# עקוב אחרינו
שפות
english
עברית
השואה
מחקר ואוספים
הנצחה
חינוך והוראה מתוקשבת
מוזיאון ותערוכות
חסידי אומות העולם
עדותה של שרוני (מרקוביץ) קטלין ילידת Karcag הונגריה 1921 על קורותיה ב-Kistarcsa, ב-Auschwitz, ב-Ravensbrück וב-Rechlin
Testimony
שם המרואיינת : שרוני מרקוביץ' קטלין
תאריך הראיון : 23.4.06
שם המראיינת : בינה קוטנר
שם הכתבנית : אילה הלברטל
שמות מקומות
KARCAG
BUDAPEST
KISTARCSA
AUSCHWITZ
BIRKENAU
RAVENSBRUECK
RECHLIN
שם המרואיינת : שרוני מרקוביץ' קטלין
תאריך הראיון : 23.4.06
שם המראיינת : בינה קוטנר
שם הכתבנית : אילה הלברטל
היום כ"ה בניסן תשס"ו, 24 באפריל 2006, בינה קוטנר מראיינת ב"בית ווהלין" גבעתיים את קטלין שרון מרקוביץ', ילידת Karcag, הונגריה, 1921.
ש: בוקר טוב קטלין.
ת: בוקר טוב.
ש: ספרי לי בקשה על המשפחה ב-Karcag.
ת: משפחה עם שני ילדים, אחותי, אני וההורים כמובן.
ש: מה שם אחותך?
ת: אחותי לילי.
ש: ומי הייתה הבת הגדולה?
ת: הבת הגדולה קטלין, אני.
ש: וההורים, מה השמות שלהם?
ת: אליעזר אבא וברטה אמא.
ש: ומה שם המשפחה שלה מהבית.
ת: מרקוביץ'.
ש: של אמא.
ת: הרשקוביץ'.
ש: מה את זוכרת מאבא?
ת: אבא היה חייט, ולימד אותי לתפור גם מכנסיים, עבדתי אצלו, היה בית מלאכה, וככה היינו כמו כל היהודים, לא עשירים, לא עניים, ככה חיים מיום ליום.
ש: בית המלאכה שלו איפה היה?
ת: שם ב-Karcag.
ש: בבית או לחוד?
ת: בבית, בבית חדר אחד.
ש: איך היה הבית שלכם ב-Karcag?
ת: בית פשוט, שני חדרים, שלוש, כבר לא זוכרת, נדמה לי שלוש, כי כבר היה לנו שתי בנות גם.
ש: שתי בנות שמה?
ת: לילי ו...
ש: אתן, שתי הבנות, חוץ מהמשפחה שלך, עוד מישהו גר בבית?
ת: בבית אצלנו לא.
ש: תספרי על אמא בקשה.
ת: אמא יפה בעולם, וטובה, בישלה, בשלנית טובה היה, וטובה רק, אנחנו היינו החיים שלה.
ש: איזה בית ההורים שלך ניהלו, הם היו דתיים מאוד או...
ת: לא דתיים מאוד, בשבת כן היה שבת, אבא הלך לבית הכנסת, הדלקנו נרות.
ש: תספרי לי על השבת, איך הייתה שבת?
ת: שבת לקחנו את הצ'ולנט למאפייה ו...
ש: באיזה שעה הייתם לוקחים את הצ'ולנט למאפייה?
ת: זה ביום שישי.
ש: יום שישי מתי, בבוקר, בצוהריים?
ת: אחרי צוהריים, לא יודעת, צוהריים.
ש: מי הכין את הצ'ולנט?
ת: אמא שלי.
ש: הייתה לה עזרה בבית?
ת: לא, כשהייתי גדולה, אני עזרתי, אחותי עזרה.
ש: מי היה מביא את הצ'ונט למאפיה?
ת: אני, אני עם אחותי.
ש: את זוכרת משהו מהדרך, שאת היית הולכת עם הצ'ולנט, עם סיר הצ'ולנט עד המאפייה? הייתם באזור של רק יהודים או גם יהודים?
ת: כן, כולם חברות, הלכנו, זה היה חוויה להביא את זה הביתה.
ש: והיו לכם שכנים גם לא יהודים?
ת: כן, בטח.
ש: וכשהייתם הולכים עם הסירים עם הצ'ולנט, הם היו אומרים לכם משהו בדרך?
ת: לא, הם היו רגילים לזה כנראה כבר, לא יודעת מה הם...
ש: איזה יחסים היו לכם עם השכנים הלא יהודים?
ת: היה בסדר, לא ידענו מה יהיה, אז היה בסדר, שקט היה.
ש: את הרגשת אנטישמיות פעם שם?
ת: לא, לא הרגשתי, אחר כך שמו אותי לתפור, איזו תופרת, ללמוד לתפור, היינו שמה עשר בנות, שם כבר הרגשתי שמה בנות משהו, הרגשתי שעלי, חשבתי אישית עלי, אחר כך נזכרתי, בגלל שאני יהודייה.
ש: מתי, באיזה שנה זה היה? לפני שהגרמנים נכנסו?
ת: כן, בטח, הייתי בת שש עשרה, שבע עשרה, משהו כזה, כשלמדתי לתפור.
ש: אז נחזור ליום שישי, את אומרת שביום שישי הייתם שמים את הצ'ולנט במאפייה, ומה אחר כך?
ת: אבא חזר מבית הכנסת, כשחזר, אז התחלנו לאכול.
ש: היו לכם אורחים מסביב לשולחן?
ת: בדרך כלל לא.
ש: היה לך סבא וסבתא, דודים דודות שם?
ת: לא היו סבא וסבתא, לא היו בחיים.
ש: ודודים, דודות, היו לך שם?
ת: דודים, דודות, כן, אבל רחוק, כל אחד לחוד.
ש: והם כולם גרו ב-Karcag?
ת: לא כולם, עוד אחד, עשרה אחים היו לאמא, כל אחד Budapest, פה שם, לכל אחד היה קשר.
ש: מתי הייתם נפגשים איתם, עם הדודים והדודות?
ת: לא כל כך יום יום, כי זה היה רחוק, ולא היה כסף לנסוע, ואוטו, לא ראיתי אותם, לא היה קל.
ש: היית נוסעת אליהם לבקר בקץ או איזה משהו?
ת: כן, בקיץ הלכתי.
ש: לאן?
ת: Cseszterg, זה היה איזה כפר קטן, שום דבר.
ש: מה את זוכרת משמה?
ת: שמה הוא היה פחח, מסכן, הדוד.
ש: שהוא היה מי, הדוד הזה, היה דוד, אח של אמא?
ת: האחות הייתה.
ש: אחות של אמא.
ת: כן.
ש: מה את זוכרת מהכפר הזה?
ת: ילדים היו ושחקנו, לא יותר, זה לא היה משהו מעבר.
ש: מה הייתם עושים בדרך כלל בחופשים שלכם אתם, הילדים?
ת: שיחקנו.
ש: במקום, ליד הבית או הייתם הולכים למקום אחר?
ת: קודם הייתה לנו איזה חצר, שם אמא גדלה עופות, ככה שאני זוכרת.
ש: אני חוזרת לשבת אצלכם בבית, כי את לא מספיק סיפרת, את אומרת יום שישי היה בית הכנסת, ארוחה בערב של ליל שבת, והשבת עצמה, מה עשיתם?
ת: לא יודעת, אבא הלך לבית הכנסת אחרי צוהריים או לא, אני כבר לא זוכרת, לא רוצה להגיד מה שלא נכון.
ש: את פעם הלכת עם אבא לבית הכנסת?
ת: בחגים הלכתי קצת, כן.
ש: מה את זוכרת משם, מילדה שנמצאת בבית הכנסת?
ת: שהלכנו על יד אמא, וכשהיה "יזכור" הוציאו אותנו, כמו כל ה...
ש: לא מזמן היה פסח פה בארץ, איך היה פסח שם, אצלכם בבית?
ת: אני זוכרת שעל הגג היו הכלים של פסח, אז היה משהו מיוחד שהורידו, ובחצר היה איזה באר, ורחצו את כל הדברים והסתכלנו, זה מה שזה.
ש: מצות מאיפה קיבלתם, עשיתם לבד או קניתם?
ת: לא לבד, נדמה לי קנינו, באמת מאיפה? קנינו, אולי היה ב[...], מועצה הדתית.
ש: שמה היו מחלקים לכם?
ת: לא יודעת, מחלקים בכסף או בלי כסף.
ש: והשכנים שלכם הלא יהודים, הייתם משתפים אותם בחגים?
ת: כן, נתנו להם מתנה מצות.
ש: איך הם קבלו את זה? הם אהבו את המצות או אמרו מה זה? מה זה?
ת: הם אהבו את המצות, לא כולם, איזה אחד, שנים, שכנים מסביב.
ש: וכשלהם היה חג, הם היו נותנים לכם משהו, היו מזמינים אתכם?
ת: לא יודעת, נתנו לי ביצים צבועים.
ש: וכשנתנו לכם את הביצים, מה אמא ואבא אמרו לכם?
ת: לא אמרו כלום, לא שמו לב.
ש: הביצים האלה אוכלים אותם אחר כך או זה רק ליופי?
ת: אני חושבת, אכלנו, זה היה ביצה קשה עם תמונות, עם משהו.
ש: את היית מבקרת אותם, היו לך חברות גויות שהיית באה אליהם הביתה?
ת: בדרך כלל מבית הספר רק בנות יהודיות, לא כל כך שיחקנו עם גויים.
ש: איזה בית ספר זה היה?
ת: זה היה יהודי בית הספר.
ש: גויות לא למדו שם אני מבינה.
ת: לא למדו, אבל זהה היה רק ארבע כיתות, והכיתות העליונות אני כבר למדתי ב..., לא גימנסיה, אבל רמה כזאת עוד ארבע כיתות.
ש: זה היה גם כן פרטי?
ת: זה היה פרטי, היה צריך לשלם, והייתי תלמידה טובה, קיבלתי את הנחה.
ש: מלגה קיבלת.
ת: כן.
ש: ועל ארץ ישראל בבית דיברו, בבית הספר, בבית הספר היהודי משהו דיברו על ארץ ישראל, על המקום הזה?
ת: לא, אני אף פעם לא שמעתי על ארץ ישראל.
