Yad Vashem logo

יהודה ילין

Testimony
2007 ראיון עם מר יהודה ילין. יליד פרושניץ. פולין 1932.
הראיון נערך על ידי נאווה גיבורי. הראיון נערך על ידי נאווה גיבורי
מטעם יד ושם ומתקיים בבית
יהודה באיזה שם נולדת?
איך קראו לך כשנולדת?
כמו שהיום. יהודה ילין. באיזה תאריך נולדת?
ב - 32. איפה?
בתוך עיר בפולין.
איך קראו לעיר?
פשאסניש. פרושניץ. איפה זה פשאסניש? 80 קילומטר מ וורשה.
לאיזה כיוון מערב. מזרח?
זה לא חשוב.
אני פשוט רוצה בשביל שאנחנו. זה קרוב לאיזה עיר גדולה חוץ מוורשה זה קרוב?
אבל וורשה זה הכי גדול.
בוא תספר על פרושניץ. מה אתה זוכר מהעיר הזאת?
אתה ילד מאוד קטן אני יודעת.
בוא. בוא. בוא. בוא אני מספר כמו שאת היית אולי בהרבה מקומות בארץ. אני לא למדתי כלום.
אצלי הזיכרון אדיר בחיים שלי. זוכר הכל.
בוא תספר על מה שאתה זוכר מהבית שלך. מהמשפחה שלך. איך קראו לאבא שלך?
שמחה. שמחה ילין. הכל ילין.
איך קראו לאמא? פרידה פריידה. ביידיש.
זוכר את שם המשפחה שלה לפני נישואיה?
מרגולסקה. שני ההורים נולדו בילין?
האבא ילין.
סליחה. טעיתי. שני ההורים נולדו ב פרושניץ?
כן. זאת אומרת הייתה לכם משפחה גדולה שם?
לאמא היה את ההורים שלה ואחיות אבל האחיות נסעו לאמריקה והייתה לבד וזה. הייתה באמריקה ארבע
שנים חזרה ונשארה עם אימא שלה. שמרה על האימא עד שהיא מתה.
בעצם. אתה אומר שאימא שלך. פרידה . הייתה ארבע שנים באמריקה?
של האחיות שלה. שאימא שלי גם הייתה באמריקה ארבע שנים.
אבל לא רצתה להשאיר את האימא. חזרה בחזרה לפולין.
אז. בכל אופן. היא תמיד ידעה משהו על אמריקה. איך אמריקה נראית... אנחנו כתבנו לאחיות שלה
מפולין.
היו עוד ילדים
בבית או אתה היחיד?
אני ואחות. אחות קטנה יותר?
אחותי מתה. איך קראו לה?
שרה. היא הייתה צעירה ממך?
היא הייתה יותר מבוגרת.
יותר מבוגרת. שרה קראו לה?
אבא. אבא שלך. במה הוא עובד?
הוא היה קצב. הוא היה.
היה לכם בעיר איטליז?
הוא היה גם שוחט?
הכל היה לנו. הייתם משפחה עם. מסודרת. היה פרנסה טובה?
אנחנו היינו משפחה הידועה בפולין. ילין. גם פה בארץ יודעים מי זה היה ילין.
אז בא תספר על המשפחה. מה אתה רוצה לספר על משפחת ילין?
אתה אומר. היא הייתה משפחה מאוד ידועה.
התעסקו עם ביזנס. או קי. מצב של אבא זה ביזנס.
האימא מרגולסקה. המשפחה שלה היו רבנים באמריקה וזה הכל.
הם אחראים על [מה מצאו אותו תתקרב אותנו?] בגרמניה.
מרגולסקי זה שם שנשמע קצת פולני.
היה שם כזה אצל היהודים? זה הכל פולני. זה דור דור בפולין.
איזה שפה דיברו אצלך בבית?
איך דיברת עם ההורים יידיש או פולנית?
יידיש ופולנית.
שתי השפות ידעתם. דיברתם בשתי השפות?
הרוב יידיש.
כשהייתי ילד קטן.
הייתה משפחה דתית המשפחה שלך?
הדת מישהו הולך עם זקן וכיפה הוא דתי.
ואני למדתי. אני שונא את הדת אז זה לא מעניין אותי את הדת בכלל. אתה. בתור ילד קטן לא. אני
הלכתי לחיידר עם כיפה עם ציצית שיצאתי הורדתי את זה.
היית מאוד מאוד צעיר כשהתחילה המלחמה.
אבל אני רוצה לשאול מה אתה זוכר מלפני המלחמה?
מה אתה זוכר .הכל אני זוכר. הכל. אז בוא תספר משהו על הבית שלך. איזה בית זה היה?
הבית. הלכת לחייזר והתחלתי ללכת בכיתה א' וזהו זה וההורים עבדו.
האימא גם עבדה? האימא הייתה מתעסקת עם פירות.
מה היא עשתה?
בוחרת. והאבא היה עם הבשר. קצב גדול.
למשל. אתה זוכר איך אימא. היה היה לה דוכן?
היה לה איזה מקום? שוק. היא עבדה בשוק?
כל פעם במקום אחר.
מאיפה הייתה משיגה את הפירו.? הגויים היו מביאים את זה. מהכפרים.
כן. לפני לפני המלחמה. בכלל. יצאת פעם מפרושניץ. ו אף פעם לא ביקרת?
רק נסענו לא רחוק. 30. 40. 50 קילומטר היא הלכה. שהלכנו להכיר את המשפחה שלה.
שהייתה גרה איפה?
בעיירות כבר על יד זה. 30. 40 ק"מ עיירות של פולין.
אחות שלך הלכה לבית הספר? בפולין?
כן. בעיירה שלכם. פרושניץ זו...
אני
הלכתי כיתה אלף.
כן. ואחותך? היא הייתה שנה וחצי יותר מבוגדת ממני.
כמה. שלוש כיתות. אני יודע.
זה היה בית ספר יהודי הוא רק החדר?
החיידר ואנחנו הלכנו לבית ספר עם פולנים.
איך בכלל. אתה יודע. היו לך חברים רק יהודים או גם גויים? רק יהודים. אתה יודע משהו על. אתה
במקרה יודע משהו על איך היו היחסים בין היהודים לגויים?
לפני המלחמה. פגשת הרבה יהודי פולין פה בארץ?
אז אני אגיד לך משפט אחד. והרבה שאלות אל תשאלי אותי.
