שרה סלי רובין

שם המרואיינת : שרה רובין

תאריך הראיון : כ"ט בחשוון תשס"ג, 4.11.2002

שם המראיין : דב גדי

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

STARACHOWICE

STOPNICA

AUSCHWITZ

ZSCHOPAU

THERESIENSTADT

MUENCHEN

שם המרואיינת : שרה רובין

תאריך הראיון : כ"ט בחשוון תשס"ג, 4.11.2002

שם המראיין : דב גדי

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: גב' רובין, איפה ומתי נולדת?

ת: נולדתי בשנת 28' בפולניה לבית מאושר ועשיר ב-סטרחוביץ STARACHOWICE והיו לי אחות ואח ושתי אחיות.

ש: מה שמות ההורים והאחים?

ת: לאמי קראו מלכה, מלי קראו לה, לאבי קראו משה. לאחות שלי הבכורה קראו רבקה, אח"כ היה אח מנחם-מנדל והיתה לי אחות פנינה-פרלה ואני. אני הייתי הרביעית והצעירה במשפחה.

ש: מה שם המשפחה?

ת: ברודבקר. אמי היא ילידת וינה WIEN והיה שידוך. במלחמה הראשונה נוצרו חיים ובמלחמה השנייה נהרסו החיים. הצליחו להוליד 4 ילדים. אחותי הבכורה כבר הייתה נשואה והיו לה שני ילדים, אני זוכרת, שניים בטח היו. זה היה בית שמח, בית עם כל טוב. אבי היה סוחר גדול, להורים היה בית מסחר גדול לטקסטיל וגם מפעל לטקסטיל. לי בתור ילדה לא היה חסר שום דבר, חייתי חיים מאושרים, מפונקת, היה בית עם עוזרות. האנטישמיות הייתה גדולה בפולניה, הרגשתי אותה כבר בגיל 8, אבל התרגלנו לזה וחיינו.

ש: איך הרגשת את האנטישמיות?

ת: פעם אחת היה חורף. ללכת לבי"ס יצאתי מהבית ב-7 בבוקר, זה היה בי"ס פולני והלכתי גם ל"בית יעקב" והלכתי גם ל"תרבות" ל-3 בתי ספר, הייתי עסוקה כל היום בלימודים. אני מקווה שמשהו נשאר. יום אחד היה שלג והיה מאוד קר וגוי אחד, שייגץ אחד שלמד אתי בכיתה זרק לי כדור שלג וזה מאוד הכאיב לי. באתי הביתה ולא סיפרתי מיד, אבל בערב אמי ז"ל הייתה חוקרת אותנו איך עבר היום בלימודים, בודקת. אז סיפרתי לה את זה. אז היא אמרה לי בשקט: בתי, את גם יכולה לזרוק כדור שלג. עשיתי את כדור השלג בערב ואחי ז"ל אמר: תשפכי מים ותשימי את זה בחוץ אז זה נהייה גוש קרח. למחרת הלכתי וזרקתי לו את גוש הקרח וכמעט הוצאתי לו עין. היה על זה רעש גדול בביה"ס אבל אני יצאתי בכבוד, כי הסברתי להם שמי שזורק גם מקבל, חייב לקבל בחזרה. השייגץ הזה מאז לא הרים עלי אצבע, אפילו לא הסתכל עלי.

ש: הבית שבו גרתם היה בית בשכונה רק של יהודים או שהיה מעורב?

ת: כן, זה היה בית פרטי שלנו והיה לנו גם שכנים גויים. בתוך הבית הזה הייתה גם החנות והדירה. החנות הייתה למטה ולמטה היה לנו הסלון ולמעלה היו חדרי המגורים, חדרי השינה. מתחת לבית היה מרתף ובמרתף הזה היה לנו משלוחים והחזקנו 14-15 עובדים. בזמנים ההם העובדים ישנו בעבודה ואכלו בעבודה, כך ששכרנו אותם לא יומית, כך היה מקובל, עד כמה שאני זוכרת, אלא לחצי שנה, לזמן, זה היה מפסח עד ראש השנה ומאחרי החגים עד לפסח.

ש: הם היו יהודים?

ת: כן, יהודים. הם היו בחורים שבאו מהעיירות מסביב. העיר שלנו הייתה עיר תעשייתית, היו שם מכרות של ברזל, של נחושת, של פלדה והיו שם בתי חרושת לנשק, ותקופה מסוימת זה היה בידיים פרטיות, בידיים יהודיות. בשנת 36' הפולנים החרימו את זה, ובשנת 39' כשהגרמנים ימ"ש נכנסו הם החרימו את זה. עד 39' יהודי לא דרך שם, לא הייתה דריסת רגל ליהודי בתוך המפעלים האלה. מ-39' היהודי לא יצא מהמפעלים האלה, עבדנו 12 שעות ב-2 משמרות.

ש: מה את זוכרת מבית אבא, חגים...

ת: מבית הורי אני זוכרת רק זיכרונות טובים. חיים יפים היו, חיים מאושרים, בלי רוגז, בלי צעקות. אמנם היינו ילדים לא מפונקים ולא היו לנו דרישות מוגזמות, אבל לא היה חסר שום דבר. ספרים ללימודים היו, אטלס היה, והיה בית פתוח שכל הילדים היו עושים אצלי שיעורים. זה היה בית גדול עם חצר גדולה. זה היה בית משפחתי, זאת הייתה חמולה. כל האחים מצד אבי גרו שם. לסבי היו 8 בנים ו-3 בנות וכולם גרו באותו מקום. התחתנו הילדים – אז התווסף עוד בית. מגורים לא הייתה בעייה. הבית היה בית יהודי טיפוסי עם ידע, עם תלמוד, עם ארונות מלאי ספרים. אפילו במלחמה כשנכנסו, בפולניה היה העור מאוד זול. הספרים היו בכריכה של עור בצבע בורדו. נכנס אחד ואמר (בגרמנית): (שואל משהו לגבי מהות הספרים), זה קארל מארכס? אז אמא אמרה: זה התנ"ך, זה מיימונידס. (ממשיך בגרמנית). אמי דברה גרמנית, בבית דברנו גרמנית. והוא הוריד את הספרים. ההורים – זה היה שבר לא רגיל.

ש: מה זכור לך מהחיים היהודיים בבית?

ת: חנוכה היה חג גדול לילדים ולגדולים. בנר הראשון, עד כמה שזכור לי, כשהדליקו את הנר הראשון הייתה סעודת חנוכה והתאספנו המשפחה הקרובה, לא הדודים ולא הסבים. היו סיפורים, כל אחד סיפר איך לפי הבנתו סיפרו ב"בית יעקב" ובבי"ס "תרבות", וההורים צנזרו את כל זה, תיקנו והעבירו ביקורת. הערב הזה היה נמשך עד מאוחר בלילה. היו משחקים – משחקי ילדים ומשחקים של גדולים. לילדים הייתה פינה מיוחדת למשחקים שלנו. אבל היינו צריכים להעביר דו"ח איך לשחק, כי היו לנו קלפים של גיבורי ישראל. הקלפים שעשו לבד, היה תוצרת בית. הם היו חתוכים לחצי. היה, למשל, נמרוד, שמשון הגיבור, יהודה המכבי – היינו צריכים להתאים או את החלק העליון לחלק התחתון של הגוף או את החלק התחתון לחלק העליון. זה היה המשחק המקובל ליום הראשון של חנוכה. ביום השני בחנוכה כבר היו באים דודים. הכל התחיל אחרי שסגרנו את החנות, את בית המסחר ב-7 בערב. אז התחיל החג. אז זה כבר היה חורף בפולניה, ועשינו איש משלג והכנסנו אותו הביתה, לא עשינו אותו כל כך גדול ובתוך גיגית. כמובן שבבית השלג נמס ואז אמרו: הנה, ככה נמסו היוונים מול גיבורי ישראל. הכניסו לנו את הגבורה הישראלית, את כוח הרצון של העמידה נגד הרשע. כל פעם הזמנו דוד אחר, והוא אמר: אתם רואים ילדים קטנים, כך אתם צריכים להיות חזקים ואיתנים מול השונאים שלנו, מול הגויים, מול השכנים הרשעים; כי הם היו רשעים, אבל חיינו אתם. בתור ילדים לא הבנו עד כמה האנטישמיות הזאת מושרשת אצלם, כי בסופו של דבר הם היו זקוקים לנו, הם חיו מאתנו – הם עבדו אצלנו והם חיו והם קנו והמסחר היה בידיים של היהודים. העיר הייתה מרובעת כזאת ובפנים הייתה כיכר, ובשבת זה היה מת, החנויות היו סגורות.

ש: איזו שפה דברתם בבית שלכם?

ת: דברנו גרמנית, דברנו יידיש ובינינו הילדים דברנו פולנית כי הייתה לנו עוזרת פולנייה, היא ידעה לדבר יידיש, היא אמרה אתי "מודה אני". שנים היא עבדה אצלנו ואמא שלה, וזאת הייתה משפחה. בינינו דברנו עם החברות יידיש ופולנית. ידענו גם קצת עברית כי הלכתי לבי"ס "תרבות", אבל זאת לא הייתה שפה שיכולנו להסתדר אתה. ביידיש היו לנו קודים מסוימים, כמו למשל שהיה בינינו קוד "זקס". מה זה היה? בבי"ס היו מורים יותר טובים והיו מורים יותר רעים. ילדה שראתה שההוא מסתובב – כי בחו"ל לא סגרנו את הדלתות של הכיתה ובחוץ היו מסתובבים כאילו שומרים – הם שמרו על הסדר, אז אם מישהו ראה שהמורה הרע הזה נכנס או מסתובב הייתה אומרת: מיידלעך, זקס. אז ידענו שאם דברנו משהו או שהקלמר היה לא בסדר או משהו אחר, אז סדרנו את זה באותו רגע, שלא תהיה לו עילה להתחיל אתנו, להכות אותנו, כי תמיד כשהיה אחד... במלחמה הוא אח"כ היה פולקסדויטש, משרת של הגרמנים, והוא ידע גרמנית, ואנחנו חשבנו שהוא יודע יידיש, כי הוא תרגם את השמות. היה אומר: ברוטבקר = אופה לחם, ויינשטוק = עושה יין, ואנחנו צחקנו, חשבנו שהוא יודע יידיש, אבל הוא ידע גרמנית. כשהוא עבר דרך הספסל שעליו ישבנו 4 בנות תמיד ישבנו ב-2 ספסלים. מתי שהוא עבר הוא היה אומר: "שום, בצל, מסריח, שום, בצל, מסריח" ותפס את האף. פעם אחת הוא נתן לעשות - זה היה כשהייתי בכיתה ד' – קראו לזה "עבודה", (מונח בפולנית): מי אני? ואני לא חיכיתי הרבה וכתבתי: "שום ובצל – זה אני", ונתתי. כל אחד היה צריך לתת את העבודה. אני הייתי הראשונה שנתתי את העבודה, כי כמה צריך לכתוב "שום ובצל זה אני"? הגוי הזה רתח, שזה מה שזה היה, וצעק והקים כזאת מהומה: מה את כתבת, מה את חושבת לך? אמרתי: המורה – אמרנו "כבוד המורה", הרי פחדנו ממנו – הרי המורה כל פעם אומר, כשהמורה עובר על יד הכיתה, שבצל ושום זה אתם, אז אני כתבתי מה שהמורה מלמד אותי. המנהל שמע את הצעקות ונכנס. המנהל לא היה כלב יותר טוב ממנו, אבל בכל אופן, פה הייתה נקודה כזאת שהנימוס הפולני דורש שמורה לא צריך להגיד את זה. כשהמנהל נכנס הוא מהר קרע את הדף ואני עמדתי על ידו והחזקתי את הידיים, כי הרביצו אז עם מקל על הידיים, פחדתי שהוא יכה, אז החזקתי את הידיים קפוצות, אבל איך שהוא קרע את הדף וזרק את זה לסל אני התכופפתי והרמתי בחזרה את הדף הזה. המנהל ראה שאני הרמתי אז הוא לקח לי את זה ויישר את זה והסתכל ואמר: מה היא כתבה, למה כתבת? מה זה? המנהל הזה הכיר את המשפחה שלי, כי הוא היה מהעיר, הוא הכיר, כי היינו משפחה גדולה, מפורסמת. אז הסברתי שוב את הסיפור. לא עשיתי את זה מרוע לב, פשוט הוא אמר כל פעם, אז חשבתי שבאמת אני כזאת. העסק הזה לא שקט כל כך מהר. המנהל בא לבית המסחר אלינו ורצה לדבר עם אמא. הוא ידע שאמא שלי ז"ל הייתה אשה גאה מאוד, הייתה אשה יפה, גאה, מסודרת, אשה אינטליגנטית, לא... והיא הייתה מאוד מתקדמת, מאוד טולרנטית, היא החזיקה מהדת אבל אמרה שצריכים ללכת עם הזמן, צריכים להתקדם. הוא אהב לדבר עם אמא והוא בא ודבר ודבר, ואני לא ידעתי מזה. רק עברה איזו חברה וראתה שהוא נמצא פה ושחקנו בחצר וסיפרה לי: את יודעת מי נמצא בחנות אצלכם? אני לא יודעת, מתוך השכל הילדותי שלי, קישר שיש פה משהו ורחצתי מהר את הידיים והפנים ונכנסתי אחת-שתיים לחנות. ההורים לא כל כך אהבו שהילדים נכנסו, כי אנחנו ידענו שזה מחוץ לתחום שלנו, ובכל אופן נכנסתי. איך שנכנסתי הוא הראה עם האצבע עלי ואמר: אמא, בגללה באתי לפה, והוא סיפר את כל הסיפור והצעקות וכל זה. אמא אמרה: כתוב אצלנו – זה בדיוק כמו שעכשיו, הייתה פרשת "חיי שרה" והיא אמרה: כמו שאבותינו אמרו: נשאל את פי הנערה, נשאל את הילדה. אמא אמרה: בואי, תעמדי פה, הוציאה אותי מתחת לשולחן – היו שולחנות מרובעים בחנות, ואני יצאתי וסיפרתי את כל הסיפור. אף פעם לא סיפרתי בבית שהמורה הזה אומר לנו תמיד כשהוא עובר (בפולנית, שום ובצל) זה אתם. כשסיפרתי לאמא אמא יצאה גם לאמצע החנות וניגשה למנהל ואמרה – קראו לו טוז'ניק: אתה יודע מה, אדון טוז'ניק? אני מאוד גאה בבתי. הוא אומר: למה? היא אומרת: בתי לומדת מהר מאוד והיא זוכרת טוב מאוד, ומה שהמורה אומר זה אצלה קודש. הוא לימד אותה את זה והיא יודעת את זה. להבא תגיד למורים שלך שילמדו את הבת שלי דברים יותר לעניין. בזה זה נגמר.

ש: באיזה רקע משפחתי גדלת – דתי, אורתודוכסי?

ת: אורתודוכסי. המשפחה של אבי היו אורתודוכסים, הם היו חסידי אמשינוב, אבל מצד אמי הם היו אנשים יותר מאוסטריה. סבא מצד אמי היה ד"ר רבינר, היה איש עסקן וגם סוחר גדול ביערות, והיה שם בית פתוח. היו לי שני דודים רופאים, הייתה לי דודה אחת שהיתה בוטנאית והיא הייתה ב-אושוויץ AUSCHWITZ והיא עבדה... הרגו אותה מפני שהיא לא רצתה לעבוד עם מנגלה בבלוק הניסויים.

ש: כשגדלת הרגשת שמשהו עומד להשתנות?

ת: בתור ילדה לא, רק בשנת 39' התחילו בבית לדבר על זה, ולמה דברו?

ש: על מה דברו?

ת: על זה שהמצב לא טוב, לא הזכירו את המילה מלחמה. בא אלינו יהודי אחד, מיסטר פרידמן קראו לו, ודרכו הורי העבירו כסף לשוויץ. הייתה פה רשימה ואני מצאתי את הרשימה של הורי. הם לא העבירו על השם שלהם, הם העבירו על השם של אמי מהבית, קראו להם רייזבה(?) ולה היה אח ב-ברלין BERLIN רייסבן(?), הוא היה רופא עיניים והיה עוד אח ב-טומשוב, פולניה והוא היה רופא עור, שהוא הגיע לפה לארץ. הם העבירו כסף. אנחנו הילדים לא ידענו על זה, לא ידעתי על זה, רק כשפרצה המלחמה אמרו: תדעו לכם, מי שיישאר בחיים – כי ידענו כבר – יש רכוש בשוויץ. זהו. מאז שהיהודי הזה היה נכנס, מיסטר פרידמן, התחילו בבית לדבר על המצב הקשה. המצב הכלכלי מאוד הורע, כי היו פיקטניקס – כך קראו לזה – אלה שעמדו על יד החנויות ולא נתנו לקנות אצל יהודים. הרבה בתי מסחר קטנים נסגרו, היו פשיטות רגל, ואצלנו גם התחילו להרגיש, כי אנחנו היינו ספקי סחורה. פעם לא היו צ'קים, היו שטרות, וזה היה חוזר, ולמרות הכל, בבית, בחיי יום-יום לא הרגשנו, כי המשפחה הייתה מבוססת. סבא מצד אבא היה סוחר יערות ובעיר שלנו הייתה בורסה, לא של מניות כמו פה אלא של סחורות, קבעו שם מחיר של ברזל, של עץ, של כל מיני סחורות, של מינרלים, של מלח, כי פולניה עשירה בנפט, בפחם. אני זוכרת שפעם סבא שלי לקח אותי לבורסה, זה היה בניין גדול, לא מפואר. כשירדנו אמרתי: סבא, מה זה בורסה? אז הוא לקח את היד ואמר: את רואה? כשנמוך – קונים, כשעולה מחזיקים, כשעולה עוד קצת – מחיקים עוד, כשיורד – מוכרים, אחרת זה ייפול לגמרי. אז למדתי את תורת הבורסה. כשהוא הלך פעם לקנות יער – הייתה לו מרכבה והוא החזיק עגלון, לא היו עוד אוטובוסים, לא היו מכוניות, רק מרכבה כזאת. כקילומטר לפני היער הוא אמר לאחד שעובד אתו: את היער הזה אני אקנה. אני הייתי עם עוד בן דוד. אני הייתי ילדה סקרנית, רציתי לדעת הכל, שאלתי, אמרו לי. קראו לי בבית בפולנית (מילה בפולנית): סקרנית. אמרתי: סבא, איך סבא יודע לקנות את היער הזה, הוא עוד לא ראה את היער. הוא לקח אותי והעמיד אותי על יד העגלון ואמר: תסתכלי, את רואה? העצים הראשונים הם נמוכים, האחרונים הם גבוהים. עד שאני אכרות את העצים הגבוהים, הנמוכים האלה יגדלו ואז אני ארוויח טוב. הגוי לא מעריך כמה מהר העצים הקטנים יגדלו. אז שוב למדתי שיעור בקניית יערות. זאת הייתה משפחה שהיתה מעורבת במסחר, בחיי קהילה. סבא מצד אבא היה מוהל, לא בעד כסף. לא רחוק מאתנו הייתה ישיבה גדולה, אבל פעם הבחורים לא קבלו הקצבות כמו שפה, הם אכלו "ימים". אצלנו תמיד אכלו כמה בחורים, ובין ארוחה לארוחה הם היו מתפלפלים בגמרא, ואני אהבתי מאוד לשמוע את הניגון הזה, ונכנסתי מתחת לשולחן והייתי שומעת איך הם קוראים מבבא בתרא ובבא מציעא, שניים אוחזים בטלית. פעם אחת סבא שלי היה שם מגיד שיעור. אני נכנסתי לשם וסבא לא היה, וכנראה שהייתי גם קצת חוצפנית ואולי בגלל שהייתי בת עשירים – עליתי על כסא ואמרתי: תקשיבו, תקשיבו, שניים אוחזים בטלית... זה עשה שם רעש גדול, כי איך ילדה נכנסת ל"קודש-הקודשים"... מאז סבא אסר עלי ואמר: אפילו אצבע על גמרא את לא תשימי. נזכרתי שבבית, כשהורידו גמרא, החדרים היו מאוד גבוהים והיה מין סולם מיוחד שניתלה על הארון. הסולם הזה היה מצופה עם שטיח אדום, כשעלו, שלא... וזה היה מעץ, להוריד את הגמרות מלמעלה. פעם הגמרות היו ... אבי ואחי נורא נזהרו, היו גמרות של האלמנה, קראו לזה ש"ס של האלמנה, ש"ס ליטאי. שם נשארה אלמנה והיא המשיכה להדפיס, אז קראו לש"ס הזה "ש"ס של האלמנה". זה היה ש"ס יקר מאוד, לא תמיד הורידו את זה, אבל שם היו פירושים מיוחדים, אז כשהיה איזה בחור גאון בישיבה שהתקשה במשהו ורצה לפתור איזה פסוק, היה בא אלינו, וחיכה לרגע שאבי או אחי יתפנו להסביר לו את זה. הבית היה בית של חסד והרבה נתינה, נתינה בשקט, בסתר. אני כילדה הלכתי כל יום ששי אחרי הדלקת נרות, מהזמן שאני זוכרת, קיץ וחורף, שם היה שלג עד הברכיים, לאסוף בילקעלעך, לחמניות. הייתה אשה אחת שקראו לה חנה-גיטל, לה הבאתי את הסלים ומה שאמא נתנה ומה שעוד נשים טובות נתנו, והבאתי לשם והיא חילקה. כשגדלתי קצת היא גייסה אותי גם ללכת אתה ולחלק את זה. ככה התוודעתי למשפחות שעם הבנות מהמשפחות האלה למדתי ב"בית יעקב". כשסיפרתי בבית אמא שמה את האצבע ואמרה: מה שהעיניים רואות, הפה לא תמיד צריך לספר. מהיום ילדתי – היא פתחה מגירה וסגרה אותה, ואת חייבת להיות כמו המגירה הזאת, לראות ולסגור את המגירה. את זה אני שומרת עד היום. אני עד היום יודעת דברים מסמרי שערות על אנשים אבל לדבר – לא מדברת. במלחמה, בהתחלה עוד היה לנו – היה לנו כסף, הייתה לנו סחורה, החבאנו, והחלפנו. אני נהפכתי למפרנסת.

ש: את זוכרת את היום הראשון של המלחמה?

ת: כן. זה היה יום ששי, 1 בספטמבר. לי היו כבר ספרים, הייתי צריכה להיכנס לכיתה החמישית. היו לי ספרים והיה לי תיק והיה לי הכל. יצאתי מהבית ברבע לשבע. באותו יום, מעשה שטן, לא לקחתי את האוכל, כי דווקא ביום ששי הגויים עשו בכוונה. למדנו עד 2, אבל ביום ששי לא למדנו ב"בית יעקב" ולא למדנו בתרבות, ואז לא היה שעון קיץ ושעון חורף, לא היה הבדל. לא לקחתי את האוכל. שם לא לקחנו אוכל בתיקים אלא זה היה בקופסא. לא לקחתי את האוכל והגעתי כבר לחצי הדרך ונזכרתי שאין לי אוכל. אמרתי: אם אני אלך לבי"ס בלי האוכל, בטח אמי תדאג ותשלח מישהו עם העוזרת, וזה יום ששי, צריכים את העוזרת בבית, כי אפו את החלות בבית ואת העוגות, לא היה לקנות חלות כמו פה, וכל האוכל, איטריות היו צריכים לעשות לבד ולמרוט נוצות של העופות, החיים היו אחרים, זה בכל אופן של שנים רבות. חזרתי לקחת את האוכל. בבית שמחו מאוד שחזרתי, אף פעם... שאני לא הולכת לבי"ס. אז הודיעו כבר שפרצה המלחמה, ולא הלכתי כבר לבי"ס.

ש: מה עושים במשפחה באותו יום? איך מתארגנים לבאות?

ת: עוד לא ידענו מה מחכה לנו, לא תיארנו לעצמנו, כי אמא חיה עם הגרמנים וכשהתחילו, למחרת הייתה הפצצה בעיר.

ש: כשאת אומרת שאמא חיה עם הגרמנים – מה הכוונה?

ת: שאלנו אותה איך זה היה, כי במלחמה הראשונה הגרמנים היו טובים, הרוסים לא היו טובים, היו קוזקים. אז אמא הסבירה לנו שזה עם תרבותי ולא יהיה פחד, תמיד היא אמרה בגרמנית (משפט בגרמנית), שמשמעותו "לא אוכלים את זה כל כך חם כמו שזה". אבל למרות הכל ידענו שהיה "ליל הבדולח" ושהיו שם כבר צרות, כי דודה אחת הגיעה אלינו כבר בשנת 37' וגרה בעיר שלנו, כי חיפשו את בעלה והם ברחו. זאת הייתה האחות הכי צעירה, זאת שהיתה ד"ר לבוטניקה. היא הייתה צריכה לקבל ניירות להגר לאנגליה, כי דוד אחד היגר לאנגליה בשנת 37', למנצ'סטר. הוא העביר אפילו את כל המפעל, הוא היה תעשיין של חוטי צמר וחוטים לאריגה, אז הוא עוד הצליח להוציא הכל. הדודה אמרה: היום השחור הגיע גם לפה. אמא, אני לא יודעת, או שהיא רצתה להסתיר מאתנו או שהיא רצתה להרגיע אותנו, כי כל המשפחה באה ורצתה לשמוע מהדודה ואמא מה זה. אבל לא היה זמן להכין, לא היה זמן להתכונן, כי ביום השלישי הם כבר נכנסו לעיר, הגרמנים. למחרת, בשבת, הם הפציצו, הגיעו אווירונים, אבל הם לא הפציצו את בתי החרושת, הם הפציצו את הכיכר, הכיכר כולה הייתה של היהודים, ממש כל הכיכר, שם הם הפציצו. לא היו קורבנות, אבל היו הרבה פצועים. היום אומרים "פצועי חרדה" – היו אנשים פצועים שלא מצאו להם את המקום. ביום שני הם כבשו את העיר, ביום ראשון בלילה, בעצם; קמנו בבוקר והם כבר היו. באותו יום הם הלאימו לנו את החנות עם השמיכות ואת כל המפעל, ואמא עוד עמדה על זה שהם יתנו תעודה שהם הלאימו. לא ידענו אז על ס"ס, אבל נכנסו שניים והיה להם על הכובע הסימן של גולגולות, ואחי רמז שם למישהו בפולנית, שיש להם (מונח בפולנית). ההוא כנראה הבין וצעק לאמא: מה הוא אמר (בגרמנית). אמא ברוב חוכמתה אמרה שהוא מאוד מתפעל מהיופי של הכובע שלך, המצחייה היא כל כך יפה עם הגימור של האדום. אז הוא אמר בגרמנית: (ביטוי בגרמנית) "אנחנו צועדים עם האש". הוא נתן לנו את התעודה ואמא ביקשה שגם השני יחתום. הוא חתם, והם התחילו לצחוק – הצחוק על שאמא עמדה על זה שהם יחתמו ואמר באדיבות כזאת: אנחנו מבקשים אתכם עכשיו, כולכם לצאת מבית המסחר. יש לך עוד מחסן? ולא ידענו מה, ואחי אמר: כן, יש מחסן. היה לנו בחצר מחסן של שתי קומות, שהוא היה מלא עם בדים לבנים. כמו שפה יש שבוע בלבן או חודש בלבן, אנחנו היינו כל השנה בלבן בחנות, אנחנו סיפקנו – לא היו בדים לשמלות, היו רק לסדינים, לציפות, למגבות, למגבות מטבח, לנוצות – את זה ייצרנו. ז'ררדוף קראו למפעל, והוא אמר שניתן לו את המפתחות. אמא אמרה: ניכנס למחסן ונספור מה שיש, כי שם היו סחורות של 100 מטר בגליל, 50 מטר, ושמיכות בחבילות גדולות, פלאד קראו לזה, שמיכות עבות. והוא אמר בגרמנית: את זה אנחנו צריכים. הוא דחף את אמא ודחף את אחי בגסות כזאת שכבר הבנו. אחרי שעתיים הגיעו משאיות והם העמיסו את הכל, כל המחסן. את החנות, את בית המסחר – לא, הם הכניסו שם אחד סמבולד(?) קראו לו, גוי אחד שהוא היה גר אצלנו בבית. היו לנו 4 בתים, הבתים קיימים, בית אחד קוליובה(?), והוא היה גר שם. הוא כנראה היה מרגל והוא ידע הכל, כי הם באו עם רשימה, כי מאתנו הם הלכו לחנות אחרת. לדוד אחת הייתה חנות של קולוניאל, כלומר חנות גדולה של המושבות, תה וקפה וקקאו ופירות מיובשים, אורז ותבלינים – אלה היו דברים יקרים, כי בפולניה לא היה, זה הכל היה יבוא. הם באו והוא נכנס אתם לבוש בתור ז'נדרם, זה היה ירוק בהיר כזה. הוא ניגש מאמא, אני רעדתי, עמדתי על יד אמא והחזקתי אותה בשמלה, לא ידעתי מה... הוא אמר: ההצגה נגמרה. מיד התחיל בגרמנית: פראו ברודבקר, (בגרמנית) הסוף הגיע. ואז היה לנו עוד איזה מקום של סחורה, וכשאחי ראה את זה, הם הסתובבו והוא עשה איזה סימן שלא להגיד, כי היינו תמימים, לא תיארנו. זה החזיק אותנו עוד על הרגליים במשך שנה וחצי, כי לא הודענו שיש, זה היה במקום אחר. כנראה שהפולקסדויטש הזה לא ידע את כל הסודות שלנו. אחרי כיומיים שלושה, היה לנו פסנתר בבית, אמא ניגנה, והיתה מכונת תפירה. פעם מכונת תפירה הייתה רכוש. אמא אמרה, כשהיא נכנסת לבית שאין בו מכונת תפירה, היא יודעת שזאת לא "בעלבוסטה". הדבר הראשון שאני קניתי לי פה בארץ ישראל היה מכונת תפירה, ביפו קניתי. את זה הם באו ולקחו ולקחו את כל הספרים, את כל הקריסטלים. היה לנו אטוז'ריקה – מי שבא מצרפת יודע מה זה – זה היה 2 מטר אורך והגב שלה היה ראי מלוטש, קנט רחב, וכשהשמש נכנסה זה נתן כמו קשת. באירופה שמש זה דבר גדול, אמרו: איפה שנכנסת שמש לא נכנס רופא. זה היה מול שני חלונות ונציאניים, ושם עמדו דברים יקרי ערך. חלק הם שברו, מפני שאמא ניגשה, שלא ייקחו, לאנגזם, היא אמרה, לאנגזם, היא רצתה לתת נייר, היא רצתה לתת פלאנל לעטוף את זה. חלק הם שברו והכל הם לקחו. הם לקחו גם את האטוז'ריקה. זאת הייתה מתנת נישואין לאמי מאמא שלה. את זה ואת מכונת התפירה שלקחו – זה שבר אותה. בין הורי הייתה אהבה לא רגילה, בעיר דברו על זה. אבי שכל פעם נסע לעשות איזו עיסקה, הוא הביא מתנות. פעם הוא הביא לה סיכה שתמיד היא הראתה לנו. הסיכה הייתה שתי יונים משובצות ביהלומים ואבנים. מצד שני הייתה הקדשה: ליפה ביונים. הם חיו מאוד יפה וזה הקרין לילדים, לנו. הרגשנו את החמימות בבית. את התכשיטים האלה כנראה, אני לא יודעת, הייתי ילדה, החביאו את זה עוד לפני זה. או שהמיסטר פרידמן הזה הזהיר או משהו. יצא כרוז כזה, הם הדביקו את זה, שצריכים לתת גולד, געלד, (עוד מילים בגרמנית), כל הדברים האלה, פרוות ודברים בעלי ערך. נוצר יודנראט וצריכים להביא לשם. שבועיים אחרי המלחמה הם שמו קונטריבוציה – זה קנס כזה שהיודנראט היה צריך למסור. כמובן שהיודנראט פנה לעשירי העיר, כי לפני זה הם לקחו 10 יהודים עשירים, את המכובדים ותלו אותם, וביניהם היה אבי. לקחו אותם בני ערובה. היודנראט אמר שאם ניתן להם את הקונטריבוציה הגדולה אז ישחררו את היהודים. כמובן שנתנו, כל אחד, לא רק אנחנו, כל העיר נתנה. בזה זה לא נגמר, הם לא חזרו, אח"כ נודע שזה... אחרי שבועיים שוב דרשו כסף ועוד פעם. הקופה התדלדלה, ומי שלא נתן – היודנראט עצר. זה היה כבר בסוף 39', בנובמבר. באו לאסור את אמא. אני הלכתי במקום אמא לבית הסוהר, כי לא היה כבר לתת. הייתי בבית הסוהר 4 ימים. זה ששמר שם על בית הסוהר (לא ברור), הוא עבד אצלנו פעם, הוא הכיר אותי, אז הוא כל היום נתן לי להיות שם אצלו. היו שם כל מיני טיפוסים, אז הוא הוציא אותי. אבל בסוף הביאו קבוצת יהודים מעיירה אחרת לבית הסוהר. נודע בבית שזה לא מריח טוב. או ששיחדו את הגוי הזה, אבל הגוי בא ואמר: את יודעת לרוץ טוב? אמרתי: בטח. הוא נתן לי לברוח. הוא לא כל כך נתן, הוא אמר: תחפשי דרך לברוח. בית הסוהר היה בעיר והוא היה לא רחוק מהבית. ברחתי, באתי הביתה ובינתיים ביודנראט זה לא נודע. בינתיים הגרמנים גייסו אנשים לעבודה, חטפו ברחוב, לא גייסו. היו צריכים ללכת לעבוד. אחי הלך, אחותי הגדולה הלכה. אח"כ הם אמרו שכל משפחה צריכה לתת מישהו שילך לעבוד.

ש: בינתיים אין בית ספר?

ת: לא, בית ספר אין. כבר לא היה בבית מי שילך, רק אמא, אז אני הלכתי לעבוד. עבדתי בסטלובניה, שם היו מכרות של ברזל. בפנים במכרות בבורות עבדו יהודים, גברים, ומה שהם הוציאו אני הייתי צריכה למיין ולשים על קרונות. לקרונות היה משקל, אסור היה שיהיה יותר - הדייקנות הגרמנית – ואסור היה שיהיה פחות. במשך הזמן התאמנתי כך שכבר ידעתי שזה צריך להיות גובה מסוים. מה עשיתי? את האבנים הקטנות השארתי לסוף, את הגדולות זרקתי בהתחלה, ולא רק אני, היינו כמה שעבדנו שם. כי עם הקטנים האלה מלאנו למעלה את החורים שזה יתמלא, שזה יהיה במשקל. הקרונות האלה נסעו לתנורים ובתנורים זקקו את זה ויצא ברזל והזבל הלך.

ש: איפה עבדת במכרות, זה היה רחוק?

ת: זה היה מאחורי העיר, זאת הייתה עיר תעשייתית, שם לא גרו.

ש: היו לוקחים אתכם בבוקר?

ת: היו לוקחים אתנו בבוקר, עבדנו מ-6 בבוקר עד 6 בערב.

ש: והתמורה?

ת: בתמורה הם שילמו משהו, גרושים, ונתנו תלושים לקומסול(?), לצרכנייה. כלומר, (לא ברור). אבל אז כשאני עבדתי כבר לא הייתה לנו הדירה שלנו.

ש: לאן עברתם ולמה?

ת: הם חילקו את הבית: בחו"ל הבתים היו כמו "ח" בנויים, כלומר שמהחצר יכולנו לצאת לרחוב השני. הם לקחו והלאימו את החלק הקדמי, איפה שהיו החנויות, והדירה שלנו הייתה בחזית ועוד דירות. בחצר נשארו כמה דירות בודדות, חדרים, אבל לא הייתה כניסה. בחו"ל בחצר היו מחסנים, קראו לזה (לא ברור), ששם החזקנו עצים לחורף ופחמים, חומרי בעירה ועוד כל מיני דברים. היו שם שני חדרים בנויים, זה היה מגרש גדול, שזה שימש לנו סוכה – בסוכות הרמנו תמיד את הגג כל המשפחה שגרה בחצר, אבל זה היה בנוי עם רצפה ועם תקרה ועם קירות ועם חלון. אנחנו עברנו לשם, שיפצנו כמה שיכולנו והוצאנו – את השטיחים לקחו, את הוילונות לקחו. שם עברנו לגור, ולמזלנו צמוד לדירה הזאת הייתה דירה של העובדים שעבדו אצלנו, המשרתים, הם התאכסנו שם, אז היה שם אח לבישול. למזלנו פתחנו קצת את הקיר ושם גרנו עד הגירוש.

ש: איך הסתדרתם להשיג מזון?

ת: אני, שיצאתי מחוץ לגטו, יצאתי לעבוד...

ש: את אומרת גטו – הייתם כבר בגטו?

ת: כן, זה היה הגטו, הם סגרו את כל הכיכר והשאירו את הרחובות הצדדיים.

ש: כלומר, לא שיניתם את המיקום, הבית שלכם היה בגטו?

ת: אבל חצי היה, הם לקחו שלושת-רבעי, החלק האחורי יצא בגטו, הקדמי לא. אני אתאר את זה: הייתה כיכר וזה היה הבית, פה הייתה כניסה גדולה, היה שער גדול שהסוסים עם המרכבה יוכלו להיכנס לחצר. את כל הקדמי הם חתכו, הם בנו קיר בחצר, סגרו אותנו, ואנחנו היינו צריכים ללכת דרך חצר אחרת של שכנים. אז פתחנו גדר ומשם יכולנו ללכת. את השער הקדמי הם סגרו ולקחו את 4 החנויות שהיו שם ואת הדירות מעל החנויות והלאימו את זה. ואנחנו נשארנו בעצם בלי מים, כי בארות המים – לא היו מים בבתים, היו שתי בארות בכיכר. היה יהודי שקראו לו שייע'לה ואסר-טרעגר, הוא היה מביא את המים לבתים. אבל הוא נשאר בלי פרנסה, הוא לא יכול היה, ואנחנו נשארנו בלי מים, המשפחות, לא רק אנחנו.

ש: מה עשיתם?

ת: ברחוב לא רחוק משם שכבר היה מחוץ לגטו היה יהודי אחד שנזכר שפעם הייתה שם באר עם משאבה. אבל הם סגרו את המשאבה, הגרמנים. למה הם סגרו? כי זאת הייתה גם כיכר. הם היו צריכים כיכר, אם החנו שם את המשאיות, את הסוסים, חנייה. הם עשו שם אכסנייה לכל הדברים, אז הם היו צריכים את המגרש הזה. לקחו את הדירות מסביב והיו צריכים את השטח, את הכיכר. אבל היהודי הזה מצא שמהבאר הזאת היה איזה צינור לאיזו חצר ושם פתחנו את הצינור והיינו שואבים ומוציאים עם חבל דליי מים. חזרנו כמה מאות שנים אחורנית לחיות. אוכל – אני ואחותי הפכנו למפרנסות, כי אנחנו עבדנו בחוץ. בדרך כשהלכתי לעבודה נפגשנו עם גויות שגם הלכו לעבודה. אמנם אנחנו הלכנו עם שמירה והם הלכו חופשיים, אבל מסרתי לה חתיכה סחורה והיא הביאה לחם. ביום ראשון לא עבדנו, בשבת כן. ביום ראשון, כשהם היו הולכים לכנסייה אני התגנבתי, יצאתי מהגטו.

ש: איך יוצאים מהגטו?

ת: דרך החצרות. פתחנו גם בעלייה, הייתי עולה עם סולם על העלייה ועוברת – עשינו חור - לבניין אחר, לבניין שלישי, ומהבניין השלישי הזה יכולתי לרדת וזה היה מחוץ לגטו, והלכתי אתם בדרך כאילו שהולכים לכנסייה ושם הייתי עושה החלפות. היו כאלה שלקחו לי ולא רצו לתת, התחכמו. או שהייתי הולכת מחוץ לעיר לגויות. אם לא רצו לתת, אני אומרת את האמת, אז הרבה פעמים גנבתי. חיכיתי - הם היו יושבים ואוכלים אז אני הייתי נכנסת. נזהרתי לא להיכנס ללול, איפה שהיו תרנגולות או איפה שיש כלב, אבל הייתי נכנסת לאסם ולוקחת לי קצת קמח, הייתי שמה עלי, על הגוף. לבשתי תמיד חולצה עם ביטנה כפולה והייתי דרך כאן זורקת קצת קמח או דוחן שהיה להם, מה שיכולתי. פעם אחת מצאתי שתרנגולת יושבת על ביצים וראיתי שהביצים עוד שלימות. כשתרנגולת יושבת על ביצים היא לא עושה קו-קו-רי-קו, ידעתי את זה, כי למדתי את זה בטבע, אז הרמתי אותה ושם היו 5 ביצים. לקחתי אותם, והרבה פעמים גם תפסתי תרנגולת והלבשתי לה כפפה על הראש והבאתי אותה חיה. יש הרבה פעמים שהם נתנו, וחוץ מזה היו מבריחים, היו אנשים יהודים שהבריחו אוכל, ומי שהיה לו כסף קנה, מי שלא היה – לא.

בסוף שנת 40' התחילו הצרות הקשות מאוד. הגיעו מכל העיירות, חיסלו את העיירות הקטנות והביאו אלינו לגטו. הצפיפות הייתה מאוד גדולה ופרצה מגיפת טיפוס, פלאק-טיפוס. אני אז חליתי ואחותי ואמי וכבר לא יכולנו ללכת גם לעבוד, לא יכולנו לצאת. באו אנשים רעבים, עם ילדים. העיירה הייתה לפני המלחמה עיירה קטנה, אמנם, פרובינציה, אבל הייתה עיירה עשירה, כי זו הייתה עיר תעשייתית. הגויים שהרויחו, ידענו שהם ב-15 וב-1 לחודש הם קבלו את התשלום. הרבה גויים היו אלכוהוליסטים, באו לשתות והנשים חיכו להם על יד השער של המפעל, של בית החרושת, שם הם קבלו את התשלום ותפסו את הכסף. הגוי רדף אחרי האשה, הם היו אלימים. מהר מאוד הם קנו דברים, קנו סחורות, קנו נעליים, קנו בגדים, קנו אוכל, להוציא את הכסף, שלא יהיה לבעל לוודקה, שלא יהיה לו לשתות, הם הקציבו משהו. היו כאלה, אז הם קנו, היהודים חיו מהם. הייתה גם שכונה של פקידים, (שם פולני, לא ברור). זאת הייתה שכונה עשירה של הגויים, והם קנו וסחרו עם היהודים. כפי שאמרתי, זו הייתה עיר של הבורסה. בהתחלה העיר התארגנה ויכולנו עוד לפרנס את כל מי שבאו, אבל המצב התדרדר ונהיה רע יותר ויותר והתחילו להרגיש רעבים ולא היה לנו כבר כוח גם לעבוד בעבודה הקשה הזאת.