ש: גם לא בבית?
ת: לא בבית, ולא אף מקום, רק שכבר רצינו לבוא ונרשמנו, אז שמעתי שפה יהיה די קשה וחם.
ש: מתי נרשמם, אחרי המלחמה, לפני המלחמה?
ת: נרשמנו ב1956-, ובאנו עוד שנה, ב57-.
ש: אבל לפני המלחמה את אומרת, בכלל לא שמעתם שיש ארץ ליהודים, ששמה זה...
ת: לא שמעתי, לא יודעת איפה היינו שלא שמעתי.
ש: מה למדו אתכם בבית הספר, שזה היה נחשב בית ספר יהודי.
ת: תפילות, ברכות ללחם, למים, ל..., לא יודעת.
ש: יכולת לקרוא בספר תפילה בעברית?
ת: אני כן ידעתי את האותיות.
ש: אל"ף, בי"ת?
ת: לא רצוף, אבל כן.
ש: והמורים שמה, שוב פשוט מעניין, המורים היו דתיים מאוד או..., למה פשוט...
ת: מורה עד ארבע כיתות כן הייתה יהודיה, דתית כבר, לא יודעת, אבל אחרי בית הספר כל שבוע בא רב ועשה לנו שיעור.
ש: איך הייתם מבלים?
ת: לבלות לא כל כך, לא כל כך, עם ילדים לשחק, היו לי כמה ספרים, קראתי ספרים.
ש: איזה ספרים היית קוראת?
ת: בהונגרית כמובן.
ש: ההורים שמו לב, איזה ספרים את קוראת, הם פקחו עליך? הם דאגו איזה ספרים את קוראת?
ת: אני ידעתי מה מתאים לי, לא סיפורים של ילדים קטנים, לנוער.
ש: היה מקום, שהיית לוקחת משם ספרים, ספריה? מאיפה הספרים הגיעו אליך?
ת: אחד נותן לשני, החלפנו בינינו.
ש: הייתם מדברים גם על הספרים ביניכם?
ת: כן.
ש: ההורים שלך גם קראו ספרים?
ת: נדמה לי עיתון, אבא שלי.
ש: איזה עיתון הוא היה קורא? זה היה עיתון הונגרי?
ת: רק הונגרי.
ש: באיזו שפה דיברתם בבית?
ת: הונגרית.
ש: רק הונגרית? שמעתם על יידיש או דיברתם?
ת: הם ידעו, אבל לא דיברו, לפעמים כמה מילים [...], ככה.
ש: איך אתם הרגשתם כיהודים בהונגריה, עוד לפני המלחמה, לפני שאת אומרת, שהרגשת את כל האנטישמיות, תתארי לי איך הרגשתם בתור הונגרים יהודים?
ת: טוב, הייתה לפני שלקחו אותנו, כבר לא רדיו...
ש: לא, אני אומרת עוד לפני שהתחלתם להרגיש משהו, שסיפרת קודם, שאת התחלת להרגיש צ' צ' צ', שמדברים שאת בתור יהודייה...
ת: כן, אבל לא הייתי בטוחה, חשבתי אישית אני לא בסדר, משהו לא בסדר, אחר כך, הרבה כבר אחרי, או בגלל שיהודים עשו...
ש: כן, אבל לפני התקופה הרעה הזאת, לפני שהיה הזמן הקשה, שהיה הכל רגיל, אבא קרא עיתונים, אתם הלכתם ללמוד, איך הרגשתם בתור יהודים הונגריים?
ת: לא חשבנו על כלום, הלכנו לקנות עופות, חיים רגילים, לא התעסקנו עם דברים כאלה, אני לא יודעת, אולי ההורים שלי, אבל לי לא ידוע.
ש: וכשהיה איזה משהו כמו אולימפידה שהייתה בהונגרים שמה, אתם הרגשתם גאווה בתוך ההונגרים?
ת: אפילו לא ידענו, היינו במקום...
ש: היה לכם רדיו בבית?
ת: רדיו כן.
ש: מה הייתם שומעים בדרך כלל ברדיו?
ת: גם ההונגרים מה ש..., רק אחר כך, כשכבר היה אסור, אבא שמע את אנגליה, אבל אז היה צריך לסגור חלונות והכל, שחס וחלילה שישמע, הוא שמע משם חדשות.
ש: מתי היה אסור לשמוע?
ת: אסור לשמוע כל הזמן, אסור היה לשמוע.
ש: מאיזה שנה, הרי בהתחלה היה מותר?
ת: לא יודעת, אני הייתי עוד צעירה, בת שמונה עשרה.
ש: אני מתכוונת, היה אסור ברגע שנכנסו הגרמנים או גם לפני זה?
ת: לפני זה, לפני.
ש: מתי התחלת להרגיש שזה לא כמו שהיה קודם?
ת: אותו זמן שהלכנו עם אבא לדודה, והם שנים סגרו את הכל ושמו על זה אפילו שמיכה ושמעו את הרדיו, אז הרגשתי שמשהו כבר לא בסדר.
ש: אז מה הם אמרו, מה הם שמעו?
ת: לא אמרו מה שמעו, רק הם דיברו על היטלר, על לא יודעת מה.
ש: את שמעת על זה, את בתור ילדה, וחברות שלך, דיברתם על מה שקורה מחוץ להונגריה, בפולניה?
ת: לא, לא.
ש: ידעתם מה קורה, כשהתחילה המלחמה?
ת: לא, הייתי סתומה, לא יודעת.
ש: כשהתחילה המלחמה ב39-, כשגרמניה פלשה לפולניה, שמעתם על זה?
ת: אז כבר שמענו, כן, אז התחיל הפחד, ועוד מעט באו גם אצלנו.
ש: אני רוצה לחזור, איזה חיים היו לך עד..., את אומרת, למדת בבית ספר יסודי ארבע שנים, אחר כך את אומרת הלכת ללמוד משהו שדומה לגימנסיה, כמה שנים?
ת: ארבע.
ש: ואחר כך, אחרי זה?
ת: אחרי זה נתנו אותי לתפירה.
ש: איפה זה היה?
ת: זה גם ב-Karcag.
ש: אצל מישהו מיוחד או אצל אבא?
ת: איזו אישה יהודייה.
ש: את שילמת לה כסף, שתלמדי אצלה?
ת: כן, בטח.
ש: כמה זמן היית?
ת: שנתיים, נדמה לי גמרתי שם.
ש: מה את זוכרת מהתקופה הזאת שלמדת?
ת: יום יום הלכתי, והיינו עשר בנות, למדו אותי ככה לתפור פה ושם.
ש: והרווחת גם כסף באיזשהו שלב?
ת: לא.
ש: עוד לא, רק למודים שנתיים.
ת: כן.
ש: ואחר כך?
ת: אחר כך אני עבדתי ב-Budapest, שם עבדתי בתפירה, איזה סלון.
ש: נסעת לבד? עברת לבד?
ת: נסעתי לבד, כן.
ש: איפה גרת?
ת: אחותי גם, ב-Budapest גרתי.
ש: איפה, בבית לבד?
ת: לא, זה חדר, השכרתי חדר, אצל גוי דווקא, אנטישמים גדולים, גנבו לי הכל.
ש: מה היה לך, כשגנבו?
ת: אם יש כסף, אני סגרתי את הדלת, אבל הם היו יכולים להיכנס.
ש: אז למה לא עזבת את המקום והלכת למקום אחר?
ת: לא הייתה אפשרות כל כך, אז כבר...
ש: מי סידר לך את החדר הזה לגור שם?
ת: אנחנו, לא יודעת מי, דרך פרסום או לא יודעת, לא זוכרת, זה היה מזמן.
ש: את אומרת, את גרת שם בבית הזה.
ת: עם אחותי.
ש: אחרי כמה זמן אחותך הגיעה? היא גם למדה תפירה?
ת: היא לא למדה תפירה, אבל היא למדה אבל משהו אחר כבר, לא יודעת מה, דומה לתפירה, לא יודעת מה, היא למדה משהו, מה להגיד לך, נדמה לי גם תפירה, משהו כזה.
ש: ואצל מי עבדת?
ת: עבדתי בהרבה מקומות.
ש: הם היו יהודים בדרך כלל או לא משנה היה?
ת: לא היו יהודים, למדתי תקופה, אחר כך עזבתי ועוד, עד שלקחו אותנו, משם, מהחדר הזה, לקחו אותנו ל-Auschwitz.
ש: אבל לפני זה נכנסו הגרמנים, את זוכרת מהיום הראשון שנכנסו אליכם ל-Budapest?
ת: אותו יום רצינו לנסוע להורים ל-Karcag, תפסו אותנו בתחנת הרכבת, ומאז לא היינו חופשיים.
ש: הייתה סיבה שהחלטתם בדיוק באותו יום לחזור להורים?
ת: כן, שמענו שהגרמנים באים, אז מה שיכולנו לשים במזוודה, אבל לא והגענו.
ש: מתי זה היה שנכנסו הגרמנים?
ת: 42, 43, 44.
ש: באיזה חודש זה היה, את זוכרת?
ת: כן, אני זוכרת בחודש מרץ, בחודש מרץ באו, ותפסו אותנו, ולקחו ל-Kistarcsa.
ש: אז הייתם ברכבת, הלכתם עם כל החבילות לרכבת, כשאתם עזבתם את הבית, איך נפרדתם מבעל הבית?
ת: לבעל הבית לא אמרנו מילה, סגרנו את החדר ויצאנו.
ש: איך ידעו שאתן יהודיות, כשלקחו אתכם בתחנת הרכבת?
ת: לא יודעת.
ש: עמדתם עם הרבה אנשים.
ת: כן, אמרו: "תכנסו בחדר הזה, כבר היו הרבה"...
ש: היה לכם איזה סימן, טלאי או משהו?
ת: עוד לא היה סימן, לא היה כלום, לא יודעת, פנים, לא יודעת מה.
ש: מי זה היה זה שאמר לכם תכנסו לחדר, הם היו גרמנים או...
ת: לא, הונגרים, או שוטר או לא יודעת מי היה, משהו עם...
ש: סרט.
ת: כן.
ש: עכשיו, כשאמרו לך ולאחותך: "תכנסו לשמה", מה...
ת: "תכנסו לשם, עושים לכם, בודקים אתכם, ואם בסדר אז אתם יוצאים, אם לא בסדר, נראה מה יהיה".
