאנו הרבה.
אבל תמיד יצאנו החוצה. התגנבנו זאת אומרת.
ותמיד קיבלנו אחר כך על הראש מההורים.
אני מאימא וגם הוא היה עם אימא שלו: ״אל תצאו ואסור לצאת.
אסור לצאת. יתפסו אתכם״ וכולי וכולי.
כשאתם ברחובות Budapest. מה אתה זוכר?
אני זוכר משאיות עם חיילים ואנחנו צועקים: ״הייל היטלר!
הייל היטלר!״ כדי שיחשבו שאנחנו נאצים טובים ושלא יתפסו אותנו.
פנטזיה של ילדים. אבל זה מה שעשינו.
ומחאנו להם כפיים כשהולכים הגיבורים להילחם נגד הרוסים.
ואחר כך הלכנו וחיפשנו את מה שהיה אפשר לחפש וחזרנו הביתה.
זה היה ב-Erzsébetváros.
היציאה משם בשעות מסוימות הייתה מותרת.
לא היה. לא הייתה חומה. לא היה גדר.
איפה שאי אפשר היה לצאת. זה היה בתים מוגנים.
הסיפור השני המעניין. אימא יצאה עם אחי על היד.
וגם כן לנסות להביא משהו.
ותפסו אותה והעמידו אותה.
היה ב-Erzsébetváros. היה בית אחד של הנירשים.
ששם היו מכניסים את היהודים והיו הולכים בתוך השער.
בפנים בחצר יורים בהם. ומובילים אותם במשאיות.
ואמא עומדת שם בתור עם אחי הקטן.
ויורד במדרגות אדם עם צלב.
אדום כזה של רד קרוס.
גדול. לפי הסיפורים של אימא אני לא נוכח.
פותח את המעיל שלו.
תופס. מחבק את אימא עם אחי.
ודוחף אותה קדימה כשהיא הולכת אחורה. כמעט נופלת. ומחזיקה אותו.
אומר: ״תסתלקי מכאן מהר״ כזה.
זה הסיסמא שלהם. הוא. לפי דברי אימא. היה אליהו הנביא.
אני לא כל כך חושב. אנחנו לא יודעים מי הוא היה אבל הסיפור היה ואחי.
במשך חודשים.
היה חוזר בהונגרית על המשפט ההונגרי שהאדם הזה היה אומר.
כלומר?
INAUDIBLE (פולנית). "תסתלקי מכאן עם הילד הזה"
ואחי חזר על המשפט הזה כמה וכמה פעמים. אחר כך שהוא קלט את זה.
קלט את זה. כנראה מאימא. כי הוא עוד לא ידע אז לדבר. היה אז בן שנה.
משהו. שנה וחצי.
ובבית. בדירה המפוארת הזאת. שכפי שאמרתי. גרנו.
יום בהיר אחד דופקים על השער.
על הדלת. פותחים את הדלת.
עומד שם נירש. בן 5 קטן. את צריכה לדעת.
צריכים להדגיש את זה.
זה היה זמן שהיו מסתובבים ברחובות נערים. וכל מיני אספסוף.
עם מכונות ירייה. עם החגורות שלהם ורימונים.
רימוני יד גרמניים עם ארן ידית של עץ.
תקועים שם בפנים והלכו גיבורים והם הלכו ותפסו יהודים.
זו הייתה תקופה שהיו תופסים יהודים. יורים אותם אל תוך הדנובה.
זה שמענו על זה כבר. ידענו על זה.
עדיין לא שמעתם על מחנות שנשלחו? -אני לא שמעתי.
אני מדבר על יוחנן. אני לא מדבר על המבוגרים.
אבל ידעת. שמעת? -לא שמעתי.
אבל האם שמעת. כמו שאתה מזכיר. את הרצח שבדנובה?
את זה שמעת אז? -את זה שמעתי אז.
למה שמעתי.
כי אני יודע שפעם אחת תפסו את דוד רוטנברג. את הדוד אברהם.
התלבשו לו. ישבו לו על הכתפיים ועם מגלב התחילו להרביץ לו כדי שהוא ירוץ יותר מהר.
הוא אומר: "לדנובה. לדנובה. לדנובה".
לכיוון של הדנובה והוא נפל.
אז הוא נפל. הפיל איזה שלב. נתן לו כמה בעיטות ועזב אותו.
זאת אומרת. הרושם היה שהתעללות. הייתה התעללות סתם.
ללא צורך וזה לא היה כדי שיעבדו או כדי שיבנו או כדי שיעשו משהו.
אלא זו הייתה התעללות לשמה.
פשוט מאוד. כאילו אתה לוקח מין לינץ' כזה. לינץ' המוני.
מפני שהתעללות לשמה. כשתפסו.
כשיכלו לתפוס מישהו ויכלו מפני שהיו אנשים.
הייתה התעללות.
לא כל כך ראיתי את זה עד לשלב מאוחר יותר.
האם באותו זמן יש איזה הונגרי. או איזה. -לא.
שעוזר. שרוצה לעזור?
לא. לא שמעתי. לא קיבלתי שום חיוך מהונגרים.
אני לא שמעתי. אני יודע עדויות.
אני מכיר חברים שהם מספרים שהסתתרו אצל הונגרים.
אצל גויים. שעזרו להם.
שיהיו בריאים. יפה מאוד.
כל אחד ואחד והגורל שלו או הדרך שלו או המצב שלו. לי. לי זה לא קרה.
אז על כל פנים. דופקים בדלת.
מופיע שם נער צעיר עם אקדח ביד והוא מחפש איפה הילד הבלונדיני?
הוא חיפש לא אותי.
הוא חיפש את החבר שלי. וייזר טומי.
ואז קורה דבר שאני הייתי אוהב.
שעד היום אני לא יודע להסביר אותו.
אימא חוטפת ממנו את האקדח ונותנת לו סטירה. אני זוכר את זה. סוגרת את הדלת.
אני בוכה. אני מפחד.
אימא לבנה כמו סיד.
בכל הדירה. כול האנשים מקבלים היסטריה.
צועקים: לואיזה מתעלפת.
אבל גם בחוץ. דופקים בדלת: ‏
"יהודים מלוכלכים. זה הסוף שלכם״. -מי זה דפק?
השכנים או שאנשי הצלב בחוץ? -לא. הבחור. הבחור.
הבחור. -הוא הביא עוד חברים.
"זה הסוף שלכם".
פתאום שקט בחוץ. עכשיו. את צריכה לדעת. בבית הזה.
בקומה למעלה. מה שהיום אנחנו קוראים פנטהאוס.
גר אלוף הונגרי. בדימוס.
שהוא לא השכיר את הדירה שלו.
מסכן. הוא לא ידע.
אלוף הונגרי זה היה בערך.
כשר האימפרטור הגדול ביותר שאני יכול לתאר לעצמי.
הוא הלך עם המון זהב על המכנסיים שלו. ועל הכתפיים שלו. ושפם.
וחרב והיה לו שמש וכל זה.
ורצה מי שרצה והוא מופיע שם: ״מה הצעקות כאן?״.
אז מסבירים לו. ואז הוא שלח אותם:
״תלכו להילחם נגד הרוסים.
ומה? כאן אתם נלחמים.
כאן אתם גיבורים?״ דופק.
פותח את הדלת. בשקט.
אימא פותחת. לא הייתה לה ברירה.
הוא אומר לה: ״גברתי. זה מאוד מסוכן מה שעשית״.
לוקח את האקדח.
אמרתי. לפני כן. שאף הונגרי לא עשה דבר טוב. הנה.
עשה איזה שהוא משהו. מעשה מופלא.
סילק את הזה. אבל אנחנו ידענו והלכנו.
אנחנו ידענו שאנחנו מוכרחים להסתלק מהדירה הזאת.
אם נישאר בדירה הזאת ודאי יחזרו.
אז אנחנו התחלנו לחפש ומצאנו באותו בניין.
אבל. בקומה אחרת אולם התעמלות.
כפי שאמרתי זה היה בית מסודר מאוד. יפה מאוד.
זה היה אולם התעמלות גדול ושם היו המונים.
באולם התעמלות גר.
כמות ככה אתה יודע. מאות. אחד על השני שכבו כבר על הרצפה.
ושם אנחנו התמקמנו.
ושם אני קיבלתי דיזנטריה ושם אני ישבתי על דלי.
שנוזל ממני משהו. בלי הפסקה
ושם.
אינני יודע מאיפה. אימא משיגה פרג.
פרג. סוחטת אופיום יוצא מזה.
נותנת לי לאכול והדיזנטריה נעצרת.
לאכול. לשתות כמה טיפות.
אבל זה היה קשה מאוד. אני זוכר שכשהיינו צריכים לצאת.
אני יצאתי החוצה לבדיקה.
אותו אפל.
אותה בדיקה שכל יום בודקים אותנו אז אני יוצא לי. זה נוזל לי.
אני זוכר איך הרגשתי כמו.
אינני יודע. אף אחד לא ראה אותי. זה רק אני ידעתי.
אף אחד לא ידע את זה. כן? זה היה בתוך המכנסיים.
אבל זה בכל אופן. היה הרגשה.
ואז. הגיע יום אחד.
כל הזמן אנחנו לא שומעים שום דבר כמובן מאבא. אבל מגיע יום אחד שהם מקבלים הוראה.
יורדים למטה. INAUDIBLE (הונגרית) תקחו את החפצים שלכם.
אתם הולכים. הולכים מכאן. לא יודע לאן.
ומסדרים טרנספורט. הולכים ברגל.
הולכים ברגל. מאות יהודים.
אני לא יודע. באמת. ממש מאות יהודים.
כל אחד סוחב. אני סחבתי. היה לי על הגב.
כסת קשורה עם סדין
ואימא קצ'ין שהיה קשור מקדימה. תרמיל מאחורה והולכים.
לא. ב- Budapest הולכים. כרגע. שלג.
ושם התחלנו לקבל מכות. בדרך.
באו. למשל. היה שם. פתאום מופיעים.
יוצאים יוצאים לרחוב שני נירשים אני החלטתי אז שזה אב ובנו.
הם היו לבושים מעיל עור קצר.
עם מגפיים. מכנסיים. עם הכובע הקסקט שלהם.
סרט. עם תת מקלע.
נעמדים בצד ומתחילים לירות.
מתחילים לירות סתם.
זאת אומרת. לא עשינו לו וניסינו לברוח. לא שום דבר.
אני זוכר שאימא מושכת אותי מהצד הזה.
משם ירו. לצד הזה.
לדעתי זה לא שינה שום דבר אבל על כל פנים היא משכה אותי.
ואני רואה אנשים נופלים ומתים.
או לא יודע אם מתים. נופלים.
וכפי שהם התחילו. גם הם הפסיקו.
כמו שאני לא יודע למה התחילו.
ככה גם אני לא יודע למה הפסיקו.
הלכו. העסק נגמר. נמאס להם.
זה פשוט לא. אני היום חושב על זה. לא תופס את זה.
וכשאתם הולכים ברגל אתם ודאי רואים אנשים בכלל?
התושבים המקומיים?
מה שאני זוכר שהייתה אזעקה כמה וכמה פעמים.
אז אנחנו מנסים לברוח.
כל האלה שליוו אותנו. השוטרים. הם ברחו אל תוך הבתים.
אנחנו מנסים גם לברוח. ואז אנחנו מקבלים מכות עם ה.
הכת של הרובה. כדי שאנחנו נישאר באמצע. כדי שאנחנו לא נלך.
אנחנו רואים את המטוסים.
דרך אגב זה כבר היו מטוסים רוסיים.
כשהם זורקים את הפצצות.
לאן מעבירים אתכם בעצם? לאן מתכוונים?
אני לא יודע. אבל אנחנו בסוף מגיעים.
אחרי הליכה של כמה שעות טובות.
שלי היה נראה כמו שנים.
מגיעים לפתח של הגטו.
בפתח של הגטו זה ליד בית הכנסת דוהני.
בית הכנסת דוהני זה בית הכנסת הגדול ביותר הניאולוגי ב-Budapest.
בין הראשונים שבנו בכלל באירופה.
בית כנסת מפואר עם עוגב.
שלי היה אסור להיכנס לשם מפני שיש שם עוגב.
שהשמש הראשי שלו היה ממשפחת ווזנר.
והיה לי אסור לדבר איתו. כי הוא שייך בכלל למחלקה אחרת.
אני מדבר. היה אסור לדבר אז. לפני המלחמה.
על כל פנים. הכניסה לגטו היא ליד בית הכנסת.
עכשיו. לפני הגטו.
לפני הכניסה עומדים נילשים.
עם סדינים על הרצפה.
וכל אחד צריך לזרוק את מה שיש לו.
INAUDIBLE (הונגרית).
כלומר. -כלומר. זהב. כסף. טבעות.
עגילים וכל זה. לזרוק.
לזרוק את כל זה.
לא יודע מה עשו. אני רק יודע שאמא שלה לא זרקה שום דבר.
היא אמרה את זה. -היא לא פחדה.
לא יודע אם היא פחדה. -הם לא עשו. הנילשים.
אני אומר לך. היה שם כמות של אנשים.
אז לא בדקו כנראה כל אחד. לא עשו בדיקה אישית.
היא לא זרקה. היא עוד אמרה. אני למנוולים האלה לא נותנת כלום. לא נותנת.
נכנסים פנימה. יש שם קרטר עצום. מלא גוויות.
ממש קרטר של פצצה כנראה.
זה הכניסה לגטו?
והכניסה לגטו ושם שוכבים יפה מאוד. מתים.
אתה. זו פעם ראשונה שלך.
לפי הסיפור שאתה רואה את זה.
שאתה מתמודד עם מוות?
עד עכשיו לא סיפרת?
כשהובילו אותנו. כן?
אז ראיתי אנשים נופלים ואז גם בפעם הראשונה ירו.
אז עכשיו השאלה שלי.
איך ילד שהיה נער עכשיו.
פחות או יותר. שהיה מבית מאוד.
נער. הייתי אז בן 10. 10 וחצי. -כן. ילד. ילד.
היה מבית מוגן וכל זה.
איך אתה רואה שאתה מקבל את זה? -פלא.
שום דבר. רואה את זה וממשיך ללכת.
זאת אומרת. אני לא הזדעזעתי.
לא התחלתי לבכות או התחלתי לצעוק.
לא הפחיד אותך?
אני מניח שכן. אבל אני לא זוכר את זה.
לא זוכר פחד. כן?
וגם כן באותן שנים עד אז. -הרגשתי אחריות מסוימת.
ולמשל. בשלב אחר אנחנו עברנו ליד סוסים מתים.
