# עקוב אחרינו
שפות
english
עברית
השואה
מחקר ואוספים
הנצחה
חינוך והוראה מתוקשבת
מוזיאון ותערוכות
חסידי אומות העולם
עדות של שמואל גולן, יליד 1922 Pruzana פולין, על קורותיו בגטו Pruzana, במחנות Auschwitz Birkenau, Mauthausen, Ebensee ועוד
Testimony
שם המרואיין: שמואל גולן
שם המראיין: משה נאמן
תאריך הריאיון: ט"ו באדר א', תשס"ח. 21 בפברואר, 2008
שם המדפיסה: אביבית קדרון
שמות מקומות:
PRUZANA
BIALYSTOK
AUSCHWITZ
BIRKENAU
MAUTHAUSEN
EBENSEE
FELDAFING
MUENCHEN
קלטת מספר 1 צד א'
היום ט"ו באדר א' תשס"ח, 21 בפברואר, 2008. משה נאמן מראיין מטעם יד ושם את מר גולן שמואל בביתו. שמואל יליד PRUZANA, פולין 1922 שהה בגטו באזור מגוריו ובמחנות שונים ביניהם AUSCHWITZ, ועסק בעבודות כפייה.
ש: שמואל, תואיל בבקשה לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה, הורים, אחים, אחיות אם היו. תזכיר גם את השמות בבקשה.
ת: אני שמואל גולן שנולדתי גולדברג. ואני ממשפחה של 'מתנגדים'. ואנחנו היינו אנשים פרוגרסיביים. היינו
מסורתיים אבל לא דתיים משהו – לא עם פאות ולא עם קפוטות ולא חסידות. לא היה בעיירה שלנו שום
חסיד. ולא הכניסו שום חסיד במשפחות. והעיירה הזאת הייתה עיירה פרוגרסיבית. היו שמה בתי ספר
שונים, היו שמה מוסדות – כל המוסדות. בעיירה הזאת גרו ששת אלפים יהודים וששת אלפים ביאלורוסים.
ש: סליחה שאני מפריע לך, אבל הייתי רוצה שנתמקד קודם בבית. והייתי מבקש שתזכיר את שמות ההורים
ואת שמות האחים והאחיות – אם היו.
ת: כן.
ש: בבקשה.
ת: היינו משפחה של חמישה ילדים בבית. ההורים שלי, לאבא שלי קראו אברהם יצחק. ולאמא שלי קראו לה
חנה רוחה. וגר אתנו גם סבא שלי מצד אמא. ומצד אבא לא היה לי סבא בעד שהוא נפטר לפני שאני
נולדתי. קרוי ואני על שמו. עכשיו, המשפחה הזאת, אנחנו מכרנו גזוז, עשינו גזוז, עשינו לימונד – משקאות
כאלו מתוקים וכך הלאה. זה אבא קיבל את זה מהסבא שלי. אבא שלי שהתחתן עם אמא שלי אז אבא שלי
שלי קיבל אותו בעסק הזה וגרנו יחד ועשינו יחד. ומזה התפרנסנו.
ש: מה שמות האחים?
ת: האחים היו ככה: אני הייתי הבכור – שמואל והשני היה משה, השלישית הייתה בת קראו לה שושנה, רוזה.
והרביעי היה רפאל והחמישי שנולד היה הכי קטן – חיימקה. בדרך כלל כל שנתיים נולד ילד אצלנו. עכשיו...
ש: אמא גם עסקה בעבודות האלה.
ת: אמא עסקה בעיקר בעזרה של לעשות את הייצור של לרחוץ את הבקבוקים, למכור בחנויות. אמא עסקה
בעסק. לא היה לנו באופן מיוחד כמה שאני זוכר סידור בית של משק בית, עיקר הפרנסה זה היה – איך
להתקיים. וכולם עבדו בזה. כשאני גדלתי קצת, הייתי צריך גם לרחוץ בקבוקים. ואבא שלי היה מוביל את
זה והיינו ממלאים את זה. היה לנו קשה. לא היינו יחידים בעיירה היו עוד שלושה, ארבעה
שעסקו בזה. למה ארבעה? בעד זה שהדוד שלי מצד סבא שלי, מצד אמא שלי שהוא היה אח – הוא עשה גם
כן בעד זה שסבא עשה את זה. אז האח הזה עשה את זה. ואחר כך הוא לקח שני שותפים ושני השותפים
נפרדו. וכבר היו ארבעה. אז הפרנסה הייתה קשה. וחיינו. בקיץ היינו חיים פחות או יותר. אבל בחורף לא
היה לנו כמעט פרנסה בעד זה שהיה קר והאוכלוסייה שלנו לא הייתה עשירה. אנחנו חיינו באזור כזה
שהסביבה הייתה לא עשירה. הגויים לא היו עשירים. אבל בבתי מרזח שתו לימונד וזה ככה היה. אז
הפרנסה הייתה קשה.
ש: התחלת לספר על הבית שהיה בית דתי. רציתי לשאול האם הייתה אווירה ציונית בבית? היה בית
ארצישראלי?
ת: כן. אבא שלי למד, כשהיה ילד, סבא שלי שאני קרוי על שמו שלח אותו לישיבה. ארבע שנים הוא היה בישיבה.
אבל הוא אחר כך כשהיה צריך לשרת בצבא הרוסי של הצאר, הוא חזר, הוא כבר לא היה דתי. הוא היה
ציוני.
ש: זה היה ב – PRUZANA או במקום אחר?
ת: ב – PRUZANA. אבל הם עסקו בחקלאות מצד אבא והיה להם חיים כמו של טוביה החולב. המשפחה
הזאת לא הייתה לה אחיזה. אז הם לקחו אדמה בשכירות והסבא והסבתא הם גידלו שמה עגלים ומכרו
את החלב בעיר. ומזה הם התפרנסו וגידלו אוכל בשביל הפרות. והבנים 'גדלו באחו' כמו שאומרים.
ש: מה אתה זוכר על השבתות והחגים בבית, דוגמת חג הפסח?
ת: כל החגים היינו חוגגים. אבל לא הייתה אווירה של...הייתה מסורת, אבל לא הייתה...למשל, אבא שלי לימד
אותי לשיר זמירות בשולחן. שרנו זמירות: "צור משלא אכלנו. ברכו אמוניי" וכך הלאה.
ש: שבענו ואכלנו.
ת: עם ניגונים – כן.
ש: כן.
ת: וזה היה האווירה. אבל משהו...
ש: חוץ מ'צור משלא' אתה זוכר עוד משהו?
ת: לא. אני למדתי בבית ספר 'תרבות'. אנחנו היינו מסורתיים אבל לא...לא למשל אבא שלי הלך לבית כנסת
מתי שהסבא שלי רצה את זה, מצד אמא. אבל זה שזה היה לו כבוד שהוא בא, תלמיד חכם. סבא היה
יהודי פשוט. הוא ידע להתפלל וזהו. ואבא היה תלמיד חכם אבל הוא היה ציוני 'אלגמיינע ציוניסטען'.
אתה מבין את המילה הזאת? היה ציוני כללי – ככה.
ש: אתה גם כן השתייכת לציונים הכלליים. אבל תיכף נגיע לזה. התחלנו לדבר על שבתות, מה אתה זוכר על
חגים? דוגמת חג הפסח?
ת: חג פסח היה לנו, היה כך שזה. אכלו מצות וזה.
ש: לא היה מחסור במצות בקהילה שלכם?
ת: לא. שמה אפו היה בית חרושת למצות.
ש: אפיית יד?
ת: כן. קנינו מצות. לא עשינו לבד מצות. וזהו.
ש: איך היה ליל הסדר עד כמה שזכור לך?
ת: הסדר תמיד היה מנהל הסבא. הסבא ניהל את הסדר.
ש: חגגתם את הסדר רק במסגרת המשפחה?
ת: במסגרת המשפחה.
ש: עם אורחים?
ת: במסגרת המשפחה הקרובה. אמרתי אנחנו היינו מסורתיים אבל לא פנטיים. לא היינו פנטיים דתיים. אצלנו
לא היו באים וכך הלאה. והרב שלנו, הרב פייגנבאום גם כן היה אדם פרוגרסיבי. וזה מה שאני יכול להגיד.
ש: מה אתה זוכר מלימודיך כשהיית ילד צעיר, איפה למדת?
ת: אני למדתי בבית ספר 'תרבות'.
ש: 'תרבות'.
ת: כן.
ש: זאת אומרת, ב'תרבות' למדו עברית בעברית.
ת: לימדו עברית בעברית – כן. וזה היה, וגמרתי שם שבע כיתות. אחר כך כשפרצה המלחמה, הייתי בגיל כזה
שגם לאבא שלי לא היה כסף לשלם, צריך היה לשלם. והרבה פעמים החסרתי, לא באתי לבית ספר ושלחו
אותי הביתה שאבא ישלם. ואחר כך כשהרוסים נכנסו, הייתי צריך ללכת ללמוד בבית ספר ערב. ולמדתי
בבית ספר ערב.
ש: למדו שם רק בנים ובנות יחד?
ת: יחד. כן. זהו.
ש: והמורים בעיקר היו יהודים או שהיו גם מורים לא יהודים.
ת: זה היה בית ספר 'תרבות'. וזה היה עברי.
ש: רק עברי?
ת: גויים לא למדו שם. היה גם בית ספר ממשלתי. אבל אחר כך האח שלי היותר צעיר כבר, אבא לא היה לו
כסף לשלם אז הוא שלח אותו לבית ספר פולני. וגם הבת, אחות שלי, גם כן. הם עוד היו קטנים. וזהו. ואחר
כך פרצה מלחמת העולם. כשפרצה מלחמת העולם, הייתי צעיר בן שש עשרה וחצי.
ש: נשמע עוד כמה דברים על הקהילה היהודית. אז באמת זו הייתה קהילה מאוד עשירה, מאוד מפותחת.
ת: הייתה מבחינתנו, הייתה אינטליגנטית. הייתה תרבותית. קראו את שלום עליכם וכל מיני דברים כאלה.
ש: למשל, בבית ספר יידיש י.ל. פרץ .
ת: יידיש – כן. יידישיסטים היו. אנחנו לא היינו יידישיסטים.
ש: הם השתייכו לרשת 'צישה'.
ת: אני לא מכיר את זה.
ש: רשת 'צישה' שטיפלה בעצם בבתי הספר האידיים.
ת: אני לא יודע על זה.
ש: כן.
ת: אבל...
ש: גימנסיה עברית ודאי הייתה.
ת: גימנסיה עברית – כן, הייתה גימנסיה עברית.
ש: הייתה גימנסיה על שם א.ד. גורדון.
ת: נכון. אבל אני כבר לא הגעתי לזה בעד זה שפרצה מלחמת העולם.
ש: מה עוד אתה יודע על הקהילה? למשל מוסדות צדקה, ארגוני עזרה.
ת: עזרה היה: 'לינת צדק', 'גמילת חסד' – דברים כאלה שאני יכול להיזכר.
ש: בית זקנים.
ת: בית זקנים.
ש: הכנסת אורחים.
ת: היה לנו בית יתומים, בית זקנים לא. אבל יתומים – כן. בית יתומים. והיה אולם של בית יתומים. והאולם
הזה היה מושכר תמיד להופעות. והכסף הזה הלך לעיתונים.
ש: הכרת גם אולי במקרה את חברת 'לינת צדק'? שמעת על החברה הזאת?
ת: 'לינת צדק' – כן היה.
ש: 'לינת צדק'.
ת: אבל לנו לא היה קשר אתם.
ש: היא בעיקר עסקה בהשאלה של מכשירים רפואיים לאלו שהיו זקוקים.
ת: כן. אבל דברים קטנים וזה לא היה על רמה גבוהה. השתדלו לא ללכת למקומות כאלו.
ש: אני מבין שהייתה שם פעילות מפלגתית, די ענפה כמו ה'בונד' 'ציונים כלליים' שהזכרנו קודם.
ת: הייתה...
ש: 'פועלי ציון'.
ת: היו כל מיני מפלגות. אבל אבא שלי לא היה במפלגות, היה ציוני כללי. מה שהיה? הוא קיבל את 'הצפירה',
עיתון מארץ ישראל.
ש: 'הצפירה' – כן.
ת: כן. הוא קרא את זה בעברית. והוא היה ציוני כללי. הוא שאף לבוא לארץ, אבל הוא לא יכול היה לבוא.
ש: כן. היה גם ודאי 'המזרחי'.
ת: והדודים שלי כן באו.
ש: הייתה שם גם תנועת 'המזרחי' והרוויזיוניסטים.
ת: הרוויזיוניסטים היו כן. אבל 'המזרחי' אני לא זוכר.
ש: ויצ"ו?
ת: לא.
ש: לא זכור לך.
ת: לא זכור לי.
ש: כן. תנועות נוער ציוניות בקהילה, אתה זוכר?
ת: 'השומר הצעיר' היה. 'בית"ר' היה. 'פועלי ציון' ואיך קראו להם? 'פרייענס'.
ש: 'החלוץ'.
ת: פון אידיש אס געווריט' פרייהייט'. אז ה...
ש: 'גורדוניה' או משהו.
ת: גורדוניה גם כן היה, אבל אני לא הלכתי לשמה. אבל 'פרייהייט' היה של ה'בונד' שמעת על דבר כזה?
ש: ה'בונד' – כן. מפלגה ידועה לא ציונית.
ת: לא ציונית. היו כל מיני מפלגות, אבל אני לא השתייכתי אליהן. עכשיו, העיירה הזאת הייתה תרבותית. יצאו
שני עיתונים אצלנו. ותמיד התחילו הבונדאים ואחר כך נזנבו הציונים. למשל, ה'בונד' הוציא עיתון 'ברוג'נלם'
ביידיש, הכול היה ביידיש. ואחר כך הציונים ראו שהוא כותב נגד הרע וזה...
ש: על חיי PRUZANA?
ת: כן. על חיי PRUZANA, על כל מיני תופעות שקרו: מי שהתחתן, מי שמת וכל מיני דברים. נתנו גם הודעות
של חנות ש"פה מוכרים גרביים ושמה זה" – גם כן הכנסה שיהיה הכנסה. זה עיתון קטן. זה לא עיתון מי
יודע מה. זה לא עיתון של 'הארץ' או של 'ידיעות אחרונות'. היו שניים או שלוש דפים כאלה.
ש: היו שם גם מוסדות פיננסיים, או גמ"חים למיניהם?
ת: לא. לא. לא.
ש: לא ידוע לך על גמ"חים?
ת: לא היו שמה. לא. לא – אני לא זוכר.
ש: כן. שהיו מלווים, שהיו נותנים לנזקקים איזה סכום כסף מסוים?
ת: לא היו כאלה. אבל היו חלפנים שנתנו בריבית תוצר.
ש: כן.
ת: כן. היו יהודים כאלה.
ש: במה עסקו היהודים שם בעיקר?
ת: רוב היהודים היו בעלי מלאכה.
ש: חייטים, סנדלרים.
ת: חייטים, סנדלרים, נגרים. מה – נפחים היו הרבה אולי שלושים נפחים בעיירה קטנה. המון, בכל סמטה היו
נפחים יהודים. והרי התפרנסו מהגויים, אז כל הדברים שהגוי היה צריך, היהודים עסקו בזה, במבחר הזה.
היו גם כמה בתי מרזח הכול יהודים עסקו בזה. עשירים לא היו. אולי היה אחד או שניים עשירים. והיתר לא
היו, היו שחיו מן היד אל הפה. לא היו עשירים בעיירה הזאת. הסביבה הייתה ענייה. הגויים היו עניים. וזהו.
ושמה נולדנו ושמה חיינו.
ש: אילו בתי כנסת בעיירה?
