Elunia אלוניה רחל דובדבני

שם המרואיינת: רחל דובדבני

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: ד' באלול תשס"ב – 12.8.02

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Lublin

Majdanek

Auschwitz

Lwow

Radom

Bielsko

Budzyn

Krakow

Plaszow

Trawniki

Chodel

Bergen-Belsen

Aszersleibn

Theresienstadt

ד' באלול תשס"ב, שניים-עשר באוגוסט 2002. משה נאמן מראיין את הגברת דובדבני רחל בבית יהדות ווהלין גבעתיים. רחל ילידת לובלין (Lublin) פולין 1929 שהתה במחנות שונים, ביניהם מיידנק (Majdanek) ואושוויץ (Auschwitz), עבדה בעבודות כפיה שונות, השתתפה בצעדת מוות ושוחררה מטרזיינשטט (Theresienstadt).

ש: רחל, תואילי בבקשה לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה. הורים, אחים, אחיות אם היו, ותואילי להזכיר גם שמות.

ת: נולדתי להורים ציוניים אנשים מאוד ליברליים, לאו דווקא שומרי מצוות כל-כך. הייתי בת יחידה. לאבי קראו אבא מוסמן ולאמי קראו רבקה מוסמן מבית ברלינר.

ש: במה ההורים עסקו?

ת: אבי היה סוחר יערות, ואמי עזרה לו קצת בהנהלת חשבונות, עסקה בעבודות יד שונות, בדקה את השיעורים שלי, ולפעמים עזרה לי גם, בעצם הסבירה לי איך לפתור בעיות בחשבון. היא הייתה לוקחת אותי מבית-הספר אחרי הלימודים והולכת איתי לטייל. חיי היו די טובים, אם נגיד כך, עד פרוץ המלחמה. את מי שאני זוכרת, כן דיברנו על זה, אני זוכרת את סבי, אבא של אבא שלי שהיה מתארח אצלנו הרבה. אותו דווקא אני כן זוכרת כל בוקר מניח תפילין ומתפלל. אני זוכרת את סבתי אמא שלי אמי שהייתה אישה קשישה ואלמנה, ואליה היינו הולכים לערוך אצלה ליל סדר. לאבי היו אחיות כמובן ואח, האח היה נשוי והיה לו גם בן, ואחות אחת גם הייתה נשואה. האחות הבכורה של אבי שנפטרה היה לה בן גדול שלמד משפטים וגמר את זה כבר בזמן המלחמה בלבוב (Lwow) בצד הרוסי. בפרוץ המלחמה בין הרוסים לגרמנים, היות והוא היה יליד ראדום (Radom) ואמו כבר גם לא הייתה בחיים, הוא מאוד התגעגע למשפחתו, הוא חזר לצד הגרמני, ולפי שסיפרו לי אחרי המלחמה הגרמנים ירו בו תכף בהתחלה.

ש: הזכרת את בית-הספר, את יכולה קצת להרחיב איזה בית-ספר זה היה?

ת: כן. אני הלכתי לבית-ספר פולני שלמדו בו רק הילדים של פקידי פולין. הסיבה הייתה סיבת האנטישמיות. למדנו לקח באמת עם הבן-דוד שלי. הבן-דוד שלי היות והוא היה יליד ראדום (Radom), הוא למד בראדום (Radom) בגימנסיה פולנית אבל רגילה לא משהו יוצא דופן. מכיוון שהוא היה תלמיד מאוד מוכשר הזמינו פעם את אמו ואמרו לה, שאם הוא לא ילמד בבית-ספר מוכר שזה היה נקרא אז ממלכתי, הוא לא יתקבל לשום אוניברסיטה מכיוון שהוא יהודי. אז הוא עבר להיות אצלנו או שנה או שנתיים, אינני זוכרת כבר. היות ובלובלין (Lublin) כן היה גם בית-ספר עממי ממלכתי וגם תיכון ממלכתי, אז הוא היה אצלנו וגמר את התיכון הממלכתי כדי להתקבל לאוניברסיטה. הוא באמת התקבל לווילנה לאוניברסיטה. אחרי שנתיים פרצה המלחמה ב39-', ואינני יודעת מאיזה סיבות הוא עבר ללבוב (Lwow), הוא לא המשיך בווילנה. שם הוא גמר את הלימודים, קיבלנו ממנו מכתב אחרון לפני פרוץ המלחמה בין הרוסים לגרמנים, זאת אומרת, זה היה ביוני 41'. הוא כתב גם לי מכתב מאוד יפה. הוא כתב לי שסוף סוף הוא גמר את הלימודים. לצערי כשהוא חזר לצד הגרמני הוא נורה על-ידי הגרמנים.

ש: כמה שעות ביום את למדת ואיזה מקצועות לימוד למדתם שם?

ת: אנחנו למדנו רק לימודים עיוניים. בכיתות הראשונות כמובן למדנו עד שתיים-עשרה כנראה. אני סך-הכל הצלחתי לגמור ארבע כיתות עד פרוץ המלחמה שם. בכיתה היינו שלושים ושש נוצריות וארבע יהודיות, היות והם לא רצו יהודיות בבית-הספר הזה. אחת מהיהודיות אבא שלה באמת היה פקיד ממשלתי שזה היה יוצא דופן. אני הגעתי לבית-הספר הזה הודות לפרוטקציה של מורה של אמי, שהיא הייתה מורה יהודיה שלימדה אותנו, אני לא זוכרת כל כמה זמן, היסטוריה יהודית מהתנ"ך. כי לנוצריות היו שיעורים עם כומר ואנחנו היינו היהודיות. בית-הספר הזה היה רק לבנות, היה בית-ספר נפרד גם לבנים, אבל איפה שאני למדתי היה בית-ספר רק לבנות. היות והנוצריות למדו שיעור דת עם כומר ואנחנו היינו חופשיות מהשיעור הזה, אנחנו קיבלנו, נדמה לי שפעם בשבועיים אבל אינני זוכרת, שעה עם מורה שלימדה גם בתיכון. כל המורים שם היו כמובן על רמה מאוד גבוהה. מה שהספקתי ללמוד שם זה איך כותבים א', ב', ג' ומעט מאוד מספר בראשית. בבית כששאלתי את אבי, כי לאמי היה סידור תפילה עם תרגום גרמני, ושאלתי את אבי, כי בכל זאת היו גם ספרי תפילה בבית, מכיוון שכמו שציינתי הורי היו אנשים מאוד ליברליים, ובראש והשנה וביום כיפור הם הלכו כמובן לבית-הכנסת. שאלתי פעם אחת את אבי, מה קורה פה עם האותיות האלה וכל זה? ולמה לאמי יש סידור שהוא גם עם פירוש גרמני? אז אבי הסביר לי שיש הרבה יהודים שהם יודעים את התפילה בעל-פה, אבל הם אפילו לא מבינים מה הם מתפללים. היות ואמי ידעה טוב גם לקרוא וגם לכתוב גרמנית אז היה לה יותר נוח עם סידור עם פירוש גרמני.

ש: איך היו היחסים בין התלמידות היהודיות לתלמידות הנוצריות בבית-הספר?

ת: אנחנו גרנו ברובע פולני, הייתי מעורבת הרבה בחיים של פולניות, למרות זה שתמיד ידעתי שאני יהודיה, הורי היו יהודים מאוד גאים. הבן-דוד הזה שציינתי, דרך אגב, שמו היה אפרים פרומן. כשהוא היה אצלנו ולמד אצלנו בתיכון הוא כתב לי פעם בספר זיכרונות – עם יהודי היה חי ויחיה, תזכרי שאת יהודיה! כמובן שהוא כתב את זה בפולנית, והוא תלש לי את הדף מספר הזיכרונות כדי שהדף יהיה נייד, כי כשלא יהיה לי נוח שהפולניות יראו מה כתוב שם, שאני אוכל להוציא את הדף הזה. זה בערך אולי כל מה שאני יכולה לספר על הבית שלי כרגע.

ש: זכור לך משהו על הקהילה היהודית באזור מגוריך, האם היו שם תנועות נוער יהודיות?

ת: היו תנועות נוער יהודיות. כשהחברות הפולניות שלי התחילו ללכת לסקרטים הפולניים באתי הביתה ואמרתי לאמי שגם אני רוצה ללכת לתנועת נוער. אני חושבת שהייתי אז בת תשע. אמי אמרה לי: היות ואת יהודיה את לא תלכי לסקרטים הפולניים, ישנן תנועות נוער יהודיות, אבל את צריכה להיות קצת יותר גדולה לזה כדי שתבחרי לך לאיזה כיוון את רוצה ללכת. גרנו ברובע פולני, בעל הבניין היה דווקא יהודי, אבל השכנים ברובם היו פולנים.

ש: את זוכרת איזה שמות של תנועות נוער שהיו שם?

ת: אני יודעת שהיה בוודאי השומר הצעיר, היה בית"ר והיה מזרחי. זו הייתה עיר שחיו בה הרבה יהודים ורובם היו שומרי מסורת. היה גם רובע יהודי גדול. למעשה היו שני רבעים יהודיים בעיר. היה רובע יהודי אחד של יהודים, נגדיר את זה ככה, יותר מודרניים ואולי גם יותר עשירים קצת. היה רובע של יהודים יותר שומרי מסורת, ששם גם היה שוק יהודי. לפעמים הייתי הולכת עם אמי ועם העוזרת לקנות שם דגים או אווז. זכור לי שעמדו שם יהודיות עם פיילות עם דגים. בערך פעם בחודשיים אמי הייתה עורכת שם קניות של דברים יותר בסיסיים. ברובע של היהודים היותר מודרניים הייתה גרה סבתי, למרות זה שהיא הייתה אישה מאוד שומרת מסורת, היא הלכה עם פיאה נוכרית. על סבי סיפרו לי, כי אני לא זוכרת אותו, סיפרו שהוא היה חסיד גור.

ש: פרצה המלחמה בספטמבר 39'.

ת: בספטמבר 39' אני בת עשר. בתשיעי בספטמבר הגרמנים מפציצים את לובלין (Lublin) מהבוקר עד הלילה. חלק גדול של העיר נהרסת ובוערת. בלילה כשהעיר כבר בוערת זה מאיר להם את השמים, אז הם באים שוב ומפציצים שוב. אז אבי מחליט כמובן בהתייעצות עם אמי, הורי חיו מאוד טוב אחד עם השני, שאנחנו עוזבים את העיר, ובורחים לאיזשהו כפר. היות והיו לאבא הרבה מכרים נוצרים בגלל זה שהוא היה סוחר יערות והסתובב הרבה בכפרים, אנחנו בורחים מהעיר. היו אצלנו אז גם אשת רופא שגייסו את בעלה לצבא הפולני עם פרוץ המלחמה. היא הייתה עם דודה שלה, שברחו מהעיר ביאלסקו (Bielsko). זו הייתה עיר שהייתה קרובה לגבול הגרמנים, והם ברחו ללובלין (Lublin) והתאכסנו אצלנו, פשוט נתנו להם חדר אחד. ברחנו כמובן יחד איתם עם העוזרת שלנו. מה שזכור לי שאמי בכל זאת אישה, היא לקחה איזו מזוודונת קטנה, אספה את כלי הכסף ושמה אותם במזוודונת הזאת. היא לקחה את מעיל הפרווה שלה עם צווארון הפרווה, והיא חשבה לקחת את זה איתנו, במידה ויהיה אולי צורך למכור את זה או מה, אינני יודעת מה הייתה הכוונה שלה. היות ואבי היה בחמש שנים גדול יותר מאמי ואבי היה יליד ראדום (Radom), ובראדום (Radom) סבל יותר במלחמת העולם הראשונה מאשר לובלין (Lublin), אמי סיפרה שהיא לא סבלה כלום במלחמת העולם הראשונה. הם גם התפנו, הייתה להם איזו אחוזה קטנה על-יד ראדום (Radom), והם גם התפנו בזמן מלחמת העולם הראשונה. אז אבי אמר לאמי: את כל זה את חושבת לסחוב איתך? אני כבר פעם התפניתי, ואז החזקתי רק צווארון פרווה של אחותי, וגם זה היה לי כבד וזרקתי את זה בדרך. אז אבי פתח את המזוודונת, הוא פיזר בחדר האוכל את כל הסכו"ם על הרצפה בתנופה אחת והוא אמר: כל זה נשאר פה, אנחנו בורחים רק עם החיים. לקחנו כמובן איזה תחתונים להחלפה וגרביים משהו כזה. השארנו את המפתחות אצל שכנה נוצריה פולניה שהיינו איתה ביחסים מאוד טובים. תוך כדי בריחה כשהיינו על הכביש הגיעו מטוסים גרמניים, ירדו נמוך נמוך, וירו על כל מי שהיה על הכביש. אבל היות ושמענו את המטוסים מתקרבים, אז אבי מהר מאוד הוריד את כולנו לתעלה בצד הכביש, ושם שכבנו עד שהמטוסים עברו. הם היו בדרך להפציץ את לובלין (Lublin), אבל מכיוון שהרבה פליטים ברחו מהעיר, אז הם גם ירו על האנשים שהיו על הכבישים וברחו מהעיר.

