עדותו של פרידמן זאב וולף יליד 1927 Stredni Apsa צ'כוסלובקיה על קורותיו במסתור ב-Stredni Apsa, ב-Budapest ובצבא ההונגרי

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

שם המרואיין: זאב פרידמן (וולף)

שם המראיינת: דליה מעוז

תאריך הראיון: 4/10/2006

שם המדפיסה: מורן בועז

שמות מקומות:

Stredni Apsa

Budapest

Bucuresti

Italy

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

היום יום רביעי , רביעי בחודש אוקטובר שנת 2006, יב בחודש תשרי תשס"ז. אני דליה מעוז מראיינת את מר זאב פרידמן שנולד בעיירה "מיטל איפשה" ((Stredni Apsa. זאב, קראו לי וולף קראו לי

בצעירותי. במחוז הקראופטים שבצ'כיה בשנת 1927. הראיון מתקיים באולפן יד ושם בגבעתיים.

שלום לך מר פרידמן תודה שבאת אלינו לתת עדות.

ש: נבקש ממך לספר קצת על בית ההורים.

ת: אני רוצה להתחיל שמאז שאני זוכר אותי הבית שלנו היה מאוד דתי, היה לי סבא שקראו לו אלימלך מרדכי שרייבר, למעשה הוא לא היה סבא אבל הם אימצו את האמא שלי ואת אבא. לא היה להם ילדים. הוא היה רב ודיין מאוד מפורסם והיה איש מאוד מלומד ולמעשה אני התחנכתי בתור ילד, עד שברחתי, התחנכתי גם אצלו, אבל נוסף לזה, חוץ מזה מה שהלכתי לבית ספר. הוא בא מפולניה מזבורוף , אבא שלי מצ'כוסלובקיה מפרשוף, הוא לקח אותו , כנראה שהיה כבר בגיל עשרים, אני חושב ככה, אני לא יודע בדיוק, והאמא שלי גם מצ'כוסלובקיה ממונקז' , והם התחתנו. אצלנו בבית, שאני זוכר, היה לנו, ברוך השם, פרנסה, לאבא שלי הייתה חנות מכולת וגלנטריה, נוסף לזה היה לנו גן גדול שאנחנו היינו, את כל הירקות היה לנו מהבית, נוסף לזה היה לנו גם, אני עוד זוכר, תירס שהיינו שותלים שמה ונוסף לזה היה לנו גם מיצים, מיצי שזיפים מיצי אגוזים, גם מיצים גדולים. עם חצר והכל גדול. ואני זוכר בתור ילד שאנחנו... שהייתי עוזר בתור ילד נוסף לזה שאני למדתי אז גם עבדתי בגינה, פשוט רציתי לעבוד בגינה. והייתי מוריד אגוזים, היינו אוספים את זה כשזה היה מתחיל בסוכות בערך, נוסף לזה גם שזיפים, נוסף לזה הייתי לפעמים עודר את הגינה והיינו שותלים שם, אני זוכר, ירקות היינו שותלים. והיה לנו גם פרות, היה לנו לפחות תמיד איזה שני פרות והיה לנו מספיק חלב וגם עגלים, אז את העגלים לפעמים היינו משתמשים, אני יודע, בזה לאירועים או משהו אז היינו שוחטים, היה שוחט, כי היינו מאוד דתיים אז היו שוחטים את העגל. וככה פרנסה היה, אבא תמיד היה נוסע להביא סחורה ואמא נוסף לזה הייתה גם תופרת טובה. זאת עיירה קטנה, כפר, שקוראים לה אפשן Apsa)) והיו שמה בערך איזה 120, 150 יהודים, משפחות. אנחנו היינו כמעט הכי מפורסמים שם בתוך הכפר. דבר ראשון בגלל הסבא שתמיד כשהיה בא, היו איזה סכסוכים אז היו באים שהוא יהיה דיין, היה פוסק, לא רק בשביל היהודים, הוא היה פוסק גם בשביל הגויים, היו שם גויים רומנים, הכפר הזה זה היה מלא רומנים. אמא בבית הייתה , בחורף למעשה, הייתה תופרת בשביל הגויים בגדים מיוחדים, כי אצלנו היה, זה היה כמו הקרפטים הכפר הזה היה מאוד יפה , למעשה היו שם שני נהרות בתוך עיירה, אחד זה היה ממש נהר קטן שזה היה ליד הבית שלושה ארבע מטר ובשביל להיכנס לבית שלנו היו איזה שניים או שלושה גישרונים קטנים, בחורף כמובן כשהיה שלג והכל אז תמיד המים היו עולים ואז היה קשה לנו אפילו לעבור, על יד זה היה לנו הבית כנסת. לבית כנסת כמובן לא היינו צריכים ללכת הרבה, היינו הולכים מרחק אולי 50 מטר, 40 מטר ישר לבית כנסת, מים אז עוד לא היה , אני זוכר, היה לנו באר מים ליד החצר ואת המים הינו שואבים עם דליים כמו בדרך-כלל אז ככה שלא הייתה לנו בעיה, נוסף לזה הסבא היה כל-כך דתי שחוץ מזה שאנחנו למדנו היה לנו

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ספר תורה, הספר תורה היה בבית-כנסת אחר, אז תמיד הינו אוספים את הספר תורה , היינו לוקחים תמיד בסוכות, בשמחת תורה והיינו עושים סעודה גדולה והיו אוכלים אצלנו כל היהודים שהיו רוקדים בשמחת תורה והיינו מביאים את הספר תורה אלינו, ופשוט מאוד מחזיקים אותו אצלנו עד שהחג ניגמר ואחר-כך היינו מחזירים אותו לבית כנסת . ועכשיו, הלימודים שלי זה התחיל למעשה מכיתה, בגיל 6, אבל, היות והייתי דתי אז אני התחלתי כבר ללמוד בגיל 3. גיל 3 הלכתי ל"חדר" כמו שקוראים לזה. הלכתי קודם למשהו אחר, הוא התחיל ללמד אותי, והוא לימד. אבל, לסבא שלי לא היה מספיק, אז הוא תמיד היה מלמד אותי, כל יום שישי היה בא ועושה לי בחינה בדיוק מה למדתי במשך השבוע ומה לא. ואם ככה היה אומר לי אתה לא בסדר אתה צריך עוד ללמוד. וזה נמשך ככה כל השנים. אחר-כך התחלתי ללכת לבית-ספר. לבית- ספר הלכנו ביחד עם הגויים, למדנו בבית-ספר בצ'כית כי זה היה שייך לצ'כוסלובקיה, ולמדנו. וככה אני תמיד הסתדרתי ביחד עם כל התלמידים, למה הייתי גם תלמיד טוב, אף פעם... אז היה מנהג שילד לא היה טוב המורה הייתה מרביצה גם, אבל אני אף פעם לא קיבלתי מכות, וזה היה בסדר.

ש: המשכת ללמוד גם אצל רב, או שרק עברת ללמוד בגיל 6 בבית- ספר כללי?

ת: אצל רב עוד לא התחלתי ללמוד, אבל, אחר-כך כשהגעתי כבר בגיל יותר מבוגר, זה ניקרא 8,9 , אז כבר עברתי, לא לרב , לא ממש לרב, אבל, התחלתי ללמוד גמרא וכל הדברים האלה. ולמדתי, והגעתי למצב כזה שכל שבוע היו בוחנים אותי, והייתי צריך לדעת איזה 20 דף גמרא בעל-פה. למדתי טוב מאוד למדתי, אף פעם לא הייתה לי בעיה. בקשר ללימודים נוסף לזה, אז היה הכל בסדר. אבל דבר אחד אני לא אשכח את הסבא , שרציתי להגיד לפני כן משהו, לסבא שלי היו שני אחים, שניים בארה"ב, מאז אני לא מכיר אותם, אבל כמו שתמיד, אני הייתי תמיד כל-כך צמוד אליו וידעתי את כל הדברים מאז נעשה. הוא בגיל צעיר, הרבה שנים לפני שנולדתי, אז הוא נתן להם כסף שילכו לארה"ב. לאחים של הסבא, לאחד קראו יוסף וולף והשני אני לא זוכר בדיוק. ליוסף וולף הזה במשך השנים הבן שלו, היו לו בנים ואחד מהבנים היה מאוד עשיר, הוא התעשר בזמן המלחמה. תמיד אני זוכר שהסבא אלימלך היה כותב לו מכתבים והיה תמיד אומר לו אל תשלח לי כסף, כי ברוך השם יש לנו כסף, אבל, ידענו שהוא, הבן של האח של סבא, היה ממש מיליונר, נהפך למיליונר בזמן המלחמה, הוא עשה גופיות ותחתונים, ואז שפרצה המלחמה אז הם עבדו עבור הצבא, אז סיפרו לי שאז עבדו אצלם איזה 5000 אנשים, ממש עשיר. מה שאני, לא נעים לי גם לספר, טוב כשאנחנו היינו כבר בזמן המלחמה ב- 1938 כשהגרמנים פלשו אז הצ'כוסלובקים הצ'כים ברחו מהמקום שלנו וההונגרים כבשו את המקום. וכשהם כבשו את המקום התחיל להיות כבר אנטישמיות. וכשהאנטישמיות התפרצה כבר כל-כך אז גם הגויים שהיו אצלנו אז התחילו להיות אנטישמיים, ככה אף פעם לא הרגישו את זה, אבל התחילו להרגיש את זה. אז התחילו לדבר שמתחיל להיות כאן בעיה ואחר-כך פתאום הגרמנים התחילו לכבוש את כל צ'כוסלובקיה, כבשו חלק, את הסודטים. הצ'כים כבר במילא עזבו והגרמנים ההונגרים באו וההונגרים התחילו להיות אנטישמים, ממש אנטישמים.

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ש: סליחה שאני מפריעה לך, על החלק הזה עוד נדבר עוד מעט, או שזה קשור לסיפור שלך על האח של סבא?

ת: קשור לסבא, אולי אחר-כך בגלל שרצו לשלוח לנו, לסבא סרטיפיקט שיבוא לארה"ב בשנת 40 , וסבא כל-כך אהב אותנו עם הילדים, חוץ מזה אנחנו היינו ילדים בשנת 40, אז סבא אמר מה אני אלך אני כבר בן אדם זקן , מה אני אעשה שם בארה"ב אני רוצה שתשלחו את כל המשפחה, תשלחו סרטיפיקטים. אבל, כנראה, שזה היה יותר מידי כסף בשבילם, אז לא שלחו סרטיפיקטים, עשו משאל ואחר-כך בשנת 1941 לקחו אותו ומת בפולניה.

ש: לפני שנגיע לקטע של הפרק של המלחמה, אז אני מבקשת שתספר לנו עוד קצת על הבית, אחים ואחיות את השמות של הסבא והסבתא מצד האמא ומצד האבא, את השמות של ההורים את האחים ואחיות, בבקשה?

ת: כן נכון. לסבא שלי קראו אלימלך מורדכי , ולסבתא קראו רייזלי. עכשיו ככה, לאבא שלי קראו פרידמן שמעון ולאמא שלי קראו ביילה. עכשיו, אנחנו היינו שישה ילדים, לאחות שלי הגדולה קראו שינדל חיה, לי קוראים פרידמן וולף, אז קראו לי פרידמן וולף, אחר-כך היה לי אח שקראו לו אהרון מוישה, והיה לי עוד אח קראו לו ליבר, ועוד אחות שקראו לה פרל, ועוד אחות שקראו לה חנה.

ש: וסבא וסבתא מהצד השני? הכרת אותם גם?