ש: כשהייתם חולות בטיפוס, מי האכיל אתכם, מי טיפל בכם?

ת: מי שעוד יכול היה ללכת. התמותה הייתה גדולה. כפי שסיפרתי, הייתה לי דודה בוטנאית, לה היו כל מיני סוגי תה. היא לא יכלה כבר ללכת לשדות לאסוף, אבל היו לה כל מיני תה. היא ידעה, היא הייתה מומחית. חוץ מזה היה רופא אחד יהודי, קרמש, שהוא היה בגטו והוא היה בא ומטפל. אבל תרופות לא יכולנו לקנות. אמנם היה בית מרקחת של יהודי אחד לפני המלחמה, אבל הם הלאימו את זה. דרך מישהו, דרך גוי, ושילמנו. הוא היה מביא. מה היו מביאים פעם? הביאו אספירינים, וריפאו את זה עם מיץ של סלק. הדודה שלי המציאה את זה. אני אגיע לזה כשאני אספר שאני אומרת עד היום, שהדודה שלי המציאה את הפניצילין. הבראנו, אני לא יודעת איך, לא כולם. אני ואחותי הבראנו. אני אח"כ במחנה חליתי עוד פעם, נגיע לשם.

ש: מי לא הבריא במשפחה?

ת: במשפחה הרבה בני דודים לא הבריאו וסבא. סבתא נפטרה עוד לפני כן. שתי דודות, הן כאילו שהבריאו, אבל ירו בהן. לאחת הייתה חום מאוד גבוה והיא דיברה מחום ובדיוק באותו יום כשהיא שכבה – הסתירו אותה וחילקו את החדר עם שני ארונות, כאילו שזה... והיא שכבה שם מתחת לארון. אני לא יודעת איך זה היה, נכנסו לשם ביקורת, גרמנים, הם סתם נכנסו כל פעם, להפיל אימה ופחד והם הלכו עם השוט הזה ובקצה של השוט היו להם גולות כאלה של בדיל, ששמים היום בוילונות – עד היום אני לא נותנת לשים בוילונות את הבדיל. הם הרביצו והיא צעקה מרוב חום. הם השתוללו: איפה היא? אני לא יודעת איך, הם הוציאו אותה וירו בה.

סוף צד א' בקלטת ראשונה

ת: בעיר אצלנו, כפי שאמרתי, היה "בית יעקב" ו"תרבות" והיה ועד, עוד לפני המלחמה והיתה "חברא קדישא" – הכל היה בלי שהממשלה תרמה לזה, והיה בית תמחוי והיה מקום שקראו לזה "הקדש" – מי שבא היה לו איפה לישון. היה בנק בידיים של יהודי, שהוא ניהל את כל הבנקים המסחריים של היהודים. בגטו, כמובן, במלחמה, כל זה נגמר, נשארנו כמו שאומרים, אף אחד לא יכול היה לסדר למישהו משהו. בשנת 40', היינו קבוצת ילדים, שלא למדנו רק קצת עבדנו, אבל בכל אופן אחרי העבודה עוד היו צריכים להעסיק. בעיר היו עוד קצת מהאנשים שקודם היו ביודנראט, והם ארגנו לנו בית ספר, כלומר חדר אחד אצל משפחה בגטו שהיא הייתה אשה עם שתי בנות, והיא הסכימה לצאת לכמה שעות מהחדר הזה על מנת ששם נלמד. אז למדנו קצת יידישקייט. היו לנו ספרים של פולנים, של בי"ס פולני, אז למדנו גם את זה, אבל יחד עם זה הלימודים לא היו כל כך לרוחנו. הילדים – התקוממנו נגד זה. בא אחד לא מהעיר שלנו שגייסו אותו, שגירשו אותו והוא הגיע אלינו, הוא היה מ-ראדום. הוא היה בן אדם מאוד אינטליגנט, ידע הרבה והוא התחיל ללמד אותנו ספרות.

ש: איך לומדים באווירה כזאת?

ת: כן, בלי ספרים ובלי כלום. אבל הוא היה מגנט, הוא כל כך דבר טוב אלינו, כל כך סיפר לנו סיפורים, הוא עשה כל דבר כל כך מעניין וכל כך משך אותנו שאנחנו בינינו התחלנו לספר אחת לשנייה סיפורים מספרים שקראנו. הוא הכניס לנו אהבת קריאה וספרים. לא היו ספרים אז הוא המציא כל מיני ספרים. הוא אפילו לקח דפים מספרים ישנים שלמדנו, נניח היסטוריה בספר פולני או גיאוגרפיה, והוא חיבר לנו ספרים עם חוט תפירה ונתן וחילק. אני הייתי אז כבר קרוב ל-12 בשנת 40', הייתי בת 11 וחצי, וקראתי את "אהל הדוד תום" של אליוט ביצ'ר סטו וקראתי כבר את הספרים "שלש אחיות", "נשים קטנות", כבר ידענו. זה לא נדבק לי שהוא עשה את הספרים ככה, אז פעם אחת שאלתי אותו: זה כבר לא... קופצים מסיפור לסיפור, זה לא הסיפור, זה לא כזה ולא כזה. זה התחיל את הסיפור אצל הנס כריסטיאן אנדרסן – כבר התבגרנו, בלי שנים. הוא שם את היד שלו על הראש שלי ואמר ככה: תראי, ילדתי, יש לך ראש טוב, אני לא יכול להזין את הראש שלך כמו שצריכים להזין את הגוף שלך בחמאה ושמנת ובשר. כמו שמזינים את הגוף שלך בקושי בלחם יבש, את תמיד רעבה, כך אני מזין את הראש שלך בידע, אבל את תמיד נשארת רעבה. אני מאחל לך ואני מקווה שיבוא זמן ואת תשיגי את שלך. הוא לא נשאר בחיים, הוא נהרג. אז, אחרי זה, בבית סיפרתי את זה לאמא, היא אמרה כך: כתוב בפרקי אבות, אפילו אם מישהו מלמד אותך אות אחת גם את צריכה לכבד אותו, כי מהאות האחת הזאת אפשר לייצר עולם שלם. אני לא הבנתי אז מה שהיא אמרה. הבנתי רק דבר אחד, שעשיתי מעשה רע, כאילו שאני לא מכבדת את המורה הזה. למדנו בסך הכל שעה-שעתיים, כי היה עוצר בגטו, וחזרנו מהעבודה עייפות. ביום ראשון למדנו כמעט כל היום. ניגשתי אליו וכרעתי ברך כמו שפעם היו צריכים לעשות, כי הייתי עוד מנומסת מהבית, לימדו אותי נימוס, ואמרתי לו: אני מבקשת אלף אלפי סליחות – אמרתי את זה בגרמנית. אבל יותר אני לא אגיד דברים כאלה, כל מה שאתה מלמד אותנו זה כל כך יפה וכל כך טוב, ואני מספרת את זה בבית לאמא שלי, שהיא שוכבת. הוא שאל למה אמא שוכבת? אמרתי: יש לה רגליים נפוחות. היו לה רגליים נפוחות, כי היא תמיד אמרה שהיא לא רעבה, תמיד היא נתנה לנו ואמרה: אתם תאכלו, אני לא רעבה. אחותי הגדולה כבר לא הייתה אצלנו, העבירו אותה, כי היו לה כבר שני ילדים, אז אני ואחותי ואחי. אז הוא בא אלי הביתה, הוא אמר: בואי, אני אקח אותך הביתה. הוא התאכסן במקום לגמרי אחר, רחוק מאוד, כי לא הגטו לא היה חלק אחד, הם פיזרו את הגטו. היה חלק של הגטו בשכונה אחרת וחלק פה – לא היה לנו קשר עם האנשים האלה, חוץ מאשר בעבודה יכולנו לפגוש. כך הם חילקו משפחות, זה היה השבר. היה שהבעל היה במקום אחר והאשה במקום אחר, ולא ידענו, לא היו טלפונים, לא היה קשר. והוא בא אתי הביתה. אני לא יודעת עד היום מה הוא דבר עם אמא. הם ישבו עד... הוא נשאר ללון, אני לא יודעת, זה היה פחד להישאר, סיכנו את עצמנו, כי לפעמים הם הלכו בלילה לספור את האנשים בבתים, אם אנחנו לא מלינים פרטיזנים. באותו יום שהוא בא ללון אצלנו בערב, לפנות ערב היה אחד שקראו לו (מונח בגרמנית), ה"יורה". וכבר היה השפארה, העוצר. בחור אחד, לא מהעיר שלנו, כנראה שהוא לא ידע בדיוק ללכת בין הרחובות והוא ירה בו פה בצואר, נכנס הכדור "פה" ויצא "פה". הוא דימם. אני לא יודעת איך, אבל הביאו אותו לחצר שלנו. הדודה הזאת שהיתה ד"ר לבוטניקה היו לה כל מיני דברים. הייתה חבית קטנה ובחבית שמו סלק שזה יהיה חמיצה, כי היא אמרה שחמיצה זה טוב למעיים, כי פחדו שלא יהיה טיפוס בטן. בחמיצה כשזה מחציץ יש כזה קצף. היא קרעה עם השיניים סדין ישן – פעם לא היה מגהץ חשמל ועל האש היא לקחה את כל הקצף הזה ושמה לו על הפצע ועטפה עם זה ונתנה לו לשתות – עוד החבאנו באיזה מקום שליבוביץ שעשוי משזיפים שחורים גדולים. זה קוניאק כזה משזיפים. לא סנטה-רוזה אלא אחרים, אולי מדובדבנים. היא נתנה לו לשתות כוסית מלאה. הוא לא יכול היה לשתות, הוא לא יכול היה לבלוע, הוא השתעל והקיא דם, אז היא אמרה: זה טוב. אחרי זה היא שוב נתנה לו והיא שמה משהו, אני לא יודעת עד היום. הוא הזיע כל הלילה ודבר מהחום ואנחנו החבאנו אותו בחוץ, זה היה כמעט חורף, מתחת לערימות של העצים וקש, כי פחדנו שאולי הוא ילך לחפש אותו. למחרת הוא קם, לא היה לו חום. זה כבר היה באמצע היום, אני הייתי בעבודה, סיפרו. היא עוד פעם שמה לו את הקצף הזה והיא האכילה אותו עם גרעיני חיטה שהיא ריסקה עם קצת מים והיא שמה בפנים – היה משהו חמצמץ, עלים כאלה, זה ויטמין C, היינו עושים מזה חמיצה. היא נתנה לו כל פעם לשתות. אני אקצר: הבחור הזה הבריא והוא נשאר בחיים והוא נמצא פה בארץ. הגרמנים באו לחפש מי הציל אותו. אני לא יודעת אם הלשינו. עשו כזה לזרט, בית חולים, והיא הייתה שם המנהלת. אני אומרת עד היום שהיא המציאה... אח"כ נודע שפניצילין זה הרי עובש, והיא שמה פניצילין בגס, בלי שעיבדו את זה. כנראה שהפציעה לא פגעה בעורק. אח"כ שמעתי שתפרו לו. אני לא יודעת. באותו יום. היא נתנה כל מיני תרופות לטיפוס. הטיפוס הפסיק מעצמו. חלק מתו, חלק הם גירשו, כי כל פעם הם לקחו קבוצות, באו עם מכוניות.

ש: איך מתחילים הגירושים בגטו?

ת: זה מתחיל ביום בהיר, בבוקר הם עושים שפארה, הם לא פותחים את הגטו; הם שמים משמרות מסביב לגטו.

ש: אתם מרגישים שעומד לקרות משהו?

ת: כן, מרגישים שיש תנועה גדולה בחוץ, אבל לא יכולים לצאת החוצה.

ש: אתם מתכוננים?

ת: מנסים להתחבא, מנסים לברוח, מתכננים לאן ללכת, מחלקים את המשפחה – אומרים: את תתחבאי פה ואת תברחי דרך פה, ואת תברחי... אבל לא מתארים איפה שהם עומדים. בבוקר קראו לזה לפובקה, הם תופסים אנשים ומעלים אותם על משאיות ומעבירים אותם מחוץ לעיר. אח"כ נודע לנו שירו בהם. אח"כ נודע לנו שהם היו צריכים לכרות בורות וירו בהם.

ש: את עברת אקציה כזאת או ניצלת מאקציה כזאת?

ת: ניצלתי כי הייתי עובדת, הייתה לי תעודה. כשיצאתי הראיתי את התעודה. בתעודה היה כתוב שאני יותר מבוגרת, עשו אותי יותר מבוגרת; שאלו בת כמה ואמרתי שאני בת 15. אז אני כשירה לעבודה, למרות שעבדו בנים בני עשר גם. אח"כ כבר נתנו אפילו לבני 8 לעבוד. אז הם קודם כל לקחו זקנים או שמישהו הלך והיה לו עוד זקן, או שמישהו הלך עם קפוטה ארוכה – היו כל מיני תירוצים לקחת אנשים; או שמישהו היה צולע או שמישהו ראו שהוא רזה כזה – תמיד לקחו, זה היה לעיתים קרובות.

ש: היה לך שיטה לברוח, להימנע מלהיתפס?

ת: כן, הייתה לי שיטה. שיטה אחת הייתה פשוט מאוד לעבור דרך הגגות. עליתי על עלייה אחת ועברתי מגג לגג והלאה. שיטה שנייה הייתה שאם בעבודה שמעתי משהו – היו רינונים – אני פשוט לא הלכתי הביתה, אני התחבאתי בבית החרושת, כלומר, נשארתי לעבוד גם לילה, כי הם ספרו את האנשים שידעו, אבל הם לא עמדו על אחד או שניים, הם חשבו: אולי היא נהרגה או משהו. הדייקנות עוד לא הייתה כל כך בשיא אצלם. הייתה פעם שבאו ולקחו אנשים מהעבודה, אבל אז הם לקחו אותם לעבודה אחרת. באנו הביתה וסיפרנו שלקחו לעבודה אחרת אז הייתה איזו הרגעה בגטו, כי אם לוקחים שם לעבודה אחרת ייקחו גם מהגטו לעבודה, אז אנשים לא התכוננו. גם לא היה כבר אפשר להתכונן – לנסוע ברכבת כבר לא יכולת, לנסוע באוטו גם לא יכולת, ללכת ברגל – אז הגויים... מי שהיה לו מראה ארי כמו גוי – יכול, אבל אחת כמוני לא יכלה את זה.

ש: אבל בהתחלה הצלחת קצת לצאת מהגטו?

ת: כן, בחורף היה לי יותר קל, כי הלכתי עם מטפחת, אז עטפתי לי את זה ממש עד העיניים, כמו שהערביות הולכות, כי זה היה מקובל, היה קר. הייתה לי מטפחת סרוגה גדולה, והייתי לוקחת את התיק כאילו שאני הולכת לבי"ס, לבשתי את התיק על הגב והיה לי מעיל מיוחד יותר אנושי – כשהלכתי לעבודה היה לי מעיל יותר מרופט – שלא יראו שאני יוצאת מהגטו (לא ברור). בחו"ל היינו הולכים עם הדיו – היה דיו כזה בקופסא, לקחתי את הדיו, כאילו שאני הולכת לבי"ס. הייתי הולכת לכיוון של ביה"ס – ביה"ס היה מחוץ לעיר ומשם ידעתי כבר דרכים, דרך יער, והגעתי למקומות שיכולתי להביא קצת אוכל או שיכולתי להתחבא שם, יום-יומיים.

ש: זה אומר שאמא לא הייתה יכולה להגיד לך מילה – הרי זה מסוכן?

ת: לא, אמא דחפה, אמא אמרה: תלכי לאן שאת מבינה, איפה שאת יכולה, איפה שהמזל יביא אותך. כי היא כנראה הרגישה. יום רדף יום ולילה רדף לילה והימים היו דומים זה לזה. בן אדם זה יצור כזה שמהר מאוד הוא מתאים את עצמו למצבים. אמא תמיד אמרה, עוד לפני המלחמה: אם את לא יכולה לעבור את הגדר, תשכבי על הארץ ותעברי מתחת לגדר. אלה היו חוכמות כאלה של החיים. היא לימדה אותנו, יחד עם זה שהיה בית מכל טוב, לעמוד מול הקשיים בחיים. זה נתן לי הרבה.

ש: כשהייתם בגטו, הייתם מנותקים מהעולם החיצון?

ת: כן.

ש: לא ידעתם מה מתרחש בחוץ?

ת: שמעו סיפורים, אבל סיפור, אומרים, זה כמו זקן, כל אחד מוסיף משהו. מי שאופטימיסט ראה טוב, מי שפסימיסט... את המציאות אף אחד לא יכול היה לראות, מפני שהם עטפו אותנו בשקר גדול. פתאום היה יום שחילקו לחמים, פתאום היה יום שהיית יכול ללכת לקנות ופתאום האריכו את העוצר ויכולת ללכת עד 8, בדרך כלל זה היה עד 6. במשך הזמן למדנו שאחרי כל הטבה בא "ברוך" גדול. אבל באותו יום האשלייה היא כזאת גדולה. בן אדם תמיד אוהב לשקר את עצמו, אני לא יודעת אם זה אופטימיזם יהודי או שזה תקוות שווא או שזה רצון לחיות או שזה רצון לקבור את האויב. פעם יצאה איזו מימרה כזאת, שהיטלר ימ"ש התפגר – שישו ושמחו! מי המציא את זה, מי אמר את זה? היו כאלה. היו גם אנשים שקראו להם ה"מאכר". כל דבר פנו אליהם, הם לקחו כסף ונתנו עצות. היו עצות, כמו שנתנו פה למדינאים, לשר הביטחון עכשיו, עצות – לא עצות שאתה יכול להעזר, סתם עצות אחיתופל. אבל נתפסנו, אומרים: מי שטובע נתפס בקש או בסכין. רצינו לעצמנו קצת, אבל יחד עם זה הייתה בגטו הצגה, היה ערב שירה.

ש: איך הולכים לדבר כזה?

ת: היו אנשים...

ש: את הלכת להצגה?

ת: כן, הלכנו להצגה, הייתה הצגה של "מירל'ה אפרת", הייתה הצגה של שלום עליכם והיתה הצגה של (לא ברור). אח"כ למדנו על זה, אמרו: תראו באיזה מצבים הוא היה: גירשו אותו מהעיר ולא היה לו מה לאכול ואמרו שהוא מביא מגיפות, ובכל זאת הוא חי ובכל זאת הוא למד ובכל זאת הוא נכנס לבית המדרש.היה ערב שירה: שרנו על ארץ ישראל, שירים ביידיש של גבירטיג(?) וסיפרנו בדיחות.

ש: כמו למשל?

ת: כמו למשל, הייתה בדיחה שאני אף פעם לא אשכח, ואני תמיד מספרת את זה: היו שלושה אנשים ודנו אותם למוות: אחד רוסי, אחד אנגלי ואחד יהודי, ואחד מדבר רק גרמנית. הרוסים באו ואמרו: מה אתם מבקשים לפני המוות? זה היה ביוני, אז הרוסי אמר: הוא רוצה וודקה; האנגלי אמר שהוא רוצה צ'יפס ודגים; היהודי אמר שהוא רוצה לעשות סקי. אמרו: סקי? עכשיו, בקיץ? איפה יש סקי? אז הוא אמר: יש לי זמן, אני אחכה עד שירד שלג, יש לי זמן למות. או שסיפרו שגרמני פעם אחת אומר ליהודי... זה כבר בגטו, היהודי מבקש מהגרמני שהוא יעזור לו, שאשתו עם הילדים יוכלו לצאת קצת לקנות, שהאשה ככה והאשה ככה. אז הגרמני אומר בצחוק: כן, כן, אני אעזור לך. תביא (לא ברור). ביידיש (לא ברור) זה כלי מיטה, סדינים וכו'. היהודי רץ מהר ולקח את כלי המיטה שעוד היה לו, הכי יפים ומביא לגרמני. הגרמני אומר (בגרמנית): מה זה? היהודי אומר ביידיש: אוי ויי איז מיר, שהוא לא יודע מה זה, אז איך הוא יתן לי אישור בשביל אשתי? יותר טוב שאני אקח את זה בחזרה, שירקב הגוי בלי זה, ולקח את הסדינים בחזרה. זאת בדיחה של הגטו. או שסיפרנו בגטו: היה בגטו אחד שהמציא טיפות, קראו לזה ווגלקה(?), זה היה בעצם שמן ויטמין A, אמרו: ווגלקין(?) מעמיד אנשים על הרגליים. מי שהיה מאוד חלש, היו שם רופאים ואחיות ורצו להציל ילדים, אז הם נתנו בקבוקון כזה קטנצ'יק, וויגלטן(?), נתנו את זה 3 פעמים ביום. מי שהיה לו כסף יכול היה לקנות את זה. זה היה שמן דגים או משהו כזה. אחד חיבר שיר על זה, שוויגלקין מעמיד על הרגליים, אבל עושה חור בכיס (זה בחרוזים), אבל יגיע יום שאנחנו נשפוך ויגלקין כמו מים. ככה שרנו. אז היה ערב שירה, היו הרצאות. על מה? היו אוטופיות. זה היה תלוי במי שהרצה. היה אחד, הרשל, הוא היה בן אדם צעיר, אבל הוא היה מלא חדווה, מלא אהבה, מלא אופטימיות והוא תמיד היה מספר סיפורים נהדרים. הוא לא אמר "אחרי המלחמה" אלא אמר שפעם יהיה בעולם שאף אחד לא יזדקק לשני, כולם יחיו בשלום, נשק לא יהיה בעולם, יביאו אחד שישמיד את כל הנשק. סיפורים כאלה לעודד אותנו. אבל היו כאלה שהבינו את זה ורצו להצר(?) ואמרו: ומה עם זה - ז'ול וורן שסיפר... אחד אמר: ז'ול וורן סיפר ככה... וקראו לו ז'ול וורן של הגטו. הבן-אדם הזה לחם על החיים לא רק עם הצפרניים אלא עם כל גופו. הוא זכה לשחרור. אבל סיפרו, מי שהיה אתו, ש-6 או 8 שעות אחרי השחרור הוא נפטר ב-טרזיינשטאט THERESIENSTADT. מה הייתה הבקשה שלו? שיוציאו אותו החוצה, שהוא ינשום אוויר של שחרור. הוא היה עם שחפת. ככה הוא נפטר, ואני הלכתי ללווייה שלו.

ש: כשהייתם בגטו, דמיינתם בהרצאות שלכם איך הייתה ארץ ישראל?

ת: על ארץ ישראל לא דמיינתי, אבל דמיינתי על חיים, דמיינתי – אחד החלומות הכי אהובים שלי, וזה עד היום – שאלו אותי בסוף המלחמה מה אני אעשה אחרי המלחמה. דמיינתי שאני מתרחצת בגיגית מלאת מים עם סבון עם קצף – בפולניה היה סבון ריחני שעשה קצף, זה היה הרבה סודה, וכל כך טוב לי שהרגשתי את הטוב, ואח"כ אני לובשת בגדי שבת טובים – כבר לא היו לי, אבל כמו שפעם הייתי לובשת. ואני נכנסת לשבת על יד השולחן והגויה המשרתת חותכת לחם ואני צועקת שהיא תחתוך פרוסות עבות-עבות, ושתמרח לי חמאה משני הצדדים, וחלמתי את זה שנים אחרי המלחמה, פה בארץ, עד שנודע לי שאסור לאכול לחם עם חמאה, שיש כולסטרול. ככה סחבנו את הגטו, אני אקצר, ולא היו כבר הרבה אנשים בעיר. כל פעם הגטו התדלדל, הם הביאו "סחורה" חדשה, הם הביאו מדרינץ', מאוסטרובייץ, מזבוטין, מכל העיירות הקטנות שבהן חיו יהודים חיים טובים, ופתאום עקרו אותם אלינו. אנחנו קבלנו אותם, העיירה, במה שיכולנו. אומרים שלעניים יש לב רחב, אבל לתת – כלום לא יכולנו.

ש: עד איזו שנה נשארת בגטו?

ת: עד 42', אז היה הגירוש.

ש: איך גורשתם?

ת: הם אספו את כל היהודים בבוקר וזה היה בחשוון, מיד אחרי סוכות. אני עוד רוצה להוסיף משהו ששכחתי: בגטו, במוצאי יום כיפור הראשון הם שרפו את בית הכנסת ואת התלמוד תורה ועל יד בית הכנסת היה מבנה ציבורי, שהיה שייך ליהודים, על מגרש גדול. הייתה אצלנו קבוצת כדורגל של מכבי והם שיחקו ואנחנו היינו עושים שם פעילויות בל"ג בעומר ובפורים.

ש: מטעם מי?

ת: מ"בית יעקב" ומ"תרבות", מהארגון היהודי, החיים התרבותיים היהודיים היו מאוד מפותחים. זה לא היה מגרש פתוח, זה היה מגרש סגור עם גדר ובפנים היה מבנה של עץ. היינו מתאספות שם ומשתוללות. לפני סוכות הלכנו לשם כולנו, שלא יהיה לכלוך בבית ושם עשינו שרשראות, עשינו שם כל מיני דברים, הילדים, התעסקנו שם, שיחקנו שם, בקיץ, שלא נהיה ברחוב. גם את זה הם שרפו, ובתוך המבנה הזה היו הרבה ספרים – היו ספרים ישנים, היו ספרים שהרבה תרמו. בעיר היה ככה שבעלי עסקים, כשעשו איזו עיסקה טובה האלטסטה עוד לפני המלחמה אמר שכל אחד ייתן כמה אחוזים, נניח 10%, כמו שפה הדתיים נוהגים לעשות, כשהם עושים עיסקה, מורידים ונותנים צדקה. כולם, עוד לפני המלחמה תרמו לשם – ריהוט, ספרים, כל מיני דברים. גם את זה שרפו, כל הלילה זה נשרף. הם הוציאו אז ספרים מבתי יהודים שגרו סביב, עוד לא היה גטו, זה היה בשנת 39', ושרפו. האש הזאת הייתה כ-3 ימים, ואנחנו שמענו את הצעקות איך הם צעקו: (לא ברור, לועזית). כנראה שהיה להם גבול עד איפה שהם שורפים, כי מסביב היו בתים של גויים, אז הם צעקו דרך רמקול: (לא ברור, כנ"ל). אז הם הרשו ללכת לכבות את השריפה – לא נשאר כלום. לא נתנו ליהודים ללכת אח"כ, רק אחרי הרבה ימים יהודי אחד סיכן את החיים שלו, כי שם בחצר היו גרים גם משפחות עניות, הקהילה נתנה להם (?), והוא ראה שאיזה קיר של לבנים נשאר שם והוא סיכן את החיים ונכנס לשם ומצא שם זוג תפילין שהיו כבר חרוכים, אבל הבתים נשארו והעור נשאר. כידוע לתפילין עושים עור גס וזה לא נשרף כל כך הרבה, הדתיים קוראים לזה גאסים, זה לא נשרף כל כך מהר. הוא לקח את התפילין האלה, החביא את זה. היה פה איזה רב פרנקל בתל אביב, והוא נסע והיהודי אמר איפה זה, ואמרו, אני לא יודעת בטוח, שמצאו את השאריות של התפילין האלה. גם הגוי החביא את זה וגם החביא גוילין של ספר תורה, הוא רצה המון כסף בעד זה והביאו, ואח"כ התברר שחסר בפנים הרבה – או שהגוי יש לו עוד, הוא חילק את זה ורוצה עוד כסף או שהוא פשוט קרע את זה וזרק.

אני אחזור לגירוש. אני זוכרת שזה היה ביום רביעי, ביידיש זה ט"ז בחשוון. אז זה יצא התחלת אוקטובר. בדרך כלל בפולניה זה כבר חצי חורף, זה סתיו, והסתיו הפולני זה ידוע. ואז, כמו להרגיז, היה חום כזה, ושמש לוהטת, והם הוציאו את כולנו לשוק. מי שלא יצא הם ירו, ירו על ימין ועל שמאל והיו עם כלבים אימתניים כאלה גדולים ואלה היו אוקראינים וליטוינים, עוזריהם. הליטוינים לבשו כפפות לבנות והאוקראינים לבשו כפפות לבנות והלכו עם קרבינים כאלה וכל כמה מטרים הם העמידו מכונות ירייה – אני לא ידעתי אז מה זה, והם אמרו... אחותי הגדולה עבדה בלילה, הלכה ב-6 בערב למשמרת לילה ובבוקר לא נתנו להם ללכת הביתה, אלה שעבדו בלילה. אני יצאתי עם אמא ואחותי. לאחותי הגדולה גם הייתה תעודת עבודה, וגם לאמא קנינו אח"כ. אבל אחותי הייתה עם הילדים, וגיסי נשאר במשמרת. אמרו: או שהיא תשאיר את הילדים והיא יכולה ללכת, ולאמא לא נתנו, שאמא תיקח את הילדים. היא לא רצתה להיפרד מהילדים והיא הלכה עם הילדים. זה היה "לינקס". אני הראיתי להם את התעודה ומדדו אותי. ראיתי שמודדים לפני, אז נעמדתי על קצה אצבעות ובכיכר היו אבנים. מישהו, אני לא יודעת מי זה היה, דחף לי איזו אבן מתחת לרגליים, כי עמדו שורה אחרי. אני נעמדתי על האבן, הייתי גבוהה, והוא אמר לי "רכטס". הלכתי לקבוצה איפה שהולכים לעבודה. תוך 5 רגעים, רציתי עוד לחזור לאמא להגיד משהו, להגיד שלום או משהו – תוך 5 רגעים העבירו אותנו למקום אחר, ולא ראיתי, צעקתי מרחוק לאמא שאני לא רוצה ללכת. יהודי אחד (לא ברור) שהכיר אותי דחף אותי, סחב אותי ביד וסגר לי את הפה עם היד שלו, שאני לא אצעק, כי אני צעקתי בגרמנית. הם הביאו אותנו, יום שלם הלכנו בחום, והיינו לבושים, כי לפני שהודיעו שצריכים לצאת לבשתי שתי שמלות ומעיל גדול לחורף, כי היה מדובר שמביאים את כולנו למקום אחר לעבודה, שנעבוד שם ונעבור את המלחמה. יותר לא ראיתי אותם. אותם הביאו ל-טרבלינקה TREBLINKA. לקחו כמה יהודים שינקו את הכיכר מהמתים והוא אח"כ סיפר שלקחו אותם בקרונות, כולם כבר היו יותר חולים(?) ולפי זה אני עשיתי לי יום של יארצייט, יום של אזכרה, כל העיירה ואני. עשינו חשבון שהרכבות האלה נסעו שבועיים או עשרה ימים. אלה שהם ירו והיהודי ידע וזכר, אם נשארו מהמשפחה אז יש להם את היום, ואם לא – אז הם הצטרפו אלינו. ואז הגעתי למחנה.

ש: לאיזה מחנה הגעת?

ת: זה היה מחנה ב-סטאראחוביץ STARACHOWICE, קראו למחנה הזה שצ'לניצה(?). למה? כי זה היה מחנה שהגויים אימנו שם את הצבא לירות, שם היו קירות לירות. שם לא היה שום דבר – שמים וארץ ובוץ, הבוץ הפולני האדום. אנחנו בעצמנו בנינו לנו באראקים, כלומר צריפים כאלה.

ש: מה עשיתם ב-שצ'לניצה?

ת: עבדנו, לקחו אותנו כל יום לעבודה, לבית חרושת. ואז כבר לא עבדתי בקרונות, עבדתי במפעל וייצרתי כדורים. קראו לזה לוסקובניה, החלק של התחמושת שבו מכניסים את חומר הנפץ, של התותחים. קראו לזה תותחים של 150, אלה היו חתיכות כאלה גדולות. התפקיד שלי היה – זה היה מנחושת ואני הייתי צריכה עם מברשת. זה היה כבד אז הייתה מכונה כזאת למעלה, כמו שפעם לקחו קרח. הביאו את זה למסילה ואני הייתי צריכה עם המברשת לנקות את זה בפנים טוב, טוב ועם זכוכית מגדלת הייתי צריכה להתסכל עם יש. אם חס וחלילה (היה) אז הם אמרו סבוטאז'. הם הרגו הרבה, הרבה אנשים. לקחו אותם ובחצר של בית החרושת ירו בהם, ולא נתנו לקבור, הם נרקבו שם, הם אמרו שזה סבוטאז'. כך עבדתי שם יותר מ-8 חודשים במקום הזה. הייתי עם אחותי, אחותי גם עבדה שם. ואז הייתה מגיפת טיפוס בטן במחנה ואני נדבקתי. הייתי מאוד חולה והיה שם אחד, קראו לו אלטמן, והוא היה הולך עם מכונת ירייה והיה יורה על שמאל ועל ימין. הוא היה הולך לראות מי חולה ומי לא חולה. בבוקר לפני שהלכנו לעבודה הוא בנה שם מדרגות, היו שם 16 מדרגות, וכל מדרגה הייתה יותר גבוהה מהשנייה. הוא ראה באיזו צורה יורדים מהמדרגות – לרדת ולעלות, ולפי זה הוא קבע אם הבן-אדם בריא. אם מישהו רק התנדנד או משהו – הוא ירה. הוא אסף את כל מי שהיה חולה בטיפוס לבלוק אחד ושרף את הצריף עם האנשים. אני אז הייתי חולה, כבר עברתי קצת את הטיפוס, אבל עוד לא יכולתי ללכת. אחותי ידעה שאם אני אצא הוא יירה בי. אנחנו ישנו על המיטה הגבוהה, האחרונה. היא שמה אותי לרוחב וכיסתה אותי עם המזרון ולקחה מזרון מהשניה ושמה גם ככה. נכנסו לחפש והם מצאו שם כמה שנשארו על המיטות והגיעו לקוייה שלי, והוא צעק בקול רם בגרמנית: אם יש פה מישהו, לרדת תכף ומיד. אני לא זזתי, אפילו לא נשמתי. הם היו כמה. הוא לקח את הרובה עם הקת ודפק על השטיח, אבל למזלי הקת לא הגיעה עד אלי, הייתי מכורבלת. הצריף הזה שבנינו לבד היה עם גג בשיפוע ואנחנו ישנו, אז אחותי גלגלה אותי לחלק הזה בשיפוע שהעצים... כשהיא עמדה למטה באפל ושמעה שיורים היא מרטה לעצמה את השערות מהראש וצעקה: שוין, סאלה איז אויך שוין נישטו(?). קראו לי סאלי. אנשים צעקו: אל תגידי, הוא ישמע והוא ידרוש שתבואי ל... אותם לקחו משם לעבודה ולא החזירו אותם, כי זה היה ללכת. חלק חזרו, שעבדו במשמרת השנייה. הגיעה בוניה, שאחותי הזיזה ממנה את המזרון, והיא הוציאה אותי. המילה הראשונה שאמרתי, לא אמרתי שאני חיה ולא אמרתי איפה אחותי, אמרתי לה: תתני לי לשתות משהו. היא פחדה לתת לי מים. לאחת היה חתיכת קולרבי, אז היא גירדה קצת עם סכין, הכניסה לי לפה ואמרה לי למצוץ, לא לבלוע. הייתי כנראה מיובשת, העסק הזה לקח כשעה וחצי והמזרון קש הזה בפנים... כך התאוששתי. בערב אחותי באה מהעבודה ומצאה אותי, היא לא ידעה... אני כבר עברתי, ואמרתי לאחותי: אני מחר חייבת ללכת לעבודה, כי אם כולם יוצאים, הוא יכול לעשות עוד פעם את החכמה הזאת. היא הולכת בבוקר לעבודה, ואם הוא יעשה את העסק הזה כשאת בעבודה? אבל איך, אני לא מסוגלת ללכת, היה ללכת 4-5 ק"מ ברגל לכיוון אחד. הלכו חמישיות. כל החמישייה – אני הייתי באמצע, מצד אחד אחותי ועוד בחורה, ועוד. כל פעם שתי בנות ממש החזיקו אותי. אח"כ עברתי לחמישייה השנייה, התחלפתי שם עם הבחורה, וככה אני הגעתי לבית החרושת. בבית החרושת שוב היה אחד כזה מאכר. אחותי דברה אתו והוא ראה את המצב, אז הוא העביר אותי מהמחלקה הזאת למחלקה אחרת, כי פה הייתה עבודה קשה, זאת הייתה מברשת של ברזל, מברשת כבדה והייתי צריכה כל פעם להתכופף ולהסתכל בפנים, והיתה לי זכוכית שלבשתי, כמו אלה שעושים שעונים, אבל על שתי העיניים. הוא העביר אותי למקום אחר, מקום קצת יותר קל. במקום הזה הייתה גם מחלקה של הגויים. אנחנו עבדנו במקום אחד והחדר שם היה מקום שני. היה לנו שם מייסטר, כלומר מנהל עבודה והוא גם תיקן, הוא היה מומחה למכונות. היו שתי מכונות, פה מכונה ופה. אני עמדתי באמצע והייתי צריכה לשרת את המכונה הזו, לשים חלק ולסובב וירדו כאלה מים כמו חלב, והמכונה חתכה את זה. כל זמן שזה חתך אני הייתי צריכה לשרת את המכונה השנייה. הייתי צריכה לעשות 284 חתיכות במשך 8 שעות, שם עבדו 8 שעות. אני עמדתי, כל חתיכה הייתה הייתה צריכה להיות כמעט 5 רגעים. אני עשיתי חישוב שזה בלתי אפשרי במשך 8 שעות לעשות 284 חתיכות. הלכתי למייסטר הזה ואמרתי, והוא אמר: אני יודע מזה ותשתקי ותעבדי. תחפשי לך דרך. ידעתי שאם אני לא אעשה זה סבוטאז'. שאלתי בנות לפני: מה אתן עושות? אני לא יודעת מה עושים, משקרים? כשהיינו צריכים ללכת לשירותים, אז דרך השירותים יכולתי להיכנס לחלק איפה שהגויות עבדו. הם לא היו צריכות לעשות בדיוק, אז פשוט מאוד גנבתי משם חתיכות. לנו היו קרשים כאלה כמו של ביצים, הייתי צריכה לשים. זה היה כמו כוס ולמעלה היה כזה גוויל. את זה הם הבריגו למכונה. הם לא שמו לספוור, הם שמו סתם, היה כזה ארגז. הייתי גונבת – פעם אחת 10, יום אחד 20, פעם אחת 30. היו פעמים שמכונה נשברה או שהסכין נשבר. יום אחד פעם בשבוע נתנו שעה אחת לנקות. אם זאת שלפני ניקתה את שתי המכונות אז אני לא. אם היא לא ניקתה, אז אני הרווחתי את השעה. כך שכיסיתי את עצמי ואחרי 8 שעות ספרו, היה בסדר, חתמו. לי יצא שם שם שאני מסודרת, היה נקי. יום אחד הם לקחו אותי שאני אנקה שם איזו פינה. בפינה אני מצאתי מפתח, שעם המפתח הזה אני סגרתי את המכונה, זה היה כזה עיגול. אני לא אמרתי שמצאתי את המפתח. היה שם מדף ושמתי את המפתח למעלה. אני אלך להגיד שמצאתי מפתח, יגידו – מאיפה גנבת. לא, סדרתי שם. מה זה דבר שבא מהשמיים, כמו שאומרים. אחרי כ-3 ימים, בחורה שעבדה לפני ב-2 מכונות סובבה את זה ושכחה להוציא את המפתח והדליקה את המכונה והמפתח עשה קפיצה ישר לתוך חלון ועף למטה. אני רצתי מהר, אני לא יודעת איך. אמרתי לזאת, ייטקל'ה קראו לה, שתוריד את המפתח שיהיה לה מפתח, כי אחרת אם לה לא יהיה מפתח יגידו שהיא עשתה סבוטאז'. חקרו ועצרו שני גויים שהם היו בדעות שלהם סוציאליסטים, הם ידעו כבר, ואמרו שהם עשו את זה, כי בדיוק שם למטה עמד גרמני אחד, ואמרו שהם ... ירו בהם באותו יום, והמפתח הזה שאני שמתי, הצלתי את הייטקל'ה הזאת. כל פעם שאנחנו נפגשות היא אומרת לי שהיא חייבת לי את החיים שלה עם המפתח. במקום הזה אני עבדתי עד 44', עד שהעבירו אותנו ל-אושוויץ AUSCHWITZ.

ש: מה הסיבה שהעבירו אתכם ל-אושוויץ AUSCHWITZ?