ברגע שהמטוסים עברו אי אפשר היה להשיג אפילו עגלה עם סוס, כי כל-כך הרבה פליטים ברחו. ברגע שהמטוסים עברו, אינני יודעת איך, אבי ראה איזו עגלה עם סוס, והוא התחנן לפניו שהוא יקח אותנו. אפשר להגיד שתוך כדי נסיעה קפצנו על העגלה הזאת. הוא הביא אותנו לאיזשהו כפר, הוא כנראה שאל את אבי לאן אנחנו צריכים? והוא הביא אותנו לאיזשהו כפר. הגענו מאוחר מאוד בלילה לנוצרים האלה, הם פתחו לנו את הדלת. אבי הזכיר לו שהוא שאל אותו פעם: אתה הרי אדם חכם, תגיד לי, האם תהיה מלחמה או לא? הוא ענה לאבי: תהיה מלחמה, ואם תהיה מלחמה ויהיה רע בעיר, תבואו אלי. אז הנה אנחנו באנו. הם תכף הביאו קש, הם סידרו לנו איפה לישון. היינו שם שישה, ברחנו יחד עם העוזרת הפולנייה שלנו. נשארנו שם עד שהגרמנים נכנסו ללובלין (Lublin). כשהגרמנים נכנסו ללובלין (Lublin) חזרנו העירה וחזרנו הביתה.

ש: כלומר, זה עניין של כמה ימים שהייתם שם?

ת: כן. חזרנו הביתה, מצאנו את הכל כמו שהשארנו, השכנה שמרה לנו על הבית. יותר מאוחר התחילו להגיע ללובלין (Lublin) פליטים ממקומות יותר קרובים לגבול הגרמני וגם מראדום (Radom), מהעיר של אבא שלי, והתאכסנו אצלנו חברים של אבי שברחו לרוסיה. אמי דווקא הציעה לאבי, אולי נברח גם לרוסיה? אבל היות ואבי לא היה אדם הכי בריא, הוא סבל מאולקוס ומדיסקוס, הוא אמר לאמי: אני חושב שרוסיה זה לא בדיוק בשבילנו. אף אחד לא תיאר לעצמו, למרות זה שהורי ידעו יפה מה שקורה בגרמניה, כי הם קראו עיתונים, ושמעו מה שקורה בגרמניה עוד לפני שהגרמנים הגיעו לפולין. אבל בכל זאת אף אחד לא תיאר לעצמו, כי אחרת כנראה הורי היו בורחים לארץ-ישראל. הייתה אצלנו בבית קופסה של הקרן הקיימת, והורי קנו שקלים לקונגרסים. מזה אני יודעת שהורי היו גם ציונים. בחורף בהתחלת שנת 40' גירשו אותנו מהדירה שלנו.

ש: הגרמנים?

ת: כן, הגרמנים. הם לקחו את הדירה לקצין גרמני, גירשו את כולנו. לקחו אצלנו את הרהיטים מחדר האוכל, ואת השולחן כתיבה של אבי שזה היה עוד שולחן כתיבה של סבי, של אבא של אמי. אז עברנו לגור אצל משפחה יהודית בחדר אחד ברובע היהודי היותר מודרני. משם גם גירשו אותנו. התחילו לארגן מין גטו פתוח בלובלין (Lublin) ברובע היהודי הפחות מודרני. הורי שוב שכרו שם חדר אצל איזו משפחה יהודית ושם גרנו. היה לנו חדר עם חדר אמבטיה, ובחדר האמבטיה היה שם איזה תנורצ'יק חשמלי נדמה לי שאמי בישלה עליו. כי את העוזרת היינו חייבים לפטר כמעט אחרי זה שהגרמנים נכנסו ללובלין (Lublin). היא הייתה נוצריה, והיא התחילה להביא לנו חיילים גרמנים הביתה, אז בלית ברירה היינו מוכרחים לפטר אותה. אז אמי עם עזרת אבי וכמה שאני יכולתי לעזור, אבי באמת שוחח איתי על כך, והוא אמר שלאמי יהיה מאוד קשה עכשיו, אנחנו חייבים לעזור לה. הוא אמר לי: אני אעזור לה, אבל גם את תעזרי כמה שאת יכולה.

אני חוזרת כי פשוט אני נזכרת בדברים. ברובע היהודי הזה גרנו עד מרץ 41'. במרץ 41' הגיעו גרמנים וגירשו חצי מהרובע היהודי, כלומר, צד אחד של הרחוב כולל כל הסמטאות מסביב. גירשו אותנו, ונתנו לנו עשר דקות לרדת למטה. אבי לא היה באותו הרגע בבית. היות ואמי ראתה עשרות גרמנים עם קצינים הולכים לכיוון הבניין שאנחנו גרנו בו היא שכנעה את אבי לברוח. אבי ברח, אבל הוא כנראה לא ברח רחוק, כי הוא לא רצה לעזוב אותנו. אז אני ואמי מה שיכולנו לקחת, לקחנו איזה סדין, הכנסנו שמיכה, כר, ואני יודעת מה עוד שם בפנים, תוך עשר דקות ירדנו למטה. שם עמדו עגלות עם סוסים, ואז כבר הגיע גם אבי.

גירשו אותנו לעיירה שנמצאת במרחק של בערך ארבעים ק"מ מלובלין (Lublin) או אולי פחות, עיירה ששמה חודל (Chodel). מתברר ששם היה מישהו בין היהודים שאבי הכיר אותו עוד מלפני המלחמה מהעסקים המשותפים. הגענו אליהם. כמובן הגרמנים לא דאגו לנו לדיור. הגענו אליהם, הם החזיקו אותנו תקופה די ארוכה, משפחה מאוד נחמדה, משפחה גדולה. אז כבר היינו בלי האישה והדודה מביאלסקו (Bielsko), מכיוון שהיא עזבה אותנו ונסעה לחפש את בעלה. כעבור תקופה קצרה שכרנו חדר ומטבח אצל משפחה פולנית מחוץ לעיירה. באותה העיירה לא היו גרמנים באופן קבוע. הם היו מגיעים, לוקחים מה שהיה נחוץ להם מהיהודים. היו עושים חיפושים, היו תופסים יהודים לעבודה. אותנו הם לא הטרידו כי גרנו מחוץ לעיירה, וכנראה שלא כל-כך ידעו בכלל שגרים שם יהודים. עד הראשון לספטמבר 42' העיירה חודל (Chodel) הייתה שייכת למחוז לובלין (Lublin). בראשון לספטמבר 42' סיפחו את העיירה חודל (Chodel) למחוז פואבה. במחוז פואבה היה מפקד המחוז, אם אפשר להגיד ככה, זה היה גת המפורסם. אתם ביד-ושם בוודאי שמעתם על גת.

ש: אמון גת?

ת: כן, בוודאי שמעתם עליו. עוד לפני שהוא קיבל את העיירה הוא בא פעם אחת לחודל (Chodel), ואינני יודעת איך נודע לו ששלושה או ארבעה בתים אחרינו היו זוג יהודים שברחו מפואבה. כי בפואבה כבר כמעט ולא היו יהודים, הוא השאיר לו כמה יהודים כדי שיהיה לו את מי להרוג כל יום איזה יהודי אחר. הוא בא לראות את העיירה כדי לקבל אותה למחוז שלו, ונודע לו כנראה שיש שם זוג יהודים מפואבה. הוא רכב על סוסו לשם, ירה בשניהם ורכב בחזרה. אני ראיתי אותו דרך החלון רוכב לשם וחוזר משם. אחר-כך נודע לנו שהוא ירה בזוג היהודים האלה.

אבי ידע טוב מאוד מה יקרה ברגע שאנחנו נהיה מסופחים למחוז פואבה. הוא נסע ללובלין (Lublin) למרות זה שליהודים כבר היה אסור לצאת מחוץ לעיירה, אבל אבי היה מאוד דומה לנוצרי, הוא היה בלונדיני ולא היה לו כל-כך מראה יהודי, והוא גם דיבר פולנית רהוטה מאוד. הוא נסע ללובלין (Lublin) ותמורת כסף הוא קיבל אישור ממפקד מחוז לובלין (Lublin), דרך יהודי שסידר את העניינים, שאנחנו נוכל לעבור לעיירה אחרת. קיבלנו רשיון מעבר וגם אפשרות לחיות בעיירה אחרת. עברנו לעיירה ששמה בלז'יצה. בעיירה הזאת שוב שכרנו חדר כבר ללא מטבח אלא רק חדרון קטן אצל נוצרים בקצה של העיירה, ממש בקצה, מאחורינו כבר היו שדות. זה לא לקח הרבה זמן, כי מהראשון לספטמבר עד הושענא רבה זה לא הרבה זמן. אינני זוכרת בדיוק את התאריך הלועזי של הושענא רבה, אני זוכרת רק את התאריך העברי. בהושענא רבה הייתה אקציה, ולקחו מהעיירה הזאת יהודים לעבודות במיידנק (Majdanek). זה היה נקרא לעבודות, אבל לקחו אותם להשמדה, חלק לא את כולם.

היות ואנחנו חשבנו שאנחנו מחוץ לעיירה וגרנו שם תקופה קצרה, ואף אחד לא יודע שיש שם יהודים, אז חשבנו שאולי ישאירו אותנו שם. כי מסביב לעיירה עמדו אוקראינים עוד לפני שהתחילו את האקציה כדי לשמור שהיהודים לא יברחו מהעיירה. בחצר של הפולני שגרנו אצלו גם-כן עמד אוקראיני. הגיע לשם איזה יהודי שברח מהעיירה, ולפנות בוקר הוא ברח בלי כלום, הוא נכנס לבעל-הבית שלנו הפולנים, והוא ביקש מאבי אם יש לו קצת כסף לתת ליהודי הזה, שהוא רוצה לשחד את האוקראיני, ורוצה לברוח לשדה. אבי נתן לו דווקא סכום לא גדול, הוא נתן את זה לאוקראיני הזה, והוא ברח. אנחנו בתום לב חשבנו שאף אחד לא יודע שיש פה יהודים, אז לא ברחנו משם. אבל נעמדנו אני ואבי, היה שם איזה וילון קטן על החלון, ונעמדנו אני ואבי, אני מצד אחד של החלון ואבי מהצד השני של החלון, והסתכלנו מה קורה בחוץ. פתאום ראינו שאח של בעלת-הבית שלנו הנוצריה בא עם שני אוקראינים ומראה על החלון שלנו. הבנו שהוא שולח לנו אוקראינים, עלינו מהר מאוד לעליית הגג, אבל זה לא עזר לנו, כי האוקראינים שבאו הם כבר ידעו בדיוק שיש פה יהודים, והם איימו על הפולני הזה שישרפו לו את הבית. אז בלית-ברירה ירדנו, והאוקראינים האלה הובילו אותנו למגרש ששם אספו את כל היהודים. הם פנו לאס.אסמן הזה שניהל את האקציה ואמרו לו על אבי: היהודי הזה רצה לשחד אותנו. זה נכון, אבי ניסה לשחד את שני אלה. הם אמרו לו: היהודי הזה רצה לשחד אותנו, אנחנו לא רוצים כסף של יהודים, והנה הבאנו אותם לפה. מיד לקחו את אבי הצידה וירו בו, אני שמעתי את הירייה. לא ראיתי שירו בו, אבל שמעתי את הירייה.

