עדותה של גרינבאום (גרוספלד) חנקה ילידת 1924 Krakow פולין על קורותיה בגטו Krakow, ב-Treblinka, ב-Auschwitz ובצעדת מוות

שם המרואיינת : גרינבאום גרוספלד חנקה

תאריך הראיון : 30.10.06

שם המראיינת : רותי גיל

שם הכתבנית : אילה הלברטל

שמות מקומות

KRAKOW

AUSCHWITZ

SCHWERIN

BRUXELLES

שם המרואיינת : גרינבאום גרוספלד חנקה

תאריך הראיון : 30.10.06

שם המראיינת : רותי גיל

שם הכתבנית : אילה הלברטל

שלום, היום יום שני, ח' חשוון תשס"ז, 30 באוקטובר 2006. שמי רותי גיל, ואני מראיינת את גרינבאום חנקה, ילידת Krakow, פולין, 1924. הראיון מתקיים בביתה של המרואיינת בקיבוץ חפציבה בשפה העברית.

ש: שלום לך, חנקה. איך קראו לך מתי שנולדת?

ת: חניה.

ש: ושם המשפחה?

ת: גרוספלד.

ש: את נולדת ב-Krakow?

ת: כן.

ש: וגדלת שם, למדת שם?

ת: עד פרוץ המלחמה, עד שנת 1939.

ש: הבית שבו גרתם או הדירה שבה גרתם, הייתה ברובע של יהודים?

ת: כן, והכתובת הייתה אוגוסטיאנצקה 10, גרנו בבית גדול, היו לו שלושה שערי כניסה משלוש רחובות שונים, ואנחנו גרנו בדירה של שנים וחצי חדרים ומטבח, כמובן לא כמו היום עם מקררים ודברים כאלה, היה ארגז קרח בחוץ, הייתה מרפסת, נולדתי בבית מאוד דתי, ואחרי חמש שנות נישואין של ההורים שלי, שזה היה לא מקובל, במיוחד אצל אנשים מאוד דתיים, ואמא כמובן שנסעה לכל הרבנים בפולין, והיו הרבה, כמעט בכל עיירה, עד שבסוף הצליחה ונולדתי אחרי חמש שנות נישואין, וכמובן שנולדתי בבית, לא בבית חולים כמו היום...

ש: עם מילדת?

ת: עם מילדת, וכשנולדתי, האבא שלי רץ לסבתא ולדודים, "נולדה לי יפיפה, תבואו לראות, דבר כזה עוד לא היה". ומכיוון שההורים שלי היו די יפים, נאים, זה התקבל על הדעת, שנולדה ילדה יפיפה, ואני זוכרת, שהאחות הכי קטנה של אבא, היא סיפרה לי אחר כך, כשהייתי קצת יותר גדולה, שכשהיא ראתה אותי, היא יצאה החוצה לשירותים לבכות, כי כיעור כזה היא עוד לא ראתה בחיים, הייתי רזה, שער שחור כמו עורב, כל הפרצוף היה המכוסה עם שער ארוך ארוך, מכוערת, אבל לא הייתה אומרת לאבא שלי, שאני מכוערת, היא אומרת לי, "היה הורג אותי במקום, אז גמרתי לבכות בשירותים, ניגבתי את הפנים, ואמרתי לו: 'דבר כזה עוד לא ראינו בכלל, מין יופי כזה'", ככה התחילו החיים שלי והילדות שלי. אני לא אכנס לפרטים, הבית היה מאוד מסורתי, מאוד דתי, אחרי שנתיים וחצי נולד לי אח, ויש לי המון זיכרונות נהדרים, קודם כל הייתי מפונקת מפה עד להודעה החדשה, ואכלנית גרועה מאוד, אבא היה ממלא כיסים ממתקים, אמא הייתה מוציאה וכועסת עליו. שרצו, שאני אוכל ביצה, אז הייתי צריכה לקבל עשרים גרוש, אז בלעתי פעם בחודש ביצה, וירדתי ישר למטה לקונדיטוריה או לממתקים, והוא כבר ידע, מה שאני אוהבת, "כמה יש לך, חניה?", "עשרים גרוש", "בואי תיקחי", כזאת הייתה הילדות.

ש: איך קראו להורים שלך?

ת: לאבא קראו יענקל'ה, יעקב, ולאמא קראו פייגעל'ה, ציפורה.

ש: במה הם התעסקו?

ת: הייתה לנו חנות גדולה לחומרים לכריכת ספרים בסיטונאות, ורוב הקונים היו גויים, פולנים, חלק יהודים, והיו ביחסים, העריצו את אבא, הוא באמת היה משהו בלתי רגיל, וגם אני הערצתי, כל הסודות הייתי מספרת לאבא, פחות לאמא, אמא הייתה יותר קשוחה, יותר שמרה, שאני אוכל, ושאני אלך, ושבשבע שאני אהיה במיטה. את אבא הייתי רואה רק ביום שישי, כי בשבע הייתי צריכה להיות במיטה עד גיל עשר, אחת עשרה, והוא היה סוגר את החנות, היה הולך לבית הכנסת, גמרא, תפילה, אז ביום שישי הייתי רואה אותו ובשבת, אבל ככה כמעט שלא ראיתי אותו.

ש: ובשבת, כשראית אותו, היו לכם דברים משותפים שעשיתם?

ת: תראי, אבא היה הולך ביום שישי לבית הכנסת והיה חוזר, תמיד היה מביא מישהו לארוחת שבת, יום שישי, בשבת היה הולך לבית כנסת, לפעמים אחרי צוהריים היינו יושבים, משחקים, וזהו, אני הלכתי ל"בית יעקב"...

ש: מתי סיפרת לו את הסודות?

ת: הייתי תמיד מוצאת איזה..., זה היה או ביום שישי או בשבת, אבל הייתי תמיד מוצאת איזה רגע, שיכולתי לספר לו כל מיני סודות, וכמובן לחנות לבוא היה לי אסור, כי זה לא היה נאה לבת מבית טוב, אז כשהייתי באה פעם, בכל זאת לא יכולתי להתאפק ורציתי לראות אותו, אני זוכרת, אני חושבת, שהייתי כבר בת שתים עשרה, היה מרים אותי על הידיים, אז אמרתי: "אבא, אני כבר גדולה", אני חושבת, שהיה לי כבר הווסת אפילו, "אני כבר גדולה", "בשבילי את תינוקת, מה הבעיה, אסור לי להרים אותך?", ככה פינקו אותי, הייתי מאוד, מאוד מפונקת, במיוחד באוכל, שלא אכלתי, אמא הייתה עושה ארבעה מיני מאכלים, אם זה בשר, אם זה משהו אחר, אולי הילדה תאכל משהו. תמיד היא הייתה אומרת לי: "אני מקווה, שלא יהיו לך ילדים, שיאכלו כמוך", לצערי היו לי, הבן הגדול, הייתי בוכה, הוא לא אכל כלום, ואז כשהוא נולד ב47- לא היה מקרר עם דברים, היה לחם עם ריבה, הייתי אומללה, ולא הייתה לי אמא ולא היה לי אבא, ולא היה לי למי לפנות וממי לקבל, אז נזכרתי תמיד מה שאמא אמרה לי: "שלא יהיו לך ילדים, שיאכלו כמוך". השני זה בכלל, כשהיה בצבא, אז הייתי הולכת למטבח ומביאה לו חלק מסוים של העוף שהוא אכל, אחרת הוא לא אכל. עכשיו תודה לקל כולם ככה.

ש: ואת?

ת: אני לא מפונקת, אני הייתי...

ש: היום?

ת: יש דברים שאני אוכלת, יש דברים שאני לא אוכלת, אבל אני אוכלת מעט מאוד, מעט מאוד, הילדים צוחקים, אני אוכלת בדרך כלל ביום שישי בערב אצל אחד הבנים, אז לפעמים כשאני יודעת או הולכת לאחר, אז אני מצלצלת, "כן, אנחנו נבשל חצי מהאוכל". אני למדתי גם בבית ספר פולני עד כיתה ח', וט' וי' מה שהספקתי, היה סמינר למורות של "בית יעקב", אז שמה למדתי.

ש: עכשיו הלימודים ב"בית יעקב" היו בשפה בעברית?

ת: לא, עברית הייתה שפה שלמדו אותה.

ש: אבל לימדו בפולנית?

ת: פולנית וחלק ביידיש, אבל מעט מאוד ביידיש, פולנית ועברית.

ש: אז ממש היה מקצוע של עברית, דקדוק ו...

ת: כן, כן.

ש: באיזו הברה? אשכנזית, ספרדית?

ת: לא, אשכנזית.

ש: כשהגעת לארץ, ידעת קצת עברית?

ת: כן, אני אחרי Auschwitz לא יכולתי לחזור לפולניה, למרות זה שלא הייתי כל כך רחוקה לראות, שבאמת אין כלום, אז הגענו לבלגיה, ולספר לך על...

ש: כן, כן.

ת: קודם אולי על Auschwitz, לא?

ש: כן, אבל אני רואה, שאת קצת מדברת בצורה אסוציאטיבית, ואני לא רוצה להפסיק אותך באמצע, אז כיוון שהתחלנו לדבר על עברית, ואת הזכרת בלגיה, אז נשמע.

ת: בבלגיה היינו..., אני אספר את זה אחר כך, אבל היינו בהכשרה לקראת עליה ארצה, כי פה הייתה לי דודה ובת דודה, שידעתי בדיוק...

ש: בארץ?

ת: בארץ.

ש: מתי הם הספיקו לעלות?

ת: הם עלו ב31-, 32, הרבה לפני. אז קצת לימדתי עברית, כמה מילים, את החבר'ה.

ש: בבלגיה, זאת אומרת, במסגרת ההכשרה שהכינו אתכם לעלייה.