ת: חיסלו את המחנה, כי הרוסים התקרבו. ודבר מעניין, הם ידעו שהם שולחים אותנו ל-אושוויץ AUSCHWITZ, זה היה באוגוסט – אולי זה היה ב-43' ולא ב-44'? הם ידעו ששולחים אותנו, בהתחלת הקיץ. הרי אנחנו היינו עובדים טובים, עבדנו בנשק, זה היה הרמן גרינגר וורקה. המנוול הזה שטרוך של המחנה, שלושה ימים לפני שנודע לנו שהם שולחים אותנו ל-אושוויץ AUSCHWITZ הייתה בריחה מהמחנה, הרבה ברחו. שם לא רחוק היה יער, אבל הגויים הפולנים ימ"ש ירו בהם. חלק הגרמנים ירו, זרקו רימונים, חלק נהרגו וחלק ברחו וניצלו. אבל הוא רצה לעשות את עצמו טוב אחרי הבריחה הזאת, והוא ידע ששולחים אותנו ל-אושוויץ AUSCHWITZ, הוא ידע ש-אושוויץ AUSCHWITZ זה מחנה מוות והשמדה. הוא נתן לנו מכתב שנראה לקומנדטורה ב-אושוויץ AUSCHWITZ שאנחנו עבדנו טוב ואנחנו היינו (?) בשביל המלחמה, בשביל הגרמנים. הוא נתן לאחת, כי גם במחנה היו יהודים די טובים שעבדו עם הגרמנים, עם האוקראינים, וזה יעזור לכם, ישלחו אתכם לעבודה טובה. שלושה שבועות – אני קופצת על משהו. כשלקחו אותנו למחנה, בגירוש, אמא נתנה לי חבילת כסף ואמרה: את זה תשמרי, עם זה תעזרו לעצמכם איפה שתהיו, את ואחותך; כנראה היא כבר הרגישה. אני החבאתי את הכסף. כשבאנו למחנה הסתובב אחד קולדס קראו לו, השמן, והוא הסתובב כל הזמן והרביץ ברגליים וצעק בגרמנית: כסף, זהב ויהלומים ודברי ערך – הכל לשים פה. הוא פרש כזאת שמיכה. ואני הייתי בדילמה כזאת: איך אני, אמא אמרה לא לתת, ואיך אני אתן. אצלנו היה כבוד למילה, זה היה קודש מה שההורים אומרים. אני לא נכנסתי לחדר של ההורים, זה היה "קודש קודשים", רק אם קראו לי או הרשו, זה היה משהו. איך אני אעשה את זה? ואחותי לא הייתה, היא הייתה בעבודה. פתאום אחת הביאה, התחילו לחלק מים, ואני הייתי כל כך צמאה, רציתי לקחת מים, אז הוא נתן לי מה עם ... אתה רואה את היד הזאת? אני באופן אינסטינקטיבי שמתי את היד מאחור, זה כאב לי. עמדתי על יד גדר של אבנים. עם היד הרגשתי שאיזו אבן זזה שם, אני לא יודעת מה שהיה לי, ואני לא יודעת מאיפה לקחתי את הרעיון, אני לא כזאת מוכשרת, ולא הייתי כזאת חריפת מוח. לקחתי, הוצאתי את האבן – היא יצאה לי כל כך בקלות, כי זה היה קיר מגן, האבן הזאת ונשפך שם המון חול כשהוצאתי את האבן. לקחתי את כל החבילה הזאת, דחפתי לשם וסגרתי עם האבן. נשפכו הרבה מים – הם לא נתנו ככה לשתות, רק שפכו. שם הייתה אדמה אדומה, ומים ואדמה זה נעשה מין בוץ. התכופפתי ולקחתי וכולם צחקו, וביידיש: מה את פתאום לוקחת בוץ? לקחתי חבילת בוץ ואחד ניגשה אלי, בחורה, ואמרה: שלא תעיזי להתחכם פה, תזרקי עליו בוץ – יהרגו את כולנו. היא חשבה שאני לוקחת אבנים. עם הבוץ הזה הדבקתי את האבן. במשך כל המלחמה, במשך הזמן שהיינו שם לא יכולנו להוציא. לא סיפרתי לאחותי מילה כי פחדתי שהיא תגיד: בואי, תראי לי, אני אוציא. כי היו מסביב שומרים. הוא יראה משהו ויכולים לירות. לא סיפרתי לה. זה נשאר שם. חלק קטן בכל אופן החבאתי באיזה שהוא מקום וזה עזר לנו קצת, זה היה חלק, שהיה כסף פולני. אמא עטפה את זה; היום יש ניילון, פעם לא היה ניילון אז עטפו בעור, עור גם שומר הרבה זמן, והיא כתבה "פוליש", ועל ההוא היא כתבה "ולוטה", כלומר איזה דולרים, מה שהיה. עכשיו אני חוזרת ל-אושוויץ AUSCHWITZ. כששלחו אותנו ל-אושוויץ AUSCHWITZ נסענו בקרונות סגורים.

ש: השארת את הכסף?

ת: לא הוצאתי את האבן, אני אגיע לזה.

ש: ואז את מגיעה ל-אושוויץ AUSCHWITZ.

ת: לא, האבן הזאת עם הכסף זה היה לפני, זה היה כשהגעתי למחנה בפולניה, ב(לא ברור), איך שהגעתי מהגטו, וזה היה מונח שם כל הזמן. כשנסענו ל-אושוויץ AUSCHWITZ, בקרון, סיפרתי לאחותי. אז היא כעסה ואמרה: למה לא אמרת, היינו לוקחים את זה. אמרתי: איך נוציא? פחדתי שיירו בך, וחוץ מזה מישהו יכול להיוודע שיש לך כסף, שיש לך יהלומים, שיש לך דולרים. לא היה זמן לזה והנסיעה ל-אושוויץ AUSCHWITZ לקחה 3 שבועות – נסענו הלוך וחזור ולא נתנו מים ולא... ואנחנו אמרנו: איך זה לא נותנים, והוא נתן לנו תעודה שאנחנו כאלה עובדים טובים, ופתאום לא נותנים לנו כלום. אני אקצר. הגענו ל-אושוויץ AUSCHWITZ בלילה, חושך מצריים, הכלבים והצעקות והאימה, הרבה נפטרו, בהרבה ירו, והחזיקו אותנו עד לבוקר. קור כלבים שם בלילה. בבוקר הגיע גדוד שלם של חיילים, אולי בטליון, אני לא יודעת, אולי דיביזיה שלימה, לשמור על הכמה מאות שהיינו שם, כמה שנשארנו. כל 2 מטר היה אחד. הביזיון הזה, ההשפלה הזאת – את זה אני לא אסלח. עד היום אני דתיה ויש לי תמיד שיחה עם הקב"ה, זה ה"דין תורה" שלי אתו. הוא רצה להרוג אותנו, אבל לא בצורה כזאת, לא בביזיון כזה. הפשיטו אותנו, וגילחו ותספורת והכל. לי היו צמות ובמחנה ובמשך כל המלחמה לא הסתפרתי, כי אמא אמרה שאם השער קלוע יותר קל לשמור על הניקיון שלו, שער גזוז – כל פעם לא יודעים מתי נוכל להסתפר. היו לי צמות עד המותניים, לי ולאחותי. כשבאו לספר, הספרית אמרה בפולנית שאני אפתח את הצמות. פתחתי את הצמות. במחנה, ב-סטאראחוביץ STARACHOWICE היה אפשר לשמור עוד על ניקיון, היה מים מספיק, בפולניה יש מספיק מים, סבון היה לנו, ומי שרצה ומי שיכול היה – סחבנו, שמרנו. אפילו בקשנו מהגויה שהיא תביא קצת חומץ ממישהו, כי השתמשו בחומץ בבית החרושת, כי את הנחושת הבריקו עם חומץ. אז לקחנו קצת בבקבוקון ועם חומץ שטפנו את השער וזה הבריק. כשאני פתחתי את השער היא אמרה בפולנית: אלוקים אדירים, וזה הסתכל. היא הלכה כבר לספר אותי, להתחיל לעשות קרחת. ההוא נתן צעקה: נישט (?). אני נעמדתי, לא ידעתי... הוא ניגש והסתכל ולקח עם הידיים שלו בלי כפפה – ככה הם נגעלו מאתנו, ופתח את השער כמו מניפה, אני לא ראיתי, אחותי הייתה מאחורי וסיפרה. לקח את כל השער ושם לי מקדימה, כנראה לראות אם אני נקייה, את כל השער מקדימה. אני באופן אינסטינקטיבי אספתי את כל השער עם שתי ידיים. הוא התחיל להרביץ לי: נישט (?), שאני לא אגע בשערות, והביא ספרית אחרת והיא סיפרה אותי כל כך יפה, ולקחה את כל השער הזה וקשרה עם סרט ושמה בצד. אחרי באה אחותי, אז היא עשתה אותו דבר אצל אחותי. מכל הטרנספורט אני ואחותי היינו היחידות שנשארנו עם השער. ואני הלכתי עם פוני, ובמחנה אחותי כל פעם קיצצה קצת את הפוני והוא היה עקום. כשהיא סיפרה אותי היא יישרה את הפוני כל כך יפה. אני הייתי כל כך נאיבית עם רוק עוד הרטבתי לי את הפוני וסדרתי, ולא הייתי רגילה לשער קצר כי זה נפל לי לפנים, אז עשיתי עם הראש כל פעם. כולנו יצאנו – לקטנה נתנו שמלה ארוכה ולגבוהה – כרגיל. אחותי הגיעה ל-אושוויץ AUSCHWITZ עם מגפיים חדשות, כי במחנה הייתה סנדלרייה שעבדו בשביל הגרמנים, תפרו בשבילם.

סוף צד ב' בקלטת ראשונה

בתח' הקלטת חוזר על קטע שכבר הושמע בקלטת הקודמת.

ת: היה לה קצת כסף, אז היא הזמינה לה מגפיים. הם לא יכלו לעשות מגפיים לאשה, אסור היה להם לעשות. הם עשו מגפיים כמו בשביל אופיצר, קצין, מגפיים שלמטה גבוהות כאלה. הם ראו את המגפיים – הורידו לה ולא נתנו לה נעליים אחרות.

ש: איך היא הלכה?

ת: הלכה בלי נעליים, יחפה. לי נתנו נעליים אחרות, אבל נתנו לי נעל אחת גדולה ונעל אחת קטנה. הקטנה הייתה דווקא טובה, ואת הגדולה לא יכולתי לנעול. התחלתי לחפש בין האנשים למי נתנו גם כן אחת גדולה, אולי נחליף. לא היה, הם בכוונה עשו. לאחותי לא היו נעליים וחפשנו, ולדבר לאלה שעבדו שם – הם היו יהודיות, אבל לא... קראו לזה "קנדה", לא יכולנו לדבר. אבל בכל זאת היה מאחורינו כבר 5 שנים טובות, אז רצתי, כנראה שבגלל השערות לא הייתי כל כך בולטת, ורצתי לערימה של הנעליים והבאתי לאחותי נעליים. אח"כ אמרתי: אם אני לוקחת כבר שתי נעליים – זה לא היו זוגות – אני לקחתי 4, וזה היה המזל, זה הציל אותי שלקחתי 4, כי לי היה זוג שלא היה זוג, אבל התאמתי לפי הגודל ולאחותי. הביאו אותנו ועשו לנו את המספר.

ש: מה המספר שקבלת?

ת: 14013 A. אבל לי יש פה עוד מספר אחר. זה די כאב לי, ואח"כ לקחו אותנו לזמלה, למקלחת, וכבר אז ראינו מרחוק אש. היו גברים שהם גם עבדו שם ושמענו שהם מדברים ביניהם, ביידיש, שבאה סחורה חדשה, חבל על הסחורה הזאת, הם נראים... התחלנו להגיד (ביידיש): יש לנו מכתב, והוא צחק. בכל אופן שאלנו מישהו מהקבוצה והוא אמר: שם נכנסים חיים ויוצאים עם האש והעשן מהארובה. התחלנו לקשר. התחלנו לשאול, כשהולכים למקלחת מה יהיה. נכנסנו למקלחת וידענו שזה הסוף. פתאום באו מים, התחילו לזרום מים. את השירה הזאת ואת הצעקה הזאת שאנחנו נתנו ביידיש (קריאה ביידיש): אנחנו נחיה, כשראינו שזורמים מים במקלחות, זה מהדהד לי עד היום. זה הגיע, אני חושבת, עד לב השמיים, וזה בטח הגיע עד כל קצה תבל – כל כך היינו שמחות. עמדנו כרבע שעה ולא יצאו מים, פתחנו ברזים – לא יצאו מים, אז חשבנו... אלה היו מקלחות סגורות, בלי חלונות, בלי כלום. פתאום בא זרם מים – הצעקות האלה והשמחה והצחוק – כאילו שאנחנו נכנסנו לגן-עדן בבת אחת. בבת אחת התעוררנו, בבת אחת... אבל המים היו מאוד קרים ולבנות לא היו שערות על הראש וזו הייתה זרימה כל כך חזקה – הם עשו בכוונה זרימה חזקה ואלה היו מקלחות על כל התקרה, אלה לא היו מקלחות רגילות. כל התקרה הייתה מחוררת וכנראה מעל התקרה היו הצינורות של המים. עמדנו ככה במים האלה – אני לא יודעת – שעות, נצח, לא היה לנו שעון. ההתלהבות הזאת והשמחה והשירה, כל כך מהר דעכה, נכנסנו לייאוש כזה, אמרנו: כנראה שהוא רוצה להרוג אותנו במים, זה המבול שלנו. פתאום זה נפסק בבת אחת ואמרו שנותנים לנו 10 רגעים להתלבש ולצאת. לא הייתה מגבת, לא נתנו לבנים, לא תחתונים ולא קומביניזון ולא שום דבר, רק את השמלה. אני קבלתי שמלה בורדו שהגיע עד הרצפה, גדולה, ולא מטפחת על הראש ולא שום דבר. את זה לבשנו. יצאנו משם, כבר היה המספר הזה, ועומדים. העמידו אותנו באפל והתחילו לספור ובאה (?) אשה אחת ואמרה לנו "עשרת הדברות" של אושוויץ AUSCHWITZ: אסור לצאת מהבלוק, לאפל צריכים לקום ב-4 וחצי, אסור להתלונן, אוכל שמקבלים צריכים לאכול באותו יום, אסור להקפיא אוכל ומי שיגנוב ילך לתלייה – "עשרת הדברות" והתחילו להצעיד אותנו לבלוק.

ש: לאיזה בלוק?

ת: בלוק 25. באנו לבלוק 25, עוד לא מכניסים אותנו כל כך מהר. שוב לספור, אם האדמה לא בלעה בדרך מישהו. בערב נכנסנו כבר לבלוק אז נתנו לנו מספרים אחרים. יש לי פה את המספר, את זה היינו צריכים על הבגד לשים.

ש: מה המספר שקבלת? אח"כ נצלם.

ת: נתנו את המספר עם משולש צהוב, ליהודים. מגן דוד היה אח"כ. קודם בגטו היה לנו מגן דוד שלבשנו על היד. יש לי את זה, הבאתי. בגטו בהתחלה לבשנו על היד, כחול לבן, אח"כ נתנו מגן דוד "יודה", כשסגרו את הגטו. כשמישהו יצא בלי זה היה... בהתחלה היה 15 מלקות, אח"כ היה צינוק ואח"כ היה מוות. ב-אושוויץ AUSCHWITZ הכניסו אותנו לבלוק והבנות רצו לשאול את השם של הבלוקובה. באים לדירה חדשה לשאול מי הבלוקובה, מי השרייברקה – הרושמת אותנו. זאת שרושמת אותנו הייתה בחורה מפולין, מ-קרקוב KRAKOW, והוא אמרה שקוראים לה צילי, היא אמרה לנו. אמרנו: אם נצטרך משהו. היא הסתכלה עלי. הבלוקובה לא רצתה להגיד והיתה אחת (?), שהיא שמרה בלילה, היו צריכים לשמור בלילה. אם הייתי פוגשת אותה היום, הייתי עוד עכשיו נותנת לה שתי סטירות. כלבה, היא אהבה לעשות צרות, חיה בשביל לעשות צרות. אנחנו היינו קבוצה מגובשת, קבוצה שכבר עברנו הרבה, אחידה, אחת בשביל השנייה וכולם בשביל אחת, עזרנו אחת לשנייה. התמקמנו על קוייה 9 בנות. כל הגודל של הקוייה היה 1.20 מטר אולי על 1.40. היו רק 2 מזרונים ו-2 שמיכות ל-9 בנות. ומה היא חילקה? היא חילקה כמה בנות גבוהות וכמה קטנות. היו בינינו יותר גבוהות מקטנות. כששכבנו אחת לכיוון זה ואחת לכיוון זה והיינו צריכים להסתובב, היינו צריכים להעיר. לצד שני עוד שכבו ככה. זאת שהיתה ארוכה, כבר לא יכולנו לשכב שם, הייתה גבוהה. אז היא הייתה צריכה לשכב עם הרגליים מקופלות, אבל אם היא ישנה והוציאה רגל, אז היא נתנה בעיטה לשנייה. אם היא ישנה פה עם הראש, אז היא נתנה לה בעיטה בראש. אז יצא קצת ריב, אבל עברנו על זה. רצינו להתחלף למקום אחר, ששם היו רק קטנות, להחליף – זה לא היה, בקוייה הזו אתה חייב עד שיש לך נשמה. כשהגענו כבר למחנה זה היה בלי מים, 3 שבועות. כשכבר הגענו לבלוק – שוב לא נתנו כלום, לא טיפת מים, רצפה של אבן. לרצפה למטה על האבן גם הכניסו אנשים. אלה לא יכלו לשכב על הרצפה, אז אלה ששכבו למעלה ובאמצע – היו 3 טורים, רחמנו עליהם, והעלינו אותם אלינו בלילה. בבוקר הם ירדו בחזרה למטה. בכינו לקצת מים: לא, בבוקר. לא יכולנו להרדם. אור לא היה. למחרת ב-4 וחצי הוציאו אותנו לאפל, יש אפילו שיר, אני אח"כ אגיד את המילים שחיברנו. יצאנו לאפל, לא ידענו מה זה אפל, כי במחנה הקודם לא היה לנו אפלים. התחילו לספור הלוך ולספור חזור, לספור פה ולספור שם והתחילו לשאול מה שעבדנו ומה שרוצים לעבוד ומה שיכולים לעבוד כל אחד, רשימה ומספרים ורשמו את המספרים החדשים, רשימה שלימה. ככה החזיקו אותנו עד 11 – לא היה לנו שעון – והכניסו אותנו בחזרה לבלוק. בקשנו שיתנו לנו לשתות. שאלנו את השרייברקה, שכבר ידענו את השם, אז היא אמרה: תראו, אתם עוד לא נכנסתם לרישום אז המטבח עוד לא יכול להוציא אוכל. עכשיו, לפי המספרים שנתנו לכם, לא על היד, השניים – זה מספר שנתנו וזה מספר שאני באתי אתו. לפי המספר של הרישום יביאו לכם אוכל. מילא, מה אפשר לעשות, למי נתלונן? היא אמרה: יהודים, זה אושוויינצ'ים – היא לא אמרה אושוויץ AUSCHWITZ, היא אמרה בפולנית. לא נתנו כל היום. למחרת ב-4 וחצי שוב מעירים אותנו ולוקחים שתי בנות שילכו להביא קפה בחבית של עץ. ללכת למטבח זה היה המון ללכת, כי היו צריכים ללכת למחנה השני. אני הייתי ב-A לאגר ב-בירקנאו BIRKENAU, FKE לאגר. אושוויץ AUSCHWITZ זה משהו אחר ו-בירקנאו BIRKENAU זה משהו אחר, אבל קוראים גם לזה אושוויץ AUSCHWITZ. למחנה השני להביא את הקפה. לא היה להם כוח, היה להם קשה לסחוב, והם אמרו כל רגע: תשפכו קצת, יהיה קצת פחות, גם יספיק. כל כמה מטרים הם שפכו קצת. כשהגיעו לבלוק, בקושי היה קצת לשתות, זה בלאו הכי היה ציקוריה כזאת, אבל באפל חילקו לנו לכל אחת מנה לחם, חתיכה. זה היה לחם מרובע, שמינית של חתיכת לחם. בבלוק שאנחנו היינו היה כבר. אנחנו היינו חצי בלוק, אנחנו איכלסנו חצי בלוק, באמצע היה תנור, מחיצה כזאת ובצד השני היו אנשים אחרים שכבר היו. הם כבר היו מנוסים, והם ממש הוציאו במירמה את מנת הלחם מבנות שלנו. אמרו: נחליף, נביא לכם את זה, לנו יש חתיכת מרגרינה. והוציאו את הלחם והסתלקו. אנחנו היינו ירוקים, לא ידעו, זאת הייתה מלחמת קיום, מלחמת הישרדות. מילא, כמו שיכולנו – יכולנו. אני הייתי עם אחותי, ואחותי אמרה: בואי נאכל מנה אחת שתינו עכשיו ומנה אחת נשאיר לאח"כ. בקשנו מים – לא. מישהו השתדל ואמרו שמים נשתה אם נלך בקבוצה לשירותים, כל פעם הם הוציאו 20-30 בנות לשירותים ואז בדרך אלה שתו מים. מי שהיה יכול הביא במשהו, אבל לא היה לנו. אמרו: אתם צריכים בשביל אוכל... שאלנו: איך יתנו אוכל, במה ניקח, אז הם נתנו קערה אחת לכל ה-9, לכל הקוייה הייתה קערה אחת. נתנו קערת מרק לא גדולה וכך היינו כל ה-9 צריכים לאכול מהקערה הזאת. גם כף לא הייתה, שום דבר לא. לא הייתה ברירה, אחותי החליפה את מנת הלחם ורכשה כף אחת ואיזה פחית.

ש: מה אתן עושות ב-אושוויץ AUSCHWITZ?

ת: בערב הביאו שוב קפה והביאו פל-קרטופל, תפוחי אדמה מבושלים עם קליפה. את זה הם הביאו בשמיכה. הבלוקובה נתנה בקערה לכל קוייה. היינו 50 קוייות אז לכל אחת, והיא מילאה "ככה" בתוך הקערה ואנחנו היינו צריכים להסתדר בינינו. ספרנו ולכל אחת יצא שניים-שלושה תפוחי אדמה. למחרת באפל אמרו שאנחנו יוצאים לעבוד. שוב (?) קומנדו, לא ידענו איפה, אמרו: (?) קומנדו 250. הביאו לנו קאפו אחת שהיה לה משולש שחור. שם משולש צהוב היה יהודים, משולש ירוק גנבים, זייפנים, משולש אדום פוליטיים, משולש שחור – רוצחים, אנסים, חולי מין, הפסולת שבפסולת של החברה, והם היו גרמנים. הם היו בבתי סוהר בגרמניה והוא הוציא אותם, ואלה רצו לעשות את עצמם יותר קתולים מהאפיפיור והיא הציגה את עצמה שקוראים לה היידה מריאן והיא תהיה הקאפו שלנו, המדריכה שלנו. כשהיא הסבירה לנו מה המשולש אנחנו הבנות היהודיות אמרנו שאנחנו זה צבע של תקווה ואנחנו יהודיות. עד היום אני גאה בצבע הצהוב. היינו צריכים לעבור צריכות להיות גאות: אנחנו לא גנבות ולא פוליטיות ולא רוצחות, אנחנו בסך הכל צהוב, את הפורנה, זה היה שער לצאת לעבודה. שם הייתה אורקסטרה, מוסיקה. ישבו שם אלה שהם בחרו, מוזיקנטים, והם היו מנגנים. כך היינו צועדים לפי הקצב. כשהגענו, היינו חמישייה: אני, אחותי ועוד 3 בנות. אחותי תמיד דחפה אותי שאני אהיה באמצע, שאני לא אהיה בולטת, והיא הייתה על ידי מצד ימין ועוד בחורה ושם היו (שתיים). בפורנה הזאת כנראה הייתה מצלמה למעלה והם צילמו את כל הטור הזה, ספרו וספרו. באנו לעבודה, הלכנו 8 ק"מ לעבודה. בדרך ראינו שגם גברים הולכים אז צעקנו ובדרך ראיתי בן דוד אחד והוא זרק לנו משהו, איזה לחם – אנחנו הלכנו לכיוון הזה והוא הלך לכיוון הזה. הביאו אותנו ליער וביער הזה היינו צריכים לנקות את היער: לטאטא עלים, לגזום וכל זה. אפשר לנקות יער? הרגע ניקינו וכבר עוד פעם. היא הייתה מרביצה והיתה צועקת והיתה מפלרטטת עם השומרים האלה ועם הכלבים. ככה עבדנו כמה ימים. יום אחד אנחנו עומדים בפורנה ואומרים: איין האלטן, לעמוד, ומוציאים אותי ואת אחותי ולוקחים אותנו שני שומרים אנשי ס"ס ל-אושוויץ AUSCHWITZ, לא ל-בירקנאו BIRKENAU. כל הדרך אחותי אומרת ככה: בואי נגיד עכשיו עשר פעמים "שמע ישראל" וכשנגיע לשם. ידענו משהו שיש בלוק ניסויים, אבל לא ידענו איפה, שמענו. מגיעים, מחכים שם ומחכים. הכניסו אותנו איפה שהיתה הקומנדטורה שלהם. היה שם גן יפה ועבדו שם בגנים. אני עוד התלוצצתי ואמרתי לאחותי: תראי שיהיה טוב, נעבוד פה, תראי, יש גן, אם יש גן – יש מלפפון ונאכל ונעבוד. היא הייתה נורא מדוכאת. פתאום מכניסים אותנו לחדר ומצלמים אותנו. מה היה? אנחנו היינו היחידות שנשארנו עם השערות, אז עשו לנו תסרוקת וצילמו. אני הלכתי עם שביל בצד – עשו לי שביל באמצע, אז פה השער מהצד הזה היה יותר ארוך אז סיפרו אותי וצילמו אותי ככה וצילמו אותי ככה וצילמו אותי ישר, ואת אחותי, בעמידה, בישיבה. מהשמלה הארוכה שהיתה לי במשך הזמן איכשהו אני חתכתי חתיכה ועשיתי לי כזה צעיף, כי היה לי מחשוף גדול והלכתי עם הצעיף גם על הראש בעבודה. הם לקחו אותי לשם עם הצעיף ושאלו אותי מה עם הצעיף, מאיפה? אמרתי שחתכתי. מאיפה היה לך מספריים? אמרתי: לא היה לי מספריים. אז איך? אמרתי: עם הכף, פתחתי קצת את התפר וחתכתי, תראו, זה לא ישר ולא תפרתי. הוא אמר: את יודעת לתפור? אמרתי: כן. אני אתן לך מחט, תתפרי. אחותי נורא פחדה. החזיקו אותנו שם כמעט יום שלם ונתנו לנו שם אוכל, דווקא אוכל טוב. כבר היה ערב אז אחותי שואלת את האשה הזאת שהייתה שם וצילמה כל הזמן. היא אמרה: מה יהיה, אנחנו צריכים לחזור לבלוק 25 ל-בירקנאו BIRKENAU. אז היא אומרת: (בגרמנית) ? אחותי אומרת (גרמנית). לא ידענו מה יהיה, זה כבר היה די מאוחר. אחד נכנס והביא לנו לא על מגש אבל על קרש שתי מנות לחם ועל כל מנת לחם הייתה חתיכת ריבה ובצד השני חתיכת מרגרינה, בלי סכין ובלי שום דבר. לי היה את הכפית, לאחותי הייתה כפית, אבל את הכפית שמרו. אבל שם בחדר הזה, בצד עמדה פחית כזאת, אני לא יודעת של מה. אני ניגשתי ולקחתי את הפחית. חשבתי: אם הם צריכים – אז הם ייקחו בחזרה, אם הם לא צריכים, אז שתהיה הפחית אצלי. אחותי אמרה: יהיה לנו בעיות. אמרתי: תראי, קודם כל אני אזיז אותה מהפינה ונראה אם הם מחפשים את זה. זה היה חדר מלא עם דברים. הם החזירו אותנו למחרת בבוקר ישר לפורנה לעבודה. בינתיים החמישייה הזאת התמלאה עם שתי בנות אחרות ואנחנו היינו מיותרות. אז עוד פעם ספרו והורידו אותנו, ואני צועדת עם הפחית הזאת מתחת לבית השחי. לא ידענו למה צילמו ומה צילמו וחזרנו. החבר'ה בבלוק חשבו שאנחנו... כי אח"כ לקחו בנות ולקחו מהם דם. הדם היהודי היה טוב בשביל הפצועים שלהם, אש לקחו דם. חשבו שגם מאתנו. עברה תקופה, עבדנו שם כל הזמן.

ש: במה?

ת: באוסטר(?) קומנדו, לנקות את היער וכולי. כמה בנות – אני ואחותי ועוד כמה, התחלנו לייצר מטאטא מהעלים והגנבנו את זה לתוך המחנה והלכתי למכור את זה. כל בלוקובה קנתה מטאטא ונתנה מנה לחם, עד שתפסו אחת והיא הייתה צריכה לכרוע 24 שעות על הברכיים על אבנים קטנות, והיא באמת נפטרה אחרי המלחמה, כי החליפו לה ברכיים והניתוח לא הצליח. 24 שעות עם הידיים למעלה. יום אחד הקאפו הזאת, אני לא יודעת מה קרה לה, היא רבה עם הגרמנים, הם הלכו לצד לעשות חיים משוגעים, אני לא יודעת, והיא בישלה לה שם תפוחי אדמה. הייתה בינינו בת אחת שעזרה לה, היא לקחה אותה. היא אמרה: תתני את המים של תפוחי האדמה לנו. אז היא הייתה נותנת לה את המים והיא חילקה לנו לשתות את המים. עד היום מאז אני לא מבשלת תפוחי אדמה במים, שישרפו, אני לא מבשלת תפוחי אדמה במים. אני מאדה, בתנור – לא עם מים. כי על המים האלה יש לי סיפור. אני ניגשתי פעם לבחורה הזאת, קראו לה לובה, אמרתי: אני מרגישה שהכוחות עוזבים אותי, תני לי קצת מים. היא הוציאה כשתפוחי האדמה עוד היו מתבשלים. הקאפו ראתה שהיא נותנת לי את הקצת מים, אז היא שפכה את כל זה על הבחורה הזאת, על לובה וקראה לשומר (משפט בגרמנית), למה שהיא הוציאה, והוא קרא לכלב (בגרמנית) : בן אדם, תתפוס את הכלב. הכלב הזה קפץ עלי ויש לי פה סימנים שהוא נשך אותי (מראה למצלמה מספר סימנים). היום אני מבינה שהכלב כנראה רצה להגיע לעורק, אבל אני לא צעקתי אלא נלחמתי עם היד הזאת, ואני לא יודעת כמה בנות ניגשו וכנראה נתנו בעיטות לכלב, והוא עמד כל הזמן וצחק. זה היה כלב זאב כזה אפור והוא צחק על ההצגה. אחותי אמרה בגרמנית שעוד לא מספיקה ההצגה הזאת? כנראה שמשהו ... והוא צעק (בגרמנית): שב, והוא עזב אותי. זה היה חורף ואני לבשתי מעיל. במעיל הזה היה צלב מסומן מאחור ופה היה המספר הזה. כשהוא קפץ עלי ואני נלחמתי, המספר הזה נפל, ואני פחדתי שלא יהיה לי המספר. אמרתי לו (בגרמנית), שאני צריכה לחזור את חתיכת הדרך הזאת (למצוא את המספר) ורצתי, והכלב רץ אחרי ותפס אותי וקרע לי את המעיל. פחדתי עוד שבבלוק ירביצו לי, שיגידו שאני מקלקלת דברים, הרי זה רכוש שלהם. מצאתי את הפתק הזה, את המספר שהייתי צריכה לשים פה. הייתי מלאת דם. לא רחוק, ביער הזה, עבר נהר, אני לא יודעת איך קראו לזה, נהר די גדול, ניימן שמו.

ש: אבל היית ב-אושוויץ AUSCHWITZ?

ת: זה היה מחוץ למחנה, כשהוציאו אותנו לעבודה. שם בנהר הזה הגויים העבירו טרנספורט של עצים על (רפסודה?)? אחותי רצה לשם עם הקופסא, היא אמרה לו שהיא הולכת להביא קצת מים, לשומר. הוא אמר: טוב, תלכי, תביאי מים. היא ראתה את האנשים האלה וצעקה אליהם שיתקרבו, שיש פה אחת פצועה – בפולנית – יש דם. הם קצת התקרבו ואחותי רצתה לרדת, וזה היה בוץ, אז היא התגלשה ונפלה לתוך המים, כמעט שהיא טבעה עם הקופסא. הם התקרבו קצת והיא לקחה מים. הם זרקו לה משהו, אני לא יודעת מה. עד היום היא לא רוצה לספר מה. היא חזרה עם המים, אני התרחצתי ומישהו מצא איזה משהו לחבוש. כנראה שהם מעבירים עצים על רפסודות. כנראה שהם היו מצוידים, או שהם ראו אותי מרחוק שאני מלאה עם דם. זה אולי לא נזל כל כך הרבה, אלא שלא היה במה לספוג, אז הכל היה עם זה. או שהם זרקו לה איזה תחבושת או איזה יוד. באנו בחזרה, אחרי צעדה של 8 ק"מ עם כל זה. אחותי נורא פחדה שהם יספרו את זה באפל לבלוקובה שתביא את ה(אחראית) עם אנשי הס"ס ויכניסו אותי ללזרט. היא הייתה רטובה, אחותי, נזלו ממנה מים ובוץ, ומהלזרט לא יצאו כבר, שם תמיד באו עם עגלות כל לילה ולקחו. כנראה שהיא רחצה אותי בינתיים ושמה קצת את היוד, כי באפל היא שוב נגבה אותי, כי היוד היה חום ממש. זה נרפא בעצמו, כנראה שהיה לנו כושר התנגדות, שהגוף לחם לחיות, לא רק הנשמה.

ש: כמה זמן את נשארת ב-אושוויץ AUSCHWITZ?

ת: יותר משנה. יצאנו מ-אושוויץ AUSCHWITZ שבועיים לפני השחרור. העבירו אותנו עוד לגרמניה.

ש: לאן?

ת: ב-שצ'ופאו ZSCHOPAU היינו, ע"י דרזדן(?). (שמות נוספים, לא ברור, לא ברשימה).

ש: מה עשיתם שם?

ת: עבדתי. בהתחלה באווירונים, אח"כ שוב בחוץ, אוסטר-קומנדו, הייתי כוח עזר בעבודות חוץ. גם זה היה מחנה מאוד רע.

ש: מה קרה שם?

ת: המחנה הזה היה ממוקם על הגג של בית החרושת, אנחנו בעצם היינו כלואים בלי אוויר ובלי אור. היה ביח"ר של אווירונים, 3 קומות. בקומה אחת יצקו (ייצרו?) את הכנפיים, למטה את הזנב ואנחנו היינו על הגג, ז"א הם סגרו את הגג – היום סוגרים עם תריסים, זה היה עם קרשים, ולא היו שם חלונות אפילו. היינו יורדים לעבודה רק קומה אחת או שתי קומות, מי שעבד בקומה שנייה. לא רחוק משם היה מחנה של איטלקים, של גויים, כאלה שבאו (מונח בגרמנית) או שכאלה שהם חטפו. אז גם שם היו פוליטיים, ועל יד האיטלקים היה גם מחנה של צרפתים. בין הצרפתים האלה היו אנטישמיים, האיטלקים לא היו כאלה אנטישמיים. היו כאלה שלא אהבו יהודים, אבל הם גם לא שנאו אותם, היה לנו שונא משותף, הם שנאו אותם ואנחנו שנאנו אותם. אני עבדתי בהתחלה בייצור הכנף. אבל קודם כשנסענו לשם, כשהוציאו אותנו מ-אושוויץ AUSCHWITZ, כבר לא נסענו בקרונות סגורים, הדלת כבר הייתה קצת פתוחה, והוא נסע אתנו דרך צ'כיה, דרך הסודטים. הגענו ל(לא ברור).

ש: מי הוביל אתכם?

ת: מ-אושוויץ AUSCHWITZ.

ש: הביאו אתכם ל-שצ'ופאו ZSCHOPAU?

ת: לא, עוד לפני שצ'ופאו ZSCHOPAU. הגענו בצ'כיה בקרונות. הביאו אותנו לשם לאיזה מחנה, כנראה הייתה שם איזו רמפה, והוא צעק מלמעלה (בגרמנית). הוא רצה להפטר מאתנו.

ש: מה אומר המשפט בגרמנית?