ש: היה לכם תעודות עליכם?
ת: יש תעודות.
ש: שבתעודה היה כתוב, שאתן יהודיות?
ת: בוודאי.
ש: אז הם הסתכלו בתעודה?
ת: עוד משהו הסתכלו כבר, אני לא זוכרת, כי היינו כמעט לא בהכרה, שמו אותנו ולא ידענו מה, רק שהייתי עם אחותי, מאז...
ש: אז שמו אתכם בצד ומה אחר כך, בתחנת רכבת זאת אומרת, שמו אתכם, אמרו לכם...
ת: משם לקחו אותנו לאיזה מחנה, לא תכף Kistarcsa, מחנה...
ש: מיד לקחו אתכם?
ת: מיד, עוד כמה שעות?
ש: וכמה נשים הייתם?
ת: מאות.
ש: וכולכם הייתם יהודים.
ת: כן.
ש: את הכרת שם מישהו חוץ מאחותך?
ת: אני לא הסתכלתי על אף אחד, לקחו אותנו לאיזה מקום, זה היה מין מחנה [...], איך אומרים? ושם היה גשם, היינו בחצר, בוץ, והיה צריך לצאת, ושוטר בכוח לקח אותנו לבית שימוש, ובערב כשכבר היה חושך, שמו אותנו באיזו רכבת, ולקחו ל-Kistarcsa.
ש: כמה זמן הייתם במחנה הזה?
ת: מהבוקר עד הלילה.
ש: יום שלם הייתם. הייתם כל הזמן בחוץ, לא היה אפילו איפה...
ת: לא, לא.
ש: ואוכל?
ת: שום דבר.
ש: שתייה?
ת: לא, לא.
ש: אז מה עשיתם?
ת: זה מה שהיה, ובערב, בלילה, חשוך.
ש: רגע, אני רוצה פשוט להבין, יום שלם הייתם בחוץ, אנשים, שקודם הייתם אנשים חופשיים, פתאום עצרו אתכם, לא אכלתם, לא שתיתם.
ת: לא, לא.
ש: היו שם תינוקות נשים מבוגרות, אנשים מבוגרים?
ת: אני לא יודעת, תינוקות היו, אני לא זוכרת.
ש: ילדים היו שם, את זוכרת? מה עשו יום שלם בחוץ בגשם?
ת: בחוץ בגשם היינו אחד על יד השני ככה, אולי היה אצלנו מים, אולי היה לחם במזוודה או משהו, לא יודעת.
ש: מישהו דיבר עם השומרים למה, מה קרה, למה עושים לכם את זה?
ת: לא היה עם מי לדבר, "אתם תהיו [...]", ככה.
ש: דיבר קשה. עכשיו, את אמרת קודם שהשומר לקח אתכם לשירותים.
ת: כן, מי שהיה כל כך...
ש: כל הזמן הייתה שמירה, אפילו לשירותים.
ת: כל הזמן, עם כמה מטרים.
ש: מי שמר?
ת: מי זה היה, לא יודעת.
ש: הם דיברו הונגרית?
ת: כן. זה היה ב-Budapest.
ש: ואפילו שהייתם צריכים לשירותים, את אומרת שליוו אתכם עד השירותים.
ת: כן. ובערב, בלילה, חשוך, ל-Kistarcsa, לא ראינו איפה אנחנו, מתי, ואיפה ומה, איפה שמו, חושך לגמרי, בלי חשמל.
ש: איך הגעתם לשם?
ת: עם רכבת.
ש: הרכבת הייתה ליד המחנה עבודה?
ת: כן, זה היה לא רחוק.
ש: ומה אמרו לכם שלוקחים אתכם?
ת: שום דבר, לא אמרו כלום, איפה אמרו?
ש: אמרו לכם "אתם קמים עכשיו, הולכים איתנו"?
ת: יאללה, בפנים, בפנים וזהו, לא מדברים שאתם תהיו פה, מה פתאום.
ש: מישהו ניסה לברוח?
ת: יש מי שרוצה, תפסו, אז עוד יותר גרוע.
ש: מה עשו לו, לזה שברח?
ת: לא יודעת, לקחו למשטרה, לא יודעת.
ש: ואת ואחותך, מה דיברתם ביניכן אותו יום?
ת: מה דיברנו? פחד, מה אמא, אבא, מה...
ש: אתם חשבתם לברוח, היה איזה רעיון לברוח?
ת: לא, אני לא חשבתי לברוח, לא חשבתי, כי אני לא חשבתי, ידעתי שאני לא יכולה.
ש: אחותך מה היא אמרה?
ת: גם היא, אנחנו יחד, היינו ביחד.
ש: בכמה שנים היא יותר צעירה ממך?
ת: ארבע.
ש: ואז לקחו אתכם לרכבת, איזו רכבת זאת הייתה
ת: רכבת, לא יודעת, שמו אותנו.
ש: אבל זאת הייתה רכבת רגילה של נוסעים, שאפשר היה לשבת?
ת: זה לא רכבת כמו פה, רכבת פנימית כמו משהו, [...] משהו...
ש: רכבת מסע.
ת: משהו כזה, אני יודעת, ואז מצאנו...
ש: כמה זמן נסעתם?
ת: לא הרבה, זה היה קרוב לאיזה שעה, נדמה לי, לא יודעת.
ש: ולקחתם את החבילות איתכם, המשכתם לקחת...
ת: לקחנו את החבילות, כן, אז שמו אותנו באולם גדול גדול.
ש: אתם נסעתם שעה, מה את זוכרת מהשעה הזאת שנסעתם ביחד?
ת: לא זוכרת כלום מהפחד, מהחשוך, חושך, אין גשם, חושך, לא חשבתי כלום.
ש: וכשזה נעצר, הרכבת נעצרה, ונפתחו הדלתות, אז מה ראית?
ת: אז שמו אותנו, היה איזה שער גדול, בפנים להיכנס, והיה איזה אולם עם קש על הרצפה וסמרטוט, וכל אחד שכב שמה.
ש: הייתם גברים ונשים ביחד?
ת: לא, גברים לחוד.
ש: מיינו אתכם בהתחלה כבר.
ת: כן, רק נשים היו, בנות, נשים, בנות.
ש: היו נשים עם ילדים?
ת: ילדים לא היו.
ש: מה בלילה הראשון שם?
ת: אני קבלתי כאב אוזניים, חשבתי שאני אמות מהכאבים, ואחת שמה היה לה איזה אספירין או אקמול או לא יודעת, והיא נתנה לי, ואני יכולתי לישון על הזה, והיה לי מזל שפתאום נזל לי המוגלה, ואז הרגשתי יותר טוב.
ש: באותו לילה זה היה לך, שיצא ה...
ת: נדמה לי אותו לילה, או למחרת, כבר לא יודעת, רק איזה כאבים שהיה, משהו, זה קשה.
ש: קמתם בבוקר, אז מה היה?
ת: שום דבר, היה צריך לצאת, ונתנו חתיכת לחם לכל אחד, לא זוכרת עוד מה קיבלנו, משהו, תפוחי אדמה עם משהו, לא יודעת, לא רוצה להגיד, מה שלא נכון.
ש: באיזה כלים, היה לכם כלים?
ת: כלים? מה פתאום.
ש: אז במה נתנו לכם את תפוחי האדמה?
ת: לא יודעת איך זה, אולי איזה מין פלסטיק או נייר או לא יודעת מה, לא זוכרת. ושמה היינו שישה שבועות, משם ל-Auschwitz, עוד לא היה גטו בהונגריה, אני כבר הייתי ב-Auschwitz, בין הראשונים.
ש: את יכולה לתאר, איך עבר עליכם יום ב-Kistarcsa?
ת: לא עבר, היינו על הרצפה.
ש: היה לכם מסדרים בבוקר, העמידו אתכם, משהו?
ת: לא, שום דבר, כאילו החיות בזה.
ש: מאיפה הביאו לכם את האוכל?
ת: לא יודעת, מאיפה הביאו, נדמה לי היהודים, הג'וינט או לא יודעת מי.
ש: איך זה נראה, המחנה הזה?
ת: ענק, ענק, ענק.
ש: הוא היה מגודר מסביב עם גדר?
ת: בטח, זה בית סוהר, זה בית סוהר.
ש: זה היה פעם בית סוהר?
ת: גם עכשיו נדמה לי בית סוהר, אני לא יודעת מה עכשיו.
ש: כשאז הביאו אתכם, את היהודים שמצאו, אז זה כבר לא שימש בתור בית סוהר, זה כבר שימש אתכם.
ת: לא יודעת אחרינו, מה היה.
ש: לא, כשהיה אז אתכם, הייתם אסירים רגילים?
ת: לא.
ש: רק יהודים.
ת: רק הבנות, אני לא ראיתי אנשים אחרים, רק אני זוכרת את זה, שנתנו לחם מהג'וינט, מהאונר"א, מי יודע איך קוראים להם, ויש מי שלא אכל וזרק חתיכה, אז השוטר אומר: "אתם יכולים את זה לאכול, עוד אתם תבכו שיהיה", אז הוא כזה היה, אני לא זרקתי, אנחנו אכלנו.
ש: איך הם התנהגו אליכם, השומרים?
ת: לא היה לנו קשר, לא שום דבר, לא באו להגיד משהו, אתם..., שישה שבועות על הרצפה, חודש וחצי.
ש: בזמן הזה הייתם יכולים להחליף בגדים, להתרחץ באיזה מקום?
ת: להתרחץ זה כבר היה..., משהו היה, כי היה לנו במזוודה עוד תחתונים או משהו.
ש: להחליף. והיה סבון, מגבת? איך התנהגתם אחד אל השני? את היית עם אחותך, היו עוד קבוצות שהם היו...?
ת: כן, בינתיים, בין השבועות הכרנו מי שעל ידי שכב, זה היה כמו..., אחד על יד השני.
ש: עזרתם אחת לשניה?
ת: לא היה מה לעזור, אחד עזר שנתן לי איזה אקמול, יש שמה מי ששר בערב, ביום, פתאום התחיל לשיר.
ש: איזה שירים זה היה?
ת: אני לא יודעת.
ש: שירים מודרניים מאותה תקופה?
ת: לא יודעת, לא יודעת איזה.