ש: את הסבא וסבתא?

ש: מהצד השני?

ת: לא, לא הכרתי אותם כי הם כבר לא היו בחיים, לא הכרתי אף אחד, זה מה שנשאר. עכשיו, אנחנו חיינו ככה חיים שקטים. רציתי להגיד, המקום היה מאוד יפה, סיפרתי שהיו שני נחלים ובתור ילדים היינו הולכים לנחלים והיינו מתרחצים ובחורף היה שלג גבוה... שלג... היה לנו קשה קצת עם השלג. היו לנו ככה... חיים פחות או יותר, היינו שמחים, היינו הולכים ליער ומוצאים תותים. בתור ילדים...

ש: היו לכם קשרים עם השכנים, עם הגויים?

ת: עם הגויים היה לנו קשרים טובים מאוד, כן, כי הייתה לנו חנות וכל אחד היה קונה ושלם כסף כי אנחנו היינו נותנים להם ככה כסף ואחר-כך היו מחזירים את הכסף אותו דבר גם ליהודים. אנחנו היינו הכי מפורסמים בכפר הזה, בעיירה הזאת.

ש: הייתה קהילה גדולה לעומת מספר האוכלוסייה בכפר, קהילה יהודית גדולה?

ת: הקהילה לא הייתה כל-כך גדולה כי הכפר היה יותר גדול. כן. וככה אנחנו חיינו בשקט. אבא שלי תמיד היה נוסע, פעמיים שלוש פעמים כל חודש למעשה, היה נוסע ומביא סחורה, קונה סחורה, היה נוסע למקום שקוראים לו חוסט ונוסע למונקאץ' ונוסע לכל מיני מקומות, והיה מביא סחורות, אז לפעמים היינו מעמיסים את זה על משאיות, אז כבר התחילו המשאיות החדשות , היו מביאים משאיות ומורידים מהם את הארגזים. בנוסף לזה בחורף היו טווים, הגויים היו טווים בחולצות וזה מחוטים , אז אנחנו היינו מביאים ארגזים שלמים של חוטים כאילו מיוחדים והיינו מוכרים את זה. ככה שברוך השם הייתה פרנסה.

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ש: באיזה שפה, איך דיברתם בבית?

ת: בבית אנחנו דיברנו יידיש, כל הזמן אנחנו דיברנו יידיש בבית.

ש: היו לך גם חברים לא יהודים?

ת: היו לי כמה חברים מבית- ספר, היו לי כמה חברים אבל הם היו אנטישמיים, אני זוכר שלפעמים היו מתנפלים והיו לי פאות, יש לי כאן תמונה שהיו לי פאות, אז לפעמים כמו ילדים אז היו מתווכחים, אז אני זוכר שפעם אחת רבתי עם ילד גוי, כן... אז הוא תפס אותי בפאה שמה ותלש, אבל זה שום דבר. המקרה הזה במקרה, הוא גם לא שכח, כשאני אספר אחר- כך את הסיפור, כשאני חזרתי אז פגשתי אותו, את הבחור הזה והוא התנצל על מה שהוא עשה לי אז.

ש: אז באופן כללי לא הרגשתם אנטישמיות?

ת: באופן כללי לא הרגשנו שום אנטישמיות, לא היה שום דבר אנטישמיות עד שההונגרים נכנסו.

ש: באיזה שנה?

ת: ההונגרים נכנסו ב- 1938, נכנסו ההונגרים. ואז התחלתי ללכת בבית ספר הפכו את זה במקום בשפה צ'כית אז התחילו ללמד הונגרית ושה אז התחלתי ללמוד הונגרית. ולמדתי הונגרית עד שנת 41 שלוש שנים שהלכתי עד אז לבית- ספר. אז זה היה הסיפור של הבית.

ש: מה אתה זוכר? אתה זוכר משהו מהכניסה של ההונגרים? מה קרה?

ת: אני זוכר שההונגרים נכנסו אז אנחנו נבהלנו, אבל למעשה זה לא היה שום דבר, נכנסו... הצבא לא נכנס, הצבא ההונגרי, היה עוד, אני זוכר, תקופה שהצבא הפולני נסוג ועברו דרכנו אז אנחנו נתנו להם אוכל וכל מיני דברים. וכשהם נכנסו, הצבא ההונגרי, הם נכנסו לחנות שלנו ואנחנו נתנו להם שוקולד ודברים כאלו מה שמכרנו להם , וזה בסדר, כבר לא פחדנו או משהו. זה היה בהתחלה, אז לא היו בעיות כי אז עוד לא הייתה אנטישמיות, האנטישמיות התחילה אז כשהגרמנים התחילו להגיד להונגרים שיתחילו לכבוש את המקומות, שיתחיל הגירוש, אז זה כבר היה הרבה יותר מאוחר.

ש: אז בעצם עד שהגרמנים הופיעו בזירה לא הרגשתם אנטישמיות, החיים שלכם התנהלו חיים רגילים?

ת: בהתחלה החיים התנהלו כמו שצריך, ההונגרים היו באים שני ז'נדרמנים , הם היו באים פעם בשבוע היו מסתובבים קצת, יושבים כמה שעות והולכים בחזרה, אז לא היה אף אחד, לא הרגשנו שום אנטישמיות.

ש: החנות נמשכה כרגיל?

ת: החנות נמשכה כרגיל, עד לרגע האחרון נמשכה החנות כרגיל, עכשיו התקופה, זה היה עד 1940, אני סיפרתי לך את הסיפור של הסבא שלא רצה לנסוע לארה"ב , ונשארנו.

בשנת 1941 מתחיל סיפור אחר. ב- 1941 אז פתאום קראו לאבא ללכת למחנה עבודה , גייסו את אבא שלי למחנה עבודה. אבא השאיר את אמא עם הילדים ואני נשארתי, החנות הייתה, והיו צריכים לנהל את החנות, ואני הייתי אז ילד בגיל 14, היינו צריכים ללכת לקנות סחורה. אז אני... היו דברים שהייתי צריך ללכת לקנות, אז אני נסעתי לבד, נסעתי לא כל-כך למקומות אחרים ולקחתי רשימה והזמנתי, ואחר-כך

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

היה בא סוכן שמביא את הסחורה לחנות , היה מצרכי אוכל וכל מיני דברים, אחר-כך גם כסף. נוסף לזה אני בתור ילד, כבר הייתי רגיל להיות בחנות אז אני הייתי גם מוכר, נכנסתי לעניינים עוד בתור ילד. זה היה ככה, החנות הייתה לנו בתוך הבית , בתוך הבית הגדול אז הייתה שם החנות וליד זה היה המחסן, המחסן הזה זה גם היה סוכה , אז זאת אומרת שאפשר היה לפתוח , היו פותחים עם חבל היו מושכים את הגג אז זה היה נפתח, ושמה זה היה גם מחסן. אז ככה כשהיינו צריכים תמיד סחורה אז אני הייתי נוסע וקונה. אחרי שלקחו את אבא אז היה בעיות, התחילו בעיות, אז ראינו כבר שהחנות לא כל-כך הולך. אז אמא התחילה, גם כן היינו בחנות עם אמא והכל, וחוץ מזה היו ילדים היו צריכים לטפל בילדים והסבא לא יכול לטפל בסבתא וסבתא כבר לא הייתה בסדר, הייתה לה בעיה עם פרקינסון, אז לא ידעו מה זה, והיו צריכים לשרת אותה, והייתה גם בבית, הייתה בחדר, אז לפעמים הייתה באה איזה גויה והייתה עוזרת לנקות, פעם בשבוע תמיד הייתה באה איזה גויה ומנקה את הדירה, נוסף לזה גם כביסה, היו עושים כביסה, לא עושים בבית היו לוקחים את הכביסה לנהר ושם היו מנקים את הכביסה. אחרי שלקחו את אבא.

ש: אתם ידעתם לאן לקחו אותו?

ת: כן, אני ידעתי, לקחו אותו לצד ההונגרי, לקחו אותו בהתחלה ושמה הם התארגנו ולקחו אותם למחנה עבודה.

ש: לקחו עוד יהודים באותה תקופה?

ת: גייסו אז את כל היהודים למחנה עבודה. והם היו באותו זמן, הם היו במקום, אני יכול להגיד לך, זה היה קליינברדיין כך זה ניקרא, בהונגרית קוראים לזה משהו אחר. תמיד היה שולח איזה גלויה בהתחלה, לא לקח הרבה זמן. ב- 1941 פתאום באו כמה ז'נדרמנים עם רשימה ואומרים לאמא את לא... אין לך אזרחות, שתיקח את המשפחה ורוצים להגלות אותם מכאן ולקחת אותם למחנה לא ידענו... בסך הכל באותו ערב לקחו 5-6 משפחות בלילה ולא ידענו בכלל מה עושים.

ש: ההונגרים?

ת: ההונגרים, כן, כן. ונתנו להם בערב אני זוכר, הייתי כמה? בן 14. לפני זה מה שהיה כשאני בינתיים גדלתי ולמדתי, אז אבא שלי רצה להכניס אותי שאני אלמד בישיבה. אז הוא לקח אותי למקום אחר לעיר שקוראים לה סולוטפין זה בדיוק ליד הגבול, ליד הגבול של הרומנים. היה שמה נהר וזה היה הגבול בין סולוטפין לבין סיגט, אז הוא לקח אותי לשם וסידר לי שאני אתחיל ללמוד שם בישיבה, זה לפני שלקחו אותו למחנה. הוא סידר לי כבר הכל , איפה שאני אוכל ואיפה שאני אלמד. אחר-כך חזרנו הביתה ולא לקח הרבה זמן עד שלקחו את אבא למחנה. אז באותו הרגע שלקחו את אבא למחנה כל העסק הזה התבטל אני כבר לא יכולתי ללכת לישיבה. אחר-כך התחילו המאורעות כשהתחילה האנטישמיות שזה פרץ בבת אחת בהונגריה.

ש: מה הרגשתם?

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ת: הרגשנו כבר פחד. כשבאו ההונגרים הרגשנו פחד, אז תיכף היו מודיעים שהמשטרה נכנסת, ולהיזהר לא להסתובב ולא שום דבר, וככה וכל אחד ישב בתוך הבית, פחדנו. אבל באותו ערב, אנחנו לא ידענו, שבאו לקחת את אמא שלי, אמרו לה איך יכול להיות שאין לה אזרחות, הם לקחו כמה משפחות. ב- 1941 לא ידענו אפילו לאן לוקחים אותם. אז אמא שלי ארזה ונתנו לה שעתיים זמן, ארזה כמה חבילות, מה שהיא יכלה, השאירה את כל הדברים בבית. לקחו את כל הילדים, האחות שלי הגדולה הלכה איתה כדי לעזור לה, חוץ מזה היו גם ילדים קטנים, ואני גם כן הלכתי, אבל אחר כך נזכרתי, זה לא טוב, אמרתי אני לא רוצה ללכת איתם, אז אני ברחתי, ממש ברחתי משמה בזמן שלקחו אותם, ברחתי. חזרתי לעיירה שלי.

ש: אז כבר יצאת איתם לדרך?

ת: יצאתי איתם לדרך, בדרך ברחתי. נכנס לי מחשבה... אני בורח.

ש: אבל עד אותו זמן שבאו ההונגרים ולקחו את המשפחה החנות המשיכה לפעול?

ת: כן, כן, הסבא היה שם , החנות היה פתוחה זה כבר לא היה כמו שצריך אבל הייתה שם סחורה , היה שם הכל.

ש: אתה ברחת?

