מליטה פסטי

שם המרואיינת : פסטי מליטה

תאריך הראיון : 13.2.2003

שם המראיינת : אסתי צור

שם הכתבנית : אילה הלברטל

שמות מקומות

CIUCEA

BERSHAD

BUCHAREST

BANILA SIRET

DOMBAS

CERNAUTI

WIEN

MOGILEV

WILNO

שם המרואיינת : פסטי מליטה

תאריך הראיון : 13.2.2003

שם המראיינת : אסתי צור

שם הכתבנית : אילה הלברטל

היום י"א באדר א' תשס"ג, 13 בפברואר ‏2003, מראיינת באולפן "יד ושם" במרכז משמעות בקרית מוצקין את מליטה פסטי, שם הנעורים גרייף, ילידת Ciucea רומניה 1933.

ש: מליטה, איפה נמצאת העיירה Ciucea?

ת: היא פשוט שתי תחנות לפני Cernauti, מאוד קרוב, שם היה העסק של אבי ז"ל, היה סוחר עצים גדול מאוד, והיו לנו יערות ובתים, ובית שגרנו בו, שגרו כמה דיירים גם, ומצבנו היה טוב מאוד.

ש: מה שמות ההורים?

ת: ליאון גרייף ואתקה גרייף. והיו לי שלוש אחיות, אחותי הבכורה אני, אחותי השנייה אידה, והשלישית גיזה, שהיא נספתה ב-Bershad, היא מתה אחרי סבל רב מאוד. ואני הייתי הכי צעירה, בין ארבע בנות אני הייתי הלא רצויה, אבא היה מאוד דתי, ואיחל לעצמו כנראה בן, ואני נולדתי בת, אבל הוא היה אציל נפש ולא התבטא, אבל הבנתי מדודה אחת, שלולי לא היא..., אז היא חיבקה אותי ואמרה, איזו ילדה ותינוקת יפה, אחיותיי אומרות לי, שאני הכי מפונקת בבית הייתי, כשהייתי קטנה, אז אהבו אותי, והייתי ילדה טובה ככה אמרו לי כל השנים.

ש: אמא עבדה?

ת: אמא לא עבדה, היו לנו שתי משרתות בבית, היינו במצב טוב מאוד, תמיד אמא הייתה לוקחת עוזרות מהכפר מאיפה שהם היו, אבא ואמא היו מבנילה. לסבא היה מפעל ערק וסבא מצד אבא היה לו בית מסחר לקרשים, גם בעיירה שם היה יהודי מאוד חכם, ועוד גלויות, שיש לנו מסבא, כתב יד לא רגיל, בתקופה ההיא, לא כל אחד כתב, ידע קרוא וכתוב, והוא היה כותב לכולם, וגם אבא היה איש מאוד חכם וישר והגון, סוחר מאוד מאוד אמין ומאוד דתי.

ש: עם מי הוא סחר, מי היו הלקוחות?

ת: מהנדסי בניין, והכפריים שבנו ורהיטים, לכל..., ואבא אפילו עזר להקים לשלשה גיסים מתחרים גם בתי מסחר לקרשים, אבל אנחנו היינו הכי עמידים, הכי עשירים מכולם ואבא לא פחד ממתחרים, הוא עזר לגיסים להקים פרנסות. ושני אחים ושתי אחיות של אמא, עם משפחות נהרגו בשואה, היו לה שתי אחיות בקולומאה ושני אחים אחד מעל הנייסטר, ואחד גם מ... לא נשאר סימן מהמשפחות. אבל העיקר מה שהיה, לראות את הסבל של אחותי, זאת הייתה אחות, שיהיו לי בריאות אלו, הייתה אחות מאוד טובה, היא הייתה השלישית, גיזה, היא..., כולם חלו בטיפוס...

ש: מליטה, עוד לפני זה, מה היו היחסים ביניכן, ארבע בנות בבית?

ת: מאוד טובים, מאוד טובים, אבל אחותי הגדולה היא נשמה טובה, היא גרה עכשיו בהרצליה פיתוח, מאוד מאוד חולה, אבל בתור ילדה היא עוד קיבלה את כל הטוב, היא עוד למדה בגימנסיה ב-Cernauti, ולפרוט בפסנתר, וחברים מאוד טובים, והיא נישאה בגיל 18 לפני פרוץ המלחמה...

ש: את גם ניגנת ב...?

ת: אני כבר לא הספקתי, אני כבר לא הספקתי.

ש: היה פסנתר בבית?

ת: לא, זה היה ב-Cernauti אצל דודה, מכיוון ששם הייתה המורה, אז הן היו שמה היו מתאמנות, פורטות. ואחותי השנייה אידה שהיא גרה בכרמל, היא קצינת מבחן ואישה מאוד חכמה, והיא מנהלת עוד עדיין את מועדון הקשישים בכרמל, של יוצאי אירופה.

ש: כשהיית קטנה, מה היו היחסים ביניכם?

ת: היו יחסים, אני חושבת, מאוד טובים, רק היו צוחקים עלי, כשרצו לצחוק אז אמרו, הבית הראשי זה יהיה לאני, והבית השני יהיה לאידה, והבית השלישי..., ולי רק הרפת והשירותים בסוף, אני עוד לא הבנתי הרבה, היו לנו חיים מאוד מאוד טובים, בכל קיץ היינו נוסעים להרים, ועם המשרתת, והיינו חוזרים..., לחודש לפחות, והיינו כל כך רזות, ואני הייתי כל כך רזה וירוקה, שהיינו שמים אבנים בכיסים, שאמא תשמח ששמנו אחרי החודש, אבל האמת היה שלא, לא אכלנו ולא שתינו. אבל זהו, זה היה קבוע, ואבא היה בא מידי שבתות, רק לסוף שבוע לראות אותנו, היה מאוד עסוק עם העבודה, עם העיסוקים שלו. את אבא כמעט לא ראינו, היה קם בבוקר, מתפלל, הולך לעסק, אמא הייתה שולחת לו צוהריים, ובערב, לפנות ערב היה בא להחליף בגדים, להתרחץ, ולבית קפה, לעסקים לפגוש את הסוחרים, ו...

ש: הוא היה דתי?

ת: מאוד דתי, ואצלנו היה כל יום שישי, שבת, השמש של בית הכנסת היה אוכל קבוע אצלנו, ואבא היה מלביש אותו עם הבגדים היפים שלו, וגם כל החגים.

ש: תתארי את יום השישי, את השבת אצלכם?

ת: מאוד מאוד יפה היה, היה תמיד..., עם הדלקת נרות ועם כל המאכלים הנהוגים, מכל טוב...

ש: מי בישל?

ת: אמא, בעזרת העוזרת את הדברים הקשים וזה, אבל...

ש: איזה מאכלים היו לכבוד שבת?

ת: תמיד הגפילטע פיש, ורגל קרושה, וצלי ושניצלים, ומה לא היה? הכל היה.

ש: ומה עם חלות שבת?

ת: אמא אפתה לבד. זה היה ביום חמישי, שישי לפנות בוקר היו אופים במטבח הקיצי ככה, את החלות.

ש: את עזרת לאמא?

ת: לא, הייתי עוד קטנה. היו צוחקים עלי כל פעם, כשאמא הייתה הולכת לקניות, והייתה משאירה אותי אצל המשרתת, ועד שהלבישו אותי ועד שאכלתי, לא אכלתי כלום, מצאו אותי באותו מצב. והייתי נרדמת עם האוכל בפה והייתי מתעוררת. את מתארת לעצמך, איזו אכלנית גרועה הייתי, אבל תמורת זה כבר אחרי זה היינו רעבים חודשים ושנים ללחם ולבגד ולכל דבר.

ש: מה אבא לבש?

ת: אבא לבש חליפות הכי יפות, וחולצה לבנה [...], והיה יוצא עם הכובע כמו לורד, הוא היה בן אדם...

ש: איזה כובע?

ת: כובע שחור, הוא היה מאוד מאוד נקי ומסודר ואלגנטי, הוא היה כמו לורד יוצא, כמו עץ תמר, מאוד יפה, וכל הזמן מתפלל, בבית, בין ארוחות לארוחות בשבתות. היינו לומדים בבית הספר בשבת, אז הוא היה נותן לנו את השתייה ומוציא אותנו, זה היה החופש של אמא, שביום שבת היא לא קמה, והוא סידר אותי לבית הספר. היה אבא מאוד, מאוד טוב ואציל נפש, ומאוד דתי, כשגדלתי וכבר התחלתי להסתרק ככה, אז אבא היה תמיד, זכרונו לברכה אומר לי, פחות להסתרק, ויותר להכניס ראש לספר ולקרוא, זה יהיה לך יותר, זה אני עוד זוכרת. היה אבא מאוד, מאוד טוב, אציל נפש.

ש: את הלכת גם לבית הכנסת?

ת: כן, מובן, אם ההורים, בוודאי.

ש: מתי, באיזה...

ת: ואפילו הייתי, כשגדלתי קצת, עזרתי לאבא להביא את הטלית ואת ה... שלא יצטרך ל... אז אני זוכרת כשגדלתי, כבר יכולתי ללכת את הדרך לבית הכנסת בחזרה אז ...

ש: מתי היית הולכת לבית הכנסת?

ת: בשבתות, ובחגים, בכל עת שאמא חיה, ואחותי הגדולה, שגרנו ביחד ככה קרובים, אז הייתי הולכת לבית הכנסת כל חג, ומתפללת, ומדליקה נרות כמובן, וכל עת שההורים חיו היו לי מגבות נפרדות וכלים לחלב..., אבל אחרי כן, אמא שלי זיכרונה לברכה הייתה אומרת לי את שהיית הכי בסדר, כי התקלקלת יותר מכולם, אבל היא תמיד הייתה אומרת לי את זה ברוח טובה.

ש: היו איזה חגים שמאוד אהבת, חג שבמיוחד...

ת: שמחת תורה לבית הכנסת...

ש: מה היה מיוחד בשמחת תורה?

ת: הריקודים עם הספרי תורה, כל האווירה הזאת, השמחה, גם בראש השנה כמובן.

ש: מה חגגתם בראש השנה?

ת: חגגנו את החג, כמה שרציתי ישבתי אם אמא, ואחרי כן הייתי הולכת הביתה משרתת תמיד הייתה בבית. ואחיות יותר גדולות, אני הייתי הכי קטנה בבית.

ש: היו לך משחקים שם, בובות...