ת: הוא מוכר אותנו, הוא מוכן למכור אותנו, שאנחנו פסולת, בשביל גרוש אחד. מישהו שם צעק (בגרמנית): אני לא קונה, תיסע הלאה. אתה מבין כמה היינו שווים? הרוסים כבר התקדמו, ורצו להפטר מאתנו, והוא רצה לעזוב, כנראה השומרים רצו לברוח או להרוג. אז הגענו ל-שצ'ופאו ZSCHOPAU, לא מיד. חילקו אותנו לעבודה מיד באותו יום שהגענו. הביאו אתנו, לא כולנו, ואותי הביאו, הייתי צריכה לעשות בכנפיים שלושה חורים שמבריגים(?) אותם ואני הייתי צריכה לעשות את זה. זאת הייתה מכונה מאוד גבוהה, אז העמידו לי כסא, עליתי על הכסא, מהכסא על שולחן ועל השולחן שמו עוד ארגז ועל הארגז הזה אני עמדתי והייתי צריכה לכוון את המברג הזה. אלה היו מכונות שהמייסטר עם ידית כזאת עם פסים הדליק וכל החמישים או שישים מכונות התחילו לעבוד. הייתי צריכה להיות דייקנית. על הכנף היו מסומנים 3 עיגולים ואני הייתי צריכה בדיוק לעשות את 3 העיגולים עד שהגיע לי כנף אחר על הסרט. הכנף הזה נסע למכונה שנייה, בחורה אחרי, שהיא הייתה צריכה לעשות פעולה אחרת. שם עבדתי, אני לא זוכרת כמה זמן. אח"כ באה ביקורת בדיוק כשהתחלנו לעבוד, והוא ראה שאני צריכה לעלות על כסא ושולחן וזה בזבוז זמן, כי הוא בינתיים לא יכול לתת ריצה למכונות, אז הוא לקח אותנו מהמכונה הזאת והוריד אותנו באותו יום – חיפשו שם (מונח בגרמנית) (עובדי חוץ?) ואני ועוד 7 בנות, היינו 8 בנות, לקחו אותנו. היינו צריכים לתפור שקי תפוחי אדמה ולנקות את המטבח ולנקות את החדרים שלהם, של הס"ס ואת חדר האוכל שלהם לנקות ולהביא להם, כל מיני, לצחצח את המגפיים, כל מיני עבודות שרק יכול להיות. את הקליפות שקילפנו את תפוחי האדמה היינו צריכים לסחוב קילומטרים למקום ששם גידלו חזירים. אנחנו הבאנו לשם את הקליפות ואת כל הפסולת מהמטבח, לא היה כבר בשביל בנזין, בשביל העגלה ולא סוסים, אנחנו היינו עבודה זולה. בחורף ובקיץ, בחוץ, אפילו נתנו לנו כפפות עור בשביל לסחוב את החביות של הבירה שהם שתו. הם עשו להם ב(ליל חג המולד) חגיגות שלימות. והם היו כאלה מנוולים – כשהשאירו קצת אוכל על הצלחת היית נכנסת לנקות, אז הם שמו אפר של סיגריות, שחס וחלילה לא נאכל. זאת הייתה עבודה קשה, עד 8 בערב, לא היה לא יום ולא לילה. רק במטבח עבדה אחת שהיתה מ(לא ברור), היא לא אמרה כן, היא אמרה גן, גן, אשה מבוגרת. בצהריים אסור היה לנו לאכול שם, היינו צריכים לאכול בחוץ, אז היא נתנה קצת מרק יותר טוב, משהו כזה. אבל היה קור נורא בחוץ ולא היה ביגוד ועבדנו קשה. היו ביניהם כאלה. רק היה אחד שהיה שיא הסאדיזם, שיא הרציחה, שיא הרע. המקור שלו היה מאמא אוקראינית ואבא גרמני, אפשר לתאר את השידוך הזה, והם גרו באוקראינה. כשהגרמנים נכנסו, כשהם כבשו את כל אוקראינה, הם הרי הגיעו עד סטלינגרד, הם התנדבו, והוא ידע קצת גרמנית – אני ידעתי גרמנית יותר טוב ממנו. הם לקחו אותו בתור דולניקר, מתרגם, הוא התנדב. הוא רצה להיות טוב. בינתיים הם היו צריכים בשר תותחים ושלחו אותו גם לחזית והיה לו פרוטזה ביד ימין, פעם עשו פרוטזות של עץ, עם זה הוא היה מרביץ. העבירו אותו לעורף. הם החזיקו אותו פה כמו שהיו שם שבויים רוסים, היה שם מצבור של מחנות ב-שצ'ופאו ZSCHOPAU. היו לא רחוק שבויים רוסים. הוא התאכזר אלינו והוא הרביץ והוא צעק שכבר העובדת הזאת במטבח אמרה לו כמה פעמים. אנחנו כל הזמן היינו צריכים להיות בחוץ, והוא ראה שאנחנו נכנסים – היה שם פרוזדור, נכנסנו לשם לקלף את תפוחי האדמה, היינו צריכים לקלף, כי הם בישלו בשביל כל המחנות האלה, האיטלקים, הם היו בתנאים יותר טובים. הרבה פעמים הם זרקו לנו, פעם אחת אחד אפילו זרק לי חתיכת שוקולד, כי הם קבלו חבילות מהצלב האדום וקבלו חבילות מהבית. יום אחד - כפי שסיפרתי את הסיפור על המטאטא, עד היום אני שומרת מטאטא כזה. היא השאירה את זה, זה היה נדמה לי חג סילבסטר, היא השאירה אותנו עם שומר אחד והשומר היה מהוורמאכט, מבוגר וכבר הייתה לו יד כזאת... היו לנו סימנים, לאחד קראנו (לא ברור) למפקדת (מונח בגרמנית) אחת קראנו "הנחש", כי היא הייתה כמו נחש, אמרנו: אוי, "הנחש" בא. לאחת נתנו שם "תרנגולת", כי היה לה פנים כמו תרנגולת ובשער הייתה לה כזאת תסרוקת, היה לה גם קול של תרנגולת, בקיצור נתנו לאחת נתנו שם "העכבר" כי היא הייתה נוברת בכל פינה. ככה נתנו סימנים. אנחנו היינו 8, אחת תמיד עמדה על המשמר, כי אכלנו תפוחי אדמה לא מבושלים, אבל לא רצינו לאכול עם הקליפה, קלפנו, אז היא עמדה על המשמר וזאת שאכלה אח"כ הלכה לעמוד על המשמר והשנייה אכלה, ועד שהיא באה גמרנו תפוח אדמה, כי אתה אוכל תפוח אדמה לא מבושל, זה עושה רעש, אז שהיא לא תשמע שאנחנו עושים משהו עם השיניים. אח"כ התברר פה שזה הציל אותנו, תפוח האדמה החי. היה פה רופא אחד פכטהולץ, רופא טבעוני, ואני חליתי והלכתי אליו והוא אמר לשתות מיץ מתפוחי אדמה. אמרתי: אכלתי פעם תפוחי אדמה לא מבושלים. הוא אמר: בגלל שאת אכלת את זה נשארת בחיים, אחרת לא היית נשארת בחיים. הכל קשור, יש בזה משהו. יום אחד היא קראה אותי ואת השנייה ואמרה לו שאנחנו ננקה את המטבח. הכל היה סגור על מפתחות, הם לא השאירו, רק בדוד – היה דוד ענק, והיא לא הסבירה לנו שיש שם גלגל שהדוד יכול להכופף. לקקנו וניגנבו, אבל צריך לרחוץ את זה בפנים. אז החברה הזאת אמרה: אני אכנס פנימה, את תרימי אותי, אני אעלה על כסא ואני אנקה. אמרתי: אבל איך אני אוציא אותך, בפנים אני לא יכולה לשים כסא. זאת בעייה. מחפשים, והוא עומד עלינו: נו, שנל, שנל. ניקינו ועשינו. פתאום אני רואה בפינה מטאטא. אני אומרת ייטקל'ה, הישועה הגיעה, קחי את המטאטא. לקחנו מטאטא והיא הקציבה לנו סמרטוטים, זה לא היה... היא הייתה צריכה לכתוב מכה סמרטוטים, זה היה על משקל, ואסור היה לזרוק את הסמרטוטים, היינו צריכים לתלות ולייבש, הייתה שם מכונה לייבוש, היא אמרה לנו איך להדליק. עם המטאטא ניקינו, חבל היה לנו שאת קצת האוכל שעוד היה בפנים לא יכולנו להוציא. ניקינו את הדוד מבפנים ומבחוץ ואת המטבח. למחרת היא באה, יצא לנו שם. היא לא אמרה האסירות עשו נקי, היא לא אמרה ההפטלינגה, היא אמרה (מונח בגרמנית): היהודיות, אלה (בגרמנית), זה כל כך יפה, וכולי. היא כל כך היללה אותנו ויצא לנו שם, מה זאת אומרת... ופה נפתח לנו חצי חלון לרבע גן-עדן, דוד כזה. למחרת היא שוב השאירה אותנו. אנחנו היינו כאלה טיפשות, כאלה נאיביות, שלא שאלנו איך, והיא גם השאירה בפנים את המקל שאתו היא הייתה מעלה ומוציאה מהדודים הקטנים. ואנחנו היינו צריכים את הדודים האלה לסחוב למחנות של האיטלקים. זה היה כזה דלי, כמו שמוציאים דגים מבריכה. היא השאירה את זה בפנים, ותמיד נשאר שם עוד אוכל וזה היה רווח. הוצאנו קודם את זה ואכלנו, אבל את הדוד... יום אחרי יום שלושה או ארבעה ימים היה לנו מטאטא. באים יום אחד – חורבן, אסון, אין מטאטא. אוי, מה אנחנו עושים. חיפשנו, איך ננקה, אין לנו מטאטא, פה יצא עכשיו כל השקר שלנו, כל האמת, שעשינו עם מטאטא. לי היה טבע במלחמה. תמיד אמא הייתה אומרת: איפה שאת הולכת תעשי לך סימן, אם ברחתי מהגטו או יצאתי. היא אמרה: תעשי לך סימן כשאת חוזרת, שתדעי את הדרך. אבל אם את רואה שהסימן איננו זה סימן שמישהו הזיז את זה, יש פה איזה מלכודת, אז לא תלכי. שם היינו מביאים להם בירה, והיינו הולכים עם זה כל הדרך, ועשיתי לי סימן. היה סימן של המחנה של האיטלקים, המחנה של הצרפתים והיה שם... האיטלקים עבדו באופנועים, שם גם היה באותו מקום. זה היה אזור תעשייתי. היו כאלה איטלקים שהיו מנסים את האופנועים, הרצה. הגרמנים עמדו והוא היה נוסע מהר, היה לעלות קיר, היו שמים קרש. אנחנו היינו צריכים לסחוב את האבנים, להגביה את זה... כך שהכרנו כבר את השער והכל. שם, אחרי, בסוף, היה מחסן שהם סיפקו את חומרי הגלם – חוטי ברזל, מסמרים. שם ישב גרמני זקן, הוא הרי גייס את כולם. בעיני הוא היה נראה אז בן 100, היחס של הגיל, אני הייתי בת 15 וחצי, והוא היה נראה לי עם שער שיבה, זקן. אבל הוא היה בציביל, אזרח. הוא היה מחסנאי, כל הזמן ספר, הדייקנות הגרמנית, (מילים בגרמנית). היו פחים של זבל, בשביל זכוכית, בשביל פח, בשביל סמרטוטים, היה אפילו בשביל נייר. הלוואי ואצלנו היה. זה היה למיחזור והוא בירר את כל זה. כשאני הלכתי עשיתי לי סימן שבפינה הזאת יש את הצריף הזה ושם ראיתי פעם מטאטא – כאן היה מטאטא על מקל ושערות כאלה, היום אין כזה, אבל פעם טאטאו עם זה את הרחוב. היו יש מברשות. אני שומרת מטאטא כזה למזל. אני נותנת צעקה: ייטקעל'ה, יש מטאטא. אני אלך אליו. איך אני הולכת? פה יש שמירה ובלי שמירה הוא לא ייתן ללכת? היינו צריכים לבנות איזה שקר. החברה שלי גם ידעה לדבר גרמנית טוב, היא הייתה מטומשוב, שם דברו גרמנית, שם היו הרבה גרמנים. הולכים ואומרים: תראו, אנחנו צריכים פה לעשות מאוד נקי וצריכים לקחת משהו מהמחסן, לקחת איזה מטאטא. הוא נתן לי ללכת לבד, אני באה לזקן לבד, אבל הוא לא ייתן. אם הייתי באה עם שומר... העיקר, שוב הייתי צריכה לבנות איזה שקר, שהשומר שלח אותי שהוא ייתן לי מטאטא, שאני מביאה לו "צוריק". טוב, את מקבלת. הוא רושם שהוא נתן מטאטא להפטלינג ושאני אחתום. לא רציתי לחתום, ואמרתי שאני הפטלינג, אין לי זכות לחתום. אם הוא רוצה שיבוא אתי, שהשומר יחתום. הוא הסכים לתת לי את המטאטא. זאת הייתה שמחה גדולה, ניקינו. אבל אני צריכה להחזיר את המטאטא, והוא נתן מטאטא יבש, ואיך אני אחזיר לו מטאטא רטוב, ואם הוא יבדוק? החברה הזאת אומרת: את יודעת מה, אני אייבש אותו, יש שם תנור כזה שנתן רוח. איך נייבש מטאטא, הרוח הזאת תפזר את המטאטא, החוטים יכולים להיפתח. בקיצור, אמרנו: בואי נלך שתינו. שתינו – השומר לא נתן ללכת. הוא אמר: שתיים אתם יכולים לברוח. אז רציתי שהיא תלך, אבל היא אמרה שהיא לא תלך, כי אותה הוא לא מכיר. העיקר, אני הלכתי. בדרך בניתי שוב איזה שקר, ואני מהטבע שלי לא שקרנית. התחלתי לדבר אתו, ואיך שהתחלתי לדבר אתו הוא מתכופף ואני שמה את המטאטא הזה ומוציאה מטאטא אחר ואומרת: הנה, (בגרמנית) (אני מחזירה את המטאטא?). כן, זה טוב. אני אומרת (בגרמנית): והוא עונה בגרמנית. אני רואה שמונח הנייר, אני פחדתי שיהיה לי משהו. איך שהוא מסתובב סילקתי את הנייר. כל הלילה לא ישנו שתינו על הגג הזה. כל פעם היא התעוררה ואומרת: סאלי, מה יהיה מחר, ואני אומרת: ייטקעל'ה, מה נעשה מחר? נגיד לה שלא יכולים כבר לנקות. לא, מה זה נגיד לה, יש ברירה? ולא היה לנו שכל. כל כך עבדנו, כל כך תכננו כל רגע של חיים ולא היה שכל לשאול אותה איך מנקים. היא הייתה אומרת לנו שיכולים לסובב. מחפשים מטאטא ומחפשים, זה כבר היה לפני 4 ועוד מעט הם הולכים ואני הייתי צריכה לנקות. נכנס לי רעיון בראש, אני יוצאת החוצה, אני אוספת קצת זבל בחוץ על איזו חתיכת נייר והיא לא רואה ואני נכנסת למטבח והופ'ס אני שופכת על הרצפה, והיא אומרת, (בגרמנית): מה זה הלכלוך, (ממשיכה בגרמנית), והיא מסתכלת: מי עשה את זה. והיא ניגשת, ושם היו דלתות כפולות. בחו"ל יש דלתות כפולות בחורף והיא ניגשת ובפנים בתוך הדלתות הקפואות עומד המטאטא – לא אחד אלא שניים, ואנחנו לא ידענו לחפש שם. ואני טאטאתי אחת ושתיים ושמתי שם. והיא מתחילה לחפש מצד שני של הדלת, ועומד שם עוד מטאטא ושמעטס. היא תפסה משהו, שאני מסתכלת או שאני חייכתי, אני לא יודעת מה שהיה. היא התחילה לחקור אותי. בלי כלום אי אפשר לצאת, צריך לענות וצריך לענות תשובה שתתקבל על הדעת, אז אמרתי לה שאתמול אנחנו יצאנו וניקינו פה את הכל ופתאום בחוץ ראיתי זבל וחתיכות אבנים – אני לא יודעת אם הכלבים הביאו את זה. אז היא אומרת: (בגרמנית). מצד שני היה מחנה של רוסים, שהיו להם תנאים עוד יותר גרועים מאשר לנו, אבל הם תמיד התקוממו והם הרביצו והרגו וירו בהם דרך הגדירות, והם הרביצו לנו גם. הם גם גנבו, חטפו, נכנסו.

ש: כל זה איפה?

ת: ב-שצ'ופאו ZSCHOPAU. כשהיא אמרה: די שווינע רוסן אז הייטקעלה הזאת אמרה: אה, יש עוד חזירים, לא רק היהודים חזירים.

סוף צד א' בקלטת שנייה.

ש: ה' בכסלו, 10.11.2002, המשך הראיון עם גב' רובין.

האם יש עוד דברים שאת רוצה להוסיף על התקופה שהיית ב-אושוויץ AUSCHWITZ?

ת: כן, היה מקרה שזכור לי וזה נחרת עמוק בזיכרוני. זה היה בנובמבר, ביום הראשון של חנוכה או לפני חנוכה הגיע טרנספורט של יהודים מהונגריה, הטרנספורטים האחרונים, וביניהם היה יהודי מבוגר אחד. הם היו צריכים להוציא ולזרוק – הרי שם לקחו מהם את כל הדברים. היהודי הזה החזיק טלית, וברגע שרצו לקחת ממנו את הטלית הוא תלש ציצית אחת והוציא קצת שומן שהיה לו באיזו צנצנת ושם על כף ידו והדליק את הפתיל הזה וברך בקול רם על הדלקת נר של חנוכה. הגרמנים השתוללו ולא ידעו מה זה. אני לא יודעת איך זה היה, אנחנו היינו שם במקום, כי אותנו לקחו לנקות את השטח ממה שהם השאירו – את הבגדים לזרוק פה ואת הנעליים לזרוק פה. או שהוא זרק לו, בכל אופן היהודי תוך 5 רגעים נהפך ללפיד בוער. זאת הייתה המסירות נפש של יהודי יפה, שהוא קיים עוד הדלקת נרות ואנחנו זכינו לומר לו אמן. התמונה הזאת כשאני נזכרת, הלפיד הזה הבוער עומד לי לפני העיניים. הבת שלי הייתה צריכה לכתוב בביה"ס בכיתה ג' משהו על מסירות נפש. סיפרתי לה את הסיפור הזה והיא כתבה אותו. הסיפור הזה מתגלגל כבר בהרבה עיתונים דתיים ובהרבה דפים שמחלקים. כמובן שכל אחד מוסיף משהו אבל האמת היא שהיהודי קיים את המצווה בכל גופו.

ש: נצלם את המספר שעל ידך ותזכירי לנו אותו.

ת: A14013.

אני אמשיך על שצ'ופאו ZSCHOPAU. הגענו ל-שצ'ופאו ZSCHOPAU ושם זה לא היה מחנה, זה היה פשוט על הגג. הבניין היה מפעל, בית חרושת שייצרו שם אווירונים ואותנו איכסנו על הגג. סגרו את הגג עם קרשים, לא אור, לא חשמל ולא חלון ולא אוויר. אני עבדתי תקופה לא ארוכה באווירונים האלה וזו הייתה מכונה מאוד גבוהה, סיפרתי כבר קודם. הייתי צריכה לעלות על כסא, מהכסא על שולחן ועל השולחן עוד היה ארגז. פעם אחת הייתה ביקורת וראו שאני מבזבזת זמן בלעלות ולרדת; הוציאו אותי משם ועבדתי באאוטר קומנדו, בחוץ, בגשם, בבוץ, בשלג. ניצלו אותנו לכל העבודות הקשות והמלוכלכות. היינו סבלות. היינו 8 בנות וסחבנו דודים עם האוכל. לא רחוק, באותו שטח, היה שם גם מחנה של איטלקים גויים.

ש: שבויים?

ת: לא שבויים, הם באו בהתנדבות או שתפסו אותם. היו עם משולש אדום, משולש ירוק. וקצת הלאה היה גם עוד מחנה של צרפתים. להם היו תנאים יותר טובים מאשר לנו, שלחו להם חבילות מהצלב האדום, וכל פעם באה ביקורת של הצלב האדום, אבל אלינו הוא לא הגיע, אנחנו היינו תת-אנוש, בנו לא התחשבו. עבדנו מהבוקר עד הלילה, זו לא הייתה עבודה מסודרת שידענו שבאים וגומרים והולכים. כל פעם, איפה שהיו צריכים לסתום איזה חור בעבודה. האכזריות הייתה כל כך גדולה, המכות היו על שמאל ועל ימין, והם הסתובבו עם שוט כזה ולמטה היו גלגלים (כדורים) של עופרת. יום אחד הביאו משאית גדולה מלאה עם שקים של ניקל, וזה היה בשקים של 75 קילו כל שק. זו הייתה כבר נסורת כזאת. היה שם תנור והם התיכו את זה ועם זה ציפו חלקים באווירונים, בפנים, בתוך האווירון. אנחנו לא יכולנו לקחת את זה. היינו צריכים לפרק את זה. שתי בנות לא שקלו 75 קילו ולהרים כזה שק... וזה דקר בידיים. לי עצמי לא היו בגדים, הלכתי בסמרטוטים, מה שמצאתי נייר דחפתי לי בפנים, כי השתעלתי כל הזמן, ואמרו שנייר לא מעביר קור. הוצאתי את הנייר ועטפתי לי את הידיים וזה היה בלתי אפשרי לזוז. והוא אמר שאם אנחנו לא נפרוק את זה, הוא הסתכל על השעון, תוך רבע שעה-עשרים רגע, הוא יורה בכולנו, והאמנו לו, ידענו שמה שהוא אומר זה אמת. הוא היה נורא סדיסט, הוא היה רוצח דה-לוקס. בדרך הזאת שכל הזמן הלכנו וסחבנו את הפחים של הזבל ואת הפחמים למטבח וכל זה, על יד המחנה של הצרפתים, הם עשו שם אופניים והאיטלקים אופנוע ראיתי שם גלגלת שהם מעלים חלקים. עשיתי לי תמיד סימני דרך. אני לא יודעת מה אמרתי שם לאחת החברות בשקט ששם יש כזאת גלגלת, שהיא תסתלק ואנחנו פה נתעסק קצת, והיא ברחה. עברו כמה רגעים, שזה היה נצח, והוא עמד עלינו ולא יכולנו אפילו שק אחד להזיז, והיינו צריכים להוריד את זה ולשים על עגלות ולדחוף את העגלות לתוך המפעל. זו הייתה עבודה קשה. כל הזמן הוא אמר שהוא כבר יורה ועמד עם האקדח. הייתה שם בחורה אחת מהונגריה שאמרה שהיא הולכת להלשין, היא כבר הולכת להגיד. היא לא ידעה לדבר יידיש טוב. ואני צעקתי עליה: אל תגידי, אז אחת תישאר בחיים , שהיא לפחות תדע לספר. פתאום היא מופיעה עם הגלגלת הזאת, ואנחנו שמנו את זה – אני לא יודעת איך ידענו לשים את זה על הפלטה של המשאית ועלינו 4 בנות ולא שתיים, כי הוא נתן 2 למטה ו-2 למעלה, אז כל ה-4 עלינו למעלה וסחבנו את זה ככה עד הגלגלת וזה צ'יק-צ'ק ירד, ובקיצור אנחנו גמרנו את המשאית אחת-שתיים על העגלות והבאנו. הוא הסתכל, הוא בעצמו חייך, הוא לא הבין איך זה. ואני, מתוך חוצפתי אמרתי לו: עכשיו אתה צריך לתת לנו בלון, לתת לנו איזה פרס שעשינו את העבודה מהר וטוב, ועוד טאטאנו את המשאית, שמא נשפך עוד משהו, אספנו את כל זה, אולי איזה שק נפתח, היה חבל. הוא צחק. זה היה בשבת. בשבת בערב, כבר יום ראשון, הם אכלו ארוחה טובה והוא אמר: יא ווהל, יא, אתם תקבלו משהו. ממול היה המטבח, וכנראה הטבחית הייתה אשה מבוגרת שהיתה קצת אנושית, ולא הרימה אף פעם קול והעלימה עין אם לקחנו משהו. היא יצאה והוא אמר לה: הם צריכים לקבל ארוחה טובה. אז היא אמרה שהיום אין לה, מחר. היינו רעבות וכל היום עבדנו, זה כבר היה 8 בערב. עלינו למעלה לשכב, לשים את השק של העצמות. באותו לילה אחותי עבדה משמרת לילה ואני הייתי לבד על הקויה הזאת, על הפריצ'ה. הייתי כל כך רעבה, לא יכולתי להירדם, רעב וצמא זה עינוי מאוד גדול; יש אפילו בתפילה "מי ברעב ומי בצמא". היה קשה, גם מים לא היו שם, למים היינו צריכים לרדת כמה מדרגות, היינו צריכים לבקש אישור, ולא אחת אלא קבוצה ירדנו לשתות קצת מים או להתרחץ; הלכנו עם שמירה כי זה היה מחוץ למקום. אני אמרתי: אני אתיישב, שהבטן שלי לא תידבק לגב. היה לי חור בבטן; אם היינו שמים אבטיח הוא לא היה מתגלגל. ואני ישבתי והייתי מאוד מיואשת, וחשבתי מה הטעם לחיים האלה. כשאחותי הייתה יחד אז היא הייתה קצת מנחמת אותי ואני הייתי מנחמת אותה. ואמרתי: אין טעם, הייתי נורא מיואשת ולא יכולתי להירדם. אמרתי: מחר... פתאום אמרתי: אוי, היא הבטיחה מחר ארוחה, אני אחכה עד מחר, ואני צריכה להחזיק מעמד עד מחר, אני לא אתן, אני לא אכנע, גייסתי את כל כוח הרצון שלי ונשכבתי ואיכשהו נרדמתי עם הרעיון שהמחר יהיה יותר טוב. למחרת ירדנו לעבודה ובבוקר חילקו שם רק קצת קפה, לא נתנו את מנת הלחם, הם נתנו אותה בערב, הם רצו להרגיע אותנו, שנהיה עסוקים עם עצמנו, שבערב יהיה להם שקט, בלילה. זה כבר היה 11, קרוב ל-12 ועבדנו וסידרנו, ואני ועוד אחת, הבת-זוג שלי, היינו צריכים לסדר את חדר האוכל בשביל הס"ס האלה, אולי היה מהוורמאכט. זה היה מחולק, האנשים וכל הסגל אכלו במקום אחר. אני סידרתי לי הכל, שמתי להם את המפות והייתי מאוד לא רגועה, זאת הייתה תקופה כזאת שלא הייתי רגועה, היו לי טענות לעצמי: תילחמי או תפסיקי להילחם, כן או לא, ולחמתי. פתאום קוראים לי: סאלי, סאלי – זאת מהמטבח. הייתה לה עוד משימה בשבילי. פעם לא היו צלחות חד-פעמיות, היו צלחות כאלה עבות מקרמיקה, והיא נתנה לי אולי 15 או 20 צלחות. זה היה כל כך כבד, כשהחזקתי את זה נשכתי את השפתיים עד דם והיה ללכת עם זה כמה מטרים עד לחדר האוכל הזה לחלק את הצלחות, לשים את זה. אני עד היום לא קולטת איך הגעתי לשם, אבל כשהגעתי, ממש נפלתי על השולחן עם הצלחות. למזלי הצלחות לא נשברו, הם היו כל כך כבדות שאפילו לא זזו מהגובה שלהם. הם התחילו לאכול ולנו עוד לא נתנו לאכול. אח"כ נתנו לנו את הצהריים בחוץ, אנחנו לא היינו שייכים לשום מקום. שולחן וכסא לא היה בשבילנו קיים. הקופסא של האוכל שקבלתי הייתה תלויה פה על הצואר ואת הכף החזקתי בשרוול, שזה לא ייפול או שמישהו לא ייקח לי. זה היה דבר יקר מאוד. אחרי שנים כשקניתי לי סכו"ם הביתה אמרתי: איך זה יהיה, יש לי 24 כפות... רציתי להוכיח לעצמי שאני קיימת. אכלתי את המרק, דווקא היה מאוד טעים, והוא נכנס ואמר שהוא הבטיח לנו משהו, ונתנו לכולם בצלחות אמאייל או פח פודינג וניל וזה היה מבושל על חלב ועל זה היה רוטב שוקולד. אני, כשגמרתי את המרק, מרוב שהייתי עייפה או רעבה, בא לי ... לא רציתי בנוכחות הבנות, אז שמתי על הארץ את הפודינג והלכתי, היה מקום על יד השירותים, שהאוכל קצת יצא לי ושתיתי קצת מים, קצת לנוח, והיה לי מאוד לא טוב, הייתי כאילו מעולפת, רציתי להתעלף והתיישבתי על הארץ. זכרתי שבמחנה הראשון אמרו שאם לא מרגישים טוב, שהרגליים יגיעו עד לסנטר, אז זה עובר. אז ככה ישבתי. כשחזרתי לא היה הפודינג. הבנות כבר לא היו, ונכנסתי למטבח לשאול איפה הפודינג. הוא היה שם והוא לקח את הפודינג, זה עמד שם, היו שם איצטבאות כאלה. הוא עשה כמו שעושים עם כלב: רציתי לקחת – אז הוא לקח בחזרה, רציתי לקחת – אז הוא לקח בחזרה. הגאווה היהודית התעוררה בי ויצאתי, לא רציתי את זה. הוא עם השוט נתן לי מאחורי הגב: קום, שאני אחזור. השוט פגע לי פה, זה עבר לי כמו (זרם) עד כפות הרגליים, עד האצבעות, ואני כבר אז התחלתי לסבול מהרגל, זה היה חורף. חזרתי, אז הוא לקח את הפודינג הזה וזרק על הארץ ואמר שאני אלקק. בשום אופן לא רציתי. הוא דן אותי למלקות. אמרתי: אני אקבל מכות אבל אני לא אשפיל את עצמי ללקק מהארץ מה שהוא זרק. הטבחית ראתה את זה והיא הסתכלה עלי, הסתכלה עליו ולמזלי באה אזעקה. הם כמובן רצו כמו משוגעים, אתנו השאירו. הטבחית, כשהוא יצא, היה לה עוד והיא נתנה לי פודינג אחר, אבל כבר לא רציתי לקחת. היא שאלה אותי: איך את מחזיקה את א(לא ברור), אז עניתי לה בגרמנית: אני בת נשרים גאה ולא אשפיל את עצמי לקצת פודינג. אכלתי מרק וזה מספיק לי. היא הסתכלה עלי וחשבה שאני נפלתי מאיזה כוכב אחר – שהיתה להפטלינגית, ליהודיה כזאת חוצפה. בסוף היא אמרה לי שאני לא אגיד כלום ושהיא לא תדבר כלום. אנחנו לא הלכנו למקלט, נשארנו שם ככה. מעניין שהרוסים הפציצו מסביב. אני חשבי שהמטרה היא בית החרושת, אבל הרוסים היו מחושבים, הם ידעו שהם יכבשו את חלק הארץ הזה, ולא הפציצו את האווירונים, הפציצו את הבתים מסביב. אחרי ההפצצה כנראה שהוא שכח, אבל הוא כבר החזיק אותי על הכוונת. הוא היה נמוך והיו לו רגליים "ככה" ולבש את המכנסיים האלה שהם לבשו בתוך המגפיים האלה ובמגפיים היו לו כנראה מסמרים והוא דפק והדגיש את זה. הוא כנראה היה איזה אספסוף, איזה בן אדם פשוט שהגיע לתהילה, הוא היה בשנות ה-40. שם היה עוד אחד, אוקראיני בעצם, שאמא שלו הייתה אוקראינית ואבא שלו היה גרמני וזה היה "שידוך" מצוין לסדיזם ולרשע. לו הייתה פרוטזה על היד והוא הלך והרביץ עם הפרוטזה בכל הזדמנות. אנחנו מצאנו שם מקום שאפשר היה להיכנס דרך איזו פירצה מהקיר לאיזה כוך. כל פעם איזו בת אחרת נכנסה לנוח כרבע שעה ואנחנו עמדנו על המשמר. אני נכנסתי לשם יום אחד ואו שלא הזהירו אותי, וזה השני האוקראיני הזה שלא ידע לדבר טוב גרמנית והוא התנדב להיות בדולניקר, כשהם כבשו... הוא ראה שאני יוצאת או כשנכנסתי, חטפתי ממנו מכות, אבל ברחתי. נדמה לי שגם הוא צלע על רגל. בינתיים היה משהו אחר, עבודות. היינו צריכים להביא להם בירה. אבל יום אחד הביאו על עגלה תפוחי אדמה והיינו צריכים לפרק תפוחי אדמה והיינו צריכים לפרק מהר, מהר כי היה קור נורא ולא לשים את השקים על הארץ שהם לא יקרעו, והיה שם מחסן כזה שהיה בו תבן וקש. שמנו שם. נדמה לי שזה היה לפני פסח ואני לקחתי 3 תפוחי אדמה או 2, ושמתי – היה לי ז'קט כזה ושמתי את זה פה בביטנה ולא שמתי לב שלמטה הביטנה קרועה. שמתי את ה-3 תפוחי אדמה וכשהלכנו זה נפל, והוא ראה שזה נפל, הוא לא ידע ממי נפל. הוא צעק: הלט, שנעמוד ושאל מי גנב פה תפוחי אדמה; אם לא נגיד מי גנב הוא יורה בכולם. הוא לקח שתי בנות הצידה ואמר שקודם הוא יירה בשתיים. אני אמרתי: 2 בנות על מצפוני בגלל 2 תפוחי אדמה? בגלל מכות. חשבתי שהוא ייתן לי כמה מלקות, 15-10, והיינו צריכים לספור. אמרתי: אני לקחתי. קודם כל הוא הרביץ לי איפה שרק היה אפשר. אח"כ הוא נרגע קצת ואנחנו המשכנו בעבודה,והוא קרא לשני ואמר שלמחרת או אחרי יומיים הוא יתלה אותי, שכולם יראו מה עושים לאלו שגונבים. אני לא לקחתי את זה ברצינות ובאתי בערב, אפילו לא סיפרתי לאחותי ולאף אחד. הבנות גם לא לקחו ברצינות, כי את שלי חטפתי(?). באתי, אחותי ראתה שאני נפוחה והוא שבר לי פה עצם באף, ועד היום יש לי פה עצם שבורה. רצו לנתח פה, אבל זה כבר כל כך הגליד שכבר אמרו שלא... היום אולי יש פלסטיקה, אבל אז כשבאתי ארצה עוד לא היה. אחרי יומיים יורדים לעבודה, באה בת אחת בריצה ואומרת: אוי, סאלי, בואי תראי, יש שם עמוד עם חבל והוא אמר שהוא יתלה אותך. לי נעשה חושך בעיניים, אבל אמרתי: הוא אמר כמה ימים. הוא היה כזה סדיסט, שהוא אמר שאני אלך לבחור לי במחנה של האיטלקים תליין. הלכנו אז, ובדיוק הם אכלו. אני ראיתי בן אדם אחד בשנות ה-30 עם משולש אדום ואמרתי: זה, שהוא יתלה אותי. ההוא לא ידע מה שאני אומרת, אני לא ידעתי איטלקית, אז הוא נתן לי את היד ואמר שקוראים לו וינצ'נטו- שם איטלקי, לא ידעתי יותר. ההוא דבר גרמנית למישהו ומישהו הסביר לו באיטלקית והם התחילו כבר לדעת קצת ... מה המשימה שלו, אז הוא צעק: לא, לא. אז אני אמרתי: סי, סי, שכן, הוא צריך לעשות. דברתי אתו קצת עם זה שתרגם וניגשתי ובינתיים הוא הלך ובא שומר אחר. אמרתי לו: בוא אנחנו נתכנן: היום אתה כבר לא תתלה אותי, אולי מחר או מחרתיים, ואתה תתלה אותי בין 10 וחצי, עשרים ל-11, רבע ל-11, תגיד שרק אז אתה יכול. המתרגם אמר: למה? אמרתי: במטבח היה שעון ואני כל פעם שהיתה אזעקה רציתי להתפלח לתוך המטבח לקחת משהו, כי הם ברחו, אז ראיתי שכל פעם האזעקה היא ברבע ל-11 עשרים ל-11, הרוסים הפציצו רק בבוקר, האמריקאים בלילה, כי הרוסים לא יכלו לראות בלילה, והתדלוק... שם היו גם רוסיות – לא היה לנו משא ומתן אתם, אבל היו שתיים, הן היו חיות, הן היו פרימיטיביות, אבל הייתה אחת אולגה ואחת נטשה. אולגה הייתה מ-לבוב LWOW ושם דברו גם פולנית, זה פעם היה פולניה, וככה... אז אני שאלתי אותה: למה הם מפציצים רק באותו זמן והיא אמרה: הם באים מ-רוסטוב, וכשחוזרים ל-רוסטוב הם צריכים לנוח 3 שעות - פה קראתי על חיל האוויר שלנו וגם היה ככה – עד שמתדלקים אותם וזאת נסיעה ארוכה אז הם יוצאים משם לפנות בוקר ומגיעים הנה באותן השעות. עם הסיפור הזה בהזדמנות הזה הלכתי והתחלתי: וינצ'נטו, וינצ'נטו. בינתיים היו כמה איטלקים וינצ'נטי, וזה לא היה זה, ולא ידעתי לדבר איטלקית. אבל הוא חיפש אותי, הוא רצה להכין אותי, והלך לבדוק את החבל. זה שידע לדבר גרמנית, שהיה המתרגם, הסברתי לו, שכשהוא ייתלה אותי, שלא יזיז מיד את הכסא, שיחכה קצת. זה היה פרימיטיבי ועמד כסא – שהוא לא יזיז את הכסא מהרגליים, שיחכה קצת. לא יכולתי להגיד לו, לא היה לי אמון להגיד לו שאולי תבוא אזעקה ואני אינצל. אמרתי שאני יהודיה מאמינה, אז אני רוצה להגיד תפילה. הוא שאל: איזו תפילה? אמרתי לו: "שמע ישראל... אל מלך.." ואמרתי הרבה מילים אחרות, שזאת הייתה תפילה ארוכה, משכתי את זה. אמרתי "אשר יצר" וברכות מה שבא לי בראש. הוא אמר: זה כזאת תפילה? אמרתי: כן, צריכים ומי שמרשה ליהודי להגיד תפילה כזאת – אתה הרי נוצרי. הוא אמר: לא, אני לא נוצרי, אני כבר שום דבר. זה מה שאמר המתרגם, והוא עמד ושמע, וינצ'נטו, וההוא הסביר לו וקצת הוא הבין. אמרתי לו: מי שנותן אפשרות להגיד את התפילה הזאת ייזכה לחיים טובים. אז הוינצ'נטו הזה שואל: למרות שאני אהיה התליין? אמרתי לו: למרות שאתה תהיה התליין, גם תזכה, אבל תתלה אותי טוב, ככה זה. ככה היה, הוא אסף את כולם שייראו, ואני עם כל הרעד הזה עליתי על הכסא הזה (מתרגשת ובוכה) והוא שם לי את החבל. החבל הזה היה חבל של חשמל. לי היה כמה שנים פה פצעים בצוואר. עשו לי מתיחה והלכתי הרבה שנים פה בארץ קיץ וחורף עם מטפחת. איך שהוא שם לי... הוא אמר שיקשרו לי את הידיים, וזה שתלה אותי אמר: לא צריך. אני לקחתי את היד ומשכתי את זה, וזה שפשף לי פה. פתאום, כמו מהשמיים באה אזעקה. הוא לא עזר לי להוריד את החבל, כי הוא ברח, ואני בכוחות אחרונים החזקתי את החבל ונזהרתי שהכסא... שתי בנות החזיקו את הכסא, שחס וחלילה הכסא לא ייפול לי ואני אשאר... כולנו רצנו. ירדתי מהר, קפצתי מהכסא הזה – זה היה כסא די גבוה, ורצנו כולנו. שם היה מקלט, כולם נכנסו, גם הוינצ'נטו הזה נכנס וכולם, וגם אנחנו נכנסנו. איך שנכנסים, אשת ס"ס אחת נותנת צעקה, זאת שקראנו לה התרנגול: יודן ראוס. יצאנו החוצה. אנחנו יוצאים, והלכנו אולי 20 מטר, לא יותר, והיה קיר של לבנים אדומות בצורה של ד – זה היה כנראה בית ונהרס והקיר הזה נשאר, ובקיר הזה היו כל מיני קופסאות, ואני נשכבתי שם כמו עובר בבטן, כל כך צמצמתי את עצמי. כשיצאנו משכתי את הוינצ'נטו הזה, הצלתי לו את החיים, והוא לא רצה לצאת, ואני צעקתי: מי יתלה אותי? אני צריכה אותך, כי פחדתי... ואני ראיתי מבנה של 3 אווירונים, ככה, השלישי היה "פה". הם טסו מאוד נמוך כי הנ"מ כבר לא פעל. אני מתוך טיפשותי הרמתי את היד וזאת ששכבה על ידי נתנה לי מכה, כי אם היו רואים את זה, אז אני מרגלת, אני מאותתת. אני ראיתי במו עיניי איך שהם פתחו דלת – זה היה פרימיטיבי – וגלגלו. כל אווירון הוציא שתי פצצות. הפצצות היו בצורה כמו שמנפחים בלון ארוך ולמטה בשפיץ הזה היה משהו תלוי, או איזה חבל עם משהו, עם ברזל, ושתי פצצות או יותר הייתה פגיעה ישירה במקלט הזה. לא נשארה נפש חיה. והמנוול הזה גם נהרג, ואני לא ראיתי שהמקלט נהרס. מההדף פתאום מצאתי את עצמי באיזה חדר. אני לא יודעת אחרי כמה זמן התעוררתי או התעלפתי או מההדף. הייתי כל כולי עם חול ואבנים, אבל התעוררתי, אז ראיתי חדר מסויד לבן, יפה, עם רהיטים, וכזה ריח טוב של איזה תבשיל, ואני חשבתי לעצמי: איזה טיפשות, אנשים לא רוצים למות? מה רע בזה שאני אמות? מה יש, תראו, חדר כזה נקי ובפינה עומדת מיטה וריח כזה טוב של אוכל. הלכתי לפי הריח והיה שם מטבח – נכנסתי מהדלת, כי הרגשתי שמשם הריח. עמד מטבח על 4 רגליים, כנראה זה היה על גז. אני לא הייתי רגילה לזה, כי בפולניה לא בישלו על גז, בישלו על פחמים, בישלו על עץ. זה היה כמו שולחן של 4 רגליים ולמעלה היו להבות. עמד שם סיר אמאייל כחול, גודל – הוא לא היה גדול, אבל בעיני אז הוא היה נראה כמו השולחן הזה, עם ידיות שחורות ומכסה למעלה עם כזאת בומבה שחורה. תפסתי את הבומבה – זה היה נורא חם, אז במקום לכסות זרקתי את המכסה הזה. פתאום מופיעה אחת – או מהריחות או מכל האוכל התעלפתי או שנהיה לי לא טוב. פתאום אני מרגישה שמישהו סוחב אותי ביד. עומדת בחורה אחת שסחבתי אתה והיא צועקת: סאלי, קום, קום – ביידיש, והיא הייתה כולה מרוחה עם סוכר חום. היא החזיקה ביד צנצנת של חמאה או שומן, והיא אומרת: קחי, קחי, מה שמצאתי. היא רצתה לתת לי, שאני אכניס את זה, ואני כאילו רעדתי ונתתי מכה והצנצנת נפלה על הארץ. זה הציל אותנו, כי אם היינו אוכלים את השומן היינו חוטפים דיזנטריה גדולה. היא הקימה אותי וניגשנו שתינו לסיר הזה וכמו שטן – אין לי את הכף. לה הייתה כף והיא אמרה: אני אוכל קודם, היא לא אמרה: אני אוכל כף אחת ואת כף אחת, היא אמרה: קודם אני אוכל ואח"כ אני אתן לך את הכף. אבל חזרתי לעשתונותי והסתכלתי ואמרתי: אם זה מטבח ואם זה מציאותי וזה לא בעולם הבא, זה בעולם הזה – היה שם ארון והתחלתי לפתוח ומצאתי סכו"ם, מצאתי כף. ואני טיפשה, לקחתי רק כף אחת, יכולתי לקחת הרי כמה כפות. לקחתי כף ואמרתי: מזלג אני לא צריכה, סכין – בשביל מה אני צריכה סכין? לה היה שכל, היא לקחה סכין ולקחה סכין טוב, ושתינו התחלנו לאכול וכבר לא יכולנו לאכול, אז אני אמרתי: אני אזעיק את יתר הבנות. פתאום אנחנו שומעים איזה רעש מאיזה חדר, ואחד צועק בגרמנית: הילדה, האש כבר פה. הוא היה כנראה עריק מהצבא, והוא היה כנראה חרש, כי הוא לא שמע אותנו, והצצנו ופחדנו נורא, ואחת אמרה: אוי, יש שם חליפת מדים של ס"ס, אנחנו צריכים להסתלק. עמדה שם פרוטזה, כנראה שלו, ואשתו כנראה הלכה למקלט והוא – או שהוא היה עריק ולא יכול או שהיא לא יכלה לקחת אותו. אבל אנחנו לא ידענו איך יוצאים. מההדף נכנסנו פנימה ופה היה סיר האוכל. זה כמו שיצאו ממצרים, חבל היה על סיר האוכל, אבל אנחנו באמת היינו זקוקים לזה. אני לקחתי את סיר האוכל. עד היום החברה הזאת שאלה אותי הרבה שנים פה בארץ: תגידי, זה לא שרף לך בידיים? אמרתי: ואם זה שרף לי – אני אזרוק סיר אוכל בזמנים האלה? מצאנו איזו פירצה לצאת ויצאנו ולא ראינו אף אחד. אם היינו יודעים דרך יכולנו להסתלק, אבל לא ידענו לאן נלך ובבגדים – אני הייתי בסמרטוטים, החצאית הייתה קרועה ולא היו לי נעליים, הייתי במצב... לא רק אני, כולנו. כמה פעמים בקשתי את זאת במטבח, לא הייתה אף גרמניה שתביא לי איזו חצאית או איזה דבר. היא לא אמרה: לא, אבל היא לא הביאה. ממש הכל התפורר. כבר לא דברתי מבחינת צניעות, הרגליים היו חשופות, בלי גרביים, והרגל נורא הציקה לי כבר אז, ולא יכולתי לישון בלילה, לא ידעתי שהיא קפואה. אם הורדתי מהמיטה זה דקר, אם השארתי אותה ישר זה בער כמו אש, ולא היה מה לעשות. שמתי קומפרסים עם מים וזה היה הרבה יותר גרוע ולהגיד – אסור היה להגיד שם. פתאום אנחנו לא יודעים, באה קבוצה של עוד בנות ובאו מהמחנות של האיטלקים ולקחו גם אותנו שאנחנו ננקה, נוציא את הגוויות. לנו נתנו לסחוב את האבנים. הגברים האיטלקים הוציאו את הגוויות ואני ראיתי איך שהם מוציאים טבעות וכולי. אחת מהבנות גם ניגשה והוריד לאחד מדליון, זה היה בצורת ספר והיא לא ידעה מה יש. אני פתחתי אותה ובפנים מצד שני – זה היה כפול – היה שם ה'. ככה הם בזזו ולקחו, הכל הם לקחו. זה עוד לא הכל. עוד פצצות הם כנראה זרקו, את כל ה-6 פצצות, אז כנראה עוד 2 פצצות עשו בור עמוק – בעיני זה היה כמו 20-30 מטר עומק. בא אחד – הרי אחד נהרג, אז בא כלב אחר, ושם קרש ברוחב של אולי 5 ס"מ ואמר שאנחנו צריכים לעבור לצד שני לנקות גם שם קצת, אולי הוא לא רצה שאנחנו נראה את הדם והגוויות וכל זה, והם בזזו, האיטלקים או האחרים, הוציאו טבעות, וגם הבנות, מי שהיתה יכולה. היא הורידה מדליון, יש לה אותו עד היום. היה קרש ואמר: לאוף, שנל, לעבור את הקרש. אנחנו פחדנו ללכת ולא ידעתי. כולם אמרו: את מדברת טוב גרמנית, תגידי לו, תגידי לו. אמרתי: מה יש, אני אגש. אמרתי לו: אנחנו לא יודעים איך ללכת, אולי תואיל בטובך להראות לנו איך אנחנו עוברים, איך להחזיק שיווי משקל. הוא הסתכל עלי והלך – הוא היה כזה שמן, והוא עלה על הקרש וכנראה שהיה איזה סדק והוא הגיע לאמצע ונפל פנימה. היה מזל שאנחנו לא עלינו בהתחלה על הקרש, כי אם היינו עולים בהתחלה אולי היינו מחזיקים את שיווי המשקל אבל אח"כ היינו נופלים. שוב נשארנו בלי שמירה, בלי כלום. היינו רגילים כבר שצריכים לשמור עלינו. רצנו משם בחזרה. אחת רצה ואמרה שקרה פה משהו. בא אחד ואמר: זה קאפוט. בינתיים עד שהיא רצה אנחנו זרקנו אבנים לתוך הבור. הוא נהרג שם כי היו שם אבנים. העבירו אותנו בצורה אחרת לשם לנקות.

ש: לאן, למחנה?

