אלה הלה פשטצקי Grinspan

שם המרואיינת: אלה פשֶטצקי

שם המראיינת: רותי גיל

תאריך הראיון: י"א טבת תשס"ד – 5.1.04

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Chorzow

Sosnowiec-Srodula

Auschwitz

Waltzer

Parschnitz-Porici

שלום, היום יום שני י"א בטבת תשס"ד, חמישי בינואר 2004. שמי רותי גיל, ואני מראיינת את אלה פשֶטצקי, ילידת חוזו'ב (Chorzow) מפולין, 1924. הראיון מתקיים בבית מילר בחיפה בשפה העברית.

ש: בוקר טוב לך אלה. באיזה שם נולדת?

ת: אני נולדתי בשם , כי בבית היינו מדברים רק גרמנית, והשם הזה היה לי כמעט עד שהלכתי למחנה. במחנה זה כבר לא היה מקובל, כי זה היה שם גרמני, והבנות לא אהבו את זה, אז זה הפך להיות אלה.

ש: מי שינה לך את השם?

ת: הבנות פשוט במחנה, כי זה היה יותר מקובל.

ש: זאת אומרת, הם פשוט לא רצו לשמוע שם גרמני?

ת: כן, בדיוק.

ש: מה היה שם המשפחה שלך?

ת: גרינשפן.

ש: את נולדת בחוזו'ב (Chorzow)?

ת: נכון.

ש: מה את זוכרת מהמקום הזה?

ת: אני זוכרת משם מאוד הרבה. הלכתי שמה לבית-ספר.

ש: באיזה גיל התחלת ללמוד בבית-הספר?

ת: כשהייתי בת שש.

ש: ועד גיל שש היית בגן?

ת: אני לא זוכרת אם היה אז גן, אין לי מושג. אבל בית-הספר היה יהודי, הלכתי שמה עד כיתה ו', ואחר-כך הלכתי לגימנזיום לתיכון.

ש: כמו שקוראים היום חטיבת ביניים?

ת: כן, אבל זה היה שמה כבר תיכון.

ש: מה היה יהודי בבית-הספר?

ת: ההרגשה שם בבית-הספר היהודי הייתה נהדרת, היינו כולנו יחד. היה שם גם שיעור רליגיה.

ש: שיעורי דת.

ת: כן. לפעמים למדנו גם בעברית והסבירו, זה היה מאוד שהיינו ממש בבית. אז הרגשתי, כשעברתי ללמוד בבית-ספר פולני עם גויים, אז מאוד מאוד הרגשתי את ההבדל. זה היה הבדל עצום. מה שהם עשו זה היה גם כמעט לפני המלחמה.

ש: זאת אומרת, שהתחלת כבר ללמוד עברית בפולין?

ת: מעט מאוד, מעט מאוד. זה היה מעט מאוד, זה היה יותר רליגיה.

ש: שיעורי דת ותפילות?

ת: כן, בדיוק.

ש: למדתם על החגים?

ת: כן, בדיוק, אבל למדנו עברית. עברית גם היה פעם בשבוע אולי או פעם בשבועיים, אני לא זוכרת בדיוק, אבל זה היה מאוד מעט, כך שאי אפשר אפילו לזכור.

ש: למדתם גם תנ"ך?

ת: לא, לא, אני לא זוכרת את זה. זה לא היה כזה בית-ספר יהודי אדוק, אלא זה היה הכל יותר גרמני שמה. זה היה שמה פעם גרמניה, אז גם האנשים הרגישו וגם כל ההרגשה הייתה שאנחנו חיים הלאה בגרמניה, אבל זה שייך לפולין.

ש: חייתם בתרבות גרמנית?

ת: כן, בדיוק, אבל זה היה שייך לפולין.

ש: מה הייתה השפה המדוברת בבית?

ת: השפה בבית הייתה גרמנית, עד שבשנת 37' בא שוטר, ודרשו לדבר פולנית.

ש: ממש הגיע שוטר הביתה?

ת: כן, אני זוכר את זה כמו היום, שהוא אמר לנו: אסור לדבר גרמנית! אבל אבא שלי לא ידע מילה פולנית וזה היה לו מאוד קשה, כך שהוא עד הסוף לא למד. אימא שלי באה מפולין, אז היא כן ידעה פולנית, והיא הבטיחה לשוטר הזה לא לדבר יותר גרמנית.

ש: מנין הגיע אבא שלך לחוזו'ב (Chorzow)?

ת: כשאבא שלי היה בן שמונה נפטרה אימא שלו, ושלחו אותו למשפחה למגדבורג (Magdeburg) לגרמניה, אז שמה הוא גדל, ושמה הוא חי עד שהוא התחתן עם אימא. אימא הייתה מפולין ממקום קטן, ששמה הם גם התחתנו בבוידם (Beuthen), ושמה נולדו גם שתי הבנות.

ש: אחיות שלך?

ת: כן, האחיות הגדולות שלי. אחר-כך זה היה זמן כבר של מלחמה, אז הם עברו לחוזו'ב (Chorzow).

ש: את מדברת על מלחמת העולם הראשונה?

ת: לא, על מלחמת העולם השניה, הכל על מלחמת העולם השניה.

ש: מתי הם הגיעו לחוזו'ב (Chorzow)?

ת: הם הגיעו איתי, כשאני הייתי צריכה להיוולד.

ש: אז זה לפני המלחמה, זה ב1924-?

ת: כן, זה ב1924-, שאז הם עזבו את בוידם (Beuthen), והם נשארו בחוזו'ב (Chorzow) עד המלחמה ב39-'.

ש: הייתה סיבה למה הם בחרו דווקא במקום הזה?

ת: זה היה נורא קרוב, זה היה הגבול, זה היה הגבול של בוידם (Beuthen).

ש: אבל הייתה לכם משפחה נוספת בעיר הזאת?

ת: כן. לאימא שלי היו שמה שני אחים, ולאט לאט היא רצתה שהמשפחה תגדל שמה. אז המשפחה גם-כן היו חייבים לעזוב, והם עברו לכאן בשנת 35', כלומר, לא ההורים, אלא רק הדודה.

ש: לאן, לישראל?

ת: כן.

ש: רציתי לשאול אותך האם בבית-הספר היהודי לימדו גם על ארץ-ישראל?

ת: הייתה תנועת עקיבא, והילדים הלכו שמה לעקיבא, ככה גדלנו.

ש: לבני-עקיבא?

ת: זה לא בני-עקיבא, זה היה עקיבא שהיו לא אדוקים. זה שוב אותו דבר, זה לא היה בית-ספר אדוק.

ש: אבל זו הייתה מעין תנועת נוער?

ת: כן, בדיוק, זו הייתה תנועת נוער.

ש: אז היו לכם פעילויות אחר-הצהרים ובשבתות?

ת: כן, מאוד, מאוד. בשבתות זה היה מפגש מאוד נחמד, כולם, כל ילד היה הולך לשם. אפילו ילד מכיתה ב' כבר התחיל והיו שם גם הגדולים. היו שם הצגות למשל בחנוכה הייתה הצגה וגם בכל חג. זה היה שם מאוד מאוד יפה, עשו שם כל מיני הצגות וריקודים, ועבדו שמה מאוד קשה. היו שם ריקודים, ולמדנו שמה הרבה הרבה. הרגשנו שאנחנו בבית-ספר עברי.

ש: הרגשתם שאתם שונים מהסביבה, שאתם אחרים?

ת: כן, נכון. הם מאוד לא אהבו את היהודים. בחורף אבא היה צריך לקחת אותנו לבית-ספר, מכיוון שהם שמו בשלג אבן, וככה הם זרקו עלינו. אז כשאבא הלך איתנו הם קצת פחדו, והם לא עשו את זה. כך זה היה כל יום, שהם ממש שנאו את היהודים כבר אז.

ש: זאת אומרת, אפילו לפני שפרצה המלחמה?

ת: כן, בטח, הרבה שנים לפני-כן.

ש: זאת אומרת, הרגשתם אנטישמיות?

ת: כן, מאוד, מאוד סבלנו. גרנו דווקא בעיר מאוד גדולה ויפה, זה היה ממש באמצע העיר במקום יפה, אבל הם היו בכל מקום. בלילה בכלל זה היה פחד להסתובב.

ש: לא יצאתם בלילה?

ת: לא, לא חזרנו לבד.

ש: מה יכול היה לקרות?

ת: הם היו מרביצים לנו פשוט מאוד, הם שנאו את היהודים כבר מאז. אפילו כשהלכתי לבית-הספר אז למורה הייתה חוצפה כזאת להביא בשיעור תמונה של איך שיושב יהודי על כסף. את בטח מכירה את התמונות האלה.

ש: התמונות האנטישמיות.

ת: כן. היא הייתה אומרת לנו: אתם חייבים לראות מה זה יהודים. אנחנו בכינו, אמרנו את זה לרב שזה בלתי אפשרי, שאנחנו לא יכולים להיות בשיעור כזה. אז הרב ענה לנו: אין לכם ברירה.

ש: זאת אומרת, ההורים לא הגיבו, לא התלוננו אצל המנהל שיש מורה כזאת?

ת: מספיק שהילדים סבלו ואמרו את זה לרב. היה שמה רב, אז ניגשנו אליו, אבל הוא לא יכול היה בכלל לעזור לנו, זאת הייתה הבעיה. מה הוא יכול היה לעשות?

ש: יש לך איזושהי השערה, אולי בתור ילדה היה לך קשה להבין ממה זה נובע, אבל למשל היום את יכולה להסביר ממה נבעה השנאה הזאת ליהודים?