ש: ואת היית שרה איתם, מצטרפת לפעמים, את ואחותך, לשירה?
ת: לא, לא היה לי חשק, רק אמא ואבא היו בראש.
ש: מה קרה להם באמת?
ת: מה שאני עכשיו אומרת, אולי כבר היה לך, לא היה...
ש: מה היה עם ההורים באותו זמן?
ת: באותו זמן, מסכנים כבר, לקחו אותם לגטו, ואומרים שאמא שלי ממש משגעת.
ש: דאגה מאוד.
ת: מאוד דאגה.
ש: ואחר כך?
ת: אחר כך לקחו אותם, לא היה שום דבר.
ש: את יודעת לאן לקחו אותם?
ת: ל-Auschwitz.
ש: יש עוד משהו שאת זוכרת מהמחנה שהיית?
ת: לא, יותר אני לא זוכרת, רק זה שהיה צריך לקום, לקום, לעזוב הכל וללכת, הכל השארנו מה שהיה במזוודה, ואני יודעת מה היה, אז שמו אותנו ברכבת ל-Budapest לתחנת רכבת, לשם באו ישר ווגונים, איך אומרים? קרונות, וכמה שנכנס בפנים.
ש: כשאתם הייתם שם בתחנה, היו עוד אנשים רגילים, שבאו לנסוע נסיעה רגילה?
ת: לא יודעת, לא זוכרת, כי אנחנו היינו בשורה, ככה, לא שתים, והלכנו, ואני לא יודעת כמה לילות וימים נסענו שם בלי אוכל, בלי בית שימוש, בלי..., זה כבר בטח ידוע, ישבנו, עשינו פיפי על המקום, לא היה מה יכולנו לעשות? לא אוויר, לא כלום, הרבה מתו בקרון, אי אפשר לתאר, זה נורא קשה. חשבנו רק אבא ואמא, רק אמא ואבא.
ש: חשבתם עליהם.
ת: בטח.
ש: מישהו היה בקרון, איזושהי אישה, או..., הייתם רק נשים שם בקרון או גם גברים?
ת: אני חושבת גם גברים, לא יודעת, את זה אני כבר לא יודעת, כי אנחנו היינו בפינה, שתים, לא הסתכלתי.
ש: היה איזה מישהו בקרון שדאג לכם, הציע לכם הצעות?
ת: לא, לא.
ש: ניחם אתכם, דיבר איתכם?
ת: לא, כל אחד לעצמו, לא היה מקום לזוז ככה.
ש: אז מה עשיתם?
ת: ישבנו, עד שלא יודעת כמה זמן, ימים ולילות הרכבת בלי לעצור, ואז פתאום פתחו את הזה, לפחות בא אוויר, לצאת, לצאת לצאת.
ש: כל הכמה ימים את אומרת בלי אוכל, בלי שתייה.
ת: לא יודעת, היה לנו קצת לחם ביד, לא יודעת, לא רוצה לשקר, להגיד מה שאני לא זוכרת.
ש: את אומרת, נפתחו הדלתות ונכנס קצת אוויר.
ת: כן, ולרדת, אז מתחיל, מנגלה עמד שמה, פה, שם, אני אמרתי לאחותי: "אם את, אני גם הולכת", אבל לא ידענו לאן, זה עוד היה חדש.
ש: כשהגעתם זה היה יום, לילה?
ת: זה היה ביום נדמה לי, צוהריים משהו.
ש: מה ראיתם, כשנפתחו הדלתות?
ת: ירדנו.
ש: כן, אבל מה את ראית מסביבך, הגעת למקום חדש, הסתכלת, מה ראית?
ת: שדה משהו, שדה, ואמרתי לאחותי: "אם את הולכת לצד ימין, גם אני, את הולכת פה, אז יחד".
ש: היה לך מושג, למה הוא ממיין, למה הוא אומר לכאן ולכאן?
ת: הם אמרו שמי שיכול, כואב רגל או משהו, אז יעמוד שמה, בצב הזה, מי שלא, מי שיכול ברגל, תעמוד פה.
ש: איך דיברו אליכם, באיזו שפה?
ת: בגרמנית.
ש: והבנת מה שהם אומרים?
ת: טוב, לא היה הרבה מה להבין, אחד אמר לשני. אז אני הצלחתי עם אחותי.
ש: הוא שלח את שתיכן לאותו מקום?
ת: כן.
ש: וידעתם לאן הגעתם?
ת: לא.
ש: לא ידעתם את השם של המקום.
ת: לא.
ש: ידעתם שזה בפולניה?
ת: גם לא, לא ידענו כלום, רק כשכבר היינו שמה, אז ידענו.
ש: אחרי ששמו אתכן באותו צד, מה קרה אחר כך
ת: אחר כך לקחו אותנו, לא יודעת ברגל או לא ברגל ל-Birkenau, זה היה נדמה לי Birkenau, והיה מבנה מבוץ או מאדמה, ארוך, ארוך, ארוך, מבנה ארוך, דלתות, לא היה דלתות, רק תאים, ובכל תא היה ארבע מיטות...
ש: דרגשים, דרגשים כאלה.
ת: לא ארבע, שתים, אחד למעלה, אחד למטה, וקיבלנו עם אחותי אחת, לא יודעת למעלה, למטה, לא היה שום דבר, רק עץ, והיה קר, לא היה בגדים, כי לקחו מהכל.
ש: מתי לקחו לכם את הבגדים, הייתן ערומות?
ת: ערומה לא הייתי, רק בבית ה..., שרוחצים.
ש: אז רגע, אחרי שמיינו אתכם, שמו אתכם בצד, זאת אומרת לקחו אתכם למקום שרוחצים אתכם.
ת: כן, קודם לרחוץ אותנו, לגזור לא לגמרי, אני לא הייתי קרחת, רק קצר, וכל היתר נתנו.
ש: כשהתרחצתם, אז נתנו לכם סבון להתרחץ?
ת: לא יודעת.
ש: מגבת?
ת: אולי משהו, לא יודעת.
ש: ואז איזה בגדים קיבלתם?
ת: אני קיבלתי אדום הפסים, מעיל משהו, לא יודעת מה, וחצאית או מכנסיים, כבר אני לא זוכרת.
ש: ונעליים, איזה נעליים היו, מהבית?
ת: מה פתאום? נעליים קיבלתי משהו עם עקב, אחר כך את זה איבדתי, אז אבדתי משהו, נפל לי, הנעליים, אז קיבלתי אחד של גבר, כמו [...], נעלי עבודה, ואחד...
ש: אחד של גבר, נעל עבודה של גבר, ואחד נעל על עקב?
ת: הלכתי ככה.
ש: ואחותך מה קבלה?
ת: גם היא דומה, כבר לא זוכרת, מה מסכנה היא קיבלה.
ש: כשקיבלתם את הבגדים האלה, כך משונים, את אומרת, נעל כזאת ונעל כזאת, מה זה עשה לכם?
ת: משהו נורא, משהו נורא, ואני זוכרת שהיו נדמה לי..., קראו את זה קויה, המקום שישנים, ורק היה משהו, חומר לא קש, משהו דומה, היה לי קר מאוד, אז אני שכבתי על הקרש, ואת החומר, את הזה, שמתי עלי, לא כל כך זוכרת [...] דברים ש...
ש: הייתם שם בבלוק הזה כשנכנסתם, הבית שנכנסתם אליו, והייתם רק אותה קבוצה שהגעתם מהונגריה או היו עוד אנשים שם?
ת: לא, הונגרים היו, אבל המדריכות או לא יודעת איך קראו להם, היו סלובקיות, הם היו יודעים גרמנית, הם כבר מזמן מסכנות היו שם, ושנאו אותנו, "אתם באתם עכשיו, אנחנו כבר כמה סובלים", והם קברו את ההורים שלהם.
ש: מי סיפר לכם על המקום הזה, מה זה המקום, כי את אומרת רק אחר כך אנחנו הבנו, מה זה.
ת: כן, שמעתי, יש בנות ששנה פה, וזה עולה מאוזן לאוזן.
ש: מה עשיתם שם כל הזמן שהייתם ב-Auschwitz?
ת: אנחנו עבדנו, היה לי מזל, שאני עבדתי בבית חרושת כל בוקר ב-Auschwitz, מ-Birkenau ל-Auschwitz ברגל, עם כלבים על ידינו, כל שתי מטר חייל גרמני, ועבדתי בנשק, בנשק, גם אחותי גם אני.
ש: מה עשית שם?
ת: היה שולחן ארוך ועם מכונה קטנה, וחורים או לא יודעת מה, העבודה לא הייתה קשה, רק הפחד הרי היה כל הזמן.
ש: מי עבד שם, עבדו שם רק אנשים מ-Auschwitz, מ-Birkenau?
ת: כן.
ש: לא היו מבחוץ אנשים?
ת: לא, לא, זה היה רק להפטלינג, לאסירים.
ש: את יכולה לספר מה סדר היום שהיה לך?
ת: כן, בבוקר מוקדם, לא יודעת, שש היה Aufstehen, קימה, ונתנו משהו, לחם, לא יודעת, מה, והולכים, שם עובדים, כל אחד היה המקום שלו, לעבוד.
ש: רק רגע, בבוקר קבלתם לחם את אומרת, ומה עוד? שתייה?
ת: פעם אחת קיבלנו ביום או בבוקר, כבר לא זוכרת, קיבלנו משהו לאכול, גם בצוהריים נתנו.
ש: שם בבית החרושת?
ת: שם בבית חרושת עמדנו בתור ונתנו משהו בצלחת, צלחת אחת, ככה קערה, ואנחנו שבע, שמונה, שש, ככה, כל אחד, וזה היה חם, שורף, ולא היה זמן הרבה, ככה זה היה, זה היה בצוהריים.
ש: הייתה לך קבוצה שכל הזמן איתה את אכלת את האוכל הזה או כל פעם התחלף?
ת: זה אני לא זוכרת, היינו סביב לצלחת.
ש: איך התנהגתם, הייתם הרי מאוד רעבות כולכם, והייתם צריכות כל אחת לקחת, אבל להשאיר גם לשניה, הייתה דאגה אחת לשניה או רק את לאחותך?
ת: לא הייתה דאגה, כל אחד לקח.
ש: הייתה איזה עוד דרך שהשגתם אוכל?