נשארתי עם אמי על המגרש הזה, היינו צריכים לעבור דרך האס.אס והם בחרו את אלה שרצו לקחת אותם למיידנק (Majdanek). היות ואני הייתי גבוהה ומפותחת, למרות זה שהייתי בת שלוש-עשרה, הגרמני הזה קרא לי. אבל עמד על ידו אז עוד רופא יהודי שהכיר אותי, והרופא היהודי אמר לגרמני: אל תיקח אותה, היא ילדה. אז הוא שחרר אותי וחזרתי לאמי. אחרי זה את כל אלה שלא לקחו אותם למיידנק (Majdanek), על-פי רוב לקחו לשם בחורים צעירים ובחורות צעירות, וכמעט אף אחד מהם לא נשאר בחיים. חזרתי לאמי ואחרי זה שחררו אותנו. כמובן שהיות ונשארו עוד יהודים בעיירה למחרת קברו את אבי בקבר אחים, כי ירו על עוד יהודים באותו יום, הוא לא היה היחידי. נשארתי עם אמי, היא הייתה מאוד מאוד שבורה. אמי הייתה בת שלושים ותשע ואבי היה בן ארבעים וארבע. העוול הכי גדול שאולי עשיתי לאמי היה שבשום אופן לא רציתי ללכת להלוויה של אבי. אמרתי, בשבילי אבא שלי לא מת, אני לא הולכת להלוויה שלו. אני מאוד אהבתי את אבי, ולא יכולתי ללכת להלוויה שלו.

נשארנו שם באותה הדירה עוד כמה שבועות, אינני זוכרת בדיוק אבל לא הרבה זמן, ואז בא הגירוש של העיירה של כל היהודים. אז שוב הוביל אותנו אוקראיני אחד לאותו מגרש שזה היה במרכז העיירה, שאספו שם את כל היהודים למשלוח שאינני יודעת לאן, אבל בכל אופן זה היה למוות. בדרך רמזתי לאמי שאנחנו נברח. בגלל זה נתתי לאמי ללכת ראשונה, אני הלכתי אחריה, ואחרי הלך האוקראיני. אם הלכתי קצת יותר לאט הרגשתי את הקנה של הרובה שלו בגב שלי, כי הוא הלך עם רובה ביד. אינני יודע איך, אבל בדרך הצלחנו לברוח לשיחים סמוכים לדרך והוא לא ירה. משם ברחנו לשדה. כשברחנו לשדה אמרתי לאמי שנרוץ בזיגזגים, כי אם איזה אוקראיני יחליט לירות שיהיה לו קצת קשה יותר לכוון. באמת ירו אחרינו, אבל כנראה שירו באוויר, כי אם הוא היה רוצה לפגוע בנו הוא היה הורג אותנו.

נשארנו בשדות כמה ימים, ישנו בלילה בבית-העלמין היהודי, וביום שכבנו בין השדות בחיטה כדי שלא יראו אותנו. אמי הייתה הולכת מדי פעם לעיירה להביא משהו לאכול, היא הביאה אפילו שמיכה מהדירה ששם גרנו, כי אני חושבת שזה היה כבר באוקטובר ובלילות היה קר. פעם אחת אמי השאירה אותי בשדה, ואינני יודעת עד היום אם זו הייתה מציאות או שזה היה דמיון שלי. ראיתי גרמני רוכב על סוס וקורא לי. אני שכבתי בין השדה והשביל, ככה נצמדתי לאדמה שהוא לא יראה אותי, איכשהו הוא עבר, ואחרי זה אני ברחתי לבית-העלמין היהודי. כמובן שאמי חיפשה אותי שם, אבל היא הבינה שאולי אני ברחתי לבית-העלמין היהודי והיא מצאה אותי שם.

אבל זה לא היה פתרון, אז אחרי כמה ימים החלטנו שאנחנו נלך ברגל ללובלין (Lublin). אנחנו היינו במקום שנמצא במרחק של סביבות ארבעים ק"מ מלובלין (Lublin). ביום הלכנו דרך השדות, בלילות התגנבנו או לרפת או לאסם של פולנים, ביקשנו מהם חתיכת לחם ומים. כך הלכנו עד העיר שלנו עד ללובלין (Lublin). בכבישים היה לנו כמובן אסור ללכת, כי אחרת הגרמנים היו תופסים אותנו. תמרנו ככה שניכנס לעיר מהצד שיהיה הכי קרוב לרובע ששם אנחנו גרנו. הגענו באמת ככה, והגענו לפולני נוצרי שהיה מאוד מיודד עם אבא של אמי, והוא החזיק אותנו חמישה ימים. הוא החזיק אותנו ביום. היות והיה לו שכן שהיה מנהל מפעל בירה גרמני, אז בלילה אי אפשר היה להיות אצלו. בלילה ישנו ברחוב לגמרי אחר אצל מורה להתעמלות של אמי, הן היו שתי אחיות פולניות קשישות.

אז הצעתי לאמי שנעשה ניירות אריים בתור פולניות, הרבה יהודים עשו את זה. אמרתי לאמי: את מדברת פולנית רהוטה וגם אני. אני הייתי בלונדינית אבל אמי הייתה שחרחורת. אמרתי לאמי: אם נעבור לעיר אחרת אף אחד לא ירגיש שאנחנו יהודיות. אמי הייתה כנראה יותר מדי שבורה מכדי לעשות את הצעד הזה. היא אמרה לי: אבל יש לי שיער שחור. אני הייתי בת שלוש-עשרה ואמרתי לה: אז תצבעי את השיער. אבל לא יצא מזה כלום. הפולני הזה שאצלו היינו ביום היה בעל אחוזה, והוא היה מוכן לקחת אותי בתור רועת אווזים לאחוזה שלו, אבל את אמי הוא לא היה מוכן להסתיר. אז כמובן שלא רציתי להיפרד מאמי. באחד המעברים מדירה לדירה עשינו את זה בנפרד ולא ביחד, כי הסתובבה שם משטרה גרמנית ברחובות.

כשעברתי ברחוב ראיתי קבוצה של יהודים ממיידנק (Majdanek) שהלכו מעבודה בחוץ בעיר בחזרה למיידנק (Majdanek). קודם כל הם היו עם הבגדים הפסים האלה, הם היו נראים איום, והם סחבו על אלונקה מישהו שנפטר להם בזמן העבודה. המראה הזה זעזע אותי מאוד ואמרתי לאמי: אני לא הולכת למחנה אפילו שאני אקבל כדור מאחורה בגב, שיהרגו אותי. אני אברח, ועד כמה שאני אוכל אני לא הולכת לשום מחנה עבודה. כי אז הציעו לאמי ששוב תמורת כסף ודרך מישהו אנחנו יכולים, היות ובבלז'יצה נפתח מחנה עבודה קטן, אנחנו יכולים לחזור לשם. אבל מכיוון שאמי לא רצתה לעשות ניירות אריים, בלית-ברירה חזרנו למחנה העבודה הזה. מחנה העבודה הזה היה שמור רק על-ידי משטרה יהודית, וגרמנים היו באים לשם רק מפעם לפעם.

ש: השתלבתם שם בעבודה?

ת: כן, כמובן, גם אני עבדתי וגם אמי עבדה.

ש: איזה סוגי עבודות עבדתם שם?

ת: בקיץ עבדנו בבניית כבישים, ובחורף עבדנו בניקוי כבישים משלג. בינתיים אני בכל זאת כל הזמן השתוקקתי לברוח משם. אז כבר גרנו הרבה נשים בחדר אחד, אבל לא זו הייתה הסיבה, אלא הסיבה הייתה המראה האיום הזה של מחנה, שראיתי ברחוב בלובלין (Lublin) את האסירים היהודים. שכנעתי את אמי לברוח מהמחנה הזה, ובדצמבר או בינואר בשלג עמוק מאוד דרך השדות ברחנו ממחנה העבודה הזה. הגענו לאיזשהו נוצרי בקצה היער שהוא היה שומר יער. הוא היה גר שם עם משפחתו ולא היה אף בית נוסף סביבו. הוא הסכים לקבל אותנו תמורת כסף, שאנחנו נתחבא אצלו.

ש: הבריחה עברה ככה בקלות כזאת?

ת: זה היה בלילה.

ש: לא חיפשו אתכם?

ת: לא, לא חיפשו אותנו. היות וגרמנים לא שמרו על המחנה הזה אלא רק משטרה יהודית. גדר הייתה כמובן, אבל היו חורים בגדר, כי יצאנו גם לקנות לנו מזון. על-פי רוב אני הייתי יוצאת, כי ילדה תמיד לא כל-כך משכה תשומת לב.

ש: הגעתם לגוי הזה.

ת: הגענו לפולני הזה, והיות והוא היה עני מרוד, אפילו לחם לא היה להם מספיק, הוא הסכים להחזיק אותנו. אבל אנחנו פחדנו להיות אצלו, כי שתי נשים, זאת אומרת, בעצם אישה וילדה בתוך היער. וגם חשבנו שברגע שייגמר לנו הכסף הוא ימסור אותנו לגרמנים. היות וכשגרנו בחודל (Chodel) אצל משפחה פולנית שהחביאה זוג יהודים עוד לפני כל האקציות. אינני יודעת מאיזושהי סיבה, אבל את היהודים האלה הגסטאפו חיפש. בעלת-הבית שלנו בחודל (Chodel) בנתה קיר כפול בחדר אחד והחזיקה שם את הזוג היהודי. אמרתי לאמי: את יודעת מה, היא החזיקה יהודים כל-כך הרבה זמן, אני אנסה ללכת אליה, ואבקש ממנה שהיא תחזיק גם אותנו. הייתה לי אוריינטציה טובה, היות ואבי היה סוחר יערות, ובקיץ היינו יוצאים ליער, אז ידעתי איך לתמרן בדרכים לא דרכים. הגעתי לעיירה הזאת, ובעצם עברתי את כל העיירה, כי הם גרו בצד השני של העיירה. אף אחד אפילו לא הסתכל עלי. סיפרתי לה, והיא אמרה לי, שהיהודים האלה לילה אחד ברחו ממנה, ועוד גנבו ממנה דברים. כנראה שהם היו זקוקים לכסף. היא אמרה שהיא יותר לא מוכנה לקחת יהודים. טוב אם היא לא מוכנה אין מה לעשות. חזרתי לאמי, ובדרך בחזרה פגשו אותי שני נוצרים צעירים פולנים ביער. אני בתום לב מכיוון שעברתי את העיירה הלוך ושוב בביטחון כזה, ואף אחד לא אמר לי מילה אחת, הם עצרו אותי, שאלו אותי מי אני? אמרתי להם שאני קרובת משפחה של הפולני הזה שאצלו התחבאנו. הייתי משוכנעת שהם לא מזהים אותי בתור יהודיה. אבל זה לא היה ככה, באותו לילה הם כבר באו לחפש אותנו. הם הכירו עלי שאני יהודיה. באותו לילה באו לחפש אותנו. היות וחשמל שם כמובן לא היה, היינו אצלו בחדר ריק רק על התנור הגדול כמו בכפרים היו שם סמרטוטים. כששמענו שהם מדברים עם בעל-הבית שלנו הספקנו עוד לעלות על התנור הזה, והתחבאנו שם בין הסמרטוטים. הם לא מצאו אותנו, אבל הם באו כל לילה לחפש אותנו. אז בלית-ברירה חזרנו בחזרה למחנה העבודה, לא הייתה לנו ברירה.

ש: כמה זמן שהיתם שם במחנה?