ת: כי ליהודים הלך יותר טוב. היהודים היו יותר עשירים, וגם בבגדים זה היה הבדל איך הם התלבשו ואיך אנחנו התלבשנו, וזה אולי הביא אותם לכך. אני גם הייתי אז ילדה, בסך-הכל גדלתי שמה והייתי בת שתיים-עשרה כשאני הבנתי מה קורה. אבל זה היה כשהייתי אפילו יותר קטנה. אבא לקח אותנו, את שתינו לבית-הספר. הגדולים כבר לא כל-כך פחדו כמונו. את הקטנה הוא סחב על הידיים, זה היה מאוד קשה.

ש: לא היו יהודים עניים בחוזו'ב (Chorzow)?

ת: בחוזו'ב (Chorzow) היו מאוד מעט יהודים עניים. העניים באו למשל מסוסנוביץ (Sosnowiec) ומבנדין, כל יום חמישי או שישי הם הגיעו ככה קבוצה והיו שם מאוד עניים. אבל בחוזו'ב (Chorzow) לא ראו את זה.

ש: היהודים בחוזו'ב (Chorzow) היו במצב טוב?

ת: בהחלט, בהחלט.

ש: את זוכרת בערך באיזה מקצועות התעסקו רוב האנשים?

ת: לכולם הייתה איזו חנות והיה מצב טוב.

ש: בעסקים קטנים?

ת: כן, היו ליהודים עסקים קטנים, אבל היה להם מצב טוב והיה מכל טוב, לא היה חסר להם משהו.

ש: הזכרת את אבא שלך, איך קראו לו?

ת: קראו לו הרצקה, ובגרמנית קראו לו הרמן.

ש: ממה הוא התפרנס?

ת: הייתה לנו תמיד חנות עם נעליים וככה גדלנו. הייתה לנו משפחה נהדרת.

ש: החנות הייתה שייכת לאבא שלך?

ת: כן, כן, זו לא הייתה חנות גדולה.

ש: והיו לו עוד עובדים בחנות?

ת: לפעמים אחותי הגדולה הלכה לעזור לו. אבל זו לא הייתה חנות גדולה שהיו צריכים לעזור לו, אלא אבא הסתדר שם תמיד לבד, וגם אימא עזרה לו.

ש: מאיפה סיפקו לו את הנעליים, הוא היה נוסע מחוץ לעיר להביא לו את זה, מבית-חרושת?

ת: לא, אני בטוחה שהביאו לו את הנעליים.

ש: הוא היה נוסע מחוץ לחוזו'ב (Chorzow)?

ת: לא, לא. תמיד היינו בבית, ותמיד גם אכלנו יחד.

ש: אימא הייתה עוזרת לאבא בחנות?

ת: כן, היא עזרה לו הרבה.

ש: איך קראו לאימא שלך?

ת: לאימא שלי קראו הניה.

ש: את אומרת שהיא הייתה ילידת פולין?

ת: כן, נכון, נכון.

ש: באיזה שפות היא דיברה איתכם?

ת: היא דיברה איתנו גם בפולנית וגם ביידיש. היא הייתה אישה מאוד אדוקה, היא באה מבית של חסידי , מבית מאוד אדוק, הייתי שמה פעמיים. הם לא היו אנשים עניים, היו להם הרבה אדמות, ומזה הם היו מתפרנסים.

ש: הם השכירו את האדמות לאיכרים פולנים?

ת: לא, הם לא השכירו את האדמות, אלא היו להם עובדים שהם היו עובדים אצלם.

ש: הם עצמם היו חקלאים?

ת: לא, לא עד כדי כך, אבל זה היה שלהם. זו הייתה אדמה גדולה, ועבדו שם הרבה אנשים.

ש: מה למשל הם גידלו באדמות האלה?

ת: הם גידלו שם בעיקר חיטה, ומזה הם גם חיו הרבה שנים עד שבאו הגרמנים. הם הלכו ישר לאושוויץ (Auschwitz), בכלל לא ראינו ולא שמענו מהם כלום. גם סבא וסבתא היו כבר מבוגרים, או אולי הם לא היו כל-כך מבוגרים כמו שהם היו נראים מבוגרים.

ש: אבל היו ילידי חוזו'ב (Chorzow) או שגם הם באו ממקום אחר?

ת: לא, היו חיים במקום שקראו לו ונגלשין שזה היה מקום קטן ומאוד רחוק מחוזו'ב (Chorzow).

ש: ואיך הם הגיעו לעיר הזאת?

ת: סבא הגיע לחוזו'ב (Chorzow) רק פעם אחת כשהוא היה חולה, הוא היה חייב להגיע לבית-חולים, אז הוא הגיע אלינו לאימא שלי, כלומר, לבת שלו.

ש: זאת אומרת, שלא גרתם יחד?

ת: לא, מה פתאום, מה פתאום, סבא לא עזב אף פעם שמה את המקום.

ש: אתם הייתם נוסעים לבקר אותם?

ת: כן, בהחלט.

ש: באיזה אופן הגעתם לשם, עם איזו תחבורה?

ת: עם אוטובוס והייתה שם גם רכבת, זה היה איך לפעמים.

ש: הייתם נוסעים בקיץ?

ת: כן, רק בקיץ.

ש: נסעתם לשם כל המשפחה?

ת: לא, אימא נסעה עם הילדים לפעמים, ואני נסעתי עם הקבוצה לזקופנה (Zakopane), העדפתי לנסוע עם הקבוצה, רק הייתי אצל סבא קצת, כי רציתי להיות גם שמה. אבל מאוד אהבנו אותם, והם אהבו אותנו. כשסבא היה בבית-חולים כל פעם היינו הולכים אליו. אבל היו שמה שמונה ילדים, ואף אחד מהם לא חי, אף בן-אדם משם לא נשאר בחיים.

ש: היו שמונה ילדים האחים של אימא שלך?

ת: כן. אבל אף אחד לא נשאר. אנחנו רק היחידים שנשארנו, שתי בנות, כלומר, אחותי ואני שהייתה איתי.

ש: כמה נפשות אתם הייתם במשפחה?

ת: שישה.

ש: זאת אומרת, ארבעה ילדים?

ת: כן, ארבע בנות ואבא ואימא.

ש: את אומרת שאימא שלך עבדה גם בעסק של אביך?

ת: כן, כן.

ש: היה מישהו שעזר לה בבית, בעבודות הבית?

ת: כן, הייתה אצלנו שמה גם אישה. שמה זה היה נהוג לגמרי אחרת, כל שלושה חודשים עשו שמה כביסה, זה מה שאני זוכרת.

ש: היו הרגלים אחרים.

ת: כן, זה היה לגמרי משהו אחר.

ש: אז הייתה באה פולניה או מישהי מהכפר?

ת: כן, נכון. היא הייתה תמיד באה, היא הייתה מדליקה אש בשבת, והיא הייתה עוזרת הרבה לאימא גם כשילד נולד ודברים כאלה. היא הייתה מאוד קשורה איתנו.

ש: היא הייתה גם ישנה אצלכם?

ת: לא, היא הייתה גרה על ידינו.

ש: והייתם איתה בקשר?

ת: בהחלט, בהחלט.

ש: עד איזו שנה הייתם איתה בקשר?

ת: עד שעזבנו את חוזו'ב (Chorzow), ב39-' באו הגרמנים.

ש: עד פרוץ המלחמה?

ת: כן. ב39-' בסוף ספטמבר באו אלינו הביתה, זה היה יום שישי, ודרשו מאיתנו מיד לעזוב את הבית.

ש: תכף אנחנו נגיע לזה. את אומרת שהזיכרונות שלך הם מצד אחד הרגשה של ביחד של הקהילה היהודית?

ת: כן.

ש: היו חגיגות, הצגות וחינוך?

ת: כן, נכון, נכון.

ש: היו דברים שאת אהבת לעשות במיוחד בתור ילדה?

ת: הייתי תלמידה מצטיינת.

ש: וחוץ מלימודים, דברים כמו ספרים, מוסיקה וריקודים?

ת: רק כשהייתה שמה איזו הצגה אז השתתפתי תמיד.

ש: אבל משהו בנפרד כמו לימודי מוסיקה?

ת: לא, לא, אז זה עוד לא היה כל-כך.

ש: ספורט הייתם עושים?

ת: מאוד מעט. היה גימנסטיקה, אבל זה היה מאוד מעט רק בשיעור וזהו זה.

ש: לעומת זה היו יחסים לא יפים ולא טובים עם הסביבה הלא יהודית?

ת: כן, בהחלט, בהחלט, תמיד זה היה כך.

ש: אבל למשל לאביך בתור סוחר היו לו מכרים פולנים שהם כן היו איתו ביחסים טובים?

ת: כן, היו באים וקונים, זה כן היה. הם אהבו לקנות אצלו.

ש: היו לך חברות פולניות?

ת: הייתה לי אולי חברה אחת שמה בגימנזיום אבל זה לא היה משהו רציני. היה בינינו דיסטנס, אי אפשר היה להתחבר איתם, היו לנו חיים אחרים אצלנו וגם אצלם, והרגשנו כל פעם שהם פשוט מאוד שונאים אותנו. מי שחי שמה וגדל הבין את זה.

ש: היה קשה להצטיין בלימודים באווירה כזאת?

ת: כן, זה היה מאוד קשה. בבית-ספר עממי זה היה שום דבר כי זה היה בית-ספר יהודי. אבל אחר-כך לבית-ספר עם הגויים לא הלכתי הרבה, יש לי רק שתי כיתות בגלל שהמלחמה פרצה. אבל גם שמה הרגשנו את זה מאוד מאוד. הייתי ראשונה שנתתי הכל, אבל לא היה להם לב להגיד את השם שלי ראשון. אז אמרו את השם שלי שני והם אמרו לי: את היית מצטיינת, אבל ככה זה הולך אצלנו, את תהיי שניה. ככה אמרו לי את זה בשקט.