ת: קצת ככה. הבריגדה הייתה והם באו וגם כן לימדו אותנו, ידעו, שאנחנו עולים לקיבוץ, אז לימדו אותנו וזה, ודבר אחרון, שעשינו איתם בבלגיה, זה היה סדר כמו בקיבוץ.

ש: הכינו אתכם לקראת הסדר החדש.

ת: כן.

ש: היום שוב חוזרים למקורות, שמעתי, גם בקיבוצים של ה"שומר הצעיר" חוזרים למסורת.

ת: אצלנו לדאבוננו עכשיו אין סדר בקיבוץ.

ש: אבל איפה שעושים, חוזרים קצת למסורת.

ת: היו עושים סדר נהדר פה, עד שהגיע הפרטה, הצעירים רוצים הפרטה.

ש: אז זה נגמר. חנקה, למדת בבית ספר פולני, היו לך חברות פולניות?

ת: לא ממש, חברות בכיתה, אבל לא ביקורים, זה לא היה.

ש: זה לא הגיע מעבר לזה.

ת: לא, היו הרבה ידידים פולנים מהחנות, הם היו הרבה פעמים לוקחים אותי אליהם הביתה ופינקו אותי, כמו שראו, שאבא פינק אותי, אבל חברות היו רק יהודיות, זה היה רוב יהודי, בית הספר הפולני, רוב התלמידות היו יהודיות שמה, המורות לא, המורות היו גם פולניות.

ש: ואיך הן התייחסו לבנות היהודיות?

ת: מאה אחוז, לא היו שום בעיות.

ש: בלי שום אפליה?

ת: שום בעיות...

ש: שום הערות.

ת: שום בעיות.

ש: ולהורים, בעיקר לאבא, היה קשר עם פולנים?

ת: רוב הקונים היו פולנים.

ש: והיו לו מעבר קשרי מסחר גם איזה שהם קשרים חברתיים [...]?

ת: לא חושבת, לא חושבת, לפעמים היו מזמינים אותם לאיזה חג או למשהו, הם נורא אהבו מצות, אז אבא תמיד היה מכין חבילות עם מצות, וקופסה אחת הייתה בשבילם, אבל לא יותר מדי קרובים. הייתה לנו משפחה מאוד גדולה, לאבא ולאמא, לכל אחד איזה חמישה, שישה...

ש: גרו בקרבת מקום?

ת: כן, רובם גרו ב-Krakow, אז היו די ביקורים משפחתיים, ובשבת היינו הולכים לסבתא הזאת ופעם לסבתא הזאת, וביום שישי לסבתא אחת ויום שבת אחרי הצוהריים לסבתא השנייה, והיו כולם משפחה גדולה.

ש: וחגים חוגגים ביחד?

ת: לא, לא, לא.

ש: כל משפחה לעצמה?

ת: כן, כן, לא זכור לי בכל אופן, שהיו...

ש: חגים בציבור גדול.

ת: לא, סוכות, הייתה סוכה בחצר, והיינו אנחנו..., אבא תמיד היה מביא מישהו מבית הכנסת, שלא היה לו, וסדר אותו דבר, אכלנו גם כן בבית, פורים אני לא זוכרת, אם זה היה משהו גרנדיוזי, חוץ משהייתי רצה לכולם עם משלוחי מנות, זה היה מצווה...

ש: היית מתחפשת גם?

ת: כן, קצת, לא יותר מדי. אבל למשל על קרח לגלוש היה אסור, אולי אני אשבור רגל, על אופניים אין מה לדבר בכלל, כי לא..., תחשבי לפני שמונים שנה, אני לא..., וכל הדברים האלה, שעכשיו זה מובן מאליו, היה אסור, אולי יקרה לי משהו.

ש: בכל זאת היו לך איזה שהם תחביבים, איזה שהם עיסוקים, חוץ מאשר להיות בבית ספר?

ת: נורא אהבתי לרקוד.

ש: ורקדת?

ת: כן. והייתה דודה שלקחה אותי ללמוד בלט, והיה לה ריב עם אבא, אבא לא כל כך הסכים, אבל היא לא שאלה אותו, אהבה אותי נורא, נורא, נורא...

ש: זאת הדודה שבכתה בבית שימוש?

ת: לא, היותר גדולה, הייתה לה עוד אחות יותר גדולה, הייתה גונבת אותי והייתה לוקחת אותי לבלט, ונורא אהבתי לרקוד.

ש: היום את עדיין אוהבת לצפות בבלט בטלוויזיה?

ת: מאוד, מאוד, כל הריקודים שישנם, מבלט עד לריקודי עם, מאוד. בעלי גם כן היה רקדן, והיינו הרבה פעמים היו לוקחים מקום ראשון, כשהיו תחרויות, פה במשק, הרבה [...] וזה...

ש: של ריקודי עם או ריקודי סלונים?

ת: ריקודי עם, ריקודי סלונים, היינו תמיד רוקדים. כשבאנו לחפציבה, כבר גרנו בבטונדות, ביום שישי היינו מתאספים, ואז היה אסור לרקוד ריקודים סלוניים, היינו סוגרים את הווילון, שמים תקליט, קיבלתי מבת דודה שלי פטיפון ורדיו, ועל זה עשו לי משפט פה, איך אני מקבלת רדיו, היינו רוקדים ריקודי סלונים עם וילונות סגורים, שאף אחד לא יראה. היינו איזה ארבע זוגות, לא היה מקום ליותר.

ש: זאת אומרת, זה נשאר. מה קורה עם מוזיקה בחיים שלך, זה היה משהו אקטיבי?

ת: לא, לא.

ש: לימודים, שירה במקהלה.

ת: לא, אני מזייפת, הנכדים הקטנים אומרים: "סבתא...", כשאני שרה, "אל תשירי", רק לילדים שלי שרתי, הם שמעו בכיף, אבל הם שרים טוב, אני מזייפת.

ש: מה עם תנועת נוער? הייתה איזושהי פעילות בתנועת נוער?

ת: כן, איך קראו לה, "אגודה"?

ש: "עזרא", זה היה שם ה...

ת: לא "עזרא", אצלנו לא היה "עזרא", ב"בית יעקב" הייתה גם תנועת נוער. ואז ביום שישי היה מותר לי ללכת, ולבוא בעשר הביתה, ולא בשבע במיטה, את מבינה, זה היום, שגם ראיתי את אבא וגם היה לי מותר להיות עם החברות שלי.

ש: זה היו בנות בתנועת נוער.

ת: רק בנות, רק בנות, להפך, כשפעם היה לי איזה חבר בגניבה, זה הסוד של אבא, רק אבא.

ש: רק הוא ידע, והוא קיבל את זה?

ת: כן.

ש: הוא קיבל את זה. עכשיו בתנועת הנוער הזאת שאת היית, במסגרת הלימודים ב"בית יעקב", הם דיברו גם על ארץ ישראל, הזכירו את ארץ ישראל?

ת: לא חושבת.

ש: זה לא היה ציוני.

ת: לא, לא.

ש: בבית הזכירו את ארץ ישראל?

ת: לא, לא, לא מה שזכור לי.

ש: היה מישהו במשפחה, שעלה לישראל?

ת: כן, נו, הדודה ובת הדודה.

ש: זה היה מטעמי ציונות?

ת: לא יודעת, הייתי קטנה מדי, כבת עשר, אולי פחות.

ש: בואי נשאל ככה, לאן הם הגיעו, כשבאו לארץ ישראל?

ת: לתל אביב, גם זאת וגם זאת.

ש: זו הייתה יותר עליה בורגנית, עלייה רביעית.

ת: כן, כן.

ש: אז היית מגדירה את הילדות שלך, את ההתבגרות שלך בתור חיים נעימים, טובים...

ת: נהדרים.

ש: עם הרמוניה עם ההורים, עם הסביבה?

ת: נהדרים, אני לא שמעתי בחיים שלי ההורים רבים, ומולנו גרה משפחה, שמה תמיד רבו, גם הילדים, גם ההורים, ופעם שאלתי את סבתא, לא את אמא, את סבתא: "תגידי, למה הם תמיד רבים?", אז היא הייתה אומרת לי: "זוג שלא רב, הוא לא מאושר", אז אמרתי לה: "אז למה אני שומעת שההורים שלי..., אף פעם לא שמעתי...", "הם רבים כשאת ישנה, שלא תשמעי". היה עולם אחר, אין מה להגיד. הייתי הולכת עם סבתא ביום חמישי לשוק לקנות פירות לשבת, שכולם באו, ואני הייתי צריכה לטעום, אז אהבתי תפוחי עץ חמוצים, אז כשבאו בשבת, אף אחד לא אכל את התפוח, שאלו: "סבתא, היית עם חניה בשוק?", אז היא אמרה: "כן", "אז היא תאכל את כל התפוחים", ידעו מראש, מה שאני אוהבת, אבל היא לא היה איכפת לה, מה שאני אומרת, זהו.

ש: זה היה לפי בקשתך. הייתם נוסעים, יצאתם מ-Krakow?

ת: כן, קודם כל חודשיים בחופש הגדול היינו בכפר עם אמא, אחי ואני, ואבא היה בא ביום שישי לשבת, כל השנים.

ש: הייתם שוכרים שמה בית?

ת: בית אצל איכרים.

ש: ומה עשית במשך הקיץ?

ת: ואז הייתי הולכת איתם לשדה, והוא נתן לי..., האיכר נמצא עם הסוסים, ואמא שלי רעדה, ואני צחקתי, הייתי מאושרת, היה נהדר.

ש: זה בכל פעם היה באותו מקום?

ת: לא, זה היה רפקה, יורדנוב, כל מיני כפרים ומקומות, רפקה זה היה מקום רחצה, אז היינו לפעמים נוסעים גם לשמה.

ש: הייתם שוחים.

ת: כן. אבל הרוב זה היה בכפרים.

ש: ואבא שלך היה מגיע לסופי שבוע.