ת: בעיירה היו כל מיני אלו. למשל, ברחוב שלי היה 'הכנסת אורחים'.
ש: 'הכנסת אורחים' – כן.
ת: והיו עוד. אני לא יכול להגיד לך את השמות. היה, כן, 'איינע אידישער בעסמערדריש' של הנגידים, אלו
נגידים שהיו – ככה קראו לזה. וזה מה שאני זוכר, והיתר אני לא זוכר. הייתה גם ישיבה. אבל אף אחד לא
הלך לישיבה, רק שני בחורים מכל העיירה הלכו לישיבה. בעד זה שהיו שמה, קראו להם 'מוסרניקים' –
'מוסר', 'מוסר'. הם – מוסר.
ש: למדו מוסר.
ת: מוסר, כן. שמה למדו.
ש: שמעתי סיפורים.
ת: אבל כל העיירה לא הלכה לשמה, לישיבה הזו. ובישיבה הזאת חיו בעוני גדול. היו תלמידים שישנו על
ספסלים. ואכלו ימים אצל הבעלבתים.
ש: אצל הטעג. מה שנקרא 'טעג', היו הולכים ומסתובבים בין הבתים.
ת: כן. אצלנו אכל בחור ישיבה פעמיים בשבוע. חילקו את זה. חוץ מזה היו אנשים שהלכו גם עם סלים
לאסוף בשביל עניים חלות לשבת. היה כזה, היו צורת חיים כזאת.
ש: חלות אפיתם בבית לשבת? או שהיה, אפו חלות.
ת: כן. שמה לא היה, רק בבית. כן. אמא הייתה אופה, כן.
ש: אני מבין שהיה אחד מאנשי ה'בונד' שכתב ספר על קהילת PRUZANA.
ת: איך קראו לו?
ש: אתה יודע? אתה בוודאי מכיר את הספר הזה על קהילת PRUZANA.
ת: זה הספר שאני מגיש.
ש: כן. זהו. זה ספר שאתה דיברת עליו.
ת: כן. זה ספר שאנחנו מגישים שאחד מה'בונד' כתב ספר. אבל הוא קרא לזה 'דער פינקעס פון פרוזענע'.
ש: כתוב ביידיש.
ת: יידיש. והספר הזה, הוא מכר את זה. הוא רצה שיהיה לו הכנסה מהודעות, מחתונות, מכל מיני דברים
שהוא הכניס גם כן. ועל סמך מה הוא כתב את זה? סיפרתי לך? הוא כתב את זה על סמך, הוא לא ידע
איך לכתוב את זה. אז הוא הלך לרב ושאל אותו.
ש: היו פה היהודים?
ת: אז הוא אומר: 'היו'. מכל היהודים שהיו באיך קראו לזה של מתים? שכחתי את השם.
ש: 'חברה קדישא'.
ת: 'חברה קדישא'. אז היו מוסרים מפעם לפעם לרב אחר את הניירות. אז הוא על סמך הניירות האלה ידע
כמה יהודים היו בעיירה ואיך קראו להם ומי מת ומי חי. ועל סמך הניירות.
ש: זאת אומרת הוא כתב עבודה די יסודית של הספר.
ת: ביידיש, אבל מה. הוא מסר, היו כמה יהודים שהגיעו לחוץ לארץ, אז הוא מסר להם את הספר בחוץ לארץ.
למה? הם רצו לדעת מה נעשה בעיירה שהם עזבו פעם. וזה היה השריד האחרון של העיירה. ועל סמך
הפנקס הזה, נכתב אחר כך הספר הזה אודות ל – PRUZANA אחר שהוא היה גם כן. זה הגיע לארגנטינה.
ושמה הם כתבו את זה גם כן ביידיש. והם כתבו הרבה. והציונים ראו שכותבים ספר ביידיש פה. הם פה הם
הם היו עסוקים עם מפלגות אז כבר בן גוריון וכל זה. אז החליטו גם כן להוציא איזה ספר. אבל הספר הזה
לא היתה לו הצלחה. עכשיו אני אספר לך בספר יש קוריוז. אני ניסיתי לקרוא את הזיכרונות. לא יכולתי
לקרוא אחרי השואה זה היה לי נראה לי מוזר כל הדברים האלה. אבל ראיתי שמה תמונה של הרב
פייגנבאום בתמונה הזאת מסתכל שכתב את זה בחור שהיה פליט מ – BIALYSTOK. הוא כתב ככה:
"אני..."
ש: אגב, PRUZANA הייתה מאה קילומטר דרומית ל – BIALYSTOK.
ת: כן. אבל הביאו לנו פליטים.
ש: אחר כך הביאו לכם, לגטו הביאו לכם.
ת: לגטו הביאו פליטים. אתה ראיינת מישהו מ – BIALYSTOK?
ש: כן.
ת: כן. אז אתה יודע. אז מה שקרה – אז אני קורא את זה, אז הבחור הזה אומר ככה: "הייתי שומר בלילה,
מסתובב בעיר. לא היה שוטר או לא היה זה". מן כזה שוטר בלי נשק, בלי שום דבר. הוא אמר: "בלילה
אני רואה לוויה. ובלוויה הזאת הולך הרב עם ספר תורה. ועשרה יהודים הולכים עם ספר תורה. הוא
אומר: לאן אתם הולכים?' אז הרב אומר: 'אנחנו הולכים לבית הקברות לקבור את האוצר היהודי, את
הספרי תורה".
ש: למה?
ת: בעד זה שכבר היינו מפוטרים וידעו שהולכים להשמיד אותנו, אז הם יצאו בלילה לקבור את הספרי
תורה באדמה. מה יכלו לעשות? כלום לא. בכל רחוב, בכל סמטה היו ספרי תורה, היו בתי כנסת. הכול
הושמד ולא נשאר סימן.
ש: זה לאחר כניסת הגרמנים כבר אתה מדבר.
ת: אחרי שהם נכנסו ל – PRUZANA. עכשיו, אתה רוצה לשמוע? זה סיפרתי לך בקיצור על PRUZANA.
ש: כן. זה לא...אנחנו נתקדם הלאה. ונתייחס לכניסת הרוסים. הרוסים נכנסו ל – PRUZANA ב – 19
בספטמבר, 39.
ת: טוב שאתה יודע בעד זה שאני לא יודע את התאריכים.
ש: לא חשוב. מה קרה אז כשנכנסו הרוסים? מה קרה עם בתי הספר בכלל?
ת: שום דבר. בית ספר 'תרבות' וכל בתי הספר היהודים נסגרו. הם לא נתנו ללמוד. והם יצרו לבד בתי ספר
רוסיים. אבל מה? הכריחו את התלמידים ללמוד בבית ספר ביאלורוסי. והגויים לא רצו. הם למרות שהם
ביאלורוסים, הם רוצים בית ספר רוסי. הכריחו אותם. הם מוכרחים ללכת לביאלורוסיה. ויהודים גם כן הלכו
לשם, לבית ספר הזה, לבית ספר הביאלורוסי. עכשיו המשטר הסובייטי נתן דגש מיוחד על החינוך אבל
ברוח שלהם, ברוח שלהם ללמד את התלמידים ברוח שלהם. אבל אם זה היה תלמיד מצטיין וכישרוני היו
מוציאים אותו ושולחים אותו למקום אחר, לבתי ספר מיוחדים שהוא יכול להגיע למשהו – לא כולם שווים.
אם רואים שהוא גאון, או שהוא מאוד כישרוני אז העבירו אותו. ככה זה התנהל בבית הספר. הרבה זמן
לא היה המשטר הסובייטי, שנה וחצי משהו כזה.
ש: כן. כן.
ת: ואחר כך פרצה מלחמת העולם.
ש: זה היה ב – 23 ביוני, 41.
ת: כן.
ש: אבל אתם הרגשתם משהו? היהודים הרגישו משהו תחת השלטון של הרוסים?
ת: כן. לא טוב. הרגישו לא טוב. למשל, אבא שלי פחד בעד זה שהוא היה ציוני. בכלל כל הבונדאים, לרוב
הבונדאים היו אנשים עניים סנדלרים וחייטים. הרוסים הגלו אותם – הם נעלמו. אולי הם גם ירו בהם,
בבונדאים.
ש: כן. אתה חושב שהרוסים ירו בהם?
ת: אלא מה? ודאי הם לא...
ש: בגלל הפעילות שלהם?
ת: בגלל ה'בונד' שהם שייכים למפלגה כזאת 'בונד'. 'בונד' היה יותר גרוע מאשר ציונים, 'טרף' לגמרי.
זה עוד מזמן המהפכה אז ה'בונד' כבר היה קיים. עם הבולשביקים, עם המנשביקים היה גם ה'בונד' קיים.
ש: כן.
ת: ואז אבא שלי נורא פחד שיגלו אותנו בעד זה שידעו שהוא ציוני, 'אלגמיינע ציוניסטע'. אבל עוד לא הגיע
הזמן שיגלו אותנו. וככה זה נהיה. ואחר כך שהגרמנים באו...
ש: אז הגרמנים נכנסו ב – 23 ביוני.
ת: באותו היום שפרצה מלחמת העולם.
ש : יום אחד אחר כך.
ת: הם כבר היו.
ש: כן. המלחמה פרצה ב – 22 ביוני 41. הם נכנסו יום אחר כך.
ת: כן. וככה, ואז אחרי שבועיים בערך באו הגרמנים עם הודעה להנהגה היהודית לעשות גטו. זה היה בערך
שבועיים אחרי שפלשו הגרמנים. אתה יודע מה זה ה – EINSATZGRUPPEN?
ש: בוודאי.
ת: EINSATZGRUPPEN זה היו בחורים צעירים.
ש: הם היו הקבוצות שהתלוו ללוחמים ועשו שמות ביהודים.
ת: לא. הם היו חיל הכיבוש. הם התיישבו. הם עשו את האדמיניסטרציה. אבל דבר ראשון.
ש: אבל הם גם ירו הרבה ביהודים.
ת: זה דבר ראשון – חיסלו את היהודים, זה מה שהם עשו.
ש: אגב, המשפט של דמניוק שהיה לפני כמה שנים, הוא הואשם שהוא היה מישהו מה – EINSATZGRUPPEN .
ת: זה לא ה – EINSATZGRUPPEN, זה היו גרמנים. ה – EINSATZGRUPPEN זה היו גרמנים שתפסו
את האדמיניסטרציה. קודם הלכו הטנקים, חיל רגלים וה – EINSATZGRUPPEN באו וכבשו את המקום.
עכשיו, מה הם עשו עם זה שהם הרגו את היהודים ה – EINSATZGRUPPEN? תיכף היו להם ידידים,
הגויים שנכנסו לבתים של היהודים, קיבלו מהם שכר. אתה מבין? הם כבר היו אוהדים שלהם בגלל זה
שנתנו להם הטבות. ואחר כך הם לקחו אותם בתור משטרה וכך הלאה, את האוכלוסייה הזאת. הם שיתפו
פעולה אתם.
ש: לפני הכניסה לגטו, ידוע לך על כל מיני גזרות שנגזרו על היהודים. למשל, שיהודים היו צריכים לשלם כופר?
ת: כן. איזה שאלה?!
ש: מה אתה יודע על כך?
ת: הודיעו לקהילה שקודם כל היהודים דרשו שיהיה יודנראט. מה זה יודנראט? שתדבר אתם.
ש: יודרנאט שהתחיל בחמישה איש אחר כך הגיע לעשרים איש.
ת: יש לי שמה, יש לי משהו מיוחד לספר.
ש: על היודנראט?
ת: כן. היודנראט הזה היו...
ש: היה עשרים וארבעה חברים לא עשרים.
ת: כן. מהיודנראט כמה – אני לא יודע, אני לא יודע – אתה עוזר לי. אבל אני אגיד לך, היו כל מיני תפקידים.
אחד היה מיניסטר החוץ, אחד היה מיניסטר הפנים שדאג לכל מיני דברים ולבוא לאסוף זהב וכסף
מהיהודים בשביל לתת לגרמנים, לשחד אותם. עכשיו, מה קרה בעיירה הזאת? כדאי לך לשמוע זה פרגמנט
מיוחד. בעיירה הזאת היה פליט אחד. הבן אדם הזה היה לו אחות אצלנו ב – PRUZANA שבעלה של
של האחות שלו היה רופא. והגרמנים עם הרוסים כשחילקו את פולניה, אז הוא ברח אלינו בשביל לא להיות
אצל הגרמנים בפולין. אז הוא היה אצל הרוסים. הוא היה ב – LWOW. אני לא זוכר את השם שלו, אני לא
יכול להגיד לך, אבל הוא היה אדם שהוא היה נראה כמו גרמני. והיה לו גם שיער כזה לא שחור. והוא למד
פעם בגרמניה, הוא ידע גרמנית על בורייה. אותו עשו למיניסטר החוץ בגטו היודנראט. והוא קשר קשרים
עם הגרמנים, עם הגסטאפו. הוא תמיד כל מה שהיה צריך, הוא היה מביא להם את המתנות, הוא היה
מביא את הדרישות. הוא קיבל מהם הוראות. אבל עם הזמן הוא התיידד אתם, עם הגסטאפו שהוא ידע
בדיוק מתי יש לאיש הגסטאפו, לאשתו יומולדת וכמה ילדים יש לה וכל מיני דברים. הוא תמיד ידע
להביא להם מתנות. כשלקחו אצל היהודים זהב ודברים של ערך להביא להם. עם הזמן, המלחמה נמשכה.
והגטו היה במצוקה. היינו מכותרים. אז הוא ביקש מהגרמנים שייתנו לנו, ליהודים לקנות תפוחי אדמה –
שלא ימותו מרעב. ואת המשא ומתן הזה הוא קיבל מהם שמותר לנו לקנות אצל האיכרים תפוחי אדמה. וזה
היה בשביל...
ש: הוא עזר לכם בדבר הזה.
ת: זה היה דבר גדול. אבל מה הוא...
ש: התחלתם כבר להרגיש רעב בעצם בתקופה ההיא?
ת: אז לא היה ממש רעב כזה בעד זה שתפוחי אדמה היה. ואנשים מכרו את הדברים הכי יקרים שלהם בשביל
לקנות תפוחי אדמה. הרי המשטר הזה לא היה הרבה זמן. המלחמה נמשכה והגרמנים הגיעו עד STALINGRAD . ושמה היה להם מפלה גם כן, לגרמנים. ולא הצביעו לגרמנים – מאיפה אני יודע? אצלנו
בבית היה גר ראש היודנראט – איפה שאנחנו גרנו גם כן. אז הוא הסביר להם שאם אנחנו לא נהיה, בכל
הסביבה כבר לא היו יהודים, הרגו את כולם, אם אנחנו לא נהיה, גם להם לא יהיה טוב. אתה שומע? כל
מי שהתפנה מהיהודים שלחו אותו לחזית. והם קלטו את הדבר הזה. אז כשאייכמן דרש שייתנו...:"מה
עושים היהודים? כבר בכל הסביבה אין יהודים! מה עושה שם הגטו?!" הם אמרו: "הגטו מציל את החזית.
עושים נעליים, עושים בגדים, עושים זהו וכל מיני דברים עושים – משרתים את המלחמה". והם משכו
את זה כמה שאפשר. אבל שמה המלחמה התקדמה. פתאום יום אחד בלילה, אנחנו קמים. ואנחנו
בגרמניה. איך זה בגרמניה? הגרמנים עשו מפה חדשה וכנראה שהם החליטו שבמלחמה הם לא ירוויחו.