ת: ואני ברחתי, אז פחדתי לחזור הביתה, אז היה לי דוד היה סנדלר, בקצה של העיירה. באתי אליו אמרתי לו תראה אני ברחתי, אני לא רוצה להישאר לישון בבית כי יבואו לחפש אותי, אז הוא אומר בסדר. אז הוא שם אותי בחדר למעלה שם אצלו, ושמה ישנתי בלילה. למחרת בבוקר, התחלתי לרעוד, אמרתי אני לא רוצה ללכת הביתה כי אם יתחילו לחפש אותי הם יבואו בחזרה, אז הוא אמר אתה תישאר כאן ואנחנו נלך לברר, אז זה באמת נודע להם והתחילו לחפש אותי בבית, אז אני ראיתי שאני כבר לא יכול לחזור הביתה.

ש: אתה אמרת לאמא או למשהו שאתה מתכוון לברוח?

ת: כן, כן.

ש: נפרדת מהמשפחה?

ת: כן, כן. נפרדתי מאמא. אז באתי, ואחר-כך נודע לי שאבא שלי שלח גלויה שאני אבוא אליו למחנה. ואני זוכר שבאו והביאו לי את זה ואמרו לי איפה זה ואני החלטתי לנסוע אליו, הייתי ילד בן 14 צריך לנסוע ברכבת מרחק. הוא אמר שאני אבוא אליו לשבת. לאבא שלי היה זקן קטן. אני בא אליו, הגעתי אליו אז הוא מאוד שמח, הוא ידע כבר שאמא כבר איננה וכל הילדים לא, הוא ראה אותי והתחיל לבכות, ראיתי כבר שהורידו לו את הזקן. המצב אז כבר לא התחיל להיות טוב במחנה שמה, אני זוכר שלא היה מספיק אוכל, אז הוא נתן לי קצת מהאוכל שלו שיהיה לי מה לאכול אז שביקרתי.

ש: אתה היית ברישיון שם, זאת אומרת, ידעו שאתה שם?

ת: לא ידעו, הסתתרתי אצלו שם במחנה. היהודים ידעו. אף אחד לא ידע...

ש: איך הוא ידע מה קרה לאמא?

ת: אמרתי לו שלקחו את אמא שלי.

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ש: אבל ידעתם כבר לאן לקחו אותה ומה קרה להם, או רק ידעת שלקחו אותה?

ת: ידענו שלקחו אותה, אבל, לא ידענו לאן. אבל אחר כך נודע לנו שלקחו אותם לפולניה קמינסק-פודולסק ב- 1941 ומשם אף אחד לא חזר. ואחר כך הסבא נשאר לבד, וידענו שאמא לא לקחה כסף, היה לנו דווקא כסף, קראו לזה רנדלך , זה היה מזהב היה נפוליאונים מטבעות של כסף... היה לנו הרבה שאספנו, סבא אסף כמה נפוליאונים מזהב, ונוסף לזה לאמא היה צמיד גדול מאוד עם זהב וגם טבעות ושעון. אז סבא שלח את זה עם משהו שאולי הוא נוסע לשם , שאחד שהיה לא רחוק משמה הוא ידע איפה הם נמצאים, אז היה בהתחלה, שייתן להם את הזהב הזה שיהיה להם ממה לחיות שימכרו את זה או משהו. בסוף נודע לנו, ככה הוא אמר כשהוא חזר, והוא היה במחנה וגם בצבא, בפולניה הוא היה גם כן חייל צ'כי, אז הוא אמר שכשעבר את הגבול לקחו את זה ממנו, אז עכשיו אני כבר לא יודע את כל הסיפור, את כל מה שקרה עם זה, אם הוא מסר להם או לא, אני לא יודע.

ש: אבל כשלקחו את אמא והמשפחה שלכם, אז היו משפחות אחרות של יהודים שנשארו, אתם לא יודעים למה לקחו אותם?

ת: לא יודעים, 90 אחוז מהיהודים נשארו. אותם לקחו יותר מאוחר ב- 1944 אז לקחו אותם לגטו. אבל, את אמא שלי לקחו ב- 41. אחר כך, אחרי שלקחו את אבא למחנה עבודה ואת אמא לקחו לשמה ואני ברחתי, אז אני התחלתי להיות נע ונד.

ש: אחרי שהיית אצל אבא בביקור וחזרת?

ת: חזרתי, הייתי אצל אבא בביקור וחזרתי הביתה.

ש: לאן חזרת לבית של הדוד?

ת: חזרתי לבית של הדוד, ואחר כך באתי לבקר כי זה לא היה רחוק, אז ראיתי שאני לא יכול להיות, פעם אחת באו חיפשו אותי אז אני ברחתי, קפצתי מהחלון מהבית ועברתי את הנהר ריסק קראו לזה, זה היה נהר גדול. אני זוכר שבשביל לעבור את הגבול כי שם זה היה רומניה , אז אני עברתי את הנהר בשחייה. ונסעתי לשם לרומניה, הייתה לי שם משפחה וגם דודים רחוקים הייתי אצלם חודש ימים והסתתרתי.

ש: הבית של הדוד היה בהונגריה, היה במקום ששיך להונגריה?

ת: הבית של הדוד היה ברומניה, ההונגרים היו שם אבל זה היה שייך לרומניה, זה היה הגבול. אז אני באתי לשם לדוד והייתי אצלם חודש ימים והסתתרתי, אחר כך חזרתי בחזרה עוד הפעם, תמיד חזרתי בשחייה, זה היה בקיץ, והגעתי לכפר ברגל. תמיד אז אחר כך אמרו לי מה אתה תעשה כאן, אתה צריך לעזוב. היה לי מכר אחד מהחברים היהודים שלי שאמר למה אתה נישאר כאן תיסע לבודפסט ( Budapest), שם יש יהודים, שם יש יותר מאה אלף יהודים, מה אתה נישאר כאן יחפשו אותך וייקחו אותך גם כן.

ש: מה היה בבית שלכם אחרי שאמא עזבה, הבית נישאר ריק?

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ת: הבית נישאר ריק והחנות , אני זוכר כשאני חזרתי מהדוד שלי הרומניה אז הייתי בחנות והיו עוד דברים, היו דברים ולקחו עוד מהחנות וזה נשאר. אבל אחרי שלקחו את הסבא שלי אני כבר לא יודע מה שהיה עם הבית, מה שנשאר עם כל הדברים.

ש:מתי לקחו את הסבא?

ת: אותו הדבר גם כן ב- 41, שלושה חודשים יותר מאוחר ממה שלקחו את אמא שלי, באו לקחו את הזקנים ולקחו אותם גם כן לפולניה. והיא הייתה מאוד חולה אבל אמרו שהיות ואין להם אזרחות אז גם כן ייקחו אותם.

ש: ההונגרים לקחו אותם גם?

ת: ההונגרים גם כן לקחו אותם וגירשו אותם משם, אז הבית נישאר ריק. יכול להיות אחרי שהבית נישאר ריק אז נכנסו איזה משפחה יהודית לשם, זה סיפור אחר כשאני אגיע לשם אני אמצא את זה. אחרי שהחבר שלי, אנחנו היינו ילדים, אמר לי לנסוע לבודפסט ( Budapest) אני החלטי לנסוע לבודפסט (Budapest), לקחתי תרמיל עליתי לרכבת , נתן לי כתובת שאני אבוא לבודפסט ( Budapest) ידעתי הונגרית כי למדתי שלוש שנים בבית- ספר הונגרית, אז ידעתי מבית הספר הונגרית.

ש: באיזה שנה זה היה, עוד ב- 41?

ת: זה היה סוף 41. אני נוסע לבודפסט ( Budapest) , אני מחפש את הרחוב, אומרים לי איפה הרחוב, אני בא לרחוב ופוגש את החבר, אז הוא אומר בסדר, אתה תגור כאן. נכנסתי לבודפסט ( Budapest) למשפחה יהודית, היה שם חדר גדול, היינו שם 6-7 בחורים צעירים שישנו שם בתוך החדר. הוא אמר בוא תישן עכשיו כאן ולמחרת אנחנו נלך לג'וינט באונר"א, אנחנו נתייצב שם ואנחנו נוכל לקבל עזרה משם, זה באמת היה ככה. באתי לבודפסט ( Budapest) שם נתנו לי חדר, זאת אומרת לא חדר, נתנו לי מיטה וישנתי. הייתה שם בעלת הבית שהייתה אישה מאוד זקנה. כנראה שהג'וינט שילם כסף וככה היא השכירה לאנשים. למחרת באתי לאונר"א, היה שם ברחוב דוהיין איפה שבית הכנסת המפורסם, ושם אני ישנתי, אמרו בסדר תישאר כאן ויתנו לך כסף קצת לאכול, ותהיה שם וניראה אחר-כך מה לעשות.

ש: עוד היית עם הפאות?

ת: שם הורדתי את הפאות, באתי לבודפסט ( Budapest) והורדתי את הפאות ואת הכל, הפכתי ללא דתי, שם פגשתי קרוב שלי בן של הבן דוד מסיגט, מאיפה שאני פעם ברחתי לסיגט, אז שם פגשתי בחור אחד, גם כן, שהוא בא לשמה, אבל מסכן אחר-כך הוא חזר הביתה ולקחו אותו למחנה, אני אמרתי לו לא לחזור הביתה כי בבית ייקחו אותך וכאן מה שיהיה אז נראה.

ש: נהפכת לחילוני מהכרה או שלא רצית שיראו שאתה יהודי?

ת: לא, לא נהפכתי לחילוני אבל לא הייתי כל-כך דתי, אבל הייתי הולך לבית כנסת בשבתות. קודם כל לא יכולתי להסתובב כי שם אז יהודים לא היו הולכים עם פאות כבר כמעט, אז הייתי מוכרח להוריד את הפאות. היו שם שני בתי כנסת, אני זוכר, היה שם בית כנסת בבוהניה ובית כנסת בבשלני, הייתי הולך תמיד בבשלני כי זה לא נאולוגי, שם דוהני זה בית כנסת נאולוגי ושם זה בית כנסת אורתודוקסי, אז הייתי

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

הולך ומתפלל. אבל לא הייתי כל-כך שומר כי לא יכולתי לשמור בדיוק ככה, אבל לא אכלתי טרף. אז ככה זה נמשך, כל יום הייתי בא, והייתי פוגש אנשים, הייתי בא לדוהיין לפגוש שם אנשים שבאו. פתאום בדוהיין אומרים לי מהאונר"א שיש משפחה שאין להם ילדים אולי תיגש לשם ותדבר איתם, נתנו לי רחוב, הם אנשים אמידים ותהיה שם אצלם, תוכל לגור שם אצלם. אז אני ניגשתי לשם, והם מאוד שמחו, הסתכלו עלי, למשפחה הזאת היה להם בית חרושת לכובעים, אז הם היו עושים גם כובעים חדשים וגם מחדשים, ואז באותה תקופה אנשים היו הולכים כל הזמן עם כובעים. אז הוא אומר לי אתה יודע מה, בוא אני אלמד אותך מקצוע, תהיה כובען, אמרתי בסדר, מה אני יכול לעשות אז אני אהיה מקצוע כובען, הוא אומר אתה תגור אצלי ותוכל אצלי, ואתה תלמד את המקצוע, אנחנו נשתמש בכך, הוא אומר מקצוע לא לומדים מהר זה לוקח כמה שנים, חצי שנה או שנה אתה צריך להיות שליח, אמרתי בסדר אני אהיה שליח, למה לא? אז באמת התחלתי, הוא התחיל להסביר לי ולאט לאט נכנסתי להיות שליח. הוא נתן לי אופניים עם שלושה גלגלים, תמיד היה נותן לי כתובת ואורז את הכובע, כל יום חמישי שישי הייתי הולך ומביא כובעים ומחזיר כובעים.