שזה לא מעניין את ההסטוריה שם יהודי בכלל.
הגויים היו יותר טובים מאשר היהודים. תדעי לך שהיהודים היו מניאקים כמו פה בארץ. כמו השלטון
בארץ. רמאות. אם הוא לא הלך לגנוב משהו.
ב 80% יהודי בפולין היה עוני. לא היה לו מה לאכול בכלל ובפולין היו 400. 400 איזה 4 מיליון
יהודים הרב הלכו. רק זה. כל המחנות שלוקחים את הילדים בבית ספר. זה שטויות הכל.
והרבה אל תשאלי את הדברים זה הכל.
שאני יכול.
אני אשאל אותך. אני באתי לשמוע...
שלי כואב הלב שאני מדבר. זה הכל. אני זוכר את זה. אותי בתור ילד שהלכתי לחדר. הייתי בן שלוש.
לקחו אותי לבית קברות להגיד זה. עוד לא פרצה את המלחמה. להגיד נו שאדם מת. איך אומרים את
זה. קדיש. כן. זה סחבו אותי מבית הספר.
ובפולין היהודים מתו בבתים. לא היה בית חולים והכל השטויות האלה. על הרצפה סחבו אותנו גם
מהחדר לבית גם להגיד שהמת שכב על הרצפה. אנחנו ילד קטן.
זה אני זוכר. בחנות של אבא. איפה שהוא מכר את הבשר. באיטליז של אבא. היו באים גם גויים לקנות
או רק יהודים?
רק יהודים. זה היה כשר. זאת אומרת. בפרושניץ. אני מבינה. שהייתה קהילה גדולה של יהודים.
הרוב גויים והיה זאת עדי לא יודע כמה היו יהודים.
היו שתי בתי כנסת וזהו. אחד עניים ואחד בית כנסת עשירים.
את סבא וסבתא הכרת?
לא. אהה.של אבא כן. של אימא לא.
ומה אתה זוכר מהם? איזה סבא וסבתא ? הם היו גרים 20 קילומטר בכפר איתנו. עשירים מאוד.
חנויות. ביזנס. הרבה ביזנס.
מה היה חשוב להורים שלך. כאילו. כשהם רצו לעשות לך. היה חשוב להם שתלמד?
שתלך לחדר?
[מי?] לאבא ואמא.
היי האבא לא היה אדם דתי. אבל האימא. קודם כל אין דבר כזה בפולין שילד לא הולך לחדר. זה
מוכרחים ללכת לחדר. כן. או יש לך ראש אז אתה ממשיך ללמוד רב. או צה הלאה. אבל אם לא אז היית
סבל. הרוב יהודים היו סבלים בפולין. מה היו יודעים בכלל גנבים. פושעים וזה הכל.
בעצם אם. אם הייתה לאבא מספיק פרנסה היה. הרי היה חנות בשר למה אמא הלכה לעבוד?
שליהודים בפולין היה להם הרבה ילדים
והרבה עוני. היו גרים במרתפים. חדר אחד. וכל פעם הלכו להחליף איזה. בבית כנסת היה
מרתף ב באו לחודש ימים עם שק על הזה וככה היו. אנחנו עם יהודי היה עני מאוד בפולין.
לכם היה בית קטן או גדול?
בית קטן.
לסבא שלי בכפר. היה לו בית פרטי גדול.
אתה זוכר את שם הכפר?
מה? אתה יודע את שם הכפר שבו סבא כר? נו בטח. זה לא רחוק מהעיר שלי. 30 קילומטר.
איך קראו לכפר? שיק. ביידיש. בפולנית אני לא זוכר.
שהלכנו. שהמלחמה התחיל. הלוך וחזור. אז הייתי אצל סבא לבקר אז היה להם חנות כבר שכבו את
המתים שמה. אז מה הם עשו? שכבו את היהודים המתים שהגרמנים הרגו אותם.
אז בוא באמת. נדבר על תחילת המלחמה. נולדת ב- 1932. ב-1939. המלחמה.
כן. ילד בן 7. עוד לא הייתי בן שבע. עוד לא בן 7. באיזה חודש נולדת?
איפה. אני יודע באיזה חודש?!
אוקיי. היית פחות או יותר בן שבע.
שש. שש שש. שש וחצי.
מה אתה זוכר מפרוץ המלחמה מה הזיכרון הכי מוקדם שלך הראשון מ פרוץ המלחמה?
מה ש את רוצה לשאול. אני אודה לך. אני זוכר כל אבן וכל אדם ואני מדבר גם פולנית.
אז בוא נתחיל מפרוץ המלחמה.
איך אתה יודע שפרצה מלחמה?
ב- 1939 אנחנו יושבים בבית ויוצאים אל. בזה. מרפסת
שלנו הסתכלנו פתאום אומרים לעזוב את העיר.
אז הרב. היה לו איזה שבע ילדים.
אמנם הילדים היו חברים שלי גם כן. וכל העיירה התחילו ללכת. זה היה 17:00 בערב. אחרי צהריים.
וזה התחיל היסטוריה ב 1939 ביום חמישי.
ואיפה הלכנו. הלכנו לכיוון של הסבא שלי לכפר.
הלכתם בגלל שברחת מהפצצות?
ברחתם מהפצצות של אווירונים?
עוד לא. הגרמנים נכנסו לפולין -39 לא היה הפצצות. כלום.
כמו שהלכו לטייל פה בארץ.
אני שואלת למה אתה. אתה תס..
שאמרו. שאמרו לנו שב-1937 הגרמנים גרשו. היו את היהודי
גרמניה מגרמניה. אז אנחנו ידענו זה הסוף שלנו גם כן.
זאת אומרת שבגלל הסיפור הזה של גירוש יהדות גרמניה אתם מתחילים ללכת.
שהם התחילו להרוג את היהודים.
זה פחדתם שהולכים להרוג אותכם. אבל לא בגלל שהיו הפצצות.
לא פצצות. אנחנו לא שמענו פצצות.
ראיתם כבר גרמנים בעיר שלכם?
שאנחנו עזבנו בחמש אחרי הצהריים. שום גרמני. כל היהודים. העיירה הייתה ריקה. לא ראינו
גויים. לא כלום.
כל אחד לקח כמה סמרטוטים וברח. ואנחנו ברחנו לסבא שלי בכפר.
לשיק . [מה?] לכפר שיק?