ת: במחנה הזה היינו עד בערך חצי מאי. שוב אני יודעת רק את התאריך העברי כי זה יום זיכרון של אמי. אז אני את התאריכים העבריים זוכרת גם של אבי וגם של אמי, אבל את התאריך הלועזי לא כל-כך.

ש: על איזו שנה אנחנו מדברים?

ת: על מאי 43'.

ש: מה אתם עושים אחרי המחנה הזה?

ת: את המחנה הזה בוקר אחד, או בעצם לפנות בוקר עוד בחושך הקיפו אותנו אוקראינים, ובא ממחנה בודזין (Budzyn) מישהו בשם פייקס. בטח גם את השם הזה מכירים ביד-ושם. אלה הם שמות שלצערנו מכירים אותם. פייקס כמובן ריכז את כולנו על המגרש. המחנה לא היה גדול, המחנה היה בית-כנסת, בית-המדרש וכמה בתים קטנים מסביב. העמידו את כולנו על המגרש, פייקס בחר לו, אז לא ידעתי כמה, אבל אחר-כך נודע לי שהוא בחר לו שמונים ושתיים בנות צעירות ויפות מכולנו שעמדנו על המגרש. הוא בחר גם הרבה גברים ואת שמונים ושתיים הבנות האלה ושלח אותם לבודזין (Budzyn) אני חושבת עם משאיות. הוא גם לקח כמה גברים, ומצד השני של בית-הכנסת מחוץ לגדר הוא אמר להם לחפור בור ענקי. הם חפרו בור ענקי, הוא העמיד שם אוקראינים. לנו הוא נתן פקודה להתפשט, כל אלה שעמדנו על המגרש. בסך-הכל היינו בערך חמש מאות נשים, כמה גברים היו אינני יודעת. זאת אומרת, על המגרש עמדנו למעלה מארבע מאות נשים עם ילדים. הוא אמר לנו להתפשט, ואז אמרתי לאמי, היה לי גם מעיל עלי, ואמרתי לה שאני נשארת עם השמלה. בין כה הם יהרגו אותנו, אז הם צריכים גם לראות אותי עירומה? אני לא מורידה את השמלה. מה שהורדתי זה מגפיים שהיו לי, היו לי מגפיים של אב. סיפרו לנו כבר, שמענו כל מיני סיפורים שהאוקראינים סוחבים גם מהמתים מהרגליים את המגפיים, כי הם רוצים את המגפיים והיו לי מגפיים מאוד יפות של אבי שהוא השתמש בהם ביערות. הורדתי רק את המגפיים, עמדתי יחפה ואמרתי לאמי: בואי נלך בין הראשונות. הרגו כבר את אבא, הורגים את כל היהודים, למה לנו לעמוד פה ולראות את כל זה איך שכל פעם לוקחים עשר ולא שומעים את היריות? אמי אמרה: בואי נחכה עד הסוף. חיכינו עד הסוף, היינו שלושים וכמה נשים על המגרש, כבר לא היו בנות צעירות, היו רק נשים. פתאום בא פייקס והתחיל לבחור – אחת, שתיים. הוא בחר שבע-עשרה, והיות ובזמן המלחמה אמי התחילה ללמד אותי גרמנית, ראיתי שהוא בוחר, מחפש, מחפש ומסתכל, פניתי אליו ואמרתי לו שאני בת שש-עשרה, ואני יודעת לעבוד טוב. אז הוא אמר לי: בואי! כשהוא אמר לי בואי, אמרתי לו: אני פה עם אימא צעירה, והיא יודעת יותר טוב ממני לעבוד. הוא ענה לי: אני לא צריך יותר. מתברר באמת שאני באמת הייתי, אולי אם הייתי פונה קודם הייתי אולי מצילה את אמי, כי היא הייתה סך-הכל בת ארבעים. אבל התברר לי שאני באמת הייתי האחרונה שהוא לקח. אז אמרתי לו: אם כך אני חוזרת לאמי. עמד על ידו אוקראיני ונתן לי עם השוט בפנים עד זוב דם, וככה נפרדנו.

את השמונה-עשרה העמיסו על עגלה והביאו אותנו לבודזין (Budzyn). כהגעתי לבודזין הייתי כנראה בשוק, כי שכבתי בצריף על הפריץ' הזה, או כמו שאומרים בעברית, על הדרגש, אינני יודעת כמה זמן. לא אכלתי, לא שתיתי, לא יודעת. אבל כעבור כמה זמן הוציאו אותי לעבודה. עבדתי שם בהתחלה בקילוף כאלה תפוחי-אדמה. הייתי צריכה לקלף דלי שלם עם כאלה תפוחי-אדמה ואחר-כך בעבודות אחרות. נשארנו שם בבודזין (Budzyn) אם אני לא טועה עד התחלת 44'. ב44-' העבירו אותנו לבודזין (Budzyn) שנקרא כבר קונצנטרציונס לאגר כאהל.

צד שני:

ש: לפני שאת ממשיכה בסיפור שלך הייתי רוצה לשמוע מה קרה עם אימא באותו מגרש שבו רוכזתם?

ת: את אמי עם יתר האנשים העבירו לצד השני של בית-הכנסת, וכמובן ששמענו רק את היריות, לא ראינו מה שמתרחש שם. אבל שם הם העמידו אותם על שפת הבור הזה, ירו בהם, והם נפלו לבור. קבורות שם קרוב לחמש מאות נשים. לצערי הרב אין שם זכר במגרש הזה. יצא לי בשנת 1990 להיות בפולין חמישה וחצי ימים אחרי בקשות של בעלי במשך חמש שנים, שהוא רוצה לעלות על קבר אמו. הסכמתי לנסוע לפולין, כי אחרי מה שקרה לאבי שפולנים מסרו אותו למוות לא רציתי בכלל, אמרתי שהרגל שלי לא תדרוך בפולין. אבל היות וראיתי שבעלי לא רוצה בשום אופן לנסוע לבד לשם, וטוב שהצטרפתי אליו, היינו חמישה וחצי ימים בפולין, ואז כמובן נסענו גם לעיירה הזאת. חיפשתי שם ואפילו את המגרש עצמו, כי הגורל רצה ככה שגם אבי וגם אמי נורו על אותו המגרש, אבל אפילו את המגרש אי אפשר לזהות. שאלתי איזו פולניה קשישה איפה פה בית-הכנסת שהיה? כבר לא שאלתי על קבר אחים, היא ברחה ממני כאילו אני מצורעת או משהו כזה, היא לא רצתה בכלל לדבר איתי. זה מה שקרה עם אמי.

עכשיו אנחנו נחזור. הגרמנים מעבירים אותנו מבודזין (Budzyn) שנקרא ארבעייטס לאגר, כלומר, מחנה עבודה לבודזין (Budzyn) שנקרא קונצנטרציונס לאגר, כלומר, מחנה ריכוז. אבל למעשה התנאים הם אותם התנאים. אז התמזל לי אפילו עבדתי אפילו במכבסה, שם כיבסנו את האוברולים של השריונאים הגרמנים. באיזו פעם במקרה נתנו לי לכבס חולצות של קצין גרמני. כיבסתי אותם ואמרו לי גם לגהץ אותן. הוא בא לקבל את החולצות, זה מאוד מצא חן בעיניו, ומאז הוא הורה שרק הקטנה הזאת מכבסת ומגהצת את החולצות שלו. זה פטר אותי מלכבס את האוברולים של השריונאים שהיו מאוד מלוכלכים והיה מאוד קשה לכבס אותם.

במאי 44' אני חושבת החליטו לחסל את המחנה הזה. חלק מהמחנה נשלח למיידנק (Majdanek), חלק מהמחנה נשלח לוייליצ'קה שזה על-יד קרקוב (Krakow), ששם במכרות מלח אני חושבת שהיו לגרמנים איזה שהם מפעלים ויהודים עבדו שם. כשחילקו אותנו גורלי יצא למיידנק (Majdanek). פעם במקרה לגמרי פגשתי קרובת משפחה של אבי באותו מחנה, ואותה שלחו או לוייליצ'קה או לפלאשוב (Plaszow), נדמה לי שאת הנשים שלחו בכלל לפלאשוב (Plaszow), זה היה המחנה שגת היה בו המפקד. הבת-דודה הזאת הייתה בידידות עם מפקדת המחנה היהודיה. היות והיו לנו גם מפקדים יהודים בתוך המחנה שקשרו בין המפקד הגרמנים ובין כל מה שהתרחש במחנות. בכל מחנה היו, זה בוודאי כולם כבר יודעים, שהיו כאלה יהודים שהובילו לעבודה, כאלה ששמרו על הצריפים, גם מפקד המחנה בתוך המחנה היה יהודי ולנשים הייתה מפקדת. היות וקרובת המשפחה של אבא שלי הייתה מיודדת עם המפקדת הזאת היא התחננה לפניה שלא ישלחו אותי למיידנק (Majdanek) אלא שישלחו אותי לפלאשוב (Plaszow). היא ענתה לה שהרשימות סגורות, שהם נמסרו כבר לאנשי אס.אס ואין מה לעשות ואני נסעתי למיידנק (Majdanek). מהנשים שהלכו לפלאשוב (Plaszow) הרבה לא נשארו בחיים, ודווקא מאלה שהלכו מיידנק (Majdanek) נשארנו כמעט כולנו.

ש: מה עשית שם?

ת: הגענו למיידנק (Majdanek), מצאנו שם בערך עוד שבעים וחמש נשים. היות וזה היה מאי 44' מיידנק (Majdanek) כבר היה מה שנקרא יודנריין. נשארו שם מחסנים עם המון המון דברים של יהודים שהיה צריך למיין אותם. הגרמנים שלחו אפילו את הבגדים לגרמניה, כיבסו אותם, ושלחו אותם לגרמניה. מצאנו שם שבעים וחמש נשים אני חושבת שהגיעו ממחנה טרבניקי (Trawniki). אני חושבת שאנחנו גם היינו שבעים וחמש, אז סך-הכל היינו מאה חמישים נשים, היו שם אולי מאתיים ואולי יותר גברים יהודים. היתר היו הולנדים, צרפתים, בלגים, גרמנים, פולנים, כולם נוצרים שישבו שם עבור כל מיני עבירות. קודם כל אלה שהיו קומוניסטים נגד השלטון הגרמני וגם עבור עבירות אחרות. אותנו אכסנו בשני צריפים במיידנק (Majdanek) שהצריפים האלה היו, על כל מקרה שתבוא איזו ביקורת מטעם הצלב האדום או משהו כזה, הם החזיקו שני צריפים שנקראו בית-חולים עם חדרים קטנים יותר, שם איכסנו את הנשים בשני הצריפים האלה, ואנחנו היינו מוקפים כמובן גדר תיל מהגברים. אני עבדתי שם בגן הירק של הגרמנים.

ש: איך היה מבחינת האוכל?

ת: דווקא במיידנק (Majdanek) מבחינת האוכל היה טוב מאוד. כי במטבח עבדו הולנדים, בלגים וכאלה מכל מיני ארצות, ולנשים הם היו מביאים את המרק הכי סמיך, והיה אפשר לקבל עוד קצת. לפעמים היה אפשר לקבל עוד חתיכונת לחם חוץ ממנת הלחם, אפילו הרבה פעמים ככה שיחסית היה בסדר. בבודזין (Budzyn) הראשון היה רעב מאוד כבד. למי שעוד היה כסף מוסתר אז היו אפשרויות לקנות דרך הגדר מהפולנים משהו לאכול. לי לא היה כלום, היות ונשארתי רק עם השמלה, וגם מה שהיה תפור בתוך השמלה, אמי ניסתה לשחד איזה אוקראיני ביהלום ושרשרת זהב, אבל זה כמובן גם לא עזר. ככה שאני הגעתי לבודזין (Budzyn) אפילו יחפה ורעבתי מאוד בבודזין (Budzyn) ללחם. אבל שלחו אותי לעבוד אצל אלה שעבדו בבית-המרחץ. הם היו שבויים מהצבא הפולני. אני חוזרת לבודזין (Budzyn). הם היו שבויים מהצבא הפולני, הם היו הראשונים שפתחו את המחנה בודזין (Budzyn), והם קיבלו שם את כל ה"משרות" הכי טובות. הם היו ארבעה שעבדו בבית-מרחץ, היה להם חדרון קטן, ואותי אחרי תקופה קשה מאוד שרעבתי מאוד, שלחו אותי לעבוד אצלם. להם היה כסף, וכמובן שמה שהם אכלו הם נתנו גם לי. אבל במיידנק (Majdanek) היה באמת אוכל סביר, אי אפשר היה למות מרעב בתקופה שאני הייתי במיידנק (Majdanek).