ת: כן, כן, שישי, שבת, וביום ראשון היה חוזר לחנות.

ש: ומה היה קורה מבחינה דתית? הייתה שם אפשרות להתפלל, מניין בכפר הזה?

ת: אני לא זוכרת.

ש: כי אמרת, שאביך היה איש מאוד דתי.

ת: כן, אני מתארת לי שהיה, אני לא זוכרת את זה, אמא בישלה, אז הייתה באה, הייתה מנקה, אבל לבשל, רק אמא, גם בבית רק אמא. היא הייתה גם בחנות, אז הייתה קמה יותר מוקדם, ובישלה, וכשבאנו מבית ספר, היא רק חיממה לנו, הגויה, היא ישנה אצלנו והייתה אצלנו.

ש: את יודעת אולי, מה הייתה ההשכלה של אבא שלך, כמה כיתות הוא סיים?

ת: אין לי מושג.

ש: ואמא שלך?

ת: גם כן, אין לי מושג.

ש: ובכמה שפות הם דיברו, באיזו שפות?

ת: אבא דיבר פולנית, גרמנית ויידיש, ואני חושבת, שגם אמא, גם אמא אותו דבר, אני לא יודעת, אם ידעו שפה אחרת.

ש: מאיפה בא הגרמנית?

ת: גם אני למדתי בבית ספר, זו הייתה שפה שנייה, בבית הספר הפולני עד כיתה ח', השפה השנייה הייתה גרמנית.

ש: אז ידעו ממש קרוא וכתוב?

ת: כן, כן, גם אני יודעת, עד היום. Krakow זה שייך לאזור הגרמני, זה היה אוסטריה.

ש: אוסטרו הונגריה.

ת: כן, אוסטרו הונגריה, והיה ידוע, ששמה כל היהודים, רובם בכל אופן, דיברו פולנית שותפת, קרא וכתוב, מה שלמשל אי אפשר להגיד על Warszawaw או Lodz, זה היה ידוע, שב-Krakow כל היהודים, כולם ידעו שפה פולנית על בוריה. בטח למדו בבית ספר, אין לי מושג.

ש: חלק מהחינוך. היה לכם רדיו בבית, חנקה?

ת: אני לא חושבת, טלפון היה, אבל רדיו, אני לא זוכרת, אני לא חושבת.

ש: עכשיו אנחנו מתקדמים בזמן, היו איזה שהן שמועות או דיבורים או פחד מפני הגרמנים, שכבר ידעו, מה קורה אולי בגרמניה?

ת: אני לא זוכרת, אבא שלי נפטר ביולי 1939, באותו רגע, שאבא נפטר, ואז לא אמרו, מה היה חולה, איך היה חולה, בפסח עוד ישבנו יחד, ש17- ביולי 1939 הוא נפטר, ואז חרב עולמי. אמרתי בלב שלי: "אין אלוקים, אם יכול היה לקחת בן אדם, שלא יכול היה להרוג זבוב, גמרנו", אבל אסור היה להגיד את זה, כי אמא שלי הייתה מאוד דתייה, אבל זה היה לי בלב. עכשיו בראשון בספטמבר פרצה המלחמה, כולם באו לאמא להגיד, שהוא היה צדיק גדול, ואלוקים לא רצה, שהוא יסבול. אני לא קיבלתי את זה, אבל זה מה שאנשים אמרו לאמא. ואמא המשיכה בחנות, ואני בכל אופן לא הרגשתי שום הכנות או שום ידיעות על פרוץ המלחמה. בראשון לספטמבר היא פרצה, בחמישי לספטמבר הם צעדו עם המגפיים שלהם בתוך העיר, בלי אף כדור, ב-Krakow לא נפל אף כדור אחד, כלום, כלום, כלום, פתאום הם צעדו בחמישי לספטמבר, ואז התחילו..., עשו כאילו חיפושים בבית, אני זוכרת שהיה על יד המיטה של ההורים שעון זהב כזה סגור, את יודעת, שהיו שמים בכיס, פתאום הם גנבו את זה, שמו את זה בכיס בלי שמישהו ידע, כמובן שאיש לא דיבר על זה, ואז התחילו ברחוב להוריד את הזקנים ולהרביץ, זה היה קשה, קשה, ועד שהלכנו לגטו, אנחנו הלכנו לגטו ב-Krakow בהתחלת שנת 40, אחרי כמה חודשים, הם הכינו איזה מקום, שמה בפרברי Krakow ב-Podgorze, ואז עברנו לשמה, בחנות, את המחסן של החנות אמא בנתה קיר מבטון שלא יראו, כשנחזור, שנאכל את זה, וכל הדברים, פרוות וכל דברי הערך, הכל נתנה לפולנים, לקונים שלנו, שישמרו עד שאנחנו נחזור, אז זה נשאר אצלם, אני לא חזרתי לשם. אבל בהתחלה, כשבאנו לגטו, אז היה חלק מהם, שהיו מביאים לנו, עד שהיה קיר בטון, הייתה גדר תיל, היו מביאים לנו לחם, כמה גויים, אבל זה היה זמן קצר.

ש: עכשיו הגטו היה באזור אחר, מאיפה שגרתם?

ת: כן, אזור אחר לגמרי. מה שיכולנו, לקחנו, כמובן שהרוב נשאר.

ש: את זוכרת, מה את לקחת, חנקה?

ת: אני לא זוכרת.

ש: מה שאמא שלך לקחה?

ת: את הדבר הזה אני לא זוכרת, מה שלקחנו, אני רק זוכרת, שהיה לנו חדר ומטבח שמה...

ש: בגטו.

ת: וגרנו עם דודה ודוד, זאת הדודה הקטנה, שאמרה לי אז, היא התחתנה, לא היו לה ילדים, אז גרנו יחד בחדר או שני חדרים, אני לא זוכרת, או מטבח, בגטו.

ש: היה צפוף?

ת: היה צפוף נורא.

ש: היו מיטות לישון עליהם?

ת: כן, היו מיטות, היה שולחן וכסאות, אבל פרטים אני לא יכולה להגיד, אני ממש לא זוכרת, אני עבדתי חלק באיזה קונדיטוריה שמה, והיה לי חבר.

ש: את קיבלת שכר על העבודה הזאת, זאת אומרת, שילמו לך?

ת: אני לא זוכרת, אם שילמו לי או נתנו לי אוכל, אני לא זוכרת, עוגות אולי.

ש: והקונדיטוריה, למי הייתה שייכת, לפולנים?

ת: לא, לא, בתוך הגטו. בתקופה הזאת אני מעט מאוד זוכרת, אני רק זוכרת, שביוני 42 עשו אקציה גדולה, אמרו לכולם לצאת לפלאץ כזה...

ש: מין מקום כזה שעשו מסדר, מין כיכר כזו.

ת: כן, ואז לקחו את כולם, את האח שלי החזקתי ככה, אז הוא חתך לי את היד, אז אמרתי: "מה אתה עושה, אני רוצה ללכת", "לא, את נשארת", והוא הולך. הוא הלך עם אמא ודודה...

ש: ומאז לא ראית אותם.

ת: לא.

ש: ואת יודעת, לאן הם נלקחו?

ת: הם הלכו, שרפו אותם, אני חושבת, זה Treblinka, ככה אני חושבת, בכל אופן מאף אחד לא שמעו ולא ראו. ואז הייתי עם החבר שלי, ואז החלטנו לעבוד במחתרת, הייתה פולנית, יהודית.

ש: ב-Krakow?

ת: ב-Krakow, בגטו, והבן דוד של החבר שלי היה שם אחד הרכזים, אז אחרי שלא היו לו..., לחבר שלי היו איזה ארבעה, חמישה אחים, כולם הלכו, אז נשארנו לבד, ואז החלטנו, שאנחנו עובדים במחתרת, היינו בחדר קטן, ואז הביאו לנו שמה מכונת סטנצל..., אנחנו הדפסנו...

ש: כרוזים נגד ה...

ת: כן, כרוזים, שהבן דוד שלו היה לוקח ומעביר לצד הפולני, והייתה בחורה...

ש: את זוכרת למשל תוכן של איזשהו כרוז?

ת: לא, לא, לא זוכרת.

ש: מה כתבו שמה?

ת: הם כתבו, כללית אני יכולה להגיד לך, שנחזיק מעמד, הכל ייגמר והכל יהיה בסדר, לא לפחד וכך הלאה, וכך הלאה. והייתה לי בחורה, שהייתה בלונדינית, אז הייתה יוצאת מהגטו, היו מגניבים אותה, הייתה נוסעת ומפזרת את זה בעיירות, בערים, אנחנו עשינו עם הסטנצל, עד שמישהו הלשין...

ש: מה לפי דעתך, אולי בצורה רטרואקטיבית, מה הייתה המטרה של הכרוזים האלה, לעודד את האנשים?

ת: לעודד את האנשים, לעודד אנשים, שכולם יחשבו טוב, שהיה טוב.

ש: שלא יתייאשו?

ת: שלא יתייאשו, שלא יתאבדו, שלא יעשו שטויות, לעודד.

ש: היו אנשים שהתאבדו?

ת: מהקרובים שלי לא, לא היה מה לאבד, כי את כולם לקחו אז ביולי 42.

ש: מי שמר על הגטו, היה איזשהו גדר, גדר תיל?

ת: הייתה גדר תיל והייתה חומה והייתה...

ש: חומה?

ת: כן, גם הייתה חומה, אני חושבת, והיו המיליציה היהודית, שהגרמנים קבעו, מי שיהיה במיליציה, היו להם מדים, והם היו די גועליים, ואחד מהם באמת הלשין עלינו, ואז עצרו אותנו באוקטובר 42 את כולם, כל אנשי מחתרת...

ש: כשאת אומרת, שהם היו גועליים, את יכולה קצת לפרט?