ש: וזה הפריע לך?

ת: כן, מאוד, מאוד סבלנו מהם. ברגע שהמלחמה פרצה זה היה מאוד מאוד קשה, מאוד בכינו, כי ידענו מה שמחכה לנו. הייתה לנו אימא מאוד חכמה והיא אמרה: עוד מעט תהיה מלחמה וזה יהיה מאוד קשה בשבילנו, וככה זה באמת היה.

ש: היא הייתה מקשיבה לרדיו או קוראת עיתונים?

ת: כל יום היא הייתה קוראת עיתון ביידיש.

ש: והיא הייתה משתפת אתכם את הילדים במה שקורה?

ת: כן, מאוד, מאוד, ידענו הכל. היינו כבר, אני הייתי כבר בת שלוש-עשרה, וכשפרצה המלחמה הייתי בת ארבע-עשרה.

ש: זאת אומרת, שהשם היטלר וגרמנים זה לא היה חדש לכם?

ת: לא, לא. ברגע שהגרמנים נכנסו לעיר שלנו אני ואחותי היינו ברחוב ובכינו, למרות שאף אחד לא עשה לנו שום דבר, אבל רק ראינו איך שהגרמנים נכנסים אלינו.

ש: הם נכנסו עם הטנקים?

ת: לא, הם נכנסו ברגל.

ש: זאת אומרת, חיל רגלים עם המדים?

ת: כן. זה היה הכל על הגבול, זה היה נורא קרוב לגבול. אז בכינו כמו ילדים קטנים.

ש: ממה פחדתם, מה חשבתם שיכול לקרות?

ת: אימא הכינה אותנו כל הזמן. היא אמרה שזה לא יהיה טוב, ומי יודע לאן עוד נצטרך ללכת. היא אמרה שזה לא המקום האחרון שלנו. היינו חייבים לעזוב את חוזו'ב (Chorzow).

ש: האם הייתה לכם איזושהי כוונה או תוכנית לעזוב את המקום בגלל שזה כל-כך קרוב לגרמניה?

ת: לא. המשפחה נסעה ב35-', הם רצו לקחת את האחות הגדולה שלנו בגלל שהם היו מאוד עשירים, ורק להעביר את הכסף הם היו צריכים את העזרה. אבל אימא לא הסכימה בשום אופן, היא אמרה: אני לא נותנת אף ילד.

ש: זה היה כשהם עלו לישראל?

ת: כן. אז גדלנו, ידענו, וראינו מה הם עושים. בן לילה כל הפולנים היו גרמנים.

ש: אימא הסבירה למה היא כל-כך מתנגדת לצאת מחוזו'ב (Chorzow) ולעלות למקום אחר?

ת: לאן היינו הולכים?

ש: אבל למשל בשנת 35' כשהייתה הזדמנות להגיע לישראל.

ת: הייתה הזדמנות, אבל זה עלה הון כסף.

ש: הסרטיפיקט?

ת: כן, בדיוק. זה רק עשירים מאוד יכלו לעזוב, היו יחידים שעזבו והרוב נשארו.

ש: אז זו הייתה יותר בעיה כספית לא לעזוב את פולין?

ת: זו הייתה גם בעיה כספית. אבל אימא גם מאוד אהבה את המקום, ובכלל גרנו שם כל-כך הרבה שנים, ופתאום לעזוב זה היה מאוד קשה. אבל היא בשום אופן לא רצתה לתת למשפחה את הבת שלה, ואני מבינה אותה עכשיו, שאף אימא לא נותנת ילד.

ש: אז את זוכרת את פרוץ המלחמה שאת ואחותך הייתן ברחוב, ראיתן את הצבא נכנס את חיל הרגלים, וזה השפיע עליכן מאוד קשה?

ת: כן, זה השפיע עלינו מאוד מאוד קשה. באנו הביתה, ואימא שאלה אותנו: למה אתן בוכות? אז הסברנו לה: הם כבר נכנסו. היא אמרה לנו: חייבים לקבל את זה ואולי אולי נעזוב. ככה באמת היה, ביום בהיר אחד ביום שישי באו אחרי-צהרים, ואימא כל-כך פחדה, היא אמרה: איך אני אדליק נרות? זה שבת.

ש: אימא הייתה מאוד דתית?

ת: אימא הייתה מאוד דתית, היא מאוד ידעה, היא ידעה הרבה. היא הייתה לבד בגלל שאת אבא כבר לקחו.

ש: מתי לקחו את אבא?

ת: את אבא לקחו לפני-כן לעבודה, זה היה נקרא לעבודה.

ש: זאת אומרת, הצבא הגרמני גייס אותו לעבודה?

ת: כן, בדיוק.

ש: וידעתם איפה הוא נמצא?

ת: מה פתאום, מה פתאום, שום דבר. אימא נשארה עם ארבע בנות כשהקטנה הייתה בת עשר או בת אחת-עשרה וזה היה נורא קשה. עברנו לעיר סוסנוביץ (Sosnowiec) ששמה היו הרבה יהודים.

ש: ומתי זה קרה?

ת: ב39-'.

ש: זאת אומרת, מיד כשפרצה המלחמה?

ת: כן.

ש: מה עשיתם עם החנות? מה עשיתם עם הבית?

ת: שום דבר, הכל עזבנו. את כל הדברים השארנו בבית, שום דבר היה אסור לנו לקחת. לקחנו רק כמה דברים שאימא הספיקה להכניס לאיזו מזוודה ולעוד מזוודה וככה נסענו.

ש: העזיבה שלכם לסוסנוביץ (Sosnowiec) זה היה דבר שאתם יזמתם אותו או שהגרמנים אמרו לכם לעזוב?

ת: לא, הם באו, והם דרשו מאיתנו ללכת. לאן נלך? אז נזכרתי שהייתי במחנה בזקופנה (Zakopane) עם ילדה אחת שמאוד התיידדתי איתה והיא הייתה מסוסנוביץ (Sosnowiec). היא אמרה לי: אולי פעם תצטרכי אותי, תיקחי את הכתובת שלי. ככה זה היה ובאתי אליה.

ש: זאת אומרת, אם אני מבינה נכון את מה שאת עכשיו אמרת, הם הגיעו ביום שישי, גירשו אתכם מהבית, לא הסכימו שתיקחו חפצים.

ת: כלום.

ש: אבל לא אמרו לכם לאן ללכת?

ת: לא, לא.

ש: פשוט אמרו לכם לעזוב את הבית?

ת: כן, אמרו לנו לעזוב. אמרנו שאין לנו ברירה, העיר סוסנוביץ (Sosnowiec) הייתה העיר הכי קרובה, ונסענו לשמה.

ש: איך הגעתם לסוסנוביץ (Sosnowiec)?

ת: אני כבר לא זוכרת עם מה הגענו לסוסנוביץ (Sosnowiec), אני חושבת שזה היה עם סוסים, אבל אני כבר לא זוכרת בדיוק איך הגענו.

ש: זה היה יום שישי?

ת: כן, זה היה יום שישי. אבל הגענו עוד במצב כזה שאימא הספיקה להדליק נרות. המשפחה הזאת קיבלה אותנו מאוד יפה.

ש: היה לך את הכתובת?

ת: כן, היה לי את הכתובת, באנו לשם, וקיבלו אותנו מאוד יפה. זה היה הבית שלהם, בדיוק דירה אחת הייתה שם פנויה ונכנסנו לשם.

ש: זאת אומרת, היה להם בית דירות?

ת: נכון.

ש: ודירה אחת הייתה פנויה ונכנסתם לשם?

ת: כן, בדיוק כך זה היה. זה היה המזל שלנו, נכנסנו לשם, היינו שם עד שלקחו את אימא, ואז היינו חייבים גם לעזוב את הבית, כי רצו אז גם את הבית.

ש: מתי זה היה?

ת: זה היה בשניים-עשר באוגוסט ב42-'.

ש: זאת אומרת, הייתם שם בעצם מעל שנתיים?

ת: כן, היינו שמה מעל שנתיים. היה לנו טוב שם בגלל שהיה לנו בית והיה לנו עוד כסף.

ש: אימא שלך יכלה להוציא כסף מחוזו'ב (Chorzow)?

ת: כן.

ש: ומזה התקיימתם במשך השנתיים?

ת: כן, מזה התקיימנו את השנתיים האלה.

ש: אבל אימא עבדה בסוסנוביץ (Sosnowiec)?

ת: לא, לא, לא. אימא הייתה אישה מאוד חולה, היא לא יכלה לעבוד.

ש: ואתם עשיתם משהו?

ת: לא, גם לא. מה יכולנו לעשות שמה? מה היה שמה לעשות?

ש: אז איך באמת, מה עשיתם שם במשך שנתיים? איך העברתם את הזמן?

ת: אני עבדתי שמה כל הזמן.

ש: במה עבדת?

ת: עבדתי שם ביידישע גימיינדע. אני בעצמי הלכתי ואמרתי להם: אני לא מקבלת שום דבר, אבל אני רוצה שלא יקחו את אימא ואבא.

ש: זאת אומרת, עבדת בהתנדבות כדי להציל את אימא, כדי שתהיו נדרשים שמה?

ת: כן, בדיוק.

ש: מה עשית שם בדיוק?

ת: העבודה שלי הייתה רק לתת להם לכולם אוכל. מה היה האוכל? לחם עם ריבה וקפה.

ש: אוכל שאת הכנת את זה?

ת: כן. קודם היו שמה ילדים, זה היה בית-ספר.

ש: זה היה מעין מטבח ציבורי כזה של הקהילה?