יהיה איזה משא ומתן. הם יגדילו את המפה של גרמניה ואנחנו בגרמניה. PRUZANA בגרמניה. מסביב
לא גרמניה, רק PRUZANA. ומה? והוא בא אליהם, לגרמנים ואומר להם: "מה קרה פה?" הוא אומר
הגסטאפו: "בשבילכם זה יותר טוב שאתם בגרמניה". "למה?" "בעד זה שפה בסביבה הרגו ביאלורוסים
ואוקראינים ופה הפולנים. בגרמניה אין הדברים האלה. יכול להיות שיוציאו אתכם ויביאו אתכם למקום
אחר, לעבודה". ברמאות. אבל לא אמר לנו AUSCHWITZ. ולו היה אומר לנו AUSCHWITZ, גם לא
היינו יודעים. אבל ב -1943 בסוף ינואר הביאו אותנו ל – AUSCHWITZ.
ש: אנחנו עוד נחזור לזה. הייתי רוצה, ברשותך, כמה דברים. יכול להיות שאתה מתכוון, כשאתה אומר
שכאילו פתאום מצאתם את עצמכם בגרמניה, אולי אתה שמעת את המושג הזה GENERAL BESSERIG ? ש – PRUZANA סופחה ל – BIALYSTOK.
ת: לא יודע.
ש: ואז היה שם יחידת ביניים של המנהל הגרמני האזרחי שהיה בשטחי ברית המועצות הכבושים.
ת: אני לא יודע.
ש: ועל ידי כך אולי הם ניסו ככה.
ת: אני לא יודע, אני רק יודע שזה קרה.
ש: כן.
ת: אני, מה שידוע לי. ומאיפה זה – אני לא יודע בעד זה שאצלנו בבית היה גר ראש היודנראט. ולו היינו
היינו שואלים: זה די בסוף. אז הוא אמר כל מיני דברים שאני אומר לך. אני לא יכול לחתום לך שזה מה
שאני אומר זה מאה אחוז אמת.
ש: בסדר.
ת: אבל זה לא המצאות שלי.
ש: בואו נחזור לגטו. בעצם ב – 18 בספטמבר אז היהודים הובאו לגטו. זכור לך איך היהודים נתבקשו או
נדרשו לעבור לגטו מבתיהם?
ת: מה זה?! אנחנו גרנו בבית. והעיפו אותנו. מה זה?! אמרו לנו: "אתם יוצאים".
ש: היו איזה הודעות ברחובות או כרוז שעבר?
ת: לא מודעות. הקטינו את העיירה הזאת. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיכנס למקום אחד. גרנו אחר כך...
הבריחו אותנו מהבית. גרנו בשני חדרים קטנטנים שזה היה מין בית מלון שהיה שמה. ואנחנו לא יכולנו
לזוז שישנו על הרצפה. המשפחה לא יכלה להסתדר.
ש: מה זה הביאו לגטו הרבה מאוד יהודים מהעיירות בסביבה, כמו BIALYSTOK,
ת: בעיקר מ - BIALYSTOK
ש: SHARSHOV, MELTZ.
ת: MAUCH ו - SELTZ
ש: כן. NOVY DVORIN
ת: NOVY DVOR. כל המקומות האלה הם מקומות קטנים. וכל המקומות האלה הקטנים מופיעים גם בספר
הזה שאני מסרתי ליד ושם.
ש: ידוע לכם או לך שהיודנראט הבריח בעצם מזון מחוץ לגטו כדי להאכיל את האנשים?
ת: הוא עזר, כן – הוא עזר. אבל לא הייתה עזרה גדולה. הוא עזר כמה שאפשר בעד זה שאנחנו לבד היינו
צריכים עזרה.
ש: אבל הם דאגו לכל מיני מוסדות שם, מוסדות עזרה – סיוע.
ת: הפרטיזנים היו באים לגטו, וככה זה התחיל בכלל שהם מצאו את הפרטיזנים בתוך היודנראט. ויצאו איזה
ירייה. מתוך ירייה אחת שירו על מישהו שהוא היה חשוד הגרמנים, ואז החליטו בלילה שהם מחר מוציאים
אותם.
ש: השם הזה, יצחק שרשבסקי אומר לך משהו? שמעת את השם הזה?
ת: שמעתי משהו אבל אני לא יודע עליו.
ש: הוא פשוט עמד בראש מחתרת של הארגון האנטי-פשיטי, אולי יוסף רוזן
ת: לא יודע.
ש: אלה שעמדו בראש המרד – אהרון גולדשטיין.
ת: אהרל'ה גולדשטיין –אני יודע. כן, היה אחד.
ש: כן.
ת: אבל אותו הביאו אחר כך ל – AUSCHWITZ. נדמה לי שהוא קפץ מהרכבת, אהרל'ה גולדשטיין וירו בו.
ש: אחר כך הייתה איזה קבוצה נוספת בראשותו של יצחק פרידברג.
ת: איצל'ה פרידברג.
ש: כן. כן. הם ניסו לגנוב נשק ועם הנשק הזה.
ת: זה לא. היה שם גם דבר לא יפה. אתה שומע? היה תנועת 'בית"ר'. מי שהיה מפקד ב'בית"ר' קראו לו ברל
סגל. וברל סגל הזה גמר בית ספר בגימנסיה פולנית. ושמה היה חובה בבית ספר הגימנסיה הזאת, מי
שלומד שמה ללכת ללמוד גם צבאיות – הכינו. והברל סגל הזה היה בחור כשרוני מאוד. אבל מה? הוא
ארגן קבוצה ויצאו ליער. והוא יצא שזה יהיה בצורה צבאית, משטר, לא כל אחד כמו בבית כנסת ומדבר.
ואז התחילו מריבות בין היהודים והלשינו עליו ביער שהוא היה שייך למפלגה פאשיסטית – 'בית"ר'.
ש: מי הלשין?
ת: היהודים שהיו ביער. ואז הוא היה עם אחיו הקטן, ביער. הוציא אותם להורג.
ש: למה היה להם עניין להלשין עליו?
ת: בעד זה שהם לא היו מרוצים שהוא רצה לעשות משטר צבאי בתוך היער. הוא היה קצין. עכשיו, כשהם באו
ליער, שהוא ברח ליער, אז לא יכלו, לא רצו הפרטיזנים לקבל אותו. אמרו לו: "מה? באתם פה להפעיל את
הרוב שלכם?" איך הם תפסו? אז הם אמרו: "אז מה עלינו לעשות?" אז אמרו להם: "תבואו עם נשק. נקבל
אתכם", הפרטיזנים הרוסיים "תבואו עם נשק". הם הלכו לכפר RUDNIKY קראו לכפר. זה היה חמש
עשרה עשרים קילומטר מ – PRUZANA. הלכו בלילה דרך היער ובאו לשמה. ושמה היה משטרה גרמנית
בכפר הזה. שם הייתה והם עם ידיים ריקות, עם סכינים התנפלו בלילה על המשטרה הזאת, הרגו את
השוטרים ולקחו את הנשק שעמדו בצד. ואז הם חזרו ליער וקיבלו אותם. ובלילה זה אחר כך מתחיל
הסיפור הזה.
קלטת מספר 1 צד א' – סוף
קלטת מספר 1 – צד ב'
ש: רציתי לשאול אותך, קודם כל, מהיכן ידוע הסיפור הזה של מפקד 'בית"ר', ברל סלע. איך נודע לך הסיפור?
ת: הפרטיזנים שהיו יחד ביערות, הם סיפרו את הסיפור הזה. מאיפה לי? אני המצאתי את זה בעצמי?
ש: אבל זאת אומרת, שאתה שמעת את זה מפרטיזנים שהיו באותו מעמד.
ת: כן. כן. היו. והם העמידו אותו לדין וירו בו. אמרו: "למה האח הקטן?" מישהו שאל: "למה האח הקטן?" הוא
היה פשיסט. אבל "מה עם האח הקטן?" הוא אומר: "האח הקטן גם יהיה, כאילו, ייקח נקמה בשביל זה".
ש: דבר נוסף שרציתי לשאול על הגטו. ודאי הייתה שם פעילות של משטרה יהודית. ידוע לך משהו על כך?
ת: מהמשטרה – לא ידוע לי כלום.
ש: כי בדרך כלל כשיש יודנראט, אז לצד היודנראט יש גם משטרה יהודית.
ת: זאת הייתה משטרה בלי נשק, בלי שום דבר.
ש: בסדר. אבל לא חשוב, יכול להיות שהם ארגנו אנשים לעבודות בגטו.
ת: זאב פרידברג היה אחראי.
ש: יצחק פרידברג?
ת: איצל' פרידברג – הוא מת כבר. ואני אספר לך, אם כבר שאלת על איצל' פרידברג, אז הייתה קבוצה של
אנשים – א גווענע פרארבייטער. שהוא היה אחראי על קבוצה של אנשים שהגרמנים דרשו.
ש: כן.
ת: יום אחד בהיר. הם עשו עבודות שהגרמנים דרשו, לקחו אותם לעבודה ואמרו להם לחפור תעלות. והוא היה
אחראי על זה. הייתה קבוצה של שלושים או שישים איש אני לא יכול להגיד לך עם מעדרים, עם זה. והם
יצאו. אח שלי גם יצא לשם. היה בקבוצה שלו של הפועלים האלה. הם כשהם חפרו וזה לא לקח יום כמה?
לא יכול להגיד לך כמה ימים אולי שבוע, שבועיים. אז הוא שאל את הגרמנים: "אתם מכינים כבר
בשביל לחסל את הגטו?" הוא אמר לו, הגרמני: "זה לא בשבילכם, זה לא בשביל היהודים. זה לא בשביל
היהודים". טוב, הרבה לא יכלו לעשות – כלום. והם המשיכו היה מישהו גרמני, אחראי שאמר איך לחפור
ואיך לעשות את הבורות האלה. יום אחד בהיר הם באו לעבודה ואמרו להם ללכת הצידה. ללכת מפה איזה
מאה מטר או משהו. טוב, זה לפי פקודה אצל הגרמנים. והוא אומר: "אנחנו הולכים הצדה". באו מכונות,
מכונות גדולות שלא ראו ב – PRUZANA מכונות כאלה, 'קאליונים' קראו לזה. והם היו מוסתרים בברזנטים
כאלה, לא ראו מה שנעשה בפנים. ואחורנית ישבו גרמנים. והם נסעו והגיעו עד התעלות האלה וקיבלו
הוראה לזרוק את האנשים לבורות. אז איך לא ראו? ב – PRUZANA לא ראו שמכונה מסתובבת
ומתרוממת? האח שלי היה בקבוצה הזאת. המכונה מסתובבת כמו שמביאים חצץ וזיפזיף ראית? נשפך.
ככה אנשים נפלו החוצה, ונפלו בבורות. אחר כך התחילו יריות. והם ירו עם מכונות ירייה מתוך הבורות. אח
שלי חזר שבור לגמרי.
ש: זה היה מחוץ לתחומי הגטו?
ת: זה היה מחוץ, זה היה איזה חמישה קילומטר מ – PRUZANA, שישה קילומטר. זה היה בין PRUZANA
ל – LIME העיירה הזה, העיירה LIME. ושמה הם חיסלו את האנשים. והם גם אמרו ל...ואחר כך הוא צעק
הגרמני: "לצאת ולכסות את הבורות". והיו כמה קאליונים. מי הם היו האנשים שחיסלו? זה אנשים שישבו
בבית סוהר אצל הגרמנים, לא חשוב בשביל מה. אחד אם זה גנב או שלא הגיש את ה...היה צריך לתת
חזיר או פרה, כל מי שהיה שם בבית סוהר הגרמנים החליטו לחסל אותם, אז אספו אותם יום אחד בעיר,
טראח, וככה הם חיסלו אותם.
ש: בכמה אנשים מדובר? יש לך מושג?
ת: מי יכול לדעת? זה היו כמה מכונות. לא ראו את המכונות בהתחלה. אבל הם ראו מרחוק שהמכונות
מתרוממות.
ש: שזה עשרות או מאות.
ת: לא מאות, לא מאות. אני לא יכול להגיד לך, סתם אני לא יכול. נופלים לבורות ושומעים יריות עם מכונות
ירייה. ולהם קראו לכסות את הבורות – מהר.
ש: איך העברתם את הימים בגטו?
ת: איך העברנו? שום דבר. תראה, אני גם כן יצאתי לעבודה לנקות את השלג וכל מיני עבודות שלא עשו,
ליהודים לא נתנו. זה היה קבוצות שיצאנו לעבודה. ולא נתנו לנו כלום, שום דבר לא נתנו לנו. לא...היו
מקומות שנתנו לנו לחם, חצי לחם שבאנו שמה. למשל, הייתה תקופה שאני עבדתי שאנחנו לרוסים שבאו
שהיו שנה וחצי ב - PRUZANA, אז הם עשו מחסנים של נשק מתחת לאדמה. ואחר כך רק כשהגרמנים
באו, הם הוציאו את זה וחודשים מילאו את המכונות והוציאו את הדברים האלה. לרוסים לא היה אחר כך
עם מה לירות.
ש: מה עם יתר המשפחה שלך? עם אבא אמא עם האחים? איפה הם נמצאים בשלב הזה? הם גם נמצאים
בגטו?
ת: הם נמצאים בגטו – כן.
ש: בגטו?
ת: כן. הם לא יכולים ללכת לעבודה, אף אחד לא לוקח אותם – שום דבר. חוץ מזה געוועזן איין הילפסט
קומיטעט אין גטו. אנשים עניים שלא יכלו לשלם את המשהו בשביל התפוחי אדמה אז נתנו להם חמישה
קילו תפוחי אדמה. נתנו להם, לא שקלו את זה. נתנו שקית עם תפוחי אדמה ש...בא אחד שאין לו מה
לאכול, אז נתנו לו תפוחי אדמה. לא משהו מיוחד. בכלל האוכל העיקרי היה תפוחי אדמה.
ש: היו בוודאי אנשים שהיו זקוקים לתרופות.
ת: איזה תרופות?
ש: מה עשו עם תרופות?
ת: לא היה תרופות ולא היה בית מרקחת ולא...לא קיים היה.
ש: אז אני ממשיך ושואל אותך, יכול מאוד להיות שאנשי היודנראט דאגו להבריח חוץ ממזון מחוץ לתחומי הגטו
דאגו להבריח גם תרופות.
ת: אני לא יכול לענות לך על זה. אני לא יודע על זה. אני לא יודע.
ש: איך בכלל היה היחס בין אנשי היודנראט והקהילה היהודית בגטו?
ת: זה היה יחס טוב. זה היה respect בשביל היודנראט. עזרו לו. למשל, שבא ראש העיר לבד, ראש
היודנראט הלך ליהודים שידע שהם יותר אמידים. ואומר לו: "אדוני, תן לי את הזהב שיש לך. תן לי זה".
"אין לי". הוא אומר: "מה זה אין לך? כל מה שיש לך תיתן, אחרת יהרגו אותנו". זהו – שום דבר. והוא היה
אישיות ונתנו לו להציל את החיים. מה תעשה עם זה? רק אנשים כאלה חשובים הלכו לבקש ש...קל להגיד
למישהו: "תן את הזהב, תן את הזה". הוא ייתן? הוא אומר, רק אנשים כאלה בעלי השפעה, הלכו לבתים
לבקש שייתנו את הדבר האחרון.
ש: אתה אולי יודע על כך שהיה איזשהו שלב בינואר 42 שהעירייה תבעה שאלפיים יהודים יעזבו את תחומי
PRUZANA.
ת: לאן?
ש: אתה יודע?
ת: לא.
ש: ואז ראש העיר קיבל שוחד. והגזרה כאילו בוטלה. שמעת את הסיפור הזה?
ת: לא שמעתי.
ש: לא ידוע לך על כך.
ת: לא ידוע. אני לא הייתי כל כך מודע. והיינו...
ש: לא. אני שואל רק פשוט כדי, אתה יודע אולי דברים היו פה ושם.