ת: בבית היו לנו שתי כמו סוכות ירוקות, אני לא יודעת איך קוראים לזה בעברית [...], ושמה ישבנו, והיה לנו גינת עצי פרי, ובצד שני, אמא, היה לה ירקות לבית משהו, ולפני המטבח הקיצי, היה לנו באר, עוד לא היה לנו מים ב..., והשירותים היו בסוף הגינות ואחותי גיזה הייתה ישנה איתי, וזה אני לא ישכח, כל פעם היא הייתה לוקחת את השמיכה, מחממת אותה ליד התנור של השיש, בו היינו מחממים עצים, והייתה מפנקת אותי, ומכסה אותי, ולא הייתה הולכת אף פעם לחברה, לא לקחת אותי, תמיד הייתי הצעצוע שלה, הייתה כל כך טובה, אבל, תמורת זה ב-Bershad שהיא כל כך הייתה, אבא הלך לעבוד בממסרה לעצים, ואני הייתי באה, בכדי שזה היה חוץ מהגטו, בכדי שאני אוכל לשבת איתה, קצת באוויר צח, אז הייתי הולכת איתה כל יום, והייתי יושבת איתה שם.

ש: היו לכם יחסים טובים!

ת: מאוד, מאוד טובים, עד היום הזה אנחנו מדברים פעמיים עד שלוש ביום, בטלפון עם אחותי הבכורה בהרצליה ועם אחותי מחיפה.

ש: מליטה, את אמרת, את הלכת לבית הספר, לאיזה בית ספר?

ת: לפני השואה הלכתי לבית הספר, נאמר מכתה א בסך הכל בגיל שבע התחילו בית ספר, אבל אחרי כן...

ש: מה אהבת ללמוד, בכיתה א?

ת: לא זוכרת ממש, אבל הייתי ילדה שקטה מאוד, היו לי חברות טובות, שתיים...

ש: איזה חברות?

ת: חברות, מהכיתה, שאחת הייתה גרה...

ש: יהודיות?

ת: כן, שהייתה גרה לידי, שהיא עכשיו נישאה מאוחר...

ש: בשכונה שלכם היו רק יהודים?

ת: האזור, איפה שאנחנו גרנו, בדירה הראשית זה היה יהודים עם עסקים וזה... והיה, [...] היה הכפר בו נגיד, שהיו הכפריים שהיו מביאים לנו חלב כל בוקר, וביצים טריים אני זוכרת, שם היו הכפריים. והיו, אבא היה מאוד אהוד, שהיו קונים אצלו..., והם עזרו לנו להחביא את אבא בזמן הרוסים שהם כבשו אצלנו בשנת ארבעים.

ש: אנחנו נגיע לזה. ויחסים טובים היו עם הגויים?

ת: מאוד טובים, כן, אפילו משרתות היו נוצריות מהכפר של ההורים מבנילה, מאיפה שאבא נולד, ואמא, כן, רק משם אמא... אבל דבר אחד אני לא אשכח, היה נדמה לי יום שלישי, כל יום שלישי היו באים איזה חמש עשרה או עשרים עניים, מהכפר של אמא, והיו מכינים ארוחה, והם ישבו ואכלו אצלנו צהרים כיד המלך, והיה אחד, שהוא היה נכה עם רגל עץ, ואני הייתי קטנה ונורא נבהלתי, הוא היה נכנס בשער, והיה רץ בכל האורך של הגינות וזה נשאר לי טראומה עד היום הזה שהוא בא גם בין העניים. אבל אמא כל שבוע, כל שבוע דאגה, מכיוון שסבתא ש...

ש: איפה הם היו אוכלים, היה לכם בית כזה גדול?

ת: בית מאוד גדול, והייה מטבח קיצי, מטבח חורפי, ושמה, במטבח החורפי היה את המרפסת גדולה, שמה היו יושבים ומביאים להם את האוכל, ואכלו, וגם בגדים תמיד אמא נתנה להם, אבל זה שאני לא אשכח, אני לא זכיתי לראות את סבתא שלי היא הייתה בת ארבעים וכמה כשהיא נפטרה, היא דאגה לכל הכפריים העניים, כשהיו מביאים עגלה עם עץ, קמח, וכל הדברים האלו לחורף, ולמחרת לא היה כבר כלום. היא חילקה את זה לעניים, אז הסבא אמר הרי רק אתמול הבאנו, אז היא אמרה, גם העניים צריכים לחיות, וכשהסבתא מתה כל כך צעירה, היה בית עם איזה שבעה ילדים, אז עניים אמרו, לא רק האמא שלכם נפטרה, גם האמא שלנו, שמי ידאג לנו? הם היו מאוד אמידים, וסבתא תמיד דאגה, ואחותי הגדולה שהתאלמנה בגיל עשרים וארבע, ב-Bucharest, ונשארה עם ילדה בת שמונה חודשים, לא ידענו כמה מצבה היה קשה, ואחרי שנישאה שנית אחרי ארבע עשרה שנה והיו לה חיים מאוד קשים, היא דאגה לשתי קשישות, והאחיינית הזאתי מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, היא הייתה מביאה אוכל לכל השבוע ולכל הדברים, עד ללוויה דאגה לקבורה, אחותי זאת שחיה מאוד קשה.

ש: מה התכוונת כשאמרת מטבח חורפי ומטבח קיצי, מה הכוונה?

ת: היה מטבח קיצי, לקיץ, איפה שהיה יותר מאוורר, פתוח, והיה מטבח חורפי שהיה צמוד לחדר האוכל, לסלון, לכל ה...

ש: מה זה מטבח חורפי, מה היה שם מיוחד שקוראים לזה חורפי?

ת: לא יודעת, מכיוון שהמטבח הקיצי היה ליד ערוגה כזאת עגולה עם פרחים, ובאר, שהיה קרוב למים, לגינה, וזה היה כבר צמוד למגורים, המטבח השני.

ש: היו גם איזה שהם מאכלים, או איפה שמרתם את כל האוכל?

ת: זה לא היה, אז עוד לא היה פריג'ידרים בשנות ה30-, אבל היה לנו מרתף גדול. אמא הייתה עושה כל פעם ריבות, ומלפפונים, ועגבניות, וכל הדברים האלו היא הייתה "בלבוסטית" מאוד גדולה מאוד נקייה, עוד עכשיו לא מזמן הייתי אצל אחותי, אז היא אומרת לי: "את לא זוכרת איך אמא הייתה מטפסת מתחת למדרגות ומטאטא כשהמשרת לא הייתה", היא מאוד נקייה וחרוצה הייתה.

ש: ואת ילדה שהולכת לכיתה א', ומה קורה בהמשך?

ת: בהמשך קרה מה שקרה שפרצה כל המהומה הזאת עם..., הרוסים באו, ואחרי כן הם עזבו אחרי שנה, ואחרי זה...

ש: מה קרה, היית בבית ספר, ויום אחד פתאום הגיעו?

ת: לא זוכרת כבר שלמדתי את הימים או שבועות לפני זה, היינו בבית, התחבאנו, אבא התחבא שלא ייקחו אותו לסיביר, אצל הכפריים.

ש: איך הוא ידע שצריך להתחבא?

ת: מכיוון שלקחו מי שהיה עשיר, מי שהיה זה לקחו אותו ל...

ש: היו איזה סימנים?

ת: כן, וודאי, דיברו באוויר, לא הייתה עוד..., היה כבר רדיו, אבל אני לא יודעת, לא הייתה תקשורת כמו היום. אבל יום בהיר אז עשינו רוקזקים כאלה, תרמילים, וארזנו את כל הדברים שיכולנו לקחת, היו לנו שני סוסים בבית, ופרה בזמן הרוסים שיהיה לאמא חלב לתת לנו, אז קנינו פרה ושני סוסים. ואז הייתה עגלה, והעמסנו את כל..., הודיעו כנראה שכולנו צריכים לעזוב את הבתים, אז העמיסו, את יודעת, הכניסה לבית היה לנו כזה אולם, את יודעת, גדול, אולי חצי רוחב או יותר, וגבוה, מהבית..., זה אני לא אשכח בימי חיי, אחותי הגדולה, והדודה, דודה טוני באה, ואמרו לנו שאותי לפחות רצו לקחת איתם, הם קיבלו רשיון לעבור את הגשר מ-Cernauti ל-זוג'קה, ובאו, לקחו איזה חייל ששילמו לו, וליווה אותם אלינו, והיא אמרה לי: "אותך אנחנו יכולים לקחת", אז בגרמנית, דיברתי גרמנית עם ההורים ועם המשפחה, אמרתי: "לאן שהורי הולכים גם אני הולכת, אני לא רוצה להיפרד". אז אבא כבר החביא את כל המטבעות זהב, דולרים, ומטבעות זהב, והכל בגינות שם באיזה פינות בפחיות, אז הוא הלך, והוציא, ונתן את הכסף הזה לדודה ולאני, וזה מה שהציל את חיינו ב-Bershad, עם הכסף הזה מצאו כל פעם שליח, אבל השליח של...

ש: אבל איך אתם עברתם?

ת: איך עברנו?

ש: כשיצאתם מהבית.

ת: אה, הוציאו אותנו, וכבר נהפכנו למין כמו חיות, על..., לבית ספר עממי איפה שלמדתי, על הרצפות שמה, מילאו...

ש: לשם לקחו אתכם מהבית?

ת: לשמה לקחו אותנו, זה היה מקום איסוף הראשון, ואחרי כן...

ש: את ידעת לאן את הולכת?

ת: לא ידענו כלום, אחרי כן נתנו לנו כל יום לחצי שעה שלושת רבעי שעה ללכת הביתה עוד להוציא מה שאנחנו רוצים, מי שלא יצא עם הרגע שהחייל או מי שבא ליוה, אז ירו בו, והיו לנו משפחה מבסרביה, שגרו..., אחד הדיירים, אז היו שני אחים תאומים, אז אחד, כבר בחור גדול, ירו בו בראות ופצעו אותו.

ש: את ראית?

ת: לא ראיתי, זה היה חבר של אחותי, אבל אנחנו הרבה שנים היינו ביחד אחרי כן.

ש: אז שמעת שזה מה ש...?

ת: שמעתי, וראיתי הרבה זוועות בגיל שמונה, זה קשה לתאר מה ראיתי, אם אני אוכל אני אספר לך את זה בהמשך. אחרי איזה שבועיים נגמר...

ש: מליטה, מה את לקחת מהבית?

ת: אני לא זוכרת מה שאמא לקחה, מה אני הבנתי לקחת בגיל שמונה, אמא ארזה.

ש: היה לך תרמיל רק שלך?

ת: לא לא, לא היה.

ש: מה אמא ארזה?

ת: אמא ארזה..., היו קודם כל הפרוות, מעילי פרווה היא ארזה, וכשאחרי שבועיים הביאו אותנו ללוז'אן היה בית חרושת לסוכר, שמה אמרו לנו: "תשאירו את העגלות, ותשאירו את הבגדים", והפרידו בין הנשים והגברים, והורידו את כל התכשיטים מאמא, במרתף שמה. אחרי לילה בבוקר קמנו, כל הכפריים כבר לקחו את רוב הדברים הטובים, ומשם התחיל המסע, כל יום שלושים קילומטר, בלי אוכל, בלי שינה, בלי רחצה, בלי כלום.