ת: לא, זה היה בית-ספר שהלכו לשם ילדים יהודים. כמו שאמרתי בהתחלה על בית-הספר הזה, זה היה שהילדים גם לילה אחד לקחו אותם, וכשבאתי לשם כבר לא היה אף ילד. במקום הילדים הם הביאו לשמה אנשים שהלכו לאושוויץ (Auschwitz). בית-הספר הזה עמד על-יד פסי רכבת ושמה האנשים האלה היו עד שהרכבת באה לקחת אותם, כי לא כל יום יצא משם משלוח.

ש: זאת אומרת, בית-הספר הזה שימש כמו תחנת מעבר?

ת: תחנת מוות ולא רק תחנת מעבר. אנשים שמה מאוד סבלו, היו שם נשים בהריון.

ש: הם פשוט גרו שמה?

ת: כן, הם גרו שמה כמה לילות וכמה ימים.

ש: מנין האנשים האלה הגיעו לסוסנוביץ (Sosnowiec)?

ת: הם היו גרים שמה.

ש: כלומר, אלה היו אנשים מסוסנוביץ (Sosnowiec) שאספו אותם בבית-הספר לקראת השילוח לאושוויץ (Auschwitz)?

ת: כן, בהחלט, בהחלט, בדיוק. גם את אימא שלי ככה לקחו אז.

ש: את הכנת להם שמה איזה שהן ארוחות מסוימות?

ת: כן, הכנתי להם רק כדי שיהיה להם משהו, כי האנשים האלה היו כבר אבודים, הם אפילו לא יכלו כבר לאכול, אבל רצינו רק לתת להם תשומת לב, את חתיכת הלחם עם הריבה וכוס קפה שיהיה להם משהו. אבל היו הרבה אנשים שלא נגעו בכלל באוכל, מפני שהם היו שם במצב מאוד קשה. כולם שם היו על הרצפה אחד על-יד השני ולא היה שם מקום. אחר-כך כשבא הטרנספורט הם הכניסו אותם כמו…

ש: אלה היו רכבות משא?

ת: אני חזרתי כל פעם ובכיתי כמו ילדה קטנה והייתי באמת ילדה קטנה. הסברתי לאימא שמה שאני רואה מה שהם עושים לאנשים זה בלתי אפשרי, אני לא יכולה לראות את זה. אז אימא הייתה אומרת לי: תראי, בזכות מה שאת עושה אנחנו חיים פה, אחרת גם אנחנו לא נחיה, והם יקחו אותנו גם-כן. זה נתן לי את הפוש…

ש: את העידוד?

ת: כן, זה נתן לי את העידוד לעבוד שוב. ככה עבדתי עד הרגע האחרון שלקחו באמת את אימא.

ש: זה היה מטעם הקהילה היהודית בסוסנוביץ (Sosnowiec)?

ת: כן, נכון. בראש היודנרט עמד מוניק מרין, שבטח שמעת עליו, והוא הבטיח לי שלא יקחו את ההורים שלי. אבל ביום בהיר אחד זה היה יודנריין.

ש: כל התקופה הזאת עבדת באותה העבודה כמעט שנתיים?

ת: כן, בדיוק, עבדתי שם עד שהלכתי לגטו, עד שנגמרה היציאה של היהודים. באיזשהו תאריך גמרו את היציאה, אבל נשארו עוד אנשים ושמו אותם בגטו בשרודולה (Srodula).

ש: עכשיו אני רוצה לשאול אותך, כשאת ראית את היהודים המסכנים האלה שמעלים אותם על רכבות משא, היה לך מושג לאן לוקחים אותם?

ת: כן, ידענו שלוקחים אותם לאושוויץ (Auschwitz).

ש: מתי שמעת את השם אושוויץ (Auschwitz) פעם ראשונה?

ת: היו איזה בחורים שבאו משמה.

ש: כלומר, הם ברחו משם?

ת: כן, בחורים שברחו משמה, אני זוכרת איזה שניים שלושה, והם סיפרו ואמרו: משמה לא יוצאים, אתם לא יודעים מה זה אושוויץ (Auschwitz), שם בן רגע מתים. ככה הוא הסביר וזה נשאר לי גם בראש.

ש: את זוכרת מתי פגשת את הבחורים האלה?

ת: זה היה בהתחלה כשהיינו עובדים שמה. אני לא עבדתי שם לבד, עבדו שם עוד איזה שלוש בנות שעבדנו שם יחד.

ש: מתי זה היה ב41-'42-'?

ת: כן, התחלתי ב41-'.

ש: למי הם סיפרו את מה שאת עכשיו אומרת?

ת: לכל מי שהם פגשו, וככה אחד אמר לשני. אבל היו אנשים שלא הבינו ולא האמינו, כי באמת אי אפשר היה להאמין לדבר כזה כשנמצאים בבית, ופה סוחבים את האנשים, זה בלתי אפשרי.

ש: מה הייתה התגובה שלך? איך את הרגשת עם האינפורמציה הזאת?

ת: מה שאני ראיתי שמה בבית-הספר זה נתן לי להבין שזה נכון, שזה בטח נכון. ראיתי כל יום איך אנשים עוזבים ובאים חדשים, אבל הקודמים לא חוזרים.

ש: אף אחד לא חוזר?

ת: אף בן-אדם לא חזר. אז הבנתי, כלומר, אני הבנתי יותר מאשר אחרים.

ש: את האמנת להם?

ת: כן. כשאני באתי למחנה אף ילדה לא הבינה מה שאני מדברת, כי הם היו שם כל-כך סגורים במחנה, והם לא ראו את השמים, הם לא ראו כלום. הם עבדו, חזרו, הלכו לישון, עבדו וזהו זה.

ש: את סיפרת לאימא שלך מה ששמעת מהבחורים?

ת: כן, נכון. אימא שלי ידעה, היא הבינה, היא שמעה, והיא אמרה לי: זה נכון, אנשים לא חוזרים וכל פעם יש פחות. קודם לקחו את הילדים, אחר-כך לקחו את הזקנים וחולים. הייתה להם תוכנית שכל יום לקחו אחרים. מי שהיה לו שכל כל אחד הבין את זה שלא חוזרים משמה. עד שלקחו את אימא אז כבר לא רציתי יותר לעבוד שמה, וכבר נשארתי רק עם אבא.

ש: מתי אבא חזר מהעבודות היזומות האלה?

ת: הוא חזר ב42-'43-'. בסוף 42' הוא חזר.

ש: הוא סיפר איפה הוא היה ומה הוא עשה?

ת: כן, הוא היה בגבול רוסיה, הוא מאוד סבל שם, והוא כל-כך התגעגע למשפחה. זה היה מאוד לא נכון מה שאבא עשה, שהוא חזר, כי הוא יכול היה לחיות, כל-כך חלמנו שאולי הוא יחיה שמה, ולא ילך לאושוויץ (Auschwitz). אבל הוא לא יכול היה לחיות בלי המשפחה.

ש: הוא ברח מהעבודה הזאת?

ת: כן, הוא ברח וחזר אלינו.

ש: מתי לקחו את אימא שלך?

ת: בשניים-עשר באוגוסט 42' לקחו את אימא. אז אמרתי שבלי אימא אני לא אחיה, כי הייתי מאוד קשורה אליה, ומאוד אהבתי אותה.

ש: זו הייתה מין אקציה כזאת?

ת: לא, זו הייתה אקציה בשביל כל היהודים. היה כתוב שבבוקר כולם חייבים לעמוד בפלאץ הזה והזה, וכל היהודים יצאו לשמה למוות. אבל לא לקחו את כולם, אלא מכל משפחה לקחו אחד או שניים כדי שלא נחיה יחד. כך שלמשפחה כבר לא היו חיים.

ש: הפרידו בין המשפחות.

ת: כן, בדיוק, לקחו או את אימא או את אבא.

ש: אז את אימא שלך לקחו ואתם נשארתם?

ת: נשארתי עם עוד אחות.

ש: ואבא שלך נשאר?

ת: כן, בדיוק.

ש: וחזרתם לדירה שלכם?

ת: לא, כבר לא היה לנו את הדירה.

ש: אז איפה הייתם?

ת: שמו אותנו באיזה מקום כזה, באיזה חור, אבל אלה כבר לא היו חיים ובלי אימא זה בכלל כבר לא היה מעניין כלום. אחר-כך שמו אותנו בשרודולה (Srodula) בגטו והיה לנו חדר אולי קצת יותר גדול מהחדר הזה, ושמה גרנו ארבע משפחות, היינו ארבע משפחות בחדר אחד, זה היה הגטו. כל ערב הייתה אקציה. באיזה חור שלא היה אנחנו היינו שמה, כי רצינו לחיות אבא ואני. בפעם האחרונה נכנסנו לאדמה.

ש: עשיתם בונקר כזה?

ת: כן. שמה היינו, ושמה הלך עלי…

ש: בעל-חי?

ת: כן, כן, הם היו כאלה גדולים. אמרתי לאבא: זה בלתי אפשרי, אני לא יכולה, אני לא מסוגלת לחיות פה, ואני לא אחיה פה.

ש: כמה זמן הייתם בבונקר?

ת: היינו בכל מקום, זה לא רק בונקר אחד. כל יום היינו חייבים לעבור בגלל שהם מצאו כבר את הבונקרים.

ש: זאת אומרת, באותו פרק זמן שהייתם בגטו וכל לילה הייתה אקציה אז הייתם כל פעם מוצאים מקום להתחבא?