ת: לא. אז אני אומר, היינו תמימים גם בעיירה, היינו תמימים. תמיד האימא שלי אמרה: "אם אנחנו לא עשינו
כלום – מקסימום נלך לעבודה, עבודת פרך. למה שיהרגו אותנו? אנחנו נוגעים במישהו. אנשים היו
תמימים. הם לא הבינו שיש פה השמדה טוטאלית.
ש: כן. והאנשים שהצטוו להתרכז במקום אחד וביקשו מהם, דרשו מהם שייתנו את המפתחות של בתיהם?
ת: לא הרגשנו שום דבר. לא יודע. לא יודע שום דבר – לא קרה דבר. לא יודע – מפתחות? שום דבר. הגרמנים
לא נכנסו לבתים האלה. את הבתים האלה הם נתנו את זה לגויים. והגויים אחר כך כתודה שיתפו פעולה
עם הגרמנים.
ש: לא. כי אז גם יהודים, איזה אלפיים, קרוב לשלושת אלפים יהודים שניסו לברוח?
ת: לא יודע.
ש: ירו בהם.
ת: לא היה לאן לברוח.
ש: ניסו להסתתר, לא?
ת: לא היה לאן לברוח בעד זה שלא היה, אף אחד לא רצה לקבל אותנו. והסביבה הייתה עוינת. היו מקרים
שאני יודע שאנשים הצליחו לצאת, לברוח מהגטו. והם באו ליער, לא רצו לקבל אותם. ולא היה להם לאן
ללכת ולא היה להם איך לחיות. צריך בן אדם לאכול. והם חזרו והרגו אותם. איכשהו בן אדם היה כמו
זבוב.
ש: כן. טוב אתה ודאי תיתקל בזה יותר מאוחר גם במחנות.
ת: במחנות זה היה עוד יותר גרוע.
ש: או. קיי.
ת: אז האיצל' פרידברג הזה שהיה אחראי על הזה...הוא כבר מת לפני מספר שנים.
ש: זה שהטיל מצור על הגטו וקרוב לחמישים יהודים שהתאבדו. אתה שמעת את הסיפור הזה?
ת: כן. כן. כן. התאבדו אבל ככה...
ש: הם חששו שבא מועד חיסול הגטו.
ת: כן. אבל הם לא כולם התאבדו, והם נשארו בחיים.
ש: ארבעים ושבעה יהודים, בעצם.
ת: כן. אני זוכר את המקרה הזה.
ש: כן. אתה מכיר את ה..
ת: אבל זה לא, למי זה? זה לא נגע באף אחד. כאילו כולנו היינו נידונים למוות. זה כבר לא השפיע. היינו
אדישים. מה שיהיה יהיה. אתה יודע, שכיתרו את הגטו, אני מוכרח לספר לך, אתה אדם מסורתי דתי.
יהודים התאספו אנשים שלא היו מי יודע דתיים, בבתים – אני ראיתי את זה ובבתים: "אבינו מלכנו, רחם
ענינו". ובכו, וממש הלב נשבר – שום דבר. שלא, הם לא היו דתיים שלא הלכו לבתי כנסת ולא זה, נתפסו
בצערם. וכלום – 'אבינו מלכנו' ואף אחד לא עזר לנו. וזה...זה היה יום. ואני זוכר, אני הייתי בבית כזה
כשזה קרה על ידינו.
ש: הייתה עזרה הדדית בין האנשים?
ת: איזה עזרה הדדית.
ש: ניסו לעזור זה לזה? לעודד ככה?
ת: לא. שום דבר.
ש: האם ראית אנשים?
ת: כולם היו מדוכאים ולא יכלו לעזור. ולו לא היו תפוחי האדמה שקנו מחוץ לגטו, היינו מתים מרעב בכלל.
ש: טוב, אז בוא נדבר באמת על חיסול הגטו. אנחנו מדברים על הבין ה – 28 בינואר ו – 31 בינואר, 43. יש
שלושה, ארבעה ימים.
ת: כן.
ש: מה אתה יכול לספר לי?
ת: זה היה...
ש: התחילו להעביר משלוחים ל – AUSCHWITZ.
ת: הייתה תמונה נוראה. גייסו, הגרמנים גייסו עגלות, לא עגלות אז נדמה לי שהיו לא עגלות, היו Schlittens
שאפשר לשבת.
ש: מזחלות.
ת: מזחלות. ועל כל זה היו צריכים לעלות שש, שמונה איש על מזחלה כזאת. והיהודים לקחו דברים אחרונים
שאפשר לקחת משהו. ושהם ירדו, הגויים ברחו. הכול נשאר אצל הגויים. הדברים האלה לא. לא. הוא שדד
ברגע האחרון את הדברים. זה היה ליד הפסי רכבת האלה. לא כל הגויים עשו את זה, אבל חלק עשה את
זה. אז אנחנו נפגשנו במחנה. אז הוא אומר: "אני הייתי במקום כזה. ירדנו מהזה. והגוי ברח עם הדברים".
אני נסעתי. אני הייתי עם האחרונים. חיפשתי דרך בכל זאת לצאת מהגטו. אבל לא הצלחתי בעד זה שכל
יום שעבר היה יותר גרוע. השמירה הייתה יותר חזקה ולא יכלו לצאת.
ש: השמירה הייתה על ידי גרמנים?
ת: רק גרמנים. ומי שהתקרב מרחוק לגדר בלי שום לשאול ירו. נהרגו אנשים כמו זבובים. לא שהוא יכול היה.
אבל היו כאלה בודדים שברחו – לא מאות, אולי עשרות, אולי ככה. אני לא יכול להגיד לך את הכמות. אבל
היו כאלה שהצליחו לצאת וברחו. ולא כולם שרדו שברחו בעד זה שהם באו למקום אחר.
ש: אני חושב שהרוב לא שרד.
ת: הרוב הביאו אותו ל – AUSCHWITZ להשמדה. עכשיו, אני איך הביאו אותי ל – AUSCHWITZ. אני היות
ואני נסעתי בטרנספורט האחרון, אז כבר לא היו הרבה והיינו בעיקרון לא הרבה אנשים – אולי חמש עשרה
עשרים. אבל היו קרונות בטרנספורטים הראשונים – מאה, מאה שלושים. הייתה צפיפות גדולה. אנשים
מתו, נחנקו.
ש: בקרונות.
ת: בקרונות. וזה מהאנשים שפגשתי אותם אחר כך במחנה. והוא אומר: "אני מהטרנספורט הראשון, אני
מהטרנספורט השני". ואנחנו היינו מהטרנספורט הרביעי, בסוף. אז כבר אחרונים. מה להגיד לך? ובאנו
ל – AUSCHWITZ. פתחו את הקרונות. ויצאנו. ואז מיינו אותנו מנגלה, לא ידענו שזה מנגלה. העמידו ימין
ושמאל וכך הלאה. ואני ואחי יצאנו עם אלה לחיים, לחיים אני ואחי. הוא יותר צעיר ממני, היה נראה יותר
בריון, יותר חזק, יותר גבוה. ככה זה, הוא היה נראה. ואחרי שמיינו, הלכנו ברגל ל – BIRKENAU. וזה יום
ולילה שם היה אותו הדבר – פרוז'קטורים כולם בערו והביאו אותנו בלילה ל – BIRKENAU.
ש: סליחה רגע, מה קרה עם ההורים? הם נשלחו לפני כן ל – AUSCHWITZ?
ת: הם – כן. אני כבר לא ראיתי אותם בעד זה שאני...
ש: הם נספו עד כמה שידוע לכם? הם נספו ב – AUSCHWITZ?
ת: כולם. נסענו, אני ביקשתי מאבא שלי. אמרתי: "אבא, היית חייל. אולי תיקח אותנו ליער. אולי נשרוד". הוא
אומר: "ילדים, אני לא יכול לעשות את זה. יש עוד אחים. אני לא יכול לעזוב את אמא. ואני, אולי יהיה משהו,
אני אוכל לעזור להם. אני כבר לא יכול לעשות את זה, ללכת". אני עם אחי ניגשנו אליו, לאבא. והם לקחו
אותם, ואנחנו לא ראינו אותם. הם נסעו קודם בעד זה שלקחו ממקומות מסוימים אלה נוסעים מפה, לוקחים
משמה. הגטו כבר היה קטן.
ש: יכולת להיפרד מהם?
ת: איזה להיפרד?! לא יכולתי להיפרד. חיפשנו דרך אני ואחי איך אפשר לברוח. לא יכולנו לברוח. והיו אנשים
יותר מאומנים, יותר חזקים יותר, מתוחכמים והם לא יכלו לצאת בעד זה שכל יום היה יותר גרוע. ובאנו,
אחרונים, באו לזה.
ש: כמה זמן נמשכה הנסיעה ברכבת מ – PRUZANA ל – AUSCHWITZ?
ת: אני חושב שלושה ימים אולי אפילו יותר. מדוע? בעד זה שהם נתנו לעבור לרכבות אחרות. ואנחנו עמדנו
בתחנות שהרכבות האחרות ייסעו לחזית. אתה מבין מה שאני אומר?
ש: כן. ודאי.
ת: ולא דאגו למים ולא שום דבר. אנשים מתו. היו כבר מתו שמתו מצמא. ואנשים חרבנו ביחד שמה. היה
משהו איום.
ש: אתה מדבר על הרכבת או על מה?
ת: ברכבת.
ש: ברכבת.
ת: אבל לא זה. אז הביאו אותנו, אחרי המיון שהצעירים האלה שבאנו, הביאו אותנו ל – BIRKENAU
זה היה ערב. והאורות היו, הפרוז'קטורים היו בכל הסביבה. ואנחנו לא ידענו איפה שאנחנו. והיה שם בית
מרחץ. אמרו: "כל אלה, אתם צריכים להיכנס לבית מרחץ". ושם על יד הבית מרחץ ישב אחד גרמני או
פולני, לא יודע, לא יכול להגיד לך, לא יהודי. והיה לו קערה של נפט, על יד הבית מרחץ בכניסה. והיה טובל
עם כפפה, בתוך הנפט הזה.
ש: cerno.
ת: היה טובל. שם פה. היה טובל. שם פה ושם פה איפה ששערות פה ופה להיכנס, להתרחץ. הם פתחו חמש
דקות מים קרים. וזה היה ינואר. קר שמה. והיינו ערומים. חמש דקות מים קרים. ואמרו לנו ככה: "רק
הנעליים והחגורה. ובגדים תקבלו ביציאה מהבית מרחץ". כשחיכינו בתור הזה להיכנס, ראיתי ערמות של
מתים, ערמות כמו גובה של בית. אני לא יודע, ואני לא ידעתי מה זה. וזה אני תיארתי שזה מתים. ואחר
כך כשהתאוששתי, יכול להיות שזה היו ההורים שלי שהוציאו אותם מהגז. זה היה ליד הקרמטוריום.
ש: האם ידעתם מה מתבצע שם?
ת: לא ידענו כלום. מה זה ידענו? שום דבר לא ידענו. היינו המומים.
ש: בוודאי ראיתם את הארובה.
ת: שום דבר. אני עוד מעט נגיע גם לזה. לא ידענו כלום כשהיינו בבית מרחץ. קיבלנו בגדים בלי שום גופייה, בלי
תחתונים, בלי שום דבר, כאלה עם פסים. והביאו אותנו לבלוקים.
ש: עברתם גם גילוח של שיער?
ת: הורידו לנו את השערות ושמו לנו מספרים.
ש: זהו, אז אולי תראה את המספר שקיבלת, תראה למצלמה. זה 99. תגיד את המספר, אתה זוכר אותו?
ת: זה 317. Neunundneun .
ש: תשע תשע שלוש מאות שבע עשר.
ת :וגם יש לי גם משולש – יהודי.
ש: יהודי.
ת: סימן של יהודי. אתה רואה את זה בתמונה?
ש: כן.
ת: האח שלי היה לידי והיה לו עשרים ואחד, אותו מספר ועוד כמה מספרים.
ש: איך ביצעו את הפעולה?
ת: זה הלך כל כך מהר. זה עשה יהודי. הוא דיבר יידיש גם כן. עם עט כזאת, עם מחט כזאת, תוך שניות הוא
עשה את המספר.
ש: זה היה כרוך בכאב?
ת: לא. לא היה משהו מיוחד, לא כאב גדול. אבל שמה היה לי בעיה. שאלו: "בן כמה אתה? מתי נולדת?" אז
אני לא ידעתי. אני נולדתי בעשרים...ואמא שלי לא עשו לי יומולדת בבית, לא עשו אצלנו חגיגות. ולא עשו
בר מצוות מיוחד. הלכו אתי לבית הכנסת. סבא שלי לקח אותי וזה הכול. לא עשו.
ש: מה? זה לבר מצווה את מתכוון?
ת: כן.
ש: ומה עשית שם בבית הכנסת, אם כבר הזכרת את הבר מצווה? עלית לתורה?
ת: כן. היה מישהו, רבה אחד שלימד אותי את ההפטרה. אז רגע אחד, איפה אני נמצא?
ש: כן. אחרי אתה דיברת.
ת: אז הוא שואל אותי את התאריך. אז אני ידעתי ארבעה עשר ימים בתמוז. מה אני ידעתי?
ש: תאריך עברי ידעת.
ת: אז רגע, zweiten um fuenfte. בשני בחמישי, משה ליכטיג, מה זה חשוב? אז הוא רשם שמה: "עשרים
שני לחמישי". והוא עשה לי את המספר. עכשיו בארכיון שלהם בכלל אני רואה אני יליד עשרים ושתיים ואני
שמה כתוב עשרים ואחת. אני לא יודע אם אני אמרתי את זה או שהוסיפו לי בארכיון ב – AUSCHWITZ
ש: אתה ידעת שניהלו רישום מסודר?
ת: לא ידעתי כלום, מה מאיפה לי לדעת.
ש: אתה אומר שרשמו אותך שם בתאריך עברי.
ת: אבל לא ידעתי שזה הולך לארכיון שיש ארכיון. מי ידע? אני לא ידעתי כלום. ואז היינו בבלוקים של צריפים
כמה זמן, הרבה זמן. ולא ידענו את הזמן. אבל אמרו לאנשים שאולי ארבע, חמישה שבועות היינו שמה
בבלוקים. ולא יצאנו לעבודה, רק הוציאו אותנו מהבלוק בגשם וברוח לשבת על הברכיים, עינו אותנו. וככה
כל יום ניגש ה – BLOCKAELTESTER, זה שאחראי על הבלוק: "מי לא מרגיש טוב? מי צריך עזרה?"
אז היו אנשים תמימים. "הוא רוצה עזרה". הוא כבר לא חזר. מי שהלך לעזרה, לא חזר. השמידו אותם בגז.
"מה זה אתה חולה? פה זה לא מקום של חולים". פה אין דבר כזה. חולים לא קיימים. ואז אנחנו הבנו כבר
עם הזמן שהיינו. וכשאני ישבתי במחנה הזה, ולא יצאנו. למחנה הזה קראו ZEGEUNE LAGER.
ש: של הצוענים.
ת: של הצוענים, אבל אין צוענים. אין צוענים. קראו לזה המחנה של הצוענים. ואנחנו ישנו בצריפים האלה. וכל
יום הוציאו אותנו מהבלוק לשבת על הברכיים, להתכופף. עינו אותנו.
ש: כמה זמן הייתם צריכים לעשות את התרגילים הקשים האלה?
ת: סתם. עינו אותנו: "לקום, ללכת, לקום. לא ללכת לקום ולעמוד זה". כל פעם הוא יצא ונתן לנו פקודה –
לקום!.
ש: כמה זמן זה נמשך?
ת: לא היה לי שעון. לא יודע כלום.
ש: בערך.
ת: ראיינו אותנו, לא יכול לענות לך על שום דבר. פתאום התחילו לקחת אותנו "הגיעו צוענים". "הגיעו צוענים".