ש: עברת לגור אצלם בבית?

ת: גרתי אצלם בבית הייתה להם דירה מאוד מסודרת הכל... זה נמשך שנתיים כמעט. באותו זמן הם לא ידעו, ההונגרים ידעו, הייתי כבר רשום אצלם שאני נימצא כאן. אז עבדתי אצלם, הייתי שם בבית חרושת אצלם, היה להם בית חרושת למעשה במרתף. ואני הייתי נוסע עשרות קילומטרים, מחלק את הכובעים אז ככה שהכרתי כבר את בודפסט ( Budapest), למדתי להכיר אותה מזה שאני נוסע, הכרתי את כל הרחובות כמו את כף יד שלי.

ש: היו לך ניירות, מסמכים שמרשים לך להישאר שם?

ת: לא היו לי מסמכים, אחר כך נתנו לי מסמכים גוים. לא שאלו לא ביקשו שום דבר, רשמתי את השם שלי וגמרנו.

ש: לא היו אף פעם שוטרים?

ת: לא, לא שאלו. באונר"א הייתי רשום בתור יהודי. פעם אחת אחרי תקופה מסוימת פתאום, זה היה כבר 42-43, כשהתחילו ההפצצות מארה"ב האנגלים התחילו להפציץ את בודפסט ( Budapest), היו צריכים הרבה אנשים כי הבתים היו נשרפים כי היה להם בית של רעפים ולמטה היה להם מין תקרה כזאת של עץ. אז גייסו אותי שאני אבוא והוריד את העצים מהגגות.

ש: מי גייס אותך?

ת: ההונגרים גייסו אותי. קיבלתי צו ללכת לעבוד חודשיים, לעבוד בבתים האלו.

ש: מאיפה ההונגרים הכירו אותך, אתה בכלל לא היית רשום שם?

ת: הם לקחו כנראה כתובת מהג'וינט וראו שאני בחור צעיר וגייסו אותי, פתאום אני מקבל צו ללכת לשם, לא הייתה לי ברירה באתי לשם, עבדתי. וכל פעם היינו מפרקים את התקרות עם גרזנים ומורידים את העצים למטה, ואחר כך היו באים עם עגלות ומפנים את זה בגלל ההפצצות הגדולות, הכל היה בסדר.

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

אחרי שגמרנו את העבודה, היה להם כבר את הכתובת אז לא יכולתי להיות אצל הכובען, אז קיבלתי עוד פעם צו ללכת לעבוד בבית חרושת.

ש: באיזה שנה זה היה?

ת: זה היה כבר 1943.ללכת לבית חרושת, הלכתי ועבדתי בבית חרושת ברחוב רקוציה, קודם כל בבית חרושת של שמנים ואחר כך העבירו אותי לבית חרושת איפה שעושים מנסרה, שעושים את העצים, אז הם היו מביאים את בולי עצים, ואנחנו היינו צריכים לסחוב אותם ולעשות ערמות ערמות. אז שם כבר ישנתי כבר נתנו לי לישון בתוך מחסן, אני זוכר הייתי שם חודש או חודשיים חייתי שם וראיתי שזה לא טוב, אז ברחתי משם. ותמיד חזרתי לג'וינט והם סידרו לי תמיד איפה לישון, בכל מיני מקומות. אז ככה זה נמשך. אחר כך בהונגריה התחילו ללכת עם המגן דוד, כל היהודים נתנו הוראה שהיהודים יתחילו ללכת עם המגן דוד.

ש: כל הזמן כבר הרגשתם שם את האנטישמיות קשה, מה הרגשתם, אתה יכול לספר לנו משהו על זה?

ת: על אנטישמיות

ש: בבודפסט!

ת: למעשה אני לא יכולתי להרגיש את האנטישמיות אלא הרגשתי שזה מתחיל, למעשה אני עבדתי, אבל כשעבדתי הם לא חשבו כל כך על אנטישמיות , לא אמרו יהודים, זה עוד לא היה כל כך. עצם העובדה, היהודים התחילו כבר, זאת אומרת עוד לא עשו גטו ממש, אבל אמרו כל יהודי צריך ללכת, חוץ מזה אנחנו לא היינו קונים, היו חניות יהודיות אז כל פעם היינו נכנסים מחנות לחנות, מי שהיה הולך והיה קונה שם ונכנס לחנות ראה יהודי, בסדר. חוץ מזה לא רצינו להראות, לא היו הולכים לתיאטרון, זה היה בהתחלה.

ש: אבל כולם כבר הלכו עם הטלאי?

ת:כולם התחילו ללכת, כולם היו צריכים ללכת עם הטלאי. אחרי שהתחלתי ללכת עם הטלאי, פתאום, אני מקבל צו ללכת למחנה, הייתי כבר בן 16.5-17, התחילו לגייס אותי ממש לצבא, כמו צבא, זה כבר היה בתחילת 44 שאני אלך לצבא.

ש: ההונגרי?

ת: ההונגרי כן. אני בא, גייסו אותי, רצו להוביל אותנו ברכבת לכיוון פולניה. אני לא זוכר בדיוק באיזה עיר זה היה, הרכבת נעמדה ואני אמרתי זה לא טוב, שם התחילו לעבוד, אני לא יודע מה היה, אז קפצתי מהרכבת וחזרתי בחזרה לבודפסט ( Budapest).

ש: לא הייתה שם שמירה?

ת: הם לא שמרו כל כך כי אנשים לא ידעו שצריך... הם נסעו בקרונות פתוחים, היה קרון פתוח אז אני קפצתי וחזרתי בחזרה, היה לי מזל שלא תפסו אותי.

ש: אתה היית לבד או היית עם אנשים שאתה מכיר?

ת: לא הכרתי אף אחד, אף אחד לא ידע מזה. פתאום הגעתי לבודפסט ( Budapest).

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ש: איך הגעת לבודפסט?

ת: עם רכבת אחרת. ואני בא עוד פעם לג'וינט ואני מספר. אני לא יודע איך זה נודע להם, להונגרים, אז הם מתחילים לחשוד, משהו קרה כאן. אז אני פחדתי.

ש: כשחזרת לג'וינט, הג'וינט שלח אותך לגור באיזשהו מקום?

ת: כן, חזרתי לשם והג'וינט שלח אותי לאיזה מקום. זה היה כבר קרוב לשנת 44, בתחילת44, אני בא לג'וינט ואמרתי לה, בג'וינט זה היה ככה, אז כבר היו תנועות ציוניות, הייתה שם תנועה של עקיבא והייתה תנועה של דרור הבונים, אז במקרה אני הלכתי לתנועה של דרור הבונים, הם אמרו תחכה אנחנו נסדר לך משהו שאתה לא.... נעשה איתך משהו. אז פעם באתי והם אמרו אתה יודע מה, אנחנו מבריחים אותך לרומניה.

ש: כמה זמן היה בערך בין שהגעת בחזרה אחרי שברחת מהרכבת של הצבא, כמה זמן היית בבודפסט עד שאמרו לך שמבריחים אותך לרומניה?

ת: כשהגעתי נתנו לי תעודות מזויפות בתור גוי, אמרו לי ביום שישי בערב, אמרו לי קח את התעודות נתנו לי 20 דולר כסף מזומן, תכין לך תיק, בתיק הזה תיקח לך כמה קונזרבים ותיקח לך עוד זוג נעליים, תבוא לתחנת רכבת, אני לא זוכר אם זה צפון או דרום כי יש שם שתי תחנות רכבת בבודפסט, יבוא משהו בשש שבע בערב, הרכבת הזאת שנוסעת לדברצן לעיר הבירה , משהו יבוא אליך יגיד לך בוא איתי והוא

יגיד לך איפה להיכנס. זה היה ככה, אני באתי היה לי 20 דולר כסף, כך היה לי התיק, אני בא מחפש מחפש, אני רואה שהרכבת עומדת, ניגש אלי בחור אחד ואומר בוא תעלה כאן, תיכף תעלה לכאן על הקרון הזה, שאלתי אותו ואחר כך, הוא אומר אני אבוא כבר אליך והגיד לך איפה לרדת , גם אני לא יודע איפה לרדת. עליתי למעלה אז כבר הייתה אנטישמיות. יום שישי חזרו פועלים הביתה לדברצן כבר אז לא היו יהודים בדברצן כבר התחילו לקחת אותם, נשארו כל היהודים בבודפסט ( Budapest) בגטו. אני זוכר את זה כל כך טוב, עליתי והקרון היה מלא אז אני עמדתי בעליה אחרי המדרגות בפרוזדור הקטן שם. והיו גוים שהיו שיכורים והתחילו לקלל יהודים, אז אני התחלתי גם כן לקלל יהודים שלא ידעו. נסענו כל הלילה, למחרת בבוקר אני מגיע לדברצן, פתאום הוא בא ואומר תרד כאן למטה, אתה רואה חורשה קטנה ליד התחנה, הוא אומר, בערב בשעה חמש שש תשב על הספסל, הוא הוריד אותי מהרכבת ויצאנו החוצה אז הוא הראה לי כאן, אחר כך הוא אומר תלך כאן ימינה כאן ברחוב הזה, זה הרחוב הראשי, תסתתר כל היום שלא תסתובב כי יהודים כבר לא נמצאים שם, אמרתי לו לאן אני אלך, אז הוא אמר תלך לבית מרחצות תתרחץ שם יש שם גם בריכה, ותהיה שם כל היום, הוא אומר, אל תסתובב ברחובות כי משהו יבוא ויבקש ממך תעודות.

ש:אבל היו לך תעודות?

ת: היו לי תעודות מזויפות, בתור גוי.

ש: איזה שוטרים הסתובבו שם, מי הסתובב שם?

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ת: הונגרים, רק הונגרים כי זה הונגריה, זה דברצן עיר השנייה בגודלה של בודפסט ( Budapest). אז באמת הגעתי לשם, הלכתי לכל אורך הרחוב, ראיתי שם בריכת שחייה נכנסתי לשם והתרחצתי, כל היום הייתי במים, לא כל היום חצי יום, בצהרים הייתי רעב ורציתי לאכול אז יצאתי קצת והתלבשתי, אני רואה מסעדה, אני נכנס למסעדה, אני אומר בהונגרית, ידעתי הונגרית, אני רוצה לאכול צהרים, אז המלצרית שואלת אותי מה אתה רוצה גולש, אמרתי בסדר גולש, גולש חזיר? אמרתי כן. התחלתי לאכול ידעתי שהגולש מחזיר ובאותו רגע הלכתי לבית שימוש והקאתי את כל האוכל, זה הייתה פעם ראשונה שטעמתי את זה. חזרתי בחזרה, יצאתי הסתובבתי קצת הלכתי עוד פעם להתרחץ.

ש: איך שילמת שם במסעדה? בדולרים?

ת: לא, לא, היה לנו כסף הונגרי, היה לנו קצת כסף. אבל ה-20 דולר הוא אמר תשמור לך על מה שלא יהיה, אחרי זה שתצטרך את זה. באמת היינו צריכים את זה, זה היה ברומניה לשלם כופר. חזרתי בחזרה, באתי בחמש אני מחפש את הבן אדם אני רואה שהרכבת נוסעת. ברגע האחרון הוא בא ומושך אותי ואומר לי תעלה על הרכבת קח כרטיס ותיסע ואומר עד התחנה האחרונה. עלינו בערך בחמש אני רואה פתאום שעולים ג'נדרמניים וגרמנים עולים שם ומבקשים תעודות, אני נבהלתי, פחדתי, התחלתי לברוח מקרון לקרון, נכנסתי לשירותים העיקר שלא ראו אותי. עד שהגענו לסוף היה תשע בערב.