ש: כמה זמן שהית שם?

ת: אני חושבת שזה היה באוגוסט. בעבודה שמרו עלינו אנשי אס.אס אבל כבר מבוגרים מאוד, כי את הצעירים גייסו לצבא. מפקד המחנה שלנו היה צעיר וכל יום כשאנחנו יצאנו לעבודה הוא היה עושה ביקורת בחדרים שלנו. לנו על דרגשים בודדים לא גדולים אבל על ארבע קומות, וישנו על שקי קש. הוא היה מרים את שקי הקש, ואם הוא היה מוצא קש אחד על הקרשים אז הוא היה שופך את כל שקי הקש שהיו באותו החדר. נניח אם היינו שש-עשרה או ארבע-עשרה בנות בחדר על הרצפה, אז כשנבוא מהעבודה שיהיה לנו מה לעשות. בצריפים האלה היו גם דלתות מזכוכית, והיינו צריכות להקפיד לפני שיצאנו לעבודה לצחצח את כל השמשות כדי שלא תהיה חס וחלילה טביעת אצבע אחת על הזכוכיות, אחרת היינו מקבלות עונש חמור.

ש: מה זה עונש חמור?

ת: הוא המציא לנו כל מיני עונשים.

ש: את יכולה לתת דוגמא אחת או שתיים?

ת: דוגמא אחת שהוא שפך את שקי הקש. הוא היה יכול להעמיד אותנו שעות בחוץ במה שנקרא אצלם אפל. כשהרוסים התקרבו כבר מאוד ללובלין (Lublin) אני חושבת שזה היה באוגוסט. שמענו כבר את התותחים של הרוסים. פעם אחת בעבודה היה לנו איזה שומר אס.אסמן פחות או יותר אנושי, אז שאלנו אותו, הרי אנחנו שומעים שהרוסים מתקרבים, מה יהיה איתנו? הוא לא יכול היה להכחיש, כי ירו טנקים, ירו תותחים והגיעו מטוסים. מיידנק (Majdanek) נמצאת בכביש שדרכו הרוסים נכנסו ללובלין (Lublin), זאת אומרת שאנחנו היינו עוד כמה ק"מ יותר קרובים לצבא הרוסי מהעיר עצמה. אז הוא אמר לנו: לפי מה שאני יודע יש פקודה לא להרוג אתכם. אחת מהשתיים, או שאנחנו נשאיר אתכם ותשתחררו על-ידי הרוסים, או שאנחנו ניקח אתכם יחד איתנו.

יומיים לפני שנסענו ממיידנק (Majdanek) נסע המפקד. כי המפקד הזה שעשה לנו בעיות, מיידנק (Majdanek) הייתה מחולקת לחמישה אזורים, נגיד ככה, בגרמנית זה נקרא פלט. האס.אסמן הזה שעשה לנו כל-כך הרבה צרות הוא היה למעשה ממונה רק על החלקה הזאת, בחלק אחר היו שבויים רוסיים נכים. אבל המפקד על כל מחנה מיידנק (Majdanek) יומיים לפני שאנחנו יצאנו ממיידנק (Majdanek) הוא נסע עם האוטו שלו העירה ללובלין (Lublin) ופרטיזנים ירו בו והרגו אותו. עלינו ציוו עוד לעשות זרים ללוויה שלו. אני חושבת שזה היה ביום חמישי. בשבת אחרי-הצהרים פתחו את כל המחסנים מה שעוד היה וחילקו לנו. כי אנחנו במיידנק (Majdanek) הלכנו גם בבגדי פסים וגם בנעליים עם סוליות עץ. פתחו את המחסנים, נתנו לנו נעליים שכל אחת תבחר לה נעליים נורמליות שנוכל ללכת איתן. נשארנו עם בגדי הפסים, וחילקו לנו נוסף לשמלות גם זקטים. גם כמובן היו לנו תחתונים כאלה, תחתוני סבתא מבד ומין גופיות כאלה, הכל היה בפסים כדי שלא נחליט פעם לברוח. אחרי שקיבלנו את הנעליים קיבלנו פקודה שאנחנו יוצאים ברגל כולנו. הרוסים הגיעו מהר מאוד ללובלין (Lublin), אז את כל הרכבים וכל הרכבות הגרמנים היו צריכים כדי לפנות את המשפחות שלהם. הם לא ציפו להתקדמות כזאת של הרוסים. אנחנו אלף אנשי המחנה, כולל כל הצוות של מיידנק (Majdanek), של אנשי אס.אס, זאת אומרת אלף אנשים עם אס.אס ועם כלבים יוצאים ברגל. מי שפיקד על זה היה המפקד של השדה שלנו.

איך שיצאנו ממיידנק (Majdanek) על הכביש הגיעו מטוסים רוסיים. הפרטים שאני מספרת הם פרטים שכנראה אף אחד לא סיפר, לכן אני רוצה לספר אותם. על הכביש עמדו טנקים גרמנים, הגיעו מטוסים רוסיים והתחילו להפציץ את הטנקים הגרמנים. המפקד שלנו קודם כל אמר לנו לרדת מהר לתעלה. הוא לקח מכל הבנות את הז'קטים, והוא התחיל לנפנף עם הז'קטים האלה באוויר. היות והמטוסים הרוסיים ירדו מאוד נמוך כדי להפציץ את הטנקים הגרמנים הם ראו את הז'קטים עם הפסים, והגרמנים ידעו גם שהם יראו אותם. הם נפנפו באוויר כדי שהטייסים הרוסיים יפסיקו להפציץ, כי הם מובילים פה אנשים ממחנה. המטוסים הרוסיים באמת הפסיקו להפציץ, הם עזבו את המקום, אנחנו קמנו והלכנו דרך השדות. התחיל לרדת מבול, לא גשם אלא מבול. במבול הזה דרך השדות מישהו העריך שהלכנו תשעים ק"מ. מה שאני יודעת שהלכנו עשרים וארבע שעות ללא הפסקה. הלכנו ממש ללא הפסקה בגשם שוטף.

ש: לאן מוליכים אתכם?

ת: לא ידענו לאן, אבל בכל אופן הלכנו בכיוון הגרמני יותר, זאת אומרת בעצם מערבה, קודם כל מערבה. אני מהר מאוד זרקתי את הנעליים, היות והן התמלאו לי מים, והרגשתי שהן מתחילות לשפשף לי את הרגליים ושאני לא אוכל ללכת. לכן מהר מאוד זרקתי את הנעליים, למרות זה שהלכנו בשדות אחרי הקציר שזה די דקר לנו ברגליים, אבל זה היה יותר טוב מהנעליים האלה. היה כבר חושך, בשדה עמדו אלומות בחבילות, חשבתי האם כן לברוח או לא לברוח. אבל היות והיו ברקים ורעמים, על כל בן-אדם היה אס.אס מן אחד והיו המון כלבים, אינני יודעת כמה, אבל היו המון כלבים, אז הבנתי שאין טעם שאני אברח. מה שכן לפני שיצאנו ממיידנק (Majdanek) היו בינינו כמה ילדים שהגיעו איכשהו למחנות. ילד אחד הגיע בגלל זה שאבא שלו היה שוטר יהודי והיו עוד מקרים כאלה. את הילדים האלה הם שלחו באוטובוס, כמה ילדים בודדים הגרמנים שלחו אותם באוטובוס עם נהג פולני. נודע לנו אחר-כך שהנהג הפולני הזה תמרן ככה בדרכים שהוא נפל לידי הרוסים. עשיתי חשבון שאין אפשרות לברוח והלכנו.

למחרת כבר אולי בשעות הצהרים היות ואנשי אס.אס הלכו עם כל הציוד של חייל עליהם ועם המעילים הארוכים שלהם, מהגשם השוטף כל זה היה נורא כבד עליהם. אז הם באיזושהי הפסקה קצרה שעשינו על-יד יער התמרדו שהם לא הולכים הלאה. אז המפקד הזה אמר להם: מי שמכם לא ילך הלאה, אני יורה בו כמו ביהודים. הוא ירה בדרך בשתי נשים. בחורה אחת שמכל הצרות האלה היא יצאה קצת מדעתה ואישה יותר מבוגרת שלא הצליחה להדביק את הקצב בהליכה, הרגו אותן. אנחנו המשכנו ככה עד שלפנות ערב הגענו לאיזושהי עיירה, שם הם אכסנו אותנו במין מפעל כזה ששורפים בו לבנים, והדליקו שם את התנורים כדי שאנחנו נתייבש. אנחנו חשבנו שהם שורפים אותנו שם, כי התחיל להיות חם, ולא ידענו מה הם חושבים לעשות איתנו. לנו שם, למחרת שוב הלכנו נגיד בקצב כבר קצת יותר איטי עם הפסקות מסוימות. אבל עשרים וארבע שעות הלכנו ללא הפסקה ממש בגשם שוטף.

הובילו אותנו עד מעבר לנהר ויסלה שחוצה את פולין. הם עשו חשבון נכון שהרוסים יעצרו על-יד ויסלה. כי הטכניקה אז לא הייתה טכניקה של היום, ולהעביר את הצבא לצד השני של נהר כזה גדול היה די מסובך. אחרי שעברנו את ויסלה הגענו למחנה עבודה שהיו בו יהודים, אבל כשאנחנו הגענו לשם המחנה כבר היה מפונה. המחנה הזה היה סקרז'יסקו קמיינה. שם העמיסו אותנו על רכבת והסיעו אותנו לאושוויץ (Auschwitz). הגענו לאושוויץ (Auschwitz), המפקד שלנו פנה למפקד הראשי של אושוויץ (Auschwitz). היו גם הפטלינגים נוצרים, אז המחנה שלנו אמר למחנה של אושוויץ (Auschwitz): היהודים האלה הצילו את הטנקים הגרמנים ומגיע להם משהו תמורת זה. הודות לזה הכניסו אותנו לאושוויץ (Auschwitz) בלי סלקציה. לנשים גם לא קיצצו את השיער, כי במיידנק (Majdanek) היה לנו שיער סביר לא קצוץ כמו באושוויץ (Auschwitz). להפך, עוד בשדה חיפשנו איזה חוט חשמל כדי לארגן קצת את השערות. נכנסנו בלי סלקציה, שלחו אותנו למחנה עבודה ועשו לנו מספרים. (מראה את המספר). אבל כעבור כמה ימים קיצצו לנו את השיער, אומנם לא לגמרי לגמרי לקרחת אבל קיצצו לנו. היות והיה לנו שיער אולי יותר יפה מאשר לאחראית על הבלוק, אז היא לקחה אותנו לבית-מרחץ וקיצצו לנו את השיער, אבל זה באמת לא כל-כך חשוב. עבדתי שם בכל מיני עבודות. עבדתי בלשבור אבנים על חצץ ולפזר על שבילים. עבדתי בלסחוב תפוחי-אדמה שהגיעו עם רכבת במין מתקנים כאלה ששניים סחבו את זה, שתי נשים סחבו את זה, ועמדו קאפו והרביצו בלי סוף. בסחיבת תפוחי-אדמה הרביצו בלי סוף. תכף בכניסה לאושוויץ (Auschwitz) קיבלתי מכות, כי מישהי דיברה, אומנם לא אני, אבל האס.אסמנית החליטה שזו כנראה אני הייתי זו שדיברה, והיא נתנה לי תכף מכות, זה היה תכף ביום הראשון באושוויץ (Auschwitz).