ת: לא, למקום אחר איפה שגם הפציצו, לנקות. פה הלך לעזאזל המקלט, אבל הם הפציצו עוד מקום, אז לקחו אותנו לנקות את המקום הזה, את הלבנים, את האבנים, לאסוף במקום אחד, סדר גרמני, ניקיון וכל זה. בצד ההוא כנראה שאלה שהלכו למקלט כולם נהרגו, זה היה מקלט ציבורי, אז בתים נשארו ריקים שם. היינו צריכים לנקות ושם כנראה הפציצו חצי בית ואני מצאתי בפינה – עבדנו, קודם ירד דם מהידיים, כי לסחוב ברזל בחורף זה נדבק בקור, זה בדיוק כמו כוויה. זה נדבק לידיים וכל העור ירד עם הדם. הם רצו לעשות שם איזה שביל, ואני מצאתי שם חצאית, היא הייתה של טוויד, של בוקלטון, חצאית יפה. היינו צריכים לשים הכל במקום אחד. אמרתי לחברה: את יודעת מה, החצאית הזאת, אני מסתכנת, אני אקח אותה. היא אמרה: תשימי אותה מתחת לבית השחי. אמרתי: לא, אני לא אשים מתחת לבית השחי, אולי אני אתכופף לשים אבן וזה ייפול לי. היא עזרה לי ללבוש אותה, ופה היא סגרה לי את זה, ופה היא קפלה שהידיים יוכלו לצאת ומאחור היה לי את זה על הגב ופה קדימה, מין שכמייה. היא ראתה את זה ועל יד זה היה סוודר סרוג. בחצאית היו נקודות של כתום וירוק, הבד היה מאוד יפה. אני באה ממשפחה של סוחרים של טקסטיל והבנתי, ראיתי שהוא טוב, הוא חם, צמר. היא מצאה חולצה, על יד זה הייתה חולצה סרוגה ביד, מאוד יפה, סריגת צמות – אני ידעתי לסרוג כי לימדו אותנו עוד בבית. גם זה היה כזה גדול, והיא לקחה את זה. אמרנו: אם נצליח. איכשהו הצלחנו, הגיע ערב ובאתי למעלה והבאתי את השלל, את החצאית הזאת. אני הולכת ללבוש אותה – 3 כאלה יכולות להיכנס לתוך החצאית, וארוכה ורחבה. והחצאית הזאת הייתה עם קפלים, היה להם כאלה קפלים. לחבריה היה שכל, היא לקחה סכין. אמרתי: ייטקעלה, תני לי את הסכין. עם הסכין הזה פתחתי קפל אחד. אני פותחת קפל שני – יש שם 100 דולר. התחלתי לפתוח עוד קפל – בקיצור, אני מצאתי שם 450 דולר, וזה לא בדברים מ-אושוויץ AUSCHWITZ, כי ב-אושוויץ AUSCHWITZ הם עשו צילום של הכל אם יש בפנים, וישבו נשים ופרמו את הביטנה ופרמו את הצווארונים. את זה כנראה אחד לקח מאיזה בית. פתחתי את החצאית הזאת, היא הייתה ארוכה לה הייתה סכין ועם הסכין קצת חתכנו וחתכתי מהרוחב של החצאית, למעלה עשיתי קפל. לא היו חוטים, אז הוצאתי מהחצאית חוטים, אבל לא הייתה לי מחט. המיטות היו קשורות עם חוט ברזל כזה דק, אז הורדתי, אמרנו המיטה לא תתפורר אם לא יהיה במיטה אחד. היו קרשים כאלה. עשיתי עם זה חורים והשחלתי כל פעם עם קשר והכנסתי חבל, וזאת הייתה החצאית, והיא כיסתה לי, עשיתי אותה עד אחרי הברכיים, הייתי רזה, וזה מה שנשאר. אז אמרתי לאחותי: אולי את תעשי לך? אבל אחותי עבדה בתוך בית החרושת, מתחת לגג, אז לא התבלו כל כך מהר הבגדים, אז עשיתי לי כמו טלית, כמו ציצית, "ככה" ופה לקשור גם עם חוט ברזל, והיה לי טוב על הגב. החברה הזאת לא יכלה ללבוש את הסוודר הזה, כי גם היה גדול, ואני אמרתי: תתני לי, אני אתן לך תמורת זה את העליונית הזאת. התחלפנו ואני פרמתי מהסוודר הזה את הצווארון והורדתי קצת מהשרוולים, גם היה גדול, והכנסתי אותו בפנים והיה לי חם, וזה באמת הציל לי את הכליות. רציתי לסרוג לי כובע, אבל לא היו לי מסרגות. אמרתי: אנחנו כל יום שבת עוברים את המחנה איפה שעושים את האופניים, אני אבקש מאחד שם. היא אומרת, החברה, לא צריך לבקש, אני ראיתי ששם מתגלגלים הברזלים האלה. לקחנו, קראנו לזה (לא ברור). אחותי לקחה לבית החרושת ושייפה שיהיו שפיצים, ומהצווארון שאני הורדתי היא סרגה לי כובע, כובע יפה מאוד, אפילו עשתה למעלה כדי להרים את המוראל בומבל'ה כזה, פונפון. כשאני ירדתי עם זה על הכובע וקצת שערות היו לי, אז עם הסכין הזה חברה גזרה את השפיצים, הסכין היה חד. היא גזרה את השפיצים ועשתה לי פה פיאות כאלה ולבשתי את הכובע. אח"כ זה הציל אותי, והיא לבשה את העליונית כי זה היה עליה טוב עם הסוודר. כשירדנו למטה, אלה שעבדו במטבח, הגרמניות, התחילו ביניהן ל(?). את הכסף אני נתתי לאחותי שהיא תחביא, כי אני בחוץ הייתי חשופה. איפה? אחת ניגשה ושאלה: מאיפה יש לך את זה? כי כל הזמן אני התחננתי לזה. אמרתי: כשהפציצו, נפל מהאווירון. היא אמרה: את ראית שהפציצו? אמרתי: לא, רק אמרו שהפציצו, אבל משהו נפל מהאווירון. יצא מזה שכנראה מישהו צנח, שהצניחו נשים. כי אלה היו רוסים. אז לקחו את כל המחנה של הרוסים ועשו אפל וחקרו אותם. הם לקחו כל כך ברצינות, ואני הייתי רצינית כזאת כשאמרתי את זה. זאת הייתה התלייה שלי.

בזה עוד לא נגמרו התלאות שלי: הרגל הציקה לי וכל פעם הראיתי לעובדות, לטבחית כשנכנסנו. היה עגלון אחד שהביא את תפוחי האדמה, את האספקה, והוא לקח אותנו 4 בנות לתוך העיר שצ'ופאו ZSCHOPAU, זה היה לעלות על הר וגלשנו, להביא להם בקבוקי בירה בשבת. אבל בחזרה היינו צריכות ללכת ברגל. בתוך המסבאה הזאת נכנסתי, היה מאוד חם, והם ישבו ושתו, שם ישבו אזרחים. אני כל הזמן עשיתי עם הרגל "ככה" והאצבעות כל הזמן היו בחוץ, בלי גרביים, רק כל פעם עם הסמרטוטים שנתנו לנקות שפשפתי עם הידיים, לא עם הסמרטוט, ואת הסמרטוט דחפתי, לא עטפתי. אבל כשהלכתי זה יצא. היה שם אחד שראה איך שאני הולכת, והם ביניהם דברו. אני לא יודעת מה הם דברו, לא שמעתי, אבל אמרתי לבת זוג שלי שלא נמהר, כל כך חם וטוב פה. אחד אפילו רצה לתת לנו בירה. לא רצינו לשתות, כי פחדנו, ידענו שבירה זה אלכוהול, ואנחנו היינו בלי אוכל. כל יום רק עד 2-3 היינו בלי אוכל, זה היה הראמאדן שלנו, בלי אוכל, לא נתנו. כשגמרו את הכל, אז נתנו לנו את המנה מרק, המים. אז לא רציתי. אבל היו שם סנדביצ'ים עם גבינה צהובה ועם מלפפון חמוץ ו"זה" מהבירה. הוא נתן לשתות, ולא דברתי גרמנית, לא רציתי לדבר, והוא אמר שאני אשתה. אני לא רציתי לשתות, פתאום אמרתי: בבקשה, תן לי מים. הוא ראה שאני מדברת גרמנית, אז הוא שאל: מה עם הרגל שכל פעם אני עושה פה ככה. הרמתי את העליון והראיתי לו, והרגל הייתה נפוחה ואדומה ועם מוגלה. אסור להגיד להם שבחים. אני לא יודעת מאיפה, הוא שם זוג נעליים על יד הדלת, שאף אחד לא רואה שהוא נותן – כך היה שם המשטר, שאחד פוחד מהשני, שאפילו מישהו רצה לעשות איזו טובה, אסור היה לו לעשות את זה בפרהסיה. הוא שם את הנעליים ואמר לי עם האצבע: שם. אבל לצאת היה אסור, זה היה משמר. השומר שהביא אותנו התיישב בינתיים ואכל וכל זה. הוא הראה על הנעליים עם האצבע, אז אני הראיתי לו – לא ידעתי שהוא שם נעליים, אני חשבתי שהוא שם אוכל. הראיתי לו עם זה, אז הוא הבין שאני רוצה אוכל. הוא לא לקח מהשולחן, הוא לקח ממקום אחר ועטף את זה בנייר חום ויצא ושם בתוך נעל. אני אמרתי לחברה שלי בפולנית שהיא תציץ, שתמצא איזה הזדמנות להציץ. היא לקחה – לבירה היו להם כאלה ארגזים כמו שפה הביאו פעם חלב עם ידיות כאלה. נכנסו שם 10 בקבוקי בירה, 5 ו-5. היא סחבה את זה, להרים זה היה קשה. היא הלכה וסחבה את זה כמעט עד הדלת, להכין כשנלך. היא הייתה צריכה לקחת שניים ואני שניים. היא הכינה והיא אומרת לי בפולנית שיש שם נעליים ויש שם עוד משהו בתוך הנעליים. חשבתי שהוא שם גרביים. ככה פתאום זה ששתה את הבירה ואכל וזלל, השומר הזה, היה מרוח והם שרו (לא ברור) והוא תמיד שר "בבית שלי צומחים הפרחים, בבית שלי הכל יפה, כל כך אני רוצה להיות בבית שלי". אז אני אמרתי לו: נו, תיסע פעם לבית שלך, עזרתי לו לשיר. אמרתי לו שאני והחברה שלי מוציאים את זה בינתיים החוצה, אז הוא אמר: יא ווהל, זה בסדר. הוצאתי החוצה, אחת-שתיים לבשתי נעליים, הם היו נעלי גבר גדולות, אבל היו בהם שרוכים, וזה היה טוב שזה היה גדול. גרביים לא היו שם. עטפתי לי איך שיכולתי ולבשתי את הנעליים, אבל היה לי מאוד קשה ללכת, כי הרגל התרגלה כבר להיות בחוץ ופה זה היה בפנים ואחד נגע והצפרניים נשרו, וזה היה קשה. אבל הסנדביץ היה משהו! זה הציל. התחלקתי אתה, ועמדנו שם בחוץ, החלונות היו סגורים. פתאום, היו שם שתי חתולות בחוץ. אחד יצא ושם לחתולות על הארץ גם סנדביץ. החתולות לא ניגשו כל כך מהר, אולי פחדו מאתנו, היינו נראות כמו דחלילים. החברה שלי ניגשה ולקחה. היא אמרה: פעם אחת אני גם אהיה חתולה. אמרתי: אם הוא יתפוס אותך... אצלם חתול וכלב... כך היינו בחוץ, כבר לא נכנסנו פנימה בחזרה. פחדתי שאולי מישהו יראה את הנעליים, וזה לקח עוד קצת זמן, כי הוא שם התעכב, דיבר ושר. יצאנו בחזרה, היינו צריכים ללכת ברגל, וזה היה לרדת מההר עם שני ה(ארגזים) היה מאוד קשה לרדת, ועם הרגליים שלי... לא חשבתי הרבה, התיישבתי וירדתי כמו על מגלשה. החזקתי את שני הארגזים האלה והבקבוקים היו צפופים, כי לכל אחד היה מקום כמו ב(תבנית) ביצים. אנחנו יורדים למטה והולכים קילומטר או קילומטר וחצי, הלכנו הרבה. פתאום מתחיל לרדת שלג, ואיזה שלג! היה בלתי אפשרי ללכת. בסכסוניה זה חורף מאוד קשה והוא לא צפוי – בבוקר השמיים היו כחולים, פתאום השמיים... והוא – היה לו מעיל גשם, הוא הוציא מהתרמיל, ולנו לא היה. השלג שיורד לא נמס, וללכת היה קשה מאוד ואמרנו לו: אולי אפשר להיכנס לאיזה מקום. לא היה לאן להיכנס. הוא אמר: עוד קצת תלכו. מרחוק ראיתי קרון של כלי עבודה, כנראה עבדו שם, והיה שם קרון של כלי עבודה. בלי לשאול אותו ובלי להגיד, עם כל הכוחות, אחרי הסנדביץ והנעליים, אמרתי לחברה שלי, בואי נרוץ, אפילו אם הוא סגור יש לו גגון ונלך. אז היא אמרה: אם הוא סגור, הוא עמד על אבנים, אנחנו נשחיל את עצמנו למטה. הוא חשב שאנחנו רוצים לברוח והוא התחיל לירות והוא ירה – לא ספרתי, אבל המון כדורים. הרמנו את הידיים, היינו על הברכיים, והראינו לו: להיכנס. מרוב היריות האלה, מישהו היה בפנים ושמע יריות ופתח את הדלת, ואנחנו היינו מאוד קרובים, אז נכנסנו פנימה והשארנו את הבקבוקים בחוץ. כנראה שהוא קלט משהו, שאנחנו ברחנו מהשלג. השלג הזה ירד יותר משעה וחצי. אנחנו היינו שם בפנים, לא היה קשר כמו היום ולא היה פלאפון. בינתיים באו לחפש אותו, לא ידעו מה קרה פה, היו צריכים את הבירה, באו לחפש. הוא ראה שבאו עוד שומרים, אז פחדנו שהוא יגיד שאנחנו ברחנו. הוא יכול להצדיק את עצמו. אני הראשונה יצאתי החוצה וסחבתי את זה שהיה בפנים החוצה, העובד, הוא היה יקה זקן כזה בן 80 והוא סידר שם ווים וכל מיני דברים, חתיכות ברזל. כולם עבדו, כולם עזרו. אמרתי לו: הנה, ירד כזה שלג ולא יכולנו. הם בעצמם שבאו היו כבר בשלג עד הברכיים. הזקן אמר שהם לא יכולים ללכת, הם קטנים, איך הם ילכו. הם הביאו עגלה כזאת, מגלשה עם סוס ועלינו. כשעברנו את המקום הזה שכבר השלג נהיה יותר נמוך, אותנו הם הורידו. הם נסעו וקשרו אותנו עם חבל לעגלה. למזלנו הסוס צעד לאט, וכך הם גררו אותנו, לא נתנו שנשים על העגלה את הארגזים עם הבירה. התיישבנו ככה וגררנו את זה על השלג והחבל משך אותנו. כך הגענו למחנה.

סוף צד ב' בקלטת שנייה

ת: כשחזרנו זה כבר היה כמעט ערב, קבלנו את הקצת אוכל שלנו והיינו כל כך מותשים מכל זה, ומהקור, והרגליים היו לי כבר כל כך כבדות מהנעליים האלה והרגל נורא הציקה לי. כבר כמעט הייתי על סף שבירה. כבר היה ערב, 8 או 8 וחצי, האפל, היו צריכים לספור אותנו, וכל יום היו פחות בנות, כל יום הוציאו כי נפטרו, מי שהיה חולה הם הרגו. אנחנו עוד היינו צריכים לקבור אותם, לעשות את הבור. באנו בערב – היו כמה בנות שמתו. זה היה חורף וכבר היה קשה לעשות את הבור. הוציאו אותם החוצה והם קפאו והיה קר, בשלג על הגג. התחלתי לתמרן את ההליכה עם הנעל הזאת.

ש: לתמרן לאן?

ת: ללכת עם הנעל, איך אני אוכל ללכת. הייתי צריכה צמר גפן, אבל מאיפה לוקחים צמר גפן? אחותי אמרה: הסוודר הוא כל כך ארוך, בואי נוריד קצת ממנו. להוריד מלמטה – צריך לפרום את כל הסוודר, זה היה סורג ביד. אני לא יודעת איך היא הוציאה קצת והיא עשתה לי גרב על הרגל הזאת, והרגל השנייה הייתה בלי גרב. פה היא עשתה. הגרב לא חיממה אבל זה היה יתר רך קצת. אחותי גם הביאה מבית החרושת איפה שהיא עבדה סמרטוטים שהביאו לנקות את המכונות. הם היו צריכים כל יום ראשון – זה היה ניקוי הרסורט. הגויות שעבדו שם גם, גם היהודיות היו צריכות (לא ברור) ואצל הגויות לפעמים מצאו חתיכת לחם שהשאירו, לא שהשאירו לטובה, שכחו, היה להם מספיק אוכל. והיא מצאה שם לפעמים כמה שמעטס. היא הלכה לחפש ויום אחד היא מצאה שם שרוול של גופייה. חתכו, והיא הביאה לי ועשתה לי מזה גרב ונרגעה קצת הרגל, אולי היא רצתה קצת פינוק, היא עוד לא הייתה כל כך קפואה, זה עוד לא נמשך. עבר שבוע ימים, כבר ריננו שמתקרב והרוסיות סיפרו, העבירו את המחנה של הרוסיות יותר פנימה וכבר התחילו לדבר. זה שהיה מאוקראינה, הוא עבד שם בחדר אחד על יד הטלפונים. הוא קבל את הטלפונים ואולי טלפרינטר להעביר. לא היה כמו היום טלפונים כמו שהיום או מחשב. מה שאמרו לו הוא חזר, על כל משפט הוא חזר. הוא לא דבר כל כך גרמנית. יום אחד, זה היה יום שני אחרי הצהריים, אני זוכרת, ואני הייתי צריכה לנקות שם אחרי האוכל, ואם הם השאירו קצת אוכל או משהו, הם שמו אפר של הסיגריות שלא נוכל לאכול, אבל לפעמים האפר היה פה והאוכל היה פה, אז עם היד הורדתי לתוך הקופסא שלי שהיתה פה בצד תלויה ולא ראו. התחלתי לאט והוא ישב בחדר השני. לא הייתה דלת, היה רק וילון ירוק כהה.

ש: מי זה הוא?

ת: הגרמני האוקראיני הזה, בן לאמא אוקראינית, שהיה כזה רשע גדול. הוא היה שם...

ש: זה שהיתה לו הפרוטזה?

ת: כן. נתנו לו כי הייתה לו פרוטזה והוא צלע על הרגל. שמעתי שהוא מקבל טלפון והיה יושב שם עוד אחד. הוא קבל טלפון ודברו בגרמנית שהחזית נעצרה 30 ק"מ מהריין, מהשטח הזה. הוא חזר על הכל, ועל כל דבר הוא אמר: יא ווהל, (משפט בגרמנית), כנראה שהוא הכתיב למישהו טלגרמה שהוא קבל. אני ניקיתי אבל הקשבתי, שמעתי. בתוכי חשבתי ככה: אותי לימדו בבי"ס שרכבת רגילה נוסעת 60-70 ק"מ בשעה ואקספרס נוסעת 90, אבל פה אולי לא נוסעים כל כך מהר, אז יסעו 30 ק"מ בשעה, ופה אמרו 90 ק"מ, לא ידעתי איפה זה, חשבתי ש-90 ק"מ מפה, אז 3-4 שעות – די, אני אפטר. כנראה שאו שהוא ראה שאני עושה עם השפתיים או שהוא ראה שאני מחייכת, ואיך שאני יוצאת עם כל הזבל, עם כל זה, הוא רץ אחרי והוא הרביץ לי עם הפרוטזה. ירד לי דם מהעיניים, מהאף, מהפה – אני לא יודעת. הוא עקר לי 4 שיניים ואני ברחתי והוא רץ אחרי, כמה שהוא צלע, ורץ אחרי והרביץ לי. נפלתי וקמתי, וכולם, אלה שעבדו שם במטבח עמדו שם והסתכלו, גרמניות וגברים זקנים – אף אחד לא אמר מילה. אני מתקוממת היום כשהשמאל שלנו דואג לערבים, לרוצחים. (שם) אף אחד לא אמר מילה, שלא להרביץ. פתאום הופיע אחד, הוא היה אוברשטורמפיהרר, הוא גם היה רשע גדול, רק הוא כבר הרגיש שהסוף מגיע, והם שנאו אותו, הוא היה כמו נטע זר, הוא היה כמו אוקראיני והם ידעו שהרוסים האוקראינים הם לא אמינים, הם לא ישרים, הם בוגדים, והוא צעק עליו: האלט! (לא ברור), והוא הוציא אקדח. אני חשבתי שהוא יורה בי, והוא גם חשב שהוא יירה בי, והוא ירה בו מטווח כמו "משם" עד איפה שאני יושבת, ישר במצח והוא נפל, הוא הרג אותו. כולם יצאו וביניהם אמרו: הכלב הזה הלך (גם בגרמנית). אני הייתי כל כך המומה מהרעש הזה ומהדם הזה מהכל, ואף אחד מאלה שעמדו לא נתן לי טיפת מים, ביקשתי מהבחורות, אבל הבחורות שלנו הלכו והביאו לי מים. היה לי סמרטוט בשרוול, אבל פחדתי להוציא, כי את הסמרטוט הזה היא נתנה לי כדי לנקות את השולחנות ואני לא השתמשתי בו. ולא יכולתי לדבר. הייתי נפוחה 3-4 ימים; עד היום אני סובלת מכאבי ראש ואני לא שומעת באוזן ימין. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, שכבתי על הארץ, היה שלג ואו מהעצבים או מ... אני גירדתי עם הידיים את השלג, והבנות הביאו קצת מים וניקו אותי קצת. הוא, זה שירה בו, הלך, את העזרה הלאה הוא כבר לא היה מסוגל לתת. כשהוא הלך בת אחת אמרה לאלה במטבח: תתעוררו, תתנו קצת עזרה, גם אנחנו אנשים, גם לנו מגיע משהו – ככה בחוצפה כבר, כי ראינו שזה כבר... לפעמים הכוס מתמלאת והיא לא נשפכת אלא היא נופלת כל כולה. אחת יצאה – הייתה להם שם כנראה עזרה ראשונה והיא הביאה בקבוקון של יוד, אבל היא הגעילה את עצמה – שהיא תעשה לי את היוד? את זה היא לא יכלה; היא נתנה את זה לאשת ס"ס, כי באו כולם לראות. אשת הס"ס נתנה לחברה שלי ואמרה לה שהיא תמרח לי את זה. שהם יתנו את העזרה? אני הייתי מצורעת, אסור היה לנגוע בי, אסור היה לתת לי משהו, רק מכות! כשבאתי בערב למעלה אחותי מרטה לה את השערות מהראש איך שאני הייתי נראית. למעלה כולם התחילו לטפל בי, אבל למחרת הייתי צריכה ללכת לעבודה. השומר בא לקחת את ה-8 בנות. ניגשתי אליו, כי אחותי יצאה לפני לעבודה, ואמרתי לו: תראה, בצורה כזאת אני לא יכולה – לא ראיתי בעיניים, העיניים היו נפוחות, מלאות דם. הוא נכנס לקומנדטורה, היה שם חדר, הוא ירד לשם, ובאה עוד אחת, ס"ס, והיא ראתה אותי – קראו לה אני, והיא לקחה אותי לחדר של האחיות שלהם, והיא התחילה... אני זוכר שהיה לזה ריח של בנזין, לא של אלכוהול ועם בנזין היא ניגבה לי את הכל. היו לי גם הפצעים מהצליעה, אז היא קראה לאחת ואמרה שפה חתכו אותה והיא שאלה אותי עם מה הוא הרביץ לי, אמרתי לה: עם הפרוטזה. נודע להם שההוא ירה בו, אז היא אמרה: אבל הפרוטזה לא חתכה, הפרוטזה... כי פה היו לי חתכים. השאירו אותי שלושה ימים ולא הלכתי לעבודה. אבל אלה שהיו שם – אנחנו היינו רשומים שאנחנו מקבלים את האוכל למטה, אז 3 ימים לא היה בשבילי אוכל, ביום הראשון לא היה. באו הבנות והם לא הביאו את האוכל, כי הם לא ביקשו, לא דרשו. היה ערב, אחותי באה מהעבודה ב-6 וחצי ואני אמרתי לה: תראי, אני שוכבת כל היום – בקושי דברתי, השפתיים היו "ככה" ויובש בפה מה... כל פעם שירקתי היה דם, אז אחותי אמרה: את יורקת את כל הדם מהגוף שלך, תישארי בלי דם, תבלעי את הדם. אז התאפקתי. היא הביאה לי קצת מים – הלכה לשומר שיפתח את הדלת שהיא תוכל לרדת שם כמה מדרגות להביא קצת מים וחיממו קצת מים והיא רחצה לי. אני לא יודעת, או שאחותי הלכה לבקש משהו או שמישהו... הביאו לי קצת לאכול. הביאו מרק והוא היה כבר קצת קר, מה שהם קבלו בצהריים. לא הייתי מסוגלת להכניס את זה לפה, הכל בפנים היה כאוב מהשיניים, הכל התנפח. לא אכלתי, אמרתי לאחותי: תאכלי את, והיא אמרה: לא, את חייבת קצת, אני אטפטף לך. איזה לטפטף – עם כף. היה חבל על כל טיפה. למחרת הבנות ראו שלא, אז הם דרשו שם אוכל בשבילי והיא הסכימה לתת את האוכל אז הם הביאו את האוכל. הם סיפרו שהביאו לי קצת ולא יכולתי לאכול. העיקר, משהו הזיז להם, והם הביאו כוס חלב. זאת שהביאה את החלב אומרת שהיא עלתה על המדרגות – היה לעלות שם 80 מדרגות, אז היא אומרת שההוא צעק עליה, כי היו רגילים לרוץ, אז היא אמרה שיש לה מילך בשביל חולה (בגרמנית). היא אומרת שהיא הלכה פסיעה, פסיעה וזה לקח לה יותר משעה לעלות למעלה. כשנכנסנו לחדר המדרגות הם סגרו את השער, אז הם לא פחדו שנברח מחדר המדרגות, לא היה לאן ללכת. היא הביאה את כוס החלב. כולם קינאו בי בגלל כוס החלב הזאת. אחותי וכל החברות עמדו עלי שאני אשתה לאט, לאט מכוס החלב, ואני שתיתי את החלב עד הסוף ובקשתי מים לשטוף את הכוס, כי החלב היה סמיך, זה היה חלב של פרה. אחרי שעה או יותר אני הרגשתי כל כך לא טוב וכאבי בטן, חלב כנראה קשה לעיכול, ואמרתי לאחותי: עכשיו אני נגמרת, החלב הזה... היא אמרה: לא, מחלב מבריאים, מה את מדברת, זה מהמכות וחלב זה טוב ואת תבריאי. והתחילו – סליחה – שלשולים ולא יכולתי. למחרת הבנות כבר לא הביאו חלב אלא הביאו לי קצת אוכל. ההיא, מרוב טובה, הטבחית, היא אמרה: היא לא יכולה ללעוס, אז היא נתנה מרק – רק את המים, את הסמיך היא לא נתנה, כי היא לא יכולה ללעוס, אז לא מגיע לי אוכל סמיך. בזה הרטבתי את קצת הלחם וכך לאט, לאט. כך שלושה ימים. ביום הרביעי הייתי צריכה לרדת לעבודה. ירדנו לעבודה, וכל פעם היו אזעקות. עבדנו כחצי יום והטילו עלינו משימה, שהיינו צריכים לנקות את כל השטח, הביאו אותנו איפה שהיו השבויות הרוסיות, זה היה ללכת כמה קילומטרים, כי אותם העבירו. באנו לשם, אז היו שם כבר קבוצה של נשים שהביאו אותם ממחנה אחר והם סיפרו לנו שהעבירו את הרוסיות יותר עמוק לגרמניה וכנראה שאותנו גם היום או מחר יעבירו לאיזה מקום, כי החזית מתקרבת, ובאמת התחלנו לשמוע בעמעום יריות של תותחים וכל זה. לוח לא היה ולא ידענו את מי לשאול מה התאריך. אחת אמרה שזה צריך להיות פסח, לפני פסח 45', זה באפריל. היו הרבה בנות שבאו מבתים דתיים. אמרנו: סבלנו כל כך הרבה, נערוך לנו ליל סדר ולא נאכל את הלחם, נאכל רק את המרק ותפוחי אדמה. הם נתנו לנו משימה: אנחנו הבנות צריכות להביא תפוחי אדמה, כי עבדנו בחוץ – להביא עוד גזר ומשהו. אני הייתי כבר "שרופה", כבר נשרפתי, כבר רצו לתלות אותי, אז כבר פחדתי מהקור. אומרים שאם נכווים מחום נזהרים מהקור. אמרתי: אני לא אביא. אמרו: אין דבר כזה, אם אנחנו נערוך ליל סדר, כל אחד צריך להשתתף. הם החליפו את הלחם עם מישהו בעד תפוחי אדמה מבושלים בקליפה. אמרו שאנחנו נערוך סדר. כל אחת נזכרה, היו שם כמה בנות ונשים מבוגרות יותר, שהם זכרו משהו מההגדה, כי ליל סדר אחד כבר ערכנו בשנה קודמת, אפילו ב-אושוויץ AUSCHWITZ ערכנו, ב-סטאראחוביץ STARACHOWICE, תמיד היינו. אמרנו: טוב, נעשה את זה. אני ירדתי, ידעתי שאני לא אוכל כבר, הידיים רעדו, כשרציתי לקחת ולהחביא. ניגשתי למטבח לאחת שהיתה המנהלת, המשגיחה ואמרתי לה: תראי, אני קבלתי מכות כאלו, אני לא יכולה לאכול את הלחם, אין לי שיניים, אני לא יכולה ללעוס, ונתנו לחם ישן עם עובש. אני מבקשת ממך, תתני לי בעד הלחם תפוחי אדמה. היא הייתה אשה בגיל 60, אלי יותר. היא הסתכלה עלי, וראתה שהיה שם לוח ואני הסתכלתי על הלוח. ההיא אמרה: אצלכם עכשיו חג? אמרתי: כן, אבל אין לנו חג, החג צריך להיות, אבל אנחנו פה, זה בלי חג. שאלתי: מאיפה הגברת? אז היא סיפרתי בפשטות שהיא הייתה משרתת בבית יהודי, והיא יודעת שעכשיו זה באפריל. היא הלכה והביאה לי תפוחי אדמה ונתנה לי גם את הלחם ושמה את הלחם על תפוחי האדמה. אני באופן אינסטינקטיבי ידעתי שזה חמץ, תפסתי מהר את הלחם, אז היא חשבה שאני רוצה להחזיר לה, אז היא שמה לי את היד שלה – זאת פעם ראשונה במשך 6 שנים שגרמניה העיזה לשים יד על הפטלינג, ודחפה לי את הלחם בחזרה. אני החבאתי את הלחם. ב-3 וחצי-4 כשקבלנו את המרק היא עמדה והסתכלה שמחלקים. כשלוקחים דוד מרק למעלה זה הדליל, למטה זה הסמיך. אלה שחילקו, לה היו אנשים משלה. היא חילקה קודם את הדליל לנו ואת הסמיך היא חילקה לאנשי שלומה. היא ניגשה ולקחה את הכף וערבבה את זה חזק והוציאה לי בקופסא ושמה לי כל כך סמיך, ואני הייתי מאוד רעבה ולא התאפקתי, לא יכולתי להביא את זה למעלה, שזה יהיה ל"ליל הסדר", וגמרתי את זה מהר. הייתי מורעבת מה-3 ימים שלא יכולתי לאכול. והיא ראתה איך שאני אוכלת. היה תור וכשגמרתי, אמרתי: אני אעיז, אני אעמוד עוד פעם בתור, אולי אני אקבל עוד פעם מרק. היא ראתה שאני נעמדת בתור, אז היא לא יכלה כבר לעבור על הטוב שהיא עשתה והיא ניגשה ונתנה לי שתי סטירות ואמרה: פעמיים לא צריך לקחת. אמרתי: נכון, את צודקת. אבל לי יש חשבון אתכם, יום אחד אני לא קבלתי, כשקבלתי את המכות לא קבלתי, הזכות שלי לקבל את המנה הזאת. אני לא יודעת אם החוצפה שלי או האומץ שלי או שזה כבר היה הסוף, סוף תפילת יום כיפור, תפילת נעילה בשבילם, היא הלכה, נתנה לי לגשת וקבלתי עוד פחית מלאה, ודווקא זה היה סמיך, ואת זה הבאתי. היינו עייפים ותשושים ופחדנו שלא נעמוד בפיתוי של להחזיק את תפוחי האדמה ואת המרק שהם אספו הבנות וערכנו את ליל הסדר ב-7 בערב, מוקדם, כי לא ידענו. כל אחת מה שהיא ידעה, איזה קטע ואני הייתי הצעירה, שאלתי את "מה נשתנה" והוספתי "מה נשתנה" משלי. כשהגענו ל"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" – כולנו פרצנו בשיר אדיר כזה, וכשהגענו ל"והקב"ה מצילנו מידם" השיר היה כזה גדול. לא כל המחנה ערך את הסדר, אנחנו מצאנו לנו איזו פינה ובמקום יין שתינו מים או ששתינו את הנוזל של המרק ואכלנו את תפוחי האדמה ושרנו שירים. אבל כשהגענו ל"שפוך חמתך" לפתוח דלת, אמרנו: הדלתות סגורות בשבילנו, אין מה לפתוח, אבל אמרנו "שפוך חמתך" את כל הצער על הגויים. אחת זכרה את זה. פתאום הייתה כזאת שירה מבנות שלא השתתפו בליל הסדר, הם לא השתתפו, הם לא השתתפו בתפוחי האדמה, לא רצו, לא היו מבתים... התחלנו לשיר "חד גדיא" ובאו הגרמנים כולם והם מחאו כפיים, כי זה שיר כזה, ניגון של "חד גדיא" עולה ויורד. היינו עייפות והם הכריחו אותנו לשיר כל הערב, ושרנו כל הערב לפי הניגון הזה – איזה מילים שבאו. שרנו בפולנית וקללנו אותם ושרנו ביידיש וקללנו, וזאת הייתה בשבילם ערב בילוי, צחקו, צחקו מאתנו, אני לא יודעת ממה, אבל הניצחון היה שלנו, כי היה שולחן – לקחנו איזה קרש שהורדנו מהמיטה ושמנו את זה – היו שם מדרגות מצד אחד ומצד שני שתי בנות החזיקו את זה, ישבו כך וזה היה על הברכיים שלהם. ובאיזה כבוד שמנו את תפוחי האדמה ואמרנו שכל אחת לא תיקח יותר משתיים, וספרנו שזה יהיה. היו לנו כמה גזרים, וכמובן לא נקיים שאיזה בנות ארגנו, גנבו. החלפנו גם נגד לחם, והיה לנו המרק. זה היה טעם גן עדן וזה היה מין הישג, זה נתן לנו כוח אדיר להמשיך הלאה. אחרי 3 או 4 ימים העבירו את כולנו שוב ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT. הצעידו אותנו, חצי דרך הלכנו ברגל, ואספו גם מכל המחנות מסביב. הרבה הם ירו בדרך, מי שנפל הם ירו ואני עם הרגל שלי והכאיבה לי ולא יכולתי ללכת, אז אחותי ועוד כמה בנות ארגנו שכל אחת כאילו סחבה אותי קצת. וזה עוד היה חורף, עוד היה שלג, והם הצעידו אותנו לא בכביש אלא על יד פסי הרכבת. פסי הרכבת – יש עץ ויש לרדת ויש את העץ שעליו המסילות. כמו עמודים כאלה, היינו צריכים לעלות ולרדת, לעלות ולרדת, עד שהביאו אותנו. זאת לא הייתה תחנת רכבת, זה היה באמצע. עמדה רכבת, כמה קרונות ו"שנל, שנל", מהר, מהר לעלות על הקרונות. בקרונות היה קור כלבים, כי הם היו פתוחים והם עמדו שם ובפנים היה רטוב ולא היה איפה לשבת – לשבת לא יכולנו, לעמוד היה קשה. אני לא יודעת כמה זמן נסענו. נסענו ונסענו, באמצע הפציצו והם ברחו הרבה, השומרים. נסענו ופתאום הגיע זה של הקטר ואמר שאין לו דלק, הוא לא יכול לנסוע, להוריד אותנו. הורידו אותנו וזה היה לא רחוק מ-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, אז צעדנו כל הדרך בסודטים עד שהגענו ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT. כשהגענו ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, זה קרה לפנות ערב וכל הלילה הלכנו. הגענו ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, למחרת אחרי הצהריים הגענו – היה תור להיכנס ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, קילומטרים והצעידו אותנו, כי הייתה בדיקה, כי הביאו מהרבה מקומות. עמדנו שם יומיים בחוץ, בלי טיפת מים ובלי אוכל ובלי אפשרות להתרוקן, והיה קר, ואני עם הרגל לא יכולתי כבר, אז נשכבתי בתוך החמישיות, ככה התיישבתי עם הרגל, כי היה נדמה לי שאם אני יושבת והרגל קצת למעלה זה מקל לי קצת. כשכבר נכנסנו, עד שהם שפכו וראו, בינתיים היינו צריכים לעזור לאלה שנפטרו, המון נפטרו דווקא בסוף. באנו ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, שם היה דרזנר קזרנה והמבורגר קזרנה. הכניסו אותנו לדרזנר קזרנה. זה היה בשביעי של פסח. שם נודע לנו שאנחנו הקדמנו את ליל ההסדר, וכשבאנו לשם היה שביעי של פסח, יום אחרון של פסח, כי בחו"ל היה תמיד יומיים חג אחרון, פה יש יום אחד ראשון ויום אחד אחרון, שם היה בשביל ספק, שאולי הלוח לא נכון, אז היה יומיים. גם פה כשבאים אזרחי חוץ הם שומרים יומיים חג. הגענו לשם ושם היו חדרים והיו מיטות, שני אנשים במיטה, אחותי ואני,אבל לא היו מזרונים ולא כסתות. גם שם לא היה, אבל פה היה לגמרי חשוף וקרשים שבורים, והכניסו אותנו וסגרו, לא הייתה לנו אפשרות לפתוח את הדלת, וסגרו. פעם ביום בא אחד לפתוח את הדלת והוציאו אותנו לשירותים ולהתרחץ, בלי אוכל, לא נתנו. דפקנו בדלת, צעקנו, לא עזר כלום. יום אחד הוציאו אותנו והיה עוד שלג, ואני ראיתי מרחוק שמונח שם תפוח אדמה, ובמקום שאני אלך להתרחץ - הברזים היו בחוץ והיה צריך לעשות סיבוב לימין והתפוח אדמה היה ישר, אני רצתי ישר לתפוס את תפוח האדמה; אני חושבת שהם בכוונה זרקו. פתאום נפתח חלון – לא שמתי לב שממול הייתה הקומנדטורה – וצעק: קום, קום, ואני נכנסתי והוא פסק לי 15 מלקות.

ש: למה?

ת: כי לקחתי את תפוח האדמה, הייתי צריכה ללכת לשם. כשישבתי שם בחוץ ישב יהודי אחד. על היהודי הזה אני אספר אח"כ בלי להקליט. לו פסקו 5 מלקות, אני לא יודעת למה. לא יכולה להעריך את הגיל שלו. אותי השכיבו, והתחלתי לספור. אני לא יודעת כמה ספרתי, 5, 6. רק במעומעם שמעתי שהגבר הזה היהודי אומר לו שאני כבר גמורה, תתנו לי את המלקות שלה. הם ביניהם אמרו: הנה, אחת נגמרה, תיגמר השנייה, ואותי זרקו החוצה על השלג. אני התאוששתי, כנראה מהשלג, מהקור, וראיתי שהיהודי הזה גם שוכב שם. כמו נחש משכתי את עצמי אליו ועם שלג מרחתי לו על יד הפה ושנינו התאוששנו. כשהתאוששנו קמנו והסתלקנו, למרות שהיה אסור לנו ללכת, כי היינו צריכים ששומר יביא אותנו. באתי להיכנס לחדר, זה היה קזרנה, היו שם 80 מיטות, 40 ו-40. אלה לא היו מיטות, אלה היו קרשים כאלה ובכל קרש שניים, אז היינו 160 במקום אחד, וכבר לא היינו עם הקבוצה שיצאנו מ-אושוויץ AUSCHWITZ, היינו כבר עם בנות אחרות, עם נשים אחרות, סיפורים, וכבר שוב אתה צריך להתרגל, כי ככה היינו כבר קבוצה מגובשת, משהו קשר אותנו. ואני לא יכולה להיכנס, הוא סגר. התחלתי לצעוק ולדפוק, ואחת אמרה: תלכי עד סוף הבלקון, זה היה בחוץ, זו הייתה גזוזטרה, עד הסוף, שם האחראי, אולי הוא יפתח לך. אני באה לשם – כנראה שהייתי במצב לא טוב, כנראה שהמלקות האלה טשטשו אותי, ובא לי גמגום, לא יכולתי להוציא מילה מהפה, גמגמתי ועם היד הראיתי לו שאני רוצה להיכנס פה. אולי הם לא ידעו שהם תפסו אותי. הוא קם ואני הלכתי, חשבתי... וכנראה שהוא הלך אחרי. הוא לא הבין, נעמדתי על יד הדלת והוא אמר "לא" עם הראש, ואני אמרתי שאני צריכה פה, והתחלתי לצעוק – צעקה כן יצאה - עכשיו אני נזכרת – יצאה מני צעקה, ואחותי עמדה על יד הדלת והיא התחילה לצעוק. הוא פתח ונכנסתי. כשנכנסתי רציתי לשכב על המיטה ולא יכולתי – כנראה שהגב שלי היה מצולק, הבגדים היו... כנראה שהסוודר שאז מצאתי לא נתן לי חיסון טוב. אחותי הרימה את הסוודר, לא היו מלמטה בגדים, לא לא לבנים, שום דבר. היא ראתה שהגב היה מצולק. לפי מה ששמענו מקודם ש-טרזיינשטאט THERESIENSTADT זה מחנה קצת יותר אנושי, למרות שגם שם היה קרמטוריום. בערב כשבאו עוד פעם להוציא אותנו – הוציאו אותנו בבוקר ובערב – אחותי שאלה שם איפה, ואמרו ששי שם מרפאה, אבל זה די מסוכן. אחותי לקחה עוד שתי בנות והלכה לשם, לא אותי. היא סיפרה את הסיפור והם נתנו לה כנראה תחבושות ואיזו משחה, אני לא זוכרת ולא שאלתי את אחותי, אני לא רוצה להיזכר עד היום. כנראה שהיא מרחה לי משהו ושכבתי על הבטן הרבה זמן. כששוכבים על הבטן ורעבים זה עינויים מאוד גדולים, כי זה לוחץ על המעיים והלב דופק חזק, כי על הבטן פעם השכיבו ילדים קטנים, היום לא נותנים, מפני שהלב דופק וצריך יותר חמצן, וכשרעבים אין חמצן, אוכל נותן חמצן. ככה סחבנו את זה – הגענו ב- 10 או ב-11 אפריל, נדמה לי, עד היום המאושר ב-8 למאי ב-11.20 בבוקר, נכנסו הרוסים. ב-8 למאי ב-9 בבוקר הם עוד ירו דרך החלונות והרגו בחדר, בצריף הזה שהייתי, 16 בנות, דרך החלונות. עוד לא הספיק להם, שעתיים לפני זה. נכנסו הרוסים, השמחה הייתה גדולה, אבל האכזבה עוד יותר גדולה. אלה הגיעו עייפים, מלוכלכים וקרועים, ואני ראיתי (?). חשבתי בליבי ואמרתי לבנות: תראו, אלה המנצחים, תסתכלו עליהם. אלה המנוצחים שברחו היו בריאים ולבושים והרוסים היו מותשים ורעבים וסחבו את כל הציוד בציפיות של כריות, כנראה שהתיקים נקרעו להם בדרך, אז לקחו שלל. לזכותם יש לומר: הם לקחו נקמה, הם החזירו מידה כנגד מידה, לא כמו האמריקאים. הם הרגו, הם בזזו, הם לקחו שלל, הם נתנו לנו ללכת, הם הכריחו אתנו ללכת. הם אנסו, הם עשו כל מה שהיו צריכים לעשות, מה שאנחנו היינו צריכים לעשות ולא יכולנו לעשות. הם באו לשם, אבל סגרו אותנו והביאו הרבה אוכל שמן ואנשים התנפלו על האוכל ופרצה שם מגיפה של דיזנטריה ומתו – הסטטיסטיקה אומרת 100 אלף איש נפטרו אחרי המלחמה.