ת: הנה, הלשינו עלינו, הלשינו והיו מחפשים, היו לפעמים..., את יודעת, ילדים קטנים היו מתגנבים מהגטו החוצה בשביל להביא תפוח אדמה, הם היו תופסים אותם בכיף ומוסרים אותם לגרמנים, היו גועליים, לא היו ידידותיים, חלק, לא רוצה להגיד כולם, חלק היו מאוד לא...

ש: לא שיתפו פעולה.

ת: לא. ואנחנו בהתחלה היינו בבית הסוהר מחוץ לגטו, כמובן...

ש: כמה הייתם בקבוצה של המחתרת, כמה אנשים?

ת: הפולנים ואנחנו, ביחד אולי שלושים, אולי יותר, לא יודעת בדיוק, לא יכולה להגיד לך בדיוק.

ש: באיזה גילאים?

ת: היינו צעירים, בני שמונה עשרה, שבע עשרה, תשע עשרה, עשרים, שמונה עשרה היה לי בבית הסוהר ב42-.

ש: עכשיו, היחסים בין היהודים והפולנים במחתרת...?

ת: מצוינים.

ש: כמה זמן הייתם בבית הסוהר?

ת: הבנות בחוץ לא היו הרבה זמן, רק קצת מכות וקצת חקירות, ואחר כך החזירו אותנו לבית הסוהר בגטו, היה בית סוהר גם בגטו, והבנים נשארו בחוץ, ב-Krakow בבית הסוהר. ולנו לבנות היה קצת קשר מבחוץ, הייתה למשל דודה של חבר שלי, אז ביום שישי הייתה מביאה לנו נרות להדליק, חלות, ככה אפשר היה להעביר. מה שלבנים אני לא יודעת, לא ידענו כלום, וב18- בינואר 43 לפנות בוקר, הביאו משאיות ואספו אותנו על המשאיות, את כל הבנות, והיו שמה בנות מ"בני עקיבא" ואנחנו, יהודיות...

ש: בבית הסוהר, את מתכוונת.

ת: בבית הסוהר, ואנחנו עלינו על המשאיות, והיינו משוכנעות, שמוציאים אותנו מחוץ לגטו ויירו בנו, ולא שהיה איכפת לנו, לא שפחדנו, כי לא היה כבר אף אחד, את מבינה, נשארנו לבד, פתאום נפגשנו, ראינו, שמביאים אותנו לתחנת רכבת וראינו את הבחורים גם כן, היינו שלוש מאות ושלוש מאות בחורים ושלוש מאות בחורות, כי זה היו גם פולנים וגם יהודים, לא רק מהמחתרת, היו קומוניסטים וכל מיני שתפסו, והכניסו אותנו לקרונות, ולא ידענו לאן, הגענו לפנות ערב, והורידו אותנו מהקרונות, ואני אומרת עוד ל-SS-מן: "שמה יש לי חבר, אני יכולה לגשת להגיד לו 'שלום'?", אז הוא אומר: "אין מה לרוץ, אתם תיכנסו ותפגשו, ותוכלי לעשות, מה שאת רוצה". וככה נכנסנו ל-Auschwitz, אבל הם לחוד, ואנחנו, אנחנו לא ידענו מה זה.

ש לא שמעתם?

ת: לא שמענו שום דבר, 18 בינואר, בחורף...

ש: 43, השלג, כבר שלג, אנחנו נכנסנו ככה, היה בין הערביים, ובצד אמרו: "בנות", ושאלו: "כולן נכנסו, כולן נכנסו?", ואנחנו בכלל לא ידענו, על מה ההן מדברות, מה זה "כולן נכנסו?", על מה הם מדברים? אמרנו: "כן", הם ברחו ישר, כי זה היה פחד, התגנבו בשביל לשאול, כי את יודעת, כי היו מורידים בתחנות, ושלושת רבעי אז שולחים ישר למשרפות, ושליש היו מכניסים, אז הם שאלו: "כולם נכנסו?", ואנחנו לא ידענו, מכיוון שאנחנו היינו אסירים פוליטיים, אז קודם כולם נכנסנו. על המספר שלי יש לי משולש, שזה סימן של אסיר פוליטי. הבגדים שלי היו תלויים שמה, המספר שלי..., והייתה בחורה מבלגיה שהייתה רצה בין ה..., היה לה אישור, אז היא אומרת: "הגרמניות רואות את הבגדים שלכן, העיניים יוצאות להן, אבל אסור להן לנגוע, כי את אסירה פוליטית".

ש: זאת אומרת, את לא קיבלת את הבגדים של Auschwitz?

ת: בטח שקיבלתי, הורידו לי את הבגדים שלי.

ש: אבל הבגדים של בציביליים נשארו?

ת: נשארו תלויים במחסן של האסירים הפוליטיים עם המספר. אני זוכרת, הייתה לי שמלה סרוגה באנגורה, פסים ברוחב כחול וורוד. היא אומרת, שפשוט אף אחת לא יכלה לעבוד על יד השמלה, בלי לעמוד רגע, אבל לגעת..., עגילים, אני זוכרת, כמעט הורידו לי עם הזמן ביחד. ואז נכנסנו ל-Auschwitz, ואז פתאום אמרו לנו..., בחוץ השלג היה..., קור כלבים, "להתפשט". את יודעת, מה זה להתפשט בשביל בחורה בת תשע עשרה כמעט, שמונה עשרה הייתי, בחוץ, בחורים מסביב, SS-מנים, אני בכלל לא יכולה להגדיר לך את ההרגשה, שהתרחצתי, אז הייתי אומרת לאמא, שתצא, שהתביישתי, זה לא היה חינוך, כמו שיש היום. זה היה הבום הראשון, שפשוט אבדנו את ההרגשה, את ההערכה, כלום, לא בני אדם, "תתפשטו". אז התפשטנו ככה וככה, וככה וככה והכניסו אותנו למקלחות, מי קרח, את שומעת? קרח מהטוש. והם עמדו מסביב, ומי שלא נכנסה, היו להם פרגולים כאלה, על הגוף הערום, חורף, אז נכנסנו מתחת, יצאנו, זה היה כחול, כל התנועות וכל ההתנהגות הייתה כמו רובוטים, לא תפסנו, מה קורה, וככה ערומות החוצה, ואז גילחו לנו את הראש, ולקחו את יד ככה, ועשו עם עט כזה נקודות את המספר, היד התנפחה, לא כאב, לא ידענו מה קורה, ונתנו לנו בגדים, לפנינו היו שמה שבויי מלחמה רוסיים, נתנו להם את המדים שלהם, מכנסיים וחולצה, ולאף אחד זה לא התאים, הגודל, ובנוסף לך, הכל בתפרים היה מלא כינים, ואת זה לבשנו על הגוף הערום. אין מה להסביר ואין מה לתאר את הרגשות, כלום, כאילו שזה לא אנחנו, כאילו שזה לא אנחנו, כאילו שזה לא עושים לנו, הכל Schnell, schnell, schnell, הכל בריצה. ככה הגענו ל-Auschwitz. אנחנו היינו שבע בחורות ביחד, אז אחת החזיקה את השנייה, "אל תיפלי ואת תפלי ואל תישברי", את יודעת, ככה הכניסו אותנו, היה בכר...

סוף צד א בקלטת

ש: חנקה, כמה זמן היית במחנה ב-Auschwitz?

ת: מ18- לינואר 43..., ב-Auschwitz ממש היינו עד פברואר, מרץ 45, הוציאו אותנו מ-Auschwitz בשביל להציל אותנו מהרוסים, והשתחררנו ממש ב15- למאי 45.

ש: היו לך תפקידים, היו לך עבודות שעבדת ב-Auschwitz?

ת: קודם כל Auschwitz זה דבר, שמי שלא היה שמה, לא יכול לתאר, על ההמצאות שהיו להם בשביל לעשות ממך, אפילו לא חיה. קודם היו מקימים אותנו, ינואר 43, חושך, בארבע בבוקר, והיינו עומדים באפלים, כל בלוק במסדרים, עד שהיה אור מלא, זה היה מארבע עד שמונה, תשע, למה? כי כל בלוק היו צריכים להיות מספר אנשים, שנכנסנו בערב, שספרו בבוקר. בינתיים בלילה, חלק הלכו לגדר החשמלית, חלק מתו על הקויות שישנו, חלק נפלו, תסלחו לי, לבית שימוש, הבית שימוש היה עגול, היה קרש ובור, אז חלק נפלו, כי היה שמה טיפוס, שלשולים, ואנחנו היינו צריכים למצוא את כולם, ולשים אותם בסוף התור מתים, בשורה, עד שהמספר היה אותו מספר כמו שהיה בערב, וזה לקח שעות על שעות, חיפשנו בכל המקומות, נכנסנו לבית שימוש לתוך החרה, בשביל להוציא אותם. ואחר כך הלכנו לעבודה, מסביבנו SS-מנים בגילנו, שמונה עשרה, תשע עשרה, עם כלבים, היינו הולכים כמה שעות, היינו הולכים לאיזה יער או איזה מקום, שהיו סלעים, ביום היינו מוציאים את הסלע מתוך השלג, שמים מצד ימין לשמאל, מחר משמאל לימין, חודשים זאת הייתה העבודה שלנו. אחרי איזה תקופה השאירו אותי בבית, הייתי צריכה..., זה היה נקרא Leichenkommando, זה אלה שאספו את גוויות וזקרו אותם על המשאיות, שהביאו אותם לשרפות. זאת הייתה עבודה של כמה חודשים, היינו שתי בחורות עם אלונקה, עוברים את כל המחנה וזאת הייתה העבודה כמה חודשים.

ש: לאן הבאתם את הגוויות?