ת: כן, הייתה אפשרות, לא יודעת מאיפה, יש מי שעבד, זה כבר אחרי זה, שהביאו את הקבוצות, את האנשים, לוקחים ממנה כל הבגדים והזהב והכל, ומי שיכול לגנוב משהו, בא למכור, מי שיכל למכור לחם, לא, הם לא רצו, היה להם הרבה לאכול, אז לא יודעת באיזה צורה פעם קניתי חולצה, סוודר.
ש: עם מה קנית? מה נתת בשביל החולצה?
ת: לא יודעת מה, לא זוכרת מה היה לי, משהו קניתי, לא סוודר, משהו, והחלפנו.
ש: אז את אומרת שבבוקר..., אני חוזרת לסדר יום, בבוקר אתם קיבלתם איזושהי ארוחה, היה לכם מסדר או משהו?
ת: או ביום אחד כל יום חתיכת לחם...
ש: בשביל כל היום.
ת: זה כבר לא זוכרת.
ש: אחרי שקיבלתם את האוכל, עמדתם באיזה מקום, ספרו אתכם?
ת: ספרו כל הזמן, כל הזמן, וכשבאנו הביתה אחרי העבודה, אז גם היה מנגלה, אם לא מנגלה אז במקומו, וגם יש ה...
ש: סלקציה, הוא מיין אתכם.
ת: כן, אז כל הזמן בדאגות אחותי ואני, ואיך.
ש: שמה, כשהייתם שמה, ידעת שזה מנגלה? ידעת שזה השם שלו?
ת: כן, כן, אמרו, אמרו ד"ר מנגלה.
ש: איך הוא נראה?
ת: אז היה יפה, אולי כבר מת, לא יודעת, גבר ככה גבוה, גרמני עם מדים, אבל הוא לא היה לבד, לידו עוד [...] חיילים.
ש: כל כמה זמן הוא בא ועשה ביניכם סלקציה?
ת: הוא עשה יום יום, כי יום יום אחר כך באה הרכבת, יום יום.
ש: עכשיו אתם ידעתם, מה יש שם, ב-Auschwitz, חוץ מהעבודה הזאת שעבדתם, ידעתם שיש שמה...
ת: ראינו את האש מהזה.
ש: אז מה, מתי הבנתם, שזה מה שעושים שם?
ת: אחד סיפר לשני, אז אני לא ידעתי לא עיתון ולא ספר, אחד שמע, לא יודעת מאיפה, אז הולך מאוזן לאוזן.
ש: כשאמרו לך את זה פעם ראשונה, מה הרגשת, מה חשבת?
ת: מה חשבתי? משהו נורא, לא האמנתי, לא האמנתי, ההורים שלי, אחר כך האמנתי כבר, שהיה יום ולילה, הרכבת באה והאש.
ש: אחרי שהסתדרתם בבוקר, אחרי המסדר, האכל, הלכתם לבית החרושת, כמה זמן הייתה הצעידה מ-Birkenau ל-Auschwitz?
ת: לא יודעת, פחות משעה, לא רחוק.
ש: ואז, כשהגעתם לשם, לבית החרושת, כל אחד הלך למקום שלו?
ת: כן, ואם לא עשה טוב, אז מחליפים, דווקא היה לי מזל, הייתה Aufseherin...
ש: מפקחת.
ת: איזו גרמנייה, וככה היא אהבה אותי, אני לא כל כך עבדתי טוב, אבל היא לא אמרה לי כלום, לא יודעת, למה לא עשיתי טוב, פעם שמו אותי במקום אחר, חשבתי זה הסוף, לא, שמו אותי חזרה.
ש: אתם ידעתם שאתם עושים נשק בשביל הגרמנים?
ת: כן, אחותי עבדה, היא הייתה בת שש עשרה, והיא עבדה במקום קצת יותר רחוק, אולם יותר גדול, ליד שולחן גדול, והם עשו את הפצצות הקטנות בתוך ה..., לא יודעת, מה שאם נפל, במקרה דרכו אז היה פיצוץ, היא עבדה שמה, ונפגשנו בצוהריים.
ש: מתי? באוכל?
ת: כן.
ש: איפה אכלתם? היה חדר אוכל?
ת: מה פתאום? בעמידה, ככה, בצלחת.
ש: הייתה לכם קצת הפסקה עם האוכל?
ת: עד שגומרים, וזה היה גם מזל שלי, שלא עבדתי בלילה, כי היו שתי משמרות.
ש: עבדת רק ביום.
ת: גם אחותי רק ביום.
ש: הייתה אפשרות ללכת לשירותים מתי שרצו או איך זה היה, הפרוצדורה?
ת: כן, היה צריך לבקש איזה קלוץ [...], כמו הטלפון הזה, זה קרש משהו, ואם היא נתנה, ואם אפשר ללכת, אז פעם היה לי כל כך דחוף, ולא ראיתי אותה, ואני הלכתי, ושמה גם הייתה איזו אישה ככה גרמנייה, אמרתי שאין לי הקלוץ, נתנה לי סטירה, התחיל דם מהאף, והלכתי בחזרה בלי לעשות כלום, ואומרת האישה שככה אהבה אותי: "מה קרה לך", אמרתי שנפלתי, איזה סיפור, ואז היא לקחה אותי והיה רופא, רופא הונגרי דווקא, והוא שם לי, לא יודעת, משהו.
סוף צד א' בקלטת
ש: אז היא לקחה אותך לרופא, מי הוא היה, הרופא הזה?
ת: לא יודעת את השם שלו, איש נחמד היה, צעיר.
ש: הוא היה גרמני?
ת: לא, גם הוא היה שבוי, רק הוא רופא, אז הוא עבד ככה.
ש: והוא שאל אותך, מה קרה לך?
ת: כן, ואמרתי שהיא נתנה לי סטירה, אבל היא לא ידעה.
ש: באיזו שפה דיברת איתה?
ת: בהונגרית, איפה שהאישה לא תבין.
ש: הוא היה הונגרי גם?
ת: הוא היה הונגרי, וטיפל בי, לא היה אסון, רק ירידת דם חזקה.
ש: כשאתם עבדתם שם בבית החרושת, אז מישהו אמר לכם או אתם לבד חשבתם, בגלל שאתם ידעתם שזה נשק בשביל הגרמנים, אז ניסיתם לעשות חבלה, סבוטז'?
ת: לי לא ידוע, אבל היו פולנים, פולניות, וגם גברים בתוך בית החרושת, והיה אחד מצרפת, אבל דיבר הונגרית, ואיתו ככה, כאילו במקרה עברתי על ידו, ואמרתי: "מה יהיה איתנו? איך יהיה? מה יהיה?", אז כל פעם הוא אמר משהו, שהוא נראה לי שיהיה משהו, שיבואו הרוסים, מאיפה הוא יודע? הדברים האלה, מה ששמעתי ממנו, הוא היה מצרפת, אבל...
ש: וזה עודד אותך שהוא אמר: "הנה, עוד מעט יבואו הרוסים"?
ת: כל פעם הוא אומר: "תראי, אני חושב, יהיה לנו טוב, יוצאים מפה", אבל עד שהוא אמר, מי יודע, הוא כבר...
ש: מישהו מהמקום אצלכם ניסה לברוח?
ת: לא ידוע לי, לא הייתה אפשרות, אלה שרצו לברוח תפסו אותם, תפסו אותם שתי פולניות יפות.
ש: פולניות יהודיות?
ת: כן, ותלו אותם.
ש: את יכולה לספר מה קרה שם?
ת: אמרתי לך, שהוציאו אותנו, כולם כולם, היה צריך לחצר.
ש: מאיפה הוציאו אתכם, מהעבודה או מהמיטה?
ת: מהבית בערב, ואני לא ידעתי מה זה, שהיו העמודים ולא ידעתי, חשבתי הצגה או לא בא לי לראש, פתאום הביאו את שתי הבנות היפות מאוד, הן היו פשוט יפה, וכמה זמן נתנו להם להיות שמה, על החבל.
ש: הם אמרו משהו, הבנות, לפני שתלו אותם?
ת: לא, מילה לא אמרו ככה, [...]
ש: ומה אמרו לכם הגרמנים?
ת: כל מי ש[...].
ש: זה העונש.
ת: כן.
ש: היו עוד עונשים שאת ראית, חוץ מהתליה שזה משהו, היה עוד עונש?
ת: לא ראיתי.
ש: את אמרת שזאת, השומרת בבית השימוש נתנה לך סטירה, היו עוד עונשים, שאת ראית, שעשו לכם?
ת: סטירה אני הרבה קיבלתי.
ש: על מה?
ת: כי פעם היה צריך את האוכל, האוכל היה בחבית גדולה עם שתי ידיים, ואני הייתי עשרים, עשרים וחמש, שלושים קילו, ואמרו: "תלכי שמה לתפוס אחד, ועוד אחד", ולא יכולתי, אז קבלתי סטירה, אבל פרסן, אחרי אוכל, את יודעת, לא יכולתי להרים, זה היה...
ש: פרסן זה לזלול, אבל לזלול את יודעת.
ת: כן, זה אני יודעת, אבל להרים את הזהו..., לא אסור לי אז להוריד, נדמה לי, הרביצו לי אבל לא עד דם, הרבה קיבלתי.
ש: על מה עוד?
ת: פעם היינו, לא יודעת איפה היינו כולם, ועם [...], איך אומרים, שוט, לתוך כולנו, לאחד יצא העין, לאחד לא יצא, לי לא יצא, רק קצת מכה.
ש: סתם? למה?
ת: סתם, אין סיבה למה, ככה.
ש: אחותך?
ת: אחותי גם ברוך ה' אז לא הייתה.
ש: אבל היא קבלה גם כן לפעמים מכות?
ת: פחות ממני, לא יודעת למה, כל בוקר הצל אפל, המסדר, ואני התעלפתי, לא יודעת למה, אז מסכנה היא עשתה: "מה יש לה? מה יש לה?".
ש: אחותך.
ת: אחותי, נתנו סטירה וקמתי, אני הרבה קיבלתי מכות.
ש: היית חולה שם?
ת: כן, הייתי חולה, הייתי בבית חולים, משהו כזה.
ש: מה היה לך?
ת: לא יודעת מה היה כואב לי, השתעלתי או לא יודעת מה.