כמובן שאחר-כך כן עברנו סלקציות, כי מנגלה היה בא ומוציא אותנו לאפל, ומי שלא היה מוצא חן בעיניו הוא שלח אותו מיד לקרמטוריום. הקפדנו מאוד בתנאים הגרועים האלה להתרחץ, למרות זה שכבר באושוויץ (Auschwitz) היה קר מאוד, זו הייתה תקופת החגים. השתדלנו אפילו לחפוף את הראש מתחת לברז בחוץ אם רק היו מים. סבון כמובן לא היה, אבל הם היו מפזרים בשירותים כלור על הרצפה, אז עם הכלור הזה היינו חופפים את השיער כדי לא לקבל כינים, כי מי שהיו לו כינים הלך לקרמטוריום. מי שהיו לו כינים ומי שהיו לו פצעים על הגוף מנגלה שלח אותם ישר לקרמטוריום.

יום אחד כנראה שעבדתי בשבירת חצץ בתוך המחנה, והגיעו גרמנים ולקחו אותי ועוד כמה בנות לבלוק 10 המוכר הזה לשמצה. שם אמרו לנו להתפשט עירומות. בזה דווקא אני נזכרתי מאוחר לגמרי וכתבתי את זה. כי אני מוכרת כנכה של רדיפות הנאצים מטעם משרד האוצר, אז הוספתי להם את זה דווקא מאוחר מאוד. ציוו עלינו להתפשט, וצילמו אותנו מכל הזוויות האפשריות. כמובן היינו בלי אוכל, בלי שתייה ובלי שום דבר. אחר-כך צילמו את הגולגולת, את הפנים ואת האף. הם חקרו איך נראים יהודי פולין, איך נראים יהודי יוון וארצות אחרות. גם פחדנו מאוד שיזריקו לנו משהו או ינתחו אותנו, כי ידענו מה זה בלוק 10. אני לא חושבת שהיה מישהו באושוויץ (Auschwitz) שלא ידע מה זה בלוק 10, שם עשו ניסיונות על יהודים – על תאומים ועל כל אחד שהתחשק להם. זה לקח יום שלם. לפנות ערב אמרו לי ללכת, חזרתי לצריף שלי, וכעבור תקופה לא ארוכה, בכל אופן כבר אולי לקראת נובמבר, שלחו אותי לטרנספורט לברגן-בלזן (Bergen-Belsen) כמובן עם עוד בנות.

ש: כמה זמן בסך-הכל שהית באושוויץ (Auschwitz)?

ת: באושוויץ (Auschwitz) הייתי בערך מאוגוסט פחות או יותר עד נובמבר משהו כזה, עד כמה שזכור לי. הגענו לברגן-בלזן (Bergen-Belsen) שמו אותנו באוהלים על שלג, וכל אחת קיבלה שמיכה אחת, שמיכה צבאית כזאת אחת. כמובן שבאושוויץ (Auschwitz) כבר היה רע מאוד עם אוכל, ובברגן-בלזן (Bergen-Belsen) לא יותר טוב. היינו כמה שבועות באוהלים האלה על השלג ולא עבדנו. אחר-כך העבירו אותנו לצריפים וגם שם לא עבדנו. לא לעבוד זה היה הרבה יותר גרוע מאשר לעבוד, כי לשבת כל היום בלי לעשות כלום על צלחת מים עם חתיכת צנון מבושלת שצפה בפנים ופרוסה דקה של לחם לעשרים וארבע שעות זה היה ממש מייאש. חוץ מזה את המפקד של ברגן-בלזן (Bergen-Belsen) הוציאו ושלחו לחזית, וראיתי שלאט לאט כל אושוויץ (Auschwitz) מתפנה לברגן-בלזן (Bergen-Belsen). גם אנשי אס.אס, גם הבלוק-אלטסטה וגם הקאפו, כולם כולם מתחילים להגיע לברגן-בלזן (Bergen-Belsen). אז אמרתי לחברה שלי שאם יהיה טרנספורט לעבודה לאיזשהו מקום אני הראשונה מתנדבת, כי אני רואה שפה יהיה אושוויץ (Auschwitz) שני. באמת התנדבתי, חברה שלי היא הייתה עם עוד אחיות, והיא אמרה לי שכן אנחנו גם נתנדב, אבל בסוף הם לא התנדבו. אני התנדבתי ונשלחתי, ובראשון לינואר הגעתי לאשרסלייבן (Aszersleibn), נדמה לי שזה כך נקרא בגרמנית, וזה נמצא בין דרייזן וחאלה. כתוב שם אצלי בדיוק כי אני העתקתי את השם מהמפה.

שם אכסנו אותנו באיזה בניין, כלומר, כמובן במרתף של הבניין סמוך למפעל לחלקי כנפי מטוסים. במפעל הזה עבדתי שתיים-עשרה שעות ביממה כולל משמרות לילה, כלומר, שבוע משמרת יום שתיים-עשרה שעות ושבוע משמרת לילה. בלילות היו מגיעים מטוסים אמריקאיים להפציץ, כי המפעל הזה כבר פעם הופצץ, והם בנו אותו מחדש. אז שמרו עלינו נשים של אס.אס, גם באושוויץ (Auschwitz) שמרו עלינו נשים של אס.אס ונדמה לי שגם בברגן-בלזן (Bergen-Belsen), אבל אני כבר לא זוכרת.

ש: איך השומרות התייחסו אליכם?

ת: הן היו יותר גרועות מהגברים מאנשי האס.אס.

ש: במה זה התבטא?

ת: הרביצו לנו. למשל פעם אחת אחרי שעבדתי משמרת לילה עליתי למגורים שלי ובמדרגות שמעתי רעש אחרי, אז הסתובבתי לראות אם מביאים לנו כבר את המרק, את המרק המים. האס.אסמנית ראתה אותי מסתובבת, והיא החליטה שאני רוצה לראות את הגברים שמביאים את המרק, אז היא הרביצה לי מכות רצח. כשהיו מגיעים מטוסים אמריקאיים להפציץ אז הגרמנים פחדו על עצמם, לכן הם כולם היו בורחים מהמפעל, הם היו מורידים אותנו למרתף בבית הזה איפה שאנחנו גרנו, ושם ישבנו עד ההפוגה. הייתה אזעקה ואחר-כך הייתה הפוגה. אחרי ההפוגה עמדנו באפל המון זמן, ספרו אותנו בלי סוף אם מישהי לא ברחה להם וזה היה גם בלילות בינואר ובפברואר. קרה לפעמים שעמדנו גם עשר פעמים בלילה באפל, כי לא כל המטוסים דווקא הפציצו אלא לפעמים רק עברו דרך שם, כשהם עברו דרך שם הייתה אזעקה, אז הוציאו אותנו מהמפעל מהר מאוד ואחר-כך אחרי ההרגעה היה שוב אפל. כך זה נמשך.

אני עבדתי עם מנהל עבודה גרמני בשולחן אחד, הוא היה בודק אחרי את העבודה שאני עשיתי. היו בנות שלימדו אותן הלחמה בקרבית, ואני הייתי זאת שהחזקתי את החלק להלחמה. אחר-כך הייתי צריכה לשייף את זה אחרי ההלחמה, והוא היה בודק אחרי אם שייפתי טוב. בשתיים-עשרה בלילה הייתה הפסקה, והגרמנים האזרחים היו מקבלים אוכל. כולם שם היו מבוגרים כמובן, וגם נשים גרמניות עבדו שם במפעל הזה. אנחנו שמרנו לנו את פרוסת הלחם לשתיים-עשרה בלילה. פעם אחת במשמרת לילה בהפסקה הזאת מנהל העבודה שלי היה איש מבוגר, ואחרי הארוחה הוא חזר עם חבר שלו גם מבוגר ונוסף לזה צולע. לנו היו שני כיסאות צמודים לשולחן עם שרשרת כדי שלא יקחו אותם למקומות אחרים, אבל היו רק שני כיסאות. כשהם הגיעו אני ישבתי על הכיסא שלי ואכלתי את חתיכונת הלחם שלי. מה לעשות, חונכתי כנראה אחרת, וכשראיתי גרמני מבוגר וצולע ירדתי מהכיסא, ונתתי לו לשבת על הכיסא הזה. הוא כל-כך התרשם. התעמולה אצלם עבדה כל-כך עמוק, שהוא אמר לי בגרמנית: לא חשבתי שיהודיה יכולה להיות כל-כך מחונכת שתבין שלאדם מבוגר צריכים לתת לשבת. זה עשה עליו רושם רב מאוד, ואפילו שלא היה להם כבר יותר מדי אוכל כי זה היה כבר לקראת סוף המלחמה, אבל כל זמן שהייתה משמרת לילה הוא היה מביא לי תמורת זה סנדוויץ מהבית.

אחר-כך הפסיקו עם משמרות לילה בגלל שהיו כל הזמן אזעקות, אבל עבדנו שם עד שהצבא האמריקאי הגיע עד בתי העיר. כשהצבא האמריקאי הגיע עד בתי העיר שמענו אפילו שסיירת אמריקאית נכנסה העירה. אז ריכזו אותנו. היו שם גם אנשי אס.אס גברים, המפקד היה גבר. הוא הודיע לנו שיש פקודה שאנחנו הולכים ברגל כנראה דרומה. בכל אופן אנחנו מתפנים משם כדי לא ליפול בשבי של הצבא האמריקאי.

ש: מאשרסלייבן (Aszersleibn)?

ת: כן. הובילו אותנו שוב ברגל לכיוון צ'כוסלובקיה בקצב קצת פחות נורמלי ממה שהובילנו אותנו ממיידנק (Majdanek). הגענו לאיזושהי עיירה שבעיירה הזאת תלו כבר דגלים לבנים. בדרך בשדה מצאתי לי איזה תפוח-אדמה במקרה, ומה לעשות, אני יקית, אז חיפשתי גם זכוכית כדי לגרד את תפוח-האדמה מהקליפה, לא אכלתי אותו עם הקליפה. אכלתי אותו לא מבושל אבל לא עם הלכלוך מהאדמה. הגענו לעיירה הזאת שהיו תלויים בה כבר דגלים לבנים. שם קיבלנו מרק, והמפקד שלנו אמר לנו שכנראה שאנחנו נשארים פה ומחכים לצבא האמריקאי. שאנחנו נשב בשקט, לא יאונה לנו שום רע. היה שם אסם עם הרבה קש, הוא אמר לנו שאנחנו יכולים לשבת על הקש, ואנחנו נמתין עד שהצבא האמריקאי יכנס. זה לקח כמה שעות, פתאום הוא הופיע שוב, ריכז אותנו שוב ואמר לנו: אני קיבלתי פקודה שיש דרך פנויה, ואנחנו יכולים להוביל אתכם הלאה, אנחנו הולכים הלאה. ככה הגענו לטרזיינשטאט (Theresienstadt). זה היה באפריל 45'.

ש: לקראת סוף המלחמה.