ת: למשאיות, זרקנו על המשאיות, והם לקחו אותם למשרפות. אחרי שהיינו שנה וחצי, עשו לנו מחווה של רחמנות, שלא נצטרך לצאת החוצה, לקחו שלוש מאות בחורים ושלוש מאות בחורות, ושמו אותם מול הקרמטוריום, כמו פה מהבית השני, ומסביב הייתה רק גדר תיל, לא חשמלית, והעבודה שלנו הייתה, לראות, לעמוד על יד הגדר להסתכל, איך שאנשים הולכים למשרפות ולא לבכות ולא להגיד כלום, ואחר כך הביאו את הבגדים שלהם ואת החבילות, והיינו צריכים לברור, לחוד שיניים, לחוד נעליים, לחוד בגדים, לחוד אוכל...

ש: זה היה קומנדו "קנדה"?

ת: לא, זה היה בתוך Auschwitz, בתוך Birkeau.

ש: כן, אבל היה גם קומנדו "קנדה" שהיו ממיינים את הבגדים.

ת: אלה היו יוצאים החוצה, זה היה מחסנים שלמים, שהם גם כן סידרו את הדברים, אבל לא, זה היה בתוך Auschwitz. מה אני אגיד לך, אין מה להגיד, פעם לקחתי שמלה שחורה ארוכה עם כפתורים עגולים, כל כפתור היה לו..., אנחנו השתדלנו לחבל בזה, אבל מה את יכולה לעשות את זה, שעונים היינו מנסים קצת להוציא את הפנים של השעון, אבל כמה יכולנו, באחת החבילות, שנפלו לידיי, מצאתי תנ"ך בגודל כזה.

ש: מיניאטורי.

ת: מיניאטורי, בקופסה מכסף, בפנים היה תנ"ך, ועל הקופסה מכסף הייתה זכוכית מגדלת, שאפשר היה לקרא. נתתי את זה לבן שלי, אחרת הייתי מראה לך, רציתי שזה יישאר אצל הבן הבכור, אז נתתי לו לפני חודשיים, אני יודעת, מתי אני אלך?

ש: ואת זה שמרת איתך?

ת: תקשיבי, אמרתי, את זה אני לא יכולה, אני יכולה לזרוק, לחבל, לקרוע, לא יכולה, אני אקח את זה, אף שנייה במשך השנים לא חשבנו, שנשאר, ברגע שלקחו אותנו, שלוש מאות לשמה, היה גמור אצלנו, שאנחנו לא עולים על משאיות למשרפות, כשיבואו לקחת אותנו, אנחנו נעמוד, ושיירו בנו, לא חשבנו שנייה במשך שנתיים וחצי, שנשאר בחיים, אף שנייה לא.

ש: ומתי תכננתם את התוכנית הזאת, כשישבתם בערב בצריף?

ת: כן, כן, כן.

ש: עשיתם מין סינריו כזה, אם יקרה כך וכך, אז אנחנו נעשה כך וכך?

ת: עם הבנים יחד, עמדנו על יד..., בינינו, בין הבנים היה חוט תיל, לפעמים היינו עוברים, לפעמים את יודעת, היו אהבות, תתפלאי לשמוע, למרות זה שידענו, שלא נשאר בחיים, אבל בן אדם כל זמן שהוא חי, הוא חי. אז גמרנו, שאנחנו, לא הבנים ולא אנחנו, אנחנו נעמוד, ויגידו לנו לעלות, אז אנחנו לא נעלה, ויצעקו, אז אנחנו נגיד, שיירו בנו, מה שיהיה, יהיה, בכל אופן איש לא חשב, שיישאר חיים, אז התנ"ך הזה, את שומעת, רותי, כל שבועיים..., הוא היה הידיד שלנו, הוא היה ידיד שלנו, ה-SS מן, שהיה בא [...], כל שבועיים היה מעמיד אותנו באפל, היה מביא משאיות, היה מחזיק אותנו שעתיים, שלוש, ובסוף הוא אמר: "חשבתם, שאתם עולים על המשאיות, אנחנו הולכים ביחד, אחרונים, אתם ואני", והיה מפזר אותנו, וזה במשך יותר משנה, ידיד, התנ"ך הזה, אמרתי, בין כה אני אשאר בחיים, אז ימצא ויירה בי, מה.

ש: איפה החבאת אותו?

ת: החזקתי אותו ככה, כשעשו חיפושים, אז הוא פתח את היד הזאת, כשהחזקתי בזאת, הוא פתח את היד הזאת, ככה באתי עם זה להנה.

ש: וכשהלכת לישון, זה תמיד היה ביד שלך?

ת: תמיד ביד שלי.

ש: וכשהלכתם להתקלח?

ת: על מה את מדברת, רותי? על מה את מדברת?

ש: לא התרחצתם?

ת: אי אפשר להגיד, שהתרחצנו שמה, היינו יוצאים החוצה בחורף, אז עם שלג היינו רוחצים, אבל ככה לא הייתה שום אפשרות בכלל. כשהייתי ב-Auschwitz די בהתחלה, קיבלתי דיזנטריה, היה לי שלשלול, והיה שמה צריף, שזה היה כאילו בית חולים, אני נכנסת לצריף הזה, והייתה שמה אחות גרמניה מבוגרת, והייתה אחת מהבנות מצ'כיה, והיא אומרת: "הניו", הייתה חברה של הדודה שלי הזאת שאמרה, שאני מכוערת, והיא לא ראתה, כי אני לא ידעתי, שהיא שמה, היא באה מסלובקיה, אז היא אומרת לגרמניה הזאת: "את זאת אנחנו חייבים להציל", כי היה מותר להיות שמה עשרים וארבע שעות, מנגלה היה בא כל יום, והיה לו זיכרון פנומנלי, הוא היה מסתכל, היה בא למחרת, היה רואה, היה עושה עם הבוהן "החוצה", וזהו. למחרת היא העבירה אותי לקויה אחרת, שמה עלי את כל המזרונים עם הצואה, עם הדם, לזה הוא לא ניגש ולא ראה אותי, ככה הייתי שמה יומיים, ואחרי יומיים נפסק לי השלשול, אז הגרמנייה אומרת: "יותר אני לא מסתכנת". רותי, יצאתי החוצה חירשת, והלכתי, לא יודעת, איך הלכתי, בקושי, אבל היינו שבע בנות, הן באו לקחת אותי והחזיקו אותי, וכל האפל שעמדו בבוקר תמכו בי, וככה יצאנו החוצה להעביר את הסלעים. פעם אחת התכופפתי ולא שמעתי, הוא אמר משהו ואני לא קמתי לו, הוא הרביץ לי עם מקל, שזה כמו רגל של שולחן, והגב שלי היה כמו פומפייה, איפה שהוא הרביץ, היה שקע, ובין מכה למכה היה נפוח, כל הגב. הבנות נתנו לי לשכב בקצה של הקויה, שאף אחד לא ייגע בזה, וככה הלכתי, עד שזה ירד. אחר כך היה להם עוד..., הם עשו עיקור לבנים במחנה שלנו. ואנחנו ראינו את הבנים יוצאים מהעיקור הזה צורחים כמו משוגעים, מחזיקים ככה, וצורחים, ואנחנו היינו חייבות לראות את זה ולא להגיב, מומיות, אחר כך לקחו אותם על המשאיות ושרפו אותם, ואת זה עשו במחנה של הבנות, שנראה, מה שעושים להם. אחד הדברים..., היו להם המצאות..., כשאני מספרת על זה, אני לא מאמינה, שעברתי את זה ושראיתי את זה, ושבן אדם המציא את זה...

ש: וזה היו הבנים של הקבוצה שלך?

ת: לא, לא, סתם, לא מכירה.

ש: שהם היו במסגרת של איזה ניסויים רפואיים או דברים כאלה?

ת: היה שמה צריף של בנות שעשו להם ניסויים, נתנו להם בגדים ואוכל, אבל איזה ניסויים, לקחו זרע של כלב והזריקו להם, אם ייצא מזה משהו, כשחתכו..., זה היו ניסויים, Auschwitz זה היה כמו ארץ ישראל לפני 67, מחנה מצוענים, מחנה ניסויים בנים, מחנה ניסויים בנות, Birkenau, צוענים, כל אחד היה מחנה נפרד, בגודל של תל אביב, אני יודעת, ענק, דבר ענק, והתוכנית שלהם הייתה, לעשות מוקשים מסביב כל המחנות האלה, ובמקום אחד יהיה מרכז, הם ילחצו על כפתור, וכשהרוסים יתקרבו, הכל יעלה איתם יחד, אבל לא הצליחו, בגלל זה, בפברואר אולי או במרץ, לא זוכרת, זה היה ב45-, הוציאו אותנו מ-Auschwitz בשביל להציל אותנו מהרוסים, ואז שמו אותנו על קרונות, כמו לבהמות, פתוחות, דחפו, דחפו, דחפו, ולא שמו לב, מאיזה צריפים, מהניסויים ומהלא ניסויים, וצוענים, הכל, בנות, ובקרון שלי היו בחורות מהצריף של הניסויים, אז בלילה היינו מתכופפות והשלג היה מכסה אותנו, אבל בבוקר כמו סוסים היינו מרימים את השלג, אבל בלילה הן צועקות, "אל תבואו אלי, אל תתנו לי אוכל, תלכו ממני".

ש: היו להן סיוטים.