ש: היית יחד עם הבחור הזה או לבד?

ת: עם המבריח? בטח עם המבריח. אז גמרנו הכל , ירדנו אז הוא בא המבריח לוקח אותי, פתאום אני רואה שמתאספים עוד, לא רק אני היו שם שבעה בחורים ואיזה בחורה בניהם, אני לא ידעתי. אף אחד. פתאום אני גיליתי בן דוד רחוק בחור, עכשיו היה בקיבוץ מעגן מיכאל הוא היה מדריך שם הוא היה פעם עם פאות וכל כך דתי הוא בא מטעם "השומר הצעיר", אז אני שואל אותו מה אתה עושה כאן? אז הוא שואל אותי מה אתה עושה כאן? זאת אומרת הייתה לנו בריחה משותפת. אז אחר כך הגענו. הוא התחיל לקחת אותנו לאיזה בית.

ש: לאן הרכבת הגיעה?

ת: למקום, אני לא יודע את המקום, זה ליד הגבול של הרומנים, עיירה ליד הגבול הרומני. וליד הגבול הרומני היו כל מיני מחסומים של המשטרה. אז הוא הוביל אותנו ועברנו שלוש פעמים גבולות של משטרה, ועברנו אותם.

ש: עברתם ממש במחסום?

ת: היו מחסומים ועברנו את המחסומים, אז כנראה שלא היה חשוד, היה עשר בלילה. עברנו את המחסומים הכניסו אותנו לתוך בית, זה היה במוצאי שבת, אני זוכר את זה כל כך טוב כמו עכשיו, נתנו לנו מקום לישון, למחרת בבוקר נשארנו בתוך הבית. בעל הבית היה כנראה סובוטניק שאהב יהודים.

ש: זה כבר ברומניה, כבר עברתם את הגבול?

ת: הונגריה, על יד הגבול, זה בגבול הונגרי. והיינו כל השבת שם, אני זוכר, ששכבנו היה שקט, אנחנו כל כך שמחנו, אני זוכר, והוא אומר מכאן אנחנו עוברים את הגבול, אנחנו כל כך שמחנו, בא אחד ואומר כל

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

אחד יוציא את כל הכסף ההונגרי מה שיש לו ניתן לו מתנה. כל אחד הוציא מה שהיה לו, את הכסף, נתנו לו מתנה. מוצאי שבת התחלנו לעבור את הגבול, היה לנו מבריח אחד על שבעה אנשים, התחלנו ללכת ללכת, בלילה אחד הלכנו 40 קילומטר בשדות, אבל עוד לא הגענו לגבול, היו כלבים, היה לנו מזל, הלכנו ברגל לכיוון הגבול, התחיל להיות בוקר, הוא ידע כנראה את המקום, אז נכנסנו ביום ראשון בבוקר, לא זה היה יום שני בבוקר, כי ביום ראשון זה היה בלילה, לקח אותנו באמצע השדה, נשארנו לישון שם בלילה באמצע השדה, כשהתחיל הערב המשכנו ללכת הלאה, הלכנו עוד לפחות 40 קילומטר , הגענו לקראת בוקר, אז הוא אומר לנו, זה שהעביר אותנו, אומר יש לכם מזל, אנחנו נמצאים עכשיו ברומניה, אין לכם מה לפחד. אנחנו באמת שמחנו והוא הכניס אותנו לכפר, לבית יהודי ברומניה, ונשארנו שם בערך שבוע ימים כל הקבוצה ואמרו לנו עכשיו אנחנו נעביר אתכם לבוקרסט ( Bucuresti).

ש: אתה זוכר את השם של המקום הזה שהייתם שם?

ת: ברומניה? אני זוכר שזה היה ליד נוידבר , כפר ליד נוידבר זה מה שאני זוכר, אבל את המקום אני לא זוכר.

ש: לפני שאנחנו מגיעים לרומניה, רציתי לשאול אותך, מה אתה זוכר מהתקופה או מהימים שבהם הגרמנים נכנסו כבר לבודפסט ואם זה השפיע עליך באיזשהו אופן?

ת: אני חושב שזה השפיע עלי מאוד כי ראיתי כבר צבא גרמני נימצא שם, וזה כל-כך השפיע עלי כי התחילו להיות בבודפסט ( Budapest) , התחילו להסתובב נירושים של צלב החץ, ואנשים כבר התחילו לפחד וכבר לא הסתובבו כל כך, וממש היה כבר פחד, אבל בכל אופן זה עוד לא היה עד שהתחילו לרכז אותם, כשהתחילו לרכז אותם במחנה את יהודי בודפסט ( Budapest) אני כבר לא הייתי, אני כבר הייתי אז בבוקרסט ( Bucuresti). כי אני, באותו רגע שהגעתי לרומניה אחרי בערך שבוע ימים אמרו עכשיו ניקח אותך נתנו לי כתובת, תיסע עם הרכבת, תיסע לבוקרסט ( Bucuresti), אז אני אמרתי לו: איך אני אסע? אין לי תעודות, אין לי שום דבר, אמרו לי זה מסודר, נכניס אותך לקרון של הדואר.

ש: רק אותך או כל השבעה האנשים שהיו שם יחד איתך?

ת: כולם, לאט לאט התחילו להעביר את כולם, אני לא זוכר, אני זוכר רק אותי. נכניס אותך לקרון של הדואר, כל פעם לאט לאט לקחו אותנו. הכניסו אותי לקרון של הדואר ונסעתי, הגעתי לבוקרסט ( Bucuresti), ירדתי, ואז באמת הגעתי למקום, זה היה בית יהודי, הייתה שם קבוצה של 15 אנשים יהודים שהיו פליטים, ואנחנו נשארנו שם וככה קיבלנו אוכל, היינו מקבלים שם אוכל, וזה הכל היה מאורגן דרך האונר"א שזה היה מאורגן דרך הג'וינט, היה מסודר שהיה לנו איפה לאכול תמיד הינו הולכים. אבל אמרו לנו כל הזמן אל תסתובבו ברחובות למה כי יבואו שם הרומנים, יבואו שם המשטרה הרומנית ויתחילו לבקש תעודות, אפילו נתנו לנו תעודות רומניות, נתנו לנו מזויפות, אבל בכל אופן זה סכנה, אל תסתובבו ברחובות. אנחנו באמת לא יצאנו לרחובות, היינו שם כמה חודשים. אבל פעם קרה לי באמת מקרה, שיצאתי והייתה לי תעודה מזויפת ופתאום ניגש אלי, כנראה שהם הבינו שם השוטרים הרומנים, הוא ביקש ממני שאני אתן תעודה, אני נותן תעודה והוא אומר לא לא, אתה לא בסדר בוא בוא.

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

אז אמרו לנו שבמידה ומשהו ייעצר אז אפשר לשחד אותם, את הרומנים, אז לכל אחד נתנו 5-10 אלף לאיי בכיס, במידה ויקרה לך משהו תיתן להם את הכסף וישחררו אותך. אז באמת פעם היה לי מזל כזה, שבמקרה הוא עצר אותי ואני לא ידעתי כמעט לדבר, אז אני אמרתי לו כסף, אני אמרתי לו ככה, אז הוא אמר בסדר כסף, אז אני שואל אותו כמה אז הוא מראה לי 15 אלף, אמרתי לו אין לי 15 אלף, זה היה מאורגן ככה, אז אני אומר לו אני אתן לך 5, הוא אומר לא לא לא אומר 10, אז אני הוצאתי 10 הוא זורק אותי ואומר לך. מאז אני לא רציתי לצאת ולא שום דבר. אז חיכינו שם, היינו כמה חודשים עד שהגרמנים עזבו, כשהרוסים התחילו להתקרב הגרמנים עוד היו אז בבוקרסט ( Bucuresti).

ש: באותו בית נשארתם?

ת: באותו בית נשארנו, היינו כל הזמן, במשך התקופה הצטרפה אלינו עוד קבוצה גם כן מהאזור שלנו מהקרפטים גם כן שברחו, אז הביאו אותם גם כן, אז הינו קבוצה מגובשת של 15-20 בחורים. אז החלטנו שאנחנו רוצים להקים קיבוץ, שם באותו מקום החלטנו שאנחנו רוצים להקים קיבוץ. אז התחלנו לדבר יש עוד בחור אחד, עם עוד שניים, התחלנו להתחבר ביחד כמה קבוצות והתחלנו להכיר אחד את השני, ממש קבוצה, והיינו מאוד שמחים, אנחנו מקימים קיבוץ. אנחנו נקים קיבוץ וניקרא לו בשם "פרונקה" על שם איזו חברה מישראל, ניקרא לקיבוץ "פרונקה".

ש: אתם למדתם על הקיבוץ בתנועה כשאתם הייתם בדרור הבונים?

ת: כן, בדרור הבונים למדנו. ניקרא לקיבוץ בשם "פרונקה", בסדר. אחרי שהגרמנים עזבו את בוקרסט ( Bucuresti)

ש: באיזה שנה?

ת: זה היה בשנת 45, הגרמנים עזבו את בוקרסט ( Bucuresti), אז אנחנו כבר השתחררנו, אז אנחנו הולכים להקים קיבוץ. איך אנחנו מקימים? לא היה לנו שום דבר, הלכנו לג'וינט, אז הם אמרו נראה תחכו.

ש: בעצם זאת אומרת, מה שאתה אומר לי, שכל השנים האלו אתה היית כאילו בהתכוננות לעלות ארצה?

ת: בטח, כן. התכוננתי לעלות ארצה, כל הזמן. באותו רגע שהתחלנו להקים קיבוץ, אז ניגשנו לקונסוליה הצ'כית ואמרנו שאנחנו פליטים מצ'כיה ואין לנו איפה להיות, אז הם נתנו לנו וילה בבוקרסט ( Bucuresti) ברחוב במריה רוזטי נתנו לנו וילה שאנחנו נישאר שם.

ש: למה בחרתם דווקא לפנות לשגרירות הצ'כית?

ת: שיתנו לנו מקום איפה להיות.

ש: כן, אבל למה דווקא מהשגרירות הצ'כית?

ת: כי אנחנו מצ'כיה, אנחנו אמרנו שאנחנו מצ'כוסלובקיה, ההונגרים כבשו את זה אבל אנחנו צ'כים, למעשה נולדנו בצ'כיה, היו שם כמה מקומות , היה אחד מחיסט והיה מכל איזור הקרפטים. אז נתנו לנו את המקום הזה ואנחנו מאוד שמחנו, וזה היה מקום מאוד יפה. אז התחלנו לארגן, כל אחד שבא, תמיד שבאו לבוקרסט ( Bucuresti), היה אז גם שליח של צנחן שקוראים לו נדמה לי יואל פלגי, אני לא זוכר,

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

היה שליח שהוא עזר לנו, והתחלנו להתארגן והיה עוד משהו שבא נידמה לי מישראל, והתחיל ללמד אותנו עברית וכל מיני דברים, התחלנו ללמוד. אז התארגנו שם בוילה הזאת, ואחר כך אמרנו שאנחנו רוצים לעלות לישראל, אז אמרו בסדר אנחנו נארגן לכם. בסוף זה היה באמת אחרי כמה חודשים שהיינו בקיבוץ הזה, אמרו לנו אנחנו סידרנו לכם ויזות ותוכלו לנסוע לישראל.