ש כמה זמן הייתם שם בבית ספר הזה?

ת: אה, לא, רק לילה, משמה שיחררו אותנו, מרוב הבגדים, לקחו לנו, ונשארנו ללא כלום כמעט, מה, יכולנו לסחוב עגלה לבד, בלי סוסים? אז לקחנו תרמיל כל אחד מה שהיה יכול לקחת. אבל ככה כל יום בערך שלושים קילומטר, איפה שאתה...

ש: אמא הורידה את התכשיטים ונתנה, או ש...

ת: הורידו לה את הכל, הורידו לנו את הכל.

ש: מי הוריד לה את התכשיטים?

ת: אני לא זוכרת, אחד היה, חייל, או מי, אני לא...

ש: רוסי?

ת: לא, זה היו הרומנים כבר, מאז אנחנו כבר היינו תחת שלטון רומני, וגרמנים הלאה באוקראינה.

ש: באיזה שנה זה היה?

ת: ב41-. וככה הלכנו, והגענו עד לנייסטר, ושמה אמא רצתה ללכת..., היו לה עוד נעליים קצת עם עקב, ורצתה לקחת כמה בגדים, לכבס, לא היה לנו מה להחליף, היינו אכולים מכינים.

ש: במסע הזה התחלתם ל...

ת: כן, זה היה...

ש: איך הלכתם?

ת: הלכנו, מה? חיילים ליוו אותנו עם רובים, והלכנו, גירשו אותנו כמו כבשים.

ש: ברגל?

ת: כן, וודאי, כל הזמן ברגל. ואיפה שהיה איזה ביצה או משהו, לא אוכל, לא שתייה, לא כלום, אני לא יודעת איך שרדנו בכלל, שבועות על גבי שבועות. ואמא נפצעה ברגל, והיא כל כך נפצעה שזאת הייתה בעיה רצינית, כבר אבא סחב אותה בידיים, ארבע..., כן, היינו בלוז'אן, שמה רופא בא, ועם, את יודעת, סכין כזה, אולר, חתך לה, בארבע מקומות את הרגל, כף הרגל, והתולעים התחילו לאכול את הרגל, [...] מוגלה, וזה היה משהו נורא.

ש: היא הלכה בנעלי עקב אמרת.

ת: היא הלכה, היא רצתה ללכת לנייסטה לכבס משהו, והיא נפצעה ברגל, היא הורידה את הנעליים, כבר לא יכלה על אבנים, וזה היה הרגל. כזה היה עד שהגענו לבשעט נרי, פשוט אבא סחב אותה בידיים, בסמיכה, בידיים, זה היה משהו נורא. עד ש...

ש: מה לך היה, מה את לבשת, איזה נעליים היו לך?

ת: אה, לי..., היו לכולנו נעלי ספורט גבוהים כאלו, טובים להליכה, אבל כשהגענו ל-Mogilev, כן, הגענו שמה גם עד לנייסטר, והצוענים הרומנים ניגנו לנו בכינורות, כאילו שמחו ש..., וזרקו לנייסטר שמה את הגופות, הגרמני ירה עלינו, והרומני רצה להתפטר מאיתנו. הגענו, כל העיר הייתה...

ש: את ראית שזורקים...

ת: כן, ראיתי את הגופות צפים, בגשר שעברנו, וודאי. רק זה ראיתי. ואז הגענו ל-Mogilev, בחושך, וכל העיר הייתה מפוצצת, מלא רסיסים, ואני לא יכולתי, אני בכיתי, הנעליים נהיו לי כבר קטנות. אז אמא, זיכרונה לברכה, אמרה לי: "אל תעיזי לחלוץ נעליים, מכיוון שתפצעי וזה יהיה לך נורא". ולא נתנו לנו עוד להישאר שמה, ככה גירשו אותנו, את כל אוקראינה. עד שהגענו לקולחוז, אני לא יכולה להגיד לך את כל השמות של העיירות, את המקומות שעברנו, אבל דבר אחד אני לא אשכח. הייתי צמאה למים, שמחתי לקצת מים בחום, זה היה ביוני, ואז היה שם איזה נחל, ורציתי להתקרב, אז צעקו לי גם..., ואז את יודעת איזה מים היו? שתפו את הצמרים של כשבים. אני בחיים שלי לא אשכח, לא יכולתי, נחנקתי. וגם את זה...

ש: שתית מהמים?

ת: כן, אני לא יכולתי, אני כבר לא מדברת על רעב. התנפחתי, הייתי נפוחה מרעב, והכינים ככה נשרו מאיתנו, ככה...

ש: בזמן ההליכה?

ת: בזמן ההליכה, אחרי כן שמ-Mogilev צעדנו עוד, אני לא יכולה להגיד לך כמה קילומטרים, מאות קילומטרים, עד שהגענו למקום. והיה ד"ר שרר, זה הרופא מה עיירה שלנו, שאמא כבר לא..., אז השאירו את כל האנשים הגוססים והמתים, ואמרו: "עכשיו רק אלה שמסוגלים ללכת, שילכו". נו אמא הייתה כבר במצב בלתי... ממש נורא, אחותי אידה נשארה איתה לראות את ה..., את זה אני לא אשכח בחיים שלי, ככה בין החשיכה כבר, והיא נשארה ראשונה שם בטרנספורט עם האנשים האלה שגססו ומתו, ילדה בת שש עשרה, ואבא עם גיזה ואיתי הלכנו הלאה, הלכנו הלאה, והביאו אותנו עד לאיזה קולחוז, את יודעת, כזה לכלוך של פרות, זה היה משהו [...], כל יום נפטרו שמה בחורף, בקור, זרקו את המתים ל..., בת דודה עם ילד, שהייתה איתנו שמה נפטרה...

ש: לאן זרקו אותם?

ת: לחור פתוח, וכלבים אפילו גם כן, אפילו לא קברו, לא היה מי שיקבור שם. וראינו שאנחנו כבר לא יכולים להחזיק, אבל אמא, זיכרונה לברכה, תפרה לכל אחד של הילדים ולהם גם כנראה, נדמה לי, 25 דולר בכל כתף.

ש: היא שמה בתוך הבגד?

ת: מתחת לכתפיות כאן. תפרה פתחה.

ש: בחולצה?

ת: לא במעיל, היה לי מעיל קיצי כזה, ואז אבא ראה, שאנחנו לא מוכנים לקבץ נדבות או אוכל [...], ולאבא היה זקן קטן, ראו עליו שהוא יהודי, אז הוא מצא איזה [...] עם קרש אחד, והיה חורף, כזה קור, משהו. הוא לקח אותנו בערב, והביא אותנו ל-Bershad, שאנחנו רצינו עוד לזכות לראות את אמא ואת אידה, את מבינה, והגענו לשם, אבא השאיר אותי ואת גיזה בצד, היינו ילדות קטנות, והלך לרב לשאול, אולי הם יודעים אם הביאו..., הוא אומר: "כן", למזלם הרב הזה עבר עם עגלה וראה אנשים שמה שוכבים, אז הוא ירד מהעגלה ושאל את אחותי: "מה אני יכול לעשות למענכם?", אז היא אמרה מסכנה: "תיקח אותנו, שאמא כל כך פצועה, ולא יכולה", אז הוא אמר: "את אמא אני אקח, אבל אותך אני לא יכול לקחת", מכיוון שזאת הייתה עגלה כזאת צרה. והוא לקח את האמא ואידה הלכה ימים לילות, מסכנה, ילדה בת שש עשרה, עד שהגיעה ל-Bershad. והם סידרו את אמא בבית חולים האוקראיני שמה, וככה היא קיבלה..., ניקו לה את הרגל וקצת טיפלו בה, וזה היה בבית חולים אוקראיני, וד"ר שרר עזר נדמה לי, אם אני זוכרת נכון. ואז אבא נודע לו על אמא, זאת הייתה המטרה, לקחת את הדולרים, ועוד איזו אלמנה עם בחור מפגר, שכן, לקחנו אותם גם איתנו, שלא היה להם כסף.

ש: איך לקחתם?

ת: נו, בעגלה הזאת שהוא לקח אותנו אז העמסנו גם אותו, מיטה לא הייתה לנו, רק אנחנו. בקיצור מצאנו את אמא בבית החולים, ואת אידה, גם אחרי כן. ואמא שהייתה אמא כל כך מסורה, היינו כל כך מלאי כינים ומלוכלכים, היא אמרה: "אל תתגרדי, שיראו אותך כל כך זה, אז יגרשו אותי". והיא הייתה..., ארבעה טיפוסים היא עברה. אידה מסכנה הלכה מעבר לגטו והייתה הופכת עולמות בשביל להרוויח קצת תפוח אדמה או קצת קמח תירס או משהו להביא לאמא. המסירות נפש שלה זה מעל ומעבר. מאז שפרצה מלחמת העולם השנייה, היא הקימה אותנו כמעט, עם כל הכישורים ומה שהיא לא עשתה. וככה...

ש: מליטה, במסע, עד שהגעתם לגטו, איך אכלתם?

ת: לא אכלנו, אני לא יודעת איך התקיימנו כל החודשים, מעשבים? אני לא מבינה מאיפה. כן, היינו מדי פעם מוכרים איזה בגד שהיה לנו עוד, אז נתנו לנו איזה חצי לחם, או מה.

ש: למי מכרתם?

ת: לכפריים, כשעברנו בכפרים.

ש: איפה ישנתם שם?

ת: רק בחוץ, רק בחוץ, איפה שהייתה ביצה ואיפה שזה. ואחרי כן אמא עברה ארבעה טיפוסים, אחרי כן לקחנו את אמא הביתה, והשכרנו בית אצל שתי בנות, זה היה כבר לוקסוס. אני לא יודעת איפה...

ש: מתי לקחתם את הבית?

ת: ב-Bershad, כשהגענו כבר לגטו איפה שהיינו, היו מקומיים, יהודים מקומיים...

ש: אתם הולכים את כל המסע הזה...

ת: מסע איום ונורא. אני לא יודעת, ביידיש אומרים, שישימו לי [...] על העיניים, אני לא אוכל לשכוח את המסע הזה. זה היה משהו נורא ואיום, כמו פרות, כמו כבשים, עדר כבשים גירשו אותנו.

ש: איך היה היחס של ה...

ת: לא, לבאר שרצינו להתקרב, אז הרביצו לנו עם זה, או שירו בנו. לא יכולנו להעיז לשתות קצת מים, לא נתנו לנו. את מתארת לעצמך דבר כזה? לכלב שמחזיקים בבית מתייחסים הרבה יותר טוב, ממה שהם התייחסו, זה היה משהו זוועתי, מחריד.

ש: את היית ילדה קטנה, עם מי את הלכת?