ש: איזה טיפול קבלת במצב שהיית?

ת: אני שקלתי 28 קילו. כשדברתי, הייתה שם אחת שהתחילה לטפל, אז היא צעקה עלי, דברה אלי, שאני לא אזוז עם הראש, שאני אדבר עם הפה, כי אם היא שאלה אותי אמרתי "ככה" והיא אמרה לי: לא, לא לזוז, הראש יכול להישבר. הגרון היה כל כך דק, כל כך צר. לא יכולתי ללכת, אבל לאט, לאט התחילו להביא כי היו שם הילדים הצעירים, והביאו אותנו למקום הזה, לאזארט קראו לזה. הביאו קצת דייסה ולאט, לאט התחלתי לאכול, ותוך כמה ימים אפילו השמנתי וקבלתי אומץ ללכת.

ש: מה עם הרגל?

ת: הרגל כאבה מאוד, אבל הרצון ללכת. באה שמועה שהרוסים נותנים לנו 48 שעות שנצא מ-טרזיינשטאט THERESIENSTADT לעיר – המחנה היה מחוץ לעיר – לקחת שלל, כי כמעט שלא היו בגדים. שם לא היה מחסן והג'וינט והאונר"א עוד לא התארגנו והרוסים ראו... אני הלכתי עם הרגל שלי הפצועה, החולה ושכחתי את הכאבים. השחרור והאוכל ופגשנו אנשים ופגשתי עוד ילדים מהעיר שלי, שהלכתי אתם לבי"ס, בבלוקים אחרים. זה רומם לי את המוראל, זאת הייתה אופוריה כזאת, חשבנו שכל העולם ישכב מתחת לרגליים שלנו והכל יהיה טוב. יצאנו כמה בחורות עם רוסי אחד והוא הביא אותי ושמר ונכנסנו לבתים. אחת מצאה זה ומצאנו זה. בהתחלה חיפשנו אוכל אח"כ מצאנו ביגוד, והיה שם מה שהרוסים(?) עוד השאירו. אני נכנסתי לדירה אחת ועל יד הדלת עמד תיק של עור, יפה, אבל לא עם ריצ'-רץ' אלא עם אבזמים. בהתחלה פחדתי לפתוח, היה לי שכל, חשבתי שאולי זו מלכודת, אבל הזזתי עם הרגל והוא נפל ולא קרה כלום. פתחתי, הייתה שם מגבת ורודה, אני זוכרת, בפסים. זה היה תיק לברוח, תיק עזר. היו שם בגדים, היה חלוק רחצה וכלי רחצה, מברשרת שיניים, משחה וסבון ואפילו היו שם מספריים קטנות ומסרק – מי ראה מסרק כל השנים? הייתה שם חצאית אחת מאוד יפה, כחולה. אני לא חיכיתי הרבה, כבר התרחצתי שם במחנה – לבשתי את הלבנים שמצאתי שם, לבשתי את החצאית והיא הייתה עלי בדיוק. אבל שם הייתה חולצה שלא התאימה לחצאית. בבית אמא זכרונה לברכה מאוד התאימה צבעים, היה לה שם בעיר שאם מישהו היה צריך להתאים צבעים לאיזה שטיח, הרמוניה של צבעים, אז באו אלינו. ידעתי שלכחול לא מתאים חולצה בצבע ששם מצאתי, זה היה מין זית, זה לא התאים. אני חיפשתי ורוד או לבן או צהוב מתאים או תכלת, אבל החצאית הייתה לי ואת החולצה נתתי למישהו. צעקתי בקול רם: בנות, יש לי מספריים. הייתה שם אחת שהיו לה ידיים טובות, היא לקחה אותנו, הושיבה אותנו, גזזה את הפוני וגזזה כבר את הזנבות, לקחה עם רוק או עם מים, יישרה. מצאתי גם אודם ואחת מצאה סומק ושמה לנו על הפנים – היא הייתה יותר מבוגרת ועמדה והסתכלה ואמרה: ממש יפיהפיות, ממש יפהפיות – ככה עודדה אותנו. לי לא הייתה עוד חולצה והלכתי עם הסוודר הזה, וכל הזמן היה לי בראש שאני הולכת בחוץ ואפגוש – אני אפגוש את אמא, אני אפגוש את מישהו. היא אמרה: תלבשי את מה שיש. ואני אמרתי: איך, אם אני אפגוש את אמא, מה היא תגיד? ככה לימדתי אותך, ככה חינכתי אותך, שתלבשי ככה? שתלכי ככה לבושה כמו אחת מהשוק? איך זה מתאים לזה? כולם הסתכלו עלי כאילו שנפלתי מהירח. אם הייתי ספוטניק לא היו (?). ואחת אמרה: היא צודקת, אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את האישיות שלנו, את הכבוד שלנו. היא אמרה: נלך לבית אחר. אבל הרוסי הזה שעמד ושמר אותנו לא נתן לנו ללכת, הוא אמר: רק בבית הזה אתם רשאים, זה היה על קומות. כולם מצאו, היו כאלה שלקחו מפות, מצאו זה ומצאו זה. אני לא הייתי כל כך בקו הבריאות עם הרגל, ואחת מצאה למעלה שקית – פעם שמו גרביים בשקית והשקית הייתה תלויה בארון, היה כתוב (גרמנית, לא ברור). היא מצאה שם גרביים. פעם לא היו גרביים של ניילון, היו גרביים של כותנה, כאלה יפות, ¾, עם ציורים, כמו שהגרמנים לובשים. היא פתחה את השקית ושפכה את זה על הרצפה ואמרו: מי שיתפוס, ואני תפסתי עם שתי ידיים, חשבתי שזה גרב אחת וזה גרב אחת, אבל בינתיים זה היה זוג וזה היה זוג. אז תפסתי שתי זוגות גרביים: זוג אחד היה לבן עם פס אדום וכחול וזוג שני היה כחול עם פס לבן. הייתי כזאת תמימה, אמרתי: את הלבן אני אשמור לי לשבת ואני אלבש רק את הכחול, הכחול יהיה לכל יום, עם החצאית הכחולה. זה היה עד הברכיים. אבל כשלבשתי את זה אמרתי: אוי, ואיך אני אלך עם הנעליים האלה? זאת שסרקה אותנו אמרה: אתם יודעים מה? תורידו את הנעליים, ניתן לרוסי הזה ונסביר לו שאין לנו נעליים, שיתן לנו להיכנס לעוד בית ולעוד בית. הרוסי הזה ראה איך שאנחנו נכנסנו וראה איך שיצאנו, שהיינו לבושות – הוא נתן קללה ברוסית והרים ידיים לשמיים וצעק: את זה ראית להשמיד, יפהפיות כאלה, בנות? ואנחנו נבהלנו, לא ידענו, חשבנו... כי הם היו פראים, לא ידענו מה הוא רוצה. לשם בא עוד אחד והוא היה קצין – אז לא ידעתי מה זה קצין, מאיור. הוא דבר רוסית עדינה, יפה, ואנחנו דברנו בינינו יידיש, שנבקש ממנו שניכנס. הוא היה יהודי, הוא הבין, אבל הוא לא רצה להראות – גם ברוסיה, בזמן שהיהודים לחמו והכל, הייתה אנטישמיות ויהודי לא יכול היה להגיד שהוא יהודי. הוא היה מאיור והוא לקח אותנו לבניין ממול. הוא ידע כנראה ששם יש. לקחנו נעליים – אני לקחתי נעליים חומות עם שרוך ולקחתי עוד נעליים שחורות יפות מלק. הוא הציג ברוסית, הוא לא ידע כל כך יידיש, ואמר: אני מאיור, אח שלי או דוד שלי טקוז'ני מאיור. אני הבנתי מה שהוא אומר, אז אמרתי – לא ידעתי שהוא מבין כל כך טוב יידיש, אז אמרתי לבנות ביידיש: איזה ייחוס גדול הוא מציג לפני, מה יש לי מהייחוס הזה? הוא הסתכל עלי ולא אמר כלום, אבל המבט שלו לא היה מבט של הלקאה או של תוכחה, המבט שלו היה מבט של לטיפה, העיניים אומרות הכל, ואני כבר בת 17 וחצי, אבל הייתי כבר מבוגרת כמו בגיל 80, הבנתי משהו. ניגשתי אליו ואמרתי לו: ספסיבה ברוסית, זה סליחה. הוא ליטף לי את הראש והסתכל על הנעליים שאני לובשת, והסתכל על הנעליים שאני מחזיקה, זו מתחת לבית השחי וזוג פה והגרביים הכחולות שאני לובשת, ואת זוג הגרביים השני החזקתי ביד הזאת, לא היה לי תיק, לא היה לי שכל לקחת את התיק שמצאתי שם, רוקנתי אותו, לא הייתי רכושנית. הוא הסתכל ואמר בחצי רוסית, חצי פולנית וחצי יידיש, שאני אנעל את הנעליים האלה. אני לא רציתי להביך אותו, שהוא יראה את הרגל שלי עם הסמרטוטים. הלכתי לפינה והוא פתאום הלך אחרי, ונורא נבהלתי, לא ידעתי מה הכוונה שלו. הוא ראה איך שאני מורידה. תמיד כשיש משהו כואב, אז תמיד מורידים מהרגל הכואבת, תמיד מורידים כפפה מהיד הכואבת ולא מהיד שהיא לא כואבת. הוא ראה את הרגל, אז הוא כיסה עם הכפיים ולקח אותי ביד והוציא לי את הנעליים, ורציתי שהוא רוצה לקחת ולא דרשתי ממנו בחזרה. אבל לא יכולתי ללבוש את הנעל הזאת. הרגל הבריאה נכנסה לנעל, ולא ידעתי גם איזה מספר אני נועלת, כי בבית הלכו לקנות אתי, לא הלכתי לקנות, הם ידעו, כי הייתי קטנה. הוא ראה מה שיש. הוא הוציא סכין ולקח את הנעל וחתך את כל הקדימה. ראיתי שהוא חותך את הנעל ונתתי צעקה, וצעקתי אליו בגרמנית שלא גנבתי. לא ידעתי מה... הוא אמר עם היד: זה בסדר. אח"כ הוא אמר שאני אכנס עוד פעם לקחת עוד נעליים. אמרתי שאין לי איפה להחזיק. הסברתי לו ששם היה תיק, שאני רוצה לעבור – היינו צריכים לעבור את הכביש לקחת את התיק. הוא הרשה לי ללכת, אמר משהו לרוסי הזה הראשון, והוא תמיד הצדיע כי הוא היה עם דרגות. היה לו פה משהו, הרוסים הלכו עם כאלה צלבים ופה היה לו כבר מלא, הם תמיד אוהבים לשים את כל המדליות האלה. אגב, הוא אח"כ ב-טרזיינשטאט THERESIENSTADT החליף את הבגדים וערק מהצבא, הוא היה פה גם בצבא אחד גדול, הוא עשה גדולות למדינה, סשה. הוא לקח לי את התיק ובאתי ולא הייתי כל כך בתוך העניינים, כמו אחד שיוצא מהג'ונגל. מלאתי את התיק בנעליים, אבל לא זוגות, אבל התאמתי את אותו צבע, רק אחד יותר גדול, כי ידעתי שפה אני צריכה. סחבתי את כל הדברים וחזרנו. בקשנו ממנו שלמחרת יתנו לנו רשות לקחת. בדרך כשחזרנו היו מפוזרות גופות של גרמנים, היו טנקים שבורים, היה אווירון. הלך אתנו אחד, הוא היה הראשון, מורה הדרך. הוא כל פעם הסתובב ואמר ביידיש: ילדים, את זה אנחנו לא לוקחים. כשהיה איזה טנק הוא אמר: ילדים, את זה אנחנו ניקח. בשביל מה אנחנו צריכים טנק? נהרוס את ברלין BERLIN. בברלין BERLIN עוד לא הייתה כניעה, הכניעה הרשמית הייתה ב-15. והיהודי הזה סיפר שהוא לא היה ב-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, הוא היה עם איזו קבוצה ובדרך הוא הלך לאיבוד ובא הנה וסיפר מה הרוסים עשו... הוא ראה איך הרוסים משכיבים... היה צריך לעבור איזה נהר, אז יצא המפקד וספר אחד, שניים, שלושה – הם נשכבו, שמו על זה קרשים והטנק עבר עליהם. מי שנשאר בחיים – נשאר בחיים. הם לחמו, הם נתנו 20 מיליון איש במלחמה, לא היה אצלם ערך אפילו לחיילים שלהם. והוא, היהודי הזה, בקש גם ולמחרת אנחנו עוד פעם יצאנו לקחת משהו, והביאו אותנו למקום אחר. נכנסתי לאיזה בית ונורא חיפשתי חולצה. חיפשתי ולמזלי באיזה ארון מצאתי חולצה יפהפיה ורודה, עם דנטלים כאלה ורקומה ולבשתי עם החצאית ואמרתי: עכשיו אני מוכנה לפגוש את אמא. הלכתי עם הרגל כמו שיכולתי, צלעתי והנעליים, אבל אמרתי: עכשיו אני יכולה לפגוש את אמא. כשאני יוצאת מהחדר, היה שם מזווה, דלת בארון קיר. פתחתי – היה שם אוכל. הוצאתי צנצנת של קונפיטורה ולחם – למרות שב-טרזיינשטאט THERESIENSTADT כבר היה אוכל, אבל איפה שראיתי לחם – לקחתי. לקחתי חצי לחם, הלחם היה ישן, אבל היה מאפייה מקומית. לקחתי והלכתי. אני יוצאת, אני לא מוצאת את החבורה – לא את הרוסי שהיה צריך לשמור עלינו ולא את החבורה. לבד לחזור למחנה, ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT לא כל כך ידעתי את הדרך. בכל אופן זכרתי שבאתי מהכיוון ההוא. התחלתי ללכת לכיוון, פתאום אני פוגשת את זה שירה בזה שהרביץ לי. השרוול של המדים שלו קרוע כבר, כנראה שפה היו לו הסרטים, ותחבושת על הראש, פצוע. אני ניגשת אליו, נותנת לו את הלחם, נותנת לו את צנצנת הריבה ואני אומרת לו: כשעושים ליהודי טובה, יהודי זוכר, אבל כשעושים לו רע הוא לעולם לא יישכח. הוא הסתכל עלי במבט של חיה נרדפת, כמו שהמבט שלי היה. הוא היה רדוף והוא השתחווה לפני והתחיל למלמל: תודה, תודה, תודה. ואני פתאום שמעתי טרטור של מכונית. אני מהר ברחתי והתחבאתי באיזה בית, כי פחדתי שאם הגרמנים יראו שהוא הלך בבגדים של ס"ס ופה הוא הוריד, אבל הוא הלך עם תחבושת על הראש, הוא היה פצוע, גם היד, אז הם יוכלו להגיד שאני גרמניה. לא עברו 5 רגעים, שמעתי יריה אחת ויחידה. חיכיתי כמה רגעים, יצאתי – הוא היה מת. לומר היום את האמת: הצטערתי – לא הצטערתי. את הלחם לא הרמתי, אבל את הצנצנת של הקונפיטורה לא נשברה. הרמתי אותה. פתאום ראיתי כמה בנות שהולכות. באתי ל-טרזיינשטאט THERESIENSTADT לחדר, אמרתי לבנות, לאחותי: תשמעו, פה יש צנצנת ריבה שהיא החזירה טובה, למי שרצה ועשה פעם טובה, אבל צנצנת הריבה היא גם חלק מהנקמה שלנו. כל אחד קבל – זאת הייתה קונפיטורה של דובדבנים – דובדבן. כל אחד החזיק את הדובדבן הזה, היה חבל לבלוע. עד שגמרתי את הסיפור הם בלעו. חלק שזכרו את זה, שהיו אתנו, אמרו: עכשיו כל פעם את הולכת, את יודעת לנקום, את הוצאת לו את הנשמה – נתת לו גם לחם, נתת לו קונפיטורה, אבל בסוף הוא התפגר רעב, לא אכל ולא לקח. אחרי יומיים שוב בא איזה קצין רוסי ושאל אם אנחנו רוצים ללכת עוד פעם. אחת אמרה שם שאנחנו כבר ניקינו את כל הבתים. היא לא אמרה: אנחנו אלא הרוסים ניקו לפנינו, הם לקחו הכל, הם חשבו שכותנות הלילה הם שמלות נשף. יש סיפורים על זה. הוא אמר: לא, יש עוד איזו שכונה שהוא פנויה, לקחו כבר אבל עוד נשאר משהו. אם אתם זקוקים למשהו – תלכו. פתאום בא רוסי אחד ואומר ככה: אתם תבואו אתנו, אני אתן לכם צ'ימידן, מזוודה. אנחנו לא ידענו מה זה צ'ימידן ופחדנו ללכת עם רוסים, בכל אופן לא היה להם שם טוב והיינו בנות טובות, ולא ידענו מה זה צ'ימידן. אח"כ נזכרנו בהרשל'ה מאוסרופולי, אבל לא ידענו. כמה בנות הלכו אתו והביאו מזוודה עם כל טוב, אבל עשינו מעצמנו פורים: היו שם כובעים, אז אחת לבשה כובע, צחקנו ואמרנו: עוד צ'ימידן כזה אנחנו רוטשילד. הלכנו עם הקצין הזה כמה בנות ואני בתוכן, למרות שהיתה לי כוויה מאוד קשה. אחותי צעקה עלי שייכנס לכלוך, ולא עלה על דעתי ללכת לבקש טיפול ברגל הזאת. חשבתי שהנה, יבוא קיץ אחרי החורף ויש אוכל ושתייה ונחיה כמו אנשים נורמליים, כל יום רחצתי את הרגל במים פושרים וזה עשה לי טוב.

סוף צד א' בקלטת שלישית

ת: ... שאשתו הייתה יהודיה ולאות הזדהות הוא גם היה במחנה, אבל הוא היה חופשי. אחרי המלחמה אספנו את כל הילדים החולים, זה כבר היה כשבוע אחרי השחרור, התחילו לטפל בנו. היו כאלה שהיו חולים בשחפת, היו כאלה שנפטרו והיו כאלה עם פצעים, וטיפלו. באו לשם מכל מיני מקומות, מהג'וינט, מצ'כיה, ובאו נזירות הולנדיות והתחילו לטפל ברגל שלי. הרגל הייתה במנוחה, אבל כשהתחילו לנגוע והתחילו להוריד את העור הרקוב ואת כל זה, היו כאבים – צעקתי! הם היו קושרים אותי שאני לא אקפוץ, היו קושרים אותי לכסא. היו שמים את הרגל וטיפלו. אחרי כמה טיפולים ותרופות – נתנו לי סופלה דיאזין, טונת, וצריכים הרבה לשתות שלא יהיה הלאה. זה נרפא קצת, זה נרגע קצת. ממשלת אנגליה עשתה ג'סטה ובאה ולקחה רשימה של אלף ילדים מ-טרזיינשטאט THERESIENSTADT שלוקחים אותם לאנגליה ללמוד על חשבונם, עד גיל 18. אני הייתי ברשימה. אבל אחותי יותר מבוגרת והיא לא יכולה לנסוע, אז בקשנו שהיא תיסע בתור מדריכה ולא הסכימו – אלף ואחד כבר לא יכול להיות, רק אלף, כמו הגרמנים. אני ויתרתי, ונסע במקומי אחד בשם וייסהנדלר, הוא עד היום... זה חבר שלמדתי אתו בבי"ס בפולין. הוא היה עם האח, האח היה מאוד חולה, את האח לא רצו לקחת, הוא היה עם שחפת, אבל הוא נשאר בחיים, הוא בשוויץ. הוא נסע ואני ויתרתי ונשארתי ב-טרזיינשטאט THERESIENSTADT. התחילו הלאה את הטיפול. כשהוטב לי הייתה שמועה שהרבה יהודים חזרו לפולניה ויש ביניהם ניצולים שבכלל לא ידעו, אז אחותי התחילה לומר שנוסעים לפולניה. כבר היה לי תיק, כבר היה לי איזה רכוש, כבר הג'וינט הביא לשם חבילות, כבר היה מחסן וחילקו וכבר היה אוכל. אחותי אמרה: לא נודיע להם שאנחנו עוזבים את המחנה, כאילו שאנחנו שייכים למחנה, רק ניסע לפולניה, נראה מה יש שם עם הרכוש, עם הבתים ואולי נמצא מישהו, כי היו רשימות של ניצולים. נסענו לפולניה, הדרכים היו מאוד משובשות, הרבה רוסים נסעו. הגענו מ-טרזיינשטאט THERESIENSTADT התגנבנו החוצה עד ל-ברטיסלבה BRATISLAVA ותפסנו רכבת ל-פראג PRAGUE. בפראג יש תחנת רכבת מאוד גדולה, לא ידענו על איזו רכבת לעלות, אז עלינו על רכבת לא נכונה והגענו למקום אחר והיינו צריכים לחזור.לשאול לא רצינו ולקנות כרטיסים לא קנינו, כי הראינו את המספר. הגענו ל-ברטיסלבה BRATISLAVA ושם עברנו את הגבול. היה שם כבר משטרה פולנית ומשטרה צ'כית ועברנו, אמרנו שאנחנו פולנים, אמרנו שנוסעים ל-קטוביץ KATOWICE. מ-קטוביץ KATOWICE נסענו עם רכבת. הדרכים היו הרוסות מאוד בפולניה. אמרו שמגיעים לאיזו עיר, ל-צ'נסטוחוב ושם הייתה רשימה של ניצולים. חיפשנו ומצאנו שם של איזה בן-דוד. אמרנו: אם הוא נשאר הוא בטח חזר לשם. ידענו ש-3 בני דודים ובת דודה אחת ממשפחה אחת שאבא שלהם התעסק עם יערות, היערן החביא אותם שם ביער והם נשארו בחיים. זה נודע לנו. ראינו מיד את האנטישמיות. אני אמרתי לאחותי: פולה, בואי, לא ניסע, נחזור. הגענו לעוד איזו עיר, נדמה לי שזה היה ב-לודז' LODZ' או ב-ורשה WARSZAWA. שם גם הייתה רשימה, רשמנו את עצמנו. בתחנות האלה איפה שהיו ניצולים כבר קבלנו קצת עזרה ואוכל והיה לנו את ה-450 דולר אז החלפנו, מכרנו 50 דולר וקנינו לנו לחם, והגויים מיד אמרו: עוד כל כך הרבה ז'ידים נשארו. בסוף בדרכים-לא-דרכים הגענו לעיירה שלנו. בעיירה שלנו מהמשפחה מהצד של סבא בן אח של סבא חזר לפנינו והוא לקח בחזרה את הדירה שלו. היה לו בניין שלם, ושם התארגנו הרבה יהודים, ואנחנו הלכנו לשם. היה סגור, זה היה בוקר, חיכינו, צעקנו שהוא יפתח. מתחתיו היה גר שוטר, אבל הוא היה שוטר טוב, הוא עזר ליהודים, הוא אפילו החביא והציל בחורה שההורים מסרו לו, ילדה יהודיה. לו לא היו ילדים אז הוא לקח את הילדה שהיתה אולי בת 3-4 חודשים. הוא גידל אותה ואח"כ לא רצה להחזיר – זה סיפור אחר. עלינו למעלה, שמנו את הדברים, הבן-דוד מדרגה שנייה קבל אותנו מאוד יפה. שם היו שתי נשים מהעיר שניצלו עם הילדים שלהם – אחת עם שני ילדים והאחת עם ילדה אחת. עברו את אושוויץ AUSCHWITZ וניצלו. הם לא יצאו מ-אושוויץ AUSCHWITZ, הם נשארו ב-אושוויץ AUSCHWITZ. אושוויץ AUSCHWITZ השתחררה בינואר, אני עוד הייתי עד 8 במאי והם חזרו, גם הבן-דוד הזה וגם עוד בן-דוד. הם היו שם וכל אחד התחיל לספר את התלאות וכל אחד ... ואני התחלתי לשאול: אולי אתם יודעים, אולי אתם יודעים? הם סיפרו לי ש-3 בני הדודים והבת-דודה חזרו לחצר שלנו, לבניין. היערן אמר להם: אל תצאו עוד, תחכו עוד. אמר להם: אלה נמרים ואלה זאבים, והזאבים יותר גרועים מהנמרים. הם נכנסו לחצר ורצו כנראה את הדירה, אז אלה שגרו – מי תפס את הדירה? כל אלה שהיו... בכל בית היה שומר, אם באת אחרי 10 וצלצלת בפעמון, היית צריך לתת לו 10 גרוש אחרת הוא לא רצה לתת לך להיכנס; אם באת אחרי 12 היית צריך לתת ½ זלוטי. הוא הסיק את התנורים, הוא הביא את הפחמים. כשהיינו הוא היה טוב, הוא שירת אותנו והיה חנפן, והזמין אותנו בחג המולד ואנחנו הזמנו אותו. הוא היה בשביל כל הבניין. הוא תפס שם את הדירה שלנו ועוד מישהו, הבן שלו תפס את הדירה והם הרגו אותם שם בחצר וקברו אותם. זאת הייתה הבשורה הראשונה. אנחנו הגענו בבוקר, בצהריים אחותי אומרת – זה היה בדיוק יום חמישי ויש יום שוק.

ש: באיזו עיירה?

ת: סטאראחוביץ STARACHOWICE. ירדנו ופגשנו כמה גויות מוכרות: אוי, מה, נשארתם? גויה אחת אמרה לנו – לא כדאי לכם להיות פה, תברחו. לא לקחנו את זה ברצינות. בלילה, הייתה שם דירה של 3 חדרים, והיו כל מיני גברים, השמות לא חשובים. חדר אחד היה לנו, ולא היה לנו איפה לישון. הייתה עוד אחת בעיר שגם היא חזרה לעיר, שגם היא נשארה מ-אושוויץ AUSCHWITZ, היא לא יצאה והיא באה מוקדם לעיר. היא הייתה גרה ברחוב לגמרי אחר, זה היה דווקא מקום של גויים ושם הדירה שלהם הייתה עוד ריקה והיא פגשה אותנו בשוק ואחותי שאלה אולי אפשר לבוא לישון אצלך, כי פה אין לנו מקום. היא אמרה: טוב. אני עוד אמרתי: איך אנחנו נבוא, סכנה? היא אמרה שהיא תבוא לקחת אותנו. היא באה לקחת אותנו לפנות ערב; אנחנו עוד ישבנו ודברנו וסיפרנו ואכלנו ובשוק – זה היה בסוף מאי 45', מיד אחרי המלחמה – יש בפולניה תות שדה גדול ואת זה הם מוכרים בסלסלות, לא שוקלים וכבר היו פירות יער, לא אוכמניות, פירות יער שמבשילים קודם, והם גם מכרו פטריות, זה מבשיל, יש סוג כזה של פטריות שגדל בחושך ובלחות. קנינו וקנינו את הפטריות ואחותי קנתה בצלים וכל הדברים והלכנו שם למשפחה הזאת ובישלנו ועשינו אוכל ואכלנו את התות שדה והתלוצצנו שמחר נקנה שמנת ונקנה זה וזה, והלכנו לישון. בלילה כנראה אלה שבאו לשם לבנין הזה ודפקו בדלת והתחילו לירות וזרקו רימון לדירה ורק שאלו עלינו, חיפשו אותנו, ידענו שאנחנו באנו ופחדו שאנחנו נרצה בחזרה את הרכוש, 4 בתים השארנו, רכוש גדול, מחסן והכל, ודירה עם כל טוב, כל המשפחה השאירה. הם הרגו את שתי הנשים האלה עם הילדים. ב-4-5 בבוקר בא אחד, הגברים ברחו, הם עלו על הגג. הוא ידע, הרי זו הייתה הדירה שלו, ומהגג הזה הם קפצו לחצר אחרת וכך הם הסתתרו. אחד נפצע די קשה, ואותם הרגו. ילדה אחת נשארה, כי האמא נשכבה עליה. היא נשארה פצועה, היא צולעת עד היום, ושרה-הינדה וולפוביץ זאת עם שני הילדים – ילד וילדה יפהפיים, היא הייתה אשה עשירה מאד והיא כל כך הסתדרה עם הכסף הזה שנתנו לה להיות עם הילדים – אני לא יודעת איך היא ניצלה שם. ב-סטאראחוביץ STARACHOWICE היא עוד יכלה להיות עם הילדים אבל ב-אושוויץ AUSCHWITZ – איך הם עברו סלקציה? עד היום זה (מפליא). כנראה הגורל היה. הם נהרגו. באו להגיד לנו. אחד בא ודפק בדלת ואמר שניצלנו, הם הלכו כולם. מה הוא אמר: תברחו תיכף ומיד, כי רק שאלו איפה שתי הבנות של ברודבייקר, איפה הם, הם כל הזמן צעקו לנשים: איפה הם ואיפה הם. אח"כ נודע לנו שהם הוציאו חתימות מאלה שהרגו אותם, שהם מכרו להם את הרכוש. זה היה AK, ארמייה קריובה, כלומר הם היו גם בפרטיזנים, הם היו רשעים, הם הרגו הרבה יהודים. היו אלה והיו וולסובצים. למחרת הייתה הלוויה, הלכנו לבית הקברות ומצאנו שם כמה קברים - בית הקברות היה הרוס, הם הוציאו... בחו"ל עשו מצבות מאוד יקרות, היה שיש אפור או מאבני בזלת עם נחושת, היו עושים פה מצבה ופה הייתה מצבה של אבי שעוד הספקנו לעשות, מצבה גדול של 2 מטר גובה עם אותיות. האותיות נשארו שם. פה עושים אותיות "ככה", שם מדביקים את האותיות מנחושת, שמים אותם, מבריקים אותם. פה היה כמו מיטה, 2 מקלות מנחושת, זה עוד נשאר, ונשאר האוהל של הרב. קברו אותם על יד האוהל. הם עשו כביש בתוך בית הקברות. אני אספר אח"כ כמה שאנחנו מטפלים ועשינו שם. ירדנו מהר מהלוויה, כבר לא חזרנו, הדברים נשארו שם, לא רצינו לחזור, הבית היה מלא דם והגויים באו לראות ובאו שוטרים וצחקו – ראינו שתאוות הרצח, הם נהנים מזה. היה מזל, אמרו כולם שניסע ל-קיילצה ואני אמרתי לאחותי: אני לא רוצה לקיילצה, נוסעים ישר ל-קטוביץ KATOWICE, אני כבר לא רוצה להיות פה, את רוצה להישאר? אני לא. אחרי שבוע ימים או חמישה ימים היה הפוגרום בקיילצה. אנחנו חזרנו לצ'כיה וחזרנו בחזרה למחנה טרזיינשטאט THERESIENSTADT, כי לא ידעו שאנחנו נסענו, אבל חזרנו וכולם ראו שמשהו קרה לנו. לא היו לנו כבר בגדים ולא היו לנו שום דברים, אז בחזרה התייצבנו שם במחסן ונתנו לנו קצת. אחרי כמה ימים יצאה שמועה, שיעבירו אותנו לרוסיה. באו שני רוסים עם מחברת ועפרון לכתוב את השמות. הייתה אשה אחת פיקחית שאמרה: לא נגיד להם את השמות, כל אחד יגיד איזה שם. אחת אמרה "מודה אני", השניה אמרה "ברוך אתה" - מהתפילות אמרנו. הוא לא יכול היה. בסוף הוא הגיע למיטה שלי, החמישית או השישית ואמר ברוסית: אה, לעזאזל עם השמות שלכם, אני לא כותב. הוא לקח את העפרון והמחברת – מחברת מלוכלכת עם שומן ואמרו אחד לשני: שילכו הז'ידים האלה, הייבראים האלה לאן שרוצים ללכת. אנחנו שמענו את זה ואמרנו: חייבים להסתלק, אבל לא כולם בבת אחת. התארגנו בקבוצות. חמש בנות יצאנו, שלא יתפסו בשער. הייתה שם דרך שאחת מצאה, היה מורה דרך איך לעבור באיזה שדה. היו שם פרות והיה צריך לעבור במנהרה כזאת, כמו שפה עושים דרך שלא לעבור בכביש. הגענו לתחנת הרכבת ונסענו לפראג. הגענו ל-פראג PRAGUE ולא ידענו לאן ללכת. אמרנו: נצא לרחוב ונמצא משהו. אמרו לנו שיש ברחוב השטלסקה(?) – זה היה ב-פראג PRAGUE הישנה, לא רחוק מבית הקברות מה"אלט שול". באנו לשם – למטה היה קולנוע ולמעלה כנראה היה איזה אולם.

ש: לאיזו מטרה?

ת: באנו להיות שם.

ש: לחיות שם?

ת: כן, קודם כל לברוח מ-טרזיינשטאט THERESIENSTADT, כי הייתה שמועה שהם יעבירו אותנו. הם אח"כ העבירו את כולם לגרמניה, אבל הייתה שמועה. אז היינו שם ב(לא ברור) הייתה שם התארגנות של הממשלה הצ'כית או של הג'וינט, אני לא יודעת, בכל אופן קבלנו פעם ביום ארוחה. אירופה בהתחלה הייתה מאוד ענייה וצ'כיה בפרט, מפני שהם (?) והרוסים שוב התחילו להוציא והרוסים שלטו בכל מקום. כל היום בילינו בקולנוע – כן היו סרטים או לא היו סרטים. בערב היו סרטי תעמולה רוסיים, איך שהם השיגו את הכל, כמה טוב שם. בבוקר הסתובבנו. בינתיים באו עוד פליטים שברחו בחזרה מפולניה דרך צ'כיה ואוסטריה לעבור לגרמניה או לאיטליה. שם שוב פגשתי את הבן-דוד מהעיר שלי(?) והוא נסע לאיטליה. אנחנו נשארנו בצ'כיה. בינתיים הרגל שלי שוב התחילה לעשות בעיות. היינו שם קבוצה של כ-15-16 – כמה בנות וכמה בנים. יום אחד בא אחד, אני לא יודעת מי הוא היה, והוא אמר שילדים שרוצים ללכת, יש בית יתומים, שנעבור לשם. הוא לא מכריח, מי שרוצה לעבור מרצונו הטוב. אחותי אמרה אלי: בואי נלך לראות איפה זה. הוא אמר שזה במקום טוב, זה היה בבלג'יקה 25 וזה היה ב-חרטשני איפה שיש הבניין של המלחים, המקום הכי יפה ב-פראג PRAGUE . כשהילדים הלכו לבקר אמרתי להם שילכו לשם. הבניין הזה היה של יהודי בשם ברקוביץ. פעם זה היה למטה, והוא נתן את זה לבית אבות, היו שם זקנות שנשארו מ-טרזיינשטאט THERESIENSTADT ולמעלה הוא נתן – היו שם 4-5 חדרים ולמטה היה המטבח. היו מיטות, גזוזטראות. ירדנו למטה ואמרנו: באנו רק לראות, אבל אנחנו נשארים. שוב השארנו שם את הדברים, ולא ידענו איך לחזור. כסף לטראמווי, לחשמלית, לא היה לנו. אמרנו: נלך ישר, (לא ברור), כי ידענו ש(שם רחוב?) נגמרת שם על יד ... הלכנו יותר משעה, זה די רחוק, ומצאנו את הדברים, אף אחד לא לקח. הבאנו אותם. כשבאנו עם הדברים, היתה שם (אחראית) והיא אמרה: אתם לא מכניסים דברים, אני צריכה לבדוק ואתם צריכים טוב, טוב להתרחץ. היו שם מקלחות, היו מים חמים, והיתה חגיגה שלימה. בילינו שם יום שלם במקלחות, הסתרקנו, שכחנו אוכל והכל. אחרי 3-4 ימים השעמום היה גדול, הבטלה התחילה להציק לנו. לצאת, ללכת – לא ידענו שפה, כשהלכתי חזרתי חולה, כי ראיתי חלונות ראווה והורים הולכים עם ילדים וקונים גלידה והשמש זורחת והחשמלית נוסעת ואנשים קונים, ואנשים יושבים בבתי קפה ובמסעדות, רק בשבילי העולם נגמר, רק לי לא היה מקום בעולם הזה, רק אני הייתי תלושה כמו מחברת, זרוקה וקרועה – לא יכולתי, זה השפיע עלי, ולא רציתי ללכת. אבל אמרתי: אני רוצה ללמוד. אם אני נשארתי בחיים אני רוצה ללמוד. ארגנו משהו. אבל איזה לימודים? היינו מעט ולא היו מורים, אז הם שם כנראה שהעירייה או ממשלת צ'כיה שהיתה מאוד ליברלית כלפינו. זה היה כנראה בי"ס מעבר. באו לשם לא רק ילדים יהודים, באו לשם גויים שנפלטו מהלימודים הסדירים. הקבוצה לא הייתה לרוחי, אבל אמרתי: אני אלמד. קודם כל צ'כית, פולנית. התחלנו ללמוד כתיב. אחרי זמן קצר אמרתי לאחותי: תראי, אני לא יודעת מה אני עושה פה. אני למדתי היסטוריה פולנית, אני למדתי גיאוגרפיה פולנית, עכשיו אני צריכה ללמוד היסטוריה צ'כית, על מסריק וכולי? זה לא שלי, אמרתי, זה אפילו לא בגד עלי, ואני מחפשת עור, לא בגד, אני מחפשת משהו ששיך לי, אנחנו הרי רוצים לנסוע לאיזה מקום שנוכל... לפלשתינה – אז עוד לא אמרו ארץ ישראל, אמרו "ארץ". אז היא אמרה: אז אל תלכי ללימודים. לא הלכתי יום אחד, יומיים וכנראה שהם התעניינו לאן נעלמתי, כי שם היו הרבה שתפסו אותם בגניבות, אלה שנפלטו. זאת לא הייתה חברה. ראיתי: מה אני עושה פה. בא אחד ובא אדון ברקוביץ הזה, שזה היה הבית שלו, שהוא היה יהודי טוב, והוא קרא אותי אליו לחדר, לחדר כמו משרד. אני מאוד נזהרתי לא להיכנס ליחידות, לא היה לי אמון באנשים, אז אמרתי שאני רוצה שאחותי תבוא אתי. הוא אמר שהוא רוצה לדבר אתי, אז הוא יצא ועמדנו בחוץ ודברנו. למה את לא הולכת, רצית ללמוד ופתאום את לא הולכת. אמרתי: תראה, הכל כל כך זר לי, אני פה נטע זר, אני לא לפה ולא לשם, אני לא יודעת אם אני אשאר פה. הוא אומר: ודאי לא, גם אני לא אשאר. אמרתי: אתה רואה, אז מה הטעם. אז מה את רוצה? אני רוצה ללמוד יידישקייט, יהדות, אני רוצה ללמוד מה ששייך לי. אני לא יודעת איך זה השפיע. ברגע הראשון חשבתי שהוא כועס עלי. יצאתי – עמדו שם בחוץ בנות שלא הלכו ללמוד. הם האשימו אותי: הכל קלקלת, בגללך עוד יזרקו אותנו משם ונחזור לשם להשטלסקה, ותראי מה שיהיה. פה לכל הפחות היה צהריים, יש שולחן, יש כסא, ואת תראי מה שזה. בינתיים כשאני הייתי רשומה שם, אז נחשבתי לאזרחית צ'כית. קבלתי "נקודות" (מונח בצ'כית), הכל היה שם על נקודות. אז קבלתי נקודות על ביגוד, על אוכל, נכנסתי וקניתי. לא ידעתי כמה אז היא גזרה את כל הנקודות, ונתנה לי בבת אחת קילו לחמניות. שם שקלו את הלחמניות. היה לי שק של לחמניות. באתי הביתה, חילקתי לכולם, ולא ידעו מאיפה, אני לא רציתי להגיד שקבלתי את הכרטיסיות, הנקודות, כי את זה קבלתי בביה"ס, כאילו הייתי רשומה כאזרחית שחזרה (מהמחנות). קבלתי בשביל לקנות דברים, אבל לא היה לנו כסף. היה לנו את הדולרים. אחרי תקופה קצרה... הוא אמרה: טוב, אני אתחיל ללמד אותך. הוא אמר שיעורים כאלה, אז כולם באו והוא לימד אותנו על חגים, על תפילה. אנחנו ידענו יותר ממנו, הוא היה יהודי מאמין אבל היה מתבולל. המלחמה החזירה אותו למשבצת הנכונה, אבל הוא ידע משהו. הוא ראה שזה לא הולך, ואולי הוא התקשר עם מישהו מועד ההצלה, ויום אחד הופיע בחור נאה, גבר מאוד נחמד והוא אסף אותנו את כולנו, הבנים, הבנות היותר מבוגרות, היותר צעירות. אני ועוד אחת שהיתה גם מפולניה, וישיניאבסקה, שנשארה גם עם אחות, היינו באותו גיל, היא הייתה קצת יותר מבוגרת. אני עוד לא הייתי בת 17 רק בדצמבר מלאו לי, כשהשתחררתי הייתי בת 16 וחצי, בגלל זה הייתי ברשימה לאנגליה, כי אני ילידת 28'. הוא התחיל ואמר: אין לנו ספרים ואין לנו מחברות ואין לנו כלי כתיבה ואין לנו מהיכן להשיג, כי אם אני אשיג הכל פה, הרוסים נמצאים והכל צריך לעבור.