- בוגטה. בוגטה. נו.
בוגט. כן. ושמה הלך אתנו. גם כן. הרב עם כל הילדים והכל. והרב הלך אתנו והכל. פתאום מחפשים
את הרב. הרב איננו. הוא ברח מאתנו.
ונשארנו שמה איזה יומיים.
וחזרנו חזרה לעיירה בחזרה וזה התחיל עם הגרמנים כבר. להרביץ מכות.
אני אחזור על מה שאמרת. ברחתם ל מזרחה. כן.
ואחרי. כ 20 קילומטר. ואחרי יומיים אתם מחליטים לחזור.
ואז כשאתם חוזרים. אתם כבר רואים גרמנים?
בטח. ראינו אותם בדרך כבר.
ומי שבורח זה רק יהודים או גם פולנים גויים?
רק יהודים. היהודים חיכו את הרגע להרוג אותנו גם הפולנים.
אתה ילד קטן אתה בכלל מבין מה קורה סביבך?
נו בטח ש. אני צעקתי גם כן שהם לקחו אותנו. הגרמנים. זרקו אותנו לאיזה מקום ב 3:00 לפנות.
בלילה במקום. איזה אש לקחו אותנו. נסענו כמה שעות. אז אני זוכר שאני צעקתי "שמע ישראל".
שהלכתי למות. אנחנו נגיע לרגע הזה. בוא נחזור בינתיים חזרה.
אני לא רוצה הרבה לדבר. אני אגיד לך בקיצור. הכל ההיסטוריה מישהו.
כל יהוד. סליחה רגע. כל יהודי שאת נוסעת [ל זה] ליהודים של פולניה הם לא זוכרים כלום והם
לא יודעים פולנית לדבר. אפילו. ואין להם השכלה גם כן. העם היהודי פשוט מאוד [אני לא בא אליך]
וסוחרים למכור מגפיים ואחת לשני אמר ביידיש. את מבינה יידיש?
אז הוא: "ווי ער גייט. גיי איך אויך" איפה הוא הולך גם אני הולך.
בוא תהיה איתי. אני בא אליך אני רוצה נורא לשמוע את הסיפור שלך :אתם חוזרים הביתה ומה
קורה? יש גטו?
מה קורה? אין גטו.
יש טרור?
הלכנו כמה וכמה פעמים שהם זרקו אותו מהעיר שלנו. אחרי היינו אצל גויים בשביל כסף שילמנו
והם החזיקו אותנו. עוד פעם חזרנו הביתה.
חזרנו. חזרנו.
כל פעם אתם בורחים ארבעה. אבא. אימא. האחות ואתה?
והיו עוד מצטרפים שכנים. משהו. אז חזרנו והלכנו זה.
פתאום הגרמנים אמרו כל מי שנשאר בעיירה לצאת למגרש. והראו כל היהודים אז
הודיעו: מי שרוצה צריך לעזוב את העיר תוך 24 שעות.
יהודה. אתה יודע. בערך. כמה זמן אחרי הכיבוש זה קורה. שהם אוספים אתכם ואומרים לעזוב את העיר?
תוך שבוע. ממש בהתחלה.
בטח. בהתחלת .
ואתם באמת מתרכזים במרכז ה..
כן. ולקחו את הגברים בחוץ. את האבא ואת האימא ואותנו לקחו. כמה מילים מחר תקבלו. אתם תלכו
הביתה ואחר כך אבא יחזור.
חיכינו אחרי כמה זמן אבא חזר הביתה ובסוף שוב פעם ברחוב שוב פעם חזרנו ליעיר.
חשבנו. מי יודע אולי זה לא נכון. ובסוף רואינו את האנשים. שכנים שלנו. האנשים שוכבים כבר בזה
בתעלות והכל. מתים כבר.
אז ידענו. זה הסוף כבר. אז אם אני הבנתי אותך. חלק מהיהודים. ירו בהם בתוך העיר?
כשאתה אומר. שוכבים בתעלות. מי שוכב?
הגרמנים הרגו את היהודים.
זאת אומרת. מי שלא עזב את העיר פשוט ירו בו? לא חשוב מי. אמרו: "יודה- קפוט!" ואתם רואים
אנשים שהכרתם. נו בטח. מי לא הכיר בעיירה בפולין אחד את השני.
אז כשאתם רואים אותם ככה שוכבים בתעלות. מה אתם מחליטים לעשות ?
שום דבר. מה אפשר לעשות?
מה חושבים? כלום.
מה עושים?
כל אחד אמר מה יהיה אתנו?
מה אבא. אבא הוא היה בריא במקום.
אז הוא כבר היה מבוגר אז אצל אחד שאחז מקל. אז אבא לקח את המקל.
שום דבר אין לי. לא היה מה לדבר היה בכלל.
קודם כל כבר לא היה מי לדבר. כל יהודי ברח למקום אחר. הוא חשב שהוא יברח למקום אחר שמה ל
א יהיו גרמנים. זה הכל שטויות היה.
זאת אומרת. מרגע מסוים אתם כל הזמן בבריחה. כל הזמן. הלכנו. פעם הלכנו למשפחה אחרת. פעם
למשפחה או אולי שמה לא באו הגרמנים. אבל ראינו
זה אין לאיפה לכת. איך בכלל מסתובבים?
עם עגלה עם סוס או ברגל?
ברגל. רק ברגל. ואיך אבא ואמא נראים?
יש להם. הם יודעים מה לעשות?
אף אחד לא יודע מה לעשות. דואגים? מפחדים?
אנחנו חזרנו במקום בעיירה בחזרה לעיר שלנו אז הגרמנים תפסו אותנו. על יד העיר. אותי ואת
אחותי ואת ההורים. שמו בשורה וכל אחד. בא גרמני. ארבע גרמנים עם רובה וכיוון את הרובה
בתוך הפה עם כדור ואנחנו. אני ואחותי התחלנו לצעוק והכל. היו גרמנים מבוגרים היה להם רחמנות
אז במקרה התחשבו בנו. עזבו אותנו. וככה נשארנו בחיים.
זה קורה ממש בשנה הראשונה של המלחמה?
תיכף. ב-39 תיכף. אחרי שבוע.
אז הביתה אתם לא יכולים לחזור. נכון?
כבר הגויים. קודם כל הגויים גרשו אותנו מהבית.
זאת אומרת. הגויים מנצלים את המצב. הם עבדו עם הגרמנים מה זה חשוב.