שכל המעיים שלהם היו בחוץ ואני אמרתי לאימא: "אמא.
אל תסתכלי. תסתכלי לצד השני".
כדי שלא. ש. היא לא זכרה לי את זה אחר כך. איך אני דאגתי לה.
אתה מרגיש שאתה קיבלת גם את התפקיד של אבא?
אתה זוכר דבר כזה?
תראי. זו אינטרפרטציה מסוימת. כן?
אבל אני לא יכול לומר שאני זוכר.
לא יכול לומר שאני זוכר.
אני זוכר שאני. אם אני כן יכול לומר.
אז אני זה נורא.
זה אסור להגיד את המילה הזאת. זה נורא סקרן אותי.
מה. מה קורה כאן? מה מתרחש?
זה היה מילים לגמרי לגמרי בלתי מובנות.
והלוא זה. הפכו את העולם. זה העולם התהפך לי.
אנחנו הולכים בתוך הגטו. בתוך הרחובות.
זה היה רובע היהודי ויש סדרנים יהודים עם סימנים.
מובילים אותנו ולאן הם מובילים אותנו?
לקזינצרוצה אוקסטרונית.
קזינצרוצה 27.
בית ליד בית הספר תורת אמת.
זה פשוט בדיחה. שם היה הבית ספר של הגויים.
ובכיתות הלימוד שיכנו אותנו.
ליד זה היה תחנת כוח של חשמל ושמה עמד שוטר. שומר.
על התחנה. לא יודע נגד מה הוא שמר. אבל הוא עמד עם רובה.
ואותם יהודים הראשונים שאתה רואה שאתה נכנס.
צללים. לא. אתה לא רואה בני אדם.
אתה רואה אנשים אשר הולכים כפופים. נסחבים.
אתה לא. אני על כל פנים לא ראיתי שם איזשהם אנשים.
זה מעין דמויות מטושטשות.
מגיעים לבית הספר והסדרן אומר: ״תמצאו לכם מקום״. בית ספר ריק.
עוברים מחדר לחדר. מחפשים איפה להיות.
יש חדרים עם שמשות שבורות.
מוצאים חדר מורים. חשבנו שזה חדר מורים כי זה רצפת עץ.
מתמקמים שם בסמרטוטים שמים על הרצפה.
שמיכות. כל אחד מה שעשה. אז היינו עם משפחת רוטנברג.
ומה עם הסבתא. למשל. מה עשתה? -היא הייתה איתנו. היא הייתה איתנו.
סחבנו אותה. וגם את דודה לואיזה. סחבנו עם כיסא.
עם. לא כיסא גלגלים. אלא.
עגלות? -כן.
כשאתה מדבר על הזקנות האלה.
תראי. אני עד היום לא מבין את זה.
סבתא לואיזה לא יכלה להניק.
היא כל ימי חייה התעלפה כל שני וחמישי עם מחלת לב.
היא מתה בחמישים ומשהו ב-Budapest.
ועברה את כל השואה. ואת כל הסיפור הזה מה שאני מספר לך.
סבתא. זו דודה לואיזה.
סבתא ברקוביץ' חיה איתנו. היא מתה באנגליה. עם ההורים. כשהיא הייתה אצל ההורים.
ש. בשלב מאוחר יותר.
איך הם שרדו? לא יודע. שרדו.
אז. אנחנו משוכנים במה שחשבנו שזה חדר המורים והאמת שדי מרוצים.
הייתה שם איזה תנור. הסיקו את התנור.
אמא. עוד פעם מאיפה היה לה שעועית. אינני יודע.
מרק מים. שעועית.
מבשלת וכולנו מחכים שמשהו יקרה. טראח. בום פצצה.
פצצה בבית השכן. אבל כל השמשות נשברו.
בחדר הזה. הדלת מאוד גבוהה. כזאת. ממש גבוה. נעתקה מצירה.
נופלת כמעט על סבתא ששוכבת על הרצפה.
העיקר. אנחנו צריכים ללכת לחפש חדר אחר.
יוצאים. לא קרה לנו שום דבר.
רק אני זוכר שאני הצטערתי על זה שהצ'ולנט הלך.
אמרתי: ״וואלה. אין שעועית״.
זו הייתה המחשבה שלי אז.
אנחנו יוצאים. מתחילים לחפש חדר אחר.
ועוברים מחדר לחדר. מוצאים חדר.
כבר לא רצפת עץ אלא רצפת אבן.
אבל מה לעשות. העיקר היה שיש שמשות.
מסתדרים שם. בצורה גם כן מתקבלת על הדעת.
ואז קרה הנס השני.
הנס השני היה פצצה והפצצה נתלית בכנפיים שלה בתקרה.
ואנחנו. אני זוכר. שוכב שם למטה. ואני רואה את הפצצה מתנדנדת ככה.
ולא נופלת ולא מתפוצצת.
זה היה. למעשה. אני חושב שזה היה.
היו מהפצצות הקטנות. שאנחנו ראינו שהמטוסים הרוסיים כבר.
זרקו את זה. את יודעת.
ממש אפשר כאילו זרקו את זה מארגזים.
מפני שהפצצות נפלו חופשי חופשי ואנחנו ראינו אותם עוד כשהלכנו בטרנספורט.
בשיירה. ראינו את הפצצות נופלות בכל ירושלים. בכל Budapest.
אז כנראה פצצה קטנה.
נתלתה שם. לא התפוצצה ואז.
בהחלטה שאנחנו יורדים למרתף.
ירדנו אחרי למרתף. במרתף מלא אנשים. ואז הבנו. אני.
זה שלמעשה. כל הבית היה מלא אנשים.
אלא מה שכולם ידעו את זה שכל הזמן מפציצים ואי אפשר להישאר למעלה.
וכולם ירדו למטה.
וכולם היו יהודים? -כולם יהודים. זה בתוך הגטו היה. בתוך הגטו.
ושם באמת לא היה מקום. צפוף. צפוף. אחד על השני.
שוכבים ואני זוכר שאנחנו הלכנו עם הסחבות שלנו. חבילות.
מחפשים איפה להתמקם. איפה להסתדר. התנאים שם היו קשים מאוד.
ובסוף מצאנו איזו פינה. והתיישבנו שם ובעיקר ישבנו.
אז חילקו לנו פרוסות לחם.
מי חילק? -הסדרן היהודי עם הסרט.
הסדרן. חילק. כל אחד קיבל פרוסת לחם
אז אני זוכר. אחי קיבל את החלק הפנימי.
אני קיבלתי את הקליפות ומה שאימא אכלה. אני לא יודע.
האם במצבים כאלה שאתה מתאר. במקלט. בהפצצות. יש.
יש איזה קשר עם אנשים אחרים או כל אחד בפינתו?
כל. אני חושב. תראי. מה שאיך שאני זוכר זה כל אחד בפינתו. יש שמועות.
השמועות הן עוברות מפה לפה.
אחד מדבר. מספרים ״הרוסים כאן. הרוסים שם״.
עוד מעט משתחררים וקצת בשלב יותר מאוחר.
נפתחו מעברים בין מקלט למקלט מתחת לאדמה.
ושם. עברו כל מיני אנשים.
במיוחד אחר כך. התחילו לדבר שהפשיסטים באים לרצוח.
שיארגן. אמרו. ברגע האחרון הם עוד עוברים ממרתף למרתף ויורים באנשים.
אז אני שומע את זה.
אבל אני לא בדיוק. זה לא מרשים אותי. זאת אומרת. זה לא הדאיג אותי.
אני אגיד לך מה שהדאיג אותי.
היה לטרינה. את יודעת מה זה לטרינה? -כן.
לא ישבתי אז נפלתי בפנים.
נפלתי בפנים עם כל הדרעק על הפנים ועל הבגדים ואין מים ואין זה.
אז אני יוצא. שמוציאים אותי ככה.
אמא מנסה לנקות.
מנקה. כמה שהיא יכולה וכשהולכים.
אני יוצא עם בת דודתי החוצה. עם דן ז'ון.
את יודעת מה זה דן ז'ון?
דן ז׳ון זה בקבוק גדול מאוד.
כמו ג'ריקן אבל הוא לא היה מפלסטיק אלא זה היה מזכוכית.
הוא מכוסה קש. -אה. כן.
כן? יצאנו עם זה לאסוף שלג.
כדי מהשלג לעשות מים.
לא מצאנו שלג לבן. כל השלג היה אדום.
אנחנו גם מבינים. אני מבין היום למה זה היה אדום. אז אני זוכר שאנחנו.
ככה. גירדנו בתוך כדי להוריד את החלק האדום.
ולהוציא את הלמצוא לבן
ולשים את זה ככה בזהירות בתוך הבקבוק.
זה היה פתח קטן. להכניס את זה פנימה.
כדי שאפשר יהיה עם זה לשתות ולרחוץ אותי ועוד כהנה וכהנה.
אז זה. בזה אני הייתי עסוק.
אחר כך היה. למשל. שבא הסדרן. ואומר הוא צריך ידיים עובדות.
עובדים. פועלים. אתה ילד?
צא החוצה ולוקחים אותי עם הבן דוד שלי.
לוי שמבוגר ממני ב-4-5 שנים.
ומביאים אותנו לקלאוזאטר.
ושם יש ערימה של גוויות. אנשים מתים.
שהם קפואים כבר. ואנחנו היינו צריכים לסדר אותם כמו שמסדרים עצים.
שתי וערב. שתי וערב. ככה. לסדר אותם יפה.
עוד פעם. לשאלתי. -היה לי כבד מאוד.
אבל איך אתה מתמודד כשאתה עם גוויות? -אז מה. מה זה גוויה?
זה גוויה. זה מישהו מת.
זה מה שאמרת קודם. מתרגלים. -אני. מישהו מת.
זאת אומרת. זה לא היה בכלל. תראי.
המצב. אני חושב שהמצב המנטלי.
המצב הנפשי. היה במצב אבסורדלי.
ממש אבסורד זה היה. זה לא היה מצב תקין.
אני לא יודע לדווח על זה.
אני לא יודע לספר במה זה היה אבל כנראה הכל התהפך.
כי אני זוכר שלוי. האח של. הבן דוד שלי. גדול ממני.
הוא תפס את חלק הראש והכתפיים שזה כבד ואני תפסתי את הרגליים.
שזה קל יותר.
וככה. את יודעת. אם אני זוכר את זה.
זה היה פשוט זוועה לחשוב על זה כי אנחנו עשינו: ״הו הו הופ!
הו הו הופ!״ וזרקנו את הגופות.
ביניהם ילדים. ביניהם מבוגרים.
לא שמנו בכלל לב לזה ואז מישהו אמר: "ילד. תסתלק הביתה. תסתלק".
גירש אותי משם. מישהו קיבל שכל.
אז את זה אני זוכר.
זה. הנה הן ה. ה. נאמר. הנקודות שאני. בעת חיי היום יום.
אני רק זוכר שאנחנו יושבים.
צמודים אל אימא והיא מוציאה לנו כינים.
בשלב מסוים גם לי וגם לבת דודה שלי.
בת דודה שלי בכלל היא טיפלה בילדים.
כי לא היה מישהו אחר שיטפל.
ו. -איך מוצאים בתקופה הזאת כינים? היו.
מה פירוש איך מוצאים? מחפשים. מוצאים. קיק. מחפשים. עושים קיק.
הלוא אין מסרק. אין שום דבר.
מה היא. זה לא מהראש. מהגוף.
כן. -היא מחפשת בגדים. מוציאה אחד.
ומוחצת את זה באצבעות שלה.
ו. -הסתרקתם באותה תקופה?
את הצחקת אותי. מה איזה הסתרקתי?
מישהו אכפת היה לו? בזמן גטו? -אני. אצלנו לא.
אני מדברת על אימא שלך דווקא.
לא. אימא. אני ממש לא יכול.
לא יכול בכלל לשים לב.
היא הייתה אז בלי השייטל שלה.
הייתה עם מטפחת ראש.
הייתה עם מטפחת הראש וזהו. -אבל לא עם השייטל.
לא עם השייטל. ודאי מה.
אנחנו היינו בסחבות. כן?
הבגדים היו מטונפים. קרועים.
לא מסודרים. אנחנו לא היינו בין אותם תושבי הגטו שהיו מסודרים.
היו גם בגטו אנשים מסודרים.
אנחנו לא היינו ביניהם.
היית אומר שבתקופה הזאת.
האמונה. אמא הייתה אישה דתית?
דתית אתה תיארת אותה.
בוודאי גם אני הייתי דתי.
אתה היית דתי. זהו. האם היית אומר שבתקופה הקשה הזאת.
האמונה התפוגגה קצת? או היא לא הייתה רלוונטית?
ההתפוגגות סיפרתי לכם.
היה עוד בבית המכוכב.
זה כבר סיפרת. עכשיו. דווקא במצב הזה. -לא חשבתי על זה.
לא העליתי. בכלל לא התעסקתי עם השאלה הזו.
זו הייתה שאלה לא. ממש. לא היו לי שום חשבונות עם אלוהים.
לא היו לך תפילות לאלוהים?
לא. לא שאני זוכר. ממש לא שום דבר.
אני לא. לא רוצה לומר שאמא לא הייתה או שהסבתא לא הייתה או שהדודים לא היו איתה.
הדוד אברהם שהיה. אני לא יודע.
אבל לי. ממש.
אתה יצא לך לראות במצבים שהייתם במרתפים?
תפילות של אנשים?
אני לא זוכר.
יכול להיות אבל אני לא זוכר.
אני כן זוכר תפילות מהבתים המכוכבים.
שם את זה אני כן זוכר אבל מהתקופה של הגטו.
וגם בבתים המוגנים אני לא זוכר תפילה מאורגנת או לא מאורגנת.
אני גם לא יכול לומר שאני זוכר שהדוד שלי או ה.
בני הדודים היותר מבוגרים הניחו תפילין.
אני לא זוכר שראיתי את זה.
אני לא אומר שהם לא עשו את זה.
אני רק אומר במפורש שאני לא.
אין לי שום תמונה כזו. אין לי שום זיכרון כזה.
היה איזה שהוא אינצידנט צמאוד משונה. הגיע היום בהיר אחד.
דוד שלי. לא יודעים מאיפה.
דוד שהוא היה נשוי לאחות אמי. ב-Szombathely.
שהוא נלקח למחנה עבודה. המשפחה שלו כולו נלקחה ל- Auschwitz.
והוא מגיע. -לגטו.
לגטו. אליה.ממש מוצאת אותה ומוצאת את אמא. הגיסה שלו.