אז על יד הבלוקים שלנו. אבל זה לא היה מגודר באופן חשמלי, ניגשת אליי בחורה לא צוענייה. היא ככה לא
בלונדינית והיא כזה אירופאית. היא שואלת אותי בגרמנית שאני אגיד לה מה עם הארובות האלה? אז
אמרתי לה בגרמנית עילגת אבל היא הבינה ש"פה שורפים אנשים". אז היא אמרה לי: "Das kann noch nicht moegel sein" – "זה הרי לא יכול להיות". אז אני אמרתי לה: (...) "את אל תגחכי". והיא
החליפה צבעים. אתה שומע? הם רק באו. מה שההיא ניגשה לגדר, אני ביקשתי ממנה: "אולי את יכולה
לתרום לי Vileich konnen Sie mir ein schenken ein ziller? – היא יכולה לתרום לי בצל". בשביל בצל
שמה וה – Blockaeltester אפשר, הוא רצה לטגן את הנקניק – אין בצל במחנה. אז אם יש בצל, הוא יכול
לטגן את זה. אז אפשר היה לקבל לחם שלם. אבל איפה? אז היא אמרה לי: "Ich kann Sie nicht gebben ". היא לא יכולה לתת לי כי זה עוד ב – Gepaeck היא החביאה, בתוך החבילות. אז אמרתי: "אם
לא זה, אולי ה – Knobel".
ש: קישוא.
ת: "Du kanst selbe". היא לא יכולה לתת לי. ואחרי כמה ימים לא יכולתי כבר לראות אותה. זה לקח אולי
שבוע. ואותנו החליטו להוציא אותנו מהמחנה הזה ולהעביר אותנו ל – AUSCHWITZ. היינו ב – BIRKENAU .
ש: BIRKENAU זה AUSCHWITZ 2.
ת: וקראו לזה quarantaine. אתה יודע מה זה quarantaine? ארבעים בצרפתית. והיינו יותר מארבעים יום.
אבל לא משנה, שם היינו. חלק הלך כל יום ל...לא מרגישים טוב, לא חזרו וחלק נכנס למחנה. אחרי תקופה
קצרה שמענו בעד זה שהיה לנו קשר, האנשים שלנו עברו מ – AUSCHWITZ ל – BIRKENAU, היו
נגרים.
ש: עניין של שלושה קילומטרים בערך.
ת: כן. אבל הייתה תנועה. אני גם כן הבאתי רהיטים, כל מיני חלקים של רהיטים לעיר AUSCHWITZ. עבדתי
בנגרייה.
ש: שם ב – AUSCHWITZ עבדת בנגרייה?
ת: כן. אז העיקר תשמע, אמרו לגרמנים: "אתם, לוקחים אתכם לעבודה" אלה ה – Zeguene, הם אמרו, הם
היו גרמנים, דיברו גרמנית והם היו משפחות מעורבות עם ילדים. הם באו הנה. והם אמרו: "אמרו
להם שהם צריכים להיות פה במחנה עד שהמלחמה תיגמר. אז אתם לא רוצים ללכת?" אומרים: "אנחנו
לא הולכים. אנחנו נהיה פה". והם כאילו התנגדו ללכת. הם כבר הבינו איפה שהם נמצאים בעד זה שהם
היו כבר קצת זמן. באו הגרמנים בלילה, פתחו את הדלתות זרקו גז ציקלון, סגרו את הדלתות. הם אחר
כך מתו. מלמעלה היו רק אשנבים קטנים, למעלה. אבל ב – AUSCHWITZ אתה לא היית.
ש: אני לא מבין, הם פיזרו את הגז לתוך הבלוקים?
ת: לתוך הבלוקים.
ש: לא לקחו אותם למשרפות? או לתאי הגזים?
ת: לא. הם כאילו מתנגדים ללכת. אז הם הרעילו אותם בתוך הבלוקים, את כל הצוענים האלה.
הם הרעילו אותם. ואחר כך באו ה – SONDER KOMMANDO. אתה יודע מה זה SONDER KOMMANDO ?
ש: הקומנדו המיוחד, אלה שעבדו ב..
ת: בשריפת האנשים.
ש: שריפת הגופות.
ת: אבל אלה שעבדו בשריפת האנשים, הם היו כל פעם מחליפים אותם. כל שלושה חודשים, ארבעה חודשים,
לקחו אחרים ואותם השמידו. אתה שומע?
ש: כן.
ת: הם לא עבדו כל הזמן. קודם כל הם נשחקו. והייתה להם עבודת פרך.
ש: אתה ראית אותם במהלך העבודה שלהם?
ת: אני לא יכולתי להיות על יד הקרמטוריום. אבל היו להם קשרים שאנשים הלכו וחזרו. והם אמרו לי מה
שקורה שמה. הייתי ב – AUSCHWITZ כבר בנגרייה. ואותי הביאו לנגרייה. והיה לי יחסית לא רע בעד
זה שהייתי תחת גג.
ש: לפני שאתה מספר על העבודות שלך בנגרייה, אני הייתי מבקש תספר לי בקשה על ה – APPEL.
ת: APPEL – כן.
ש: זה מסדר.
ת: כל יום עשו APPEL.
ש: איך אתה יכול לתאר את ה – APPEL הזה? מה קרה שם?
ת: מה אני יכול להגיד לך? כל יום שיצאנו, לפני שהלכנו...
ש: באיזה שעה הייתם יוצאים ל – APPEL הזה?
ת: בבוקר, אני לא יכול להגיד לך.
ש: בבוקר, השכם, מאוד מוקדם בבוקר.
ת: כן. מאוד מוקדם ובערב כשחזרנו, עוד הפעם היה APPEL, כמה שיש. בא גם...
ש: נאלצתם לעמוד גם בשלג.
ת: כן. בשלג, בקור, לא חשוב, עבר גרמני וספר ורשם אם לא חסר אחד.
ש: ואם היה חסר אחד?
ת: אם היה חסר, אז עשו BLOCKFERRE, סגרו את הבלוקים.
ש: עוצר.
ת: עוצר – וחיפשו וחיפשו ואחר כך ביררו מי מאיפה חסר פה אחד – מאיפה הוא ברח אם לא ברח, למה חסר
פה אחד? ואם מישהו ברח, והוא נתפס, אז הוא היה נידון למוות, ירו בו.
ש: אתה יודע שהיו ניסיונות בריחה?
ת: איזה שאלה – היו. אבל הם ירו בהם, באנשים ההם שנתפסו.
ש: היו רק ארבעה שהצליחו לצאת מ – AUSCHWITZ בשלום.
ת: באיזה שנה?
ש: ארבעה מיוגוסלביה, ארבעים וארבע.
ת: בארבעים וארבע.
ש: ארבעים וארבע.
ת: אני יודע סלובקים יהודים מסלובקיה.
ש: יהודים מסלובקיה.
ת: ברחו ולא היה...
ש: הם עשו שרטוט מדויק של המחנה.
ת: כן. והוא לא היה מאורגן כל כך אצלם.
ש: כן.
ת: והם הודיעו מה הולך. לא האמינו להם.
ש: אני חושב שהם היחידים שהצליחו לברוח.
ת: אבל היו עוד כמה שברחו.
ש: היו נסיונות.
ת: ולא הרבה ברחו. וחלק מהם נתפסו. חבר שלי, הוא נפטר לפני כמה שנים, זמסקי, הוא ברח עם רוסים. והם
הלכו לגבול הצ'כי שמה סלובקיה שמה. והם הגיעו ובסוף הם נתפסו. שניים נתפסו ושניים לא נתפסו. ואותו
החזיקו כל הזמן בבונקר בעד זה שלא תפסו את השניים האלה. למה? הם רצו לדעת אם זה מתאים, איך
הם עבדו ואיך...אז החזיקו אותו להשמדה. ובמקרה נגמרה המלחמה, והוא יצא חי. לא הספיקו להרוג אותו.
ש: איזה עבודות עשית בנגרייה?
ת: עשיתי עבודות. הדבקנו ארגזים, כל מיני עבודות כאלה של עץ. עבדתי על יד מכונה שחותכת.
ש: חיתוך.
ת: שחותכת בזווית שולחנות. בכלל אני רוצה להגיד לך, דבר חשוב שאני רוצה שמישהו ישמע את זה:
שהאנשים שהיו ב – AUSCHWITZ בתוך המחנה, גם שירתו את ההשמדה. אז תגיד: "איך זה קורה?"
"מה פירוש המילים האלה? – זה מילים נוראות". הם שירתו את ההשמדה בעד זה שהם עשו כל העבודות
השחורות שהיו, למשל, הביאו טרנספורט של אנשים. הביאו דברים, היו צריכים למיין את זה, דברים
חדשים שלחו לגרמניה, דברים לא חדשים אז שרפו את זה או שקברו את זה ועשו מזה משהו אחר.
והייתה נגרייה. מה הנגרייה הזאת עשתה? היא עשתה דרגשים בשביל האסירים. היו מסביב למחנות
שולחנות, כל מיני לשרת את הגסטאפו, לעשות להם רהיטים, לעשות להם זה, כל הדברים השירותים הזה.
אתה מבין מה שאני אומר?
ש: אבל הם וודאי אולצו לעשות את הדברים האלה.
ת: איזה שאלה? מה זה 'אולצו'? וודאי.
ש: אולצו וזה היה לא כל כך פשוט.
ת: ודאי אבל זה היה, כל האנשים שהיו שמה למשל, בנו שמה בניינים. אז היהודים
האלה שבנו, לימדו אותם להיות בנאים, מי שלא היה בנאי, ולימדו אותם והם שירתו ואחר כך הכניסו שם
גרמנים. היה לי שם אח. והאח הזה היה יחד אתי בנגרייה. אבל מה? אותו הוציאו החוצה למיין כאילו עצים
ושמה עינו אותם, הרביצו להם. היה גשם וזה. הוא חלה בטיפוס, אני לא יכול להגיד לך מה, האח הזה. והוא
אחר כך ראיתי אותו במחנה. והוא אמר לי: "שמוליק, אני כבר לא יכול. תראה איך אני נראה. אני הולך
למות. אני, יש לי עוד לחם. אמרתי: "מוישה, אני לא יכול לקחת אצלך את הלחם, למרות שאני רעב, אבל
איך אני אקח? אולי זה יביא לך משהו". לקחו אותו. הוא הלך לבית חולים שמה, כאילו לבית חולים, לעזרה.
ש: Revier.
ת: ל – Revier. ושמה נתנו לו זריקה של בנזין, אתה שומע? נפט בשריר. וככה הם המיתו את האנשים האלה,
החולים.
ש: כן. המיתו הרבה בזריקות Fenol, מה שנקרא.
ת: אני לא יכול להגיד לך מה.
ש: הזרקת רעל.
ת: רעל.
ש: זריקת רעל והשמידו.
ת: וככה השמידו.
ש: כן. וככה...
ת: והם רצו שיהודי אחד, רופא, הם קראו לו שהוא יעשה את הזריקות האלה. הוא אמר הוא לא צריך, הוא
רופא. הוא לא עושה את זה. אז יהרגו אותו, יהרגו אותו. הוא אמר שאם הוא אפילו יישאר, אז בשביל שהוא
המית אנשים, אז יהרגו אותו אחר כך. אז הוא לא רצה. לקחו פולני מתנדב. והוא עשה את זה. וגם הוא אחר
כך נעלם, הפולני הזה, לא ידוע איפה שהלך. כנראה שגם השמידו אותו. אבל לא זה אני רוצה להגיד לך.
אחר כך אני ראיתי במחנה, רציתי לדעת מה קרה לאח שלי. אולי הוא הבריא, אולי היה, אולי הוא שכב
באיזה מקום, באיזה בית חולים. הייתי תמים. אנחנו עוד לא ידענו מה הולך בדיוק, מה. רציתי לדעת, אז
היה...
קלטת מספר 1 – צד ב' – סוף
קלטת מספר 2 – צד א'
ש: תמשיך בבקשה, שמואל.
ת: אז אני מדבר על האח שלי עכשיו. אז איפה שישנתי, בקרבת מקום על ידי שמה היה יהודי אחד שקראו לו
אברהם קויפמן. הוא סיפר לי שמה שהוא עבד בבלוק 11. בלוק 11 זה איפה ש...
ש: בלוק של עינויים.
ת: שהיו יורים באנשים.
ש: היה שם את הקיר השחור.
ת: הקיר השחור. והוא היה נחשב לחובש. אבל הם הלכו עם בגדים לבנים. אבל הם לא היו חובשים. אבל
היתרון של זה שהוא היה שם הוא אומר, אוכל היה ככה. הביאו אוכל וחיסלו את האנשים. והיה להם אוכל
למכביר. אז לאן הוא ילך? הוא פעם הודיע, כשהוא נכנס ל – AUSCHWITZ, הוא בכלל, הבן אדם הזה
מרומניה. והוא נסע בתור מתנדב לספרד. הוא היה קומוניסט כנראה. אז הוא סיפר שאבא שלו היה צולע
והיה דתי, והיו לו הרבה ילדים. והיו צרות. וכל היהודים היו קומוניסטים. אבל הוא לא אמר את זה בפירוש
קומוניסטים, היינו, הוא לא אמר לי 'קומוניסטים' בעד זה שגם במחנה פחדו להגיד את הדבר הזה. אז הוא
אומר – ויום אחד בהיר הוציאו אותו משמה והביאו אותו בעד זה שהיה רשום שהוא נגר בניירות לנגרייה. אז
הוא היה ישן לא רחוק ממני. אז אמרתי: "קויפמן, אולי אתה יכול? אולי אפשר לדעת מה קרה לאח שלי?"
"כן", הוא אומר, "אני יכול לברר. הרי אני אהיה שמה". הלך ושאל את החובשים. שם היה Revier והוא
שאל את החובשים. הם הסתכלו ברשימה, הם אמרו בדיוק בתקופה ההיא, בתאריך זה וזה עשו זריקות
לכל אלה שהגיעו. וחיסלו אותם עם זריקות מוות. "אין לך מה לחכות" הוא אומר, וזה הכול – בזה נגמר.
ש: בלוק 11 הרי ידוע לשמצה בגלל העינויים הנוראיים שאנשים עברו שם.
ת: כן. זה שמה בעיקר. זה ירו בקיר.
ש: הקיר השחור שהיה על ידו.
ת: כן. שמה עשו חקירות וכך הלאה. וזה נגמר עם האח שלי. אין דרך יותר.
ש: על בלוק 10 שמעתם שם ב...?
ת: בלוק 10 היה של נשים.
ש: שעשו שם ניסויים בבני אדם.
ת: זה היה רק נשים שעשו עליהן ניסויים. הן היו...אני כשראיתי אותם, אני חשבתי בתור בחור צעיר, שאף פעם
אני לא אתחתן. הם היו נראות כמו קופים הנשים האלה. הן היו רזות, וחצי מתות, בלי שערות.
ש: כן. דוקטור מנגלה שערך שם ניסויים בגמדים ובתאומים.
ת: כן. כן. כן.
ש: היה שמה עוד איזה דוקטור. אולי שמעת את השם – קרל קלאוברג?
ת: לא שמעתי את השם.
ש: לא שמעת? אבל הוא גם כן היה שם אחד האנשים שעבדו בניסויים.
ת: היה שמה פרופסור מאוניברסיטת Berlin, יהודי, שגם הם ניצלו אותו לניסויים. ואחר כך השמידו אותו.
ש: תאמר לי בבקשה, איך אתה הצלחת בעצם להגיע לעבוד בנגרייה?