ת: עם אמא, עם אבא, עם האחיות. ופעם אחת זה אני לא רוצה לשכוח לספר. פעם אחת הטרנספורט התקדם, ואבא כבר היה עייף, מסכן, אז היה יער, אז השכיב את אמא ואני נשארתי עם אמא. אמא הייתה מאוד צמאה, אמרתי, אני אלך להביא קצת מים מהנייסטר, וזה סלעים, וכאלו סלעים, ואני הגעתי לאיזה פתח מרובע ונפלתי פנימה. ושם אמרתי: "נו, מכאן בחיים אני כבר לא אצא". התחלתי לצעוק: "Hilfe, Hilfe, עזרה, עזרה", מי ישמע אותי? התחלתי לתפס, איכשהו, אני לא ידעת, יד אלוקים עזרה לי לצאת, אישתו של הפקיד שהיה אצל אבא בעסק כבר באה לראות, מה קרה לנו, שאנחנו לא עם כולם, כבר התאספו שם, אנחנו לא, אז אמא אמרה: "Frau Glasberg, את יודעת, מליטה הלכה ולא חוזרת, מה נעשה?". ואלוקים עזר, אני כבר לא הלכתי להביא מים, כבר עזבתי, ידעתי שהשארתי את אמא כזאת מחוסרת אונים, מה הייתי, עוד לא הייתי בת תשע אולי, אז אני חזרתי ואחרי כן בא אבא וסחבנו אותה חזרה, אבל זה היה דבר, שאני חשבתי, משם אני כבר לא אראה עולם.

ש: מליטה, כשאתם הולכים, ולקחתם דברים מהבית, אמרת שלאבא היה טלית, תפילין, מה עלה בגורלם?

ת: זה אבא החזיק. אבא כל בוקר, כל ערב היה מתפלל, במשך כל הזמן, תהילים וזה. התהילים של אבא יש לי למזכרת.

ש: בדרך, במסע?

ת: גם , גם. אבא התפלל תמיד.

ש: איך הוא התפלל?

ת: ככה בפינה, באיזושהי פינה, איפה שהוא היה. [...].

ש: אפשר היה?

ת: לא, לא היו לנו מים, כמעט ולא.

ש: אפשר היה להתפלל?

ת: כן, הוא עשה את זה כשהוא היה יכול, כמה שהוא היה יכול, על זה הוא לא וויתר.

ש: לאורך כל המסע?

ת: כן. רק כשהיה לו הטיפוס ראש, והייתי ילדה קטנה...

ש: מתי זה קרה לו?

ת: זה היה ב-Bershad, כשכבר הגענו לסוף הדרך, אמא ארבעה טיפוסים, אבא היה לו טיפוס ראש, ולגיזה היה טיפוס בטן. ואני הייתי הבריאה, ואידה הייתה הולכת מחוץ לגטו, והוא אמר לי רק, שהוא רוצה, שאני אביא לו גחלים לסיגריה, אמרתי, זה לילה, והוא אומר: "אבל יש בכל מקום אור, את תמצאי". הוא לא ידע, הוא היה עם חום גבוה. אחרי כן הוא רצה שאני אביא לו [...], בחיים לא נכנס לנו לחדר. אבל יום אחד אידה הלכה מחוץ לגטו לעבוד, להרוויח, לקבץ איזה קצת קמח תירס, שיהיה לעשות קצת דייסה או מה, ואמרה לי: "את תביאי מים", ולי לא היו כבר נעליים, היה לי רק המעיל, לא יכולתי, על הקרח הלכתי להביא מים מהבאר, ואני באה לשמה, היו יהודים, ואמרו לי: "אל תתנערי...", ביידיש, "אל תתנערי מעל המים", שכאילו גירשו אותי, ולא נתנו לי קצת מים. אני רוצה להגיד לך, שהכפריים היו יותר טובים לפעמים מהיהודים שמה, המקומיים, היו כל כך לא נעימים, כל כך לא טובים, רואים ילדה בת שמונה באה יחפה על הקרח, והייתי צריכה את הקצת מים, שאחותי תבוא שתרתיח קצת תה או קצת [...] אומרים, את יודעת, קצת [...], לא רצו לתת לי, ואידה בא ואומרת: "נו, איפה המים?", אמרתי: "לא...", בכיתי ואמרתי: "הם לא רצו לתת לי להתקרב לבאר". ולא היה לנו מים.

ש: זה היה כבר בתוך הגטו?

ת: זה היה כשהיינו כבר ב-Bershad, כשהיינו כבר בגטו, איפה שהיינו שלוש וחצי שנים.

ש: אז כמה זמן הלכתם בעצם, עד שהגעתם לגטו?

ת: חודשים, חודשים, אנחנו יצאנו ביוני והגענו בחורף שמה, בהתחלת סתיו. ורק אני מוכרחה לחזור על נקודה מאוד חשובה. את כל הכסף שמצאנו במטבע זר, שמסרנו לאחותי הגדולה ולדודה טוני, אנחנו..., הם שלחו, הדוד, היו לו קשרים עם הקצונה הגבוהה, הבכירה, שמה ב-Cernauti, ולקחו אחד ונתנו לו הון תועפות, שהוא יביא לנו קצת כסף, ותמונה מאיך שאבא נראה, ואידה, וכשהוא הודיע ובאו שמה לגדר, הוא אמר: "אני מצטער מאוד, אני לא יכול למסור לכם את הכסף, אתם לא דומים אפילו לתמונות האלה", וחזר. והפסדנו את כל הכסף, וחזר עוד פעם. ואז, אני לא יודעת, אם אותו הקצין או זה אמר לי: "אפילו אם תתנו לי כל הבית כסף, אני כבר לא חוזר, לראות כאלה פרצופים", לא היינו דומים לבני אדם, לבני אנוש. אז עוד פעם שלחו כמות כסף, והוא התחיל לשאול, מה שם הסבא, מה שם הגיסה, מה ש ה..., אז הוא ראה, שזה כן אבא ואידה, ואז הוא מסר כסף. ועם הכסף הזה הצלנו את עצמנו לקצת אוכל, ואחרי כן כבר שלחו לעוד אנשים, אז אידה עם בעלי, היה באותו מחנה ריכוז, והדוד היה מיודד, חבר טוב עם אבא, היו באים כל יום, היו יושבים שם על ספסל לפני חלון, לא היה חדר, היו מספרים מה ש..., הבינו מה שזה, וככה חילקו את הכסף, כמה נעזרו גם כן על ידי כך.

ש: מליטה, אתם עשיתם את כל המסע. כשהגעתם לגטו, מה ראית דבר ראשון בגטו?

ת: אנשים עצובים, מוזנחים, שכל אחד ניסה איכשהו לשרוד.

ש: אבל איך נראה המקום?

ת: המקום נראה כמו עיירה קטנה, אנחנו גרנו בדירה של שני חדרים ומטבח, עם כך כזה, אבל כל הבני דודים שבאו מאמא באו לגור..., הכניסה אותם הביתה, ואז היה דבר איום ונורא אנשים מבוגרים נפטרו, וחודש ימים הגופות שכבו שם בכניסה, בחדר, ואני ראיתי את הגופות האלה ערומים, חודש ימים, נפוחים שכבו עד שאספו אותם על עגלה לקחת אותה לקבורה.

ש: מי בא לקחת אותם?

ת: אני יודעת זה היה כנראה מהקהילה היהודית, ביידיש [...], זה היה מחריד, ובדרך הרגו, ירו, הרגו וקברו אנשים עוד זעקו, ואם רצינו להתקרב לעזור להם, אמרו: "אם תעיזו להתקרב, אנחנו יורים בכם". עברנו ולא יכולנו לעזור לאנשים, והיינו ב[...], זה היה בסרביה, שמה היינו כמה ימים, והם הרעילו את המים, וכל יום נפטרו אנשים מזה, והיו לוקחים אותם כמו כלבים על עגלות, כל זה ראיתי, בת שמונה.

ש: כשהגעתם לגטו, איך ידעו שזה גטו?

ת: [...] היו כבר הרבה יהודים. וכל היהודים שיצאו ל-דדדד, העשירים, השכירו את הדירות שלהם וגרנו בזה, אבל אנחנו שילמנו שכר דירה חודשי לבנות האלו. ההורים נשלחו ל-[...], והם לקחו שכר דירה. והייתה אחות...

ש: בתוך הגטו הייתה גדר מסביב?

ת: ודאי שזה היה מגודר עם שמירה.

ש: מי שמר?

ת: הגרמנים והרומנים.

ש: איזו גדר זו הייתה?

ת: את זה אני לא ראיתי, לא זוכרת, אני רק זוכרת, שאחותי שהלכה עם דודה שלחו אוטו גרמני עם קצינים, שקרבו אותנו ל-Mogilev, אז הלשינו עלינו, ובערב, כשהתאספנו כולנו, באו ועצרו אותנו, ואחותי אידה...

ש: בגטו.

ת: כן, ואחותי אידה הייתה במעיל שחור, פתחה חלונות ונמלטה בשלג. ואיזה שבוע שבועיים היא לא באה לבית סוהר, לזה, אבל אחרי כן התחילה להביא לנו קצת אוכל וזה, אמרו: "זאת היא, זאת היא שנמלטה לנו ולא תפסנו אותה".

ש: לאן היא ברחה?

ת: היא ברחה כנראה הביתה איפה שגרנו, ואותנו..., אני ישבתי בבית סוהר, והייתי אפילו..., לא זוכרת את העיר, הביאו אותנו לבית סוהר אמיתי כבר, ואז נתנו לי לצאת, ופחדתי אני לא אדע... הלכתי, הלכתי שדרה אחרי כן, אמרתי: "אני אחזור, אני אלך לאיבוד, אני לא אדע לחזור להורים לבית הסוהר". ידעו, מה אני יכולתי לעשות, ילדה קטנה, אז נתנו לי לצאת קצת מהתא שמה. ישבתי בבית סוהר.

ש: מתי ישבת בבית סוהר?

ת: בזמן שתפסו אותנו, כשהגרמנים רצו להוציא ואתנו עם האוטו.

ש: כשהייתם בתוך הגטו?

ת: כן, וודאי.

ש: למה הכניסו אותך לבית סוהר?

ת: מכיוון שרצינו להימלט מהגרמנים.

ש: תפסו אותך.

ת: בוודאי, כמה משפחות היינו.

ש: זה היה בלילה?

ת: זה היה בערב מאוחר, והרבה זמן ישבנו שם, אני לא זוכרת, העבירו אותנו מ-Bershad לאיזו עיר אחרת, ונתנו לי לצאת, הייתי קטינה, אמרו, מה אני אעשה, אז חזרתי אחרי כחצי שעה, פחדתי ללכת לאיבוד, לא הכרתי את המקום.

ש: דרך איפה רציתם לברוח?

ת: רצו לקחת אותנו כאילו שהיינו באוטו צבאי גרמני, אבל...

ש: ידעתם לאן רוצים לקחת אתכם?