הגיסה שלו בשמחה גדולה מאוד.
ואימא מגרשת אותו.
אני זוכר שאז לא הבנתי את זה.
אמא אומרת לו: "תסתלק מכאן.
לא רוצה לראות אותך. לא רוצה שאתה תהיה כאן".
אני ממש לא הבנתי את זה אז ויש לזה אחר כך.
יש בזה עוקץ אחר כך.
שאני מיד. אם אני אגיע לזה.
אינני יודע. אני לא יודע את הסיבה.
אני יכול להניח הוא היה באמת במצב איום ונורא מבחינה חיסונית.
מטונף מלוכלך מאוד.
גם אולי חששה שצריכה להתחלק לו עם האוכל שהיה.
יכול להיות. -אני לא יודע.
עכשיו מה הוא סיפר? -הוא לא הספיק לספר שום דבר.
לא הספיק לדבר שום דבר כמעט רק שמח "פרידה. פרידה".
זה שם של אמא.
"יוחיקה". ודיבר ככה. אמר את השמות שלנו ואימא.
"תסתלק מכאן יוסי. לא רוצה לראות אותך".
קראו לו יוסי בר.
בכל אופן. הוא עבר וודאי דברים מאוד קשים?
בוודאי. הלך אנחנו נפגשנו אחר כך.
אם אני אגיע לזה בדרך סבלנות.
אני אגיע לזה. לא יודע עד מתי את רוצה שנספר את תולדות חיי.
אבל כי זה תקופה מאוחרת יותר.
לא. כי בקשר לאותו "פליט".
נקרא לו. שהוא מגיע וודאי בדרך לא דרך.
מה עבר עליו עד שהוא הגיע אליכם?
מה אני אגיד לך? -אתה לא יודע.
מתחילים. עכשיו מתחילה תקופה של הפצצות מתמידות.
פחד עצום בדיבורים
מזה שהפשיסטים הנילשים באים ורוצחים יהודים.
ומחכים לשחרור.
אז אני זוכר שמישהו בא ואומר.
צועק: "הרוסים באו".
אני רץ החוצה במדרגות. למעלה.
מולי עומד איש קטן. מעיל ארוך מאוד.
עם רובה ענקי ביד והכידון שעל הרובה הוא ארוך כמו הגלות.
יד ימין. ממש היה נראה. מונגולי.
עומד מולי. בא עם ה.
עם הביונט. עם הכידון.
ואני זוכר שאמרתי: ״מה הוא עכשיו?
למה הוא הורג אותי?״ והוא מתחיל להוריד את הכוכב הצהוב.
עם הביונט ואז אני הבנתי.
הוא ככה מחייך ונותן לי חתיכת לחם.
ופלא. לא יכולתי לאכול את הלחם.
זה היה לחם רוסי חמוץ.
לא יכולתי לאכול את זה.
הבאתי את זה לאמא. שיחלקו את זה לכולם.
אני לא יכולתי לטעום את זה ואני עד היום לא מבין את זה הייתי רעב כמו אין אני יודע מה.
כמה שקלת בערך אז? -זה אני לא יודע.
אבל לא יכולתי לאכול את זה. זה היה פלא בעיניי.
על כל פנים. השתחררנו.
מה עושים כשמשתחררים. הדבר הראשון?
אמא לוקחת את אחי ואותי ואנחנו מתחילים לצעוד
לאיזה דירה שהייתה מוכרת לא רחוק משם.
ששמה דודה. הרוטנברגים היו גרים.
אנחנו צועדים.
השאירה את כולם שם היא צועדת לשם ואנחנו הולכים ב-INAUDIBLE (הונגרית).
פתאום מולי חייל יורה. הייתי משוכנע שהוא יורה בנו.
הוא יורה באיזשהו פשיסט שהיה למעלה ממגדל וניסה לצלוף.
זאת אומרת. זה עוד היה ממש בתוך הקרבות.
הרגעים האחרונים של הקרבות ואנחנו הולכים ועוברים ליד
חנות קולבין. INAUDIBLE (הונגרית) אז.
ושם היו הסוסים האלה שסיפרתי עליהם.
מונחים. כאשר הגויים כבר לקחו מהם.
חתכו מהם בשר כדי. אולי לא לגויים.
כדי לבשל ואני אומר לאמא: "אמא. אל תסתכלי לשם".
היא זכרה לי את זה אחר כך. יעני. אני מגן עליה.
מגיעים לדירה הישנה הזאת.
אימא ישר הולכת למקלט שלהם ומוצאת שם את דיירי הבית לא יהודים.
מתחילה לצרוח.
מתחילה לצרוח: "מה. אנחנו באים עכשיו. אפילו כוס מים אתם לא מביאים לנו.
לא מציעים לנו. לא שום דבר.
אתם רק בוהים בנו כמו". הם ודאי היו מפוחדים. אינני יודע מה.
ואמא קיבלה התקף היסטרי.
צעקות אימים שאני אף פעם עוד לא ראיתי אותה ככה.
אני זוכר שאז. לא הבנתי למה.
היא לא ביקשה מים. עוד אמרתי: "אמא. לא ביקשת מים. למה שייתנו לך?"
ואני לא הבנתי את כל ההקשר.
גמרה את הצעקות שלה. הוציאה אותי. חוזרים לגטו.
אם היום מסתכלים על זה.
זה התנהגות לגמרי אי רציונלית אבל זה מה שהיה. זה מה שאני זוכר.
מהגטו. אנחנו. הבני הדודים מארגנים מריצה.
ומתחילים ללכת ברגל. שלג.
אל הבית המכוכב כי כפי שסיפרתי לכם.
הבית הזה הוא היה בית שהיה שייך
לבן משפחה וזו הייתה כתובת
שכל המשפחה ידעה ששם אנחנו נמצאים.
זה היה הדרך. הלכנו לאורך כל הקרירות בשלג.
מלא מלא גוויות ששם עומד לו.
יושב לו חייל גרמני ככה על הברכיים.
ואני אומר: ״למה הוא לא נפל?״ הוא קפוא ככה. עם הידיים שלו.
ואנחנו הולכים ונסחבים.
יום חמישי זה היה.
מגיעים INAUDIBLE (הונגרית). זה הכתובת.
זה הרחוב של הבית.
ונכנסים פנימה לבית הזה. אני אגיד לך משהו.
נעדרנו משם חודשיים.
שום דבר. אף אחד לא נגע בשום דבר.
הבית נשאר כמו שהוא היה.
זאת אומרת. אני רטרואקטיבית. רטרוספקטיבית אני חושב על זה.
אולי רצו לבזוז. אולי משהו. שום דבר.
הכול היה נעול. סגור.
מסודר. כאילו יצאנו לחופשה וחזרנו.
אכן חזרנו.
הקוסמת המשפחתית מארגנת שעועית.
משום מה השעועית הזאת רודפת אותי. אני לא יודע למה.
אבל עוד פעם אמא מארגנת שעועית.
מתחילה לבשל. מבשלת.
בשבת כולנו אוכלים צ'ולנט.
צ'ולנט. שעועית עם מים עם קצת בצל.
ואני מקבל דיזנטריה.
ואני שוכב בתוך. סליחה.
הצואה שלי על הספה בסלון הגדול.
ושם. שוכב כבר בתוך
בתוך העסק ובבית מסתובבים אנשים.
עוברת שבת. עובר את יום ראשון.
דוד אברהם יושב ליד החלון
ופתאום הוא אומר:
״ג׳ורה הגיע״
ג׳ורה הגיע זה אבא שלי. ג׳ורה זה השם אבא שלי.
אמא צועקת. אבא משתגע.
לואיזה מתעלפת ואבא הגיע.
סליחה.
לא רק שהוא הגיע. הוא הגיע עם עגלה מלא אוכל.
באיזה מצב פיזי הוא היה?
נהדר. פשוט נהדר. שמן. חזק.
סיפור שלו הוא סיפור מפליא.
הוא נלקח למחנה עבודה ב.
הוגנרי? -יוגוסלביה.
על ידי ארגון תו"ת. ארגון תו"ת זה ארגון
תעשייתי גרמני שהם רצו עבדים שיעבדו להם.
הם דאגו להם לאוכל.
כמה שהם בדיוק היו צריכים כדי שלא ימותו ויוכלו לעבוד ולכן מצבו היה.
מבחינת ה.
הוא היה צריך לעבוד אבל קיבל אוכל ועבד.
כמה זמן לא שמעתם ממנו בעצם?
קרוב לשנה קצת אולי. עשרה חודשים.
אבל כשהרוסים התקרבו ל-Bor.
פינו את Bor. היו שם 10.000 יהודים.
פינו את Bor ביוגוסלביה.
בשתי מחלקות.
שם ב-Bor. דרך אגב. הוא נפגש עם שני האחים שלו
וחילקו אותם לשתי מחלקות והתחילו להביא אותם לכיוון אוסטריה.
כדי להימלט מה. מהרוסים.
הוא התחנן ללכת עם הקבוצה.
עם שני האחים שלו.
קיבל סטירה ולא נתנו לו.
את הקבוצה הראשונה. את כולם. ירו בהם ב-Shervenka.
העמידו אותם. פשוט הכניסו אותם.
מה שהם עושים. מחצבת אבנים וירו בהם מסביב.
שני הדודים עוד לא מתו אז. כי מישהו היה צריך לכסות אותם
והם מתו באחד מצעדי המוות ל-Auschwitz.
אבא הלך. הוא לא ידע מזה כמובן.
הוא הלך במחלקה שנייה.
את המחלקה השנייה הפרטיזנים שחררו.
הוא מספר שאנחנו הולכים בכביש בין ההרים.
פתאום מופיעים משני הצדדים של המורד. מורדות הכביש. פרטיזנים יוגוסלבים.
הורגים את 22 שומרים גרמנים שהיו. סתם אני אומר 22.
כמה גרמנים שהורגים אותם.
שואלים אותם: ״מי רוצה להצטרף לפרטיזנים יכול להצטרף.
מי שלא רוצה חופשי ללכת״. אבא שלי רצה.
היה לו תעודה פרטיזנסקי יוגוסלבי עם תמונה שלו.
הוא הצטרף לפרטיזנים והתחיל ללכת איתם לאן שהם הלכו.
אבל הרבה מלחמה הוא לא רצה לעשות.
הייתה לו רק מטרה אחת וזה לפי הסיפורים שלו עם חבר ביחד.
ארגנו להם. עכשיו הם היו כבר לצד המנצחים.
ארגנו להם עגלה עם סוסים.
מילאו אותו אוכל והתחילו לעקוב אחרי הצבא האדום.
איך שהצבא האדום התקדם גם הם התקדמו לכיוון Budapest.
זה לקח להם חודשים מפני שהצבא האדום לא מיהר.
אבל. וכל הזמן דאגו לכך
ונעצרו בכמה וכמה מקומות. וחיכו עד שזה יתפנה.
והיו להם כל מיני הרפתקאות בדרך הזאת.
כל הזמן דאגו רק לדבר אחד.
שהעגלה תהיה מלאה אוכל.
וכך הגיעו ל-Budapest.
שלושה ימים אחרי השחרור הם היו ב-Budapest.
ארבעה ימים אחרי השחרור הם היו ב-Budapest.
התחנה הראשונה הייתה אצלנו בבית.
שם חילקו את האוכל לעגלה. לשני חלקים.
החבר שלו נסע. דרך אגב.
גם הוא מצא את המשפחה שלו.
עם העגלה שנשארה אצלו ואבא. עם האוכל.
נכנס פנימה ואני זוכר
שאבא יושב לידי.
ליד הספה ונותן לי לאכול והוא נותן לי לאכול INAUDIBLE (הונגרית) ואני אומר לו:
"אבא. זה אסור״. ואז הוא אומר לי:
״בני אם אני נותן לך את זה. מותר לך".
זהו. עדיין מרגש אותי.
אז אם הייתי שואלת אותך.
אני מבינה שבאמת רעבתם וזה.
אתה חושב שבאותה תקופה אבא גם עוד פעם.
אם האמונה אצלו. קצת התפוגגה?
אחרי שאבא חזר מכל הסיפור הזה ובמיוחד הוא אחר
כך נאסר על ידי הקומוניסטים והיה בבית סוהר בעניינים אחרים.
הוא יצא משם יותר דתי מאשר נכנס.
אז דווקא התחזקה. -דווקא היא התחזקה.
התחזקה והלכה לכיוון חסידות.
אבל השאלה המרכזית שהוא תמיד שאל אותי.
אחרי כשכבר נפרדנו.
שנפגשנו. גם כאדם מבוגר.
״איך היחסים שלך עם הקב"ה?״.
וברגע שאמרתי לו: ״יש לי יחסים נהדרים איתו״.
ואז. -הוא שאל את זה אבל.
הוא שאל את זה. זו הייתה השאלה שהוא שאל. ״אתה אוהב את הקב"ה?״.
אני אומר. -מה זה לגבי ילד כבר אתה בכל אופן בן 13. 12
עוד לא. 12. -12 נגיד.
שאוכל בפעם הראשונה שינקן?
מה אני. אכלתי. אכלתי. לא הקאתי.
אלא. כפי שאת רואה איתכם. -כי את הלחם. סיפרת לנו.
לא יכולתי לאכול.
לא טעמת. -נכון.
היה חמוץ אבל זה אבא נותן לי.
חוץ מזה. אני גם לא בטוח שהיה לי איזו שהיא יכולת להתנגד למשהו.
או להגיב. אני הגבתי לאבא.
וכמובן. כל המשפחה.
כולם בכו שם וצווחו והייתה התרגשות מאוד מאוד גדולה.
הוא חילק.
זה הוא נתן תפוח אדמה.
לזה הוא נתן את תפוח עץ וכולי וכולי.
לי הוא אח"כ.
שדיברנו על זה הוא אומר לי: "רציתי לתת לך הרבה כוח. כן. שתתחזק".
אחרי זה התחילה תקופת הזברה. מה זה תקופת הזברה?
זה כשהרוסים היו פורצים לבתים.
גונבים את מה שהם רק יכולים ואונסים נשים.
אצלנו ביקרו כמה וכמה פעמים ובמקרה הזה.
הדודה לואיזה.
היה לנו עזרה מפני כשראו אותה אישה חולה בלי שיניים. מיד ברחו.
אז כך גם אמא שלי ניצלה. אני חושב. מפני שאחרת אולי
היו עושים שם כל מיני דברים. אבל שמה ראו את דודה לואיזה וסבתא חנה.
וסבתא ברקוביץ' אז.
לגנוב להם לא היה מה.