אז אין בית.
הבית נשאר. אבל אתם כבר לא יכולים להיכנס פנימה.
אני הייתי בבית. לקחתי את אשתי. צברית. לקחתי לראות את הרחוב ואת הבית.
כשבאתי. דפקתי בדלת. אני כבר הייתי חמש פעמים בפולין. דפקתי בדלת אז הגויה שגרה שמה עכשיו.
היא אומרת בשביל מה אתה בא? אז אמרתי. זה הבית שלי. אני לא פוחד מהם.
אז בסוף בסוף אז פתחתי את הדלת בכוח ואת הרהיטים עוד עומדים שמה. שלנו. פעם שנייה באתי
עם צלם מפולין שהוא צילם את העיר ואת המקום והכל. אז הוא צילם ונתן לי להיכנס לראות את
הדירה. אנחנו נחזור למלחמה: גרשו אתכם. ניסו כיוונו אליכם מכונות ירייה.
צ'יק צ'ק. ואז אתם חוזרים ולאן אתם הולכים אחרי זה?
לאן הולכים. אחד אומר פה לא הורגים אז הלכנו פה. פה לא. לא היה לאן ללכת.
בסוף. מגיע מגיע החורף מה עושים?
החורף. עוד לא היה חורף. אנחנו היינו. הם לקחו וזרקו אותנו בכלל מהעיר אז אנחנו באנו באיזה
מחנה צבאי של הפולנים
ושמה היינו. אף אחד לא היה לו אוכל.לא כלום.
וההורים שלי הכירו את הפועלים טוב מאוד את השפה והכל והם הכירו הרבה גויים בפולין והיה
לנו משפחה בכל עיר כמעט היה לנו משפחה של יהודים. אז הלכנו בעיר שלנו. במקום שהיינו.
איזה 40 קילומטר ברגל וקוראים את העיר הזה אוסטרוב פסבסקי זה היה עיר גדולה. נכנסנו
למשפחה הם החזיקו אותנו שבוע ימים ואחר כך לא היה אוכל. אז הם מחרו לחם
רק לגויים. לא ליהודים אז אימא שלי התחפשה בתור גויה והכל ועמדה בתור לקנות לחם.
היא חזרה בחזרה ואומרת. ביידיש. ילדים אין לנו מה לחפש פה צריכים ללכת.
בלי כלום. לא היה לנו כלום. הלכנו ברגל משאיר באיזה מחנה צבא. בצבא הפולני ומשמה. ראינו זה
לא. הלכנו לעוד לאיזה עיר והתחלנו ככה בסוף כבר ההורים שלי אומרים: קינדר. ילדים בואו נלך.
גם לא היה רחוק הגבול הרוסי כבר.
עכשיו הרוסים נכנסו גם כן מצד שני. אז באנו לגבול הרוסי. אז החיילים הרוסים הכניסו אותנו.
ואחורנית התחילו לבוא עוד יהודים. אז הגרמנים באו במכוניות והתחילו להרוג אותנו ולנו היה
מזל שעברנו. זאת אומרת. הצלחתם לעבור לפני שהגרמנים.
אימא נראתה. היא יכלה להראות כמו גויה.
היא דמתה לפולנים זאת אומרת היה לה מראה ארי יותר?
אם הגויים שהם לא היו מכירים אותך והיית מתחפשת בתור גויה והיית מדברת פולנית. גרמני.
פולנית טוב אז בטח.
אז אני מבינה ש איפה שהוא אחרי חודש חודשיים. אחרי הכיבוש עברתם לצד הרוסי.
איפה אתם מתמקמים?
באיזה מקום? אנחנו הולכים. לא ידענו לאן ללכת.
הלכנו באיזה עיירה. הייתה כבר הרוסה גם כן.
אז פגשנו איזה יהודים גויים ככה איפה. אז אמרו תלכו ל ביאליסטוק.
בביאליסטוק הגרמנים לא נכנסו הרוסים היו בביאליטוק כבר.
לא היה לנו איפה להיכנס לגור שמה זה. כל האלה שבאו. כל הפליטים מביאליסטוק. מסביב בכל מקום.
עשרות אלפים.
אוהה. הם היו גרים ילדים והכל . בית כנסת. בית מדרש קראו לזה ביידיש. מלוכלך והכל.
אבל אנחנו הסתדרנו. היה לנו כסף. מצאנו איזה בית חרושת קטן שלא היה כלום שמה.
נכנסנו. סתם. שמה שכבנו.
והרוב היהודים היו גרים בכנסת. היו מתים . נו מה והכל היה מסריח שמה. זה כבר היה גמור.
ובסוף זה הרוסים עשו רשימה כל אחד איפה רוצים לנסוע אז אנחנו עשינו זה. מישהו לרוסיה מישהו
לאמריקה. אז אנחנו רשמנו לאמריקה.
אז בשתיים בלילה באו. דופקים בדלת. תוך כמה שניות להתלבש ולצאת. הרוסים. לקחו אותנו לרכבת
אספו כל היהודים עם אחד רשם פה אז לקחו אותו למקום ומי שרשם לאמריקה אז קיבל יחס אחר ואנחנו
היינו כבר מרגלים אצלם.
והכניסו אותנו ברכבות של משא ונסענו איזה ארבעה. חמישה חודשים ברכבת
בסיביר בתוך רוסיה אם. ו...אם את לא יודעת..
ו.. ליד וולדיווסטוק וזה. קצה של. על יד סין.
אז בעצם הסיפור של המשפחה שלך במלחמה זה הגרוש לתוך עומק ברית המועצות.
אתם נוסעים ברכבות.
הם האשימו אותנו מרגלים. כן. ברגע שכתבתם שאתם רוצים לנסוע לאמריקה.
הם זרקו אותנו ביערות.
ליד וולדיווסטוק? כן.
זה[...?] קוראים לזה. נו. שם נתנו לנו 100 גרם לחם. חורף
40 מתחת האפס ושמה לא יודענו מתי זה יום מתי זה לילה. זה ברוסיה. זה קצה אי אפשר לתאר בכלל
והיינו בסמרטוטים. לא היה לנו מה ללבוש והגענו. ולפני שאנחנו באנו הוציאו שמה. היו אנשים שהיו
שפוטים מאסר עולם. הוציאו אותם מהבתים של עץ ואותנו זרקו וקיבלנו מאה גרם לחם.