ת: כן, בוודאי. זה היה מהקרובים, מ-Cernauti דאגו לזה, להוציא אותנו, אה, את זה לא סיפרתי לך גם, לאן? ל-Mogilev, ומ-Mogilev ל-Cernauti. קצונה גבוהה התכוונו להביא אותנו לשם, אבל היו יהודים טובים שהם דאגו והם הלשינו עלינו. היינו כמה משפחות, והיו שני אחים לאמא, שהיו מעבר ל..., אנחנו היינו ב-Bershad, והם היו מעבר לבוק, בוק, ושמה הרגו, את שמעת אולי על הבוק? אז אח אחד עם המשפחה הצלחנו להביא, הכנסנו אותם לדירה שלנו, אבל האח הדוד אברהם ועם אשתו נחמדה ושלש בנות, הרגו, ולא הצלחנו כבר להציל אותם. זה מה שהיה, אבל אני קצת כן, אני קצת למדתי שם, פרטי, היו שתי אחיות שהם למדו, תאמיני לי אני לא יודעת מה. אבל...

ש: בתוך הגטו, הכל בתוך הגטו.

ת: כן, פרטי, שלוש וחצי שנה למדתי שם אצלם, והייתה תזמורת...

ש: מה למדת?

ת: תאמיני לי אני כבר לא זוכרת מה, כנראה קצת מתמטיקה, קרוא וכתוב, אבל חמי ז"ל, היה לו קול מאד טוב, והוא למד אותנו תזמורת הוא עשה, אז שרנו שמה, זה היה לוקסוס [...].

ש: איך קראו לחמיך?

ת: ישראל טסרטה, אפילו יש בית כנסת כאן במוצקין על שמו, הוא נפטר בשיבה מאוד טובה, בגיל תשעים ואחד וחצי.

ש: מה את מתכונת כשאת אומרת תזמורת?

ת: מקהלה, סליחה מקהלה רציתי להגיד, מקהלה, ושמה... הייתי ילדה...

ש: איזה שירים שרו, המקהלה שרה?

ת: או, אני כבר לא זוכרת, את יודעת מה זה? לא זוכרת מה, הוא גם לימד בבית היתומים את הילדים, ללא כסף והם שרו. וגם הייתי צמאה ואלו היו סורגות, והיו איזה, מים עם צמר, נחנקתי, זה אני גם לא יכולה לשכוח, מרוב צמאה שהייתי, ראיתי שמה ילדה אז רציתי לשתות, וזה היה, ירקתי אחרי כן.

ש: מליטה, מתי שרה המקהלה הזאת?

ת: לפני הצהרים היינו מתאספים שם, היינו שלוש וחצי שנים שם.

ש: איפה הייתם מתאספים?

ת: אצלה, אצל הבנות האלה, אשכנזי קראו לשתי הבנות האלו שתי ה..., ואת יודעת היה לנו לא יודעת אם אפשר לקרא לזה מועצה, לא, קהילה יהודית, אז היה קורן היה ראש העיר, והיה עורך דין ידוע שמה שטרנס, לא, זה היה בן דוד של חמתי ז"ל, שטרנסל, והיה עוד איזה עורך דין שניידר, שהם ככה דאגו לאוכלוסיה, ולקחו לעבודת פרך שמה את הגברים.

ש: גם את אבא?

ת: לא, לא, אבא לא.

ש: ולא היו לכם איזה שהם הגבלות בגטו? מותר היה ככה להתאסף...

ת: להתאסף, לא כל כך התאספנו, אבל לאחותי היו חברות אני זוכרת, אבל למי היה... דאגנו לקיום היום יומי לא היה לנו.

ש: וכשהגיע חג, שלוש וחצי שנים...

ת: לא זוכרת חג שם בכלל, לא זוכרת חג, תהרגי אותי.

ש: ושבת שהגיעה?

ת: היה לנו אני זוכרת אח, ואמא הייתה אופה לחם...

ש: בתוך הגטו.

ת: כן, ושם במטבח, הייתה לנו דירה לא רעה, לא מרוהטת, אבל הסבל של אחותי היה בלתי נסבל, כל יום הייתה באה רופאה מזריקה לה קלציום, אומרת "לו היה אנטיביוטיקה זה היה..." היא נפטרה משחפת בקיבה, וראיתי את כל זה עד הרגע האחרון, שבועיים לשחרור, רק נפטרה, מסכנה, ולא לקחו אותי לבית קברות, אמא לא רצתה שאני אבוא לבית קברות. ואני לקח לי, ללא הגזמה, שלושים שנה שלא הייתה שעה ביממה שהיא לא הייתה לי בנפש במוח בכל.

ש: את היית קשורה אליה.

ת: הייתי הכי... שיהיו לי בריאות, הם אחיות נהדרות, אבל כזה קשר הדוק כמו שהיה לי איתה, זה היה משהו.

ש: מליטה, בתוך הגטו, שלוש וחצי שנים, למדת, מה עוד עשית?

ת: לא, לא למדתי.

ש: שעורים פרטיים אמרת.

ת: אה, זה אני לא זוכרת מה, זה לא היה משמעותי.

ש: אז איך העברת בכל זאת את הזמן?

ת: איך העברתי, בשלג פעם אחת אני בניתי שלג, ובעלי בא והוא צוחק עלי, שהוא הכיר אותי, שבניתי איש שלג.

ש: בתוך הגטו, הכרת את בעלך?

ת: כן, בעלי בא עם הדוד, והוא היה יותר קרוב לגיל של אחותי מהכרמל, אבל אני...

ש: בת כמה את היית?

ת: אני הייתי בת עשר כבר אחרי כן...

ש: עוד לא ידעת, שהוא יהיה בעלך.

ת: בכלל לא, לא ידעתי על נישואין עוד. פשוט מאוד, כשבאנו ארצה, הוא אומר, שב-Bucharest הוא בא לבקר אותנו כש...

ש: אבל בגטו כבר הכרתם.

ת: הכרנו, כן. וכשהגעתי ארצה, ביום הראשון...

ש: אנחנו נגיע לזה. אבל בגטו שיחקתם יחד, בניתם בשלג?

ת: לא, אני לא, הוא ראה אותי, הוא היה כבר בחור גדול, הוא היה כבר בן 16, 17.

ש: מה בנית בשלג?

ת: איש שלג, זה הכל, לא זוכרת באמת מה עשיתי.

ש: ואיזה בגדים היו לך?

ת: בגדים, לא זוכרת בגדים שהיו, מה יכול היה להיות?

ש: בכל זאת, משהו לבשת.

ת: לבשתי, אבל אני באמת לא זוכרת מה.

ש: ומאיפה היו לך בגדים?

ת: בגדים לא שלחו לנו, רק כסף לאוכל היה לנו. לא זוכרת.

ש: הייתם צריכים ללבוש איזה תו, איזה משהו בתוך הגטו?

ת: אז היה לנו כוכב צהוב.

ש: גם את ענדת את הכוכב הצהוב?

ת: לא זוכרת.

ש: וההורים?

ת: כן. אני זוכרת שאבא היה הולך לבית קפה בערב, הוא היה אומר שהגיע זמן שלא נתנו לדבר שפה אחרת, רק רומנית, אז התחילה האנטישמיות.

ש: בתוך הגטו הייתם חייבים רק רומנית?

ת: לא, זה היה עוד ב-Cernauti.

ש: ואיזה שפה באמת דברתם בבית?

ת: גרמנית. שבזמן מלחמת העולם הראשונה, ההורים היו ב-Wien, פליטים, אז דיברו גרמנית. השפה המדוברת בבית אצלנו עד היום זה גרמנית, אבל רומנית כמובן שלמדנו בבית הספר, טוב, זה כבר אחרי כן כשחזרתי...

ש: ההורים בינם לבין עצמם...

ת: קצת יידיש, הרבה פעמים כשלא רצו שנבין, ככה ביידיש.

ש: ובגטו דיברתם?

ת: גרמנית.

ש: מה עוד היה במשך היום בגטו?

ת: לדאוג להביא את המים מהבאר, לדאוג עם אידה הביאה קצת קמח תירס, שנעשה קצת [...], והייתה אחות יותר מבוגרת של אמא, שלחו אותי עם הזה קצת להביא לה, עם הבת, עם הבעל, ואת זה אני לא אשכח, עם חברתי הטובה הלכנו בשבת להביא לדודה מרציה, וחזרנו, השוק היה סגור, ומצאתי ככה חתיכת לחם ישן, שזרקו, אז אמרתי: "מצאתי, בואי", היא אומרת לי: "לא עם זה הולכים הביתה, ומה אמא תחליט, ככה נתחלק". כל כך היינו רעבים, חתיכת לחם קשה, זה אני כל פעם שאני נפגשת איתה, אני עוד אומרת, מזכירה לה.

ש: שמרו עליכם בגטו?

ת: בודאי, זה היה מגודר.

ש: מי שמה?

ת: צבא רומני וגרמני. אנחנו היינו תחת שלטון גרמני.

ש: ובתוך הגטו הם גם הסתובבו?

ת: לא זוכרת, קרוב לודאי גם. היו שיוצאים לעבודה, שמוציאים לעבודת פרך וזה, ודאי שהם היו. אבל הייתה Kultusgemeinde את יודעת מה זה? זה מין...

ש: למה את מתכוונת?

ת: הייתה קהילה... היה שם אני אמרתי לך ראש העיר כאילו, של הקהילה היהודית, ועורכי דין, והם דאגו ככה קצת ל...

ש: למה הם דאגו לכם?

ת: לכל הדברים שאפשר היה לעזור לבני אדם, ולבלות ולכל הדברים האלו.

ש: ואנשים שם מתו בתוך הגטו.

ת: כן, וודאי, מתו יום יום, זה היה דבר...

ש: לכם הם גם עזרו?

ת: לא, אנחנו לא הצטרכנו, הסתדרנו עם הקצת ששלחו לנו.

ש: ומה קורה אחרי שלוש וחצי שנים?

ת: כשהתחלנו לחזור הביתה, הייתה עיירה ראשונה ב-[...].

ש: אבל למה פתאום התחלתם לחזור?

ת: נו, הרוסים שחררו אותנו, פתחו את הזה, ונתנו, יכולים ללכת. אז לא ידענו איך...

ש: פתאום יום אחד?

ת: כן, כן. אחרי שהכריזו על השלום כביכול לא?

ש: לפני זה ידעתם מה קורה?

ת: מעט מאוד, אז אולי שלחו כמה מילים, עם השליח הזה שהביא לנו, כסף, אני לא זוכרת את זה. אבל התחלנו ללכת, והגענו שם, הייתה משפחה מאוד...

ש: מי אמר לכם שפתאום אתם יוצאים?

ת: כנראה מהמועצה הזאת של הקהילה היהודית וזה, כנראה הפסיקו, פתחו את השערים ונתנו לנו ללכת, זה היו הרוסים, הודות לרוסים.