מצד שני אתם ראיתם את הרוסים כמושיעים. כמצילים.
ועוד איך ועוד איך.
אחד הדברים שאמא שלי תמיד אמרה.
״אנחנו נמצאים במצב הבלתי נסבל הזה
שהאויבים של המדינה שלנו הם המצילים שלנו״.
וזה באמת היה וזה.
משהו. שוב פעם. פרדוקסלי. כמו שכל העניין הזה היה מלא פרדוקסים בלתי מובנים.
בתקופה הזאת אבא היה יוצא בחורף לערים וכפרים קטנים מסביב ל-Budapest.
עם איזשהוא מריצה. מרחק של חמש עשרה עשרים ק"מ ברגל.
לוקח מ-Budapest בגדים
ומחליף באוכל והיה מביא אוכל.
ו. וזה נמשך איזה כמה שבועות או אפילו חודשים. עד שבאמת לאט לאט
התחזקנו והתחלנו לחזור למצב הנורמלי.
וכאן אני מוכרח לומר
שאני לא ידעתי את זה אז. אבל אני יודע את זה עכשיו
שהקהילה. קהילה יהודית התארגנה מהר מאוד.
אלה שנשארו.
אחד הדאגות שלהם היו למשל שהילדים לא יפסידו שנות לימוד.
ארגנו את בתי הספר מהר מאוד.
זה כבר לא היה תורת אמת אלא היה תיכון כללי.
אבל שלחו אותנו לבית ספר.
זו הייתה תקופה נהדרת.
למה נהדרת?
אני עמדתי ברחובות ומכרתי סכיני גילוח ועפרונות.
שאני גם כן ארגנתי מהחנויות.
אומנם אנחנו היינו בטלנים
כי האלה שהצליחו הם פרצו חנויות.
וגנבו דברי ערך כשאנחנו הגענו.
זאת אומרת. אני והבני דודים שלי.
כבר היה רק עפרונות וסכיני גילוח אבל גם זה היה שווה ומכרנו את זה.
עמדתי אז INAUDIBLE (הונגרית).
כך אמרו. פנגו זה סכין גילוח. וויטס זה שם הפירמה. ואני מוכר
והגויים קונים ואני עושה כסף.
היה לנו חבר שם איתנו. נפתלי קראוס. שהוא היה אחר כך עיתונאי של "מעריב".
הוא היה כותב. היו רומנים זעירים.
עכשיו אני יודע. 60 עמוד רומן.
כתב אותו שם בדיוני. פי.אץ' הרווארד.
מלא הרפתקאות של לגיון הזרים. ומערבונים.
וקראנו את זה בהתלהבות גדולה במקום ללמוד.
ונגמרו. אז נפתלי קראוס. אז התחיל לכתוב אותם בעפרון.
והוא התחיל לכתוב סיפורים כאלה. ומכר את זה
לנו. לתלמידים בבית הספר
ואנחנו העברנו את זה מיד ליד
וקראנו את זה שם
והמטרה שלנו הייתה מטרה הקדושה.
להעביר את הזמן ולהרגיז מורים.
ואז התארגנה לאט תנועות נוער.
אני הייתי זוכר שהייתה לי התלבטות אם ללכת לבני עקיבא או לפרחי אגודת ישראל.
וכמובן אני הלכתי לפרחי אגודת ישראל והצטערתי על זה כל ימי חיי כי לא היו בנות.
היו רק בנים.
ותראי. יש.
אחד התענוגות הגדולים.
שעברנו לגור בדירה מסודרת. יפה יותר.
ב-Beizuza. שם מצאתי
בכריכה כחולה
סדרה של אלכסנדר דיומא.
המוסקטרים. מונטה כריסטו ולא רק זה.
אלא שמה שלא ידעתי.
שלשלושת המוסקטרים יש המשך אחרי 20 שנה ואחרי 10 שנה.
ולמונטה כריסטו יש המשך כל זה.
גם את זה לא ידעתי. אבל אכלתי. קראתי.
ונהניתי הנאה גדולה מאוד.
בבית הספר למדתי. הייתי תלמיד טוב.
בתנועת הנוער בפרחי אגודת ישראל.
הייתי עורך של העיתון ״אחדות״ ושם כתבתי סיפור.
העורך הראשי היה שלמה גרוסברג.
הוא היה המדריך שלנו שהיה ממש צדיק.
אני הייתי העוזר שלו
ואני הייתי האדם היחידי שעבדתי בעיתון הזה
וכתבתי סיפור על מרד. מרד גטו Warsaw. פנטזיה שלי.
ועל בנות בית יעקב ב-Warsaw.
דרך אגב. לא דובים ולא יער ואני מתאר איך ש-70 בנות.
תלמידות סמינר למורות של בית יעקב.
מתנפלים על האס אס ומחסלים אותם.
למה דווקא חשבת על בנות בית יעקב ב-Warsaw?
כי של אגודת ישראל. אני הייתי פרחי אגודת ישראל.
הייתי צריך לפאר את אגודת ישראל.
כמובן. זה הייתה. מה שנקרא. עיתונות מגויסת. כן? כבר אז.
כמה. כמה. אתה חושב. אנשים קראו את העיתון הזה אז?
שניים וחצי בערך.
כן? או משהו כזה. זה היה עיתון של נוער.
עיתון של נוער זה היה. -כן. על מה עוד כתבו?
כתבנו שם עוד על כל מיני אירועים.
תוכניות של השבוע. פרשת השבוע כמובן.
ומעניין מאוד שעל ענייני השואה.
מבחינת השואה. אף מילה.
ענייני גבורה. כל מיני סיפורי גבורה למיניהם.
דיברתם על השואה?
דיברתם מה שקרה במקומות אחרים אנחנו בזמן קצר אחרי שיודעים בדיוק מה שקרה.
איך אתם. איך. -אני בטוח שדיברו.
אני בטוח שאני לא הייתי חלק מזה.
לי היה העולם שלנו. של הנוער. התחלנו אז להתעסק עם בנות.
ופינג פונג שיחקתי בלי סוף.
עניינים של דיונים. עניינים של מה קרה לנו?
כל התקופה הזאת של העבר שאני גם כן עברתי בחלקו.
לא רוצה לומר טאבו. אבל לא דיברנו על זה. לא התעסקנו עם זה.
זה נכנס בכל מיני דרכים.
למשל. אחד הדברים שעשו. סידרו לנו קייטנה.
אנחנו במימון. מגיעים לוילה נהדרת.
איזה נופש. אני חושב שזה היה במימון הג'וינט או משהו כזה.
ושם היינו כמה שבועות והייתה
חגיגה ואכלנו ושיחקנו
וספורט ונהדר זה היה מבחינת העיסוקים.
והכנו מסיבת סיום.
במסיבת סיום אני הייתי אמור לשיר.
ידעתי לשיר יפה מאוד והייתי אמור לשיר סולו כמה וכמה שירים.
אני התכוננתי וחשבתי שאני אהיה הסטאר.
ביום המסיבה מגיע ילד. בערך בגילי.
פולני שמתחיל לשיר.
עולה על הבמה מתחיל לשיר: INAUDIBLE (פולנית).
"אמא תחזרי. רק ל.".
וכל הקהל בוכה כמו אינני יודע מה. אין מסיבה.
אין כלום.
כולם מפנקים את הילד הזה אני מתתי מקנאה ופתאום ואמרתי: ״הוא מקלקל לי את המסיבה״.
לא חשבתי על זה מה הוא שר.
לא חשבתי על זה מה הוא מרגיש.
לא חשבתי על זה מה הקהל מרגיש.
חשבתי על זה שהוא קלקל לי את המשימה.
שאני הייתי צריך פה להיות הכוכב העליון.
אבל בדרך אחורית כזאת. השואה נכנסת.
אני שואל: ״למה כולם בוכים?״ ואז אומרים לי. "מפני שהילד הזה מתגעגע לאמא שלו.״
זה הבנתי. זה בסדר.
אבל השמדה וכל זה.
אבל זה חזר. זה חוזר. זה.
זמן מה. אני מדלג על כל מיני עניינים.
זה. זמן מה. אחרי כן.
למעשה שנה אחרי כן. אני למדתי ב-Budapest.
ההורים חזרו ל-Szombathely שזה היה עיר מולדתם.
שם הייתה למשפחה חנות. משפחת אבא.
פתחו את החנות מחדש והתחילו לבסס את עצמם יפה מאוד.
אני הייתי ב-Budapest שם.
למדתי אצל הדוד. אצל הרוטנברגים.
למדתי בבית ספר והם כבר גרו ב-Szombathely והיו נפגשים. בבר מצווה שלי.
פרשת ״ושלח״.
לידיעתך. זה השבת הזו.
הבאה אלינו לטובה.
פרשת ושלח. שירת הים.
אני כמובן מתכונן לבר מצווה ב-Szombathely.
אתה עושה בר מצווה.
עולה לתורה וכמו שעושים בר מצווה.
אבל בסוף בתי אין אף ילד.
אף ילד לא היה. גם לא היו נשים.
בעיקר היו גברים שחזרו מהמחנות למחנות עבודה.
כל הנשים והילדים לקחו.
אז אמא שלי הייתה משך תקופה ממושכת האישה היחידה בקהילת Szombathely.
אחר כך לאט לאט. האלמנים. הבעלים.
התחילו. התחתנו מחדש.
הרבה מהם עם נשים צעירות יותר.
התחילו לבנות משפחה מחדש אז לא.
אז אני רק שמעתי שאמא שלי מתמרמרת: ״מה. הוא לקח לו איזה צעירונת אחת?
וזה וזה הוא לא מתבייש
למה לא לקח לעצמו
אחד מתאים יותר״. את זה שמעתי.
אבל עצם הדבר. באמת על הכוח הזה.
על כוח החיות הזה של האנשים האלה שבונים את עצמם מחדש. זה משהו גדול.
על כל פנים.
את עוונותיי אני מזכיר כרגע.
שנים אחרי זה. כשהייתי בברקלי עשיתי את הדוקטורט שלי.
באופן ניסיוני.
ואני מעיד על עצמי שזה באמת באופן ניסיוני.
לקחתי אל.אס.די. תחת השגחה
ונכנסתי לאיזה שהוא מצב של טראנס.
אחת התמונות שאני זוכר מהטראנס הזה. בר מצווה שלי.
כשאני עומד על הבימה ואני נואם.
ומסביבי עומדים אנשים בלבוש שחור.
ומצביעים עלי ואומרים: "למה אתה? למה אתה? למה אתה?"
ואז. למעשה. הבנתי את כל. כנראה. רגשות האשם שאני שרדתי.
באותה תקופה ל-Szombathely. הגיע יוסי בלצ'י. גם חזרץ
ואז אמא שלי כבר לא גירשה אותו.
זה אותו יוסי בתשיעי שאמא גירשה. -כן. כן. סיפרת. כן.
והוא נהיה חלק מהמשפחה.
ועל האינצידנט הזה בגטו.
לא שמעתי שמעולם דיברו על זה.
לא. לא הזכירו את זה כאילו זה לא היה. ואני יודע שזה היה.
אבל זה לא הוזכר והוא השתלב שם
בין היהודים האחרים שעיקר עיסוקם היה
הברחת סחורות מאוסטריה להונגריה.
Szombathely זה 16 ק"מ מהגבול האוסטרי ושם הלך שמח.
הברחת מטבע זר וסחורות. ושעונים וכסף וזהב
וזה הם עסקו בהתלהבות גדולה מאוד ועשו כסף.
גם ההורים שלי. כסף.
לא במונחים שלנו. אבל במונחים של הונגריה אחרי המלחמה.
ואז אבא התחיל להתעסק. הייתה תקופה שבאו יהודים מרומניה.
הביאו אותם בטרנספורטים בעלייה ב'.
עלייה בלתי לגלית.
הובילו אותם לאוסטריה.
מאוסטריה לאיטליה.
קבוצות מסוימות עברו דרך Szombathely.
ואבא היה האדם שדאג להם בחצר בית הכנסת.
לקבל אותם. לתת להם אוכל. שמיכות. לראות איפה שהם ישנו.
כלומר. הוא התעסק עם הדרכת הקבוצות האלה.
בצורה כזאת נוצר קשר בינו לבין המבריחים.
אז ב-1900. בינתיים אני בהונגריה למדתי
בבית ספר תיכון וגם בישיבה. בסך הכל עשיתי חיים.
השאלה היא איך הרגשת.
אתה הרגשת טוב במסגרת הקהילה. כן?
אופלה. מה זה הרגשתי טוב? הייתי נסיך.
כן. אני לא. -כל אחד פינק אותי.
אבל אני רציתי לשאול איך הרגשת עם המקומיים. ההונגרים?
האם התחזקה האנטישמיות שם?
לא היה לי שום קשר איתם.
אז לא הרגשת?
מבחינתי הם היו אוויר.
אבל אתה יודע על תופעות אנטישמיות באותה תקופה?
לא בהונגריה. לא באותו זמן.
לא באותו זמן? -לא באותו זמן.
לא באותו זמן. לא בהונגריה. -אז היית אומר שלא הייתה אז אנטישמיות?
אני לא מאמין שהיה איזשהו רגע שלא הייתה אנטישמיות בהונגריה.
הם אנטישמים נולדו והם אנטישמים ימותו.
כך שזה מהבחינה הזאת אני לא צריך שום עדויות כי יש לי תחושה מאוד מאוד ברורה.
ואני כמעט אומר שהם לא אשמים בזה. מסכנים.
כי הם חונכו לזה מאז שיצאו מרחם אימם.
הם המזרח אירופאים.
הגויים של מזרח אירופה חונכו להיות אנטישמים על ידי הכנסייה.
על ידי ההורים שלהם וכמה וכמה ליברלים הומניסטים הם יוצאי דופן ביניהם.
זו התפיסה שלי.
אנשים חושבים אחרת.
יש כאלה שחושבים כמוני. מה לעשות.
כפי שאמרתי. אני באותה תקופה למדתי בישיבה. הייתי חביב הרב.
הקהילה התפתחה וגדלה ויפה.
מה עם לימודי העברית?
אה. עוד בתנועת הנוער התחלנו ללמוד עברית.
וזה היה מעניין. אגודת ישראל. הלוא כאילו היא לא תנועה ציונית.
ושם חינכו אותנו לעלות לארץ ישראל. לא היה ספק בכלל.
כל הרעיון הזה של אגודת ישראל.
היום הפוליטיקאים עושים שתורה לא ציונית. זה לא דובים ולא יער.
אני הרגשתי את עצמי ציוני אה-הא.
וב-1948 מדינת ישראל קמה.