וככה היינו שנה וחצי שמה.
שנה וחצי כשאתם נמצאים שם. יש עוד משפחות עם ילדים?
הרבה. וכולם. ההורים. צריכים לעבוד?
מה היה לעבוד. לא היה בגדים מה לעבוד.
את הגברים שלחו ביער לחתוך עצים. כן. הרבה מתו.
שפרצה המלחמה הרוסיה.
בוא לפני. עוד רגע לפני שפורצת המלחמה.
ובשנה קצת. בוא נדבר על השנה וחצי.
בתוך היער וזה הכל.
צריפים? עץ. אתם גרים בצריפים?
עץ. עץ. כן. לא ידענו מתי זה יום מתי זה לילה זה מזג אוויר אחר לגמרי וזה הכל. סמרטוטים
הלכנו. אמרת מאה גרם לחם ליום. אז איך בכל זאת מחזיקים מעמד?
קר.עצים היו. היינו מדליקים מדורות בבית היה איזה תנור ברזל. בזמן הרוסים עוד וככה.
איך ההורים. איך ההורים דואגים לשלומכם?
הם יכולים לעזור במשהו?
שום דבר. שני ילדים קטנים?
לא בגדים לא כלום. סמרטוטים היה לנו. הלכנו.
אתה ילד קטן בן 7. 8 מה אתה עושה כל היום?
שום דבר. הלכתי. היו שמה סוסים גם כן. הלכתי בסוסים להתעסק. עם מסור. עצים לחתוך.
י מי משגיח עליכם?
מי אחראי עליכם? אף אחד. רק ליהודים קלויים שם?
היה הקצין של המחנה והוא היה אחראי עלינו שלא. לא היה בעיה. אי אפשר לברוח שמה.
מה קורה למי שלא מחזיק מעמד?
הוא מת.
ואז מה עושים אתו?
זורקים אותו בתוך היער.
היו שמה הרבה מתים?
בטח. ילדים?
הכל. מאה גרם לחם?
יש כאלה שמספרים ש. ש בגלל חוסר ויטמינים יש עיוורון לילה. שמעת על זה?
אין. שמה אין שעות. הם יודעים שעון. לפי השמש הם יודעים. אבל שם למטה. יש ימים שלא יודעים
מתי זה יום או לילה.
זה חושך ויום ויש. אנשים חלשים העיניים נסגרות גם כן אז הוא עיוור ואחר כך נפתחות העיניים
בחזרה. זה קשה לספר על זה. ואחותך?
ואחותי יחד. החזקנו מעמד. עובדה. נשארנו בחיים. הגענו לארץ.
מי בתוך המשפחה הקטנה
בתוך המשפחה הקטנה[...] מי דומיננטי מי
עוזר יותר?
על מה יש אחריות לקחת. אין שום אחדיות לקחת. בכל זאת הצלחתם ככה ארבעתכם להישאר.
ככה הלכנו והתרגלנו. והלכנו. והסתובבנו בעולם וזהו זה והמלחמה נגמרה.
אז אנחנו מגיעים ל שנה וחצי אחרי זה שברית המועצות.
אחרי שנה וחצי אספו אותנו במועדון גדול במחנה ש איפה אנחנו היינו. אמרו:
המלחמה.
פרצה מלחמה ואנחנו משחררים אותכם ואתם יכולים לנסוע עוד יותר רחוק בפנים [סבר זה על יד
סין.זה אוזבקיסטן. טגזה.] מקומות כאלה שאנשים לא יודעים איפה זה. אז נרשמנו
ולקחו אותנו ברכבת ונסענו 4 חודשים. לא אוכל. הרכבת הייתה עוצרת בתחנה באיזה מקום. היינו
יורדים בכפרים בצל. פה לבדוק משהו. וככה נסענו 4 חודשים.
ובסוף אבא אומר. אני לא נוסע. הרכבת אצלה בתחנת הרכבת אנחנו יורדים מה שיהיה יהיה אז
לתחנת הרכבת נכנסנו ושם היינו שבועיים. יושבים על הריצפה על והכל ואחר כך באו מהקולחוז. את
יודעת מה זה קולחוז. ולקחו אותנו
סידרו אותנו במקום. חדר והכל
והתחלנו לעבוד. איפה זה היה?
באיזה מקום. באוזבקיסטן?
לא זה היה קוראים ת'אובלסט העיר הגדולה זה קויבישב. סמרה. זה לא רחוק
מסטלינגראד. קויבישב בתוך העיר. שם היה
הממשלה הפולנית של אנדרס. הגולה.
ואתם מוצאים לכם בית בכפר עיר בכפר סבא אז פתאום היינו ברחוב באאחד. זקן
אחד בן 90. הוא הסתכל עלי. עלינו והוא אומר:
"יו יובריי". אומר. אתם יהודים?
אז אנחנו עונים . כן!
אז הוא דופק ככה הוא אומר גם אני יהודי. סובוטניקים. יש ברוסיה הרבה סובוטניקים שהם
גרים פה. זה על הטבריה שמה.
הא לקח אותנו. נתן לנו אוכל ודאג לנו וזהו וזה.
ושהוא מת אנחנו קברנו אותו עשינו לו הלוויה. גרתם אצלו בבית?
לא. הוא בא לבקר עבודה. הוא כבר היה זקן קברנו אותו.
אפילו טלית היה לו.
אבא עובד במשהו?
- איפה? במקום שבו הייתם כפליטים.
הוא היה. עצים בשביל המאפייה שהיו עושים לחם שמה בשביל לקבל את ה מאה גרם לחם. אז הוא היה
עובד. אני מתכוונת כשאתם מגיעים שמה לקויבישב ?
שמה כבר התחילו לעזור לנו. היה
הפולנים. הצבא הפולני של אנדרס. מאמריקה התחיל להגיע. מהג'וינט. מהאונרא. בגדים לא היה חסר
שום דבר. אבא חשש שאולי יגייסו אותו ל צבא אדום?
הוא היה מבוגר. הוא היה. הוא היה בצבא הרוסי בזמן הצאר. הוא היה.
זאת אומרת אבא היה בעצם איש מבוגר. למרות שאתם עוד הייתם קטנים.
הסובוטניק הזה זה אתה מתאר שמה בוולדיווסטוק או ב קויבישב?
הוא היה גר בתוך הכפר. הוא היה גר. היה רחוב מיוחד של סובוטניקים.