ת: כן, כן. בטרזיינשטאט (Theresienstadt) היו הרבה יהודים מכל העולם. טרזיינשטאט (Theresienstadt) זה למעשה במקור מחנה צבאי של צ'כים. היו שם בניינים גדולים שפעם אכסנו שם את הצבא הצ'כוסלובקי. אכסנו אותנו בבניינים האלה. דווקא כל שבוע לקחו אותנו להתרחץ, והיות והיו להם מחסנים מלאים עם בגדים אז החליפו לנו גם את הבגדים כל שבוע. שם לא עבדנו. עד שיום אחד זה היה כבר במאי, אני חושבת שזה היה בהתחלת מאי, כי בשמיני במאי השתחררנו וזה היה אולי ברביעי למאי, הגיעה משלחת מטעם הצלב האדום לטרזיינשטאט (Theresienstadt). אחרי זה, אולי יום אחרי זה, תלו במחנה דגלים של צ'כוסלובקיה ושל הצלב האדום. בחוץ כן שמרו אנשי אס.אס, אבל בפנים הייתה כבר משטרה צ'כית. מה שנודע לנו שיש פקודה שלא מחסלים אותנו. הייתה פקודה לחסל את כל טרזיינשטאט (Theresienstadt), אבל היות והצלב האדום התערב בעניין הזה, והצלב האדום קיבל על עצמו לדאוג למחנה הזה, אנחנו נשארים פה ומחכים לרוסים. בשמיני במאי בלילה הגיעו הטנקים הראשונים של הרוסים של הצבא האדום. האמת היא שבפראג (Praha) הייתה התקוממות מטעם הפרטיזנים הצ'כוסלובקיים, ובמקום שהטנקים ייסעו קודם לפראג (Praha), הם נסעו קודם לטרזיינשטאט (Theresienstadt) לשחרר את המחנה. כי הגרמנים שברחו, בשמיני במאי כשכבר חתמו על כניעה, גרמניה חתמה כבר על כניעה, אבל הגרמנים שברחו עוד ירו מהנשק שלהם לתוך המחנה. בשמיני במאי הגיעו הטנקים הרוסיים וכמובן שהשתחררנו. קשה להגיד ששמחתי, הייתי מאוד מאוד אדישה לכל זה.

הרוסים החזיקו אותנו עוד במחנה הזה עד בערך אמצע יוני. קודם כל ברגע שהשתחררתי למחרת, היות והנעליים שלי התפרקו לגמרי ושוב הייתי יחפה ועל ידינו הייתה עיירה של גרמנים שברחו מהרוסים והשאירו את הבתים כמו שהם, אז כולנו הלכנו לחפש לנו שם קצת אוכל ואיזשהו בגד. באמת מצאתי לי נעליים, מצאתי לי חזיה, כי הייתי כבר כמעט בת שש-עשרה ולא היה לי בכלל דבר כזה. מצאתי גם איזו כותונת ואיזה משהו וגם קצת אוכל. במשך התקופה הזאת נסעתי גם פעמיים לפראג (Praha), היות ואני לא רציתי לחזור לפולין. נסעתי פעמיים לפראג (Praha) כשהמרחק בין טרזיינשטאט (Theresienstadt) לפראג (Praha) הוא תשעים ק"מ. פניתי שם לשלטונות וביקשתי אזרחות צ'כוסלובקית. הם אמרו לי שהם מצטערים מאוד, הם לא מקבלים אזרחים זרים. הם היו מאוד טובים אלינו, אבל הם לא רצו אותנו בתור אזרחים.

בערך באמצע יוני הרוסים העמיסו אותנו על רכבת משא. תמיד כך הובלנו, הרי גם הגרמנים כמובן הובילו אותנו ברכבות משא. העמיסו אותנו על רכבת משא ושלחו אותנו לפולין, כמובן את כל נתיני פולין שלחו בחזרה לפולין. שלחו נשים בנפרד וגברים בנפרד בקרונות נפרדים. הרכבת זחלה משהו נורא ואיום, כי לא היו רכבות ולא היו מסילות. תחנה אחת לפני מורבסקה-אוסטרבה הרכבת עצרה, ואני ירדתי לקחת לי קצת מים לאיזה קנקן. על הכתפיים שלי היה לי גם איזה בלייזר, מכיוון שחילקו לנו כל-כך הרבה בגדים, אז תמרנתי ככה שגם שמרתי לי בסתר משהו מהבגדים שחילקו לנו. פתאום הרכבת התחילה לנסוע, אז כשהרכבת התחילה לנסוע במקום לזרוק את הבלייזר ואת הקנקן על הארץ מסרתי לקרון אחד את הקנקן מים, לקרון אחר זרקתי את הבלייזר, ורק אחר-כך הרכבת התחילה לנסוע לאט. הרכבות הרוסיות לא התחילו לנסוע מיד בהתחלה מהר. החלטתי שאני קופצת לאיזה קרון. קפצתי לאיזה קרון של גברים, אבל לצערי הם היו מאוד חלשים, לכן הם לא הצליחו להרים אותי, ובאמצע בין הקרון והמסילה הם הפילו אותי. השתטחתי למזלי לאורך כל המסילה ולא קרה לי שום דבר חוץ מאשר שריטה ברגל. מיד רץ אלי עובד רכבת צ'כוסלובקי ולקח אותי על הידיים כמו תינוקת. הוא הביא אותי לתחנת רכבת, התקשרו משם לשאול איפה הרכבת עוצרת להרבה זמן? אמרו לו שכנראה במורבסקה אוסטרבה, ואז כבר שלחו אותי כמובן לא ברכבת משא אלא ברכבת שנוסעים אנשים, שלחו אותי לבד. כשהגעתי לקרון שלי ועליתי לקרון שלי התעלפתי מרוב מה שעבר עלי. זה היה לפני הצהרים.

אחרי-הצהרים נודע לנו שאנחנו נשארים בתחנה הזאת כנראה כל הלילה, אז ירדתי לטייל קצת בתחנת הרכבת, כי כמה אפשר לשבת בקרון? אז במקרה נפגשתי עם בעלי. הוא פנה אלי כמו כל בחור והוא אמר לי: אני חושב שאני מכיר אותך מאיזה מקום. אחר-כך התברר שאנחנו היינו בשני מחנות יחד, אבל הוא עבד במקום אחר ולא ראינו אחד את השני אף פעם. את מי שכן ראיתי זה את אחיו. הוא היה בא לאיפה שאני עבדתי, ואת אחיו אני כן היכרתי במראה. התחלנו לשוחח, אז על מה משוחחים? באיזה מחנות היינו, וכל זה. הוא אמר לי שגם הוא היה, הוא התחיל להסביר לי, והתברר שבאמת את אחיו היכרתי. טיילנו ככה בתחנת הרכבת, ואז הוא הציע לי, שהצ'כוסלובקים פתחו לאלה שחזרו מהמחנות גם את בתי-המלון, גם את המסעדות וגם את בתי-הקולנוע ללא תשלום, לאן שרצינו יכולנו ללכת. הם גם העמידו קיוסקים מטעם הצלב האדום שחילקו כל מיני דברים לניצולי השואה. בעלי הציע לי שהיות ואנחנו נשארים פה…

ש: מתי התחתנתם?

ת: באיטליה.

ש: כלומר, בשלב יותר מאוחר?

ת: כן, יותר מאוחר.

ש: כלומר, פגשת חבר שעתיד להיות בעלך?

ת: נכון. התחתנו בשלישי לפברואר 46' בדרום איטליה. פגשתי אותו, הוא הציע לי שהיות ואנחנו נשארים כל הלילה באותה תחנת רכבת, שנלך בערב לקולנוע. לי הייתה חברה טובה מאוד שהתיידדתי איתה במקרה בהליכה מאשרסלייבן (Aszersleibn) לטרזיינשטאט (Theresienstadt). היות ואני כבר הייתי מנוסה בהליכות אז עזרתי לה ללכת, והתיידדנו מאוד מאוד. כשהצלב האדום קיבל אותנו בטרזיינשטאט (Theresienstadt) אז היות והייתי בת פחות משש-עשרה קיבלתי גם חבילת מזון, אז התחלקנו יחד עם חבילת המזון הזאת. לא הלכנו שתינו, אחיות היו הולכות לקבל את חתיכת הלחם בנפרד, כדי שלא יריבו שפרוסת אחת טיפה גדולה יותר, אבל אנחנו לא הלכנו בנפרד, אלא אחת לקחה לשניה בלי שום בעיות. אני גם יכולתי לנסוע למעשה אחרי המלחמה מטעם הצלב האדום לשבדיה. הם היו מוכנים להעביר לשבדיה את כל אלה שהיו בני פחות משש-עשרה. אבל לא רציתי להיפרד מהחברה הזאת, לא היה לי אף אחד, ולא רציתי להיפרד מהחברה הזאת. היא הייתה בת תשע-עשרה. ככה נשארתי.

כשהלכתי עם בעלי לקולנוע, זאת אומרת, עם החבר הזה הלכנו לסרט רק אני והוא והיא נשארה בקרון. אני הייתי אז בת פחות משש-עשרה והוא היה בן עשרים ואחת, ובאותו ערב בעלי אמר לי שהוא מחפש בחורה בשביל להתחתן איתה. היות ויש לו אומנם אח, אבל אח שלו מצא לו מישהי. הוא היה ניצול שינדלר יודן. הם הגיעו לפולניה קודם מבריניץ, אז היה אם אני לא טועה בז'שוב פוגרום על יהודים, ואז הוא ברח לצ'כוסלובקיה. היות ואחיו מצא לו מישהי בפולניה ואין לו אף אחד, והוא רוצה להקים משפחה. לא עניתי לא כלום על זה, חשבתי בלבי שאני עם הבחור הזה לא יוצאת יותר, מה יש לי לבלבל לו את הראש, כמו שאומרים בסלנג, אני לא חושבת להתחתן, אני בת פחות משש-עשרה, שיחפש לו מישהי אחרת.

ראינו את הסרט, חזרתי לקרון. החברה שלי הייתה בשלוש שנים יותר גדולה ממני. חזרתי והיא אמרה לי: נו, נו? אמרתי לה את אותן המילים שחשבתי, שאני עם הבחור הזה לא יוצאת יותר. הוא מחפש בחורה בכדי להתחתן, אני לא חושבת להתחתן, עוד לא מלאו לי שש-עשרה. היא התחילה לשכנע אותי: תתחילי לצאת איתו בינתיים. הוא בחור יפה, הוא עושה רושם שהוא בן-אדם עדין, הוא עוד לא מתחתן איתך מחר, מה איכפת לך בינתיים תצאי איתו. נפגשנו בעוד כמה תחנות רכבת, וכשעברנו את הגבול לפולין החלטתי שאני יותר לא נסחבת עם הרכבת הזאת. אין יותר גבולות, אני לא צריכה את הרכבת. לא היה לי גרוש על הנשמה, אבל הרכבות לקחו את אלה שהיו ניצולי שואה ללא כסף. החלטתי שאני אסע לעיר איפה שנולדתי. שני בני-דודים של אבא שלי היו ברוסיה, הם היו בחורים צעירים, אולי מישהו מהם הגיע עם הצבא הרוסי. אני מספרת את זה לחבר שלי שאני החלטתי לרדת מהרכבת הזאת, מספיק לי עם הסחבת. הוא לא אומר שום דבר, וכעבור לא הרבה זמן אני רואה שהוא עם התרמיל שלו, הרי היה לנו רק תרמיל על הגב, הוא עומד על-יד הקרון שלי. אני יורדת והוא אומר לי: לאן שאת נוסעת אני נוסע איתך. אבל יש לי הצעה בשבילך, היות ואני הייתי כבר בפולין, ואני השתחררתי עם משפחה שיש שם בת בגילך – הורים, בת בגילך ובן יותר גדול ממנה. הם רצו אותי בשביל הבת שלהם, אבל אני לא רוצה את הבת הזאת, היא לא מוצאת חן בעיני. הם גרים בקרקוב (Krakow), בואי ניסע קודם לקרקוב (Krakow). קודם כל לא תפחדי כל-כך ממני כי יש שם נערה בגילך. הוא הרגיש שאני מסתייגת מכל העניין.

הגענו לקרקוב (Krakow) היינו באמת אצל אותה המשפחה עם החברה שלי. התברר שהיו לו שלושים דולר, כי הוא קיבל משינדלר, הם קיבלו איזה בד לחליפה משינדלר כל אחד מהם, הוא מכר את זה ויש לו שלושים דולר. אז הלכנו לשוק, וקנינו לנו משהו לאכול. הכל היה עם שלושתנו, הוא התייחס לחברה שלי כמו אלי. שם המשפחה אפילו שאלה אותו? עם מי בעצם אתה יוצא האם עם זאת או עם זאת? אז כמובן שהוא אמר שהוא יוצא איתי. כשהיינו בקרקוב (Krakow) חמישה ימים הגיע אחיו לקרקוב (Krakow), כי הם מיאנוב-לובלסקי שזה לא רחוק מלובלין (Lublin), וגם הם נסעו שם לסביבה לחפש מישהו. הגיע אחיו בחזרה לקרקוב (Krakow), הוא נפגש איתו, אינני יודעת איפה, זה לא היה בנוכחותי. הוא אמר לו שמטעם הבריחה מארגנים יציאה מפולין לכיוון עליה לארץ-ישראל, אבל צריכים לשלם עבור זה כסף.