ש: באיזה חודשים זה?

ת: ב-פראג PRAGUE, בספטמבר 45'.

ש: ולא חשבת על עלייה ארצה?

ת: כן, חשבנו, אבל היינו קבוצה שהיינו צריכים להתארגן, לעבור את הגבול לגרמניה ומשם... הוא היה ציוני כנראה, היה מועד ההצלה. הוא אמר: אין לנו שום דבר, רק אנחנו נשב ונדבר בינינו. הוא היה פדגוג. הוא הוציא מכולנו מה שיש והתחיל ללמד אותנו קצת עברית, לימד אותנו על הציונות, על אחד העם, על אוסישקין, על וייצמן, על הביל"ויים. הוא סיפר כל מה שהוא ידע. היה מאוד נעים לשבת, והוא הביא במשך הזמן, אני לא יודעת איפה הוא השיג קצת ספרים, קצת ביידיש, קצת בפולנית וקראנו, והוא גם לימד ספרות. הוא היה ידען, הוא לא היה מורה, שהיה יכול להעביר. יש מורים שלא יכולים להעביר את החומר ויש אחד שהוא ידע והוא העביר. הגיע ראש השנה ואני ואחותי אמרנו שאנחנו הולכות להתפלל בבית הכנסת. הלכנו ברגל עד לשם בערב ובבוקר. כשנכנסתי לבית הכנסת נפל עלי מין מורא כזה, מאיזה יד מכוונת, איזה משהו. לא מצאתי לעצמי מקום. היו שם מדרגות לעלות לעזרת נשים והיו חלונות עגולים כאלה. על השיש והעץ של החלונות היו מונחים כל מיני ניירות. אני ידעתי שמבית הכנסת אסור לקחת משהו, אבל ידעתי לקרוא, כי ידעתי להתפלל. מצאתי דף של תפילת הדרך. לא אמרתי כלום לאחותי אבל אמרתי: אני צריכה תפילת הדרך, ולקחתי את הדף הזה אלי. התפללנו שם, תקיעות השופר היו. באו הרבה יהודים. מעניין שראיתי שבפעם הראשונה באו יהודים להתפלל עם רכב, עם מוניות. אמרתי לאחותי: איך זה יכול להיות, בראש השנה באים, מתפללים ויוצאים עם רכב? היו כנראה כמו שהיום (?). התפללנו, ביום כיפור צמנו ובסוכות אמרנו שנלך ל"אלט שול", בטח יהיה מישהו, שם ודאי יש קצת יותר יהודים, אולי מישהו יעשה איזו סוכה, אולי יהיה אתרוג או לולב, בכל אופן כבר היו יהודים שבאו מפולניה, הם היו כבר משוחררים מינואר. הלכנו ברגל בבוקר בסוכות הראשון, לא ידענו בדיוק, כי גם לא היה לוח עברי, רק מפה לאוזן שמענו בבית הכנסת ועשינו את החישוב. ירדנו לשם, ובערב יום כיפור הלכנו שם לבית הקברות. הלכנו לקבר של המהר"ל והוצאנו מה שיכולנו להוציא ומה שאפשר היה להוציא, ואני הסתובבתי בין הקברות כאילו שאני בעיר שלי. פתאום אני שומעת שאחד קורא לי ככה ביידיש: ילדה, איך את מטיילת בבית הקברות? אמרתי: 1/3 מהחיים שלי טיילתי בבית הקברות. זה כבר היה לפנות ערב והוא אמר: את לא מפחדת? אמרתי: לא. הוא כנראה לא היה במחנה, הוא דבר יידיש רצוצה קצת, הוא היה כנראה סלובקי, עם יידיש הונגרית. הוא אמר: את לא מפחדת? אמרתי: תראה, אני חייתי 6 שנים עם מלאך המוות, יום-יום ולילה-לילה, רגע-רגע, ישנתי אתו, אפילו היה לי אתו חוזה, שהוא לא פוגע בי ואני לא אדבר עליו רע. דברתי יידיש טובה והוא אמר: ומה קרה? למה באת היום? אמרתי: מקובל. איבדתי את אחותי, לא ידעתי איפה אחותי, היו שם קברים כל כך צפופים וגבוהים ועצים והיה מלא עשב, ואני כנראה נכנסתי לאיזה מקום, לא היו שבילים. מה שעוד מאוד עניין אותי, היו שם קברים שהיה כתוב בעברית וגם ביידיש – שנפטר כך וכך ועשה זה וזה. שם על הקברים היו כותבים את כל ההיסטוריה. העיקר, אמרתי לו שבאנו לפה להתפלל. הוא אמר: אוי, אתם באתם להתפלל ביום כיפור? הוא שואל אותי: את יודעת איזה חג אחרי זה? אמרתי: כן, סוכות ובסוכות צריכים לברך על הלולב. בזה פגעתי בו, הוא כנראה גם היה שארית אחרונה ואמר: אני מסתובב פה ורוצה באמת לבנות סוכה, לקיים גם את זה, להראות לאלוקים שהיה לו כדאי להשאיר יהודים והיה לו כדאי להיות אלוקים שלי. בסוכות אני נזכרתי בזה ואמרתי לאחותי: בטח תהיה סוכה. הוא הוציא אותי מבית הקברות והלכנו שם לאכול, כבר לא חזרנו לבית היתומים, התפללנו כבר שם "כל נדרי" ולא חזרנו לישון, כי היה רחוק ללכת וצמים וביום כיפור עוד פעם ללכת. אז אמרנו שנישן שם בהשטלסקה(?), זה היה כזה מקום – באת, נשכבת על הרצפה, ישנת, לא שאלו אותך. אם לא היה מקום אז ישבת בחוץ על המדרגות, לא היה על המדרגות – אז בחצר. קראו לזה השטלסקה, זה בצ'כית כמו "הקדש" בעברית. שם גם היה בית תמחוי, כזה מטבח שחילקו אוכל. שם אכלנו בסעודה המפסקת, ביום כיפור הרי צמנו, ובמוצאי יום כיפור היה מקובל בבית הכנסת שנתנו לשתות ואיזו עוגה לשבור את (הצום) וכולם איחלו אחד לשני "שנה טובה" והיו גם עוד איחולים, שלא יחזור מה שעבר.

ש: איך הגעת לגרמניה?

ת: אני אספר על כך. בסוכות ירדנו יום אחד לברך על הסוכה, לא היה אתרוג. חודש ספטמבר עבר, בא אוקטובר ובא קור. בא החורף והרגל שלי התחילה "לנגן" ניגון בכל השיא. קבלתי חום גבוה ויכול להיות שאז גם היה לי ב-טרזיינשטאט THERESIENSTADT. אשפזו אותי ורצו לקטוע לי את כף הרגל ואני בכיתי ולא נתתי. אני אקצר. הרופאים היו חסרי אונים ולא ידעו מה לעשות. אני התעקשתי: בשום אופן לא. אמרתי: אם אתם מורידים את זה אין לי מקצוע, אין לי הורים, אין לי כסף, אין לי שפה, אין לי אזרחות – תהרגו אותי, לא רוצה. כל פעם התעלפתי, איבדתי את ההכרה מזה, והאחיות היו מאוד טובות אלי וגם הרופאים – היו רופאים צ'כים שדברו גרמנית ויכולתי לדבר. באותו בית חולים אישפזו גם שבויים רוסיים, קצינים, שנפצעו. היו שם אחיות רוסיות. בין האחיות הרוסיות הייתה אחת שקראו לה סוניה, היא הייתה שמנה וגדולה, אבל מאוד אמהית ומאוד טובה, והיא הייתה תמיד באה למחלקה הזאת וכל פעם הרימה את השמיכה להסתכל, ומי שעבר הרים והסתכל. שם פיתו אותי עם אוכל טוב, עם שמנת, עם פירות, האחיות הביאו את הכל. אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם, ויום אחד היא באה ואמרה שאם אני אסכים – היא תרפא לי את הרגל. אמרתי: כן, אני מסכימה, מה איכפת לי. אפילו התרגזתי כל פעם כל אחד בא להסתכל ואמרתי: הרגל שלי זה לא חלון ראווה, תעזבו, אל תרימו את זה, כי הרימו את השמיכה ושמו בחזרה אז זה עשה... היא ריפאה לי את הרגל עם דברים פרימיטיביים ביותר. כשהיא הביאה את התחבושת הזאת, שזה היה שתן של פרה, ושמה, אני התעלפתי, ואח"כ אמרו ששלושה ימים הייתי בלי הכרה, נים-לא-נים. אני כן הרגשתי, אני הרגשתי בפעם השנייה שהיא הורידה ושמה שוב. זה נורא הסריח, לא רצו להיכנס לחדר, אבל כנראה שהרופאים הרימו ידיים והם ידעו מה שהיא עושה. היא חשבה שהם לא יודעים, היא פחדה, בכל אופן לרוסים היה איזה רגש נחיתות בקשר לרפואה, לא היה כל כך מפותח עוד אז. התעוררתי, אמרו שזה אחרי שלושה ימים. באו רופאים, אני עוד הייתי עם חום אבל פחות ושוב נתנו לי סולפה דיאזין, אני לא אשכח את השם הזה ואת הכדורים שלא יכולתי לבלוע מרוב חום; הם מעכו את זה ושמו בתוך מים וזה היה מר. הוא הרים ואמר אליהם בגרמנית: זה כבר לא כחול, זה סגול. אחרי כמה ימים זה נהיה צהוב. אחרי תקופה לא ארוכה – אף אחד לא היה, זה היה בערב, לקחתי אומץ ואמרתי – כשהרמתי את הרגל כבר לא דקר לי כמו שזה היה דוקר. אמרתי: אני אנסה להוריד את הרגל מהמיטה. התיישבתי, הייתה לי סחרחורת מכל החום וכל זה. התיישבתי והורדתי את הרגל ולא דקר. זה היה עם תחבושת. קמתי קודם על הרגל השמאלית – זאת הייתה הרגל הימנית, ודווקא הרגל השמאלית לא כל כך חזקה, כי אני ימנית. החזקתי וניסיתי לדרוך על הרגל, והנה, אני יכולה לדרוך. זאת הייתה שמחה: נתתי צעקה, הם באו כולם בריצה, חשבו שאני נופלת, ואמרתי: לא, אני רוצה ללכת. בא רופא ואמר כמו שאומרים לילדה קטנה: טוב, בואי, נראה אותך, גיבורה. ואני הלכתי. צלעתי, כי התחבושות – הצליעה שלי הייתה הרבה שנים. אח"כ רופא אחד אמר שפשוט הרגלתי את עצמי לצלוע. היה רופא אחד מבני-ברק שאמר: את חייבת ללכת ישר, את הרגלת את עצמך... היה נדמה לי שאם אני אדרוך חזק – זה שוב... והרגל שלי נרפאה ואני חזרתי ל(לא ברור), אחותי באה ולקחה אותי, הם נתנו לי שם בגדים אחרים. למחרת בא שליח אחד מארץ ישראל ואמר: בנות, חבר'ה, עוד יומיים אנחנו עוברים את הגבול לגרמניה. הוא הכין אותנו: תדעו לכם, אנחנו צריכים לגנוב את הגבול, הרוסים עושים קשיים, לא נותנים לעבור, לא נותנים רשיונות, ואנחנו פה לא ליגאליים וניסע דרך פילזן. תתלבשו טוב. אצלי הרגל נרפאה, ושוב ללכת. נסענו אחרי 3-4 ימים, הוא הביא לנו אוכל ועשה סלקציה, רק תיק קטן לקחת; אם כבר הגעתי לכמה דברים, אז הוא אמר: לא, לזרוק, אי אפשר לסחוב כל כך הרבה, רק תיק קטן שמתאים לגב, בידיים שום דרך, בידיים הוא נתן מקל. אנחנו התלבשנו חם עם כל הבגדים שהיו לנו אחד על השני, והוא הביא אותנו בדרכים-לא-דרכים לתחנת הרכבת, כי גם אסור היה לראות שהולכים קבוצות, קבוצות. נסענו עד פילזן. פילזן הייתה עיר של גבול. כשאני אמרתי לו שיש לי (בעיה) עם הרגל הוא אמר: אל תדאגי, אני אקח אותך לקרלסבאד – בצ'כיה זה קרלוויווארי, שם תעשי אמבטיה – הוא הבטיח הרים וגבעות, וזה לא היה ככה. באנו לפילזן, ירדנו, כי עוד תחנה זה היה הגבול ולא היו לנו ניירות. הוא הוריד אותנו קודם, תחנה לפני, והלכנו בדרך-לא-דרך, דרך יער והגבול מצ'כיה לסודטים, לעבור ל-מינכן MUENCHEN בגרמניה זה הרים. אני שוב הרגשתי את עצמי, ואמרתי: אסירה כבר הייתי, חולה כבר הייתי ועכשיו אני פליטה, עכשיו הרגשתי את עצמי שאני פליטה, ששוב אני גונבת, שוב אני ברחוב בין שמיים לארץ, שוב אין לי איפה לשים את הראש, ואמרתי לו: למה הבאת אותי לשם, שם הייתי נשארת, שם בכל אופן הייתה מיטה, הייתי עם אנשים. ושם כל רגע, הלכנו נניח 10 מטרים, ולשכב, לא לדבר, צריכים להתעטש – לי היה שיעול יבש הרבה זמן אחרי המלחמה מהריאות. הוא נתן לי טפמון שאני אחזיק עם היד, שלא ישמעו. חיכינו עד שהמשרות ילכו לשם ועברנו, ועוד פעם ועוד פעם. בסוף זכינו להגיע, עברנו את הגבול והלכנו ברגל עד מינכן MUENCHEN. הוא אמר שמחכות לנו משאיות, אבל כנראה שלא יכלו לבוא. הגענו ל-מינכן MUENCHEN והוא אמר: מינכן MUENCHEN זה המקום של האנטישמיות, הערש של הנאצים – לא להתבלט ולא ללכת, ולא, ולא... אבל היו עוד בנות ואמרנו שחייבים ללכת לשתות משהו, אנחנו קפואות. הוא הלך, השאירו אותנו עם אחד שישמור והוא הביא קנקן של מים חמים. אח"כ התברר שאלה היו מים חמים מאיזו מסעדה שבחוץ היה ברז שהיו בו מים חמים. מאיפה הוא לקח את הקנקן? אולי היה לו. היו צריכים לבוא לקחת אותנו. חיכינו שם באיזה מקום שנפש חיה לא עברה, איזו שממה. הוא אמר שאם נלך לקראת המשאיות נצטרך ללכת יום שלם ולא היה לנו כבר כוח, וחיכינו בחוץ הרגל שלי התחילה שוב – הקור דקר לי. בסוף הגיעו שתי משאיות. העלו אותנו שוב על המשאיות כמו במלחמה, שוב בלי ספסלים, בלי... עם ברזנט למעלה, וסגרו אותנו עם הברזנט, שלא ישמעו אותנו, שלא יראו אותנו. סוף, סוף אחרי נסיעה ארוכה הגענו ל-גרייפנברג(?) – בניין מאוד יפה, מסודר בפנים, זה היה בניין של ההיטלר-יוגנד.

ש: איפה זה היה?

ת: זה בין לנדסברג אם-לך, לא רחוק מ-לנדסברג, לא רחוק מסנטו-טילי(?) ובערך 40 ק"מ מ-מינכן MUENCHEN. בכל אופן זה ב(לא ברור). הבניין היה יפה, זה היה כעין קמפ צבאי. קודם הלכתי לראות אם יש מקלחות – היו מקלחות עם חרסינה עד למעלה וסבון, הכל היה טוב, ארון מלא מגבות ומטבח גדול. הייתה שם כבר קבוצה והם קבלו אותנו יפה עם תה ועם סנדביצ'ים. היה ערב, היינו עייפים ורק רשמו את השמות. היה שם הג'וינט והאונר"א, שתרמו ונתנו.

ש: מאיפה את עולה, מגרמניה?

ת: מגרמניה הגענו לצרפת.

ש: לאן בצרפת?

ת: קודם ל-מרסיי MARSEILLE ואח"כ לה-סיוטה LA CIOTAT.

ש: באיזו אנייה?

ת: "לטרון". זאת הייתה אנייה – הייתה פה "השבת השחורה", כשאסרו את כל... והכניסו אותם ללטרון ונתנו לאנייה (את השם), נגיע לזה.

ש: באיזו שנה עלית ארצה?

ת: ב-47'. בגרמניה התארגנו, אני ואחותי קבלנו חדר, היה חדר עם שתי מיטות, זה היה מסודר, יפה, עם שמיכות. פתחנו את העיניים, היו ארוחות מסודרות, עשינו לבד את הניקיון – זאת הייתה מעין הכשרה כזאת. הבחורים, הגברים עבדו בגן ירק שהיה בחוץ. אבל שוב, כמה ימים – שעמום: לא לימודים, לא עבודה, לא תעסוקה, לא שיחה, ואם דברנו, אז דברנו על כל מה שעברנו. הביאו לשם גם קבוצת ילדים אחרי יומיים-שלושה, שהחביאו אותם במנזרים, 8-9 ילדים.

ש: מה את עושה בכל הקומפלקס הזה?

ת: הביאו את הילדים האלה והילדים היו אגרסיביים ובכו. מינו אותי בתור מדריכה. הייתי שם עם הילדים והם סיפרו, חלק מהם ידעו רק פולנית והיו חלק שלא רצו להוריד את הצלב. באה אתם גם מדריכה, אבל היא לא הייתה כל כך סבלנית. אח"כ התברר שהיא הייתה גויה, היא עזרה להציל ילדים. הילדים האלה לא ידעו את השמות, היו להם שמות פולנים וחיפשו אולי נשארו ילדים, אז כל יום היינו צריכים להוציא מהם איזה סיפור, לבנות את ה... כדי לחפש את ההורים. היה מקרה שבאה איזו דודה במיוחד מברזיל לקחת את הילד, והוא צעק בפולנית: את לא דודה שלי, כי לדודה שלי היו צמות פה, ועכשיו היא התבגרה ולא היו לה והוא לא רצה ללכת, לא רצה לנסוע. התעסוקה הזאת לא נתנה לי סיפוק, אני בכל זאת רציתי ללמוד, אני רציתי לדעת. שם הייתה ספרייה גדולה, אבל הכל ספרים בגרמנית. ידעתי לקרוא בגרמנית, קראתי "מיין קאמפף", קראתי את "היהודים במזרח אירופה" (השם נאמר גם בגרמנית). הוא כתב שם שאם הוא יכניע את יהודי פולניה – ליהודי פולניה היה שם שהם יהודים גאים – אז הוא יכניע את כל יהודי אירופה, וכולם יהיו לצידו. אז שוב התחלנו לחפש מישהו, ולא רק אני הייתי לא רגועה. הרבה בנות היו לא רגועות, כי בכל אופן באנו מבתים מסודרים ורצינו לדעת, ורצינו ללמוד עברית – כל אחד אמר: נדע עברית, נבוא לארץ, נוכל ללמוד, נוכל ללכת ללמוד. המטרה שלי הייתה ללמוד. אחותי אמרה: את תלכי ללמוד; הפסדת את השנים האלה – תשיגי. היא תלך לעבוד, היא אמרה, ויש לך זמן להתחתן. היא הייתה יותר מבוגרת ממני, והיה לה כבר שם בחור, שהם החליטו ביניהם. יום אחד בא מורה אחד, הוא הציג את עצמו שהוא מורה ושהוא מ-ביאליסטוק, והוא התחיל. השיעור הראשון שהוא התחיל ללמד אותנו, הוא לימד אותנו את "על השחיטה" של ביאליק – שוב הסבל, שוב... הבנתי את העברית: "קום ושחט, ערפני ככלב" – שוב הכניעה הזאת. ככה יום אחרי יום דברים כאלה. יום אחד קמתי ויצאתי מהשיעור. למחרת לא הלכתי לשיעור. הייתה שם חצר וישבתי עם מחברת ועפרון וכתבתי לי אותיות בעברית ובצד שני בפולנית, כמה דברים. היה לי את ברכת הדרך והעתקתי משם משפטים. הוא בא ושאל אותי למה עזבת את השיעור ולמה לא נכנסת לשיעור. הוא שאל אותי בכזאת רצינות ובכזה טון, שחשבתי בליבי: אני לא אגיד לו שקר, אני אגיד את האמת. אמרתי לו: תראה, אם אתה היית חניך של יאנוש קורצ'ק, היית מבין אותי. הוא לא היה פדגוג, הוא היה אולי מורה, הוא היה יכול להעביר שיעור, אבל לא הייתה לו גישה אלינו, הוא לא יכול היה לעורר בנו את הרצון להשתלב ללמוד, הוא היה כזה יבש. הוא ישב אתי ודבר ורק רצה שאני אספר לו ואני אספר לו, ואני אמרתי: אני אספר לך משהו ואתה תספר לי משהו. התברר שהוא התחבא ביערות והגיע ואמר שפעם הוא היה מורה. הוא אמר: נכון, אני לא מחנך. בתור מורה ב-ביאליסטוק לא הייתה לי גישה, אני מעביר את השיעור יבש, איפה שהוא הולך. למחרת הוא עזב והשאיר בשבילי מכתב במזכירות. המזכירות לא נתנה לי מיד את המכתב, הם גם לא פתחו את זה, הם שמו את זה, וזהו. ואנחנו נשארנו בלי, ואני פחדתי להגיד ולספר על השיחה ועל מה שאני אמרתי לו, כי אולי מישהו כן רצה ללמוד? תמיד חייתי בשני עולמות: להגיד, לחפש את האמת, לדרוש – ולפחד מהאמת. היה בי כמו שני יצורים שרקדו בגופי. פעם אחת אחת עשתה סדר במזכירות בכל הניירות ומצאה את המכתב ונתנה לי. היא חשבה שאולי זה מכתב שמצאתי משפחה. אני פתחתי את המכתב לא בנוכחותה ולא בנוכחות אף אחד והיה כתוב שם: הרבה למדתי, איך מעט אני יודע, וסליחה. לא רציתי להראות את המכתב הזה לאף אחד. בהתחלה לא הבנתי את כל זה, אבל אח"כ קרעתי את המכתב, כי פחדתי שיאשימו אותי בזה שהוא עזב. בכל אופן היינו קבוצת ילדים, ופה היה רק מדריך אחד, חיים מרוקו, מבוגר. הבנים השתוללו, הם לא ידעו, לא היה להם כיוון בדרך. היו שיחות – פעם נעימות ופעם לא נעימות. אני לא יודעת מה שהיה. אני המשכתי להיות מדריכה ואמרתי לילדים: לא רק מדריכה, נתחיל ללמוד. לימדתי אותם מה שלימדתי את עצמי. לפנה"צ קניתי פה, אחה"צ מכרתי פה. פה למדתי כמה מילים, ופה נתתי... יום אחד בא אלינו זוג. אני לא יודעת אם הם היו זוג, אבל גבר ואשה. הם היו מ-וילנה WILNO שניהם. לאשה היה מין מגנט כזה, טובת לב, שהיא הקרינה מעצמה. היא לימדה אותנו, זה בדיוק היה שוב חורף 46', ערבים ארוכים, אבל היה שם חימום, היה טוב. היא התחילה ללמד אותנו כל מיני סיפורים שהיא הוציאה כנראה מאיזה ספרים – סיפורים על ארץ ישראל, על הבילויים, על החלוצים, על כיבוש הארץ, דברים מהתנ"ך, על הברכה שיש בארץ – שיש עכשיו שממה. היא הייתה אשה שהאמינה, דתייה. אבל הברכה, שכשהיהודים יבואו לארץ אז תהיה הברכה, ומהברכה שלנו גם הגויים יהנו, גם הערבים יהנו. אז אני שאלתי שאלה: אז למה לא נותנים לנו לבוא לארץ, הערבים צריכים להיות שמחים שאנחנו באים, הם יהנו מהברכה שלנו? אז היא אמרה: שעד שתבוא הגאולה הגויים והישמעאלים יש להם מוחות סתומים, הם לא קולטים מה היהודים תורמים. היא התחילה לספר על איינשטיין ומנתה יהודים שקבלו פרס נובל. אלה לא היו לימודים מסודרים. בעלה (או לא, אני לא יודעת אפילו אם הם גרו בחדר אחד) הוא לימד אותנו עברית נטו. כל יום לימד אותנו 3 שעות עברית נטו. הייתה לו שיטה כזאת, שהוא כתב משפט ואנחנו קודם כל הבנו את המשפט, הוא הקריא לנו, וכל אחד היה צריך להבין כל מילה ואיך לכתוב, ואח"כ היינו אנחנו התלמידות והתלמידים צריכים לנתח את המשפט ולפי המשפט הזה היינו צריכים לבנות עוד משפט, כמו שאומרים באנגלית ANOTHER SENTENCE, אבל השני היה צריך להיות קשור לראשון. אז אם הוא נתן משפט שמישהו עשה למישהו טובה, אז היינו צריכים לבנות משפט שהטובה התבטאה בזה וזה וזה שעשה לו טובה שמר לו טובה בחזרה ובבוא העת החזיר לו טובה, ככה בנינו. זה היה מאוד מעניין. הוא העלה אותנו קצת בדרגה וממנה למדנו סיפורים אחרים וידע בקשר לעם ישראל.

ש: כל זה הביא אתכם למודעות לעלות ארצה?

ת: קודם הייתה לנו (מודעות), הרי עברנו, רצינו, זה היה קיבוץ "נוחם", באנו בדרך ארצה. "נוח"ם" זה "נוער חלוצי לוחם". זה היה לא מפלגתי – היו שם מ"הפועל המזרחי" והיו שם מהמערך, היה אוסף, לא רצינו מפלגה.

סוף צד ב' בקלטת שלישית

קלטת רביעית, צד א

ש: היום י"ב בכסלו תשס"ג. המשך הראיון עם גב' שרה רובין.

ת: בקיבוץ גרייפנברג(?, לא מופיע ברשימה) היינו תקופה מסוימת, אני לא זוכרת בדיוק כמה. סוף-סוף העבירו אותנו לצרפת ומשם אמורים היינו לעלות לארץ ישראל. ז"א קצרנו את הדרך, כבר חצי דרך עברנו, היינו כבר על יד הים. בצרפת הגענו לעיירה לה-סיוטה LA CIOTAT. שיכנו אותנו שם באיזה בניין שהיה לא מרוהט, לא מיטות ולא שום דבר, קבלנו את זה באהבה, ראינו את היחס. חשבנו שאו-טו-טו אנחנו כבר נוסעים לישראל. כל פעם שאלנו: איפה האניות; חשבנו ים, אז צריכות להיות אניות, ולא ראיתי שום אנייה. המדריך, כל פעם ששאלתי אותם מתי יבוא אניות, מתי נוסעים, אז הוא ענה לי ביידיש: נישטו שיפ, אין אניות. יום אחד ירדתי, היה שם מפרץ מאוד יפה ומים צלולים וים – לא ראיתי עוד אף פעם ים, אז רציתי פשוט מאוד רק להכניס את הרגליים למים. ראיתי מרחוק שתי אוניות. חזרתי מהר בריצה ואמרתי: הנה, יש שתי אוניות ואנחנו יכולים לנוסע. הוא הסתכל עלי ואמר: כן, אנחנו ניסע, הרגיע אותי. הייתה לי קדחת נסיעות, רק להגיע. חשבתי שאני עולה על האנייה ואני כבר עושה קפיצת דרך ואני מגיעה לישראל והכל טוב ויפה – כל כך הרבה תקווה הייתה בי, כל כך הרבה רצון, כל כך הרבה אמונה, שחשבתי: הנה, זהו זה. הגיע היום המיוחל הזה והכינו אותנו ולקחנו את הכמה דברים שהיו שם, כי השהייה ב-לה סיוטה LA CIOTAT לא הייתה נעימה – לא היה אוכל, לא ירקות, לא פירות, וכל יום רק הלחם. אמנם הביאו את הלחם, הבאגטים – היום אני יודעת את השם, אז לא הסתדרתי, זה היה בשבילי חדש. זה היה שוב מעבר, שוב נדידה כזאת, כמו שציפורים נודדות, אבל ציפורים נודדות לאיזו נקודה ואני רציתי את הנקודה.

ש: כל התקופה הזאת את מתיידדת עם עוד אנשים?

ת: כן, היינו שם קבוצה שבאה מ-גרייפנברג ובינתיים הגיעו עוד קבוצות. יצאנו מ-גרייפנברג שתי משאיות, אולי היינו 100-120 איש, הגיעו קבוצות מעוד מקומות, זה היה מקום איסוף. הודיעו לנו שאנחנו יוצאים בערב. ירדנו בחושך ולא בקבוצות רק ביחידים. עולים על האנייה, שם האנייה היה "לטרון". האנייה יכלה להכיל אולי 100 איש, היא הייתה אניית הובלה, לא אניית נוסעים. עלינו 550, כך התברר לי אח"כ בקפריסין. בשעה טובה יצאנו. איך שיצאנו האנייה עלתה על שרטון והיא נסעה בשיפוע, "ככה", ואנחנו היינו צריכים לשאוב את המים עד שסתמו את החור הזה, ולחזור אי אפשר, לא חוזרים, כי פחדנו שגם הצרפתים יתפסו, הכל היה אי-ליגאלי. נסענו, הטלטלנו, ולמזלי הרע חליתי במחלת ים. זה היה מאוד קשה, הקאתי. המיטות היו ב-3 קומות, אי אפשר היה לרדת, למטה היו מים, אוכל לא היה, חילקו כמה ביסקוויטים כל יום וקצת מים. עבר, התאוששתי קצת ומאוד הייתי צמאה. אמרתי לאחת: אני חייבת קצת מים, אז היא אמרה לי: תעלי על הסולם ושם יש חביות, אבל האנייה הייתה בשיפוע, איך אפשר היה... עליתי למעלה והיה שם אחד שנראה היה לי שהוא הקברניט, שמן, גדול, והוא דבר ספניולית. החברה הזאת שאמרה לי : והחברה הזאת שאמרה לי תעלי למעלה, שאלתי אותה: איך אני אגיד לו "מים", אז היא אמרה לי: תגידי לו "קרס אאור", בספניולית, שאת רוצה מים. אני אמרתי לו את זה, הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח והראה על עם האצבע "שם". אני ניגשת לחבית, אז יש ברז. חשבתי שמהחבית יצא יין, אבל פתחתי ובאמת יצאו מים, וככה ידעתי את הסוד של המים. נסענו על הים 16 יום, זה היה סיוט. אני אמרתי אח"כ כשבאתי לארץ, שאם הים כל כך אכזב אותי, אני לא רוצה כבר לראות את הים. זה אכזב אותי שהיתה סערה, זה היה בחורף. הגענו לחיפה, מרחוק רואים את הכרמל. השמחה הייתה גדולה, אבל פתאום ועד ההצלה אמרו מיד לרדת וכיסו את כולנו עם ברזזטים, ושנגיד שנוסעים ל-ליסבון, שמביאים חומרי גלם, שלא נגיד את המילה. "לטרון" הם שמו כשהגענו כבר למים הטריטוריאליים בחיפה. היה קרב, זרקנו מה שיכולנו, צעקנו, לא רצינו. פתאום שתי משחתות מלחמה של האנגלים נסעו לשני צידי האנייה. על האנייה הזאת, על ה"פיילה" הזאת הם הטילו שתי משחתות מלחמה והם כאילו כיווצו את האנייה. עלו אנגלים, קודם כל הם שפכו מים ועשו גז מדמיע, לא ראינו. הם עלו והתחילו עם המקלות שלהם, כי כל אחד הלך עם כזה מקל מתחת לבית השחי, להעביר אותנו לאנייה שלהם. התעקשנו, לא רצינו. היה קרב וכמה נפצעו והיו כמה נשים בהריון, אז בקשו שיורידו אותם – גם את זה הם לא רצו, הם היו מאוד אכזריים. צעקנו "נאצים" וכל זה. בסוף הם הסכימו שיורידו אותנו בחיפה, שלפחות נדרוך על ארץ ישראל. ירדנו לחיפה ובנמל חיפה העלו אותנו על האניות. אז גם, הירידה בחיפה הייתה כל כך בהשפלה, שוב חזר אלי הכל: הערבים עמדו והסתכלו ומהישוב לא יכלו לעזור לנו; אני חושבת שכן הגניבו את מישהו. היו לנו כמה פצועים ופצועים קשה. השאירו אותם פה, כי הם גם ירו אש חיה. אחד נפצע קשה והם השיארו אותו, אני לא יודעת עד היום מה קרה לו. הם העבירו אותנו לקפריסין. זה לא לקח הרבה זמן, כמה שעות. אני מוכרחה להגיד, שאני מתוך כעס, מתוך נקמה – היו שם צלחות קרמיקה וספלים שרצו לתת לנו לשתות, אני שברתי כמה, מהכעס הזה. אחרי כמה שעות הגענו לקפריסין, זה כבר היה ערב. לכל אחד הבגאז' שהיה, איזה תרמיל, הם אספו ביחד בבטן האנייה. כשהגענו ל-פמגוסטה, הם העבירו אותנו שוב במשאיות למחנה, שוב גדר תיל, שוב מחנה, שוב מגדלי שמירה, שוב הכל חוזר על עצמו, ושיכנו אותנו באהלים. זה היה בערב. כל אחד שאל על הדברים – הם שפכו את כל הבאגאז' - מבטן האנייה הם העלו את זה על משאיות והם שפכו הכל במקום אחד באמצע המחנה. הכל התערבב, הכל נפתח. לקחת של אחרים – לא רציתי, גם לא יכולתי, למה שאני אקח. את שלי לא מצאתי – כבר הייתה לי מברשת שיניים, הייתה לי מגבת, היה לי סבון, היו לי כבר דברים אלמנטריים בחיים שלי, שאני צריכה וקצת ביגוד – הכל שוב הלך לאיבוד, בערבוביא שלימה. איבדתי נעליים. יצאתי שוב עם כלום. זה היה "שוק" אמיתי – לא רק לי, לכולם, לא תיארתי לי שהעולם נשאר עדיין כל כך אכזר. אחרי כל מה שהאנגלים ראו, שראו את זה כשהם שחררו את ברגן-בלזן BERGEN-BELSEN, הם ראו את כל זה, ולהיות כל כך אכזרים – אמרתי: הנה, ההיסטוריה שוב טופחת לי בפנים, ושוב אין בשבילי מקום בעולם. נכנסנו לאהל, היינו 9 בנות באהל. באותו לילה ירד גשם, מבול, ורוח, והאהל התמוטט עלינו. מצאנו את עצמנו בתוך האהל, נלחמנו אחת בשנייה ולא יצאנו. למזלנו למחרת בבוקר – אנחנו היינו מחנה 63 והיו אנשים שהגיעו לפנינו, היה מחנה 62, 61 ו-60 ולמחרת הגברים באו לעזור לנו, הקימו לנו את האהל וקשרו טוב. האנגלים הקימו וכנראה לא קשרו טוב, והם עשו תעלות מסביב לאהל, שהמים ירדו. למחרת, בקפריסין יש מזג אוויר כמו פה, והשמש זרחה והיה חם והיה טוב, אבל האדמה הייתה בוצית. ככה התחלנו להתארגן.לא היה מים ולא היה במה לשים את המים, לא הייתה קערה. למזלי מצאנו שם בן-דוד במחנה 60 והוא גזר מפח ועשה לנו קערה וארגנו איך שיכולנו, מצאנו מגבת, קודם כל להתרחץ, להוריד את כל הזוהמה של כל הדרך. התחילו תורנויות והביאו לנו מצרכים שאנחנו לא הכרנו אותם, תפוחי אדמה בשקית בתור קמח (אבקה), לא הכרנו, וממש רעבנו. אבל אח"כ מהישוב שלחו לנו חבילות ולמדנו – אני הייתי שייכת לעליית הנוער, לי היה סרטיפיקט, אבל לקחו לי את הסרטיפיקט ונתנו לאשה בהריון ובלאו הכי גם היא הגיעה, אני לא יודעת איך. הם נתנו קווטה, 1500 יהודים בחודש, אז 750 הם לקחו מגרמניה ומהמקומות האלה ו-700 הם לקחו כל חודש מקפריסין, אבל אנחנו היינו שם אלפים בכל מחנה. התארגנו עם לימודים, באו מורים ולימדו אותנו, היו דווקא לימודים מסודרים, ואנחנו בתור ילדים גם השתוללנו שם ועשינו להם כל מיני קונצים. למשל, עשינו בור והדלקנו אותו ושמנו על הבור קופסא של שימורים – תפוחי אדמה היו בשימורים. הקופסא הייתה סגורה, אז זה עשה פיצוץ ואנחנו הסתלקנו מיד, נכנסנו מלמטה לאהלים וכל החיילים באו, כולם רצו, לראות, עשו חיפוש, ויום שלם היו עסוקים, וזאת הייתה הנקמה שלנו. או כשבא הטנק עם המים, אז סתם בזבזנו את המים, לא חשבנו שאח"כ לא נשאר לנו - שיביאו עוד, כך זה היה.

אני אקצר. הגיעה השעה המיוחלת, הגיע התור שלנו לעלות לישראל. רצו לעשות בהתחלה הגרלה, כי היינו יותר מ-750, אבל התנגדנו, אמרנו: לא, לא רצינו שתהיה הגרלה, כי ידענו שבהגרלה יכולים לחלק – היו משפחות, היו הרבה שהתחתנו, אז אמרנו: לא, שיתחילו לקלוט(?), נניח נעשה שורה, מהשורה הראשונה של האהלים ייקחו את האנשים, בלי שתהיה הגרלה, וכך היה, ולמזלי האהל שלי נכנס לקווטה הראשונה. עלינו לאנייה, זאת הייתה כבר אנייה אנושית, נתנו לנו לשתות ותוך כמה שעות הגענו לחיפה. השירה והתקווה – ולא ידענו שעכשיו מעבירים אותנו עוד לעתלית.

ש: מתי הגעת ארצה?