אנחנו משתגעים מרוב שמחה.
אבל אז התחיל כבר השלטון הקומוניסטי בהונגריה. ועוד פעם.
היהודים הם. המון יהודים היו קומוניסטים.
אבל גם בממשלה. בקצינים וכו'. וכהנה וכהנה אבל.
יהודים אמרו: ״מוטב לנו לא להבליט את עצמנו״.
אני ב-49' מתחיל להיות בן 16.
ואז ההורים מחליטים: ״יוחנן. הגיע הזמן שתעלה ארצה
סע לחוץ לארץ.
אנחנו באים אחריך וכולנו עולים ארצה".
מה הבריחה לחוץ לארץ?
זה לקחת אופניים. לנסוע עד הגבול.
משם מעביר אותי מישהו במסך הברזל.
היה כבר גדר ברזל עם מוקשים.
מעביר אותי לצד האוסטרי ושם מישהו מחכה לי.
ועד הגבול נסעתי באופניים.
כאילו אני נוסע לטייל.
אז. למעשה. רוחי ואני.
רוחי חברה ואני נוסעים.
היו לי פתקאות מהחנות כביכול לגבות כספים מהכפרים ליד הגבול.
שהם חייבים כסף לחנות שלנו.
באמת. כל שתי דקות עצרו אותנו.
הייתה שמירה חזקה ביותר.
היה כבר לא היה לגאלי לעבור את הגבול.
עצרו אותנו אבל רגע.
היינו מכנסיים קצרים.
חולצה לבנה. זה היה בסוף מאי.
לא. סוף מאי.
כן. משהו כזה.
אביב.
אף אחד לא ירד.
לי רק היה מעיל הגשם שאני מגולגל מכיוון של האופניים ונוסעים לעשות חיים.
בחור ובחורה.
עוד עשו לנו כל מיני בדיחות השומרים שעצרו אותנו.
מגיעים לכפר מסוים. שאני את שמו לא זוכר.
אדם כבר מחכה לנו שם עם סימנים שהיו.
מסדר אותנו באסם.
למעלה תחכו. אנחנו מחכים. למוחרת.
בלילה היינו צריכים לעבור את הגבול.
למחרת הלילה פתאום הוא אומר שקט. כולם. אנחנו נשארים כאן עוד יום אחד.
ומתיישב. נכנסים לתוך החצר שלו כמה וכמה מכוניות צבאיות.
של משמר הגבול של האבו.
הש.ב הונגרי והז'נדרמניה.
מחכים שם.
שם הרגשתי פחד.
מעניין. שם הרגשתי בפעם הראשונה שההיטלר יתפסו אותי.
אולי מפני שאני הייתי יותר מבוגר.
אולי מפני שהייתי יותר הבנתי לא יודע למה. אבל פחדתי.
וגם העניין הזה שהיינו צריכים להיות בשקט למחרת.
לא לעשות שום רעש. שום קול להוציא.
ולמחרת היום.
מוביל אותנו לגבול.
יורד גשם. מלא בוץ.
ואומר: "תדרכו רק איפה שאני דורך".
לא יודע אם היו שם מוקשים על באמת. אבל אותנו הוא הפחיד.
תדרכו איפה שאני דורך ואנחנו דורכים.
ככה הולכים בשורה עורפית.
בזהירות. כמובן.
ככל שאתה משתדל לדרוך יותר.
איפה שהוא אומר.
אתה יותר מתנדנד אבל על כל פנים.
אנחנו הולכים. מגיעים ל.
בהתחלה עוברים מתחת לגדר.
אחר כך ההליכה הזאת. בין הגדרות.
ואחר כך מגיעים לגדר השנייה.
גדר תיל כזה. שם אני קורע את המעיל גשם שלי
ושם הוא אומר: "אתם רואים את היער?"
"כן". "שם מחכים לכם. אני הולך בחזרה"
והוא עוזב אותנו. "תלכו ישר".
מה לעשות. היא ואני הולכים ישר וכשאנחנו הולכים יש שם שביל.
עובר משמר של.
אני החלטתי שהם היו רוסים. משמר.
יש שם תעלה. אנחנו גולשים לתוך התעלה.
עומדים במים עד הצוואר.
או עד החזה
והמשמר
נעצר או לא עובר. וזה.
זה לא דחוף להם.
הולכים הולכים.
יוצאים. הולכים ביער.
זו הייתה אחת ההליכות הקשות בחיי.
כי הרגל. הנעליים התמלאו בוץ והיו כבדים מאוד והיה לי תרמיל.
הייתי צריך לסחוב את זה ורוחי נתלתה עליי.
בקושי היא יכלה ללכת.
ואני. אני הגיבור. אני בקושי הלכתי.
העיקר. מגיעים ל.
בית של המישהו שקיבל אותנו. נותן לנו חלב חם.
מכניס אותנו למיטה.
אחרי שתי דקות רוחי מופיעה שוכבת לידי. מה קרה?
הוא רצה לאנוס אותה אז אצלי היא הרגישה יותר בטוחה ובצדק.
ישנו. למוחרת היום הוא מסיע אותנו הביא ירקות ל-Wiener Neustadt.
Wiener Neustadt זה עיירה קטנה לפני Vienna.
ומשם ל-Vienna. לרוטשילד הוספיטה.
רוטשילד הוספיטה זה היה מחנה המעבר שהג'וינט ארגן
ב-Vienna.
ומשם למעשה. שם חיכו אנשים או לעלות ארצה או לעבור למקום אחר.
ברוטשילד כבר לא היה מקום אז אותנו העבירו.
טרנספורט חדש. העבירו אותנו לאסברגרשטראסה.
גם כן. זה בניין של הבית ספר.
ששם חילקו אותנו לפי מפלגות.
אני. היות והייתי דתי. חילקו אותי לקיבוץ מזרחי.
קיבוץ מזרחי זה היה אולם ההתעמלות.
מיטות שתי קומות.
מחולק בנים בנות.
מדריכים חניכים ושם אמורים לחכות עד
שיגיע התור שלנו לעלות ארצה.
מה שאתה קורא ״קיבוץ מזרחי״.
היו ילדים מכל מיני ארצות?
הונגריה. רק הונגריה.
אבל גם ילדים שבכל אופן. עברו דברים קשים. -בוודאי.
כולם היו פליטים. -כן. פליטים ממקומות. מהכפרים.
מקומות. מכפרים בהונגריה.
ואולי גם פליטים. -היו גם.
אולי. אולי לא רק. אולי מסלובקיה. אולי מרומניה.
כן. היו גם מסלובקיה.
רציתי לשאול אותך. באיזה מצב הילדים היו? באיזה מצב אתה זוכר את הילדים?
תראי. אני למדתי.
אתה רואה פתאום ריכוז של ילדים מכל מיני מקומות.
זה פלא.
שם אני למדתי לשחק שח.
שיחקנו שחמט בלי סוף. הלכנו. את ה.
כל ההשכלה האופראית שלי קיבלתי ב-5 החודשים שהייתי ב-Vienna.
הלכתי לבורגתיאטר. כי האופרה עוד לא פעלה.
וראיתי אופרה אחרי אופרה. אחרי אופרה אצל הווינאים האלה.
שהם מטורפים במוזיקה כנראה.
היינו הולכים לאלטה דונאה. לדנובה הישנה. כדי לשוט בסירות.
והיינו הולכים לבריכת השחייה כדי לשרוף. כדי להשתזף שם.
כלומר. במילים אחרות. עשינו חיים.
לא רק אני לבד. עם קבוצת ילדים באופן חופשי. זאת אומרת.
עד כמה שזה עצוב להגיד. לא היינו פליטים.
לא הרגשנו פליטים.
הרגשנו. אני הרגשתי עם החברים שלי.
יכול להיות שזה היה הרבה יותר דרמטי היה להגיד שכל היום ישבתי ובכיתי.
לא כל היום ישבתי ובכיתי אלא זו הייתה תקופה מעניינת. מרתקת.
לקחו אותנו לטיול על הרכס.
מחנה קיץ גם משם. דאגו לנו.
זה שאני ישן על מיטת קומותיים זה לא הפריע לי בכלל.
אוכל היה בסדר.
קיבלנו קצת הדרכה.
היו שם מדריכים יותר מבוגרים שקצת לימדו אותנו.
קצת עשו סדר בינינו אבל הכול ברוח טובה.
זאת אומרת שהילדים כבר כל כך מהר השתקמו?
אני לא יודע אם לקרוא לזה השתקם.
כי אני לא אומר שאנחנו השתקמנו מבפנים.
אני כן אומר שאנחנו השתקמנו מבחינת ההתנהגות היומיומית.
אולי ההתנהגות היומיומית הזאת. מה שאני מתאר.
זה היה כיסוי מסוים. יכול להיות.
אף אחד.
ילדים לא מדברים מה שהם עברו? -לא. לא.
בלילות לא שמעת למשל בכי? -לא שמעתי בכי.
לא שמעתי צעקות. מה שכן ידעתי.
אני עד גיל 16 עשיתי במכנסיים בלילה. כן?
זאת אומרת יש. יש כל מיני. -השלכות.
נכון. כל מיני עיבודים וכל מיני השלכות לעניין הזה.
אבל אני הלוא יכול לספר רק על הדברים שבהכרתי רק שאני יודע.
אם הזכרנו את השלכות השואה עליך. מה עוד אתה יכול להגיד?
חוץ מזה שעשית עד גיל די מאוחר את.
מה שקוראים לזה "פיפי במכנסיים". -כן.
נראה אם את יכולה להגיד את זה.
מרוב פולניות את לא יכולה להגיד את זה. -כן.
תראי. אני חושב שכל עיצוב חיי זה בהשפעה מסוימת של השואה.
גם עבודתך כ. -גם עבודתי כעובד סוציאלי.
כעובד סוציאלי. ואיך?
אני חושב שה.
העניין הזה שאני התחלתי את העבודה הסוציאלית בארץ אחר כך.
כמדריך בעליית הנוער. עבדתי עם ילדים פליטים
והיה בזה איזשהו צחוק הגורל.
פליט מהונגריה ואני קופץ כרגע ל-52'.
באמצע יש עוד קטע שאת לא מאפשרת לי לספר.
לא. לא. לא. -אני סולח לך.
אנחנו נדבר.
ב-52' הייתי בעליית הנוער וגמרתי סמינר למדריכים כאן בארץ.
ואני הייתי אז בן 19. משהו כזה.
אני הייתי מדריך של ילדים שבאו ממצרים. ממרוקו.
מתימן או מפרס.
לא היה לי המושג הקלוש ביותר מה אני עושה.
לא ידעתי את השפה שלהם.
לא ידעתי את התרבות שלהם.
לא ידעתי מה הם השאירו מאחוריהם ויעני.
אני המדריך שלהם בעצמי פליט. בעצמי.
הייתי בתקופות של הסתגלות למדינה חדשה.
לסביבה חדשה אז זה מצב.
מגוחך פשוט. אם חושבים על זה. וזה התגלגל ככה.
על כל פנים. אני חוזר ל-Vienna.
כן. אנחנו חוזרים ל-Vienna.
לא יעזור לך שום דבר. את כבר השבויה שלי.
את חושבת שאני השבוי שלך?
לא. את השבויה שלי.
מופיע שם רבי אחד. הרב קנפלר. ג'ינג'י.
ושואל: "מי רוצה לנסוע לאנגליה לישיבה?"
אני הייתי כל הזמן מתכתב עם ההורים.
היו גם שולחים לי דברים מהונגריה.
הם היו אמורים לעבור אחרי אבל סבתא קיבלה התקפת מרה.
היא הייתה צריכה לעבור ניתוח.
זה הסיפור על כל פנים.
אני חושב שזאת גם האמת והם לא יכלו מיד לעבור.
אמרו. ״עד שסבתא תבריא אתה תיסע לאנגליה לישיבה״.
היו לנו קרובים באנגליה.
נרשמתי אצל הרב קנפלר. נסעתי ללונדון לישיבת עץ חיים.
ולמדתי שם בישיבה שמונה חודשים.
אפיתי מצות. עשיתי את כל הדברים הטובים שעושים בחורי ישיבה.
ובשבתות אחרי הצוהריים ישבתי ברכבת
התחתית ונסעתי לדוד שלי. ב- Northumberland לבקר אותו.
אני בחור הישיבה.
אז אם מעניין אותי איפה אני התפוגגתי?
יש לך כאן רמזים. זה לא היה בהכרה שאמרתי אני בוגד.
או אני חוזר בשאלה. אלא פשוט מאוד.
ללכת ברגל היה רחוק.
אמרתי מה יש? רכבת תחתית. ונסעתי.
במאי.
האם המשכת באותה תקופה את התפילה שלך?
מה זאת אומרת? למדתי בישיבה. כל יום התפללתי וכל זה.
אתה כל יום הנחת תפילה?
אני הייתי אני. הייתי אומר.
פיתחתי את היכולת המעולה ביותר.
המשובחת ביותר. להעמיד פנים.
זהות כפולה זה כלום.
אני זוכר שב-Vienna.
היה לי מעיל גשם של הצבא האמריקאי.
מגבעת רחבה.
הדבר הראשון שעשיתי ב-Vienna. קניתי אקדח צעצועים.
שהיה נראה כמו אקדח אמיתי. שמתי את זה בפנים.
בתוך המאיר הפנימי.
הייתי עומד על הפלטפורמה האחורית של החשמלית.
מגבעת. סיגריה בפה.
מי אני הייתי? המפרי בוגרט. לא עזר שום דבר.
המפרי בוגרט היה הגיבור שלי.
כי עוד בהונגריה ראיתי את המפרי בוגרט בקזבלנקה וכששם שרו את ה"מרסייז".
לא יודע אם את זוכרת את זה.
בכיתי כמו באמצע הקולנוע.
בכיתי כמו אינני יודע מה.
מי המרסייז? מה יש לי עם המרסייז?
אם את זוכרת את כל הסיטואציה הזאת. -את הסצנה הזאת. כן. כן.
אז אני. עניין של העמדת. העמדת פנים למדתי נהדר.
ודרך אגב. זה אחר כך. זה שאלה מתבקשת לאחר מכן.
מתי אתה באמת כי כבר שנים אתה בעצם מעמיד פנים?
בגיל 36. -אתה שנים מעמיד פנים. העמדת פנים.
מתי המסכה הזאת נופלת ממך?
ולמה? מי אמר? יש סיכוי שהיא לא נפלה.
מה יש? אני עד היום. מה. היום אני מעמיד פנים של אקדמאי.
היום אני מעמיד פנים של פרופסור חשוב.