ת: כן, בדיוק. פעם עשינו מחבוא שהיינו צריכים להיכנס לשם דרך תנור, והם לא מצאו אותנו. פעם אחת היינו על הגג והייתה שמה ילדה קטנה, אז היא בכתה, כך שאי אפשר היה, אז היינו חייבים שוב ללכת. היה לנו מאוד קשה. מה היה? אבא עבד בשופ, וזה היה דבר גדול שהוא קיבל שם את העבודה, בגלל שהוא דיבר גרמנית והוא היה נראה כמו גוי. הוא אף פעם לא חלם, הוא לא פחד, כי הוא אמר: בגלל שאני גרמני אז הם לא יקחו אותי, וככה הוא היה חי. אנחנו גרנו שמה על-יד המשטרה, ואני לא נתתי לאבא לשמור שם. כל בן-אדם היה חייב לילה אחד לשמור, ואם ראינו שיש שמה במשטרה אור, זאת אומרת, שמהמשטרה יוצאים לקחת את האנשים. אז אני עמדתי במקום אבא, ראיתי את האור, וידענו שהם באים לקחת. אז כל אחד איך שהיה יכול מצא את המקום שלו וזהו. היה מאוד קשה. יום אחד ניגשתי למוניק מרין ואמרתי לו: אני לא מסוגלת הלאה, אני רוצה לנסוע למחנה, אחותי ואני. הוא אמר לי: את יכולה ללכת לאן שאת רוצה.

ש: אחותך נסעה עם אימא שלך?

ת: לא, מה פתאום, היא נסעה לבד. אני כל-כך רציתי. דיברתי כל-כך טוב גרמנית ואמרתי לו: אני אלך עם אימא שלי. הוא נתן לי כזה פליק ואמר לי: בשום אופן לא, תלכי מכאן. אז אבא סחב אותי בחזרה כדי שלא יקחו גם אותי. מאז שלקחו את אמא זה כבר לא היה חיים בכלל. גם ככה לא היו שם חיים. אז הפסקתי לעבוד, ורציתי ללכת לאחותי כדי שנהיה יחד. גם האחות הקטנה הייתה לא רחוק מאיתנו, והבטיחו לנו ששלושתנו נהיה יחד.

ש: איפה אחותך הקטנה הייתה?

ת: היא הייתה גם בצ'כיה במחנה אחר שנמצא לא רחוק מאיפה שאנחנו היינו, זה היה מרחק של אולי רבע שעה. היינו שם. אחותי הקטנה לא החזיקה מעמד, היא לא הבינה מה זה אושוויץ (Auschwitz). אני למשל הבאתי מהבית כל מה שהיה אפשר, ומזה אנחנו היינו חיים במשך שנתיים וחצי. הייתי מוכרת כל יום משהו כדי לקבל עוד חתיכת לחם.

ש: למי מכרת את זה?

ת: לפועלות שעבדו שמה, והן נתנו לי עוד חתיכת לחם או עוד קצת מרק וזה היה הרבה. אבל אני הבנתי את זה שחייבים לעשות את זה, בגלל זה שהילדות האלה לא הבינו, הן היו סגורות כל השנים, והן לא ראו שום דבר. הן לא ידעו בכלל מה זה אושוויץ (Auschwitz), הן אפילו לא שמעו את המילה הזאת. אפילו ששלחו משמה גם בנות לאושוויץ (Auschwitz), כי מי שחלה שלחו אותו לאושוויץ (Auschwitz), אבל הן לא ידעו לאן ומה. כשבאתי הסברתי להם.

ש: זאת אומרת, את עברת את הגבול, הגעת לצ'כיה?

ת: כן, עם שני אס.אסמנים באתי לצ'כיה למחנה. אז המחנה הזה היה עדיין ארבעייטס לאגר, זה עדיין לא היה קצט.

ש: זה היה מחנה עבודה?

ת: כן, בדיוק. שמה הייתי אולי אפילו לא חצי שנה.

ש: איך קראו למחנה הזה?

ת: וולצאר (Waltzer), פירמה וולצאר (Waltzer). זה היה בן-אדם פרטי שהיה לו בית-חרושת מאוד גדול, והוא החזיק את הבנות. כנראה הוא גם שילם שמה לגרמנים, אין לי מושג. היו שם גרמנים כאלה שאפילו עזרו לנו, והיו כאלה ששנאו אותנו מוות. אני באתי לשם יותר מאוחר, אחותי הייתה שם כבר מ41-'. כשאני הגעתי לשמה אחותי הייתה כבר בלי כוחות.

ש: מתי את הגעת לשם?

ת: ב43-'.

ש: זאת אומרת, אז את עזבת את אבא שלך בסוסנוביץ (Sosnowiec)?

ת: כן. אבא שלי היה אצל גוי, הוא שילם להם כסף, והוא היה בטוח ששמה הוא יישאר.

ש: שלא יפגעו בו.

ת: אבל זה לא היה נכון. כשבאתי למחנה וראיתי את המצב של אחותי, ראיתי שהיא הולכת, כי אין לה כוח לעמוד. זו הייתה שם עבודה מאוד קשה.

ש: מה הם עשו שמה?

ת: שמה עשו בדים, אבל עשו את זה מההתחלה. באו לשם חוטים מלמטה רטובים עם מים ששפכו עליהם, ולהרים את הכל עד למכונה זה היה מאוד מאוד קשה.

ש: זו עבודה פיזית.

ת: זו עבודה של גבר ולא של בחורה כזאת. אחותי הייתה ממש בלי כוחות. גם עם האוכל וגם עם הכוחות אני אמרתי לה: אני אעבוד במקומך.

ש: מה נתנו שמה לאכול?

ת: נתנו שם חתיכת לחם, הלחם היה לשמונה בנות. אז הייתה חתיכת לחם והיה שם גם מרק כזה שאחרי שהשתחררתי הרבה זמן לא יכולתי לנגוע באוכל. כל פעם נתתי להם, בגלל שזה היה בלתי אפשרי לאכול את זה, זה היה מים, זה היה כלום, זה לא היה שום דבר. בפרט שהיינו בקצט שזה היה אז שרצו רק שאנחנו נגמור באיזשהו שלב. עבדתי במקום אחותי, לא נתתי לה לעבוד. היה לה גם קצת אוכל ממני, והתחלתי גם קצת למכור, אז היה לנו קצת יותר אוכל. האחותי באה לכוחות כך שהיא יכלה כבר לעמוד, כי מקום היא לא עמדה.

ש: זאת אומרת, יכולת להביא למחנה קצת חפצי אישיים ולמכור אותם?

ת: אני באתי בלילה וזה היה אז עוד ארבעייטס לאגר. אז המפקדת של המחנה שמה הלכה לבלות ובשתיים-עשרה בלילה היא לא הייתה עוד בבית. אז אמרתי לאחותי: תראי, יש פה מזוודה שאולי אנחנו נוכל לחיות ממנה עד סוף המלחמה. את כל זה אבא נתן לי שאנחנו נחלק בין שלושתנו, זה כל מה שהיה לנו. אני אמרתי לאחותי: תשמרי על זה, זה יציל אותנו, ובאמת זה ככה היה.

ש: והם לא ניסו לקחת לכם את הדברים?

ת: שמרנו על זה מתחת המיטות, ואף אחד לא חיפש שמה. היה לי גם זהב שלא היה במזוודה. אבל זה היה עוד ארבעייטס לאגר, זה לא היה קצט, בקצט זה היה משהו אחר, אלה היו חיים אחרים.

ש: איזה עוד פועלות היו שם, מאיזה עוד עמים היו, היו שם גם פועלות פולניות?

ת: לא, היו שם מהולנד, כל הפועלות היו שם יהודים.

ש: רק יהודים?

ת: כן, אך ורק יהודים. היו שם בנות בגיל מאוד צעיר. בת כמה הייתה אחותי כשהיא נכנסה לשם? ובת כמה אני הייתי ב43-'? אני הייתי בת תשע-עשרה, אפילו לא הייתי עוד בת עשרים. ככה הייתה גם אחותי שהיא הייתה גדולה ממני בשנתיים. אבל האחות הקטנה לא הבינה שצריכים למכור דברים, היא אמרה: אני לא מוכרת את הדברים של אימא שלי. היא לא הבינה את זה שצריכים, שחייבים לעשות את זה כדי לחיות. היא נפטרה, היא הייתה חולה, והיא לא סיפרה לנו, היא לא רצתה להגיד לנו שהיא כל-כך חולה. יום אחד עברה המנהלת של הדילאגר פירהררים עם שני אס.אסמנים, אז אחותי הכירה אותה ואמרה: זאת לאגר פירהרר של וניושה. אני יצאתי מהמחנה, שעד היום אני לא יודעת איך, ואני ביקשתי ממנה: תביאי לי את אחותי רק פעם אחת לראות אותה, אני רק באתי למחנה. היא אמרה לי: זה לא ילך, בשום אופן אני לא מוכנה. אס.אס אחת אמר לי: בשבוע הבא היא תבוא אליכם. ככה זה באמת היה, ואז ראינו אותה בפעם האחרונה. היא נפטרה בשישי במרץ והיא הייתה סך-הכל בת שמונה-עשרה. כשהיא באה למחנה היא הייתה בת שש-עשרה.

ש: זאת אומרת, אתן לא גרתן ביחד?

ת: לא, הם לא הסכימו. היא אמרה לי: יש לך כבר אחות, את לא צריכה עוד אחת.

ש: ועם האחות השניה את גרת באותו צריף?

ת: כן, בטח, אני הייתי איתה באותה מיטה, כל החיים היינו יחד.

ש: היא הייתה יותר מבוגרת ממך?

ת: כן, היא הייתה יותר מבוגרת ממני בשנתיים. אבל היא לא הבינה מה זה אושוויץ (Auschwitz). ביום בהיר אחד אמרו שאנחנו הולכים לאושוויץ (Auschwitz). בארבע לפנות בוקר היינו כבר בחוץ, עמדנו בחוץ בשלג ובכזה קור, כי בצ'כיה את לא מבינה איזה קור זה, זה בלתי אפשרי גם להבין. מי שחי באירופה יודע מה זה, אבל בצ'כיה זה הרבה יותר קר, בגלל שהיינו בסודטים וזה גבוה ויש שמה קור לא רגיל. אז עמדנו שמה.