ת: הגענו לפה בסוף אוגוסט 47'. הגענו לעתלית ושם עוד בילינו עוד חודש. שוב גדרי תיל, שוב שמירה ושוב אמרנו שהחלפנו את החליפות שלהם מירוק כזה לירוק זית כזה, כי הם לבשו מדים אחרים, מכנסיים קצרים, האנגלים עם גרבי ¾. כמובן שעמדנו כל הזמן על יד גדרי התיל, לראות אולי יכולים לצאת. לא ידענו שזה לחודש, איש לא הדריך אותנו, חשבנו: מי יודע כמה זמן. פה היה מסודר אוכל, אבל היינו צריכים להתרגל לאוכל. נתנו זיתים, ואני חשבתי שזה שזיפים, אבל זה היה מלוח. היינו מורגלים לחיים נודדים. היינו כ-60 איש בחדר אחד. זה לא היה חדר, זה היה צריף כזה ארוך. אבל שוב בלי לימודים, בלי בידור, העסקנו את עצמנו לבד. בערב הם סגרו את החשמל ב-9. הערב הוא ארוך וב-9 לסגור את החשמל? לא יכולת לקרוא, לא היה ... ישבנו בינינו ודברנו וסיפרנו וסדרנו תוכניות. כל יום היית צריך לעבוד עם עצמך ולעשות תוכנית, להעסיק את הראש בתוכנית ולבקש מאלוקים טיפ-טיפה מזל, כי טיפ-טיפה מזל עם תכנון טוב – זה עבד. רק האמונה שלי באלוקים והתקווה שלי והרצון שלי נתנו לי כוח ועברתי גם את זה. אחרי זה, אחרי חודש, באנו שוב לקרית חיים. היום יש אוכלוסייה בארץ שמספרת שעשו להם די.די.טי. – לי עשו את כל זה, לקחנו את זה בקלות, את הדי.די.טי ואת כל זה, אמרנו: עוד שיגעון של האנגלים. צחקנו על עצמנו. מתי יהודים צוחקים על עצמם? כשרע להם. היה הומור עצמי, אמרנו: שיגעון של האנגלים עם ה-די.די.טי. לא ידענו מה זה, אמרנו: הם יורים קמח, אין להם כדורים. לקחנו את זה... בסוף גם מקרית חיים יצאנו. בקרית חיים כבר הכינו אותנו, שאלו מי רוצה ללכת – היו כאלה שהלכו לקיבוצים, למושבות, לעליית הנוער, ללימודים. כל אחד, כמובן, רצה ללכת לתל-אביב, ידענו רק תל-אביב או ירושלים. אמרו לנו שכפר-סבא זה לא רחוק מתל אביב. הייתי עם אחותי, ואחותי עמדה לפני נישואין, היה לה אחד שהם החליטו. אמרנו: נלך לכפר-סבא, מה יכול להיות. הלכנו לכפר-סבא והעבירו אותנו לשם במשאיות סגורות. היום אני יודעת שזה כדי שהערבים לא יראו שבאים יהודים, כשכבר היינו ליגאליים. בקרית חיים אנשים שינו את תאריכי הלידה והתחילו לשנות את השמות, הייתה פרוצדורה מאוד ארוכה, זה לקח ימים. לקחו קבוצה של 20-30 איש וזה לקח ימים. כל יום היינו צריכים להתייצב במשרד, עד שרשמו ועד ש... ובינתיים חיפשנו ברשימות שהיו אצלם, אולי מישהו הגיע. באו לבקר אותי אנשים שהגיעו לפני שהיו לנו קשרים עוד בגרמניה, וטווינו תוכניות, כל אחד סיפר שפה יש בית חלוצות ופה אפשר להסתדר. בקיצור, הגענו לכפר-סבא וקבלנו אכסנייה. הייתה שם איזו מין אכסנייה וקבלנו פינה בחדר, 2 מיטות, מין חצי חדר. הייתה שם אשה אחת ותיקה, מאוד נעימה, היא נתנה קורס לכמה בנות לראות איך מדליקים פתיליה, והיא הראתה איך עושים עוגה בסיר – זה היה חדש בשבילנו, איך עושים עוגה ב"סיר פלא" ואיך יש פתיליה עם 2 להבות ויש פתיליה עם להבה אחת, ושאסור לשים נפט כשהפתילייה דולקת. היא התחילה ללמד אותנו א-ב של החיים בישראל. שאלנו מה עם עבודה והיא אמרה: יהיה... אני אחרי יומיים יצאתי לעיר, אמרתי: אני אחפש עבודה, צריכים משהו. הלכתי – כפר סבא הייתה מאוד קטנה, אני זוכרת, והיה שם ביח"ר של קרח באמצע. התחילו לבנות שם את בית החולים – לא בי"ח מאיר, קודם היה בי"ח קטן, רק ליולדות. התחלתי לשאול כל אחד אם צריכים עבודה. שאלו אותי ביידיש: ילדה, מה את יכולה לעשות? לא הייתי גיבורה, לא הייתי גבוהה. אמרתי: הכל, יש לי שתי ידיים טובות לעבודה, מה שאתם רוצים. איך שאני יושבת שם, אחת אומרת לשנייה: אולי היא תלך לשם... היו שם מעונות של ילדים שלמדו בפנימיות, אבל אלה היו ילדים – אני לא יודעת אם היו להם הורים. שאלתי איפה זה והם אמרו: תלכי פה ישר, תשאלי איפה שבונים את בית החולים. זה היה ללכת כמה שעות והגעתי שמה ונכנסתי. עבדו שם בנות שכבר היו בשואה, מרומניה, מצ'כיה, ושאלו אותי: מה את רוצה. אמרתי ששלחו אותי לעבוד פה, לא שאלתי אם יש עבודה. מי שלח אותך? לא ידעתי להגיד, אמרתי: אני לא יודעת, אנשים טובים שלחו אותי. שאלו אותי: תהיי מוכנה לעבוד בלילה? אמרתי: כן, גם בלילה. אמרו: טוב, אז את נשארת. אבל אני הייתי צריכה לחזור ולהגיד לאחותי שמצאתי עבודה. אמרתי להם: אני חייבת לחזור. אז היא אומרת: אז בלילה לא תבואי כבר – לא שמתי לב שזה כבר מחשיך. אני לא יודעת איך, מישהו הביא אותי יותר מהר, אני לא זוכרת. חזרתי לשם ולא שאלתי אפילו כמה שישלמו לי, לא שאלתי מה העבודה. שם היו ילדים קטנים שבלילה התעוררו או בכו ורצו מים ואני הייתי צריכה לשמור. הייתה שם עוד בחורה שגם לה היה צד אחד ולי היה צד אחד של הילדים. היו שם ילדים די קשים, ילדים אגרסיביים, ילדים שכנראה סבלו הרבה, ואני הזדהיתי אתם והתחלתי לספר להם סיפורים. בבוקר רציתי ללכת, כי עבדתי לילה, ושאלתי מתי אני צריכה לבוא. הם אמרו: לא, את תאכלי פה ארוחת בוקר יחד עם הילדים ואת צריכה להכין לילדים ארוחת בוקר. מהמטבח נתנו לי חלק: לחם, גבינות והיו צלחות של אמאייל, לא שבירים, והכנתי להם. היו ילדים שהיו מאוד רעבים, ראיתי שאלה היו ילדים מורעבים, והיו ילדים לא כל כך. יחד אתם אכלנו וסיפרנו סיפורים. הילדים מאוד נקשרו אלי מהיום הראשון, וכשרציתי ללכת היו כאלה קטנים שפרצו בבכי ולא נתנו לי ללכת. נכנסתי למזכירות ושאלתי אותה מה עלי לעשות. היא אמרה: אל תסתכלי על הבכי שלהם, הם רגילים לבכי, תלכי. זה מאוד נגע לי ללב – מה זאת אומרת רגילים לבכי? פתאום ראיתי את עצמי: מה זאת אומרת, החיים האלה, הבכי זה לחם חוקי. אמרתי לה: תראי, כמה שאת תשלמי לי, לי לא איכפת, אני נשארת פה עם הילדים. היא אמרה: אבל איך את תהיי ערה בלילה? אמרתי: כשהילדים ילכו בצהריים לישון גם אני אלך לישון, וזה יספיק לי, אני רגילה לא לישון בלילה. זה כנראה שבר את המחסום של הזרות, והיא קלטה שאני לא סתם נפלתי פה, לא באתי סתם מאיזה זבל, אני באתי עם רגשות, אני בן-אדם שיש בי משהו ואני יכולה לתת משהו. שם הסתדרה העבודה. עבדתי, הילדים התרגלו והייתי הולכת אח"כ. אבל אני לא ראיתי בשבילי שם עתיד, אז אמרתי לאחותי – ידעתי שבבני-ברק – ואנחנו היינו דתיים – יש בני עירי, אנשים שבאו לפני המלחמה. אמרתי: את יודעת מה, אני אסע לבני-ברק, וידעתי שבבני-ברק יש "בית חלוצות" של "הפועל-המזרחי", של "פועלי אגודה". אמרתי: אני ארחרח שם, אבל על מנת שלא להפסיד את מקום העבודה, תלכי את לעבוד שם. היא כבר מצאה עבודה בתור מגהצת, אבל זה היה לפי שעות, וכל הזמן גרנו עוד באכסניה הזאת, והבית היה שתי המיטות, הכל היה על המיטות. לי ואחותי נשאר (המנהג) של לאגור אוכל – היא הייתה אוגרת לחם ושמה מתחת למיטה, שיהיה. אני באתי לבני-ברק, מצאתי אותם וסיפרתי, הם הכירו אותי מהבית והם אמרו: תלכי לשם ושם תמצאי את המקום שלך. ירדתי, זה היה אחרי בני-ברק, בזכרון מאיר, פעם זה היה רחוק. הייתה שם מנהלת אחת וסיפרתי לה את התולדות, מאיפה שאני והיא אמרה: את יכולה להיכנס פה, אבל אם תתאימי את עצמך לחיים פה את נשארת פה. אמרתי: אני למדתי בבית-יעקב. חזרתי בחזרה לכפר-סבא, לקחתי מה שיכולתי לקחת ואחותי נשארה בכפר-סבא במקום הזה והיא עבדה שם עד שפרצה המלחמה, מלחמת השחרור, כלומר, כמעט שנה. אני הייתי בבני-ברק. איך שבאתי לפה – היה לי מזל לעבודה, למחרת קבלתי עבודה. הייתה פה פירמה אלף של סריגה ונכנסתי, שאלו מה אני יודעת, ואמרתי: מה אתם צריכים? הוא אומר: הוא צריך גזרנית. אמרתי: אני יודעת, אני אגזור, מה יכול להיות? תגידו לי. ראיתי שהיו תלויות גזרות, אז תיארתי לי שלא גוזרים סתם, שמים את הקרטון וגוזרים, אז אני יכולה. עבדתי שם כמעט כל החורף. חגגנו פה את החגים בארץ ישראל וזה היה ראש השנה, יום כיפור, וזה היה כמו שפעם חגגתי, בבית הכנסת, מביאים אוכל כשר והכל טוב. ואני עבדתי שם והרווחתי טוב, הוא מיד שילם לי טוב. עוד לא הייתי נשואה, הוא שילם לי מאוד טוב. יחד עם זה בעבודה הזאת התעוררו בי השורשים שלי, של הסוחרים, אני בת של סוחרים. אמרתי לו: אחרי העבודה תן לי קצת סחורה, תן לי חבילה ואני אלך ואמכור לך. בהתחלה כנראה הוא היסס, אולי הוא חשב שאני אקח ואני אברח ואני כבר לא אחזור. הוא שילם כל יום ששי, אז יום ששי אחד אמרתי: אתה יודע מה, אל תשלם לי את השכר השבועי, תחזיק את זה אצלך בתור ערבון, תן לי חבילת סחורה, תספור כמה סוודרים, חולצות של ילדים. הוא ראה שאני מדברת לעניין והוא נתן לי חבילה, ואני התחלתי ללכת בין הבתים למכור, לא בחנויות. פלא-פלאים, המזל האיר לי, מכרתי תוך יומיים את כל החבילה. הבאתי לו את הכסף והוא נדהם, הוא היה נוסע באוטובוסים לחנויות ונותן את זה בהקפה ולא שילמו לו וחלק היה אומר שאין לו לקנות חוטים לעשות – זאת הייתה פירמה אלף, זאת הייתה פירמה ידועה פה. ופתאום אני מכרתי לו. כשאני שילמתי לו, נתתי לו את כל הכסף, לא הייתי כנראה סוחרת משופשפת כזאת, ואמרתי לו: עכשיו תתן לי את הכסף שמגיע לי, של השבוע. הכסף היה מונח על השולחן והוא אמר: ומה עם זה, ומה עם זה? פתאום נעור בי, ואמרתי: 10%. הוא הסתכל ואמר: מאיפה את יודעת? אמרתי: נהוג שעובדים על 10%, אולי אני אהיה הסוכנת שלך. שם עבדתי 12 שעות, אז נשאר לי מעט זמן ללכת למכור. אמרתי: תראה, אם אתה נותן לי 10% אני אמכור לך יותר, אני אעבוד רק 8 שעות. הוא אמר: לא, נתפשר על 10 שעות. אמרתי: טוב, 10 שעות, כי הוא שילם 90 אגורות ליום, זה היה נקרא הרבה, כי בדרך כלל שילמו 70-75 אגורות. באותו יום התחלתי לעבוד פחות והתחלתי למכור לו ומכרתי לו ועשינו עסקים טובים. חסכתי לי כסף, היה לי קצת כסף. עבדתי שם עד פסח, זה היה עונתי, והוא אמר: אין עבודה – לא פיצויים, לא חופש, לא שום דבר. אין עבודה – אין עבודה, אני לא אכריח אותו. חסכתי לי קצת כסף, אבל להסתובב בלי עבודה זה גם לא, ותכננתי כבר לימודים, כי היה לי קצת כסף. חלק נתתי לאחותי לעזור לה, שהיא תסתדר. בינתיים היא קבלה שם דירה, אבל זה היה ע"י כפר-סבא הערבית. בינתיים אני התחלתי ללמוד. הייתי נוסעת לתל-אביב.

ש: מה למדת?

ת: למדתי הכל, להשלים קודם את העממי, אבל פה היה משהו אחר והעברית לא הייתה... אז למדתי עברית, למדתי היסטוריה, למדתי גיאוגרפיה של ארץ ישראל והשכנים, לא ידעתי, שם בפולניה למדתי גיאוגרפיה פולנית והשכנים באירופה. פה הייתי צריכה לדעת על לבנון וסוריה ומצרים וכמה תושבים יש ואיזה כוח יש, וירדן. התחלנו ללמוד היסטוריה, חשבון וכל הדברים האלה. אז למדתי תקופה מסוימת. אלה לא היו לימודים מסודרים, היו כל פעם בחינות והצלחתי. אח"כ הכנסתי לי לראש, לא ידעתי מה זה בגרות, אמרתי: מטורה, כך אמרו בפולנית. רציתי לעשות. כולם צחקו. אמרתי: אתם צוחקים, אני אשיג את שלי. אבל כדי להשיג את זה הייתי צריכה כסף. מיד אחרי פסח היה ביח"ר של "אוסם" בבני-ברק וידעתי שדרך הלשכה אני לא אקבל עבודה, כי אז אם לא היה לך הפנקס "הטוב"(?) לא קבלת עבודה ולי לא היה פנקס אדום וידעתי שצריך פרוטקציה – פשוט עשיתי את הקונץ כמו שעשיתי בכפר סבא: נכנסתי לביח"ר ואמרתי: אני רוצה לעבוד. הוא אומר: במה תעבדי? במה כולם עבדו: באריזה. שם הייתה עבודה לעמוד כל הזמן על הרגליים, למלא שקיות עם איטריות, וגם לא שאלתי כמה הוא משלם, הוא אמר שיש אפשרות לעבוד 12 שעות או 8 שעות. אמרתי: אני עוד לא החלטתי, אני אראה. לא רציתי להגיד כסף, הם היו "יק'ס", הם גרמנים ואני דברתי אתם גרמנית. היה אחד בן אדם שמאוד הבין, גם הוא סבל. ביום ששי הוא שילם. ביום ששי קבלתי 4 וחצי לירות, כלומר 75 אגורות ליום עבודה. הוא אמר: אם את רוצה להרוויח יותר את צריכה לעבוד עד 6. אז אמרתי לו: אבל אני לומדת, אני לא אוכל. הוא אומר: גם פה תוכלי ללמוד. אמרתי: מה אני יכולה ללמוד פה? הוא אמר: תראי, עכשיו את ממלאה שקיות; תלמדי איך לגלגל את המקרונים. אמרתי: את זה לא צריך ללמוד, תן לי, אני אגלגל. אני גלגלתי לו והוא ראה שזה טוב ונתן לי מקום על-יד השולחן – זה היה כך שפס הלך ואני גלגלתי, אחת שקלה את ה-400 גרם ואני הייתי צריכה לגלגל – זה היה נייר כזה חום, הייתי צריכה יפה לסגור למטה ולשים על זה פס וזה הלך הלאה ושם הדביקו אטיקטה. אח"כ הוא אמר: תוכלי לארוז, תוכלי לארוז בשקים, תוכלי... אמרתי: טוב, מה שאני אוכל ללמוד פה – אני אלמד, וזהו. אבל היו תקופות שהייתי חייבת לעבוד עד 6 בערב, כי אם היו להם הזמנות – כי הם סיפקו לצבא. אח"כ פרצה מלחמת השחרור, אז חיפשו הרבה ידיים עובדות, ואחותי נאלצה לעזוב את כפר-סבא, כי הערבים פלשו לשם, והיא השאירה הכל, מה שכבר השיגה. היה כבר שולחן וכסאות. היא באה לתל-אביב והם פלשו לאיזה בי"ס ושם הם עברו את המלחמה. אני נאלצתי לעבוד 12 שעות, כלומר הוא שילם, הרווחנו, אח"כ הוא העלה ל-80 אגורות ליום. כשקמה המדינה, כשהיתה ההכרזה, כמובן הייתה שמחה גדולה, אבל המציאות הייתה מאוד קשה. באו יחד אתנו בחורים, אחד ידיד טוב שלי היה בין הל"ה והוא נהרג, והרבה מכירים והרבה מהעיר שלי ששלחו אותם ישר לחזית בקסטל ולא חזרו ולא נשארה נפש ממשפחה; כשנשאר אחד – גם הוא נהרג. ואני מחזיקה להם את יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, לחיילים הבודדים והחיילים שלא הגיעו לקבורה, שלא יודעים עליהם, מזכירים תמיד באזכרה אצלנו. זאת הייתה תקופה קשה. ב-49' היישוב קצת נרגע – לא נרגע מהמלחמות, נרגע קצת שתכננו כבר קצת את החיים ואז יצא ה"צנע" והיה מצב כלכלי קשה מאוד. עבודה כן הייתה אז קצת יותר. לא היה, עבדו 3 ימים בשבוע, אבל המחייה לא הייתה יקרה. כלומר, לא היה מה לקנות, אז לא הוצאת כסף, אז לא היית זקוק לכסף. ואז אני התחתנתי.

ש: באיזו שנה?

ת: ב-50', והחיים בשניים היו ... כשיש שותף לסבל, יש שותף לשמחה, והתחלנו להסתדר. לקח די הרבה זמן עד שהסתדרנו. חיינו מאוד בצניעות ומאוד בצמצום. בעלי עבד 3 פעמים בשבוע עבודה, ופה פיטרו אותו, ואני המשכתי לעבוד במה שיכולתי והמשכתי ללמוד. בשנת 50', מיד אחרי החתונה – אומרים המזל של אשה זה פרנסה, מזל של בעל זה ילדים. בעלי קבל עבודה בדואר. הוא קודם עבד קצת, אבל הוא קבל עבודה. הוא עבד בדואר עוד בזמן האנגלים, אבל אז הוא עבד בטלפונים וזה היה לעשות בורות, עבודה פיזית קשה. גם בתור דוור הוא עבד קשה. לי, כמו שיש את השיר של נעמי שמר "אנשים טובים באמצע הדרך", כך לי זה קרה: מצאתי אנשים טובים. מצאתי אחד שאמר: את יכולה להיכנס לעבוד בבי"ס. שם היה בי"ס שורשים בשכונת שפירא, שם שכרנו דירה והיה צריך לתת דמי מפתח. האנשים בישוב רצו להתעשר על סבל של מישהו אחר. כשהיה להם איזה חור להשכיר דרשו הרבה כסף. שכונת שפירא בזמנו הייתה נקראת מקום טוב, האליטה הייתה גרה שם, הוותיקים. שם שכרנו דירה של חדר אחד בלי מטבח, שירותים לא היו, במשותף בחצר. תנאים לא כל כך טובים, לא מה שהתאים לי ולא מה שהייתי רגילה, ולא רק אני ולא בעלי, באנו שנינו מבתים טובים, מסודרים. אבל המציאות מכריחה את הבן- אדם לכל דבר ואם אתה משלים אתה סוחב את החבילה ביתר קלות, היא נעשית יותר קלה. השלמנו עם המצב. לאף אחד לא היה ולנו לא היה ולא הלכנו להסתכל לזה שיש, כי ידענו שנעבור את זה, הייתה בנו תקווה גדולה ואמונה גדולה, שלנו עוד יהיה טוב. תמיד אמרתי: לנו יהיה טוב, אלוקים חייב לי הרבה ואני אדרוש את זה ממנו ואני אקבל והוא יחזיר לי. והגאולה והישועה באה. אחרי 4-5 שנים שגרתי שם קנינו דירה. שם בחדר האחד הזה נולדו לי שני ילדים. כשנולדה הבת הגדולה שלי טעמתי טעם של אושר, ידעתי מה זה אושר. רק לא ידעתי איך אני אסתדר – בלי גב, בלי טפיחה על הכתף, בלי מילה טובה, איך אני אגדל את הילדה, אמרתי לבעלי. היא נולדה בה' כסלו, ואז כשבאתי הביתה ירד גשם-מבול. בעלי התבלט, לא היה כסף למונית, והוא אמר שנלך עד האוטו ונגיע. אמרתי: יורד גשם – גשם זה מזל, והיא הביאה לנו מזל, והיא ב"ה בת-מזל עד 120. הייתה שמחה בבית ואור והכל, ומכלום. כמה חודשים היא ישנה על מיטת סוכנות כזאת, כי לא היה לנו כסף לקנות מיטה, ורחצתי אותה בקערה קטנה עד שקניתי גיגית, ועם ½ תריסר חיתולים – לא היו טיטולים – עם ½ תריסר שקבלתי על הנקודות גידלתי שני ילדים, והם אף פעם לא הסריחו ולא היו מלוכלכים. כשהורדתי את החיתול כבר שטפתי אותו. ליבש כביסה – בארץ ישראל זו לא בעייה. הילדים גדלו, הם לא ידעו סבל, הם ידעו אושר. הייתי סבלנית, הייתי טובה ואת כל-כולי מסרתי לגידול הילדים שלי; את כל המרץ שלי ואת כל טוב-לבי ואת כל רצונותיי – הכל השקעתי בהם. כשקנינו את הדירה, קודם כל תכננתי להם את החדר, לא רציתי לעצמי כלום. רהיטים קניתי אחרי זה ולחתונה... עד היום הרהיטים האלה אצלי בבית. יכולתי, אני יכולה להרשות לעצמי להחליף לריהוט טוב מאוד, אפילו עם חלקים של זהב, אבל את אלה, אני אומרת, אני לא מוציאה מהבית, הם יפים והם כמו חדשים והם טובים. אני אומרת תמיד לילדים: אני עוד אמכור את זה בתור "ענתיקות" ואני אקח הרבה כסף, רהיטים מלפני 50 שנה, מזנון, זכוכית למעלה וארון – לא החלפתי כלום, והשולחן. הוספתי – דברים טובים, דברים בעלי ערך, תמונות. הלבשתי את הבית והוא מזכיר לי כמו פעם – בית מסודר, יפה, בית שצוחק אלי ואני צוחקת אליו. היה בית שמח מאוד, שבתות שמחות, חגים חגגנו ועד היום הזה. הילדים גדלו למדו ואני המשכתי ללמוד והמשכתי לעבוד. בהתחלה העבודה שלי הייתה בבי"ס כי הבן-אדם הזה שפגשתי אותו אמר: את יודעת יידיש, את יודעת פולנית, את יודעת גרמנית, באים ילדים עם כל מיני שמות, וכשמספרים את השמות – ילדים מאוד אכזריים, הם לא קולטים את השמות, אז את תלכי לחקור ותחזירי – זה סיפור לא לכאן, אבל סיפורים מעניינים. עשיתי טובות. ועשיתי בגרות. ילדתי ובהריון ועשיתי בגרות כמו שאני רציתי והמשכתי הלאה לעבוד. עבדתי הרבה שנים וחזרתי גם להיות סוחרת, השאיפה, וכשהשגתי קצת כסף קניתי חנות, לא רציתי לשכור, אמרתי: לא רוצה עם אנשים עם דמי שכירות, עם חוזים וכל זה. וראיתי הצלחה במעשי ידי. עבדתי קשה בחנות, לקחתי עוד עבודה הביתה, אבל את הבעיות של הבית לא הבאתי לחנות ואת הבעיות של החנות לא הבאתי לבית. הילדים גדלו.

ש: כמה ילדים יש לך?

ת: שלושה. הם התחתנו מאוד צעירים, כי הייתה לי סחורה טובה אז היו לי קונים טובים. ילדו לי נכדים, ואני המשכתי לעבוד והמשכתי לתמוך בהם ולתת, ולכל הילדים נתתי כמעט דירות. לבת שלי נתתי דירה ולא דרשתי מהצד השני או שלא רצו לתת, לא שאלתי. הסתדרו, הם חיים יפה ומגדלים משפחות יפות, ילדים מוצלחים, וזה פיצוי גדול בחיים שלי.

ש: אחרי כל מה שעבר עליך, מה הדברים שמשפיעים עליך בחיי יום-יום?

ת: לטוב או לרע? לטוב – זה שאני רואה אנשים מרוצים, אנשים שמחים. לרע – כשאני שומעת שמקנטרים, שמדברים על ארץ ישראל רע, שאומרים... כשאני רואה את הצעירים שיוצאים לרעות בשדות זרים, הם תמיד יהיו שם זרים. אני אומרת להם: תכו פה שורשים. הילדים שלי לא יוצאים, הם אפילו לא חולמים, הם אידיאליסטים גדולים, הם אוהבי ... הכנסתי להם אהבת ציון מיום היוולדם, מאז שנולדו שרתי להם שירי ארץ ישראל.

ש: את זוכרת את החגיגות של יום העצמאות של פעם?

ת: את הראשון – כן.

ש: מה זה עשה לך?

ת: הלכתי, נדמה לי שיום העצמאות הראשון היה בשנת 51' או בשנת 50'. זה נתן לי כוח להמשיך הלאה. ראיתי טנקים ישראלים, ראיתי חיילים ישראליים. אני זוכרת שהם עמדו ברח' עלייה והיו צריכים לצאת לאלנבי לעשות את המצעד. הרחובות היו שחורים מאנשים והיה בכי. אני הסתובבתי, עמדה על ידי אשה מבוגרת והיא בכתה. שאלתי אותה: למה את בוכה, אז היא אמרה: למה שאני לא אבכה? אני רואה את הילדים שלי – לא היו לה ילדים, אבל כולם, היא אומרת, זה שלי. ישבו על הג'יפים, על הטנקים והרמקול ניגן את השירים, המארשים שחיברו. הייתה שמחה גדולה, וחיכינו שעות על שעות עד שהם זזו, הם היו צריכים לצעוד ב-11, היה בלגן והם התחילו לצעוד ב-2, והרבה אנשים כבר הלכו, ואני והאשה הזו הבוכיה נשארנו. אנשים אמרו: תלכו כבר, ואני אמרתי: לא, אני רוצה לראות איך הגלגלים האלה מסתובבים, איך הם נוסעים, לא הייתה לי עוד כל כך אמונה שזה יכול לזוז. אבל אח"כ לא פספסתי אף יום עצמאות כשהיו מצעדים, אפילו אחרי מלחמת ששת הימים היו, אח"כ ביטלו את זה. בעלי היה לוקח כסא והיה לוקח את הילדים והיינו הולכים עד "עילית" ברגל, כי היה קשה לעלות על אוטובוסים, כי מהרכבת הם היו צריכים להתחיל לצעוד, אז עד "עילית" (הלכנו) למצוא מקום, כדי שהילדים יראו. וכשחזרו – איזה סיפורים! ראו כומתות אדומות, כומתות ירוקות וכומתות שחורות ומה הם לא ראו, והם אספו את המדלים – פעם היו מחזיקי מפתחות שבפנים היו האלופים, והם ידעו בע"פ והיו כרטיסי קלפים שהם שיחקו, זה היה בשבילם... הם היו ציונים גדולים, הילדים שלי.

ש: ויום הזיכרון של השואה?

ת: יום הזיכרון של השואה זה יום קשה בשבילי, זה יום מאוד קשה.

ש: איך את עוברת אותו?

ת: שנים עברתי בצום, צמתי והזדהיתי, וכמו שסיפרתי: האשמתי את עצמי שאני לא ראויה לכל זה, לא מגיע לי, כי כולם הלכו. ובשנים האחרונות אני מעבירה את זה כך שאני הולכת לבתי ספר ומספרת אפילו במתנ"סים לילדים, או שאני מביאה איזה סיפור שאני כותבת ואני נותנת את זה בבי"ס והם עושים עותקים ומחלקים לילדים. אבל בסביבה, ברמת-גן, בבני ברק, בבתי ספר דתיים מאוד רוצים עכשיו לשמוע, כי כל הזמן הם לא שמעו כל-כך. מעניין שהילדים שואלים שאלות מאוד לעניין, הם קולטים מה שאני מוסרת להם, הם יודעים. נניח שאני פותחת להם בכך ששמי כך וכך אבל הייתה תקופה שלשם שלי לא הייתה משמעות, הייתי מספר ואני מראה להם את המספר, אז הם כל כך מתעניינים: איך זה שאין שם, איך זה שמחליפים שם במספר, איך זה שאני לא רוצה – הם חושבים שאני לא רציתי את השם שלי, ואיך עשו לי את המספר – יש התעניינות גדולה. זה מה שאני מעבירה. אבל זה לא רק ביום הזיכרון. ליום הזיכרון יש תופעות לוואי לעוד כמה שבועות. אח"כ יש חלומות ויש לילות ללא שינה ואני צועקת ואני מתעוררת ואני נלחמת עם עצמי, ובעלי מעיר אותי – אני כבר ערה, ואני יודעת שאני אצלי בבית במיטה, אבל זה עוד עומד לי כמו צל, זה מלווה אותי הרבה, הרבה שבועות, עד שאני נרגעת, עד שאני חוזרת לעצמי. היו שנים, שעוד לפני יום הזיכרון הייתי מקבלת... לא הייתי רגועה עם עצמי. כמובן שלא הוצאתי את זה, כי הילדים דרשו אותי ולא רציתי להראות, לא רציתי לתת להם את ההרגשה שאני סוחבת את כל הרוע של העולם אתי. אבל אני לעצמי תמיד הייתי אומרת: אני צריכה להיות עם עצמי. כשבעלי חזר מהעבודה וגמר לאכול אמרתי: אני צריכה להיות עם עצמי רבע שעה. אז הייתי נסגרת לפעמים באמבטיה או בחדר, להיות עם עצמי – או שהייתי בוכה או שהייתי נלחמת עם עצמי שזה לא יהיה; הייתי משכנעת את עצמי: זה כבר לא יחזור, זה היה חד-פעמי, הייתי רוצה לשכנע את עצמי. וחזרתי לעצמי, אבל עד היום זה יום קשה. היום זה לא רק הקושי הנפשי שלי, זה נותן את אותותיו גם בקושי פיזי, אני נהיית בלי כוחות, אני נהיית בלי כוחות, אני נהייתי אדישה. אני תופסת את עצמי להחזיר את עצמי למקומי, למשבצת הנכונה, אבל זה לא כל כך מהר מרפה ממני.

ש: כשהגעת ארצה, איך היישוב התייחס עליך כניצולת שואה?

ת: אני לא רוצה לדבר רע על היישוב.

ש: איך זה היה?

ת: לא כל כך טוב. אמרתי, לא האמינו, לכן לא סיפרנו. הנה, המקרה של התלייה אם אני אספר – מה הם היו אומרים, איזה סיפורים, שתולים בן אדם חי, ואני אלך להראות את הצואר או את החלק הזה מה שיש לי פה בגוף? או שקבלנו מכות? אז לא סיפרנו. כשהסתדרנו מה אז הייתה קנאה, כמו שהיום מקנאים את העולים מרוסיה קנאו בנו, חשבו שנתנו לנו. לא הבינו שכוח הרצון שלנו זה ההגה בחיים שלנו; כוח הרצון, המרץ האדיר הזה שאנחנו מגייסים בשביל להמשיך את החיים שלנו, בשביל להמשיך את השרשרת שנקטענו מזה דוחף אותנו להשיג. אני נהייתי רכושנית גדולה בזמנים ההם, כל דבר היה אצלי בעל ערך, אפילו דבר שטות, אמרתי: יבוא רגע שאני אצטרך את זה. מסמר שהבאתי הביתה. לא היה שום דבר, הכל היינו צריכים להשיג ב-10 אצבעות. אני גם אחרי החתונה מיד מצאתי דרך העיתון – אני הרי קוראת כפייתית – קראתי בעיתון מודעות והודעות ומצאתי הודעה בעיתון גרמני, שרופא אחד באלנבי 80 מחפש עובדת. באותו יום הלכתי לשם והוא אמר שהוא צריך לשעתיים בערב מ-4-6. זה היה רופא, ד"ר קרסנוסלסקי. אז כבר התחילה קופ"ח לאומית והוא קבל. הוא גר בשני חדרים והיתה גם קליניקה. אני התחלתי לעבוד שם כי ידעתי גם לעבוד. אני הייתי מקבלת טלפונים, הייתי נותנת תורים והייתי גם פותחת את הדלת והייתי גם מחליפה את הסדיניות כשהוא היה מקבל. הוא היה גם פנימי וגם גינקולוג והייתי גם מכינה לו ארוחת ערב ולפעמים אשתו שהייתה גם רופאה, דרשה שאני אעשה גם כמה כלים – לא התנגדתי. השעתיים האלה היו שלש שעות. הכל קבלתי בטוב. הוא היה בן אדם, אח"כ כל כך נקשרנו, שהוא סיפר לי על החיים הפרטיים שלו. הוא היה יותר מבוגר מאשתו ב-15 שנים והוא היה מרצה שלה. היא הייתה רופאה בזמנהוף. אני הייתי ה"כותל המערבי", הוא סיפר לי, וע"י הסיפורים אני הכרתי גם חיים אחרים, אז ראיתי שהוא בתור רופא שגר באלנבי עם שני חדרים ועם הכל – אין חיים נוצצים. אז ראיתי שהחלק שלי... אני אמנם באתי עייפה והוא שילם לי כל יום ששי. הסכמתי, כי המשכורת של בעלי שאז הרוויח, הוא קבל ב-1 והיינו צריכים לשלם שכר דירה וחשמל ומיסים והיה נפט – לא היה גז. ומה שנשאר, אם היו צריכים משהו... אז מה שנשאר מהמשכורת שלו היינו קונים למשק בית, קצת להסתדר, והיינו משלמים קצת חובות, כי לקחנו דברים בתשלומים, שמיכות ודברים כאלה. ומה שאני הרווחתי היה למחייה, לאוכל. הצטמצמנו. אז מהשעתיים היה שלש שעות, וכבר היו לי ילדים, וחזרתי ב-7, 7 וחצי, ואמרתי לו: אז הוא שילם קצת יותר. היה מדובר שהוא משלם 3 לירות לשבוע והוא שילם 4 ואמר לי: למה את עובדת, גם בבוקר את עוברת. אז סיפרתי לו. אז הוא אמר: את יודעת, פה יש שוק הכרמל, תלכי לשם, תקני בזול. אלנבי 80, בשוק הכרמל, דרך רמב"ם זה נהיה קרוב. אבל כשהלכתי לראות את שוק הכרמל זה עשה עלי רושם כל כך לא טוב, כל כך המוני, כל כך צעקני, כל כך תגרנות כזאת עם הצעקות שנפל עלי פחד, אמרתי לו: זה לא בשבילי, והרבה פעמים לא הלכתי לשם, למרות שבאמת היה שם זול, אפשר היה לקנות – אז היה צנע ולא היה להשיג, ושם אפשר היה לקנות בשר, רגליים וכל זה, שהם כבר מכרו בזול, לעשות מזה מרקים. אבל התקופה הזאת עברה חיש מהר, כי ידעתי שהמחר יהיה טוב, הייתה בי אמונה, ידעתי שהמחר... אמרתי: היום יורד גשם, מחר תזרח השמש; היום רע לי, מחר יהיה טוב. ולאט, לאט קנינו את הדירה, גם לא קפצתי גבוה, קניתי קודם שני חדרים, כבר היו לי שלושה ילדים, ואח"כ קניתי 3 חדרים, דירה גדולה. לא העמסתי על עצמי יותר מדי על מנת שהגב שלי לא יישבר. ועבדנו אני ובעלי, אני לא יכולה לקחת על עצמי שאני כזאת: שנינו עבדנו ביושר וקשה וחיינו בצניעות. לא רעבנו. ההתחלה הייתה קשה. אני לא יודעת אם רעבנו אבל לא קבלנו מה שהגוף שלנו היה צריך לקבל. זה לקח אולי 11-12 שנה עד שאכלנו ביצה או חלב, כי היה צנע, נתנו חלב רק איפה שהיו ילדים קטנים.

סוף צד א' בקלטת רביעית

ת: ... עברו השנים, עברנו מרע לטוב, מצמצום לרווחה, מדירה ליותר גדולה וב"ה האושר שרר בבית, יש לי בית שקט, בלי רעש, אין מילה גבוהה בבית. המפתח לאושר זה ידידות, נאמנות ואהבה, ואת זה אני הכנסתי לבית שלי. יש ביני לבין בעלי ידידות גדולה, אנחנו כבר לא מדברים על אהבה, זה כבר עבר, אבל נאמנות ויושר בינינו, ואת זה הילדים ינקו מילדותם, אפשר להגיד אם חלב מהבקבוק. לימדתי אותם שלא יגידו דבר שאי אפשר לעשות, אפשר הכל, שלא יגידו שלא יודעים, הכל בן אדם יכול לדעת, הכל בן אדם יכול לעשות, לא לברוח משום אחריות, להתמודד עם כל המצבים ולא לעשות בעיות משום דבר, תמיד לראות את חצי הכוס המלאה – קראת מה שהם כתבו. תמיד את חצי הכוס המלאה, וכל עבודה קשה בן אדם יכול לעשות, תלוי איך הגישה לזה. אני תמיד אמרתי להם: תנמיכו את ההר. היום אני אומרת להם: ילדים, תפרטו את ה-100 שקל, יהיה להם יותר קל להוציא את הכסף. תנמיכו את ההר, תנמיכו את הבעייה, תראו שאפשר לעבור. לא להיכנס בלחץ, לא לראות הכל קשה, לא לראות הכל שחור. כי מה שהיום לא טוב, מחר נראה כבר טוב, כי יכולה, חס וחלילה, להיות מכה יותר גדולה. מה שהיום טוב לא לנוח על זרי הדפנה, כי צריך להשיג עוד יותר טוב. לא להסתפק במה שיש, אבל לא לקנטר על זה מה שאין. צריך לקבל ולעשות את הסנדביץ. כי מה הם החיים בעצם? החיים הם קונץ אחד גדול: איך לעשות את הסנדביץ שיהיה טעים ולחלק אותו שיהיה לכל אחד. את זה לימדתי אותם, וב"ה יש לי נחת מהם ונחת מהנכדים.

ש: כמה נכדים יש לך?

ת: יש לי 10 נכדים, מניין. כשהם כולם יתחתנו אני עושה בית כנסת.

ש: כמה נינים?

ת: נינים יש לי בינתיים שניים, שתי נינות, אבל אני מקווה. אני צופה עתיד גדול, טוב, פעם נהיה חמולה, נחזיר לנו את מה שאיבדנו.

עכשיו אני רוצה לסכם את כל זה. הסיפור שסיפרתי לכם, זה סיפור של ילדה שחיה בבית טוב מאוד חיים מאושרים, הייתה ילדה רצוייה במשפחה ורצויה בין החברות, מקובלת, אהובה, לא ידעה שום דברים קשים ושום סבל. הייתי תלמידה טובה, לא אגיד שהייתי מפונקת, אבל לא היה חסר לי שום דבר. היה בית אמיד, עשיר, משפחה מכובדת, מיוחסת, עם עמדה טובה בחיים וביום אחד בהיר יד זדונית תלשה את הדף הזה מספר מפואר כזה והיא קימטה אותי ולכלכה אותי וזרקה אותי לחיים, ואלה לא היו חיים. היא זרקה אותי לסבל, לרצח, להשפלה, לעבדות שלא הייתי רגילה והייתי צריכה להתאים את עצמי, להשפלה של גזיזת שערות, השפלה של לכלוך, בלי אפשרות להתאונן בפני מישהו, לבכות בפני מישהו, לערער על משהו – הכל היה צריך להיות "מגיע לי". במאמצים גדולים ובתקווה גדולה ובאמונה גדולה וברצון החזקתי מעמד והמשכתי את החיים. אני חושבת שהלקסיקון האנושי עוד לא המציא את המילים האלה, שאני אוכל להסביר מה שזה היה על מנת שאתם תבינו. אין מילים להסביר את הרשעות של האנושות, את החייתיות. לא היה בכל אירופה איש אחד שיושיט לי אצבע קטנה. להפך, כולם נהנו מהסבל שלי, הגויים נהנו מזה, הם היו חמדנים, בזזנים, הם רצו להתעשר מהטוב של היהודים ומהסבל שלנו, צחקו איך שאנחנו הלכנו ערומים ובלי נעליים לעבודה כל יום 7-8 ק"מ ובחזרה, ואפילו שהיה לי הכסף ורציתי לקנות אצלם, הם לקחו כל כך הרבה בעד הכיכר לחם או אם הביאו איזה חצי ליטר חלב, אז הוא לא היה מלא בבקבוק, הם מילאו את זה יותר עם מים, ראינו את הניצול הזה של הסבל שלנו, כל אחד. זאת הייתה תקופה שאני חושבת שהעולם עד היום לא יכול לקלוט את זה, הוא לא למד מזה, אבל הוא לא קולט את זה. הוא לא למד, כי ההתנהגות שלו היום היא לא יותר טובה, גם כלפינו וגם כלפי עמים אחרים. הוא לא מבין שזה היה יכול לקרות. יש כאלה שמכחישים, לפעמים לא מכחישים מרוע לב אלא שהם לא קולטים שזה היה. אני עד היום בעצמי, כשאני מתארת לי את הסיטואציה שבה הייתי, לפעמים אני בעצמי מתמרמרת נגדי ואומרת: למה שתקת, למה לא החזרת? אבל אח"כ אני נרגעת, אני מבינה שלא הייתה שום אפשרות. כששמענו שהיה מרד בגטו ורשה WARSZAWA, זה החזיר לנו קצת כבוד עצמי. אבל יחד עם זה, אני זכיתי לא רק לשחרור מהמחנות ולא רק למפלה של הצורר הנאצי הזה, אני זכיתי לתקומת מדינת ישראל וזכיתי להקים משפחה לתפארת, לא רק לתפארת בשבילי, לתפארת של מדינת ישראל, אני יכולה להגיד בפה מלא. ילדים שחיים ביושר, חיים מעבודה ומסתדרים ואיש לא נתן לי כלום, איש לא עזר לי "ככה", מילה טובה לא קבלתי, גייסתי את כל הכוחות שלי, ובזה אני רואה נס גדול מאלוקים, שידעתי איך לנווט את האנייה הרעועה הזאת, את הסירה הזאת ששטה בים סוער ויכולתי להגיע והשגתי.

אני מודה לכם מאוד על ההקשבה ואם גרמתי לכם אי נעימות אני מבקשת סליחה. אתם עושים עבודה גדולה. ואם מישהו ילמד רק מילה אחת מכל מה שסיפרתי, שכרתי יהיה גדול. אני אהיה מאוד מאושרת אם אדע שעוד מישהו שומע ומבין מה שיכולה ילדה בת 11 לעבור ומה שיכלה אח"כ נערה שהתבגרה בין גדרי תיל. השנים הכי טובות, השנים של ההתבגרות, של חלומות, עברו לי בין גדרי תיל ומחנות. ושנערה כזאת יכלה להשיג בכוחות עצמה והרצון ללמוד, למדתי, ולא נשארתי בורה. העמדתי את עצמי על הידיים וניצלתי את הכשרונות שלי במסחר ועמדתי 40 שנה במסחר וגמרתי את זה עם שם טוב, לא היה לי משהו שחור מתחת לצפורן עם אנשים או עם סוכנים או עם מיסים או עם מס הכנסה. ניהלתי את זה ביושר, בצדק, בכבוד לאנשים, לא התרגזתי, ועם צחוק על הפנים, למרות שלפעמים ישבתי עם התקפה על כיס המרה בחנות ולמרות הכל צחקתי, וזה נתן לי כוח להמשיך.

ולצעירים שלנו אני רוצה למסור: את תחפשו גליקן בעולם, האושר זה פה, האושר של האדם היא חלקת האדמה שלו, שהוא יודע ללכת, ובוטח בה, והוא נמצא בין העם שלו, כי בכל מקום איפה שעברתי תמיד הייתי זרה: עם ניירות, בלי ניירות, עם השגחה, בלי השגחה, עם מדריכים – תמיד הרגשתי זרות. אבל ברגע שבאתי הנה אני מרגישה בית, ולבית יש הרבה צורות: בית קטן הוא גם בית, בית גדול הוא בית יותר גדול. בית טוב הוא שכר לעם(?). אני מודה לכם. תם ולא נשלם. ברוכים תהיו.

ש: גב', רובין, תודה לך על עדותך.