ש: באיזה שנה?

ת: זה היה בשנת, זאת אומרת לצאת מבוקרסט ( Bucuresti) ולהגיע לאיטליה Italy)). זה היה בהתחלת 1945. החלטנו שאנחנו נוסעים, קיבלנו את הסרטיפיקטים ואנחנו צריכים לנסוע לעבור את הגבול, אז אנחנו החלטנו דבר ראשון לנסוע דרך בולגריה. אז באנו לגבול הבולגרי, אני זוכר שנסענו עם רכבת הגענו לגבול הבולגרי, למקום הזה קראו, אני לא אשכח רוש צ'וק , ואנחנו באים והרוסים לא נתנו לנו לעבור וזה היה כבר חורף, והרוסים לא נתנו לנו לעבור את הגבול, כבר לא נתנו לצאת, הרוסים כבר שלטו אז. אז לא הייתה לנו ברירה ישבנו שבוע ימים באיזה מקום וחזרנו בחזרה לבוקרסט ( Bucuresti) לאותו מקום חזרנו בחזרה והתחלנו לחפש. בנתיים כשאני היית בבוקרסט ( Bucuresti) אז התחלנו לחפש, אז אני החלטתי שאני רוצה לפני שאני בא לישראל אני רוצה לנסוע הביתה לראות אולי משהו נישאר מהמשפחה.

ש: כל הזמן הזה אתה לא ידעת שום דבר מה קורה?

ת: שום דבר לא ידעתי, שום דבר. נסעתי הביתה דרך בודפסט ( Budapest), אחר כך חזרתי אז כבר כל אחד נסע עם רכבות כך היה יכול לנסוע, היה בתור פליט אז לא היו צריכים שום תעודות ושום דבר. נסעתי הביתה לאפשה Apsa) ), אני זוכר את זה טוב, באתי אחרי הצהרים, אני ניגש לבית שלי ואני רואה שאין אף אחד, היה שם איזה זוג חברים שאני הכרתי אותם אז הם כל כך שמחו שבאתי.

ש: הם גרו בבית שלכם?

ת: כן, הם גרו זה שכנים. אחרי זה ניגשתי שם למקום אחר, לבית אחר , הייתה שם קבוצה של אלה שחזרו מהגטו חזרו הביתה, אז הם היו שם בבית אז התארגנו לאט לאט התחילו לבוא מהגטו. אז אני ניגשתי אליהם ואמרתי להם: תראו אני נוסע לישראל מי שרוצה אני יכול לקחת אותו, אנחנו מקימים קיבוץ תבואו איתי, כי אני מאורגן כבר, יש את הכל מסודר. דרך אגב, עוד לפני זה כשהיינו בבוקרסט ( Bucuresti) אז היינו כבר כל כך מאורגנים בתור קבוצה, ורצינו לראות מה זה קבוצה, אז נתנו לנו איזה כפר שוואבי ליד נוג'י וארוד, נכנסנו לשם ולא היה אף אחד, אני זוכר שבאנו אני ועוד שני חברים שהיינו מהקבוצה כבר , באנו לראות אולי היינו יכולים להקים שם בבת אחת איזה קומונה ביחד אבל ראינו שלא נישאר שם אף אחד הכל הכפר היה ריק, היה שם איזה בית חרושת לרהיטים, אני זוכר שמכרנו את הרהיטים, היינו לבד, נתנו לנו את הכל, לקחנו שני מליון ליי והבאתי את זה בחזרה לקיבוץ לחבר'ה, היינו מאורגנים כבר כקבוצה, עכשיו יש לנו כסף נוכל לנסוע ושיהיה לנו כסף בשביל לחיות. אני ועוד שניים אחד עוד חי והשני נפטר.

ש: זה מתי שהייתם בוקרסט, מהקומונה?

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ת: כן מתי שהיינו בבוקרסט ( Bucuresti). לאחד קראו שטיינברג יוסף מחיפה, הוא נפטר ואחד שמואל רוזנבויים. אנחנו חזרנו בחזרה, ואני אמרתי להם אני נוסע הביתה לראות אולי משהו נשאר. באתי הביתה ראיתי שאף אחד לא נשאר מהמשפחה. אז נסעתי לסיגט.

ש: איפה אפשר היה לברר שם מי חזר, לא יכולת לברר שום דבר?

ת: שאלתי, לא יכולתי לברר שום דבר אמרו לי שלא יודעים, אף אחד לא נישאר, אז הרגו את כולם בשנת 41, כי אלה שחזרו לקחו אותם למחנה, לקחו אותם לאושוויץ, היה מקום אחר, ב- 44 לקחו אותם, כי בסוף ב- 44 אז לקחו את כל היהודים ושלחו אותם למחנה.

ש: כן, אבל המשפחה שלך כבר לא הייתה שם?

ת: המשפחה כבר לא הייתה שם. ואבא שלי בנתיים, לא ידעתי, אז התעניינתי מה עם אבא שלי, אז אמרו לי שבסולודפנה שם יש אחד שחזר מהפלוגה של אבא, אז אני הלכתי לשם לפני שנסעתי, שאלתי אותו מה נשמע, אמרתי לו תראה אני הבן של פרידמן שמעון, אני הבן וולף קוראים לי, רציתי לברר מה עם אבא שלי אולי אתה יודע, אז הוא אומר לי אני הכרתי אותו טוב אבל שתדע לך אף אחד לא נישאר אני נשארתי היחידי, אמרתי לו מה עשיתם איפה הייתם? אז הוא אומר ההונגרים לקחו אותם ושלחו אותם לפרק מוקשים על-יד הגבול הרוסי, וככה כל אחד נהרג, במקום לפוצץ מוקשים אז הם נהרגו על המוקשים. אז הוא אומר שתדע לך אף אחד לא נישאר רק אני נשארתי. אז ידעתי מה שקורה. שבאתי לסיגט אז מצאתי איזה בת דודה שלי, היו שניים מכירים.

ש: אחרי שעזבת את הבית, אחרי שעזבת את אפשה נסעת לסיגט?

ת: נסעתי לסיגט ואמרתי להם, לפני שבאתי ארצה, לפני שעמדתי לבוא לאיטליה Italy)), אז אמרתי להם מי שרוצה לבוא אני לוקח אתכם ובואו ניסע לישראל, אז אחת רצתה לבוא והשנייה לא. ולקחתי אותה, נסענו בחזרה לבוקרסט ( Bucuresti). בבוקרסט ( Bucuresti) אחר כך נסענו עם כל הקבוצה שחיכו לנו, נסענו דרך יוגוסלביה. עברנו את יוגוסלביה, הגענו לליובליאנה , משם הגענו לגבול של איטליה Italy)) טרייסט, נכנסו לטרייסט בהתחלה לא נתנו לנו כל-כך לעבור אז הגענו לאיטליה Italy)), ואחר כך המשכנו מאיטליה Italy)) באנו לג'וינט כמובן, במשך הזמן הזה ונתנו לנו לאכול כמו תמיד, התארגנו ככה, נסענו למקום לדרום איטליה Italy)), קוראים למקום הזה טריקזה שם היינו כבר מאורגנים היינו קבוצה, היינו מאורגנים כבר לעלייה לארץ. בטריקזה באו כבר מדריכים שהיו מהצבא של הבריגדה, היו חיילים שהשתחררו ואחר כך חזרו לשארית הפליטה בכל מיני דברים בעזרה, בלימודים ובכל מיני דברים. אז שהיינו שם בטריקזה למדנו עברית, היה מורה שלימד אותנו עברית, ועשינו התעמלות, היינו ממש קבוצה, והיינו קבוצה מגובשת. אמרנו שאנחנו רוצים להקים את הקיבוץ הזה שקוראים לו "פרונקה". ישבנו כמה חודשים, פתאום בא שליח אחד, יש לי כאן בספר אני הבאתי ספר של איטליה Italy)) כל מה

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

שעברנו, אז הוא אומר לי, היות ואתם קבוצה טובה, אני רוצה לקחת אתכם שתתגייסו לפלמ"ח, אנחנו נאמן אתכם, ואתם אחר כך תתגייסו ותהיו בהגנה בפלמ"ח. אז נסענו במשאית והגענו לצפון איטליה Italy)) אחרי מילאנו, וקוראים למקום הזה, אני חושב, בפונטה? בספר כתוב, והגענו לשם ושם התארגנו, ושם גייסו אותנו. אנחנו התחלנו לעשות אימונים, היינו ממש כמו חיילים, הבאתי כאן תצלומים של הבניין איפה שהיינו כל הפלוגה, והיינו במקום הזה כמעט שנה שלמה. עשינו התעמלות ולמדנו מה זה שדה, כמו חיילים ממש.

ש: זה ב- 46, נכון?

ת: זה היה ב- 46. מאיתנו גייסו אחר כך שהייתה ההסתדרות הציונית, אני זוכר בשוויצריה היה כנס של ההסתדרות הציונית, אז לקחו מדריכים מאיתנו וגם שומרים מאיתנו, אנחנו עשינו את כל ההתעמלות, מה שאפשר לעשות באימונים, וריצות בבוקר ממש, בדיוק כמו כאן, כמו הצנחנים כאן לימדו אותנו. מי שהדריך אותנו היו חיילים שהשתחררו מהבריגדה ונשארו בשביל לגייס אנשים. בסוף אחרי כמה חודשים, אחרי שמונה חודשים, עברנו גם אימוני ירי וירינו, והשביעו אותנו להיות חיילים של צבא הגנה לישראל. עד היום יש לנו בבניין הפלמ"ח בת"א יש לנו מצבה גדולה ורשום על שמינו. לפלוגה שלנו קראו "מצ"ב".

ש: מה זה היה, מה הם ראשי תיבות?

ת: אני צריך לראות את זה בספר, הבאתי את הספר לכאן, אני לא זוכר טוב. העיקר, שנשארנו, ואחר כך אמרו לנו, אחרי כמעט שנה, עכשיו אנחנו נשלח אתכם לישראל. העיקר, לקחו אותנו, הביאו אותנו למקום ליד האונייה, אמרו לנו אתם תיסעו למטפונטו, נמל מטפונטו, אנחנו נישאר שם, ומשם אנחנו נבוא לישראל. ארגנו אותנו בשתי אוניות, הייתה אוניה אחת שקראו לה שושנה שבתאי לוזינסקי, השיר שושנה שושנה זה שיר על האוניה שלנו המפורסמת, הייתה אוניה בשם שושנה, סוזנה קראו לה, והייתה שם אוניה אלברטינו שהייתה למעשה אוניה קטנה, אוניית סירה. אנחנו הפלוגה עלינו על אוניה אלברטינו ושושנה הייתה אוניה שהכניסו בא 650 פליטים, והייתה כבר מלאה. אז החליטו ששתי האוניות יפליגו ביחד כי הייתה סכנה שאלברטינו תטבע בים כי הייתה כמעט שבורה. הפלגנו על שתי האוניות ושתי האוניות נסעו ביחד, וגם עשו את זה ביחד, כי האנגלים תמיד היו שולחים אווירונים לסייר לאורך הים לראות עם יש איזו אוניה עם מעפילים בשביל לקחת אותם. זה היה בתחילת 47. הפלגנו אחרי שבוע ימים, לפני שהגענו ארצה עברנו דרך יוון והייתה סערה גדולה מאוד, ענקית, ואנחנו ראינו שהאוניה שלנו של 150 שהיינו כל הפלוגה עומדת לטבוע, מההגנה החליטו להעביר אותנו לאוניה של שושנה שבתאי לוזינסקי, הצמידו את שתי האוניות ביחד ועלינו על האוניה של שבתאי לוזינסקי, שושנה, אבל אמרו לנו שאנחנו צריכים לכסות את האוניה הזאת עם ברזנט אם יבואו איזה אווירון, הוא יחשוב שזאת אוניית מסע ולא אוניית מעפילים. אנחנו ניקינו את כל הסיפון, ואנחנו עלינו רק על הסיפון 150 בחורים. נסענו נסענו הכל היה בסדר, לא היה לנו איפה להיות באונייה אז שמו אותנו בפרוזדורים של האונייה, באונייה היו 4-6 קומות של חדרים שאנשים היו ישנים. לפני שהגענו ארצה, אז פחדנו שלא יגלו אותנו אז לא נתנו

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

לאנשים לעלות למעלה. כשאנשים היו צריכים לעשות את הצרכים היו עושים למטה, אנחנו היינו צריכים לנקות את זה, כי נתנו להם לעלות רק בלילה כדי שהאנגלים לא יגלו אותנו, ואנחנו גם לא עלינו למעלה, פשוט מאוד עמדנו בפרוזדורים, ישבנו ולא נתנו גם לנשים לעלות, אז קרו מיקרים שהייתה אישה שהייתה הרה והפילה.