ש: זה היה ב43-'?

ת: זה היה בסוף 44'. אז כבר לא עבדנו בבית-החרושת בגלל שלא היה להם כבר את החומר. אז עבדנו ברכבות, שמונה בנות סחבו פסי רכבת. זו היתה עבודה מאוד קשה וזה היה בקור.

ש: כמה זמן בערך עשיתם את העבודה עם פסי הרכבת?

ת: עד שמיני במאי.

ש: בערך כמה חודשים?

ת: זה למעלה מחצי שנה, זה היה אולי בנובמבר 44' עד מאי 45'. עבדנו שמה כמעט עד היום האחרון. הייתה לנו עבודה מאוד קשה, כי זו עבודה בחוץ כל הזמן. כשעמדנו אז לצאת לאושוויץ (Auschwitz) עמדנו שעות. כל הבנות תפרו כל מיני דברים שהכניסו את הדברים שבכלל לא היו שווים. כל הלילה אמרתי להם: מי שהולך לאושוויץ (Auschwitz) לא צריך כלום, הסברתי להם. אבל זה לא עזר, הן תפרו כל הלילה. בבוקר השכם קמנו, ועמדנו שמה עד שבא הבן של בעל-הבית של הפירמה הזאת והוא היה אס.אס והוא אמר לנו (בגרמנית): כל הבנות חזרה! זה הציל אותנו, בגלל זה נשארנו בחיים. זה לא יאומן.

ש: זאת אומרת, בזכותו של הבן של בעל בית-החרושת שהוא בעצמו היה איש אס.אס.

ת: כן, הוא היה איש אס.אס גדול, אני זוכרת אותו.

ש: הייתה לו דרגה גבוהה?

ת: כן, בטוח, והוא היה בבגדים שחורים.

ש: אז הוא בעצם החזיר אתכם חזרה למחנה?

ת: כן. כשחזרנו חזרה עבדנו בחוץ.

ש: שוב עם פסי הרכבת?

ת: כן, בדיוק, עבדנו שמה עד הרגע האחרון. גם לא היה לנו משהו אחר בגלל שלא היה להם בכלל חומר.

ש: קיבלתם אוכל בצורה מסודרת?

ת: קיבלנו מאוד מעט אוכל. מה שהיה לנו הלך כבר להיגמר, וגם לא היה לנו ממי לקבל. תמיד כל יום באה רכבת, ובן-אדם אחד זרק לי משם כל יום סנדוויץ' קטן. כל-כך שמחנו, חילקנו את זה לשניים. זה היה סנדוויץ' קטן, אבל זו הייתה כזאת שמחה על זה שהוא זכר כל יום לזרוק לי את הסנדוויץ'.

ש: זה מישהו שהכיר את המחנה?

ת: לא. הוא רק ראה את הבנות כל יום, הוא עבר שמה, והרכבת נסעה כל-כך לאט בגלל שעבדו שמה, אז הרכבת לא יכולה הייתה לנסוע מהר, והוא הספיק לזרוק.

ש: זאת אומרת, היה מישהו שזרק באופן קבוע סנדוויץ'?

ת: כן, קבוע, הוא ממש נתן לי ביד כל יום.

ש: את יודעת את השם של הבן של מנהל המפעל?

ת: קראו לו וולצאר (Waltzer), אבל את השם הפרטי אני לא יודעת. הוא היה וולצאר (Waltzer), כי הוא היה הבן של וולצאר (Waltzer). זה בית-חרושת ידוע. אחר-כך כשהמלחמה נגמרה היה לנו מאוד עצוב. לא ידענו קודם שאחותי הקטנה נפטרה, לא אמרו לנו, הבנות לא רצו להגיד לנו.

ש: מי שחרר אתכם, איזה צבא?

ת: הרוסים.

ש: אתם ידעתם שהמלחמה לקראת הסוף?

ת: בכלל לא ידענו כלום, אנחנו היינו חיים כמו חיות. זוהי בושה לספר שלא ידענו כלום אף מילה. בבוקר ראינו שאנשים רצים ורצים, אבל לא הבנו מה זה יכול להיות. אחר-כך ראינו שבא טנק אז כבר הבנו. היה לנו חלון קטן מאוד, כל אחד רצה לראות, אז כל אחד ראה רק חצי דקה. מה אפשר היה כבר לראות? אז ראינו שבא טנק, ואז התחלנו להבין.

ש: טנק של הצבא האדום?

ת: כן. לא ידענו אם זה של הצבא האדום או שזה טנק אמריקאי, מי ידע? אבל ידענו שקורה פה משהו.

ש: השומרים האס.אסניקים ברחו מהמחנה?

ת: כן, הם ברחו לגמרי, לא היה אף בן-אדם, אף בן-אדם.

ש: זאת אומרת, נשארתן שם רק אתן הבנות?

ת: כן, היינו רק אנחנו הבנות. הרוסים אמרו לנו: לפני זמן קצר כשהמלחמה נגמרה הייתה לנו תאונה. היו לנו קרונות מלאים עם זיפזיף כזה קטן, וכל שמונה בנות היו צריכות להוריד את זה. זה היה ביער, שם עמד הכל. זה היה חורף, היה נורא קר, ועשינו מה שיכולנו כמה שיותר מהר כדי לנוח. הספקנו לגמור את זה, אז הוא בא האס.אס כדי שנעזור גם לשניים כדי שיגמרו. אז אמרתי לאחותי: עבדנו כל-כך קשה, ולמטה יכולנו ללכת לשירותים, אז אמרתי לה: אני יורדת עכשיו, אני אשאל אותו, ואחר-כך את תבואי. ככה לא קרה לנו כלום. איך שהסתובבנו כל הקרונות הלכו, כי הייתה תאונה ברכבת השניה, שאני לא ודעת אם זה היה בכוונה או לא בכוונה. היו הרבה בנות בלי רגל ועוד דברים כאלה, היו פצועים.

ש: היו ממש תאונות?

ת: כן. אז הרוסים הוציאו את הפצועים האלה על הידיים, והביאו אותם לבית-חולים. היו כאלה שאפילו לא לקחו אותם לבית-חולים, כי הם היו כל-כך חולים.

ש: זאת אומרת, המפגש עם הצבא הרוסי היה מפגש טוב?

ת: כן, זה היה מפגש טוב מאוד, הם הצילו את הבנות, והם לא עשו שום דבר רע. הם היו מאוד נחמדים אלינו, והביאו לנו אוכל כשהיינו עוד במחנה.

ש: לאיזה בית-חולים לקחו את החולות?

ת: שמה בעיר לא רחוק מאיתנו יש עיר שהיא עיר קטנה, אבל שמה היה בית-חולים. אז הביאו אותן, את כל הבנות ששכבו בקרקן צימר שזה חדר חולים, וככה הצילו אותן. אבל ברגליים ובידיים לא , והבנות האלה הן בחיים עד היום. זה היה מאוד מאוד קשה גם נוסף לזה. כשנגמרה המלחמה לא היינו בכלל כל-כך מאושרות, בגלל שהחיים לא היו מעניינים אותנו, כי לאן נלך? ומה נעשה?

ש: זאת אומרת, לא הרגשתם שמחה או התרגשות?

ת: לא, בכלל לא. בכלל היינו בנות שבאנו מהבית, ואימא נתנה ואבא נתן, ולא ידענו שצריכים לעבוד ושצריכים להרוויח. היה לנו מאוד קשה. ביום בהיר באו צ'כים, לא התביישו בכל ואמרו לנו: תעזבו את המקום, כל אחת מכן תלך לבית שלה מאיפה שבאתן, כאילו שהיה לנו בית. כל אחת חשבה אולי עוד לפגוש מישהו, אז נסענו.

ש: הייתה איזושהי סימפטיה מצד האנשים שגרו שם לבוא לעזזור לכם, להביא קצת אוכל ובגדים?

ת: לא, מה פתאום, הם היו כולם גרמנים.

ש: בצ'כיה?

ת: כן, בטח, בסודטים בכלל היו שם כולם גרמנים.

ש: אלה היו הפולקסדויטשים.

ת: כן, בטח, איזו שאלה.

ש: אז הם פשוט באו וגירשו אתכם?

ת: כן, הם לא התביישו ואמרו לנו: אתם חייבים עד מחר לעזוב! הם נתנו לנו את הרכבת בלי שנצטרך לשלם, העיקר שנעזוב.

ש: אז את ואחותך חזרתן?

ת: כן היינו אנחנו וגם עם עוד כמה בנות ביחד כדי שלא נהיה לבד. עזבנו את המקום, ובאנו לסוסנוביץ (Sosnowiec) עם מחשבה שאולי אבא ישנו, והוא מחכה לנו.

ש: עם תקווה?

ת: כן, עם הרבה תקווה.

ש: זאת אומרת, לאימא כבר לא קיוויתם?

ת: לא, מה פתאום. אבל אבא נשאר אצל גויים. הלכתי לגויים שמה, ידעתי וזכרתי את המקום, כי אני גם הייתי שמה עם אבא. כשבאתי לשם הגויה אמרה לי ככה: את חיה? ובשביל מה באת? אמרתי לה. אז היא אמרה לנו: תשמעו, אם אתן לא הולכות תכף, תכף יבואו שני הבנים שלי. אתן חייבות כבר לעזוב! אז הבנתי ואמרתי לאחותי: בטח הם הרגו את אבא ולקחו ממנו את הכסף. מה זה שני הבנים? אני הכרתי גם את הבנים שלהם.