ת: נו מה. אבל למעשה הרכבת הייתה מתקדמת שלושה קילומטר ביום, וחוזרת שני קילומטר, זו הייתה תקופה ארוכה, לא יודעת, שבועות, חודשים, לא יודעת, כמה זמן, וכשהיינו עומדים והכפריים היו באים, היו מאיימים, שיירו בהם, אסור..., רק שלג אכלנו, רק שלג, לא מים, לא לחם, לא שום דבר. ובזמן שבאו ב44-, בסוף 44 באו המונים מהונגריה, אז הם היו עושים מרק מהשקיות האישיות שלהם, אז יכולת למצוא במרק סבון ותפוח עץ ופנקס, הכל זה היה מרק. ונדדנו איתם, אחר כך הורידו אותנו מהקרונות, והלכנו למצעד המוות, ואנחנו היינו שבע בנות, אז אחת בשנייה תמכה ועזרה, ורק הסתכלנו, שה-SS-מנים יהיו על ידנו, שלא יעזבו אותנו, שלא נשאר בלי SS-מנים, ויום אחד בהיר, ב15- למאי, פתאום כולם נעלמו, SS-מנים, כל האנשים, כאילו שהאדמה בלעה אותם, ואנחנו נשארנו באמצע השדה של הבנות, ככה בין הערביים, פחדנו פחד מוות. היינו כבר עם הבנים, עם הפסים, וראש מגולח, הרגשנו, שקורה משהו טוב, אבל לא ידענו מה, פחדנו, יבוא איזה גרמני, יראה אותנו, "ברחתם מ-Auschwitz", יהרוג אותנו. הלכנו, הלכנו, חיפשנו, פתאום אנחנו רואים איזה בן אדם עם ברט כזה עומד, ואנחנו מדברים אליו, הוא לא מבין, פולנית, גרמנית, אנגלית, פתאום בחורה אחת..., מהשבע למדה כמה מילים בצרפתית, וצחקנו, אמרנו: "איזה, אין לך מה לעשות?", אז היא אומרת, "מה יש, אעמוד עם כמה מילים בצרפתית, לא יהיה לי משעמם", אז היא גמגמה כמה מילים בצרפתית, הוא אמר: "אה, רגע אחת, תחכו", הוציא איזה בחור שדיבר פולנית, ואמרנו לו: "אנחנו מבקשים להיכנס פנימה, מתחת לגג, ללילה, לעמוד, בשביל שלא יהרגו אותנו, ככה וככה", אז הוא אמר: "אוי, אני כל כך מצטער, לפני חצי שעה באו פה עשר בחורות כמוכן, פנינו להם את המיטות שלנו, זה מחנה שבויים, שבויים צרפתים, שבויי מלחמה, קטן, קטן, ואין לנו מקום". אז אמרנו: "אנחנו בכלל לא מדברים על מיטות, לעמוד". אז הוא אומר: "אז אני אכנס לשאול". הוא נכנס, יצא אחרי עשר דקות...

ש: זה היה עדיין בפולין או שזה כבר היה ב...

ת: לא, זה בגרמניה, הכל בגרמניה, הוא היה פולני בין השבויים הצרפתיים, בסוף התברר לנו, שהוא מבלגיה, הוא אמר לנו, יש לו הורים בבלגיה, הוא פולני, הוא התנדב לצבא הצרפתי, ותפסו אותו בשבי, תשמעי את הסוף. אחרי עשר דקות הוא יצא, שמו חבילות קש, על זה סדינים לבנים, כמו שהיה בבית ואוכל, ואז פרצנו בבכי פעם ראשונה, [...], ואז פרצנו בבכי, לא אכלנו, "תאכלו, תאכלו", לא אכלנו כלום, וזה היה מזל, כי אנשים התנפלו על האוכל, התנפחו ומתו, אינטואיציה, כלום, לקחנו את הקשה של הלחם הלבן, ששכחנו שקיים בכלל.

ש: חנקה, השבע הבנות, החבורה שלכן, שהייתן יחד, מי הן היו בעצם?

ת: הן היו בנות ב"בני עקיבא", מנוער "בית יעקב" ו"בני עקיבא" שעבדו במחתרת.

ש: את הכרת אותן לפני Auschwitz?

ת: לא, אחת הכרתי, לא, לפני שעצרו אותנו, הכרתי אחת, והיתר הכרנו...

ש: בבית הסוהר, כשישבתם.

ת: ואחת הייתה, שלא הייתה איתנו, התחברנו ב-Auschwitz.

ש: אבל אז הייתן קבוצה יותר גדולה, נכון?

ת: כן.

ש: אז מה קרה ליתר?

ת: חלק הלכו על העמוד החשמל, חלק מתו משלשולים...

ש: זאת אומרת, מתו תוך כדי השהות ב-Auschwitz.

ת: כן, לא היו בצריף שלנו, הלכו.

ש: ובין שבע הבנות נוצרה סולידריות ותמיכה חזקים?

ת: כן, מאוד.

ש: וגם היו מתחלקים באוכל, אם הייתם מוציאים בתוך הבגדים אוכל או משהו?

ת: תראי, כשנתנו לנו פעם ראשונה לחם, בכל אוכל הם שמו ברום, שלא יהיו לנו רגשות, ולמזלנו גם הווסת הפסיק לנו, אחרת מה היינו עושים, כי אפילו נייר לא היה לנו, ופעם ראשונה נתתי ביס בלחם, כל הפה התמלא מוגלה, פצעים עם מוגלה, וזה הסריח, חבל על הזמן, אז הפסקתי בכלל לאכול, אחר כך זה עבר, את יודעת, הכל התרגל.

ש: אז אתם הייתם את הפרק זמן הזה ב-Auschwitz וגם בצעדת המוות הייתם יחד.

ת: כן.

ש: עד מתי הייתם יחד?

ת: עד שהגענו ל-Schwerin, אני לא סיפרתי לך, שהבחור הזה...

ש: לא, לא, אנחנו נחזור לבחור הזה. אבל אני רגע אחת רוצה להתעכב על הבנות.

ת: הגענו ל-Schwerin, והרוב החליטו, שרוצות לעלות ארצה, רק אחת אמרה, שהיא חוזרת לפולין לראות בכל זאת, ואז פגשנו חייל אמריקאי ושאלנו אותו..., שמה היו לכל אומה, לכל ארץ, לכל אומה היה בניין, היה מרכז, פולנים עם פולנים, בלגים, בלגים, צרפתים...

ש: מי תחזק את המחנה הזה?

ת: זה היו אמריקאים.

ש: ג'וינט או קבוצות אחרות?

ת: אני לא יודעת. אנחנו פגשנו חיילים אמריקאים ושאלנו אותם, איפה פה המחנה שרוצים לעלות לפלסטינה, אז הוא אומר: "הנה המחנה, אבל שמה תחכו הרבה זמן, יש שמה המון אנשים", אבל רצינו, אז הלכנו. כמו שנכנסנו לשמה, בחורים שהיו נראים, שלא נדע, "יש לכם מה למכור? אתן רוצות לקנות?", אנחנו חשבנו, שזה הסוף שלנו, והחייל שואל: "כמה חדרים אתם רוצים, שבע?", אנחנו אמרנו: "אחת", "מה פתאום אחת, מה, אתם יכולים לקבל לכל אחד חדר", אמרנו: "לא, אנחנו רוצות יחד".

ש: ונשארת עם הבנות גם בארץ?

ת: הרבה זמן, עכשיו כבר לא. אבל אני רוצה לחזור לפולני הזה שהכניס אותנו. למחרת בבוקר "שלום ותודה רבה", אנחנו הולכים. הלכו הצבא הגרמני, האיכרים, כולם ברחו מהרוסים, הלכנו איתם, לאן? אף אחד לא ידע. אנחנו הולכים איזה זמן, הבחור הזה רץ אחרינו, "אני רוצה לבוא איתכם, לעזור לכם". כיף, מה זה לעזור? אנחנו ניכנס לאיזה כפר, כל הבתים היו פתוחים, היה כל טוב בפנים, "אני אקח עגלה עם סוסים, אתם לא תלכו, אנחנו ניסע ביחד עד לאיזה מקום". יכול להיות יותר טוב? היה בין הערביים, היינו נכנסים לכפר, והיינו אומרים: "אתה הולך לבית הזה, אנחנו הולכים לבית הזה".

ש: זה היו כפרים בגרמניה.

ת: כן, כן, "מה, אתם פוחדים"? אמרנו: "לא פוחדים, לא רוצים", "טוב, אני לא אעשה לכם...", "לא פוחדים, לא רוצים", פחדנו נורא מרוסים, כי הם היו משתכרים והיו אונסים שמה בלי חשבון, היינו נכנסים לבית לחדר אחד, סוגרים את הוילונות, שמים את הרהיטים על יד הדלת, אחת שמרה, היינו מתחלפים, שלא יקרה שום דבר. למחרת היינו קמים, הוא היה קם, לוקח את העגלה, שני סוסים, שם שמיכות ופוך וכריות, ושני כדים עם ביצים וסיד, ונסענו, נסענו, נסענו, הגענו ל-Schwerin, אמרנו לו "תודה רבה", אה, בדרך הוא סיפר, שההורים שלו בבלגיה...

ש: עכשיו Schwerin היה מחנה גדול שמה של כל העקורים שהיו מחולקים לפי ארצות, אומות.

ת: כן, הגענו לשמה, אמרנו לו "תודה רבה, אנחנו יורדים, אנחנו רוצים לעלות לפלסטינה, שמה יש לנו קרובים", אז התגובה הראשונה שלו הייתה: "מה, עזרתי ליהודיות?", אמרנו לו: "אתה שאלת מאיפה אנחנו, אנחנו פולניות", "[...] יהודי", אז זאת הייתה התגובה הראשונה, אמרנו: "Sorry", הלכנו לשמה, קיבלנו חדר, הוא הלך לבלגים, הוא רצה לבלגיה. למחרת בבוקר הבחור בא, "לא, אני סתם אמרתי, תסלחו לי, לא התכוונתי, אני רוצה הלאה לעזור לכם, אני מציע לכם, תרשמו לבלגיה, אצל הבלגים, יש שמה פלמים, שזה כמו גרמנית מקולקלת, אני אגיד לכם את המקומות, איפה שמדברים פלמית, תבואו, תרשמו, תגידו משמה ומשמה, ובצוהריים קוראים לאנשים, שבערב עולים על הרכבת, שיקראו את השמות שלכם, אני אקרא לכם, תבואו, תעלו על הרכבת, נוסעים בלילה, נסעו תמיד בלילה, תישנו, לא תצטרכו לדבר". אמרנו או קיי, וכך היה. ירדנו מהרכבת, עלינו על הרכבת, אז האמריקאים בדקו, התברר, שהבחור הזה היה לו SS, הוא SS. לקחו אותו הצידה, אנחנו עלינו והגענו ל-Bruxelles.