כן. מה יש?
יש סוציולוג מאוד מפורסם. גופמן שמו.
שכתב ספר על "Presentation of Self in the Every Day Life"
והוא מספר איך אנשים מציגים בבמות שונות בחיים שלהם דמויות שונות.
אני חסיד שלו. אני מציג דמויות שונות.
כרגע אני מציג את הפליט.
את השריד. שמרואיין. מה דעתך על זה?
זאת אומרת שאתה חושב שאנחנו כל החיים מעמידים פנים?
כל החיים מעמידים פנים.
גם בין עצמנו? -באורגזמה לא.
הסיטואציה היחידה שבו אני חושב שאדם לא מעמיד פנים.
אם הוא לא מזייף את האורגזמה כי אז גם שם אפשר.
אבל אם יש לו אורגזמה אמיתית.
זו הסיטואציה. הייתי אומר.
החייתית האמיתית היחידה שיש לו.
עכשיו. יכול להיות שיש דרגות בעניין זה.
טוב לא ניכנס לזה. כן.
זה לא בדיוק הנושא שלנו.
כי אני פתאום חושב על הורים.
על אמא שמבכה את ילדיה.
ויש בזה הרבה הצגה גם.
את רואה היום נשים שמקבלות היסטריות: "איפה הבן שלי?
איפה הבת שלי?
תחזירו אותו!"
וצעקות וכולי וכולי.
זה נראה נורא. כן. הפייזר.
זה הצגה.
לעשות התרבות שלה מכתיבה לעשות את זה.
על כל פנים במאי בלונדון אני מקבל מכתב מההורים
שכותבים לי שיש הסכם בין. אמור.
עומד להיחתם הסכם בין ממשלת הונגריה לממשלת ישראל על איחוד משפחות.
זאת אומרת: ״יוחנן סע ארצה״.
אני הולך אומר.
מודיע לכל אחד. אני מיד עולה ארצה.
מיד נוסע. הולך לסוכנות.
אומר: "אני רוצה לעלות ארצה. בבקשה לעלות אותי".
אמרו: "תקנה כרטיס. אתה בא מארץ רווחה".
אמרתי: "מה אתם רוצים מהחיים שלי? ארץ רווחה. אני בקושי יש לי".
לא עוזר שום דבר. הסוכנות המפוארת שלנו.
אני עד היום זוכר את הפקיד הזה שיושב שם אז אמרתי: ״עליית הנוער״.
״אתה כבר בן. עוד מעט בן 17. אתה כבר לא עליית הנוער״.
העיקר אני אוסיף מכל מי שהיה מוכן לתת לי כסף.
קצת מהמשפחה. קצת מהישיבה.
קצת היה לי כסף מהעבודה.
קונה כרטיס. נוסע.
Dover. Cannes. Cannes.
Marseille. Marseille עולה על אניית ארצה.
לעלות ארצה ומי באונייה?
כל הקבוצה שלי מ-Vienna. התור שלהם הגיע.
מה שאני עברתי באנגליה.
ההבדל. שאני נסעתי בקבינה.
הם נסעו על הסיפון.
אני שילמתי והם לא שילמו. כן? זה.
ומתי אתה עולה בדיוק? -במאי 1950. מגיע ארצה. לוקחים אותי.
למרות זה שהייתי עולה חשוב מארצות רווחה.
לוקחים אותי לשער העלייה.
מאבקים אותי נגד משהו.
נגד הפליטות. כנראה.
ואומרים. נותנים לי תלוש רישום.
״תקבל תעודת עולה״ ואני קופץ על הגדר. אמרתי: ״יותר במחנות אני לא נשאר".
לא. וברחתי משם.
רק שלא היה לי לאן ללכת. לא הכרתי אף אחד.
אז ברח איתי ביחד אחד. שווימר אחד.
שיותר מבוגר ממני.
שהוא היה פעיל ב"פועל המזרחי".
והוא קצת הכיר. ואני. לקח אותי לחיפה.
ליד ואדי ניסניס.
ואני יושב על המרפסת של תנובה ואוכל לחמנייה ארוכה כזאת.
היו לחמנייות ארוכות. עם לבן.
אני מרגיש את עצמי מלך.
אני בארץ ישראל.
חופשי סוף סוף. מזוודה קטנה.
שהיה כל ה. עכשיו נראה מה יהיה.
הוא מספר לי שבבני ברק יש בית חלוצים.
אני הולך לבני ברק. הולך לבית החלוצים.
אומרים לי: ״בסדר אתה יכול להיות כאן שלושה ימים או שבוע ימים״. משהו כזה.
בינתיים תוכל לישון כאן.
יהודים תמיד ידעו מה זה עבודה סוציאלית רק לא קראו לזה ככה.
בכל העולם. ישראל ערבים זה לזה.
ושזה לא צריך להיות דתי. בשביל זה צריך להיות יהודי.
ואני החלטתי ללכת לישיבת פוניבז.
הלכתי לישיבת פוניבז. שיקבלו אותי. לא קיבלו אותי.
מדוע בעצם? -מדוע? הייתה לי חליפת פלנל לבנה.
מגבעת חומה.
עניבה חומה ועוד כשהרב מראיין אותי.
ברוב חוצפתי.
אני מוציא קופסת סיגריות מכסף ומכבד אותו "אתה מעשן?"
זו הקופסת סיגריות שאבא שלי נתן לי.
היו קופסאות כאלו ממתכת.
אז הוא אומר: "לא. לא מעשן. תודה רבה. אבל אתה לא מתאים לישיבה שלנו".
לא הבנתי למה.
היום כשאני חושב על זה. זה ממש לא.
חוזר לבית החלוצים ואז תראי את צחוק הגורל.
מי מופיע? יוסי בנצ'י. זה שגורש.
הוא עזב את הונגריה.
היה במחנה Depi באוסטריה.
התחתן שם מחדש.
עלה ארצה ועכשיו גר ביפו בחדר אחד
ומטבח בדירה מחולקת ברחוב 51.
ואז אומר: "יושימקה. יוחי. תבוא לגור איתנו".
ואני הולך לגור איתם ואני ישן במטבח.
והגבירה שלא הכרתי אותה בכלל. אשתו. מקבלת אותי כאילו אני הייתי הבן האובד.
לא הכירה אותי. לא ידעה שום דבר. היא רק ידעה שאני הבן של פרידה.
ויוסי בנצ'י עובד כמו סוס.
היה עובד במשך היום בפירוק מזרנים.
פירוק חבלים כדי לעשות מזה מזרנים כשהיה חוזר מהעבודה.
שחור. הפה שלו בפנים היה שחור מהאבק השחור. מתרחץ.
אוכל משהו ורץ לויקלט.
הוא היה המחלק של.
הממיין את העיתונים.
מי נוסע לחיפה. מי נוסע זה.
הסעת עיתונים.
כל הלילה עד השעות המוקדמות של הבוקר ואני.
אני מוצא לי ברחוב הירקון ספרייה הונגרית
והולך ונרשם שם וקורא בהתלהבות גדולה.
ספרים. ספר אחרי ספר.
ומחכה למה? למלא את השליחות של אבא שלי.
השליחות של אבא שלי: ללמוד.
אומר לי: ״יוחנן אתה רק תלמד. תלמד. תלמד. תלמד. כי זה הדבר החשוב ביותר בחיים״.
באמצע התקופה הזאת יש גם.
הורים שולחים על ידי אנשים אחרים שעלו ארצה.
שולחים חבילה פה. חבילה שם.
מאמריקה שלחו סקריפט. את יודעת מה זה סקריפט?
היו שולחים סקריפט ואני מוכר את זה.
נותן קצת ליוסי בנצ'י. שומר קצת לעצמי.
וההורים מטפלים כל הזמן בזה שהם
איחוד משפחות בהונגריה. ואז עוצרים את אבא
ואומרים לו: ״אתה חושב שאנחנו לא ידענו את כל העסקים שלך?
ידענו. רק לא הפרעת. עכשיו אתה רוצה לצאת? לא״.
הוא קיבל 8 שנים בבית סוהר. מזה הוא ישב 4 שנים.
כל. -הוא סיפר על היחס בבית הסוהר?
הוא סיפר שהוא קיבל יחס טוב.
מפני שכל הכסף של המשפחה הלך לשוחד
וזה היה אחת התקופות המפוארות של אמא ושל אחי.
שנשארו בהונגריה.
שבאמת שילמו הרבה מאוד שוחד כדי
שיקבל אוכל כשר ושלא יעבידו אותו יותר מדי קשה אבל הוא עבד.
הוא עבד במכרה מלח במזרח הונגריה.
אז כמובן. אם הוא בבית סוהר אז הם לא יכולים. אין איחוד משפחות ואין שום דבר.
אני בינתיים מתגלגל לירושלים.
גר אצל דוד שיפר. בן דוד של אבא.
כאן אני עומד לסיים את הסאגה שלי כמעט.
תראי גם יוסי בנצ׳י אמר.
אחרי שהייתי אצלו 4-5 חודשים: ״יוחנן.
עכשיו הגיע הזמן שתחפש לך מקום אחר״.
היה לי בן דוד מאוד מפורסם בכפר הס.
ראובן איילנד. שמצאתי אותו. אחרי זה מצאתי את משפחת איילנד.
והוא רצה לעשות ממני מושבניק. לא כל כך הצליח.
התגלגלתי ממקום למקום. הייתי אז בן 17-18.
בירושלים הייתי על הגבול של עבריין צעיר.
לא גנבתי ולא עשיתי הסתובבתי בחוגים מאוד מפוקפקים.
לילה אחד הייתי בלש פרטי.
מישהו סידר לי לעקוב אחרי משפחה בוגדת. אישה בוגדת.
והסתתרתי בארון בגדים מול קולנוע אדיסון בירושלים.
כדי לראות. לתפוס אותם.
פחדתי. עשיתי במכנסיים כמעט מרוב פחד.
למזלי. אף אחד לא בא.
הזוג. הבוגד לא בא.
ברחתי משם כל עוד נפשי בי.
גמרתי את הקריירה שלי כבלש פרטי.
הדוד שלי. שיפר.
שהלך לעולמו בינתיים.
נמאס לו מהעניין הזה גם כן והתחיל לומר לי: ״יוחנן אתה צריך להתחיל לעשות משהו״.
לא היה פשוט אז למצוא עבודה.
אז הוא מצא לי עבודה.
שלח אותי בהתחלה לנחושתן מעליות.
שיקבלו אותי לעבודה. לא קיבלו אותי.
אבל. להיות פועל בניין. קיבלו אותי.
הלכתי להיות פועל בניין ואני זיפתתי בזפת שחורה
את כל שיכון פג"י בבית וגן ונהניתי מזה.
מפני שזה עבודה פיזית והיה נחמד מאוד.
ואז תראי איך העולם מתגלגל.
אשתו של שיפר. דודה גיטוש.
מכירה את הטבחית ההונגריה של הסמינר למדריכים דתיים בבית וגן.
היא מדברת עם הטבחית: ״יש לי כאן אחיין. בחור נחמד.
אולי אתם מוכנים לקבל אותו ללמוד שם?״
הטבחית מדברת עם מי בבית?
הרצל. שהיא אשתו של המנהל. שמשון רוזנטל
ומקבלים אותי לסמינר.
ואני בא ללמוד בסמינר ושם. למעשה. התחילה הכניסה שלי לחברה הישראלית.
מהסמינר למדריכים. עליית הנוער.
בית הספר לעבודה הסוציאלית. אוניברסיטה והלאה.
אח"כ גם התחתנתי וכל זה אבל זה לא שייך לעניין.
כן. אבל בינתיים יש שני ארועים שמאוד חשובים פה בארץ: מצד אחד
משפט אייכמן שאתה.
וגם המשפט אז של גרינוולד קסטנר.
איך אתה? -משפט אייכמן.
כל המשפט שכבתי על המיטה. גרנו באיזשהו מרתף.
אז כבר הייתי נשוי.
גרנו באיזושהי דירת מרתף בשכונת הרב קוק.
שכבתי על המיטה ממש ממש. והתייפחתי בבכי.
קראתי בעיתון הארץ את הדיווח. או בעיתונים אחרים.
עוד לא היה טלוויזיה. שמעתי ברדיו ופשוט בכיתי.
כמעט הייתי אומר. ללא שליטה.
זו הייתה תקופה שבו.
לא כל כך הפרטים שנזכרתי בהם אלא באיזה שהוא מקום ה.
אווירת הזוועה כלפי חוץ.
הלכתי לאוניברסיטה כבר. הייתי צבר.
התאמצתי כמו אינני יודע מה.
שיחשבו שאני ישראלי. -ישראלי. סברס.
אני מה. דיברתי ולא יכולתי לעזור. כי יש לי מבטא הונגרי על הכיף כיפאק אבל
התאמצתי כדי שלא יחשבו שאני פליט.
לא יחשבו שאני זה.
אלא מה. אני אחד מהחבר'ה. כן?
בתוך החדר סיפור אחר לגמרי.
מה היה בתוך החדר? -בכי.
בכי ומה שלא היה לי.
ואני מברך על זה את מי שאפשר לברך. לא היו לי חלומות.
ועד היום. אני היום חולם הרבה וזוכר חלומות.
ואין לי חלומות זוועה ואני מאושר על זה
ואני מפחד שככל שאני מזדקן. יתחילו לבוא לי חלומות זוועה.
אני מקווה שזה לא יקרה.לי וזה לא היו.
איך הגבת ל. -קסטנר.
קסטנר. -הוא היה גיבור בעיניי.
מה זאת אומרת לנהל משא ומתן עם האסאס?
מה זאת אומרת להיכנס פנימה ולא לעשות במכנסיים. מרוב פחד?
הלא כל קצין יכול היה להוציא אקדח ולירות בך במקום.
אף אחד לא היה שואל אותו שום שאלה.
אף אחד לא היה אומר לך מה פתאום הרגת יהודי?
ולבוא ודרישות כאלה ודרישות כאלה.
עכשיו. למה 5.000?
אני משוכנע שאם הוא היה יכול 10.000 הוא היה מציל 10.000.
ולמה הוא בחר את אלה שבחר?
א'. מותר לו. ב' הוא בחר את מי שחשב שכדאי לו.
לא. לא היו לי שום טענות כלפיו. עכשיו בסדר. יכול להיות שהוא עשה פרוטקציה לבת דודה שלו.
יכול להיות שמישהו נתן לו 100 דולר כדי שייקח מישהו.
זה נחשב. זה משהו?
אני חושב שמה שישראל עשתה לקסטנר זה עוול גדול.