ש: הגיעו חיילים גם רוסיים?

ת: לא. אבל מה שרציתי להגיד לך, כשהגענו ל-[...], אז קיבלנו איזו דירה, שכרנו ללילה, ואז הלשינו עלינו, שאנחנו מאוד עשירים. ממש רצו להרוג אותנו, מה שעשו, דפקו והוציאו את אבא, ועד שראינו שהחזירו אותו, מוות היה לנו שם, מוות. ואחרי כן כל פעם איזו רכבת משא או משהו, עלינו והתקרבנו, והגענו. כשהגענו ל-Cernauti חזרה, הבית שלנו, הפציצו אותו, לא היה כלום, רק תנור אחד ועץ אחד, מכל הבית הזה הנהדר.

ש: לפני זה, כשיצאתם, מי יוצא מהגטו? את והאחיות...

ת: אבא, אמא, אידה ואני, אחותי נפטרה שבועיים לפני השחרור. קברנו אותה שם, היא נשארה, וכולם קינאו בנו, שאנחנו משפחה יחידה שנשארנו שלמים, ושבועיים לפני כן היא נפטרה.

ש: ממה היא נפטרה, אמרת?

ת: מחוסר תזונה, וטיפוס, שחפת בבטן, זה היה נורא, לראות את הסבל שלה.

ש: ואיפה היא קבורה?

ת: ב-Bershad. ועשו מצבה, אבל אין סימן לזה כבר. הייתי נוסעת, אבל לא היה סימן, בעלי נסע עם הבן לביקור, אבל אני לא רציתי לנסוע. לראות את הבית המפוצץ ולא את הקבר, אז בשביל מה?

ש: ושבועיים אחרי זה אתם מתארגנים?

ת: נוסעים. הולכים, נוסעים, כמו צוענים, כמו צוענים הגענו לאחותי הגדולה...

ש: מי הלשין עליכם?

ת: יהודים טובים היו בכל מקום.

ש: שהם לא יצאו?

ת: כן.

ש: ואז מי הגיע אליכם? למי הם הלשינו?

ת: על אבא, שיש לו הרבה כסף.

ש: אבל למי הם אמרו?

ת: נו, לשלטונות של הרומנים, למי ששמר עלינו.

ש: אז הגיעו אליכם?

ת: מה זה הגיעו?! הגרמנים רצו להרוג אותנו, היה נורא, פלא פלאים שיצאנו משם. אחרי שכבר יצאנו מהגטו שלנו.

ש: פתאום הגיעו גרמנים?

ת: בלילה דפקו וזה...

ש: לאן הם הגיעו? תתארי לי, מה קרה.

ת: זאת הייתה עיירה לא רחוקה מ-Bershad, [...] קראו למקום הזה.

ש: ומה היה שם? אתם ישנתם באיזה בית שם?

ת: כן, כן, בית עזוב.

ש: ופתאום מה קורה? תתארי לי מה קורה. אתם ישנים, לילה...

ת: דופקים ופותחים את הדלתות בכוח, ומוציאים את אבא ל..., ועד שראינו אותו בחזרה, ברחה לנו הנשמה.

ש: איך הגיעו הגרמנים לשם?

ת: הם עוד היו, היו עוד שיריים של צבא גרמני וצבא רומני, ועוד לא היה מסודר, זה עוד הכל היה טרי.

ש: הם הגיעו במשאית?

ת: לא. לא חושבת.

סוף צד א' בקלטת

ש: מליטה, אתם ב-[...], הגרמנים דופקים בדלת.

ת: בלילה היה לנו ליל אימים. שרצו לעצור את אבא, זה היה מאוד מאוד לא נעים, פחד מוות. לא יודעת איך זה, אחרי כן שחררו את אבא.

ש: הם לקחו אותו?

ת: כן. ולמחרת התקפלנו ועזבנו את המקום, פחדנו להישאר כבר שמה.

ש: ואיפה אבא היה?

ת: לא זוכרת.

ש: שיחררו אותו חזרה?

ת: כן, כן.

ש: הוא הגיע אליכם?

ת: כן.

ש: ואז מה אתם עושים?

ת: המשכנו במסע הביתה.

ש: הוא סיפר משהו שעשו לו?

ת: לא זוכרת כלום, לא זוכרת כלום, אני רק זוכרת שדפקו ואיימו והיה לילה איום ונורא, ממש פחדנו שהם גומרים אותנו באותו לילה, אבל איך שהוא יצאנו ניצלנו, בהרגשה רעה, כמו בשאר המקומות גם אז נצלנו. והמסע הביתה היה קשה מאד, זה לא היה מסודר, ואחרי כמה שבועות הגענו הביתה, אבל כפי שאמרתי לך כבר, הבית היה מפוצץ, ולא היה לנו כלום, אז למזלנו אני גרה ב-Cernauti, היא נשאה לפני המלחמה, והיא גרה בדירה של חמישה חדרים, אז כמובן מיד פינו את חדר השינה להורים, וקיבלו אותנו בסבר פנים מאוד יפות, ושמחים שנשארנו בחיים, ועוד דודה לינה עם שני ילדים, שהדוד היה ברוסיה, גם גרה בחדר אחד, אבל אני נורא נדהמה, אמא התקבצה, ונראתה זוועה, אבא רזה, אידה הייתה נפוחה, היא כבר שנים לא נעים לי... איבדה את המחזור, ואני גדלתי קצת, אבל ההורים ואחותי נראו זוועה. וככה לאט, והיו לנו גם כן הרבה בעיות אחרי כן, אחרי שוחררנו ובאנו ל-Cernauti. הכניסו לנו קצין רוסי לחדר אחד, אז הוא היה משתכן בערב, ורצה לירות בנו בלילה. לא היה לנו לילה ולא היה לנו יום. וגיסי ז"ל היה מנהל חשבונות, אז הוא יצא לעבוד באיזו עיירה קרובה, ואחרי כן התחילה האינתיפדה כמו שכאן, אז הוא פחד לחזור הביתה, אז הוא החליט, שילכו באופן איליגאלי ל..., שני האחים שלו גרו ב-Bucharest, אז הוא החליט ללכת עם קבוצה בצורה בלתי לגאלית לרומניה, אז אני יצאה עם אבא, אז אבא אמר, "לאן שהוא הולך, גם את צריכה ללכת, גם את תלכי". אז הם הלכו, ואמא צמה, היה יום חמישי, ואיך שהם הם הגיעו ל-[...], בשלג וזה, עם מלווה, אז איזה בחור יהודי ניגש אליהם ושאל: "אתם הגעתם, תדעו שעכשיו עוצרים את כל אלה שבאים". אז ביקשו שידאג להם למגורים. אז הוא הביא אותם לאיזה מסעדה, הכניס אותם לחדר אחורי, והביא את המשטרה ועצרו אותם. והחזירו אותם הביתה ל-Cernauti, והיא חצי שנה ישבה בבית הסוהר איתו, בתנאים איומים, עם כפריים, עם עולם תחתון, וכל יום, במקום שאני אלך לבית ספר, הייתי הולכת עם שק אוכל לבית סהר, להביא להם אוכל, וחשבנו שהיא מקבלת את זה, אבל שמה היא הייתה צריכה לחלק עם כולם. ובזה של משטרת גבולות קצין אחד בא לקראתי ואומר: "אוי כזאת ילדה כמוך יש לי בבית", אז חשבתי בטוח הוא כבר פותח לי את השער לאחותי, ואני אראה אותה, איפה? אחרי כן העבירו אותה לבית הסוהר הראשי, איפה שהשוק היה ב-Cernauti, [...], ושמה אותו הדבר, הלכתי עם השק אוכל, להביא להם, ולהביא להם ולהביא להם, עד שהיא הגיעה למשפט. היה לנו מזל גדול, ואידה שהיא כל כך מוכשרת, הכירה את הספר של השופטת, שהיא מלאה את מקומה של השופטת הרגילה, וסכום שמונים אלף רובל נתנו, זה היה כל מה שמכרנו, כל מה שיכולנו להציל אותם, אחרת היו שולחים אותם ל-דדדד, ואנחנו ככה, הדירה שלנו הייתה מאד מרכזית, ככה שהיו עוברים מ[...] ל[...] ברחוב שלנו, וראינו איך שהם ככה עם הידיים כלואות, לוקחים אותם לבית סוהר. זה היה יום שישי, ואבא הלך לבית כנסת, והיו ילדים מהולנד, שבאו להתארח, אז הביא הביתה ילד לשבת, ואותם לא שחררו, עד שהיא לקחה את כל התיק הזה, מכיוון שהגיס לקח את כל האשמה עליו, הוא רצה לשחרר, שישחררו אותה...

ש: במה האשימו אותו?

ת: שהלכו את הגבול או בלתי לגאלי מ-Cernauti ל-[...], ואז מה היא עשתה? השופטת לקחה ושינתה את כל התיק, ושחררה אותם מבית סוהר, זה היה יום שישי באו הביתה, השמחה הייתה רבה, אני הייתה נורא אומללה וירודה נפשית וזה, והוא אמר הוא לא רוצה אפילו לשמוע, תודה לקל שהוא השתחרר, זה היה חלום. ואחרי כן, אחרי כמה זמן, הם רצו את הדירות שלנו ומקומות עבודה, ונתנו לנו לעבור מ-Cernauti לרומניה.

ש: את ב-Cernauti בעצם רק דאגת לאחות שלך?

ת: אני הייתי רשומה בבית ספר יהודי, אבל מעט מאד למדתי, מכיוון שאמא עבדה על פרנסה, ואידה, והיה מאד קשה. העיקר, אחרי כן כשנתנו כבר ליהודים לצאת מ-Cernauti, אז אני נכנסה להריון, ועברו ל-Bucharest ששם היה אח רוקח, ואח עורך דין, מצבם היה טוב מאד, והם השכירו דירה.

ש: הם עברו. ואתם?

ת: אחרי כמה זמן גם אנחנו באנו לקראתם, וקבלנו איזה חדר, שאני שואלת את עצמי, איך שלושה אנשים, ארבעה אנשים גרנו שם, הייתה אמבטיה, זה היה המטבח, וחדר הכניסה בסלון, ואיזה חדר קטן איפה שישנתי, אני את כל הקיץ הייתי ישנה במרפסת ב-Bucharest.

ש: איזה שנה זה כבר היה?