איפה בוולדיווסטוק או פה?
על יד קויבישב לא פה פה פה פה הם דור דור דור שגרים פה.
אז אתה אומר שכבר עוזרים לכם אירגוני סיוע.
כמה זמן אתם נמצאים שם?
כשנתיים? ברוסיה היינו. בכפר הזה. היינו קרוב לחמש שנים.
עד-46.
עד - 46. ב-46 עזבנו כבר.
זאת אומרת עד. איך המלחמה ב- 45. תשיעי למאי נגמרה המלחמה. אז אמרו לנו שאנחנו אזרחות
פולנית. אנחנו לא רוצים יותר. ועוד מעט יקחו אותכם בחזרה לפולין.
אם אני. בסך הכל איך אתה מתאר את התקופה הזו ברוסיה אחרי שעברתם לקובישיב?
אני אגיד לךדבר אחד. אם לא הרוסים אף יהודי לא היה נשאר בחיים.
אותם צריכים לנשק.
הם [יותר]. בזמן המלחמה הם מתייחסים אליכם טוב?
בשלוש שנים האלה או חמש שנים שהייתם בקובישיב?
הם. לא היה בעיות איתם.
למדת רוסית? בטח. מהאויר. כבר היית. הלכתי בכיתה א'.
הלכת לבית ספר?
כאילו. כבר היית ילד. בשנת-45 היית כבר בן 13.
נולדת ב-32. 14 אוקיי.למדתי לגנוב ברוסיה. הייתי גנב טוב.
למה? כי לא הייתה ברירה?
בטח. מי לא גנב רוסי?
גנבתם אוכל?
מה שבא ביד.
אני יכולתי לגלח בן אדם איך שהוא יושב ברכבת על הכיסא את הבגדים והכל
.
בשנים ההם בברית המועצות
היה לכם מושג מה קורה בפולין?
שום דבר. היו מחשבות?
שום דבר. אנחנו קראנו את העיתון ברוסית רק ידענו שהורגים והתווכחנו על מלחמה. על המלחמה
והסתכלנו כל יום שהתחילו הרוסים התחילו להתקדם לפולין לדפוק את הגרמנים אז פתאום ראית בעיתון
את העיר שלנו אז הרוסים נכנסו כבר גם כן.
ואחר כך זה ב - 46.
-46 בהתחלה אמרו שאנחנו משוחררים. לקחו אותנו מילאו טופסים והכל. כבר היינו אזרחים פולנים.
ולקחו אותנו ושלחו אותנו לחזרה לפולין. לא לפולין. שלחו אותנו לגרמניה. זה קוראים לזה
שלזיה. שהשלזיה הפולנים לקחו אצל הגרמנים.
לאיזה עיר בשלזיה הגעתם.ל ולבז'יך?
על יד ולבז'יך. קאמיינא גורה איך?
קאמיינא גורה.
שעל ההר. נו. לא רחוק מולבז'יך. 30 קילמטר מולבז'יך. ונכנסתם לדירה. אני מקיר את המקום.
ולקחו אותנו בעגלה. היו סוס. סוס ועגלה באו לקחו אותנו מהרכבות ולקחו אותנו לאיזה עיירה
והפולנים גרשו את הגרמנים. נכנסנו. היינו משוגעים. לא יודענו איזה ארמון. איזה בגדים.
האוכל השאירו לנו הכל אמרנו. איפה אנחנו חיים.
ואני הייתי ילד לא ידעתי מה לקחת.
דברים כאלה. אז החלום שלי היה אופניים והיה מלא אופניים. היה אופניים ומה לא.
ואחרי כמה זמן התחיל שמה בשלזיה והכל. לעשות קיבוצים.
ולרשום מישהו רוצה לארץ לנסוע. אז יש כאלה. הקיבוצים האלה באו לארץ. התיישבו פה בארץ
ואנחנו לא רוצינו לנסוע לארץ. אז אנחנו. לקחו אותנו לגרמניה.
ההורים שלך לא רצו לעלות ארצה.
אבא לא.
אבא.מה הוא רצה? עשה ביזנס בגרניה. הוא רצה להישאר בגרמניה גם אני לא רציתי לבוא לארץ.
את הפולין הם עזבו. הם לא רצו להישאר בפולין.
אנחנו אחרי המלחמה שהיינו כבר בגרמניה גרים והיה לנו טוב. רצינו לנסוע לראות את העיר
שלנו. את העיירה אז הרכבות היו מלא. אי אפשר להגיע לרכבת.
זאת אומרת. למעשה בשלב ההוא לא חזרתם לפרושניץ.
רק אחרי שנים חזרת.
רק שהגעתי. שאני גר פה.
באיזה שנה עליתם ארצה? ב- 49.
למה בסופו של דבר עליתם ארצה?
מה? למה. בסופו של דבר. עליתם ארצה?
אמרת שאבא רצה לעשות ביזנס.
שאחותי הכירה חבר והם רצו להתחתן אז היא סחבה אותנו. אז
אמרנו. ההורים לא רצו לעזוב אותה אז באנו לארץ.
יש לך היום ילדים?
בן אחד.
הוא רוצה לדעת מה שקרה לך בזמן המלחמה?
בטח הוא רוצה לדעת.
אתה מספר לפעמים?
אני. בפולין עוד לא היה. ככה בעולם הוא היה בכל מקום ושאני נוסע לגרמניה אז קחתי לגרמניה.
לדכאו. אז דכאו הוא ראה.
במה התעסקת כל השנים?
מה המקצוע שלך?
בארץ. חברת חשמל.
אני פנסיונר מחברת חשמל.
הבנתי ממך שנסעת כבר כמה פעמים לפולין. למה בעצם?
זה מושך אותי. בוא תסביר לי.
אני לקחתי מונית. פעם ראשונה ונסעתי לעיירה איפה נולדנ. איפה גרנו עם taxi. בבית מלון.
ואני אומר לנהג טיסע וזהו. אומא אני יודע איפה העיירה הזאת.
אנחנו באים לעיירה ולפני העיירה אמרתי תעצור פה. פה סבא שלי היה גר.
אז הוא אומר: איך אתה זוכר שסבא שלך היה פה גר?
זיכרון כזה בתור ילד היה לך?
לא חשוב. אחר כך באים לעיר שלי
אז אם אני אומר לו בוא תראה את הבית שלי והכל. ואת המקום איפה הלכנו הסתובבנו בתור ילד.