ש: אבל ניסיתם לדבר איתו גרמנית, נכון? והוא לא ענה.

ת: לא, דיברנו איתו פולנית, לא הייתה לנו שום סיבה לדבר גרמנית. הגענו ל-Bruxelles, אני לא זוכרת בדיוק באיזה תאריך, והיינו בכל אופן מהראשונים שהגיעו לתחנת רכבת, עם בלונים, עם פרחים, עם תזמורת, עם אלף אנשים, כולם חיכו, אולי מישהו יחזור, עמדנו שורה ככה ולא ידענו מה לעשות. פתאום משיהו דופק לנו על הכתף: "אתן יהודיות, [...] יש פה ועד כזה, אנחנו נטפל בכם, יש פה משפחות, תקבלו...", הלכנו. באנו לועד הזה, מישהו דופק לי: "הנו", אני מסתובבת, זאת בחורה שנסעה לבלגיה לפני המלחמה הרבה, והחנות של ההורים שלי וההורים שלה היו באותו הרחוב ממול, והכירה אותי בתור כזאת.

ש: היא עדיין הכירה אותך, למרות כל מה שעברת.

ת: למרות הכל, והיא אומרת: "את באה איתי", והם בעצמם, הבלגים אמרו להם: "תעלו על הגג, כי גרמנים מחפשים", הם ניצלו בפיג'מות, לא היה להם כלום. והיא לקחה אותי אליה הביתה, לא היו להם עוד ילדים, ולו הייתה אחות באמריקה, והיא הייתה כל שבוע שולחת לה בגדים, כשבאה חבילה, היא הייתה פותחת והייתה אומרת: "הניו תסתכלי", כי הניו קראו לי בבית, "תסתכלי, מה מתאים לך, קחי, ואני אקח מה שמתאים לי", והם עבדו בפרוות, הוא גזר והיא תפרה. אמרתי: "אני רוצה לעבוד, אני לא רוצה ככה לחיות על חשבונכם", "מה פתאום, את עברת מספיק". אמרתי: "עדה, תקשיבי, אם את לא תתני לי לעבוד, אני הולכת מפה", "נו, נראה אותך", בא איזה בחור בערב, גם כן מ-Krakow, אז אני אומרת לו: "עדק, תגיד לי, יש פה איזה מקום לעלות ארצה? יש לי שמה דודה ובת דודה". "בטח, יש פה הכשרה מכל אלה שחזרו מ-Auschwitz", אמרתי: "אתה בא מחר בבוקר ולוקח אותי". היא התחילה לבכות, אמרתי: "מה את בוכה", "את הולכת, ואני לא יודעת, מה יקרה איתך, אני הולכת איתך, נראה לאיזה מקום", אמרתי: "תבואי, אבל מה שלא יהיה שמה, אני אשאר". היא באה לשמה, עוד פעם התחילה לבכות: "לו אמא שלך הייתה, היא מיד הולכת להיות [...]", אז אמרתי לה: "עדה, חבל על הזמן, ובחורה אחת מהשבע נשארה בבלגיה, כי היא רצתה לחפש את האח שלה, והיא התחתנה עם איזה יהודי מבלגיה, ואחת חזרה לפולניה, ונשארנו ארבע, הלכנו שמה להכשרה. שתיים לא הלכו, אני לא יודעת, איך הן הסתדרו, אחת נסעה ללונדון, כי הייתה לה אחות שמה, ואחת, שתיים, שלוש, הגענו ארצה.

ש: חנקה, הגעת להכשרה, לבלגיה, כמה זמן נשארת שם?

ת: אני הגעתי לשמה בדצמבר 45, וביולי 46 עלינו על אוניה, ו...

ש: איך קראו לאוניה?

ת: "ברייה". בהכשרה הכרתי את בעלי, קראו לו יחזקאל, אני קראתי לו הרי, כי ככה קראו לו בבית, באו אלינו..., היו שמה חיילי בריגדה, באו לבקר אותנו, ואנחנו היינו בקשר עם הג'וינט, הם החזיקו אותנו עם אוכל ועם בגדים, והיינו מיועדים ללכת לקיבוץ, בין החיילים של הבריגדה היו קיבוצניקים, והם לימדו אותנו כל פעם משהו אחר, איך זה בקיבוץ, אנחנו היינו בווילה, ב-Chateau בפרברי Bruxelles, ושם הייתה גם אדמה, אז הם לימדו אותנו, איך עובדים באדמה, זרענו ירקות, הבחורים עבדו אצל האיכרים בסביבה, גם כן בחקלאות...

ש: עשיתם סטאז'.

ת: כן, בשביל להתכונן לחיי...

ש: איך הרגשת פעם ראשונה, כשראית חייל בריגדה, וידעת שהוא בא מארץ ישראל?

ת: אני אגיד לך משהו, אני הייתי בכל דבר כל כך נסערת, והבעל שלי, ההורים שלו שלחו אותו ב39- לבלגיה לדודה, והם היו אמורים לבוא אחריהם, אבל הם לא הגיעו, הפרטים לא חשובים...

ש: מאיזה מקום?

ת: מ-Leipzig, והוא היה אצל הדודים שלו ואחר כך הוא התגייס ל"מכי", אז הוא ידע צרפתית על בוריה, הוא היה היחידי שר החוץ, הגזבר של ההכשרה. אז כל השבוע הוא היה עסוק בקניות, עם הג'וינט, בכסף, בכל הסידורים, ובערב הייתה לו חברה ב-Bruxelles, אז היה אצלה, היה בא רק בימי שישי, ככה להיות איתנו, וכל הזמן דיברו, הרי, הרי, הרי, אמרתי, ריבון עולמים, מי זה ההרי הזה, הכל עומד על הרי, הכל עומד על הרי, הרי יגיע, יסדר. יום שישי אחד הוא נשאר וראיתי אותו, "שלום, שלום, שלום". פתאום הוא בא באמצע שבוע בערב, אז החבר'ה שאלו: "הרי, מה קרה, גמרת עם שרה?", "לא, סתם בא לי", ככה התחילה ההכרות וככה נשארנו.

ש: ועליתם יחד לארץ?

ת: כן, עכשיו היינו ב-Bruxelles, חודש, חודשיים, אני לא זוכרת, הביאו אותנו ל-Marseille על יד הנמל, לא רחוק מהים, ושמה כבר היו גם אנשים אחרים, שהיו אמורים לעלות איתנו יחד, היו אלף ומשהו איש, אגודת ישראל, ליכו"דניקים, רוויזיוניסטים, כל מיני, "השומר הצעיר", אנחנו היינו כאילו "המאוחד", "הקיבוץ המאוחד". והסתובבו שם חיילים אמריקאים, אנחנו לא בדיוק ידענו מה, ושאלנו אותם, הם אמרו: "לא סתם, מתעניינים וזה", היה שמה מקום [...] נהדר, היה שמה הר קטן כזה עם יער ואגם קטן, העיקר בהתחלת יולי 46 העלו אותנו על אוניה, אוניה גדולה ויפה, היינו למטה, והדגל היה של פנמה ויצאנו לדרך. היו שם אנשי "הגנה" והמלחים אמריקאים. והיינו למטה, ולפעמים היו נותנים לנו לצאת קצת החוצה על הסיפון לנשום קצת אוויר. באמצע הנסיעה ה"הגנה" החליטו, לנצל את האונייה לעוד טרנספורט, הביאו אוניה יחסית בגודל של קופסת גפרורים, ושמו חבל, סולם מחבלים על האונייה, ואמרו לנו לקפוץ לאונייה השנייה ולזרוק הכל מה שהיה לנו. מה היה לנו? כלום. לבעלי היו קצת תמונות, והפחד היה, הם היו זורקים אותנו באמצע הים, צעקות ופחד. זאת הייתה אוניה, שישבנו עליה כמו סרדינים, הגענו לקרטים, הייתה סערה, אמרו לנו: "שניים משמאל לצאת לימין" עד שהשניים קמו, עברו מימין לשמאל. היינו בטוחים, שאנחנו טובעים. פתאום שמענו אווירונים, כולם נתנו אנחה, עכשיו ניצלנו, גילו אותנו, יעבירו אותנו לאונייה גדולה, מה שיהיה, יהיה, נגיע לארץ. אחרי חצי שעה באה אוניה ענקית של האנגלים, ואנחנו התחלנו לצעוק SOS, אז הם אמרו לנו: "אם תתחילו לטבוע, נעביר אתכם, בינתיים מלווה אתכם לחיפה". ליוו אותנו לחיפה, הגענו לחיפה, ראינו אנשים רצים פה ושמה, זה היה 29 ביוני 46 ושבת השחורה. אבל הודיעו לנו: "אתם נשארים שבועיים על האונייה, העבירו אותנו על אונייה גדולה, נשארים על האונייה שבועיים, כי יש אצלכם דבר, אתם צריכים להיות בקרנטינה. איזה דבר, איזה קרנטינה. אנחנו עומדים שמה, היינו שבועיים, מהסוכנות היו מביאים לנו שלוש פעמים ביום אוכל, לחמניות, פלפל ירוק, בננה ותפוז. את הפלפל הירוק, אנחנו לא הכרנו את זה, זרקנו את הירוק והתחלנו לאכול את הגרעינים והתחלנו לירוק, והיה אצלנו הונגרי אחד בהכשרה והוא עמד בצד וחייך. אמרו: "מה אתה צוחק?" "מחר כשיביאו פלפל, תאכלו את הירוק ותיזרקו את הגרעינים". עכשיו היו שמה סירות קטונות של ישראלים שעבדו בנמל, וכולם עמדו למעלה על הסיפון וצעקו: "תמסור דרישת שלום לדודה בחיפה", והבעל שלי הייתה לו אחות בחותרים, הוא אמר: "תמסור דרישת שלום ל'החותרים'". אמרתי: "הרי, תגיד לי, מה אתה צועק? מי פה בכלל יגיב", פתאום סירה אחת הסתובבה, הם היו אמורים להיות קיבוץ ימי, אז הם עבדו..., אומר וצועק להם: "מי מה'חותרים'?", אז הוא אומר: "מיכל", והסירה נסעה. למחרת הוא הביא ארגז כזה עם בגדים עם מכתב בפנים: "שמעתי, שאתם הולכים חצי ערומים, זה מה שערב אספתי במחסן, אני שולחת, מחר אני אשלח דברים יותר טובים, מה שלומכם? אני גם אשתדל לעלות על האונייה". אחותו הייתה האישה של צבי בן יעקב שהלך עם חנה סנש ונפל בצ'כיה. אז הסוכנות הבטיחו לה, אם מישהו מהקרובים יגיע, יתנו לה להיפגש איתו. בינתיים היא ילדה בת, הייתה לה ילדה בת בת חצי שנה, היא הלכה לסוכנות, היא אמרה: "האח שלי הגיע עם גיסתי", אומנם לא היינו נשואים, אבל היינו זוג, כי לא יכולנו ב-Bruxelles, כי אני הייתי זרה, אז לא יכולנו..., "ואני רוצה לעלות", אז הוא אומר: "את לא יכולה לעלות, יש שמה דבר, יש לך תינוקת", אז היא אמרה: "אני לא מאמינה, שיש שמה דבר, אני מסתכנת", "אנחנו לא ניתן לך להסתכן", ולא נתנו לה לעלות. אבל אחרי כמה ימים בא בחור מה"חותרים" עם אוכל, היו שמה אז תעודות זהות מקרטון, ורודות כאלה, הביא לו קסקט וכאלה ברמודה, נעליים וגרביים כאלה עד לברכיים, קרע את התעודה לחצי ואומר: "אתה יורד למטה, תשים את הקסקט על העיניים, אני אחריך".