ת: זה כן. זה דבר חשוב. לא היה לי מקצוע כאילו לימונד? אז האח שלי אומר לי: "תשמע, אני בגטו עבדתי
בנגרייה", הוא אומר, האח. "תגיד שאתה נגר". שאלו מקצועות – נגר, סנדלר, פה שמה, כל מיני. שאלו:
"?Baumeister" כל מיני מקצועות: נגר. אז אני אמרתי: "נגר". והוא גם כן אמר: "נגר". אותי הכניסו תחת
גג. ואותו הכניסו בחצר. והוא התקרר והיה חולה. הוא מת. ואני בגלל זה שהייתי תחת גג, למרות
שהייתי רעב וכל זה מה שעברתי, יכולתי לשרוד. היה לי עוד איזה תופעות שמה ששם היה משרד של
הפקידים שעבדו בבניין הזה. אז אחד הפקידים הגבוהים, הוא היה Folksdeutche , זה גרמנים חצי
פולנים, ניגש לקאפו ואומר: "אני רוצה שמישהו יכבס לי את החולצה". אז הוא שלח אותו אליי. אז אמרתי
לו, קראו לו סיברה לגוי הזה: "אני לא יכול לעשות את זה". הוא אומר: "אני כבר דיברתי עם הקאפו. אין לך
מה לדאוג. הוא לא יעשה לך כלום". אתה שומע? הוא דיבר עם הקאפו, סיברה הזה שהוא לא רואה ולא
שומע שאני אעשה את זה בבית שימוש, בבית שימוש היה אחראי על הבית שימוש היה כומר פולני, כומר.
הוא שמה יושב עם מי שישב יותר מדי זמן, אז הוא גירש אותו. זה היה התפקיד שלו. הסיברה הזה נתן לי
הייתה תקופה שהוא נתן לי כל יום את האוכל של החבית, הוא לא אכל את זה. זה היה זבל האוכל הזה.
אבל זה היה תקופה קצרה, זה לא הרבה זמן. אחר כך הוא עזר לי, ממש הציל את החיים. ואני בחיים שלי
עשיתי טעות – שנשארתי בחיים, הייתי צריך לחפש אותו, את הסיברה הזה בעד זה שהוא היה גוי, ובטוח
שלא הייתי יודע איך לעשות את זה. למה? הקאפו הזה שהיה במחלקה שאני עבדתי היה יהודי. שטיינברג
קראו לו.
ש: איך באמת התייחסו ה – Kapos שם?
ת: איפה שאני עבדתי היה קאפו יהודי, שטיינברג.
ש: הוא התייחס בסדר אליכם?
ת: הוא לא באופן מיוחד. הוא לא הרביץ. אבל מה? לא היתה לו הכנסה, לא היה לו אוכל. אז הפולנים שהיו
והגויים שהיו, הצ'כים, היו נותנים לו מהחבילות שהם קיבלו מהבית. אתה שומע? ויהודי לא היה יכול לקבל
כלום בעד זה שיהודי לבד היה רעב. אז הוא רצה להתפטר ממני. כן. אז הייתה הוראה ש"לקצר את
הפרסונל בקומה הזאת. כל מחלקה צריכה לשלוח אנשים למכרות פחם". – שם על יד KATOWICE. אז
הוא רשם אותי, הקאפו רשם אותי. ומי שנסע ל – KATOWICE , למכרות הוא כבר לא חזר. זה היה
עבודת פרך תחת האדמה (??? 140) שתים עשרה שעות. אנשים קיבלו שחפת ומתו. כל פעם היו צריכים
להביא אחרים. איך אני יכול לצאת מזה? היה על יד המקום שאני עבדתי שמה, שאני עשיתי את הארגזים,
הדבקתי וזה, היה גרמני אחד. והוא הלך עם זווית לא אדומה רק כחול.
ש: משולש.
ת: לא משולש – ירוק. אז הוא היה נחשב לקרימינאלי. אני דיברתי אתו, דרך אגב ככה שהוא הרי היה צריך
ממני משהו איזה עצים וזה. אז הוא אומר: "אני, לא טוב לי פה. אני, אין לי פה חברים. אין לי מכירים. אני
הייתי עיתונאי בגרמניה, וכתבתי מאמרים. ובגלל זה שכתבתי מאמרים, אז הביאו אותי לפה". הוא כתב נגד
המשטר הגרמני, נגד היטלר. זה לא מצא חן. ועשו לו משפט שהוא רוצח, אני יודע, הדביקו לו משהו. והוא
אומר: "הייתי רוצה נורא לצאת מפה. אולי אני אהיה במקום אחר. ושם אני אפגוש אנשים שיעזרו לי". הוא
אומר. הוא היה אדם מבוגר יחסית. אולי היה בן חמישים, יותר מחמישים. אז אני ניגש לסיברה הזה ואומר
לסיברה, והייתי כמו ילד עם דמעות בעיניים, ואמרתי: "אדון סיברה", בפולנית אמרתי לו, "אני נשארתי לבד.
אולי אתה רוצה לעזור לי. אולי אתה רוצה להציל אותי. אף פעם אני לא אשכח אותך". בשתיים הוא היה
שמה, אני עמדתי לטרנספורט. ואני יודע שאם אני אלך שמה, אני כבר לא אהיה. "יש פה גרמני שרוצה
לנסוע לטרנספורט". "אתה בטוח?" אמרתי: "הוא אמר לי". הוא ניגש לגרמני הזה. הוא אומר: "אתה רוצה
לנסוע בזה?" הוא אומר: "כן". אז זה, הפקיד הגבוה הזה נכנס למשרד הראשי והחליף - את השם שלי
מחק והכניס את הגרמני הזה. והטרנספורט הלך.
ש: זאת אומרת, מעכשיו אתה בזהות בדויה?
ת: לא בזהות בדויה, אני כבר לא...
ש: רק לצורך העניין הזה.
ת: לא בדויה, שום דבר. אני נשאר. פתאום הוא רואה – הטרנספורט הלך. את אלה שהיו צריכים לקחת לא
לקחו. הוא לא ידע שטיינברג שמישהו פה עשה איזה דבר. הוא הלך וזרק אותי מהקומה.
ש: ואז המשכת בנגרייה.
ת: הוא לקח אותי ואני הייתי צריך שמה להיות בחצר. ובחצר היה רע מאוד והרביצו מכות. ומה? העברנו עצים
פעם אחת לפה ופעם אחת חזרה ולסדר אותם וזה. כל הזמן...
ש: סתם כדי להשפיל אתכם.
ת: להשפיל את כל האסירים האלה. והיו שם הרבה צוענים שהיו. הקויפמן הזה שישן על ידי, סיפרתי לו מה
שקרה. הוא אומר: "תראה, אני אנסה להכניס אותך לקומה שאני עובד, קומת המכונות". והוא יצר מצב
כזה שחסר פה בן אדם. הוא היה אחראי. חוץ מזה הוא היה נגר בחסד עליון. וה - Meister הזה הגרמני
רצה לעשות איזה פרויקט והוא לא הצליח. וזה התקלקל, לא התאימו הדברים שהוא עשה. אז הוא אומר
כל הזמן: "אתה תיקח את הדבר הזה ותסדר את זה". אז הוא השתדל לסדר שזה יהיה בסדר.
ש: נחלצת בעצם.
ת: אני מספר לך את זה ככה ברפרוף.
ש: כן.
ת: אז הוא אמר לו: "אני צריך פה בן אדם. אפשר להביא?" הוא אומר: "כן. תביא". והוא הביא אותי לעמוד
על יד מכונה שחותכת בזווית. למשל, היא לא חותכת צד אחד, שני הצדדים אותו הדבר – מטר תשעים יוצא
מטר תשעים במילימטר. ואני עברתי על יד המכונה הזאת. הוא הציל לי את החיים. אז אתה מבין, היו כל
מיני קוריוזים, איך ומה אפשר.
ש: כמה שעות עבדת כל יום?
ת: שתים עשרה.
ש: שתים עשרה שעות – עשית עבודה במשמרות? או לא.
ת: לא. שתים עשרה שעות אני אומר מהבוקר עד הערב.
ש: איפה לנתם שם?
ת: איזה לנו!
ש: בצריפים – כן.
ת: החזירו אותנו למחנה. אבל קודם כל בעבודה שתים עשרה שעות.
ש: על הפריצ'ים, ישנתם על מדפים? על הפריצ'ים?
ת: על הפריצ'ים – כן. אבל זה אחר כך הייתי כבר קצת מסודר. ופה חשבתי – למה אני לא התעניינתי על
סיברה הזה – איפה הוא ומה. אולי הייתי יכול להודות לו. אבל הוא היה יותר מבוגר ממני באיזה
חמש עשרה, עשרים שנה. הוא היה נראה אדם בן ארבעים וחמש, חמישים. ואני הייתי צעיר בן עשרים
וארבע. לא, עשרים וארבע שהשתחררתי – לא חשוב. זה מה שאני יכול להגיד לך.
ש: במשך איזו תקופה עבדת בנגרייה? עבדת כל הזמן ב – AUSCHWITZ בנגרייה?
ת: כן. איפה עבדתי?
ש: כל הזמן רק בעבודה הזאת?
ת: כן.
ש: כמה זמן עשית את זה?
ת: היתרון של זה זה היה מתחת לגג.
ש: כן. כמה זמן בסך הכול עבדת בנגרייה של AUSCHWITZ?
ת: מאז שבאתי עד הסוף, עד 45, 18 בינואר, 45.
ש: כן. מכאן אתה עובר ל – MAUTHAUSEN.
ת: ל – MAUTHAUSEN. הביאו אותנו ל – MAUTHAUSEN בקרונות פתוחים. שלג ירד. ואנחנו חצי...
ש: MAUTHAUSEN זה באוסטריה.
ת: כן. דרך אגב אם אתה רושם, אם זה נרשם בפרוטוקול כדאי – האוסטרים היו הכלבים הכי גרועים. מכל
הגרמנים, איפה שהיו אוסטרים, היה הכי גרוע.
ש: במה זה התבטא? אם כבר הזכרת אותם.
ת: הם היו אכזרים.
ש: מה הם עשו?
ת: הם היו אכזרים והם היו היטלריסטים. ויהודים היו אצלם על הפרק. במי הם יתנקמו? אז היו יהודים.
היהודים אשמים, היהודים רצו את המלחמה כמו שחינכו אותם.
ש: איך אתם מועברים ל – MAUTHAUSEN?
ת: ברכבת פתוחה, יש משמרות.
ש: זה היה תקופת חורף.
ת: חורף – כן, אמרתי, שלג ירד עלינו. ולא רק זה, הייתה צפיפות גדולה בקרונות האלה. ואנשים היו רזים
ורעבים. ולא נתנו לנו צידה לדרך – כלום.
ש: איום ונורא.
ת: מישהו לוחץ עליך וזה וזה. כל כך היה קשה עד שהגענו ל – MAUTHAUSEN.
ש: יש להניח שאנשים קפאו תוך כדי נסיעה.
ת: לא יכול להגיד לך קפאו – לא היה כפור כזה שקפאו. אני לא...בקרון שלי לא ראיתי מישהו שקפא.
ש: אתה עובר עם אותם בגדים שנתנו לכם ב – AUSCHWITZ?
ת: כן.
ש: כתונת הפסים האלה? בגדי הפסים?
ת: כן.
ש: איזה נעליים היו לך?
ת: היו לי נעלי עץ.
ש: נעלי עץ – כן.
ת: היינו מסכנים נורא – מה יש להגיד. זה כאב גדול. וכשאנחנו מגיעים ל – MAUTHAUSEN, אנחנו לא
יודעים מה זה MAUTHUASEN ומה יהיה ב – MAUTHAUSEN - כלום. החזיקו אותנו לא הרבה זמן,
אולי איזה עשרה ימים. אני לא יכול להגיד לך אם זה עשרה או שתיים עשרה ימים אבל לא חודשים.
ש: איפה שיכנו אתכם שם?
ת: היה איזה אולם, חדר. הכניסו בחדר את האנשים ואמרו להם לשכב על הצד, כמו דגים מלוחים. לא יכלו
להסתובב. צרכים לא היו בעד זה שלא אכלו גם, לא היו צריכים להיכנס לשירותים. רק דבר – פיפי – היו
צריכים. אז איכשהו עברו שמה. אבל היינו כמו דגים מלוחים. אמרו לנו: "אתם צריכים לשכב על הצד". וכמה
שיכלו, הכניסו אותנו.
ש: בוודאי ידוע לך שפרצו מחלות. זה קרה כשאתה היית? מלריה, טיפוס?
ת: אם מישהו חלה, אז הוא לא חזר – אז הוא מת. זה שום דבר, פחות אחד.
ש: אתה עצמך חלית באיזושהי מחלה בתקופה הזאת?
ת: לו הייתי חולה...פעם אחת חליתי, היה לי על הרגל, קראו לזה flegmona – כזה אדום
ש: שושנה כזאת?
ת: שושנה כזאת. ולא יכולתי כבר ללכת. הלכתי, לא הייתה לי בררה. הלכתי ל – Revier, ואז לקחו אותי לבית
חולים – לא יכולתי ללכת.
ש: איפה זה היה?
ת: ב – AUSCHWITZ.
ש: ב – AUSCHWITZ?
ת: כן. תשמע, ובאתי לשמה. ואחר כך הם לקחו אותי לבית חולים כזה, גם ב – AUSCHWITZ, בבלוק 20.
ואחר כך בא רופא, אחרי יום, וחתך ויצא הלכלוך שהיה בפנים, המוגלה. ואני כבר הייתי על...אבל אני
ידעתי איפה שאני נמצא.
ש: איך הוא חתך את זה?
ת: פתחו את זה ושמו לי תחבושת.
ש: אבל בלי להרדים אותך? בלי להרדים את המקום?
ת: לא. בלי להרדים. אני לא הייתי. לא הרדימו. היה פה מוגלה וחתכו. ואחר כך היה שמה אח שהסתובב. קראו
לו גורדון. ואני כבר ראיתי שגורדון, ידעתי שהוא יהודי. אמרתי: "גורדון, אני מבקש ממך תציל אותי. האם
נשאר פה? אם אני נשאר פה, אני לא אהיה בחיים בעד זה שכל פעם באים הגסטאפו. וכל אלה ששוכבים
יהודים, לוקחים אותם להשמדה. מה פה יהודים נותנים להם עזרה? אז תשתדל שישחררו אותי". אחרי יום
שחררו אותי. ואני עוד עם תחבושת. אבל הייתה לי הקלה – יכולתי ללכת. לא רציתי להישאר גם יכולתי
להיות שמה. וזה המחלה היחידה שהיתה לי.
ש: זה היה תוך כדי העבודות שלך בנגרייה?
ת: לא יודע אם זה שייך לעבודות. אין לזה שום קשר לעבודות.
ש: לא. אם זה היה תוך כדי שעבדת, בתקופה שעבדת בנגרייה?
ת: כן. כן. כן. אבל זה מזל שלי שהיה מישהו שהוציא אותי בעד זה שלו הייתי נשאר כמה ימים, אז הם היו
מסתובבים הגסטאפו שמה בתוך הבית חולים, אם ראו יהודי, לקחו אותו להשמדה. יהודים פה באים לקבל
עזרה?
ש: מה עשיתם שם במשך הימים האלה שהייתם ב – MAUTHAUSEN?
ת: שום דבר. לא עבדנו בכלל.
ש: כל הזמן שוכבים ו...
ת: כן. אני לא יכול להגיד לך בדיוק. אבל לא היינו הרבה זמן כי שלחו אותנו לטרנספורט ל – EBENSEE.
ש: שם גם כן עשו לכם APPEL?
ת: איזה שאלה?! EBENSEE התקופה הכי קשה של החיים שלי זה היה ב – EBENSEE.
ש: אנחנו נגיע לזה.
ת: כן. למה קוראים לזה EBENSEE אתה יודע? לא. אני אסביר לך מה זה EBENSEE – EBENSEE זה
עיר ש...