ש: האלברטין הפליגה או שהיא המשיכה ללוות אתכם?

ת: האלברטין נשארה שם, אני לא יודע מה שקרה, אני חושב שהיא טבעה, היא הייתה רעועה כל כך, כשאנחנו עברנו מאלברטין לאונייה הזאת, לפני זה הסערה הייתה כל כך גדולה שהיה בא גל עובר בצד אחד ועובר לצד השני. האונייה הגיעה ארצה, ובינתיים לא גילו אותנו, אז החלטנו במקום לעבור את סואץ ולהגיע לחיפה, אז החליטו לעבור דרך אל עריש שנגיע, אז האונייה הגיעה לניצנים. כשהאונייה הגיעה לניצנים אז כבר האנגלים גילו אותה, אז אנשים ראו כבר מה שיש, אנשים עלו כבר למעלה באונייה, אז החליטו לברוח מהאונייה מי שיכול לפני שהאנגלים יתחילו לעלות לאוניה ולקחת את המעפילים לקפריסין. אנחנו כשהיינו למעלה, אמרו לנו מי שרוצה לקפוץ לים יוכל לקפוץ ובאו בינתיים אנשי הגנה לאונייה, אנשי ההגנה ראו שלא יכולים לעזור לנו, אז לקחו חבל קשרו לאונייה, האונייה בינתיים נכנסה לתוך החור ולא יכלה כבר לזוז, וגם הכניסו את האונייה כדי שהאנגלים לא יוכלו לקחת את האונייה ולהביא אותה לקפריסין. אז באו אנשי ההגנה, והיו כאלה שקשרו את החבל ועמדו איזה 20-30 איש מאנשי ההגנה בחוף ואחר כך נתנו פקודה מי שיכול לקפוץ שיקפוץ. אז אני זוכר שאני הייתי למעלה באונייה עם עוד חבר שלי, אז הוא אומר, נו לקפוץ, אז הוא קפץ ואחר כך אני קפצתי אחריו, אני באתי עם גופיה זה מה שיש לי למזכרת גופיה ותחתונים, יחף, ככה באתי ארצה. ואחר כך באו עוד אנשים, הספיקו לרדת איזה 100-150 אנשים הספיקו לרדת מהאונייה בקפיצה ולעבור עם החבל. אבל החבל לא עזר כי הסערה הייתה גדולה שבא גל והיה זורק את הבן אדם יחף, אבל הוא זרק אותו לכיוון החוף. אני זוכר אותי אותו דבר ולידי, אני מספר את הקוריוז, הייתה איזו בחורה שבאה והייתה לבושה, והיא עמדה לטבוע, אז אני דחפתי אותה ודחפתי אותה, אחר כך פגשתי אותה בת"א איזה חצי שנה אחרי שבאנו ארצה, ואני שואל אותה את זוכרת אותי אז היא אומרת לא, את זוכרת שמשהו זרק אותך מהים? אז היא אומרת אני זוכרת, זוכרת את המקרה. העיקר שבאנו, לקחו אותנו לקיבוץ, באנו לחוף נתנו לנו קפה שחור לשתות היינו שמחים מאוד. זה היה באמצע מרץ ואני הייתי ערום עם גופייה, אבל לא היה קר אנחנו היינו צעירים רגילים לקור, ובאו לקחת אותנו אחרי שנחנו איזה חצי שעה שעה בא איזה אוטובוס לקח אותנו לקיבוץ רוחמה, היינו בקיבוץ רוחמה כמה ימים, והעבירו אותנו.

ש: את כל הקבוצה?

ת: הקבוצה בינתיים אחר כך ירדה, היות ובאו אנשי קיבוץ גבעת ברנר באו לעזור להם לרדת, אז החלטנו שאנחנו הולכים לקיבוץ גבעת ברנר. אז אחר כך נודע לנו שכולם בקיבוץ גבעת ברנר, אז אנחנו אמרנו לקיבוץ רוחמה שאנחנו רוצים לעבור לגבעת ברנר. כל הקבוצה באנו לגבעת ברנר היינו 20-30 בחורים מעט מאוד בחורות, כולם בחורים, באנו ונשארנו בגבעת ברנר. באנו לקיבוץ התחלנו ללמוד ושיעורים

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

קיבלנו והכל, אבל זה קיבוץ אז צריך ללכת כבר לעבוד אמרתי בסדר, אז לקחו אותי לעבודה, לקחו אותי לגן ירק. התחלתי לעבוד בגן ירק, כל הזמן עבדתי בגן ירק. עבדו בכל מיני מקומות, היה להם אז תעשיה של מיצים, בית חרושת למיצים. ועבדנו כולנו, זה נמשך ככה עד שהתחילה מלחמת השחרור. היינו בקיבוץ גבעת ברנר התנהגו אלינו טוב מאוד אבל ראינו שזה לא הגיל שלנו, כולם היו יותר מבוגרים, אז אמרנו בסדר ניראה מה לעשות, בינתיים התארגנו והיינו ביחד קבוצה, והיינו מאוד מלוכדים.

ש: איך דיברתם בניכם, באיזו שפה דיברתם?

ת: עברית, כי אנחנו למדנו באיטליה Italy)) ממש עברית טובה, ואני ידעתי עוד מקודם. שכחתי לספר שסבא שלי היה כל כך דתי, אז שהייתי ילד בן שבע שמונה, הוא לקח אותי על הברכיים ואמר לי אני רוצה הגיד לך משהו, איך שהוא ראה את הנולד, הוא אמר בוא אני אלמד אותך לכתוב עברית ולדבר עברית כי אתה תצטרך את זה, אני זוכר ממש עד היום איך שהוא ראה את הנולד שאני אצטרך עברית.

אז התחילה מלחמת השחרור, הקבוצה שלנו הייתה מחלקה מגויסת, התגייסנו להגנה, בכל מלחמת השחרור השתתפנו בכל הקרבות בכל הדרום, אני זוכר הדבר הראשון שכבשנו מקיבוץ גבעת ברנר, כבשנו את תל נוף וממול תל נוף היה כפר ערבי איפה שהיום יש אנדרטה של הצנחנים, כבשנו גם את הכפר הזה, אנחנו ממש השתתפנו בכל הקרבות עם נשק והכל. את בית דרס כבשנו, ואחר כך בדיוק שהמצרים התחילו להתקרב וירדו לכיוון עירק סודן, אז אנחנו נלחמנו לכבוש את עירק סודן, שלוש פעמים היו הקרבות פעמיים אני השתתפתי בקרבות עירק סודן. ואחר כך היינו בקיבוץ נגבה, כשנגבה היה במצור חודש ימים, היינו חודש ימים בהגנת נגבה השתתפנו, וכל פעם שהייתה הפסקת אש היינו חוזרים לקיבוץ ועובדים. כשהקרבות התחילו היו מגייסים אותנו וכך היינו חצי חיילים וחצי קיבוצניקים. אז ככה נשארנו כל הזמן עד שנגמרה המלחמה, מלחמת השחרור נגמרה. הייתי צעיר אז אמרו לי שאני צריך להתגייס לצבא, אמרתי בסדר. התגייסתי לצבא, עברתי עוד פעם אימונים. אני זוכר, הייתי בסרפנד אחרי חודש אמרו לי נשלח אותך לשריון, אז התחיל השריון הטנקיסטים הראשונים. אני זוכר שהייתי הטנקיסט הראשון בצבא הגנה לישראל, אז עוד לא היו טנקיסטים. אז מה עשו היו צריכים להדריך אותנו, לקחו אותנו לרמלה שם היו שריונים כמה טנקים, אז למדתי שם הייתי בקורס של שמונה חודשים ללמוד את הטנק. אז באותה תקופה כשהאנגלים עזבו אז היו שם שני קצינים שברחו עם שני טנקים קרונבל קראו לזה, ואנחנו למדנו על גם על הקרונבל, ראינו גם אחד שהיה קצין היה איתנו והוא הדריך אותנו על הקרונבל איך לירות עם התותח, הינו שם בקורס שמונה חודשים. אז היינו בצבא היה לנו באמת מאוד קשה. באותו רגע שגמרנו את הקורס עשו פלוגה ועשו גדוד, היינו בגדוד 51 שריון. היינו כל הזמן...

ש: כשהסתיימה המלחמה אתם חזרתם לקיבוץ?

ת: בטח, היינו קיבוצניקים ומשמה גייסו אותנו לצבא. אז הייתי צריך לשרת שנתיים, כל אלה שהשתתפו במלחמת השחרור הורידו להם את זה, אבל, היות והייתי קיבוצניק אז הייתי צריך לתת שנתיים. אז נתתי שנתיים צבא. במשך שנתיים הלכתי לקורס מפקדי טנקים, ובמשך הזמן של הקורס שכל הזמן נהגתי על טנק עליתי על מוקש עם הטנק שלי פעם אחת, וכשגמרנו את קורס הטנקים, אני זוכר, בא משה דיין הוא

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

היה אלוף פיקוד הדרום, ואסף אותנו ואמר אני רוצה שאתם תחתמו צבא קבע, אתם הטנקיסטים הראשונים, מפקדי טנק ראשונים ואנחנו צריכים להקים את צבא הגנה לישראל, אז אנחנו לכולנו היה כל כך קשה בצבא אז אף אחד לא רצה לחתום. אז לא הייתה לו ברירה אז גייסו ישר מחזור אחר ואנחנו היינו המדריכים שלהם של מפקדי טנקים והם נשארו והגיעו לדרגת אלוף. זאת אומרת המחזור הגיע לדרגת אלוף, אני השתחררתי אחרי שנתיים.

ש: חזרת לקיבוץ?