ש: אלה היו אנשים שהכרתם מלפני המלחמה?

ת: לא, לא הכרנו אותם מלפני המלחמה, אבל בתקופת המלחמה אבא הכיר אותם, והוא כל-כך שמע בקולם, הייתה לו אמונה גדולה בהם, והוא נתן להם כסף כדי שהוא יוכל להישאר אצלם.

ש: כדי שהם ישמרו עליו, שהם יסתירו אותו?

ת: כן. אבל כנראה שהם הרגו אותו, אז היא לא רצתה לדבר איתי, אנחנו הלכנו, וכמובן שלא ראינו יותר את אבא.

צד שני:

ש: אחרי הפגישה המאוד לא משמחת מה עשיתן את ואחותך?

ת: אחת מהבנות פגשה בן-דוד שלה, והוא היה חייב לקחת אותה. הוא באמת לקחת אותה, ונתן לה את המיטה שלו, אבל בשבילנו לא היה לו מקום, אבל הוא היה כל-כך נחמד והוא אמר לנו: תבואו גם-כן ותשכבו על הרצפה, מה הבעיה?

ש: בדירה שלו?

ת: בחדר שלו. זה היה בית שהיו בו כמה חדרים.

ש: בסוסנוביץ (Sosnowiec)?

ת: כן, בסוסנוביץ (Sosnowiec), שוב בסוסנוביץ (Sosnowiec). שמה גרנו על הרצפה, זה היה טוב שהיה קיץ. הלכנו ליידישע גימיינדע, קיבלנו חתיכת לחם והיינו ממש אומללות, היינו שתי בנות. היינו יפהפיות, ולכן כל גבר שעבר שם רצה אותנו, אבל כמובן רק למיטה, או אולי יותר, אבל לא הלכנו על זה. היינו מאוד עצובים שלא פגשנו יותר את האחות הגדולה, ואיבדנו את הקטנה ואת כל המשפחה. אז לא הייתה לנו בכלל תקווה וגם לא עתיד. שמה היה גר בחור שהיה הרבה יותר צעיר מאיתנו, והוא ניגש אלינו ואמר לנו: מה אתן עושות פה? האם בגלל זה שעברתם מלחמה אתם תשכבו פה על הרצפה? האם זה יהיה העתיד שלכם? זה בלתי אפשרי. יש לי בגלייביץ (Gleiwitz) לא רחוק ווילה, אתם תלכו איתי, אתם תהיו שמה איתי, וכך לכל הפחות יהיה לכם איפה לישון. שמענו בקולו, לא פחדנו ממנו, הוא היה ילד הרבה יותר צעיר מאיתנו והלכנו לשם. אבל כשהגענו לשמה זה היה שמה פוליציי שטונדה, שזה מקום שאי אפשר לעבור. זו הייתה שעה חמש או שש.

ש: זה היה עוצר?

ת: כן, בדיוק, זה היה עוצר והיה אסור אז לצאת. במקרה אנחנו עומדים ומחכים, כי אי אפשר היה ללכת, חיכינו שהם יקחו אותנו למשטרה. אז בא בחור שהם היו ביחד במחנה בגלייביץ (Gleiwitz), ששם זה היה מחנה שנקרא אושוויץ (Auschwitz) 3 שזה מחנה מאוד גדול, שהוא היה שייך לאושוויץ (Auschwitz). הייתה לו כזאת שמחה שהוא פגש חבר, והוא שאל אותו: אתה גר פה? אנחנו יכולים לבוא אליך ולישון? הוא אמר: בטח, אצלי זו תחנת מעבר שכולם עוברים פה. ככה זה היה, עלינו לשמה. זה היה בית מאוד יפה, ונורא בכינו, כי נזכרנו בבית שלנו כשראינו מזלג, ראינו מפה, וראינו צלחת.

ש: זו הציביליזציה.

ת: כן. זה הכל היה בשבילנו חדש, ראינו את הבית שלנו. הבחור הזה היה מאוד נחמד אלינו, הוא כל-כך שמח, ונתן לנו חדר. היינו שמה כמה זמן. אבל אנחנו היינו כאלה בנות שלא יכולנו לקחת ממנו אוכל בחינם. אנחנו לא הבנו שזה אוכל לא שלו, שהוא גם-כן לוקח את זה מאיזה מקום, כי מנין היה לו אוכל אחרי המלחמה? לא הבנו את זה. אבל אנחנו לא יכולנו לקבל אוכל בחינם, כי ככה גדלנו, כזה חינוך היה לנו. אמרנו: אך אנחנו יכולים לקחת אוכל בחינם? אומנם אנחנו ניקינו שם, גיהצנו שם, ועשינו שם הכל, אבל זה רק בשביל חתיכת הלחם ואמרנו: לא, בחינם אי אפשר לקחת. אחר-כך שוב הלכנו משם, אבל הוא החזיר אותנו שוב וזה היה בעלי.

ש: איתו התחתנת?

ת: כן. קודם אחותי התחתנה, היא הכירה בחור. היה שמה יידישע גימיינדע, והלכנו לשמה.

ש: התחתנת בפולין?

ת: כן. אומנם גלייביץ (Gleiwitz) הייתה גם עיר גרמנית, זו עיר מאוד גדולה. התחתנו במקרה בבוידם (Beuthen), שנינו בבוידם (Beuthen) בגלל ששמה היה רב, רק שמה היה רב, אז נסענו לשם.

ש: מה היה שמו של בעלך?

ת: שלמה פשטצקי.

ש: מתי זה היה?

ת: בחמישי באוגוסט ב45-', ביום-הולדת שלו, היה לו אז יום-הולדת.

ש: אז הוא קיבל מתנה יפה.

ת: כן, וגם אני. חיינו יחד חמישים ושמונה שנה, הקמנו משפחה נהדרת והיה לנו הרבה נחת ביחד.

ש: כמה ילדים יש לכם?

ת: יש לנו שני בנים ושבעה נכדים.

ש: אז בואי תספרי לנו ככה קצת על כל ילד. הם נולדו בפולין או כבר בארץ?

ת: הגדול נולד בגרמניה. אחרי המלחמה אנחנו עברנו לגרמניה. המצב שלי היה מאוד גרוע, הייתי חולה ואמרתי: אני לא מסוגלת ללכת למחנה, בגלל שזה היה מחנה של מי שרצה לנסוע לישראל.

ש: זאת אומרת, מחנה פליטים בדרך לישראל?

ת: כן, בדיוק. אבל אני לא הייתי עוד מוכנה, לא יכולתי. אמרתי: אני חייבת מקום שקט, גם לא עיר גדולה בשום אופן, אלא רק מקום קטן שתהיה לי מנוחה שאני אהיה בן-אדם.

ש: להשתקם ולהבריא?

ת: כן, בדיוק. זה לקח הרבה זמן, ומצאנו מקום שזה היה בוויירישה-ולד (Waldlager) שזה נמצא במרחק של מאה ק"מ ממינכן (Muenchen).

ש: זה בבוואריה?

ת: כן, וויירישה-ולד (Waldlager) זה גרמני. שם היינו ארבע שנים.

ש: בעלך עבד שם?

ת: כן, כן, הוא בטח עבד.

ש: מה הוא עשה?

ת: היה לנו אוטו שהעברנו באוטו הזה סחורות לערים. היו לנו גם נהגים וזה היה עסק טוב.

ש: מין חברת תובלה כזאת?

ת: כן, בדיוק. הוא היה עובד והיה מאוד מרוצה.

ש: ושם נולד הבן הגדול?

ת: כן, שם נולד הבן הגדול.

ש: איך קוראים לו?

ת: קוראים לו שרגא.

ש: ומה שרגא עושה היום?

ת: שרגא הוא מהנדס קירור ומכונות.

ש: הוא עובד בחיפה?

ת: כן, הוא עובד בחיפה.

ש: כמה ילדים יש לו?

ת: יש לו שלושה ילדים. יש לו בת גדולה שהיא עובדת באוניברסיטה, היא מאוד מוכשרת. השניה גמרה עבודה סוציאלית, והיא גם קיבלה תכף עבודה. הבן מתחיל עכשיו בשנה הבאה ללמוד.

ש: את אומרת שהייתם שם ארבע שנים?

ת: כן.

ש: ואז עליתם לישראל?

ת: כן, נכון, עלינו לישראל ב49-'.

ש: כשהגעתם בעלך המשיך עם אותה עבודה גם בישראל?

ת: לא, לא, מה פתאום.

ש: מה הוא עשה בישראל?

ת: הוא עבד מאוד קשה, הוא עבד בבניין. הוא עבד רק כדי להרוויח כדי שיהיה לנו טוב. הוא באמת הרוויח המון כסף, הוא עבד אז יום ולילה. הוא היה בן-אדם מאוד בריא, והוא אהב את ישראל, הוא היה ציוני גדול.

ש: אלה מתי את הרגשת שאת חלק מהמקום הזה, שאת ישראלית?

ת: זה לקח לי הרבה זמן.

ש: מדוע?

ת: בגלל שהיה לי מאוד קשה. כשבאנו לארץ אחותי הייתה כבר פה אז היינו אצלה לזמן מסוים. אבל זה היה לי מאוד קשה. כשבאתי פעם ראשונה לאיזה משרד לא ידעתי מילה עברית, דיברתי גרמנית, הם לא הבינו אותי, והם גם לא רצו להבין ולענות כמו בן-אדם, כמו שאומרים, אני לא מבינה, סליחה, אני אביא לך בן-אדם שמבין. בכלל לא הסתכלו עלי. באתי עם ילד קטן שהוא היה בן כמה חודשים. את התמונה הזאת אני לא יכולה לשכוח שזה היה בלי חינוך להתנהגות, זה היה מאוד מאוד קשה פה.