הוא אומר כזה זיכרון. הוא סיפר לאשתו לגויים הם לא האמינו.
ובכל זאת מה מושך אותך לחזור לפרושניץ?
שזה נולדתי. דור דור. אני מכיר כל אבן.
מה הרגשת כשנכנסת לבית הקברות היהודי?
יש לי תמונות בזה. תמונות שאני צילמתי. הבית קברות. יש שמה עוד יהודים בפרושניץ?
בפולין בכלל אין יהודים.
אני יודעת אבל.
חוץ מוורשה יש עוד כמה. אבל בערים הגדולות. ורוצלב. כאלה. קרקאו עוד כאלה
קומות יש עוד כמה. ככה זה הכל...
אז אין. אז אני. נניח. אני מסביר להם הכל אז באה על יד הבית שמה הרבה
גויים ז אמרו: אנחנו זוכרים שלקחו אתכם עם מכוניות וזרקו אתכם מכאן.
אז אני מדבר איתם ואני אומר אתם הרגתם את הזה: "וי בגדוולה די ז'ידי" שאין הרבה שיודעים לדבר
פולנית. יהודים. יהודים כמעט 80% לא יודעים פולנית לדבר בפולין. רק יידיש.
ואני נוסע איתם ואני אומר כל הדרך בכל מקום שהייתי. בכל העיירות הייתי בפולין.
ז' אני אומר לנהג: ת'רואה פה. איפה אתה נוסע. אתם רצחתם את היהודים פה.
אני לא פחדתי מהם.
לא פוחד מהם. בארץ. כשאתה עבדתה כל השנים בחברת החשמל.
חברים שלך.
באתי לארצה. הלכתי לצבא. אני שואלת. הייתי בגיל 15 בארץ. במשך השנים הבוגרות שלך כשעבדת
בחברת החשמל. אנשים סביבך ידעו שאתה ניצול שואה?
בטח. זאת אומרת היית מדבר על זה שהיינו כמה פולנים.
למה אמרת בהתחלה. הרגשתי שיש לך הרבה כעס על היהודים.
אז אני אגיד לך עוד פעם את המשפט.
שאת מ...ירושלים. איך קוראים למקום הזה?
- יד ושם.
יד ושם.ויש פה של הקיבוצים גם כן. פה.
זה תדעי לך. אני אומר שהרבה לא יגיד את זה והרבה לא יודעים שום דבר על פולין.
הרוב בפולין היו אלפביתים. הרוב היו סנדלרים. סבלים. כל מיני עבודות. בכל עיירה היו יותר
יהודים מאשר גויים.
ורשה. קרקוב. לודז' ועוד כמה אלה. ערים כאלה היו מפעלים שהיהודים. כל יהודי הרוב היה
חייט. סנדלר
לבקש נדבה
הרבה ילדים לא בגדים
לא שפה 80% בעם היהודי לא יודע פולנית.
מה שאני מספר לך הכל אמת.
אוקיי. אני רוצה לחזור אליך. נשים עכשיו את השאר בצד.
במשך השנים היה לך צורך לספר על מה שעבר עליך במלחמה?
כל הזמן. לאשתך אתה מספר?
כל הזמן.
לבן. אתה מספר? לנכדים לבן הכל.
הנכדים רוצים לדעת?
בטח. אני שלחתי אותם לפולין.
ואני יוצאת הבטן הגדולה לקחת שאלה שלוקחים אותם לבית ספר לפולין זה "בלוף" איך זה יכול
להיות דבר כזה. שנוסעים זה עולה 1500$. לפולין זה כלום וכלום.
ומה לוקחים אותם לראות אושוויץ זה לא נשאר כלום. זה סתם.
מה אתה. אוקיי.
מה אתה היית רוצה שהם יראו בפולין?
מה חשב... מה שנשאר בפולין משהו יש לראות בפולין זה מקום אחד- מיידנק.
היתר אין שום דבר בפולין לראות.
אתה היית במיידנק?
הייתי בכל מקום.
או שלוקחים את הישראלים. גם כן. זקופנה. לוקחים אותם.מה זה. לפני המלחמה זה היה בית
הבראה והיום זה בית הבראה. יערות.זה המקום הכי יפה.
ובשביל מה נוסעים שמה לראות?
עוד 20. 30 שנה יהיו מעט ניצולי שואה. אם בכלל. מה היית רוצה. מה. מה בעיינך חשוב מאוד.
איך. איך חשוב בעיניך שישראל תשמור על. אתה יודע. על הנצחת השואה?
איך איך איך?
מה? היהודים לא שומרים על השואה היהודים שומרים על הכסף.
להם לא מעניין את השואה. לא כלום.
קודם כל עוד כמה שנים את ההיסטוריה הילדים של בבית ספר לא ידעו בכלל שישה מיליון.
היית רוצה שיהיה לך דרכון פולני? אני יכלתי לקבל. אני יכל לקבל אזרחות פולנית מתי שאני
רוצה. ואתה רוצה? לא. אין לי מה לעשות עם זה. אמרת קודם שאמרת לאיזה גוי - אתם הרגתם את
היהודים. כן. יש לך טינה לפולנים.
אני לא יכל לראות אותם.
בכל מקום שאני עומד. יושב. במסעדות. בתי מלון אני אומר: אתם עשיתם את זה.
לא מפחד מהם. איך אתה רוצה לסיים את הראיון?
מה אתה רוצה להגיד? ככה לסיום. תבחר. תחשוב מה חשוב לך להגיד.
אז אני אגיד לך מה
הלכנו. עם. שעברנו הרבה דברים בהיסטוריה. שאי אפשר לכתוב בהיסטוריה. והיום צריכים לתקן את
ההיסטוריה. את יודעת מה שהם. איפה זה קורה באירופה בכל מקום שביתה בית ספר לילדים יותר
מחודש? אני בג'ונגלים הולכים לבית ספר. פה בשביל שביתות.
עד כדי כך. תשאלי איזה ילד. אני את הנכדים יושב מדבר איתם והם אומרים. סבא תספר לנו. איזה ילד.
הם לא יודעים מי זה היה בן גוריון אפילו. הם לא יודעים מי זה עזר ויצמן. כל השטויות האלה.
מה הם הולכים לבית ספר?
מה אתה רוצה להגיד להם?
אני אומר להם! מה חשוב בעיניך?