ש: קודם כל הוא היה מחנה בת, מחנה משני של MAUTHAUSEN.
ת: כן – עוד מחנה.
ש: היו שם עשרות מחנות בת ל – MAUTHAUSEN
ת: כן. קטנים כאלה, כן. MELKE ועוד ועוד.
ש: כן.
ת: MELKE ו – GUSEN: GUSEN 1, GUSEN 2, GUSEN 3. ו – EBENSEE היה מקום שעשו מערות
בתוך ההרים. מאחר...
ש: רגע, בוא נשמע עוד על MAUTHAUSEN לפני שאתם עוברים. אתם יכולתם לראות שם מראות קשים
מאוד של אנשים מתים?
ת: כלום לא ראינו. מתים היו זורקים אותם בצד וזה הכול.
ש: אבל אתם ראיתם שזורקים אנשים?
ת: ב – EBENSEE ראיתי את זה.
ש: טוב איך עברתם ל – EBENSEE?
ת: כשהביאו אותי ל – EBENSEE...
ש: גם כן ב...
ת: בצריפים.
ש: לא העבירו אתכם ברגל.
ת: אני אגיד לך, ברגל אני לא זוכר. ברגל אני לא יכול להגיד לך, כבר לא זוכר איך שזה היה. איך הגענו לשמה,
אני לא יודע. פשוט יצא לי מהראש. עכשיו ב – EBENSEE כל העבודות שהיו היו עבודות קשות מאוד.
התעסקו שם עבדו שתי משמרות – יום ולילה. ועשו טונלים בהרים, מערות.
ש: מנהרות – כן.
ת: מנהרות בזה. אבל לא סתם מנהרות, מנהרות ענקיות שרכבת יכולה להיכנס – גבוהות. ושם ככה היה –
האוסטרים, הציוויליסטים הם היו מפוצצים את ההר. והאסירים היו צריכים לאסוף את האבנים ולהוציא
אותם החוצה. וצריך לטחון את האבנים ולהביא אותם אחר כך לעשות חצץ. ואחר כך צריך לעשות מזה בטון
ולעשות קשתות, קשתות ענקיות. יצקו את זה על האדמה, גם כן הכול בידיים, יצקו בטון. אז בכל עבודה
שעשו היה עבודת פרך. ולחם היה לא כמו ב – AUSCHWITZ, ב – AUSCHWITZ נתנו מנה לחם. שמה
נתנו כזית לחם. ולא יכלו לחתוך את זה, לא יכלו לחלק את זה. נתנו לשישה איש לחם. הוא היה קטן, ולא
יכלו לחתוך אותו, הוא היה מתפורר. אז החתיכות האלה – הרוסים עשו פטנט לשקול את זה – מקל עם
חתיכת חוט לשים עם זה, איזה יותר גדול, איזה יותר קטן – לחלק את הלחם הזה בינינו. אל תשאל, מתו
מרעב. אני פגשתי אחד שעבד אתי יחד, הוא גם כן היה נגר. אמרתי: "שפירא, מה אתך? איפה אתה?" הוא
אומר: "שמוליק, אני הולך למות, ואני כבר שישה ימים לא יצאתי לשירותים. אין לי מה לאכול. אני בן אדם
גבוה. ואין לי מה לעשות ואני לא יוצא. אני מרגיש שאני נגמר". ואחר כך לא ראיתי אותו.
ש: אתם שמעתם על צריף 23 ב – EBENSEE?
ת: לא.
ש: זה אומר לך משהו?
ת: עשרים ושלוש – לא.
ש: צריף מספר 23?
ת: מה היה ב – 23?
ש: זהו, אז אני מציין את זה כי שם אירעו תופעות של קניבליזם – שאנשים פשוט אכלו בשר אדם.
ת: זה היה בסוף. אני לא ...בצריף זה קרה. היה מקום על יד הקרמטוריום – שם היה קרמטוריום שהיו מתים.
המתים – גופות.
ש: כן. אבל לא שמעת על תופעה שאנשים אכלו בשר אדם חי?
ת: אז הרוסים גם היו רעבים. כולם היו רעבים. אז הם הלכו ל...והמקום היחידי שיכלו זה על יד הישבן שעוד
היה קצת בשר, הם חתכו והם אכלו את זה. ואז תפסו אותם ותלו אותם. זה היה שבועיים לפני השחרור.
ש: אנחנו מדברים על 1945 נכון?
ת: כן.
ש: אתה עזבת את AUSCHWITZ בערך במחצית ינואר 45, כשהגרמנים בעצם התחילו כבר לסגת.
ת: כן. הם ברחו.
ש: הרוסים כבשו את AUSCHWITZ ב- 27 בינואר, 45. ואז אתה עובר ל – MAUTHAUSEN לתקופה קצרה.
ואתה מגיע בסביבות פברואר ל – EBENSEE.
ת: אני לא זוכר, אני יכול להגיד לך בערך שלושה חודשים.
ש: פברואר 45.
ת: בערך שלושה חודשים הייתי ב – EBENSEE.
ש: ב – EBENSEE.
ת: כן. שלושה או אולי שלושה וחצי. אני את הזמנים אני לא יכול להגיד לך בדיוק.
ש: זה כמעט עד סוף המלחמה.
ת: כן. עד...
ש: כמעט סוף המלחמה.
ת: בערך סוף המלחמה. ושמה כשאני השתחררתי, זה היה בשישי למאי. וראו אותי כמה חבר'ה מהעיר שלי
שעוד היו ואמרו לי: "שמוליק, אתה נראה מצוין. מה קרה?" אמרתי: "תסתכל", הפנים שלי היו נפוחות.
הרגליים היו ככה. והייתי שלד עצמות. חשבתי אולי עוד אחיה שבועיים. ככה חשבתי. "מה אתם מדברים?!
נפוח ככה". אני הייתי נפוח מרעב. וזהו ואחר כך באו האמריקאים לשחרר אותנו.
ש: מה הייתה העבודה הספציפית שלך ב...
ת: ב – EBENSEE?
ש: ב – EBENSEE.
ת: עבדתי ב...
ש: במנהרות.
ת: לא. בלהוביל מריצות של...
ש: את המריצות.
ת: של אבן. של אבן.
ש: והחזקת מעמד כדי להוביל מריצות כאלה? (דברי המראיין ודברי המרואיין מתערבבים ויש חשש שהוחמצו
מספר דברים).
ת: רץ אחריי מהשומרים. היו שומרים ששמרו שאנחנו נעבוד ולא נתבטל. הוא רץ עם מקל להרביץ לי. ושמה
הרביצו רק על הראש עם מקל כזה של כיסא כזה מבוק. אז שהוא התחיל לתת את המכה הראשונה,
התגלגלתי למטה. הוא לא רדף. זה היה גבוה. ואז ניצלתי. אחרת, לו הייתי נשאר, אז הוא היה הורג אותי
במקום. ללכת ל – Steinbruch הזה, למקום שעבדנו היה בערך שישה, שבעה קילומטר. כל פעם שהלכנו
לשמה וחזרה היו חמישים, שישים הרוגים. ואחרונים היו צריכים לסחוב את המתים. ובדרך חזרה שוב פעם
האחרונים שהיו היו צריכים לסחוב. וגם להם הרביצו. אז הם גם היו בין אלה, בין המתים.
ש: לך גם יצא לשאת גופות של אנשים?
ת: אני השתדלתי תמיד לברוח מלא להיות אחרון.
ש: טוב עשית.
ת: אני ראיתי מה שהולך. מי שאחרון – הוא אבוד. השתדלתי לא להיות מהאחרונים. אז רצנו קדימה חמישה
שישה קילומטר כל יום הלוך ושוב.
ש: תגיד לי, איך זה השפיע עליך כשראית גופות של אנשים? אתה ראית את זה עוד כבר ב – AUSCHWITZ.
ת: אני כבר הייתי מטומטם. ראיתי והייתי אדיש, אדיש.
ש: בפעם הראשונה, כשראית.
ת: לא הבנתי. אני לא...לראש שלי לא נכנס שזה יכול להיות אולי ערמות של מתים, ערומים שוכבים, ערמות על
יד הקרמטוריום ראיתי. לא ידעתי איפה שאני בכלל. אחר כך נודע לי איפה שאני הייתי וזה בדיוק הבית
מרחץ ההוא ליד הקרמטוריום שהוציאו אותם מהגז, תיכף מהערמות האלה לקחו אותם לשרפה.
ש: בדיעבד, כשאתה משחזר את כל התקופה הזאת, אתה יכול לאמר לי, בינך לבינך או בינך לביני איך שרדת
את התקופה הקשה הזו?
ת: אני לא יכול לענות לך בעד זה שאיך שרדתי כבר אמרתי לך – בסוף הייתי כבר נפוח מרעב. ואיך ששרדתי
זה מקרה. אבל יש קורים לי מקרים שזה נכנס לי לראש הסיפור הזה, איזה פרגמנט של שמה איך שב –
EBENSEE ו...אז אני כבר אותו הלילה לא ישן. ואני לא יכול להוציא את זה מהראש. אני יוצא מהמיטה,
יושב במטבח וזה. יש לי, זה שישים שנה יעברו ולפעמים זה נכנס לי לראש. אני לא יודע איך לברוח מזה.
אם אני חולם, נכנס לי – איך זה? היכן התופעה הזאת נכנסה לי לראש? טוב, זה היו ימים קשים וזהו. אחר
כך הטנקים הראשונים שבו לשחרר אותנו מ – EBENSEE...
ש: היה במחנה מפקד.
ת: כן. זה סיפרתי לך כבר.
ש: אולי, כן. שהוא היה מסתובב עם הכלב שלו. תספר בבקשה את הסיפור עם הכלב
ת: כשהוא היה מופיע, אז האסירים כבר ידעו בעד זה שהם ידעו אם הוא מופיע, אז כל מי שהוא רואה, הוא
הורג אותו. אז הכלב היה מאומן. ואלה האסירים שכבר ידעו, אז התחבאו, הם כבר לא...עוד הפעם לא רצו
שיגלה אותם. אז הוא היה אומר לכלב, הוא קרא לו MENCH. לכלב הוא קרא בן אדם.
ש: בן אדם – כן.
ת: "Mench, fas dem Hund". ולאסיר קרא כלב.
ש: לאסיר כלב.
ת: הכלב היה תופס אותו, קורע.
ש: באברי המין.
ת: כן – אברי המין ועוזב אותו. זה היה התפקיד שלו. והוא עבר והרג כמה אנשים ואחר כך הוא נעלם.
ש: יכול להיות שזה היה מפקד המחנה , שקראו לו?
ת: יכול להיות, אני לא יודע.
ש: השם ANTON GANZ לא אומר לך?
ת: אני לא יכול להגיד לך את השמות שלהם – כלום.
ש: אז אולי מה שהוא ניסה לעשות ממש בסיום המלחמה ב – 5 במאי, אולי אתה מכיר את המקרה הזה. והוא
דרש מהאסירים להיכנס לאחת המנהרות.
ת: כן.
ש: מנהרה מספר חמש כביכול שלא יפגעו מהפצצות.
ת: כן. אני הייתי ב – APPEL הזה. היינו. יצאנו.
ש: אז מה אתה יכול לספר על זה?
ת: כבר לא יצאנו לעבודה. אני מספר לך את התמונה.
ש: כן.
ת: לא יצאנו לעבודה. זה היה ביום חמישי אני זוכר בדיוק. במקרה הזה אני בהחלט זוכר. ואמרו שמפקד
המחנה מציע ל...
ש: ANTON GANZ קראו לו.
ת: לאסירים – ודאי שתהיה פה מלחמה ויפציצו. יש מקום אפשר להתחבא בשטולות. אבל בין האסירים היו
הרבה גויים גם. היו גרמנים והיו כל מיני פולנים יוגוסלבים. והם כבר, להם הציוויליסטים, האוסטרים אלה
שעסקו בחומר נפץ אמרו: "תדעו, ששמו שם חומר נפץ. רוצים לחסל אתכם". אז הם אמרו לנו ב – :APPEL "תגידו שאתם רוצים פה לגמור את החיים. וכולם צעקו: "אנחנו רק פה" "Wir bleiben de her".
וצעקנו ולא לחצו עלינו. ואחרי כמה ימים זה נגמר, המלחמה. וזה היה מוכן לחסל אותנו.
ש: הוא רצה באמת לפוצץ באמצעות מיכל מים שעמד שם על איזה קטר.
ת: אני לא יודע.
ש: הוא כביכול אמר: "נגן עליכם. תסתתרו מההפצצות". נפוצץ אתכם
ת: כן. אבל זה למעשה, נודע להם מהציוויליסטים.
ש: טוב.
ת: טוב, אז ככה ניצלתי. עכשיו, תמונה, אני רוצה להגיד לך תמונה ראשונה. קודם כל, כשההם כבר ברחו,
הגרמנים ואלה ששמרו על המחנה ברחו. והם השאירו זקנים ממלחמת העולם הראשונה שראית, כאלו
זקנים לשמור על המחנה, כאילו לא הפקר. ועמד שמה שומר וצעק הגרמני הזה: "Bleiben Sie hier
Bleiben Sie hier!"
ש: תישארו פה!
ת: "תישארו פה! אל תברחו!" ומה קרה? ברגע שהאדמיניסטרציה ברחה, אז התחילו שמה לעשות לי כמה..
עלו הרבה Blockaeltester ו – Kapos לתוך המחנה, ממש עם סכינים. ממש נקמה. גויים, גויים, זה
היה גרמנים ופולנים שהם שחתו אחד את השני. והיו איזה שתיים עשרה הרוגים בין אלה.
ש: מי זה היה שביצע את הפוגרום הזה?
ת: זה אלה בין אלה.
ש: ביניהם לבין עצמם?
ת: גויים, כן, הגויים.
ש: מה הייתה המטרה שלהם?
ת: שהם לקחו נקמה. ואחד, רוסים, פולנים שהיה להם לקאפו מסוים, אז הם שחטו אותו עם סכינים. לא זה,
זה לא הסוף של הסיפור. נגמר, אז ברחו מי ש...היו כאלה פושעים, רוצחים שהם ברחו ולא הספיקו להרוג
אותם. הם יצאו לחופש. אבל מה? באו הטנקים של האמריקאים למחנה ופתחו את המחנה והתחילו לצאת
מהמחנה. מה להגיד לך? ניגש אחד טנקיסט, בחור צעיר. והוא שואל: "Polacky? Polacky?" - "פולנים?
פולנים?" אז אני אמרתי: "אני פולני". הוא הסתכל על המספר, על הזה, זה לא נראה לו. זה לא נראה לו.
הוא ראה שזה לא פולני. אז הוא עזב אותי בעד זה שאני יהודי. הוא חיפש פולני לעזור לו. היו שם גם
פולנים. אבל הוא היה כבר מהדור השלישי שבאו פעם מפולניה לאמריקה. אתה מבין? שום דבר
לא עזר לי כלום. וזה היה איום ונורא. נשארנו בלי אדמיניסטרציה, בלי כלום. ושמה היינו איזה תקופה
במחנה. ונפלו אנשים כמו זבובים. התחילו להביא לנו אוכל האמריקאים, ואנשים לא יכלו לעכל את זה, מתו,
לא יכלו.
ש: מתו מאכילת יתר?
ת: מאכילה לא יתר, הם נתנו.
ש: לא, כי הם לא היו רגילים בקיבה.
ת: הם נתנו קופסאות בשר. הקיבה כבר לא עבדה.
ש: היה צריך לעשות לפעמים בהדרגה, לעשות את זה בהדרגה.