ת: זה היה 47, 48, עד 48 נדמה לי היינו שמה, כן. וערב לפני שהייתה צריכה ללדת, היא עוד תפרה לה את החיתולים, עברתי, אמא הייתה שמה, והגיס העורך דין, הגיס קיבל חום גבוה, ואיך שהוא בא למחרת, לקחו אותו לבית חולים ללידה, עם סנטור פרטי וחבר רופא אמר לו: "מנדי אתה תזיק לה יותר מאשר תעזור לה, תלך הביתה, תשכב". ומאז הוא כבר לא קם, הוא כנראה קרר לו את הכליות שם בבית הסוהר, ושמונה חדשים הוא היה בבית חולים, והביאו אפילו פרופסור מאיטליה, לא היה יכול לעזור לו, לא היה עוד אז מה שעושים עכשיו ה... איך קוראים לזה? שמנקים את הדם, את יודעת, והוא נפטר מסכן, והיא יום אחד לא הייתה עם הילדה, אמא הייתה איתה לפני הצהרים, אני אחרי... אני למדתי בבית ספר תרבות.

ש: מה זה אומר בית ספר תרבות?

ת: היה בית ספר שלמדו את כל המקצועות בעברית, אני בארץ לא למדתי כמעט עברית, אני עם מה שבאתי משם.

ש: אז ב-Bucharest, למדת...

ת: שנתיים, חצי שנה לא הבנתי כלום, ילדים היו מגן ילדים, ואחרי כן התיידדתי עם התלמידה הכי טובה, ועוד ילדה, בחורה מאד חכמה, ולמדנו... עזרו לי קצת, עזרו לי, ולמדתי צרפתית, ומתמטיקה, אבל אף בית ספר רומני לא רצה לקבל אותי, אנטישמי, אז אני ואבא אמרו לי: "יש בית ספר עברי, אנחנו הרי מתכוננים לנסוע ארצה, אז תלמדי", אז למדתי, מאד רציתי ללמוד, וכמובן חסרו לי השנים, שלא ישבתי ארבע שנים בספסל בית ספר, אבל למדתי. ואז היה מאד קשה, אני התאלמנה בגיל 24, נשארה עם התינוקת בת שמונה חדשים, וכשבא...

ש: אז אחרי הלימודים את הלכת לעזור לה.

ת: אני אחרי הצהרים טיפלתי באחיינית, הייתי מטיילת איתה וזה, אז כשחזרו מהלוויה... היינו כל כך עניים, ולא היה לה כלום, לא מקצוע, לא פרנסה, לא כלום, אז אבא אמר: "אני את תראי", והילדה קמה פעם ראשונה במיטה ואמרה: "פפה", את המילה אבא, אז אבא אמר: "את תראי, שהיא תהייה הגאווה של המשפחה", את שומעת, וזה בדיוק כך, אבא היה מאוד חכם, מה יכול היה להגיד?

ש: ואחרי שאת גומרת את בית הספר...

ת: לא גמרתי, זה היה כיתה ב' או ג'.

ש: שנתיים.

ת: זה היה תיכון, התחלה. אנחנו מקבלים ניירות לנסוע לארצות הברית, [...].

ש: ממי קבלתם ניירות?

ת: היה אח ושתי אחיות בניו יורק, של אבא, והיה גיס שהוא היה שמה על בית הכנסת, אז הוא סידר שאבא יבוא בתור בעל תפילה.

ש: אח מארצות הברית.

ת: גיס של האח, לא משנה, [...]. אז...

ש: הוא שולח לכם ניירות?

ת: כן, [...], ואז עשו אותי יותר צעירה בשנה, שאוכל להיות עוד מתחת לגיל, שיצרפו אותי לדרכון של ההורים את מבינה? אז שני מכרים רשמו שם בבית המשפט שאני רק בת חמש עשרה, שש עשרה, חמש עשרה הייתי. העיקר, באנו ל-Vilno, היינו "אופ גהאקטע צורות" אבא עם הזקן, אידה ואני נשארו שם עם הקטנה בת שנתיים וחצי, ונרשמתי לבית ספר יהודי ב-Vilno, אבל שוב הצטרכתי, לסחוב סלים עם שוקולד, למכור בשוק, בקיוסקים, אבא ליווה אותי עם הרכבת התחתית, ואני הלכתי לשווק. אמא קבלה דלקת באוזן, ונזל לה מוגלה, עם חום גבוה, היינו... והשכרנו חדר, הוא היה כזה אנטישמי, שפחדתי להסתכל לו בעיניים במטבח כשהיינו נפגשים, טוב זה היה. אחרי כמה חדשים אידה באה ארצה, השאירה את אני.

ש: אבל מה עם הניירות לארצות הברית?

ת: נו, אז זהו, אז הכריזו על מדינת ישראל ב48-, אז אמרנו: "אנחנו לא נוסעים לאמריקה, אנחנו נוסעים ארצה, שאם נשלח לאני ניירות היא תוכל יותר מהר לצאת ארצה", וזה ככה היה, היינו בבית עולים בבת גלים.

ש: אבל למה החלטתם בכל זאת לארץ ולא...?

ת: מכוון שרצינו לגור... אם אלוקים עזר לנו שיש כבר מדינת ישראל, אז אנחנו ניסע לאמריקה? אבא בכלל לא היה טיפוס שיתמכו בו, הוא לא היה מעוניין בארצות הברית, רק באין ברירה, אז אח עם אחיות עזרו... הצילו אותנו בהתחלה ב-Bucharest, שלחו לנו בגדים ומזון, הכל, הם ממש הצילו אותנו, והיינו כמה משפחות, לא משפחה, שלש אחיות של אבא ואנחנו.

ש: ממי שמעתם שקמה מדינה?

ת: ב-Vilno כבר שמעו ב48- הייתה תקשורת, לא? אז אנחנו ראינו שמחכים איזה שלושה ארבעה חודשים.., חצי שנה היינו כבר ב-Vilno, ולא היו סיכויים, שאני תגיעה, אז אנחנו התקדמנו ארצה, ואבא היה חולה מאוד ב-Bucharest בדלקת ריאות, ולא יכולנו לתת לה, לאני כבר להתמודד, שמונה חודשים לא לילה ישנה ולא יום, אז אבא עזר לה קצת והזניח את דלקת הריאות, וכשהוא בא ארצה, הוא כבר מסכן, הוא היה מאוד מאוד חולה, הוא לרוב היה בבתי חולים.

ש: מליטה, איך עליתם?

ת: אנחנו עלינו דרך אוסטריה, הגענו עד לונציה, הכל דרך הג'וינט.

ש: אז מה עשיתם חצי שנה?

ת: אה, שמה? הייתי עסוקה עם בית ספר ועם שוקולד למכור, להתקיים. חברות שלי הלכו לשני סרטים ביום, הבת דודה, אבל אני הלכתי עם השוקולד, מה לעשות? היינו צריכים לחם.

ש: ובמה עזר לכם הג'וינט?

ת: הג'וינט? היה מחנה מעבר כזה כמו ברוטשילד, לגר היה לנו גולשלג-לגר, אבל לא רצינו לגור שמה, אז הלכנו ושכרנו חדר ברובע התשיעי ב-Vilno. וככה שרדנו עד שאידה באה, ואז החלטנו לעלות ארצה, ובאנו ארצה...

ש: ואיך עליתם?

ת: עם אונייה מונציה עד לחיפה, מחיפה לשער עלייה, ריססו אותנו...

ש: איזה תנאים היו לכם באוניה?

ת: בסדר, היה לנו תא, רק אני נפלתי לים בונציה, והוציאו אותי בשערות.

ש: מה קרה?

ש: פעם ראשונה ראיתי אוניה, אחותי עם החבר הלכה לראות אונייה, אמרתי להורים, אני גם רוצה לראות. אז הלכתי ולא שמתי לב מרוב שהייתי מוקסמת מהאונייה הלבנה החדשה הזאת, והלכתי צעד קדימה ונפלתי בין המדרגות ובין האונייה.

ש: איך קוראים לאוניה הזאת?

ת: מרי לגורי, זאת הייתה אחר כך ה"ארצה", ש"צים" קנתה אותה. ונפלתי וצעקתי שוב "Hilfe, עזרה, עזרה", והמלח שמע, ככה קפץ ובשערות הוציא אותי. ועל אלונקה העבירו אותי [...] לאוניה. קיבלתי שטף דם, טיפלו בי, ואחרי כן התביישתי לצאת, אמרתי כל אחד יראה עם האצבע עלי, "זאת זאת היא שנפלה". אז עד ש..., אני יודעת, אחרי שלושה ימים כבר התחלתי לצאת. והיה שם איזה דוד עם אחיין, היו לנו שתי חברות, לאחותי ולי, הונגריות, נחמדות מאוד, אז אחד התאהב בי. כזה שמן, [...], אמרתי: "אלוקים אדירים, אני בת שש עשרה, עוד לא..., יש לי אחיות גדולות, מה...?". הוא הגיע מבאר שבע על [...], עם צמיד, הוא היה צורף.

ש: מליטה, את בת שש עשרה, מגיעה לארץ, את יורדת מהאונייה, לאן אתם הולכים?

ת: לקחו אותנו לשער העלייה.

ש: ומה קורה שם?