שהמורה זה מורה. פה בארץ היא עובדת והולכת חודשיים. שלושה חודשים. מורה?
איך אני הלכתי לחדר בפולין בתור ילד קטן
אותי
קראו בבית כנסת הגדול בעיר לתורה. בתור ילד שהייתי אולי בן 4. 3. שאני ידעתי כל החומש
ותורה כמעט בעל פה. הזיכרון עד היום יש לי.
ופתחו לי את התורה והאבא וכולם ישבו למעלה. הנשים למעלה והגברים למטה והרב פתח
את התורה הוא בא לפה להגיד בתורה כמה מילים.
אמרתי את זה - בעל פה!
אז קיבלתי את זה עד היום אני זוכר- תפוז. תפוז בפולין היה זהב.
אני לא ידעתי מה זה תפוז בכלל. אבל פה אין חינוך בארץ. אנחנו לא עם.
איך זה יכול להיות. אני הנכדה. איך נוסעים לפולין להוקחים בית ספר עם אוטובוסים
הילדים רצים ברחובות. מכות. סיגריות והכל לא מסבירים כלום שהם לא יודעים את השפה הפולנית.
צריכים לעת השפה הפולנית. צריכים מה זה היה אושוויץ. מה זה היה מיידנק. טרבלינקה. כל
המחנות. תקפו את הבתי קברות בדרכים והכל.
אבל גם אם זה לא לא בדיוק כמו שהיית רוצה עצם זה שהנכדים נוסעים לפולין זה חשוב
צריכים שפה. כן. אבל צריכים לדעת את השפה. מה אתה מאחל לעצמך בשנים הבאות?
בבקשה? מה אתה מברך את עצמך בשנים הבאות?
איך אתה. איזה ברכות אתה מברך את עצמך?
אני מברך שיהיה מדינה. שעם יהודי. עם נורמלי
וכל הפשע והכל זה
ולי. לבן שלי ולי לא חסר כלום.
אני לא. יש לי מספיק לחיות לכל החיים ולבן.
ושיהיה לנו תוב. זה הכלב ושל. שנהיה עם נורמלי אנחנו.
אנחנו עברנו שואה כזאת. כל פולין. שאנשים נוסעים לא יודעים בשביל מה. כל פולין זה דם.
כל אבן זה דם כל כפר כפר וכל כביש זה בית קברות יהודי.
זה צריכים לבכות.
עושים צעקות לא בוכים כלום.
שאני. אשתי נוסעת. היא צברית אשתי. היא מרגישה. במונית. שאני נוסע איך אני רועד.
למה אתה רועד
שאני נזכר פה הלכתי. ופה ראיתי את המתים. כל המתים בתעלות לשכב ומקל על ידם. זקנים והכל.
כמו היום. כמו עכשיו שאני מספר לך את זה.
מהעיר שלנו. הייתי ילד קטן.
כמה יהודים נשארו בחיים מפרושניץ?
על האצבעות
אין שום בכלל יהודים.
היו הזה
בקרקוב זה היה עיר יהודית כמעט. לודז' גרמנים רצו להפוך עיר הבירה של וורשה.
בלודז' היו איזה 400 אלף יהודים.הם עבדו עד הרגע האחרון. היו חייטים ותפרו את הדברים כן.
מה נשאר שמה?
בסוף זרקו אותם לאושוויץ.
יהודה. אני מאוד מודה לך על הרעיון הזה.
את הקלטת את זה?
תודה רבה. ותמסרי את זה הלאה. של יש דברים שאת הולכת. אנשים לא יודעים מה שמדברים. הוא לא
יודע פולנית. לא יודע איך קוראים לו. שום דבר. כלום.
שאני בחברת חשמל. זה חברה גדולה. כן. היינו יושבים ככה. אני עובד בחוץ כל הזמן. לא הייתי
כמעט בבית. היינו מספרים והכל. היו כמה פולנים. אבל ככה אין. בתי קפה בבית היינו
מספרים מה קורה you call the מה קרה אין פה היה רופא שיניים על ידינו
הוא היה מוילנה. מליטא
אז אדם יותר מבוגר ממני אומר ש 80% מעם היהודי בפולין...
אנאלפבתים
לא עבודה סבלנות והכל. בקושי היו כמה לימודים כל אחד בוורשה עיר הבירה. עיר הבירה וורשה.
חנויות. סבלות...
זה אני וזה אחותי
שמחה ופרידה
מי איפה?
מי בתמונה?
אני אחותי ואבא ואמא.
זה אני
איפה? בגרמניה.
זה הבן שלי ושני נכדות.
בוא תגיד את השמות שלהם.
- ילין.
זה השמות: ירון ונועם והשם: ילין.
בבקשה. זה אני. יהודה ומרים. אשתי. ואני הבעל.
עדותו של ילין יהודה יליד 1932 Przasnysz פולין על קורותיו כילד ב-Przasnysz, ב-Bialystok, ב-Vladivostok וב-Kuybyshev החיים לפני המלחמה; בן למשפחה אמידה; לימודים ב"חדר"; בריחה עם הרב בספטמבר 1939; בריחה חזרה ל-Przasnysz; גירוש עם יהודים מהבתים; בריחה לבית בני משפחה; גירוש יהודים ממקומות באזור; גופות נרצחים יהודים בצידי דרך; בריחה ל-Bialystok; החיים במקום בריכוזי פליטים; מילוי טופס לצורך הגירה לארצות הברית; גירוש עם המשפחה ל-Vladivostok; החיים במחנה; פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות; שחרור בקיץ 1941; החיים ב-Kuybyshev; קבלת עזרה מסובוטניק; שיבה לפולין ב-1946; עלייה לישראל ב-1949.
details.fullDetails.itemId
6807664
details.fullDetails.firstName
יהודה
details.fullDetails.lastName
Yellin
ילין
details.fullDetails.dob
1932
details.fullDetails.pob
Przasnysz, פולין
details.fullDetails.materialType
עדות
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - עדויות יד ושם
details.fullDetails.earliestDate
19/11/07
details.fullDetails.latestDate
19/11/07
details.fullDetails.submitter
ילין יהודה
details.fullDetails.original
כן
details.fullDetails.interviewLocation
ישראל
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
details.fullDetails.testimonyForm
וידאו
details.fullDetails.dedication
קומת הארכיון ע"ש מושל, אוסף ארכיון, יד ושם