וגם אז חשבת את זה?
אמרתי את זה כל מי ששאל אותי. -אני מדברת עכשיו על השנים הללו.
אני מדברת באירוע עצמו למשל.
שהיה איזה עליהום?
ראשית כל. תראי אני הייתי קורא של העולם הזה.
ותמיר היה אז גיבור שלי.
נו. אז הוא היה. -והיו לי. באמת לא הבנתי אותו.
ואני זוכר. רגע אחד מה הוא רוצה?
אני זוכר שאז אני התלבטתי בכל העניין הזה. מה רוצים?
לא הבנתי אז.
לא ידעתי לתת איזה פירוש. מפני שאולי.
באמת פשוט לא ידעתי את הפרטים ולא היה לי ידוע.
אבל להאשים את קסטנר?
כשהרגו אותו.
אני חשבתי שזה פשוט מאוד פשע בזוי.
לא גיבור גדול מי שהרג אותו. הוא לא עשה טובה לאף אחד.
עכשיו. מבחינת אישיותו של קסטנר. איזה מין בן אדם היה?
לא הכרתי אותו. אין לי מושג.
אבל מה שהוא עשה באופן ציבורי.
הלוואי והיו כאלה הרבה.
היו. את יודעת. קסטנר מבחינה מסוימת.
בעיניי. כמו שינדלר.
שינדלר עשה את התרגילים שלו לטובתו אבל הציל יהודים.
עושים ממנו היום גיבור גדול. בוודאי. באמת היה גיבור. לא רוצה לקחת אותו.
קסטנר היה גיבור יהודי.
הלוואי. תארי לעצמך אם ב-Warshaw או ב-Kovno. או בכל מקום אחר היה
קם קסטנר אחד ומוציא כאן
חמשת אלפים ושם עשרת אלפים. מנהל משא ומתן עם הגרמנים. מאיט אותם.
מאיט את הקצב של הפעילות שלהם באיזושהי צורה.
אז כך שזה לא.
ישראלינו הנחמדים הם לא כל כך נחמדים.
זהו זה.
אתה הזכרת א׳.
שאבא שלך תמיד אמר לך ללמוד והחיים שלך. כולם עוצבו בגלל העבר שלך?
נכון. -אתה יכול להרחיב קצת?
ב-Csikéria כשאני הייתי בבית הספר העממי.
כן. -נתנו לנו שידה.
שורה תחתונה של השידה.
שורה של ספרים עם כריכה. גב אדום.
דובנוב המקוצר. מתורגם להונגרית.
ואני לוקח את זה. הייתי בן 7. 8.
מעלעל בזה. תמונות בסוף.
תמונות מפלשתינה.
דיזנגוף על הסוס הלבן שלו. גפירים. דגניה.
עדלאידע בתל אביב.
ואני יושב עם אבא ואבא אומר לי: ״יוחנן. אנחנו נהיה שם״.
זה ב-30 ו. אני יודע. ב-36׳. 37׳. 38׳.
והיה ברור לגמרי.
היה ברור לגמרי שאנחנו. זה. זה המטרה הסופית שלנו. כן?
אני לא זוכר שסיפרתי את הפנטזיה של אמא.
שהייתה מסופרת. אני יודע. כמה פעמים.
שהיא עומדת על הכרמל
בווילה על המרפסת.
סיפרתי את זה? -בהתחלה. כן.
ואני בא. הרופא. אני. הבן הרופא. חוזר מלמטה.
במכונית והיא רואה אותי. איך שאני מתקרב. עם המכונית.
אלה סיפורי ילדים. שההורים סיפרו לי.
ביחד עם כל מיני סיפורים אחרים.
אחר כך. העניין של ה.
לימוד. בבית תמיד למדו.
אבא למד איתי באופן קבוע.
לא שאני מאוד אהבתי את זה. פרקי אבות עוד איך שהוא.
אבל כל מיני דברים אחרים שהוא ניסה ללמד אותי.
אני לא כל כך אהבתי מפני שלא אהבתי שדוחפים לי דברים.
תמיד היה לי איזה שהוא
דווקא איזה שהוא התמרדות כזאת.
הרבה מאוד אני שאלתי את עצמי. מה?
אחד הנושאים המרכזיים שגם חקרתי
וגם עסקתי בהם אח"כ בעולם האקדמי זה חינוך פנימייתי.
כתבתי על זה וחקרתי. וגם עבדתי הרבה שנים בפנימיות.
ושאלתי את עצמי: ״איך זה התגלגל?״
אז אחר כך אמרתי בליבי כך.
אחרי גיל למעשה 12.
אפילו 11.
לא הייתי רצוף בבית אף פעם יותר משנתיים.
בדרך כלל פחות אפילו.
תמיד עברתי ממקום למקום. תמיד הייתי בסידור חוץ ביתי
או בגטו.
או כדי ללמוד ב-Budapest. בזמן שהמשפחה ב-Szombathely.
או להיות ב-Vienna או באנגליה או כנער צעיר.
באנגליה הייתי בפנימייה. ישיבה זה פנימייה.
במחנה מעבר באוסטריה הייתי בפנימייה.
מחנה פליטים. קיבוץ מזרחי זה מסגרת פנימייתית.
זאת אומרת.
זה באיזה שהוא מקום הפך להיות חלק מהעולם שלי.
כשנסענו לארצות הברית.
ונסענו לארצות הברית. אני הייתי. בן מתי נסענו לארצות הברית?
ב-68'. אחרי ששת הימים.
אז הייתי בן קרוב ל30.
יותר מ-30. 36 משהו כזה. מישהו יעשה את החשבון.
ואני זוכר את החוויה.
שאנחנו. אני נוסע במכונית והכביש לא נגמר בארצות הברית.
אתה נוסע. אין גבול לפניך.
אתה נוסע ונוסע ונוסע ונוסע ונוסע. ועדיין אתה יכול לנסוע.
אני זוכר מין הרגשה. דיברנו על זה עם אשתי. עם יעלה.
של תחושת חירות וחופש.
אבל אז רק תפסתי כאילו את החירות הגיאוגרפית. פוליטית
והייתה בזה גם משהו חירות נפשית. השתחררתי.
היה בזה משהו. כאילו אמריקה. מהבחינה הזאת פתחה בפניי את העולם.
ואמרה לי: ״רגע אחד. יש עולם רחב וגדול.
מלא וגדוש דברים נפלאים. דברים איומים גם.
אבל גם דברים נפלאים.
אין צנע. אין גבול לפניך.
אין שואה. כמובן. אין סיפורים על שואה״.
מה נשאר אצלך מהעולם הדתי? -אמונה גדולה מאוד.
במה אני מאמין. את שואלת אותי?
כן. -בכל מה שאני לא יודע.
אבל זה לא האמונה של בית אבא?
זה לא האמונה של בית אבא.
אז מתי. מה. מתי זה היה באמת?
הרגע שאתה ידעת. ״אני לא דתי״?
אני לא דתי. זה אמרתי לך.
אני ידעתי את זה עוד בבית המכוכב.
כן. אבל אתה אמרת שבכל זאת המשכת. -העמדתי פנים. העמדתי פנים. נכון.
אבל מתי אתה לא צריך להעמיד פנים?
צריך הייתי כל הזמן. אבל תראי.
אח"כ כל הקריירה שלי אני עבדתי במוסדות דתיים.
עברתי במשרד הסעד הדתי.
עליית הנוער הדתי. סמינר דתי. כל הסביבה שלי הייתה דתית.
אני עברתי בפני התיבה
ובגיל 36 הורדתי את הכיפה והיה לי קשה מאוד.
היה לי קשה מאוד כי אמרתי בליבי: "מה יגידו כל תלמידיי?".
למה רצית להוריד את הכיפה? -א׳. נמאס לי.
ב׳. רציתי חירות. רציתי חופש לנסוע בשבת.
רציתי חופש לאכול מה שאני רוצה.
וקיבלת את החירות הזאת? -קיבלתי את זה. טוטאלית לקחתי אותה.
האם עשית. אתה מאלה שחוזרים להונגריה לביקורים ואם כן. איך אתה מרגיש?
וואלה. וואלה. את מסמרית את.
פעמיים ביקרתי בהונגריה.
ו? -פעם ראשונה. אמרתי בליבי.
אני מראה לאשתי את השורשים.
איפה נולדתי. איפה למדתי.
איפה גרנו ואכן. הגענו להונגריה.
זה עוד היה בתקופה הקומוניסטית. זאת אומרת.
זה עוד היה כבר אפשר היה לנסוע אבל עוד בארץ לא נתנו ויזה.
ויזה קיבלתי ב-Vienna ועוד היו שמירה מאוד חזקה.
זאת אומרת. הדיכוי עוד היה קיים.
והלכתי מקום אחרי מקום.
ואיך שמבלי לשים לב לזה.
איך שאני הולך ממקום למקום.
זה לקח איזה שבוע ימים ל-Budapest. Szombathely היינו גם אחר כך ב-Szombathely.
אני נכנסתי יותר ויותר למצב פסיכוטי.
רץ כמו מטורף. רב על כל דבר.
מקבל דיכאון.
לא מעניין אותי שום דבר.
עד שכשמגיעים ל-Santhishberburg.
איפה שהיו הבתים המוגנים.
מתיישב על ספסל. פורץ בבכי. ונשבר לגמרי לרסיסים.
הייתה לי פנטזיה.
הפנטזיה הייתה. ידעתי שבנו את המלון הילטון. ב-Buda.
הוא מסתכל על דאנובה.
הפנטזיה שלי הייתה. אני עומד על המרפסת של
הילטון ומשתין על הדאנובה ואני מודיע.
הנה אני. למרות זה. כאן.
לא היה. לא דובים ולא יער. הייתי סמרטוט.
בכיתי והייתי במצב. באמת. נפשי. מאוד מאוד גרוע.
אז שכרנו מכונית.
נסענו עוד ל-Szombathely. ל-Balaton.
ויצאנו את הגבול. זה היה כל כך מעניין.
עוברים שם נופים יפים והיא העלה אשתי. צברית.
היא אומרת: ״בוא יוחנן. תעצור. תיכנס ליער. נראה את היער״. פחדתי.
היא לא ראתה ואני ראיתי כל עשרה מטרים.
יש שם עמדות. באמת היו עמדות של שומרים. ככל שהתקרבנו יותר לגבול/
ואולי איפה שלא היו אני גם ראיתי שיש.
ראיתי שם חיילים. ראיתי שם אנשים. פחדתי להיכנס.
לא רציתי לעצור. פעם אחת היא שכנעה אותי: ״נעצור כאן.
ניכנס. היער נהדר״.
אז עצרתי. מתחילים להיכנס. ברחתי בחזרה. לא רוצה.
מגיעים לSt. Gotthard. זה נקודת גבול.
עוברים את הגבול לאוסטריה:
ותגיד לי שזה לא שיגעון. אני אומר: ״איזה מזג אוויר יפה. איזה נוף נפלא״.
ויעלה מסתכלת עליי ואומרת: ״אתה השתגעת? הלוא שום דבר לא השתנה.
הלוא. מעבר למחסום היה אותו מזג אוויר בדיוק״.
ההרגשה שלי השתנתה.מבלי שאני אעשה לעצמי דין וחשבון על זה.
אז זה היה הביקור הראשון.
היה בתוך הביקור הזה עוד איזה שהוא אינצידנט.
בערב היא מנדנדת לי. ״אז נלך למסעדה. מה. נשמע מוזיקה צוענית".
אז הלכנו לאיזה מסעדה עם מוזיקה צוענית.
ושם הצועני מנגן לי את היידישע מאמא.
פיצץ אותי.
אחרי ה"יידישע מאמע". הוא מנגן לי את "אווה מריה".
עוד יותר פיצץ אותי. אז אני קם. צועק עליו ואני אומר לו: ״דע לך שלמרות זה
אמא שלי עכשיו בירושלים מבסוטית וכו' וכו'. וכו'״.
ויצאנו ברוגז והוא מסכן לא ידע מה אני רוצה ממנו בכלל.
פעם שנייה. נסעתי לכנס. היה שם כנס של פסיכולוגיה נוגינטיבית ונסעתי כבר.
הגעתי לבית מלון אלגנטי. אמרתי: "אני תייר".
אכן נסעתי. נסעתי במכוניות מפוארות. זאת אומרת.
באמת כמו תייר שיש לו כסף ויכול.
הלכתי לאופרה ומסעדת הונדל. ומקומות טובים והכל מפואר ויפה
ולא אגיד שהרגשתי רע.
אבל יותר אני לא נוסע להונגריה. -למה?
תראי. אני תמיד מתפעל מזה שאני אומר שאני לא שונא אף אחד.
אבל כששואלים אותי על הונגריה אני אומר אני שונא אותם.
ואני מתבייש בזה קצת. כי אני חושב שלשנוא זה טיפשי.
אבל אני בכל זאת שונא אותם. לא היה להם שום סיבה לעשות את מה שהם עשו.
הם נהנו מהיהודים שלהם.
והם באמת התנהגו בצורה נבזית.
ו.
נכון שיגידו שאני יודע. אלה נערי הגבעות.
ראשית כל זה לא.
ושנית. לא משנה לי.
אני הייתי. מה שאומרים גם. אמריקאית טובה.
אני קיבלתי את זה ולא נתתי את זה. זה הבדל גדול.
הבדל עצום.
ואם בכל אופן הייתי שואלת אותך מה זה להיות הונגרי?
או מה לקחת. בכל אופן. היית שם. -מה לקחתי?
מה לקחת. או מה זה להיות יהודי הונגרי?
זה אותו שאלה. זה אותה. בערך. שאלה.
יהודי הונגרי זה ראשית כל להיות יהודי פחות טוב מאשר יהודי פולני.
לא צוחק. -אתה באמת מאמין בזה?
לא מאמין. אבל זה מה שלימדו אותי.
הפולישה.
אלה היהודים האמיתיים וזה לא היה רק בהונגריה. זה גם בארץ.
השואה שלי היא לא שווה כלום.
אני נפגש עכשיו עם שואיסטים מקצועיים.
מנהלים של מרכזי ניצולים ופרטיזנים.
ואנשים שעברו באמת זוועות שנים.
פולין וליטא וכל זה.
שאני לא מזלזל שנייה אחת ב.
ב. ב.
אבל אלה הם אנשים שהם עברו שואה.
מה זה. להיות שישה שבועות בגטו?
מה אתה בכלל מדבר על זה?
אחר כך. כמובן.
כל ההונגרים עם המראצים את יודעת מה זה המורס?
הפולישה. הליטאים. אלה חכמים.