ש: מתי הגעתם לחפציבה, חנקה?

ת: לחפציבה הגענו ב18- לאוגוסט 1946, בצוהריים, בחום, באנו לחדר אוכל, אף נפש חיה לא הייתה, אנחנו לא ידענו, מה לעשות. נסענו בדרך, אז אני צועקת לנהג: "תעצור", אז הוא אומר: "למה?", אמרתי: "הוצאתי את היד ונשרפה לי, איך אפשר פה לחיות?", הוא אומר לי: "לזה תתרגלי". הגענו...

ש: הקמתם משפחה, כמה ילדים יש לכם, חנקה?

ת: יש לנו ארבעה ילדים, ארבעה בנים, הראשון יענקל'ה, השני עופר, השלישי אהוד והרביעי רועי.

ש: עכשיו אולי נתחיל מהגדול, במה הוא עוסק, מה המקצוע שלו?

ת: כרגע..., הוא היה בפלחה, כרגע הוא עובד בבריכות דגים, השני עופר חי ברעננה ועובד בגידון, השליש אהוד מרכז את הרפת, והרביעי, רועי, מרכז את המדגה.

ש: ואת, חנקה, כמה זמן לקח לך להתאקלם ולהרגיש ישראלית?

ת: היה לי מאוד קשה בקיבוץ, כי גדלתי בבית אחר, בבית שהיה הכל טוב, הייתי בהריון עם הגדול, אז עבדתי במטבח, והיינו קמים בארבע בבוקר, רוחצים את הרצפה, שהיו המון חורים, ואני עם הבטן על הרצפה, והיה לי קשה להתרגל, וביקשתי מבעלי, שנצא מפה, אני לא רוצה את הילד שלי בבית ילדים, אני רוצה אותו בבית, לא עזר לי, הוא אומר: "את יכולה ללכת, הילד נשאר איתי בקיבוץ". בסוף החלטתי, שאני אוהבת אותו, אני רוצה אותו, אני לא אריב איתו, עשיתי כיף, הפכתי את הכוס וניסיתי לראות את הטוב. גם בחינוך משותף בבית ילדים, וגם בחיים פה. החיים פה לא היו לי כל כך קשים, כי עברתי את Auschwitz, אז כבר שכחתי הכל מה שהיה בבית. עם בית ילדים היה לי מאוד קשה, מאוד קשה הרבה שנים, אבל בסוף אמרתי: "זהו, הוא רוצה ככה", ככה גידלתי את ארבעה ילדים. הקטן היה פג, היה קשה, הייתי רצה שלוש פעמים בלילה לראות אותו, אבל גדל, גידלתי אותו לתפארת, יורד לשלושת האחים שלו על הראש בריא ושלם ומאושר, וגם אני.

ש: ואת, חוץ מאשר בהתחלה, עבודה במטבח, היו עוד עבודות, שעשית בקיבוץ?

ת: עבדתי במטבח, עבדתי במכבסה, עבדתי הרבה מאוד בבתי תינוקות, ואחר כך הייתי חולה, היו לי סיפורים עם הרגליים, לא יכולתי ללכת, ואחרי זה אמר לי הרופא: "את יכולה לעבוד או במחסן בגדים או בהנהלת חשבונות, בישיבה את לעולם לא תוכלי לעבוד על הרגליים וללכת". אז החלטתי, שאני הולכת להנהלת חשבונות, כי אהבתי תמיד חשבון, אני לא אלך למחסן לתפור בגדים. עבדתי כמה שנים טובות בהנהלת חשבונות, ועבדה איתי בחורה יותר צעירה, שעבדה פחות. באתי למרכז ענף, אמרתי לו: "אם אתה לא אומר לה משהו, אני הולכת מפה, למה אני צריכה לעבוד יותר...", בקיצור העניין, הוא לא אמר, הוא כן אמר, אמרתי, אני הולכת, ואז נכנסנו לבית ספר משותף בעין חרוד, הכנסנו את הילדים שלנו, קודם היה לנו בית ספר פה, ושמה היינו צריכים לתת עובדים, ושאלו אותי, אם אני מוכנה לעבוד שמה בהנהלת חשבונות בבית ספר. אמרתי, כן, פחדתי פחד מוות, אמרתי, כן, הלכתי, עבדתי, עבדתי שם שמונה שנים, בסוף ממנהלת חשבונות הייתי מנהלת אדמיניסטרטיבית, סידרתי את על ענייני הכספים, אחר כך שוב היה לי סיפור עם הרגל, זה היה תזכורת מ-Auschwitz, שסבלתי, עד היום אני סובלת, וחזרתי למשק, ואז עבדתי בהנהלת חשבון של המפעל עד שהיה לי סכסוך עם מרכז המפעל, הוא אמר לעשות משהו, שהיה נראה לי לא ישר, אמרתי: "אני לא מוכנה בתור הנהלת חשבונות", הוא אמר: "אני מחליט", ואז יצאתי. והבעל שלי אמר: "את לא יוצאת, עד שאת לא מוצאת משהו אחר". אז הלכתי למפעל השני, ושם עבדתי עד שבעלי חלה, הוא חלה ב87- ביוני, הייתי איתו שנה בבתי חולים רוב הזמן, דרך הדסה עין כרם, בעפולה בניתוח, באוקטובר 88 הוא נפטר, ואחרי ה"שבעה" הבן שלי בא והוא אומר: "את הולכת להנהלת חשבונות", אמרתי: "אהוד, אני עוד לא התעוררתי", "את הולכת", ומאז אני עובדת בהנהלת חשבונות ואני מאוד, מאוד מבסוטה להעביר לי את הזמן, ואני לא עשרים וארבע שעות לבד.

ש: ועדיין את פעילה. יש עוד תחומים, שאת פעילה בהם, תחביבים?

ת: לא, אני לא מתעסקת עם שום דבר, אני שומרת על מקום העבודה, כי זה מאוד חשוב לי, אני עובדת מתשע עד שלוש, מספיק לי להיות בשלוש בבית, אומנם נכנסים ילדים מפה ונכדים, הקטנים במיוחד, אבל אני לא רוצה להתעסק, כי זה צריך להיות על חשבון עבודה, כל זמן שרוצים אותי, אני רוצה לשמור על מקום העבודה.

ש: יש משהו, שהיית אולי רוצה לומר למשפחה, שתסתכל ותצפה בקלטת לדור הבא, לדור השלישי?

ת: לילדים שלי אמרתי, הנכדים שלי יודעים, אבל כללית אני רוצה להגיד, אני חייתי שנתיים וחצי ב-Auschwitz, לא חשבתי שנייה, שאני אשאר בחיים, כי אי אפשר היה לעשות כלום בשביל להישאר. נשארתי, ואני אומרת, שאבא שלי שמר עלי, בניתי משפחה לתפארת, ואני רוצה למסור לכל הדורות, עד אין סוף, לא לשכוח, לזכור, מה שעשו לנו הגרמנים בשנת 39 עד 45 בזמן מלחמת עולם השנייה. לא לשכוח לעולם.

ש: חנקה, הרבה מאוד תודה, שישבנו איתך ושמענו אותך, ושתוכלי להמשיך במה שאת רוצה לעשות, וליהנות מהמשפחה הגדולה, שבנית לתפארת, בבריאות טובה, ואנחנו נעבור לצלם את התמונות שהכנת לנו.

ת: אני רק רוצה להוסיף מילה אחת, שמחר יש לי חופה של הנכד הבכור שלי.

ש: מזל טוב, מזל טוב, זה באמת צירוף מקרים.

ת: יש לי כבר שתי נכדות נשואות, אבל זה הבכור.

ש: אז כל טוב והרבה, הרבה ברכות.

ת: תודה רבה.

ישנו הסבר על תמונות בהמשך הראיון