ת: חזרתי לקיבוץ וראיתי שבקיבוץ אני לא יכול להיות, עזבתי את הקיבוץ, קיבלתי שש לירות, אני זוכר טוב, לא היה לי מה לעשות. במשך התקופה הזאת, אני זוכר, התחלתי לחפש קרובים, ידעתי שיש לי כאן בארץ דוד ודודה. בזמן שהייתי בקיבוץ התחלתי לחפש, ידעתי שלדודה שלי יש חנות בת"א לזכוכית לפורצלנים, אז אני לא ידעתי איפה אני יכול להתחיל לחפש, נכנסתי לחנות ושאלתי יש כאן אחד ידעתי את השם שלו זכרתי בתור ילד, אז הוא אומר לי כן בסדר, בוא אני אקח אותך, הוא שאל אותי מי אני אז סיפרתי לו איך אני מגיע אליו, אז הוא לקח אותי לרחוב נחלת בנימין איפה שיש שם חנות. באתי ואמרתי לדודה, היא הייתה למעשה אחות של אמא שלי מצד אמא, ידעתי שיש לי גם דוד אז אחר כך ממנה הגעתי גם לדוד, אז היא מאוד שמחה, אמרתי שאני מהקיבוץ וטוב לי.

ש: גם הם לא ידעו מה קרה למשפחה?

ת: הם לא ידעו שום דבר ואני סיפרתי להם הכל בדיוק מה שקרה למשפחה שלי. בנוסף לזה, ממנה ידעתי שגם לאבא שלי הייתה אחות בארה"ב, אז היא התקשרה לאחות שלה גם כן דודה מצד האמא הייתה בארה"ב, וככה נודע לי שיש לי גם דודה מצד האבא שלי. ואחר כך נודע לי , ידעתי שהמשפחה שסיפרתי לך השריברים שיש שם גם משפחה מאוד עשירה בארה"ב, מאוד עשירים. אז היא נתנה לי את הכתובת, ואני כתבתי לו מכתב יפה בעברית, שאני נשארתי לבד ובאתי לישראל והכל. אז הסבא, הזקן שמע שמשהו נשאר מהמשפחה ואני, למעשה, נשארתי היחידי מכל המשפחה, הוא כתב לי מכתב, שם לי 50 דולר בתוך המכתב, וכותב לי במכתב מה אתה רוצה, אם אתה רוצה תבוא לארה"ב, אנחנו נסדר אותך בארה"ב. אחרי שהוא כתב לי את המכתב אני אמרתי שאני לא רוצה, אני רוצה להישאר בישראל. אחרי שעניתי לו אז הוא כתב לי עוד מכתב ושואל אז מה אתה תעשה כאן? אם אתה רוצה נסדר אותך, נשלח לך כסף תוכל להסתדר. אז אמרתי לו, שהייתי בקיבוץ אז התחלתי לעבוד על טרקטורים ומשאיות זה מאוד מצא חן בעיני, הייתי בחור צעיר, אמרתי לו אתה יודע מה תשלח לי משאית מארה"ב. אז הוא אומר כן אני אשלח לך משאית, למה הוא ראה את השגיאה הגדולה מאוד מה שהוא עשה נגד המשפחה שלי אז הוא רצה לכפר על זה, אז הוא אומר לי בסדר אני אסדר לך שתהיה לך משאית כאן. אז אני עזבתי את הקיבוץ ואחרי שעזבתי את הקיבוץ היה לי שש לירות, אז לא היה לי מה לעשות, איפה אני אלך, אז הלכתי לדודה שלי בת"א, ואמרתי לה אני עכשיו עזבתי את הקיבוץ, אין לי איפה לגור, אז היא אומרת שהיא מכירה משהו ברחוב לוינסקי בת"א, שהיא משכירה חדרים אז שם היא משכירה חדר, אז תשלם לה שתי לירות לשבוע או לחודש אני לא יודע כמה ותוכל לגור. אז באתי והיא הייתה יקית במקרה וגם בעלה היה יקה, אז

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

היא נתנה לי את החדר ושלמתי לה וככה נשארתי, אני זוכר. ובינתיים אני בהתכתבות עם הדוד שצריך לשלוח לי מארה"ב משאית, הוא אמר שהוא שולח לי משאית, כמובן זה לוקח זמן.

ש: הגיעה בסוף המשאית?

ת: הגיעה

ש: ומה קרה אחר כך?

ת: הגיעה המשאית ואני אמרתי לו שאני לא רוצה מתנות, אני אשלם לך. זה היה הבן של השרייברים קראו לו אדולף. עוד לפני כן הוא רצה שאני אבוא לארה"ב אז הוא בא עם הבת שלו, הוא חשב אולי יהיה איזה שידוך.

ש: אבל אתה רצית להישאר בארץ?

ת: אני רציתי להישאר בארץ, נשארתי בארץ. בהתחלה לפני שהגיעה המשאית אני עבדתי קשה בארץ, עד שקיבלתי את המשאית דרך חברת קרסו. ואני באתי לקרסו והוא קיבל אותי כל כך יפה, קרסו נתן לי הלוואה שאני אשים ארגז על המשאית, קיבלתי את המשאית ללא ארגז ואני הייתי צריך ארגז.

ש: איפה עבדת, אתה היית עצמאי?

ת: נהפכתי לעצמאי, קיבלתי את המשאית, הוא סידר לי ארגז אבל לא הייתה עבודה, היה מצב קשה בעבודה, בהתחלה היה לי באמת קשה. אני רציתי לשלם גם עבור המשאית וגם לקרסו שילמתי עבור הארגז זה עלה 2000 לירות וזה היה הרבה מאוד כסף, זה היה בשנת 51-52, הרבה כסף. אבל בכל אופן הסתדרתי, קודם שילמתי את הארגז ואחר כך התחלתי לשלם עבור המשאית. היה כאן עו"ד שהייתי כל פעם בא ונותן לו כסף שיהיה לו עבור השרייברים זה ששילם 5000 לירות אז עלתה לי המשאית, אני רוצה לשלם את כל הכסף. יכול להיות שהילדים והנכדים לא יודעים את הסיפור הזה, אבל אני אמרתי שאני לא רוצה שום מתנות. התחלתי לעבוד ובינתיים הייתי רווק. לאט לאט הכרתי אישה אחת מאוד נחמדה, החבר שלי מקיבוץ גבעת ברנר אישתו, היא הייתה אחות שלה, והיא הייתה יותר צעירה ממני קוראים לה שושנה, אישה מאוד נחמדה, והתחתנו, ב- 1956 הייתה החתונה. ובהתחלה לא הייתה לי שום עבודה, אומרים שמתחתנים זה מביא גם מזל. חיפשתי עבודה עם המשאית, התחלתי לקבל עבודה במקרה, נכנסתי ל"סולל בונה" שהייתה אז חברה מאוד גדולה, ואני התחלתי לעבוד, להוביל סחורות, הייתה נגריה מאוד גדולה של 300-400 איש והתחלתי לבנות את המדינה שלנו כאן ב- 1951, אני הובלתי את כל המשקופים והדלתות של כל הבתים מה ש"סולל בונה" בנה אני הובלתי אותם למקומות עבודה, לשכונות ולשיכונים בכל הארץ אני הובלתי, עד אילת הגעתי. ואחר כך קניתי עוד משאית, ועם שתי משאיות הובלנו ובנינו את יהודה ושומרון, אני זוכר, לכל המקומות איפה ש"סולל בונה" בנה אני הייתי מוביל. אני זוכר שהתחילו לבנות את אשדוד אז הקימו קודם צריפים, אני הובלתי את הצריפים קודם, ואחר כך התחילו לבנות את הבתים. אותו דבר בערד, התחילו לבנות את ערד, עוד לא היה כביש אפילו.

ש: אז אפשר להגיד שאתה בנית את הארץ ובנית את עצמך.

6529 VT זאב פרידמן (וולף)

ת: כן, בניתי את הארץ ובניתי את עצמי. ואחר כך בנו אני זוכר את באר-שבע ודימונה וכפר ירוחם, הגעתי עד אילת, שבנו את הבית חולים באילת, אז גם כן, את כל הארונות מה שיש בבית חולים זה מה שאני הובלתי. ואחר כך אני כבר לא הייתי מספיק כי זה היה בית חרושת ענק, אז היה לי כל כך הרבה עבודה שעזרתי לעוד אנשים שיבואו ויתפרנסו, ואני גם קניתי עוד משאית, וככה אני ביליתי את כל הזמן של החיים שלי, זה היה בקשר לעבודה. אני יכול להגיד שבניתי גם את רמת גן וגם את גבעתיים. עכשיו אני גר ברעננה, קודם גרתי ברמת גן ואחר כך עברתי לרעננה. אני זוכר שרעננה הייתה מושבה קטנה. אני בניתי את כל השיכונים, אני הובלתי את הכל. אין מקום בארץ שלא הייתי, הגעתי לצפת. כל העבודה שלי נמשכה עד שנת 78, אז כבר היה לי יותר ממשאית הייתה לי כבר עוד משאית גדולה ואני כבר הפסקתי לעבוד, לקחתי כבר נהג, כבר לא היה לי כל כך הרבה כוח. אבל רציתי להגיד שבמשך הזמן הייתי בצבא, הייתי במלחמת סיני קודם בהתחלה. אחרי שלושה חודשים שהתחתנתי אישתי נכנסה להריון, ואני הלכתי למלחמה, קרה לי שם במזל גדול, בדיוק לפני רפיח, היינו בקיבוץ ניר עם בדרום, וחיכינו שם כמו עכשיו במלחמת לבנון, חיכינו כמה ימים עד שקיבלנו את הפקודה להיכנס, ואני נכנסתי והייתי הטנק השני מכל הכוח בתור מפקד טנקים, עליתי על מוקש ונשארתי תקוע שם, ולידי היו הרבה נפגעים, נכנסנו לשדה מוקשים ליד עריש ונשארתי שם תקוע, ועד שיצאנו אספו את כל הפצועים שהיו לידי, ואחרי שיצאתי וכל הפלוגה שלי התקדמה עם השריון עד שכבשו את תל עריש, אחר כך תיקנתי את הטנק והצטרפתי לפלוגה שלי, וכל התפקיד שלי היה אחר כך לאסוף בשביל הצבא את כל השלל, אספנו איזה שמונים טנקים אספנו מכל דרך, בכל אורך אל עריש עד לגבול של המצרים.

ש: אפשר להגיד שאתם באמת בנית את עצמך ובנית את המדינה ואני חושבת שבאמת ישר כוחך.

ת: נסכם. בינתיים התחתנתי ויש לי בן ובת. הבן לא התחתן אבל הבת יש לי נחת ממנה, יש לי שני נכדים. זהו זה החיים שלי. ועכשיו אני גר ברעננה. וברוך השם, אני משתתף במשמר האזרחי כל הזמן, אפילו שאני בגיל 80 אני כל הזמן במשמר האזרחי, ואני נימצא במועדון שומע הרצאות ומשתתף בפעולות. בנוסף לזה אני ארגנתי את "בני ברית" ברעננה, ואנחנו אספנו הרבה כסף ותרמנו לחיילים משוחררים, לסטודנטים נתנו הרבה מלגות, זה מה שהחיים.

דליה מעוז: אז אני רוצה להודות לך ולאחל לך ולמשפחה הרבה בריאות ואריכות ימים ותראו הרבה נחת.

תודה רבה.

ש: יש לך איזשהו מסר שאתה רוצה להגיד מניסיון החיים שלך?

ת: אני רוצה להגיד שהחיים אז היו יותר שקטים מבחינה אחת שאנשים הסתפקו במועט ולא הסתכלו מה שיש לשכן. כי אני זוכר אז הייתה תקופה שהדלת שלנו בלילה אף פעם לא היו גנבות ואם היו צריכים משהו שיעזור אז עזרו, מה שרק ביקשו, לא היה ניכור כל כך כמו שיש היום, אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר מלוכדים וצריך שתהיה אהבה יותר גדולה ממש שיש עכשיו, זה מה שאני רוצה להגיד.

דליה מעוז: אז אני שוב מודה לך, תודה רבה.