ש: מנטליות אחרת.

ת: הייתי רגילה להתנהגות אחרת. הלכתי ברחוב ובכיתי כמו ילדה קטנה. ניגש אלי גבר ושאל אותי: למה את בוכה? אמרתי לו: אני לא יכולה לחיות פה, זה נורא קשה לי. אני לא יכולתי לסבול את החום פה. הילד היה כל-כך קטן, לא היה לי גם בית ולא היה לי כלום. אז הגבר הזה אמר לי: תשמעי, קודם כל תפסיקי לבכות. אני אסביר לך, אני בן-אדם מאוד עשיר, היה לו על-ידינו בית-חרושת גדול. הוא אמר לי: הייתי בכל העולם.

ש: זה היה בחיפה?

ת: לא, בתל-אביב.

ש: בית-חרושת למה היה לו?

ת: לכל מיני דברים כימיקליים שהוא עשה שמה. הוא אמר לי: באיזו ארץ שאת רוצה אני הייתי, אבל באף מקום לא אוהבים אותנו. תביני את זה, את יהודיה. מאיזה בית את באת, את חייבת להכניס לך לראש ולהפסיק לבכות, כי אחרת לא יהיה לך פה טוב. זה נכנס לי באמת לראש. הוא כל-כך הרבה עזר לי. הפסקתי לבכות ואמרתי: זוהי הארץ שלנו! זה באמת נכון, אני רואה את זה, אני חיה פה חמישים וארבע שנה, ואני רואה את זה. יש פה גם הרבה דברים שלא חייבים להיות, אבל זוהי הארץ שלנו. עם המלים האלה אני מכסה הכל. הילדים גדלו פה והיו כל-כך מאושרים עד היום, והם אוהבים את הארץ.

ש: עכשיו תספרי לנו על הבן השני שלך.

ת: הבן השני נולד אחרי שבע שנים, שגם אותו הבאתי רק אחרי ארבע שנים בגלל שהבריאות שלי לא הייתה בסדר.

ש: איך קוראים לו?

ת: חנן. הוא מאוד דומה לי, ואני מאוד אוהבת את שני הילדים.

ש: במה חנן עוסק?

ת: הוא גם מהנדס, הוא ילד מאוד מוכשר, שניהם מוכשרים. יש לו משפחה יפה, יש להם ארבעה ילדים. הם חיים על ידנו וזה מאוד חשוב. גם הבן הגדול חי על ידנו, הם מאוד עוזרים לי וזה מאוד מאוד חשוב.

ש: כולם חיפאים?

ת: כן, כולם חיפאים.

ש: מתי עברתם לחיפה?

ת: אנחנו היינו בהתחלה בתל-אביב, כי קודם כל נכנס לי לראש רק תל-אביב מכיוון שכל המשפחה שהייתה לי פה הייתה בתל-אביב. לא רציתי בשום אופן לשמוע על עיר אחרת. היינו בתל-אביב, ומתל-אביב עברנו לטבריה. בעלי חלה, והוא לא יכל לעבוד בעבודה כל-כך קשה, אז אנחנו ניגשנו למלון, היה לנו שמה מלון. כמובן בהתחלה זה היה עם פחות אחוזים ואחר-כך עם יותר אחוזים.

ש: זאת אומרת, הייתם בעלי בית-מלון בטבריה וזאת הייתה הפרנסה שלכם?

ת: כן, נכון, זו הייתה הפרנסה שלנו שהיא הייתה פרנסה טובה.

ש: גם את עבדת שם במקום?

ת: כן, עבדנו שם מאוד קשה, זו עבודה מאוד קשה. היינו שמה שתיים-עשרה שנה. אבל שוב החום שם היה עוד יותר גרוע, אף פעם לא הייתי מאושרת שמה, העבודה הייתה גם מאוד קשה, עם קהל צריכים לדעת לעבוד.

ש: וזה גם כל השבוע וגם בשבת.

ת: זו עבודה של יום ולילה זה לא רק ביום. באיזשהו שלב בעלי הסכים איתי, ואנחנו מכרנו את בית-המלון. עברנו גם בגלל שהבן הקטן התקבל פה לבית-ספר טכני. מכיוון שהוא התקבל לפה כבר עברנו לפה, וקנינו פה בית. שלמה עוד עבד קצת שמה, אבל אני ראיתי שהילד לבד וזה בלתי אפשרי, אז החלטנו שנמכור ונעבור לחיפה וככה זה היה.

ש: ומאז אתם חיפאים?

ת: כן. פה אני הייתי ממש הכי מאושרת, לא רציתי לעבור יותר לתל-אביב. יש לנו בית גבוה וזה קר בו, לכן בקיץ אני לא מרגישה כזה חום בכלל. יש לנו גם חוץ מזה מזגן, אבל זה לא חשוב. חשוב שזה מקום נפלא.

ש: נכון, זו סביבה יפה מאוד.

ת: היינו נוסעים כל שנה לאחותי הקטנה לקבר שלה, היינו שמה שלוש-עשרה שנה. הילדים לא הבינו למה אנחנו לא נוסעים למקום אחר אלא רק לצ'כיה. אבל זה היה ממש כמו הבית שלי, בגלל שידעתי שאחותי שוכבת פה. בעלי עשה כל-כך הרבה, שמנו שמה הרבה כסף והרבה עבודה. הצ'כים עזרו לנו הרבה.

ש: במצבה, בבית-קברות?

ת: כן, בבית-קברות לכל ילד ולכל ילדה יש להם שם ולאחותי יש מצבה קטנה. הוא הביא את זה, אני רוצה להראות לך את זה. בגלל זה גם העירייה ידעה, שלמה היה כל החיים בקשר איתם, והם ידעו שאנחנו באים כל שנה ושומרים על הקבר. היו לנו גם אנשים…

ש: באיזו עיר זה בצ'כיה?

ת: זה בטוטנו. זה לא רחוק מהמחנה שלנו, אפשר ללכת משם ברגל. שמה זו עיר מאוד מאוד קטנה ומאוד יפה. זה מה שהוא עשה לבד, אבל הבעיה הכי גדולה שלו הייתה שבשמיני במאי הצ'כים עושים אזכרה לבנות, והם אפילו בשבת עשו עם מוסיקה כמו שהם רגילים, כי הם לא יודעים שבשבת זה אסור. מה הייתה הבעיה? ששלמה ביקש מהרב של פראג (Praha) שהוא יבוא להגיד קדיש, ואם הוא לא יכול שהוא ישלח בן-אדם. קוראים לו קרל צידון, והוא לא הסכים בשום אופן לעשות את זה עד היום. אף רב, הרב של חיפה ששלמה היה אצלו כמה פעמים וביקש עזרה. הרב הצ'כי היה תלמיד של הרב של חיפה, והרב של חיפה פגש אותו, אבל זה גם לא עזר שום דבר. עד היום אף בן-אדם לא בא לשם. זה מה שכואב לנו מאוד, כי שמנו שמה כל-כך הרבה עבודה. על הכסף אני כבר לא רוצה לדבר, אבל רק עבודה שהבן-אדם כל-כך שמר. זו הייתה שמה חורבה, אף אחד לא הסתכל על זה, והבנות שם שוכבות. אחותי נפטרה בשנת 45' כמעט כשנגמרה המלחמה. יש שמה כל-כך הרבה בנות, אבל את אף אחד זה לא מעניין כאילו שאין לנו ארץ. למה ישראל לא דואגת גם לזה? למה שבן-אדם פרטי ידאג לזה?

ש: אולי אפשר לפנות במכתב או באיזושהי צורה אחרת, אולי הבנים שלך יעזרו ויפנו למי שעוסק בתחום הזה.

ת: אני מקווה שהבנים גם ימשיכו. אני רוצה לקחת אותם, ולהראות להם מה שאבא שלהם עשה, אבל זה לא הכל, אלא מישהו צריך לקחת את זה לידיים ולשמור על זה, זה דבר גדול מה שיש שמה.

ש: נקווה שאולי יפתרו את הבעיה, אולי אם ישמעו את הקלטת אז אולי תהיה איזושהי התייחסות.

ת: הלוואי, הלוואי, אני מקווה.

ש: מה את עושה בבית עכשיו בתקופה האחרונה?

ת: נורא קשה לי בגלל שאני לבד, זה נורא נורא קשה לי.

ש: יש לך איזה שהם עיסוקים? את בקשר עם אנשים?

ת: כן. הייתה לנו פה חברה כל השנים, אנחנו מאוד בקשר טלפוני. אנחנו כולנו כבר זקנות והרבה אלמנות ואני עכשיו איתם יחד. אני גם משחקת ברידג'.

ש: במועדון או בבתים?

ת: אני משחקת במועדון פעמיים בשבוע וזה גם טוב בשבילי. אני נפגשת מפעם לפעם עם חברות שלי וזה הכל. אני לא מסוגלת לעבוד או משהו כזה. שלמה אמר שאם הוא יצא והוא יהיה בריא אז הוא יעזור רק לחולים וזקנים אחרי מה שהוא ראה בבית-חולים. הוא היה סך-הכל שבועיים בבית-חולים. לא חלמנו שהוא ילך כל-כך מהר, ויעזוב אותי פה. זה לא קל, אפילו שיש לי באמת ילדים טובים, שהם דואגים לי, לוקחים אותי, ועושים לי הכל, אבל החיים זה כבר לא זה.

ש: אני רוצה להודות לך שפתחת את הלב שלך אלינו וסיפרת את מה שעברת, ולאחל לך שתמשיכי להיות עם המשפחה, ליהנות ולשמוח גם איתם.

ת: זה מה שנשאר.