ש: לא פחדת ללכת לבית חולים, לחדר חולים שם?
ת: לא.
ש: את ידעת מה עושים לאנשים שחולים?
ת: טוב, ידענו, אבל לא יודעת, זה היה בינינו, זה לא היה במצב של מנגלה, זה היה...
ש: אבל זה שאת הלכת לחדר של החולים, אז את לא פחדת שמשמה יעשו לך...
ת: לא פחדתי, את יודעת, כבר אדישים שמה, יש, יש, אין.
ש: מה את יכולה לספר על המקום הזה שנקרא בית חולים?
ת: היו מיטות גם, מיטה ועוד מיטה, ואיזה רופא, לא יודעת מי היה, איך היה, אחות, רופא, בין הבנות, בינינו, לא זוכרת, רק זוכרת הייתי, ואחותי הייתה חולה, והיא הייתה חולה מאוד, לא יודעת מה, אבל הלכתי כל יום, הלכתי לגנוב מהזבל תפוחי אדמה בשביל הקליפה ודברים כאלה, לקחתי לה.
ש: היא הייתה בבית החולים, לא את?
ת: גם אני וגם היא, אבל לא אותו זמן.
ש: וכשאת היית חולה, היא באה לדאוג לך לאוכל?
ת: גם.
ש: כשמצאת את הקליפות של תפוחי האדמה...
ת: או, אבל זה צריך גם כשרואים, אז חס וחלילה, לפעמים זורקים עגבנייה או משהו, שנורמלי יותר מהקליפות.
ש: איפה זה היה, הזבל, ליד מה?
ת: ליד המטבח, איפה שהיה מטבח.
ש: איך עשית את זה, את יכולה לספר? כי את אמרת שהיית צריכה להיזהר שלא יתפסו אותך, היית צריכה לעשות את זה מהר.
ת: איך עשיתי, אלוקים, לא יודעת איך עשיתי, אבל חיפשנו הרבה, לא רק אני חיפשנו הרבה ככה עם האצבע.
ש: וכשמצאת, אז איפה שמת את זה?
ת: שמתי ביד, לא היה לי תיק וכיס ושום דבר, ככה.
ש: מה עשית עם הקליפות, ככה אכלתם את הקליפות חי או בישלתם?
ת: כן, וכל פעם אמרתי לאחותי: "למה לא אכלנו בבית? איזה טעים".
ש: נזכרתם באוכל של הבית שם?
ת: כן.
ש: מה נזכרתם?
ת: מה הם עשו כל הזמן, איך מבשלים את הדליקט משהו, איך עושים את העוגה, קצפת, והיינו רעבים ורעבים, זה כבר לא היה ב-Auschwitz, כבר מ-Auschwitz לקחו אותנו הלאה.
ש: הייתם מדברים על איך היה האוכל בבית, מתארים.
ת: אני הלכתי רחוק, אני לא יכולתי לשמוע.
ש: אנחנו חוזרים ל-Auschwitz, את אומרת, שאת מצאת קליפות של תפוחי אדמה, את נתת אותם ככה חי ל...? הייתה אפשרות לבשל אותם?
ת: לא, לא היה, רק מה, ימי ראשון היה לנו אוכל חגיגי, תפוחי אדמה מבושלים עם קליפה, הביאו עם חבית, וככה לכל אחד עם הקליפה, עם ה..., שבור, כל אחד קיבל מזה, זה היה אוכל יום ראשון, היה טוב.
ש: מה עשיתם ביום ראשון באמת? זה היה כאילו יום חופשי שלכם.
ת: יום ראשון הייתה אפשרות להתרחץ, נשכבנו בשמש, הייתה איזו תקופה, כל מיני תקופות היו, לא היה טוב, אבל לפחות ככה ישבנו בחוץ.
ש: כשהייתם שם, בזמן החופשי הזה שלכם, שישבתם בשמש, דיברתם ביניכם, שרתם? מה עשיתם?
ת: דיברנו, אני לא יודעת על מה, אני כל פעם עם אחותי, היינו מאוד מאוד אחת על יד השניה.
ש: כשהגעתם ל-Auschwitz קיבלת מספר?
ת: כן, יש לי מספר?
ש: איזה מספר קיבלת? תגידי.
ת: 80405.
ש: ומשולש.
ת: משולש קיבלנו אנחנו הראשונים, Birkenau, היתר כבר באו, מקום אחר.
ש: איך זה נעשה, איך עשו לכם את ה...
ת: עם קעקוע, עם מחט.
ש: מתי זה היה, על ההתחלה, על היום הראשון שהגעתם?
ת: היום הראשון, כן. זה היה השם, לא אמרו מרקוביץ', אמרו 8..., ופעם לא הבנתי, וכבר עבר המספר, ואני אמרתי: "אוי, עבר המספר, לא שמעתי", אמרתי למפקד, אז נתן לי סטירה, עכשיו את תשמעי, כל פעם קיבלתי סטירה.
ש: אני רק רוצה פשוט שתסבירי, היו מקריאים את המספרים שלכם.
ת: זה היה השם.
ש: הקריאו את המספר שלך 80405, מה היית צריכה להגיד?
ת: אני לא צריכה להגיד כלום.
ש: היית צריכה להגיד "כן, זה אני" או "אני פה" או משהו?
ת: טוב שצריך לעמוד בתור, אז אמרו את המספרים, ולפי זה עומדים בתור לאוכל, לצל אפל, למסדר.
ש: הביתן הזה שאתם הייתם בו, ישנתם, איזה מספר היה, את זוכרת?
ת: לא, לא יודעת, לא יודעת.
ש: יש עוד דברים שאת זוכרת משם, מ-Birkenau ומ-Auschwitz?
ת: כן, מ-Birkenau, היינו זמן, לא יודעת כמה זמן, אחר כך שמו אותנו בבניין חדש שבנו או שזה כבר היה בנוי, שם גם היה מלא ככה דרגשים.
ש: זה היה ב-Birkenau, הבית החדש?
ת: זה היה ב-Auschwitz, נדמה לי שלא Birkenau, לא יודעת, רק המבנה, הבניין אחר, יותר חדש, והיה בית שימוש.
ש: ליד.
ת: בתוך המבנה.
ש: ואיך זה היה במקום הראשון?
ת: ב-Birkenau היה, זה באמת כדאי לרשום, זה היה כמו ככה כמה שורות של בניין מחומר לא יודעת מה, ואחד היה בית שימוש, בצורה כזאת שבאמצע, אמצע ככה, את פה גבוה, וחורים.
ש: חור ליד חור, חור ליד חור.
ת: ליד חוד, שני צדדים, גם הצד הזה, וגם הצד הזה, ובאמצע האישה שמנקה או לא יודעת מה עושה שמה, עם מקל, מישהו במקרה קצת יותר זמן, אי אפשר היה, אז נותנת מכות לטוסיק.
ש: היה צריך בדיוק בזמן שהם קבעו, ללכת לשם?
ת: לא, אפשר ללכת אחרי עבודה מי שרוצה או בבוקר, אבל לא לשבת שמה, כי נותנים..., היא הלכה שמה בין נגיד זה, זה, והיא הלכה למעלה עם המקל, וזה כבר לא היה הבניין החדש, זה כבר את יכולה ללכת לעשות.
ש: יש עוד משהו שהיית רוצה לספר על המקום הזה?
ת: לא יודעת, לא יודעת, בלי שאלה בכלל לא ידעתי גם את זה.
ש: כמה זמן הייתם שם ב-Auschwitz, Birkenau?
ת: ב-Auschwitz הייתי מחודש אפריל 44 עד ינואר 45, מינואר 45 שמו אותנו ברכבת משא, פתוח, זה היה ינואר.
ש: קרונות פתוחים זה היה.
ת: כן.
ש: זה היה ינואר, וכשאתם הגעתם זה היה אפריל, לפני הקיץ, וקבלתם איזה שהם בגדים, לקראת החורף נתנו לכם בגדים אחרים?
ת: לא.
ש: נשארתם עם אותם בגדים.
ת: אותם בגדים כן, מעיל, אז עם הפסים, היה איזה מעיל.
ש: מתחת למעיל מה היה?
ת: לא יודעת, משהו סמרטוט, לא יודעת, לא זוכרת אז.
ש: והיו בגדים תחתונים, משהו מתחת לסמרטוט שאת אומרת?
ת: נדמה לי היה תחתונים, כן.
ש: את הבגדים הייתם יכולים להחליף לפעמים? הייתם מחליפים את הבגדים?
ת: אני חושבת, עשינו כביסה ושמנו בשמש להתייבש.
ש: ונתנו לכם משהו להחליף? מה עשיתם בזמן שרחצתם?
ת: זה לא חושבת, לא יודעת.
ש: התעטפתם אולי עם השמיכה?
ת: כן, כן, רק יודעת שהיינו בחופש, יום ראשון, ועשינו כביסה ושמנו בשמש.
ש: היו לכם כינים שם, ב-Auschwitz, Birkenau?
ת: ב-Auschwitz לא היו כינים, אחרי Auschwitz הייתי ב...
ש: את אומרת בינואר, בשיא הקור, ינואר 45 בפולניה, שכל כך קר שם, את לבושה, את אומרת עם המעיל הדק שלך.
ת: והשמיכה האפורה.
ש: נתנו לכם את השמיכה גם.
ת: זה היה בלילה, מה שהשתמשנו ולקחנו, והיה שלג וקרח עלינו.
ש: נתנו לכם משהו לאכול לפני זה?
ת: לא, לא, והגענו ל-Ravensbrueck, זה רציתי להגיד לך, Ravensbrueck.
ש: רגע, אז את אומרת הכניסו אתכם לקרונות פתוחים עם השמיכה שעזרה לך קצת, והרכבת נסעה.
ת: הרכבת נסעה כמו לא יודעת מה.
ש: בקור הזה שהיה מינוס...
ת: בקור הזה מינוס, איך שהיה, יש מתים, ויש מתים שזרקו, וזהו.
ש: כמה זמן נסעתם ברכבת הפתוחה הזאת?
ת: לא חושבת שהרבה זמן, יום, יומיים, פחות, לא זוכרת.
ש: עצרו באמצע?
ת: לא, הגענו ל-Ravensbrueck.
ש: רגע, אם הייתם צריכים לשירותים או משהו גם...