ת: הם ראו שיש כל כך הרבה מתים. אז הם התחילו להפסיק והם התחילו לתת רק לחם. אבל מתו הרבה
אנשים ולא הספיקו, והקרמטוריום כבר לא עבד. אז הם, האמריקאים לקחו את הגרמנים מלמעלה, מהעיר
EBENSEE. אתה יודע למה קוראים לזה EBENSEE?
ש: למה? התחלת להגיד.
ת: EBENSEE - SEE בגרמנית זה אגם – SEE. EBENSEE זה מעל האגם.
ש: מעל האגם.
ת: EBENSEE, EBENSEE. אז קראו לזה אז שם הייתה עיר. הם לקחו את הגרמנים האלה ואמרו להם:
"תקברו את המתים האלה". היו כמה אלפים מתים. והיו צריכים לקבור אותם. אחרת היה...
ש: אז קברו אותם בקברי אחים.
ת: כן. שום דבר, שמה במקום.
ש: קברים המוניים.
ת: אחר כך, מה קורה עם ה – EBENSEE הזה? היו אנשים, שרידים שרצו לראות את המקום הזה. (...) הסתירו את זה שאי אפשר לגשת לשם. שם הייתה רכבת, שם הייתה תחנת רכבת. הכול גידרו
ועשו ככה שלא יכולים להגיע. ואחד מירושלים, בחור אחד מירושלים הוא אמר: "אני באתי ואני רציתי
לראות את EBENSEE – לא יכולתי. שאלתי גרמנייה, היא אומרת: 'אני פה שלושים שנה, אני לא יודעת
מה היה פה – שום דבר'". הוא אומר: "היה פה מחנה. איפה המחנה?" הוא הלך ברגל וחיפש והסתנן
למקום. הוא אומר: "נכנסתי למחנה, כמובן המחנה ריק. יש צלב גדול, צלב גדול על עמוד וכתוב שפה נספו
אנשים – שום דבר, gurnicht". והאוסטרים המנוולים האלה הגרמנים וזה, זה גם גרמנים. אתה יודע מה זה
OSTREICH? יש WESTEN und OSTEN.
ש: מזרח.
ת: מזרח – זה גרמנים. אבל ההבדל ביניהם האוסטרים הם קתולים וכל הגרמנים הם לא קתולים. צריך להגיד,
המנוולים ההכי גדולים הם האוסטרים. ואלה, המנוולים האלה בחרו פתאום ראש ממשלה יהודי – קרייסקי.
ש: כן. טוב אז נעשה רגע הפסקה ואחרי ההפסקה תספר איך שיקמת את החיים לאחר המלחמה.
קלטת מספר 2 – צד א' – סוף
קלטת מספר 2 – צד ב'
ש: תמשיך בבקשה, שמואל.
ת: עכשיו, המלחמה נגמרה. והיינו במחנות. ואני הייתי ב – FELDAFING.
ש: זה כמו מחנה עקורים.
ת: עקורים. ואשתי אומרת FELDAFING זה לא רחוק מ – NEUFREIMANN זה על יד MUENCHEN.
ושמה באו אנשים מרוסיה שהיו שכנים שלי, באו אנשים שבאו מרוסיה – שכנים שלי, ואני באתי שמה
לבקר אותם. אז שמה גרה עוד משפחה – אשתי ואחיה וגיסתה.
ש: מי שעתידה להיות אשתך.
ת: כן. ואנחנו הכרנו שמה. ואני, איך אומרים? הייתי מחזר אחריה. ואני באתי כל פעם לשמה.
ש: איפה נפגשתם? שם ב – FELDAFING?
ת: לא. אני הייתי ב – FELDAFING, והיא הייתה ב – NEUFREIMANN – שמה. אבל לא כל כך באתי
אליהם כמו באתי לראות אותה.
ש: כן.
ת: וכמה בתים היה...
ש: היה באזור הכיבוש האמריקני.
ת: כן – שני הדברים היו בכיבוש האמריקאים. ובאתי משמה, ככה הסתובבתי ובאתי. וזה נמשך חודשים.
והחלטנו שנהיה זוג. אבל לא יכולנו להיות זוג. לא היה לנו איפה לגור ולא היה לנו שום דבר, שום אחיזה.
ואני באתי. וככה הזמן נמשך. והם, האח שלה וגיסתה, היה להם הזדמנות לנסוע לארץ.
ש: אתה, דרך אגב, היית כבר בן עשרים וארבע,
ת: אני לא יודע.
ש: עשרים ושלוש, עשרים וארבע.
ת: משהו כזה, אני לא יכול. תעשה אתה את החשבון.
ש: בערך, כן.
ת: ואז, עיקר הבעיה זה הייתה הבדידות שאני הייתי לבד ולא היה לי אחיזה ולא היה לי אפילו עם מישהו
להתייעץ – כלום. והם נסעו לארץ, הגיסה ואחיה. והיא החליטה להיות אתי. אבל איך להיות אתי? אנחנו
לא היינו, לא היה לנו איפה להיות. ואני הייתי בא והולך ופה ושמה. ועד ארבעים ושבע, בסוף ארבעים ושבע
הייתה הזדמנות לנסוע לארץ, ואני נסעתי אתה לארץ – זה הכול.
ש: אתה היית שם במחנה העקורים כל הזמן עד העלייה ארצה?
ת: כן.
ש: ושם מה עשיתם במחנה העקורים? הייתה לכם אפשרות ללמוד מקצוע?
ת: איזה מקצוע?
ש: איזה פעילויות? לא דאגו לכם למקצוע שם?
ת: לא. היו הרבה שנסעו לאמריקה לכל מיני מקומות. ואנחנו החלטנו, היינו ציונים ולה היתה משפחה. וגם לי
היתה משפחה בארץ. ובאנו לארץ.
ש: ב – 47.
ת: כן. ונסענו לאחות שלה.
ש: אחרי סיום המלחמה יצא לך להגיע לביתך ב – PRUZANA?
ת: לא נסעתי ל – PRUZANA בכלל. לא רציתי לעבור שם.
ש: לא היית, לא רצית.
ת: לא. אין לי מה לבוא לשמה. כולם נשמדו, העיירה נשמדה. בשביל מה לי לבוא? עכשיו יש לנו אזכרות.
ועושים שמה מצבה. אני לא רוצה לשמוע על זה.
ש: באמת?
ת: מה צריך את המצבה שמה ב – PRUZANA? שהביאלורוסים יבואו להשתין על ידה.
ש: אבל זה חרוט על לוח לבך.
ת: חרוט. אני לא...אין לי שום רגשות למקום הזה.
ש: טוב, מה אתה עושה כשאתה מגיע ארצה?
ת: אני בצרות....
ש: מה עשית?
ת: בצרות גדולות. אין לי מקצוע.
ש: אגב, מתי התחתנתם?
ת: אנחנו התחתנו פה.
ש: בארץ התחתנתם.
ת: אצל הרב, פה ברבנות. הביאו, שם היו אנשים והיה יהודי אחד דתי ואמר לי: "מטפחת MEKALOKINIEN"
ואני קניתי אותה ב – GURNICHT. ואנחנו, זה נחשב שאנחנו התחתנו. אתה יודע מה זה MEKALOKINIEN ?
ש: כן. קניין.
ת: כן אני קניתי קניין.
ש: קניין.
ת: GURNICHT וככה זה היה. לא עשינו לא שום חגיגות ולא כלום.
ש: מה עשית עד שהתחתנת? לאן הגעת?
ת: מה זה לאן? באנו לאחות שלה.
ש: אז הגעתם פה, לאחות. איפה היא הייתה האחות?
ת: ברחובות.
ש: ברחובות.
ת: כן.
ש: והסתדרת בעבודה במשך הזמן?
ת: בית חרושת לסבון. עבדתי בבית חרושת לסבון, עבודה שחורה. אז שם היו שלושה שותפים שעשו את
הסבון בתל אביב במזרחי ב' – שמה איפה שהרגו את שטרן.
ש: כן.
ת: והבעלבתים היו עושים את כל העבודות ואת הסבלים - אני הייתי סבל. סחבנו את הבלוקים של הסבון והם
חתכו את הבלוק זהו. ואחר כך המשפחה שלה הציעה לי ללכת ללמוד נגרות. הלכתי ללמוד נגרות.
אבל נגר זה אותו הדבר. הוא לקח אותי בתור סבל למיין עצים ופה ושמה כל הזמן ולחתוך בשביל משקופים,
בשביל חלונות ושום דבר לא נתן לי ללמוד נגרות. אבל מלחמת השחרור התחילה. והלכתי להיות חייל.
עשרים חודש הייתי חייל.
ש: התחתנת לפני הצבא? או אחרי השירות הצבאי?
ת: לא. לא. לפני היינו כבר...
ש: ב – 47 כבר התחתנתם. מה שם האישה אגב?
ת: יהודית.
ש: יהודית.
ת: זמנים אל תשאל אותי. אני לא זוכר את החודשים מתי שזה היה, אם זה היה בינואר, אם זה היה...
ש: ואחרי השירות הצבאי אתה...
ת: אז עכשיו היו לי עוד הפעם צרות. שוב פעם הוא לא רצה לקבל אותי הנגר. הוא אמר: "מה זה לא בשבילך.
אתה, יש לך אישה ותחפש לך משהו אחר". אז הייתה הצעה שאלו שהיו בצבא יכולים ללמוד מקצוע. איזה
מקצוע? בבניין. מה זה בבניין? כל מיני – יש ברזלן, יש תפסן, יש כל מיני דברים. ואני הלכתי ללמוד להיות
להיות תפסן.
ש: במסגרת הצבא?
ת: איזה צבא!
ש: אחרי הצבא.
ת: אחרי הצבא.
ש: מה עשית בצבא?
ת: בצבא הייתי חייל – מה? הייתי, אם אני אספר לך את האמת, זה לא האמת. כשגייסו אותי לא היה לי רובה,
לא היה להם מספיק רובים.
ש: טוב, אנחנו מכירים את המצב של טרום מלחמת השחרור.
ת: אנחנו היינו שומרים במחנה, במשלטים. לא היה לנו נשק. ואחר כך שלחנו רימונים פולנים. אמרו: "אם זה
לא מתפוצץ, אל תיגשו אליהם". צרות ככה מעל הראש.
ש: ממתי אתם בחולון?
ת: אנחנו חמישים שנה בחולון.
ש: חמישים שנה בחולון.
ת: כן.
ש: מה מצב המשפחה כיום? ילדים? נכדים?
ת: יש לי שלושה ילדים.
ש: מה שמם?
ת: הבכור זה אברהם, השני זה יאיר, רון, אברהם ורון זה אחים. הבנים של ...זה הילדים שלי?
ש: כן.
ת: אז יש לי אברהם שהוא פה גר בחולון. יש לי בן שהוא גר בירושלים – דוד. ויש לי בת שהיא גרה במבשרת.
אני פשוט כבר מטומטם מכל ...
ש: וכמה נכדים שיהיו בריאים?
ת: יש לי תשעה נכדים. לכל אחד שלושה ילדים. וגם לנו יש שלושה ילדים. אז גם להם אותו הדבר. עכשיו את
השמות אתה רוצה?
ש: כשנראה את התמונות שלהם, אז תזכיר את השמות. לפני שנסיים את הריאיון, רציתי לשאול אותך אולי יש
לך משהו, כשאני אומר 'משהו' על פי הסיפור שסיפרת פה איזושהי הפקת לקח, משהו לדור ההמשך שלנו
פה במדינה, לנוער במדינה? משהו בקצרה, בכמה משפטים.
ת: כן. יש לי. יש לי.
ש: מה היית רוצה לאמר?
ת: אני, יש לי ביקורת גדולה על המדינה שלי עכשיו, עכשיו, במצב של היום. זה שייך ל...אני אגיד. המדינה לא
מתנהלת בסדר. היא בנויה, הממשלה בנויה על שוחד. בכדי להחזיק את הממשלה נותנים לזה, נותנים
להוא הטבות. עכשיו, על זה אני לא מדבר. אני לא יכול לסדר סדרי עולם. אבל מה שכן הייתי רוצה, בכדי
שאנחנו נתקיים, צריך לכל אלה שמתגייסים לצבא, צריך לחנך אותם, לתת להם חינוך ציוני בעד זה שבאו
פה עליות מרוסיה. אני גם מרגיש את עצמי יותר שאני מרוסיה מאשר אני מפולניה. והאנשים האלה, אנשים
טובים רק שאין להם שום ידע על העבר היהודי בעד זה שלא נתנו להם. צריך לחנך אותם למעשים אותם
ולהגיד להם מה זה מדינה ולמה, אם אתם רוצים להיות יהודים, צריכים לחנך אותם. אני אגיד לך איזה
מילה גסה. יש לנו עכשיו שרת החינוך שהיא אומרת, איך היא קוראה לזה שלערבים היה אסון 'נקבא'.
ש: 'נקבא'.
ת: ואני נגד כל הדברים האלה בצורה קיצונית. ואני רוצה להגיד לך, אני מבקש אם מישהו יקרא את זה, ישמע
את זה להשים את הדגש לחנך. אדם שבא לשרת לצבא צריך לקבל את כל ההטבות. אדם שלא משרת, לא
צריך לקבל כלום – לא רישיון נהיגה, לא עבודה, לא כלום. המדינה לא צריכה לדאוג לו. וצריך לשים את
הדגש לחינוך הדור הצעיר. אם לא יחנכו אותו למעשים טובים, לאהבת הארץ, אנחנו נעלם אחרי תקופה
ארוכה. אז זאתי דעתי, בקיצור בלי להרחיב את הנושא.
ש: שמואל, בזאת נסיים והייתי רוצה להודות לך בשמי, בשם המדור לעדויות של יד ושם שסיפרת את סיפורך.
אני מאחל לך קודם כל בריאות טובה יחד עם אשתך יהודית והרבה הרבה נחת מהצאצאים. שיהיו בשורות
טובות ויישר כוח.
ת: תודה רבה לך.
ש: כל טוב.
עדות של שמואל גולן, יליד 1922 Pruzana פולין, על קורותיו בגטו Pruzana, במחנות Auschwitz Birkenau, Mauthausen, Ebensee ועוד
החיים לפני המלחמה; חברות במפלגת הציונים הכלליים; הכיבוש הסובייטי בספטמבר 1939; סגירת בתי הספר היהודים; הכיבוש הגרמני ביוני 1941; החרמת כספים וחפצי ערך; קבורת ספרי תורה בבית הקברות; הקמת יודנרט; גירוש לגטו; החיים בגטו; גירוש לגטו של יהודים מ-Bialystok והסביבה; פעילות מחתרתית; רצח יהודים בבורות ירי; חיסול הגטו; גירוש למחנה Auschwitz; העברה בצעדה ל-Birkenau; החיים במחנה; סלקציה ורצח המשפחה; קבלת סיוע מאסיר לא יהודי; העברה למחנה Mauthausen; העברה ל-Ebensee; החיים במחנה; העברה בצעדות למקום עבודה; ספיגת מלקות; שחרור ב-Ebensee במאי 1945; מות אנשים מאכילת יתר וקבורתם בקברים המוניים; החיים במחנה עקורים Feldafing; עלייה לארץ-ישראל ב-1947.
LOADING MORE ITEMS....
פרטים
מפה
עץ היררכי
מספר פריט
7009117
שם פרטי
שמואל
שם משפחה
גולדברג
גולן
תאריך לידה
1922
מקום לידה
פרוז'נה, פולין
אופי החומר
עדות
מספר תיק
13224
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
21/02/08
תקופת החומר עד
21/02/08
מוסר החומר
שמואל גולן גולדברג
מקור
כן
מספר העמודים/מסגרות
46
מקום מסירת העדות
ישראל
קשור לפריט
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
סוג עדות
וידאו
נושאים
הקדשה
קומת הארכיון ע"ש מושל, אוסף ארכיון, יד ושם