לא לדבר על זה שההונגרים לא יודעים יידיש הם לא מדברים. לומדים.
גמרא הם לומדים בהונגרית. מי שמע דבר כזה. כן?
אחר כך הם מדברים עברית כמו הגרמנים.
לשון הקודש כמו הגרמנים. לא כמו הפולישה.
והלבוש שלהם.
הם מתלבשים כמו המערביים ולא מתלבשים כמו יהודי צריך להתלבש.
אבל.
בהונגריה. אני קיבלתי חינוך יהודי טוב מאוד. אני חושב.
אבל קיבלתי גם חינוך הונגרי טוב.
השאלה שלי היא מה לקחת?
אני הייתי. הייתי אומר.
לאומן הונגרי מהמדרגה הראשונה ואני.
כשהונגריה קיבלה מהנאצים בחזרה את האזורים של טריאנון וכולי וכולי.
הייתי מאוד מבסוט.
אמרתי. ״הונגריה הקטנה. לא מדינה.
לא הונגריה הגדולה. גן עדן״.
זה היה הסיסמה והייתי מאוד מבסוט מזה את ההמנון ההונגרי.
שרתי בהתלהבות גדולה מאוד.
ומה נשאר מכל זה?
ברוך השם כלום.
כלום. -כלום.
אחי. 10 שנים צעיר ממני.
שהוא למד בבית ספר מסודר בהונגריה ויודע לצטט שירים בהונגרית.
הוא בכלל למד בצורה הרבה יותר מסודרת ממני.
ועד היום כשאנחנו נפגשים הוא יודע לצטט לי ולספר לי שירים ב.
שירה הונגרית ואני יודע את המחברים אולי.
יודע את השמות שלהם. אבל אני לא בקיא בהם ולא.
אולי. אולי קצת מוסיקה.
קודאיי. אני. ברטוק אני אוהב. כן.
אריאנוש כמובן.
אז יש. אני לא אומר שלא נשאר שום דבר אבל
אותם הדברים שנשארו הם יכלו להשאר גם אצל מישהו שלא קיבל חינוך הונגרי.
אני התכחשתי. ניסיתי להתכחש.
ככל שאני יכול. לא רק לפליטות שלי
ולא רק לשרידות שלי אלא גם להונגריות שלי.
במשך שנים ארוכות לא הלכתי לכנסים
של יהדות הונגריה שהיו בארץ.
עם כל ה.
עם כל הידע ואתה בכל אופן אדם שיש לו כלים.
לא בשביל ההונגרים.
ולא בשביל זה? -תראי. באו אליי.
כשהייתי ראש ביה"ס לעבודה סוציאלית בתל אביב.
פנו אליי מאוניברסיטה בהונגריה.
לבוא ולעזור להם להקים.
את הפקולטה. -מחלקה שם.
היה צריך להיות בשיתוף עם הג'וינט.
וכמעט גרמתי לתקרית דיפלומטית כשאמרתי:
"תלכו קבינימט. אני לא רוצה לראות אותכם".
הייתה שם שני אנשים. היה אחד מבוגרת יותר.
שעברה את הסיפור בהונגריה. ואחד. יהודייה צעירה יותר.
שהתחנכה כבר בשלטון הקומוניסטי בהונגריה. הזדעזעה ממני.
״פרא אדם.
איך אתה מדבר?״
אמרתי: "היו לי מורים טובים".
אז. יצאו מהר מהחדר.
שאני לא גאה בזה. אני רק אומר שאני לא
לפעמים אני הרגשתי ש.
יש לי הזדמנות. באיזו שהיא צורה. להחזיר להם.
לא יודע בדיוק איך.
לא הגשתי אף פעם בקשה לפיצויים.
לא מקבל שום תמיכה מאף אחד. -למה?
יעלה אומרת. אשתי. אומרת שבגלל עצלנות.
אני עצלן.
אבל בעיקר מפני שאמרתי: INAUDIBLE (הונגרית). לא.
לא רוצה. לא רוצה להתעסק איתם.
פשוט לא רוצה שום עסק איתם.
לא עם ההונגרים. לא עם הגרמנים.
נסעתי לשבוע ימים. לבד יעלה היא לא הייתה מוכנה לנסוע לגרמניה.
הזמינו אותה לתת סמינר ב-Berlin.
ונסעתי לשם.
אחרי התלבטות קשה מאוד וזה וזה. החלטתי. אמרתי.
אני רוצה לחוות את החוויה של להיות בגרמניה.
הרגשתי נהדר. הרגשתי כמו בבית.
לא הבנתי. אני אף פעם בחיים שלי לא הייתי ב-Berlin.
מה זה. לא דיברתי גרמנית.
ב-Budapest הייתי. אבל היה איזשהו דמיון.
למרות זה שזה בכלל לא דומה.
אבל באווירה היה תראי.
הונגריה מאוד הושפעה מתרבות גרמניה.
היה מאוד מאוד אוסטריה ואחר כך גרמניה.
הרגשתי נהדר. אני זוכר שהצוות לקחו אותי
לארוחת צהריים. וינה שניצל.
יין. שותים ליד איזה אגם נהדר.
ורוחנו טובה עלינו
ואני שואל: ״מה זה האגם הזה?״. זה ה-Tegernsee״.
אני אומר להם: ״ואיפה הוילה המפורסמת?״ אומרים: ״שמה״.
חשבתי שכל האוכל יוצא לי החוצה.
אבל בסך הכול.
מה אני אגיד לך. שאני אגיד לך שהקירביים שלי לא מבולבלים?
הם מבולבלים.
ול-Vienna?. ש-Vienna זה היה מעוז ה.
היינו שם. -ההשפעה האוסטרוהונגרית.
אני הייתי חבר הנהלה באס או אס באיזשהו ארגון.
הם הזמינו אותי והייתי ב-Vienna שבוע ימים.
אצלם באס או אס. נתנו לנו דיור חינם.
אז אני ראיתי את גרשקו ושאז. בזמן שאני הייתי שם.
היה הרוס לגמרי ועכשיו כבר בנוי.
העיר מפוארת. -אבל איך הרגשת?
עשירה. -זה עוד יותר קרוב.
אני לא. לא זוכר שהרגשתי לא טוב. לא. לא.
פעם אחת היה. הלכתי עם סיגר ועמדתי לפני האופרה.
לא בפוייה. אלא בחוץ.
ופתאום. השוער צועק עליי.
INAUDIBLE (גרמנית)
אני חשבתי ש.
אמרתי לו: ״מה אתה צורח?״ הוא לא חשב שאני יהודי.
הוא לא חושב שזה היה לו שראה את זה.
אלא מה לעשן סיגר כשנכנסים לאופרה.
הוא לא חשב שאני יכול לכבות את זה לבד.
והייתי מכבה את זה לבד.
אבל הטון שלו היה.
זה פתאום הזכיר לי את ה.
תיאורים בסרטים בעיקר.
יוחנן. האם לקראת סיום הריאיון יש לך דבר להוסיף?
אולי למסור לדורות הבאים?
תראי. דורות הבאים לא. אני לא.
אין לי דורות באים. אין לי ילדים אז אין לי דורות באים.
לא. אבל לא דווקא ילדים שלך.
אלא דורות שישמעו. שידעו?
ישמעו את העבר שלי. ילמדו מזה. אבל אני כן רוצה להגיד משהו אחר
אני רוצה להגיד משהו על המפעל הזה של ״יד ושם״
שלדעתי זה מפעל נהדר.
אני את הדברים האלה כבר בישלתי. אני קצת כתבתי גם.
ולכן הדברים היהודיים מסודרים במחשבה שלי.
אבל החוויה לספר את זה.
שונה לגמרי ועל זה מגיעה לכם תודה. -אני מאוד מאוד מודה לך.
זאת תמונה שצולמה בתקופת הילדות של אמא שלי.
זה מראה את משפחת אמא.
סבא ברקוביץ'. עם המגבעת.
סבתא ברקוביץ' וכל ילדי המשפחה.
דודה לואיזה. דודה. פרידה. שרה.
ראובן. ארילה וכל יתר בני המשפחה.
אני מניח שזה צולם באיזה שהוא מקום.
בשנות ה20 המוקדמות.
ב-Szombathely. בהונגריה.
כאן אנחנו רואים את משפחת ווזנר. כבר בלי הסבא שלי. שנפטר לפני כן.
באמצע סבתא ווזנר. שתי הבנות. לינה ואלה.
והבנים שעומדים למעלה כל הבנים.
אני לא אקרא בשמותיהם.
רואים שם בולט.
השלישי מצד שמאל. זה אבא שלי.
וזה צולם גם כן ב-Szombathely ואני מניח שגם כן בסוף שנות ה-20׳.
על כל פנים. לפני שהם התחתנו.
לפני שאבא שלי התחתן. אני חושב.
התמונה שהייתי צריך להיות כמה חודשים. בייבי.
צולמה בהונגריה.
ומשום מה. חושבים שזאת תמונה לא מוצלחת.
אני לא יודע למה אבל ככה חושבים האנשים שרואים את זה.
תמונה שאחרי המלחמה בהונגריה.
אני מניח שב-Szombathely ורואים שם את אבא. את אחי אוצ'י.
אני ואמא שלי.
משפחה הגונה. בורגנית. דתייה.
אורתודוקסית. יהודיה. הונגריה.
מבסוטים מהחיים.
זה במחנה הקיץ אחרי המלחמה
לידי עומד טרביץ' חבר שלי.
ואני. אני רק מציין.
על הראש שלנו הברט של פרחי אגודת ישראל.
כפי שאתם רואים וזה יכול היה להיות כמה חודשים אחרי המלחמה.
המצב הגופני שלנו עוד ככה ככה.
אבל בינתיים הספקתי להשמין על הכיף כיפאק כך
שלא צריכים לדאוג. זהו.
זה אני בלונדון בישיבה. בישיבת עץ חיים.
לא יודע בדיוק למה הצטלמנו.
אבל הצילום הזה נלקח באיזה שהוא מקום ב-1950. אני מניח.
ואני בחור ישיבה אנגלי נחמד מאוד.
אלה ארבעה אחי ווזנר
ששרדו אחרי המלחמה. בינתיים כבר אף אחד מהם לא בחיים.
מצד ימין למעלה זה אבא שלי.
לידו אחיו. אמיל. שלמה. למטה מיקשה. מיכאל ויין.
יוג'ן שהוא היה בלונדון במשך כל המלחמה.
התמונה הזאת נלקחה. כפי הבנתי בחוץ לארץ.
באירוע של חתונה. של מי בדיוק? אני לא זוכר.
ההורים שלי. ליד הכותל בירושלים.
בפוזה מאוד מאוד רגילה.
שגם אבא תמיד מסביר ואימא
מקשיבה ומורידה את הראש שלה אבל היא כבר בדיוק יודעת מה שהוא מסביר.
אני מאוד מאוד אהבתי אותם. עדיין אוהב אותם.
זאת תמונה של נצח ישראל.
שהשבט או חלק מהשבט
ששרד והתפתח.
למעשה. מבחינת שורדים.
יש כאן רק אני ובת דודתי.
לא. היא כבר נולדה אחרי המלחמה ואת אחי.
ויש. כפי שאתם רואים. כולם דתיים.
חוץ ממני ואשתי. שגם אנחנו.
גם היא ממשפחה דתית.
וזה תענוג להסתכל על זה.
יש. בקבוצה הזאת. יש תימנים.
יש צברים. יש הונגרים.
יש יקים.
ממש מכל הגלויות כמעט אפשר לומר. אני מגזים קצת.
על כל פנים. אני מאוד אוהב את התמונה הזאת מפני שזה מראה את החיות שלנו.
יופי. תודה רבה.
זוהי תמונה שנלקחה בארצות הברית באירוע חגיגי של "עלם".
"עלם" זה עמותה ישראלית אמריקאית לעזרה לנוער במצבי מצוקה.
שאני הייתי בין המייסדים שלו
ב-1982 והייתי יושב ראש שלו בארץ
מעל ל-20 שנה.
אני כמעט בטוח שיש קשר בין העובדה. בין הילדות שלי או חלקים בילדות שלי.
ובין זה שאני. התנדבתי.
לעסוק גם בילדים ובנערים. נוער. במצבי מצוקה.
עלם היום מפעל גדול מאוד.
שעובד עם תקציב של 30 מיליון שקל בערך.
בכל הארץ יש לו סניפים.
בתי קפה לבני נוער. ניידות שנוסעות בלילה.
ועוד כל מיני דברים שמי שרוצה פרטים עליהם יכול להסתכל באינטרנט.
על כל פנים זה מראה שאני אדם חשוב.
עדותו של ווזנר יוחנן יליד 1933 Budapest הונגריה על קורותיו כילד ב-Budapest בבית מוגן ובגטו החיים לפני המלחמה ב-Csillaghegy; פעילות האב כרב בקהילה הניאולוגית; לימודים בבית ספר יהודי; מעבר ל-Budapest; החיים במקום כולל לימודים בבית הספר "תורת אמת"; גיוס האב לגדוד עבודה ב-Bor; הכיבוש הגרמני; הטלת הגבלות על היהודים כולל ענידת טלאי צהוב; ריכוז היהודים בבתים מסומנים; מגורים עם האם בבית הדוד; החיים בבית הדוד בעזרת תעודת חסות שווייצרית שברשות האם; בריחה לבית מוגן; התעללות בידי אנשי תנועת Arrow Cross; העברה לגטו; החיים בגטו כולל ספיגת הפצצות; שחרור בידי הצבא האדום; שיבה לבית מסומן {האם לבית שהיה בית מסומן בעבר?]; שיבת האב ממחנה Bor; חברות בתנועת פרחי ישראל; בריחה ל-Wien כולל הברחת גבולות; החיים במקום במסגרת קיבוץ של תנועת המזרחי; עלייה לישראל ב-1950.
מספר פריט
7669588
שם פרטי
Janos
Miklós
Yochanan
יוחנן
שם משפחה
Wosner
ווזנר
תאריך לידה
1933
מקום לידה
Budapest, הונגריה
אופי החומר
עדות
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
05/02/09
תקופת החומר עד
05/02/09
מוסר החומר
ווזנר יוחנן
מקור
כן
מקום מסירת העדות
ישראל
קשור לפריט
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
סוג עדות
וידאו
הקדשה
קומת הארכיון ע"ש מושל, אוסף ארכיון, יד ושם
תמלול עדות זו התאפשר בסיוע ועידת התביעות בחסות הקרן "זיכרון, אחריות ועתיד" ובתמיכת משרד האוצר הפדרלי הגרמני