ת: בשער העלייה ריססו אותנו בכניסה בשער, ונתנו לנו אוהלים, ושמה נשארנו, אני לא זוכרת כמה ימים, ואז קיבלנו הפניה לבת גלים, לבית עולים בת גלים, זה היה לוקסוס [...]. רק ארבעים איש בערך בצריף, מיטות ברזל, ארוחות, ואיך שחיכיתי עם אמא ליד המשרד, שיפנו אותנו לאיזה צריף, אז עברה גיסתי ז"ל, אחות בעלי. ואמרתי לאמא: "אמא, תראי, זאת סילבי של דודה הלן". ואז כנראה..., אז היא ניגשה אלינו, הייתה במעיל גשם כזה, בחורה צעירה, נשואה טרייה, אז היא כנראה סיפרה לבעלי, שהוא היה אז בחיל הים, שירת בחיל הים, הוא בא לפנות ערב עם איזה חבר לבקר את סילבי ו[...], ואז היא כנראה ספרה, שמשפחת גרייף הגיעה, אז הוא כנראה התכוון לאידה, אבל אמא ואידה הלכו לאכול ארוחת ערב, ואני נשארתי לקרוא. ואז הייתי לבד, מאז שהוא המשיך לבוא, כמעט כל יום בחיים שלו. היינו שנה אחת בבית עולים בבת גלים, וידעתי כבר עברית, אבל..., אז עבודה ראשונה באה אשה וביקשה שיבואו לנקות לה את הפאנלים, ואת הריצוף מהסיד שסיידו לה שמה, מהשיכון של המנדט. ואז אחותי אמרה לי: "נו, לכי, לכי, אפשר להרוויח כמה גרושים", והלכתי, ניקיתי, והרווחתי את הלירה הראשונה, והבאתי אבטיח הביתה לאמא ולאידה. ואחרי כן היו לנו מול בצריף זוג מפולניה, זאת אומרת, אבא עם בן ובת, שהתיידדתי איתם, והיא אמרה לי שהיא... איזה גננת ברחוב אחד העם מחפשת עוזרת גננת. כשבאתי, היא אמרה היא מצטערת מאוד, היא כבר קיבלה עובדת, אבל ישנה אשה כאן ברחוב, אשת עורך דין מאוד אמידה, והיא מחפשת מטפלת לילדים. אז הלכתי, והיא קיבלה אותי. והיה מדובר שאני אהיה מטפלת, זה ידעתי לדבר כמובן עם הילדים, אבל בסוף התברר שמשעה שבע בבוקר עד שעה שבע בערב הייתי עוזרת לכל דבר. את הילדים הבאתי לבית ספר ולגן, וקניתי, ובישלתי, וערכתי, וניקיתי, ואני תאמיני לי לא יודעת איך ידעתי לעשות את זה. וזהו. ושמה..., טוב, לא נעים לי לספר את זה, נבליג. היא הייתה אשת עורך דין, היא הייתה פולנייה, והיא מאוד אהבה..., היא למדה ב-Wilno, והיא מאוד אהבה לשוחח איתי בגרמנית. פעם אחת היא אמרה שהיא נוסעת לטבריה, ושאני אהיה בבית עד שבעלה חוזר מהעבודה, הוא היה עורך דין ידוע בחיפה, ו... טוב, אחרי כן חשבתי מה אני מפסידה, את מיטת הברזל? אז ישנתי עם הילדים בחדר ילדים, והוא היה נבלה גדולה, אבל הוא ניסה להתקרב אלי, וזה היה לי אכזבת חיי, ועד שהסברתי את עצמי, ואני לא העזתי לעזוב את המקום והמשכתי לעבוד, אפילו לא סיפרתי את זה בבית, זה היה בשבילי... אחרי חצי שנה אבא בא הביתה מזיכרון מבית חולים, ולא סיפרתי לו שאני עובדת בתור עוזרת בית שמה, אז הוא אומר: "מה, את לא לומדת?", אז הוא הלך ורשם אותי לקורס לפקידות ברחוב החלוץ היה, אז מהעבודה הייתי הולכת עד עשר בלילה, ולמדתי חצי שנה, וכשגמרתי קיבלתי תעודה של פקידה. תורת מסחר, להדפיס למדתי, וזה. ואז אמרתי לחברתי הטובה שעבדה כבר ב"צים" שגמרתי קורס לפקידים, ואני מחפשת עבודת בתור פקידה. אחרי שבועיים היא השיגה לי עבודה במשרד נסיעות. והתחלתי לעבוד, והייתי ברקיע השביעי, ידעתי כמה שפות, והייתי חרוצה, והשתדלתי מאוד.

ש: ואיפה את פוגשת עוד פעם את בעלך?

ת: בעלי, הוא לא הפסיק לפגוש אותי. אה, קודם עבדתי במשרד לנכים, גבתי את הכסף החודשי, ואז אפילו במדים הוא הגיע לבקר אותי לפני הצוהריים, הוא כל יום הגיע, כל יום, כל ערב. בעלי השתחרר אחרי כן מחיל הים, ועבד ב..., נו, בבניית הכבישים, איך קוראים לחברה הזאת?

ש: "סולל בונה".

ת: לא "סולל בונה". "מע"צ".

ש: ומתי אתם מתחתנים.

ת: אחרי ארבע שנים.

ש: באיזה שנה.

ת: ב52-. אנחנו אחרי שנה נתנו לנו שיכון בקריית ים, גרנו ששה אנשים בחדר וחצי, אחותי עם הקטנה, ואידה התחתנה שנה לפני, ואני. ואז התחתנו, ואז הייתי כבר פקידה כמה שנים, והיו לי קשרים עם הקונסוליות, וחברות תעופה, וחברות..., וחברת "צים", ומאוד הצלחתי, בקיץ עבדתי משבע שמונה תשע בערב. אחרי ארבע שנים בא הבוס התל אביבי ואומר לי: "מליטה, את לא רוצה לנסוע לחוץ לארץ? הפקידות שלי כבר נסעו כל שנה", אז אמרתי: "אפשר?", אז הוא אמר לי: "תגידי לי לאן". תוך יומיים קיבלתי כרטיס טיסה לארה"ב הלוך ושוב, ונסעתי, והייתי..., פגשתי שם את הדודות, ובני דודים, וקיבלו אותי מאוד מאוד יפה.

ש: השתתפת יפה.

ת: כן.

ש: ואחרי החתונה כמובן יש ילדים...

ת: על החתונה..., לא, לא כל כך מהר. התחתנו במלון "וייס" בחיפה, זה היה אז משהו מאוד גדול, קיבלתי את שמלת החופה מהדודות מארה"ב, וקיבלתי מלון "ציון" לילה אחרי הזה, זה הכל מתנות בתור פקידת קבלה, ואחרי כן איזה כמה ימים בירושלים, שבעלי בכלל לא רצה לחזור לשבעה ברכות, אבל אמרתי אני לא אאכזב את האבא שלי, ואת ההורים, אז חזרנו וגרנו שנתיים על שתי מיטות ברזל בחדר בסלון, אמא נתנה לנו, עד שנרשמנו לשיכון עממי בדרך נווה שאנן, ואז קיבלנו בשלב א' דירה חמודה, של שני חדרים, מטבחון, וזה היה ממש יוצא מן הכלל.

ש: יופי. והתחלתם להתארגן בארץ.

ת: התחלנו להתארגן, ועבדנו, והרווחנו.

ש: ושני ילדים.

ת: לא כל כך מהר.

ש: במשך הזמן.

ת: יונית נולדה אחרי חמש וחצי שנה, ואז בעלי אמר: "את לא צריכה לעבוד, לא נגדל ילדי מפתח". ועשה לי טובה, והוא עבד שבע עשרה שנה שלוש משרות נוספות שאני אגדל ילדים... לבעלך יש מטעם העבודה אוטו.

ש: מליטה, בעלך עובד שלוש משרות, מה המשרה האחרונה שהוא עבד?

ת: בהנהלת חשבונות, הוא למד הנהלת חשבונות ועבד קודם בבנק הרבה שנים ואחרי הוא עבד ב"אונסקו", ואחרי כן הוא התקבל בתור מנהל חשבונות ב"חיפה כימיקאלים", והוא הפך להיות הגזבר של המפעל, עם זכות חתימה על עשרות מיליונים.

ש: וחינכתם בבית בת אחת יונית

ת: ואריה, ילדה טובה מאוד ואריה ילד מאוד פעיל, מכיתה ה' בתנועת נוער.

ש: יש נכדים?

ת: יש נכדים, הגדולה בת עשרים ואחד וחצי...

ש: של הבת?

ת: כן. ואחרי כן האמצעי יהיה ספורטאי, ילד מקסים בן שבע עשרה וחצי, והקטנה בת אחת עשרה תהיה עוד מעט, זאת משהו, של ילדה. יעל.

ש: וגם לאריה יש ילדים?

ת: לאריה יש, וודאי, בלונדינים. יש ניר, בן שמונה וחצי, יש נועם, בן ארבע וחצי, עוד מעט חמש, ויש הקטן בן שנה וחצי, שי, זה משהו.

ש: מליטה, כשאת מסתכלת אחורנית, איך כל מה שאת עברת, השפיע על החינוך של הילדים שלך, על הגדול שלהם?

ת: אולי לא הייתי אמא מספיק שמחה, אולי לא ידעתי לנשק כמו שבתי מנשקת את הילדים עכשיו, לא שלא אהבתי אותם, אבל אולי לא הבנתי, שאריה היה ילד מאוד שובב, שיונית הייתה ילדה מאוד שקטה וטובה, והילד מלא מרץ, והאחיות שלי אומרות, שהוא מקסים.

ש: הייתה איזושהי התנהגות, איזשהו חינוך ממה שאת עברת, איזה מסר, שהעברת להם בעקבות מה שעברת?

ת: נתתי לילדים כל דבר לעשות, הם היו בתנועת נוער, ואריה גם, פשוט פחדתי, כשהוא החליט לעשות טיול לכפרים הדרוזים ולישון שם, אז פחדתי, אלוקים עזר ובשבת לפנות בוקר התחיל לרדת גשם, והוא בא עם התרמיל הביתה, אבל עברנו הרבה [...], הוא היה בלבנון שנה, תודה לק-ל, שהוא לא נפצע, אבל הוא חזר מאוד שבור נפשית, ואז הוא החליט ללכת לקיבוץ, הוא נשאר קיבוצניק. הוא בעצם קודם כל נסע..., אמר שהוא יוצא לשנתיים, לחצי שנה, סליחה, וטייל שנתיים. כלתי הגיעה בתור מתנדבת ארצה והתאהבו, ואז היא החליטה..., הייתה צריכה להישאר שלושה חודשים והיא נשארה נדמה לי שישה או שבעה חודשים, ואז החליטו... הוא הבטיח לנו אחרי שנה לצאת מהקיבוץ, רצינו שילמד מקצוע, אז הוא אמר, שהוא עוד לא החליט והוא נשאר שנתיים וחצי בקיבוץ, ואז הוא יצא, והיא נסעה בחזרה לדנמרק לעבוד, להרוויח לה קצת כסף לנסיעה,...

ש: והם היום בקיבוץ?

ת: והם, אחרי שהיא למדה, הם חזרו לקיבוץ.

ש: מליטה, איך השואה השפיעה על החיים שלך?

ת: מה להגיד לך, יש לי הרבה ימים קשים מאוד, שקשה לי אפילו לקום מהמיטה ולהתחיל לתפקד. קורה לי שאני..., לא נעים לי לספר, שאני לא מסוגלת להיכנס עד למקלחת שלושה ימים, ויש לנו מינוי להצגות לתיאטרון והרבה פעמים אני מותרת ולא יכולה לשכנע את עצמי להתקלח וללכת ונותנת לחתני ללכת עם בעלי או כך. יש לי ימים מאוד קשים עם דיכאונות.

ש: מה היה הרגע הכי קשה, הכי מפחיד מכל התקופה הזו?

ת: ל[...] תמיד קיוויתי, שלילדים שלי אלוקים ייתן להם שיהיה להם שלום, ולא יידעו, גם שירתו וגם היו בסכנות, והנכדה הגדולה בסכנת חיים ליד עזה, והיו לנו ימים ושבועות וחודשים, וכל זה מביא אותי לטראומה, ולכל הפחד הזה, שוב להיכנס לחדר אטום ולילדים...

ש: תגידי, למה את חושבת, שניצלת?

ת: למה נצלנו? שרדנו בגלל שהיה לנו כוח סבל כנראה, עכשיו כמעט ואין לי, אני כל דבר מקבלת מאוד קשה, נכנסת מהר ללחץ.

ש: אז אני רוצה להודות לך ולאחל לך, שיהיו לך חיים יותר קלים, שלא יהיו הרבה לחצים, תרגישי טוב, ותהני מהמשפחה.

ת: תודה, תודה, רב תודות, רק שלום ורק בריאות, שאלוקים ייתן לנו, גם לכם.

ש: תודה רבה.