ת: שירותים איפה? מה פתאום? מי מדבר, מי בכלל?
ש: ואוכל בדרך, שתייה?
ת: לא, שום דבר, לא עצרנו, לא.
ש: אם מישהו היה צמא מאוד?
ת: אז ככה, עשינו מהשלג, מהגשם, ככה עשינו.
ש: פתחתם את הפה.
ת: ואז הגענו ל-Ravensbrueck, זה מקום, משהו נורא, מיליונים אנשים שמה, מיליונים.
ש: איך קבלו אתכם ב-Ravensbrueck?
ת: שמו אותנו גם איזה ענק, מקום ענק עם ארבע, אבל לא היה רק נגיד שבעים סנטימטר שתינו עם אחותי, לא אחת קיבלה את זה.
ש: רגע, כשאתם הגעתם לשם, אז גם אמרו לכם, תלכו להתרחץ, קיבלתם מספר או משהו? או שישר נכנסתם לביתן?
ת: כן, כבר שם כבר מתחילים הכינים, אוכל משהו, לא יודעת אוכל איך היה, באה עגלה עם האוכל, כולם הלכו לגנוב משהו עם ספל, אבל לא נתנו, אוכל רתח, ו...
ש: היה לכל אחד ספל?
ת: לכל אחד היה משהו.
ש: מה היה לך?
ת: לא זוכרת מה היה, כמו פח משהו.
ש: ספל מפח.
ת: משהו כזה.
ש: לאחותך גם היה ספל לחוד?
ת: כן, היה ספל לחוד, ולא זוכרת הרבה, כמה זמן היינו.
ש: רגע, עכשיו את אמרת שכשנכנסתם ל-Auschwitz הייתה לך בסוף נעל אחת נעל עבודה גברית ונעל עם עקב.
ת: אבל אני חושבת שאני טעיתי, זה לא בתוך Auschwitz היה, אלא בדרך, כשנפלו לי הנעליים, אז נתנו לי משהו ממה שהיה שם, אני חושבת שטעות עשיתי, זה לא בתוך Auschwitz.
ש: בתוך Auschwitz מה היה לך, נעליים מהבית?
ת: לא, מהבית שום דבר, נעליים נדמה לי עקב או...
ש: וכל הזמן הלכת עם נעלי העקב האלו לעבודה וחזרה?
ת: או עקב או נעלי גבר, משהו כזה לא נורמלי.
ש: כשהגעת ל-Ravensbrueck איזה נעליים היו לך?
ת: אני לא יודעת, משהו נורא היה ב-Ravensbrueck, לא יודעת איזה נעליים היו, היה משהו על הרגל, אני לא יודעת, לא זוכרת.
ש: זה היה מאוד קר, היה חורף של אירופה, היו לך גרביים, היה לך משהו שחימם לך את הרגל?
ת: משהו גרב היה לנו, לא יודעת, לא זוכרת את הלבוש שלי. אני רק יודעת שהיינו רעבים מאוד מאוד מאוד, ולא היה לי לישון מקום, אז ישבנו אחותי, ראש שמה ורגל פה.
ש: מה עשיתם שם, היה לכם עבודה?
ת: לא, שום דבר, ישבנו בתוך המיטה, בתוך הדרגש, מאחר שהרוסים באו, אז לקחו אותנו.
ש: כמה זמן הייתם שם ב-Ravensbrueck?
ת: לא יודעת כמה זמן, שבוע, יותר, לא יודעת בדיוק, לקחו אותנו לתוך גרמניה, למעלה בצפון, איזה מין מקום, שדה תעופה, היו מטוסים צבאיים שמה.
ש: איך לקחו אתכם?
ת: בתוך רכבת או לא יודעת.
ש: ברכבת.
ת: כל פעם רכבת, ושמה אותו סידור המיטות, אותו דבר, רעבה, מלאה כינים, כינים פה, כינים שם.
ש: כשהגעתם למקום החדש, אז נתנו לכם להתרחץ, להוריד את הכינים, להתנקות?
ת: לא.
ש: נשארתם איך שאתם, עם אותם בגדים?
ת: כן, כן.
ש: לא נתנו לכם משהו אחר.
ת: זאת הייתה איזו מפקדת שהיא לקחה אותנו בבוקר רחוק רחוק לאיזה יער, שהיה צריך כל מיני יבש על עצים...
ש: זרדים, עצים יבשים.
ת: כן, כן, וזה היה כמה ימים, רק אני זוכרת שאני הלכתי בבוקר, היה צריך לשיר, שאני לא הייתי ככה בהכרה, הלכתי, לא ידעתי איפה, מה, מי, את זה אני זוכרת...
ש: היא אמרה לכם איזה שיר לשיר או מה שאתם רציתם שרתם?
ת: אני חושבת שהיא אמרה משהו.
ש: ומה שרתם, בגרמנית או הונגרית?
ת: גרמנית, טוב, אני לא יודעת, מה ששרו, מממ ככה.
ש: איך קראו למקום הזה, את זוכרת? למחנה הזה.
ת: מחנה נדמה לי Rechlin, אם אני אומרת טוב, ושם היה בחודש, לא יודעת כבר איזה חודש, שיצאנו...
ש: לפי מזג האוויר את יכולה לדעת, זה היה חורף קשה או כבר התחיל האביב?
ת: לא היה חורף כל כך קשה, לא, אז כנראה שהיינו ב-Ravensbrueck יותר, כי שמה כבר יש מזג אוויר טוב.
ש: ב-Rechlin כבר יותר טוב.
ת: כן. ועבדנו, חלק עבדו במטוס משהו, לא יודעת מה אספו, ואנחנו הלכנו ליער.
ש: כל יום?
ת: כל יום.
ש: הייתם רק בנות שהלכתם ליער?
ת: רק בנות.
ש: תתארי לי מה הייתם צריכים לעשות שם, ביער?
ת: אני אומרת לך, אספנו את היבש של ה...
ש: עצים שנפלו או עצים שהיו על ה...
ת: שנפלו מהרצפה, אני יודעת מה, בשביל מה זה, תגידי? זה רק תעסוקה שיהיה.
ש: הייתם צריכים להחזיר את זה בחזרה למחנה? מה עשיתם?
ת: לא, להשאיר שמה.
ש: בערמה.
ת: כן.
ש: כמה שעות ככה עבדתם שם ביער?
ת: מהבוקר עד הערב.
ש: קיבלתם שם אוכל?
ת: אני חושבת לא, נתנו לנו לחם כל יום, מחלקים שמה.
ש: מתי, בבוקר, בערב?
ת: יכול להיות בבוקר, לא יודעת, רק אני יודעת שמאוד מאוד מעט, אולי שלוש ככה פרוסות קטנות, ואני שמתי בלילה, ולקחו לי, גנבו לי.
ש: רצית לשמור את זה למחרת היום.
ת: כן.
ש: אז מישהו גנב לך את הפרוסה.
ת: כן, מתחת הראש, אבל ישנו כל כך עמוק מעייפות...
ש: את השגת אוכל באיזושהי צורה חוץ מהאוכל הזה שנתנו לך?
ת: לא, לא.
ש: בדרך שהלכתם, לא...
ת: אני לא, לא, גם עכשיו לא יכולה לקחת פה שום דבר.
ש: Rechlin, איפה היה המחנה הזה?
ת: זה אומרים שלמעלה בגרמניה.
ש: אבל זה היה ליד עיר או שזה היה לבד, מקום מבודד?
ת: אין לי מושג.
ש: כשאתם הלכתם ליער, מ-Rechlin ליער, אז הלכתם בתוך עיר או בתוך...
ת: לא, זה היה בחוץ.
ש: ראיתם אנשים חופשיים שם?
ת: לא, אני לא ראיתי אף אחד, שם הייתה לנו החופשיות.
ש: יותר חופשיים הייתם?
ת: אז כבר גמרו, כבר שמה ה-Aufseherin אמרו למי שידעת הגרמנים, ש"אולי אנחנו נהיה ההפטלינגים, אתם תהיו כבר..."..., כבר יש רמז משהו.
ש: והם שינו את היחס אליכם, התנהגו קצת יותר יפה בגלל זה?
ת: כן, בהחלט, אבל לא היה הרבה זמן, כבר פתחו את השער, וקודם הם, הנאצים ברחו, ברחו, ולא יאמן, קיבלנו מהג'וינט או לא יודעת מי, חבילה, כל אחד זה, חמש קילו.
ש: מתי קיבלת את החבילה?
ת: עוד בתוך המחנה.
ש: כשעוד הגרמנים שמרו עליכם.
ת: כן, אבל לא יודעת, מי חילק את זה, אני באמת לא יודעת, אבל זה היה נותן לנו כבר..., הייתי עשרים וחמש קילו, מלא עצמות וזה היה בפנים, שוקולד, חלב ככה.
ש: מרוכז, חלב מרוכז.
ת: כן. ומה היה, לא יודעת, מין שימורים דברים, אז זה נותן לנו, אז פתחו את השער, אז התחלנו ארבע בנות, אחותי ועוד שתי בנות, היינו עד הסוף יחד.
ש: מי הם היו שתי החברות האלה?
ת: לא יודעת.
ש: הם היו מישהו שהכרתם עוד מ-Karcag?
ת: לא הכרתי וגם אחרי זה לא היה קשר.
ש: כל זמן המחנות הייתם ביחד, ב-Auschwitz, ב-Ravensbrueck וב-Rechlin?
ת: רק בדרך התקשרנו.
ש: באיזה דרך, מאיפה לאיפה?
ת: והיא הייתה אחת צעירה עם דודה שלה, והצעירה יודעת פרפקט גרמנית, זה היה לנו מזל, נכנסו לאיזו עיר, לא ידעת איפה, ברגל.
ש: קודם כל, לפני שהגרמנים ברחו מהמחנה, הם אמרו לכם משהו?
ת: לא.
ש: פתאום יום אחד הם ברחו.
ת: ויש מי שיכול מהמטבח לגנוב, אבל אני לא יכולתי, רק הייתה לנו הקופסא כמו היה שמה, הפח, קופסא קטנה עם אוכל.
ש: ואכלתם את זה?
ת: בטח, אכלנו וקיבלנו.
ש: הרגשתם לא טוב אחר כך.
ת: חולשה, ואחר כך...
ש: מתי היה השחרור שלך מהמחנה מ-Rechlin? מתי השתחררתם?
ת: אני יודעת, [...], אמרת, מרץ, אפריל, נדמה לי בחודש מאי הגעתי הביתה, לא יודעת תאריכים.
ש: אז השתחררתם, את אומרת הייתם משוחררים, הייתה לכם גם חבילה מהג'וינט שקיבלתם, מה עשיתם אחר כך?
ת: אנחנו נכנסנו לאיזה מקום, לא עיר, רק מצאנו איזה מקום של, איך אומרים, ארמון, טירה גדולה, בעל הבית ברח משם, כל הפרסונל ברחו, היו ארבעים חדרים למעלה, אבל כבר הרוסים באו, הרוסים באו, ואפילו הלחם, הבצק כבר היה ככה בתוך קערה גדולה, הם ברחו כולם ונשארנו שמה, ולא ידענו מה לעשות, התחלנו לאסוף בגדים, אבל פחדנו, פתאום באו הרוסים.
ש: כמה בנות הייתן שם בטירה?
ת: ארבע.
ש: רק ארבע?
ת: היינו ארבע, כן, ופחדנו, והרוסים והחיילים...
ש: ואתו בחורות צעירות.
ת: ואמרתי, אמרו: "טוב, אתם ארבע, איך שהבנו, כמו אחד, ארבע", והם שמו אחד, אולי הוא היה יהודי, לא יודעת, שם אותנו בפרסונל, היה בית, איזה משפחה גרמניה, שהם עבדו בטירה, וקיבלנו שמה חדר, ושם היינו כמה שבועות.
ש: מה עשיתם דבר ראשון שהייתם שם, יכולים לעשות מה שאתם רוצים?
ת: קודם כל כל הבגדים שהבאנו, שמתי..., היה תנור גדול, מה שיש באירופה, קרמיקה, שמתי הכל הכל, נשארו ערומים, והדלקתי, והכל הלך באש, וניקינו את הראש ופה.
ש: הלכתם להתרחץ?
ת: להתרחץ, בטח.
ש: את זוכרת את הפעם הראשונה שהתרחצת במים חמים ככה טוב?
ת: רוסי אמר לגרמני: "לתת להם לאכול, וכל טוב, רק להם", והם נתנו, בימים הראשונים כן, אחר כך כבר נמאס להם, ולא רצו, ואז הלכנו לאיזה מקום, כבר אני יותר לא יודעת.
ש: מאיפה לקחתם את הבגדים שלבשתם?
ת: אני אגיד לך, אני לקחתי סכין גילוח, ומהספה הורדתי את הבד, ואני יודעת לתפור, למדתי לתפור, תפרתי לכל אחד משהו, מכל הספות אני הורדתי את הבד, עשיתי בגדים.
ש: משם לאן הלכתם מהמקום הזה?
ת: משם התחלנו ללכת, נפגשנו עוד קבוצה בנות, בנים, לא יודעת, והתחלנו בדרך ללכת לכיוון Berlin, לכיוון Berlin, לא ידעתי שזה לכיוון Berlin, אבל הלכנו, בסוף הגענו ל-Berlin ברגל, הכל ברגל, ובתחנה המרכזית, תחנת רכבת ב-Berlin, ושם מה היה לנו? ביקשנו אוכל מהרוסים, וככה, ונתנו לחם, נתנו משהו, היו רוסים, ומשם איך הגענו הביתה, היה איזה מין מחנה, מחנה קטן שכל האיטלקים, בחורים איטלקים, גם אם היו ב..., לא ב-Auschwitz, אבל במחנה, ואיתם היינו, ומשם, בצורה כזאת לקחו אותנו הביתה, לא יודעת, רכבת או אוטו, אבל אני עד מאי, סוף מאי הגעתי הביתה.
ש: ל-Karcag?
ת: לא, ל-Budapest, לא היה אף אחד כבר.
ש: ושם מה החלטתם לעשות?
ת: אז אחותי איתי, אבל היא קיבלה מחלה ב-Auschwitz, ואחרי לא הרבה זמן נפטרה.
ש: אחרי כמה זמן?
ת: טוב, היא הייתה בת חמישים ושש, בינתיים גם אני התחתנתי.
ש: איפה התחתנת, שם, ב-Budapest?
ת: לא ב-Budapest.
ש: טוב, בהונגריה.
ת: בהונגריה, וגם אחותי, אבל היא נפטרה, לא מצאנו שום דבר, לא מצאנו.
ש: חזרתם בחזרה הביתה, ל-Karcag?
ת: לא ל-Karcag, ל-Budapest.
ש: לא חזרתם הביתה בכלל, לראות מה קורה שם.
ת: לא, אני חזרתי והסתכלתי, אבל לא מצאתי.
ש: לבית.
ת: השכנה נתנה את התמונה שנתתי לך, אבל לא, לא מצאנו.
ש: כל הדברים שהיו לכם בבית, מה השכנים אמרו?
ת: לא יודעים, אחד לא יודע, מי לקח, לקחו פה, שם.
ש: את אומרת שהתחתנת, מה שם בעלך שהתחתנת איתו?
ת: בעלי, אבאש לה, זינגר.
ש: זינגר מה?
ת: יצחק.
ש: ואת אומרת, נולדה ילדה, מה שם הילדה שנולדה?
ת: אווה.
ש: השם אווה יש לזה סיבה שנתתם לה את השם אווה?
ת: יש סיבה, כן, כי בעלי היה נשוי, ואת אווה שלו ועוד ילד לקחו עם אשתו ב-Auschwitz.
ש: הייתה בת לבעלך.
ת: בת, גם אווה, והוא מאוד רצה שיהיה אווה, ואני הסכמתי, ואני רוצה, חיים שלי.
ש: ומתי עליתם לארץ?
ת: שנת 59.
ש: אחותך גם עלתה איתך לארץ?
ת: לא, היא כבר נפטרה.
ש: והיא הספיקה להתחתן, להוליד ילדים?
ת: כן, יש לה בן עוד בהונגריה.
ש: עכשיו הוא גר בהונגריה גם?
ת: כן, התחתן עם גויה.
ש: יש לך קשר איתו? יש לכם קשר?
ת: כן, יש ככה לפעמים מכתב, טלפון.
ש: ופה בארץ איפה גרתם?
ת: בטבריה, לקחו אותנו לטבריה.
ש: בעלך במה הוא עבד?
ת: בעלי עבד פה בארץ באפיקים בבית חרושת, ועל יד טבריה יש קיבוצים, והוא עבד שם.
ש: ואת עבדת?
ת: אני כן, עבדתי בבית מלון, בבית מלון עבדתי, הייתי טבחית, טבחית לארוחת בוקר.
ש: וכשלמדת תפירה בהונגריה, פה השתמשת בזה במשהו? תפרת פה?
ת: כן, קודם הלכתי לבתים לתפור, לא הלך לי, לא היה לי..., אז קיבלתי את המקום, וזה רק עונתי בטבריה, יש עונה, לא היה כל השנה, אז הלכתי לתפור, לא היה קל, נורא קשה היה, לא הייתה לנו פרנסה מה שצריך.
ש: ועכשיו?
ת: טוב, עכשיו, עכשיו ברוך ה'.
ש: מה את עושה בזמן שלך, בזמן החופשי שלך?
ת: יש מועדון מול הבית, והולכת למועדון.
ש: כל יום?
ת: ארבע פעמים בשבוע, והולכת לבת שלי, הבת שלי באה לקחת אותי.
ש: ומה המשפחה של הבת, את יכולה לספר על המשפחה של הבת?
ת: רק מילה אחת, נפלאה, אין כמוה, כל אחד, אחד, אחד, אנחנו ברוך ה' שש עשרה איש.
ש: כמה נכדים היא הביאה לך, הבת שלך?
ת: שלוש, אבל אחד, לא בגלל ששלי, אם היית רואה אותם, אותו דבר, אחד, אחד, אפילו הקטנים יש עד פה.
ש: הנכדים גם נשואים?
ת: הנכדים נשואים, הנינים לא.
ש: כמה נינים יש לך?
ת: שבע בינתיים.
ש: בסדר. לסיום, עכשיו אנחנו סיימנו, קודם כל רציתי לשאול, אם יש לך עוד משהו שהיית רוצה לספר ושכחת?
ת: אני חושבת שמה שידעתי סיפרתי, לא היה שום מיוחד, עם כל אחד קרה אותו דבר.
ש: את רוצה להגיד משהו לבת שלך, לנכדים ולנינים, שיראו את הקלטת הזאת, את רוצה להגיד להם משהו?
ת: שיזכרו אותי, ואני אוהבת אותם ולא לשכוח אותי.
ש: תודה רבה.
עדותה של שרוני (מרקוביץ) קטלין ילידת Karcag הונגריה 1921 על קורותיה ב-Kistarcsa, ב-Auschwitz,
ב-Ravensbrück וב-Rechlin
בת למשפחה מסורתית; מעבר ל-Budapest; גילויי אנטישמיות גוברים מ-1940; כיבוש גרמני ב-1944; בריחה עם אחות לתחנת הרכבת; מעצר ע"י הז'נדרמריה; גירוש למחנה Kistarcsa; גירוש ל-Auschwitz באפריל 1944; החיים במחנה כולל עבודה במפעל נשק; גירוש ל-Ravensbrück בינואר 1945; החיים במחנה; גירוש ל-Rechlin בתחילת האביב; עבודה ביער באיסוף ענפים וזרדים; שחרור ע"י הצבא האדום באפריל 1945; חזרה הביתה במאי 1945; עלייה לישראל ב-1959; קליטה.
LOADING MORE ITEMS....
פרטים
מפה
עץ היררכי
מספר פריט
5726010
שם פרטי
קטלין
שם משפחה
מרקוביץ
שרוני
תאריך לידה
21/10/1921
מקום לידה
Karcag, הונגריה
אופי החומר
עדות
מספר תיק
12712
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
23/04/06
תקופת החומר עד
23/04/06
מוסר החומר
שרוני (מרקוביץ) קטלין
מקור
כן
מספר העמודים/מסגרות
32
מקום מסירת העדות
ישראל
קשור לפריט
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
סוג עדות
וידאו
נושאים
הקדשה
קומת הארכיון ע"ש מושל, אוסף ארכיון, יד ושם