צד שלישי:

תמורת תשלום אנחנו מקבלים תעודה מזויפת בתור יהודים יוונים שחוזרים מאושוויץ (Auschwitz) ליוון, וזה מאפשר לנו לעבור את הגבולות. כמובן שסכום כסף כזה לא היה לנו, ואז הצעתי לבעלי שניסע לעיר איפה שנולדתי. אני יודעת שאצל הנוצרי הזה שהיינו אצלו ביום יש כסף. אני אמרתי גם לבעלי שאני לא מפחדת לפנות אליו, כי הוא רצה למעשה גם במשך כל המלחמה להסתיר אותי. באמת נסענו ללובלין (Lublin) עם החברה, קיבלתי מהנוצרי הזה כסף. בלובלין (Lublin) היה אז מה שקוראים יודנרט של יהודים שהתחילו לחזור מהמחנות, אז פניתי לשם והתחלתי לשאול אולי בכל זאת מישהו מהמשפחה נשאר בחיים? אמרו לי: כן, בן-דוד של אבא שלך קצין בצבא הפולני, צחוק הגורל שהוא משרת במיידנק (Majdanek), והוא כל יום בא לשאול, הוא שמע שאת נשארת בחיים, אינני יודעת מאיפה. היינו ביחסים מאוד קרובים עם ההורים שלו ואיתו, גרנו באותה העיר. אצל ההורים שלו הוא היה הכי צעיר, ואני הייתי כמעט הנכדה הכי גדולה, היה רק עוד נכד אחד יותר גדול ממני אצל סבי, ככה שבאמת היינו בידידות. אמרו לי: הוא מחפש אותך כל יום.

אז בעלי לעתיד אמר לי: בואי ניקח מונית וניסע למיידנק (Majdanek). הגענו למיידנק (Majdanek), התחלתי לשאול עליו שם ואמרו לי: תראי, שם עומד אחד מרחוק, זה הוא. אמרו לי: תרוצו מהר, כי הוא עומד לנסוע העירה. רצנו מהר, נפגשנו שם, והוא בכה כמו ילד קטן כשהוא פגש אותי. קבענו פגישה באותו ערב בעיר, כי לא היה לו הרבה זמן. הוא הציע לי שאני אשאר בפולניה, היות ואני גמרתי בית-ספר עממי עם מורה פרטית עוד בזמן שהיינו בלובלין (Lublin) בזמן המלחמה, כי בבית-ספר עממי למדתי רק ארבע כיתות. אצלנו למדו רק שש שנים אלה שחשבו להמשיך ללמוד. אז גמרתי עם מורה פרטית בית-ספר עממי עוד לפני שגירשו אותנו מלובלין (Lublin). עם מורה פרטית זה הולך יותר מהר, אז זה מה שהספקתי ללמוד. הוא אמר לי: לפי שאני מכיר אותך את תשיגי את מה שהפסדת, אני אדאג לך לדירה ותמשיכי ללמוד. אמרתי לו: תשמע, אני בפולין לא רוצה להישאר, אני לא רוצה לחיות פה. היכרתי בחור שהוא גם רוצה לצאת מפולין, אנחנו רוצים לצאת מכאן. הוא אמר לי: אם אתם רוצים לצאת מכאן תצאו מה שיותר מהר, כי אצל הרוסים אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. כמובן הוא נתן לי גם כסף, הייתה לו טבעת נישואין על האצבע, אינני יודעת מאיפה כי גם הוא היה רווק. אבל הוא מבוגר ממני בארבע-עשרה שנה, הוא הוריד אותה ונתן לי אותה. היות ובעלי הכיר אותו, כי לאבא שלו הייתה מנסרה לא רחוב מיאנוב-לובלסקי, והוא למד בגימנסיה ביאנוב-לובלסקי, ובעלי הכיר אותו. אז בעלי הציע לו: תזרוק את המדים ובוא איתנו. הוא אמר: אני לא רוצה להיות עריק מהצבא. אני אגמור את הצבא, אני אשתחרר, אבל הוא נשאר תקוע בפולין. הוא בא לפה פעם אחת בתור תייר אחרי מאמצים גדולים גדולים מצידנו, הוא היה אצלנו חמישה וחצי שבועות.

לקחנו את כל הכסף, חזרנו לקרקוב (Krakow), שילמנו, ויצאנו עם קבוצה קטנה, אינני זוכרת בדיוק כמה היינו, אולי עשרים צעירים וצעירות ניצולי שואה. בינינו היה אפילו כבר אחד שהצליח לברוח מרוסיה, כי הוא עבד בתחנת רכבת ברוסיה, וזה אחר-כך עזר לנו מאוד. נסענו דרך צ'כוסלובקיה, דרך בודפשט, דרך גרץ (Graz), דרך ההרים ברגל מהונגריה לאוסטריה, כי אז שם בדיוק למזלנו הרע הרוסים והבריטים הזיזו את הגבולות, וגם סגרו את הגבולות יותר הרמטי. אז מהונגריה לאוסטריה מישהו הוביל אותנו דרך ההרים ביער ועברנו לאוסטריה. הגענו לגרץ (Graz), בגרץ (Graz) כבר היה מישהו מטעם הבריחה. כל הזמן, גם בבודפשט היו אנשי הבריחה וגם בצ'כוסלובקיה, כל הזמן הדריכו אותנו.

בגרץ (Graz) נתקענו קצת, כי הבריטים סגרו את הגבול לאיטליה הרמטית, מכיוון שהם הרגישו שיותר מדי פליטים מתחילים לזרום לאיטליה אז הם סגרו את הגבול הרמטית. נתקענו בגרץ (Graz), מהעיר שלחו אותנו לאיזה כפר. בכפר הזה לא היה כל-כך מה לאכול, כי גם לאוסטרים לא היה מה לאכול, הכל היה בכרטיסים אחרי המלחמה. גם ברכבות לא היו מקומות, היינו נוסעים על הגג חצי עגול של הקרון דרך כל המנהרות האלה בהונגריה ובאוסטריה. פעם אחת החזירו אותנו לגרץ (Graz), שם היה אחד שקראו לו פנחס, זה אני זוכרת עד היום, והוא כמובן דיבר איתנו ביידיש, כי לא ידענו עברית. עם התעודות המזויפות מי שידע עברית הרשו לו לדבר, אבל מי שלא פשוט שתק כדי שלא ירגישו מי אנחנו. הוא הסביר לנו שהיות והבריטים סגרו את הגבול, והם מחזירים אפילו קבוצות שהצליחו כבר לעבור לאיטליה, אז אין מה לעשות אלא רק לפזר את הקבוצה, וכל אחד בכוחות עצמו ינסה להגיע לאיטליה. אז התארגנו בכל זאת קבוצה קטנה, אני חושבת של איזה שניים-עשר אנשים עם עובד הרכבת הזה והגענו לקלגנפורט. בקלגנפורט עובד הרכבת הזה דיבר שם עם עובד הרכבת הגרמני ותמורת סיגריות הוא סגר אותנו ברכבת, כי ללכת דרך האלפים זה היה מבצע לא קל, למרות שזה היה קיץ. הוא סגר אותנו בקרון משא של רכבת שנסעה לוונציה, והוא סגר את הקרון עם חותם. הוא אמר לנו: אבל כשנגיע לגבול בין אוסטריה לאיטליה שנעמוד עם הגב אל הקירות, כי הבריטים דופקים עם הרובים בקרונות לשמוע שלא יהיה הד שהקרון הזה ריק, כי באחרים הייתה סחורה.

בקלגנפורט לפנות ערב לנו שם ברחוב, ממש ברחוב. שמנו את התרמיל, את השמיכה הצבאית שהייתה לנו, כלומר, את התרמיל מתחת לראש, את השמיכה על המדרכה וככה ישנו. בקלגנפורט פגשנו חייל מהבריגדה. הוא שמע שאימא שלו ואחותו נשארו בחיים והוא חיפש אותן. הוא לא מצא אותן בקבוצה שלנו, והוא גם לא היה יכול לעזור לנו כלום. למזלנו בקרון הזה אנחנו עברנו בהצלחה את הגבול והגענו לאיטליה. כשהגענו לאיטליה ידענו שהרכבת נוסעת לוונציה, אבל באיזושהי תחנת רכבת קטנטונת פתאום ראינו את החייל שראינו אותו יום קודם דרך החלונצ'יק בקלגנפורט. מאוד שמחנו, קראנו לו. הוא קרא למישהו מעובדי הרכבת, ביקש ממנו להוריד את החותם והוציא אותנו. הם גם פחדו קצת מהבריטים, אבל בכל זאת הם לקחו אותנו למחנה הזה של הבריגדה, והחזיקו אותנו אני חושבת לפחות שבועיים את הקבוצה שלנו. כמובן שהם האכילו אותנו ודאגו לנו. המקום היה מקום מקסים באלפים, התברר ששם נפגש היטלר עם מוסוליני, ימח שמם.

כעבור אולי שבועיים ואולי קצת יותר הם אמרו שהם לא יכולים להחזיק אותנו פה, כי יש להם פיקוח מהבריטים, אז הם העבירו אותנו לפדובה למחנה פליטים. שם היה כבר מחנה פליטים מטעם האונר"א. מפדובה העבירו אותנו לרומא. ברומא כבר התחלנו לחשוב על להתחתן. אז אני הצעתי לבעלי, אתה יודע מה, אם אנחנו באמת כבר רוצים להתחתן בוא נלך לרב הראשי של איטליה שיקדש אותנו. באנו לבית-הכנסת הגדול ברומא, הוא הסתכל על שנינו, וכנראה שהוא החליט שאנחנו מדי צעירים בכדי לקדש אותנו כל-כך מהר. התירוץ שלו היה שזה סמוך לחגים ואין לו זמן, רק לאחר החגים הוא יקדש אותנו. טוב, אין מה לעשות. אחרי החגים שלחו אותנו לדרום איטליה למחנה אונר"א בשפת הים שהיה שם מקום נופש לאיטלקים, אונר"א עשה שם מחנה לפליטים. שם היה יהודי דתי לא רב, והיות והיינו הרבה זוגות שרצינו להעמיד חופה, הוא היה יהודי למדן, הוא ידע לכתוב כתובה ביד, ובנוכחות שני עדים הוא קידש אותנו. הייתה גם שמלה לבנה אחת עם הינומה וחליפה אחת, זה הלך בתור מאחד לשני, בנוכחות שני עדים הוא קידש אותנו. ומהאונר"א קיבלנו גם כיבוד לשלושים חברים.

ש: מה שם הבעל?

ת: דוד מהבית וינשלבאום, אבל אחר-כך בארץ עברתנו את זה לדובדבני.

ש: משם עליתם ארצה?

ת: כן, משם עלינו ארצה. קודם ניסינו לעלות מברינדיסי ולא הצלחנו, כי הספינה שלנו עלתה על שרטון, ולא יכלה להגיע אל החוף. האיטלקים הזהירו אותנו שעם בוקר יגיעו לפה בריטים. אפילו יצחק שדה כבר היה בנמל, אבל בכל זאת לא הצלחנו לעלות. העבירו אותנו לצפון איטליה לקררה, ומקררה עלינו ארצה בספינת דייגים עם מפרשים ומנוע. היינו שם שלוש מאות וחמישים איש כמו סרדינים, שטנו שם ארבעה-עשר יום. באמצע הים הוסיפו לנו עוד מאה וחמישים איש מספינה יותר קטנה שחזרה בחזרה לאיטליה. הצוות של הימאים היו איטלקים, אבל הקפטין, הקשר, וזה שטיפל באנשים כולם היו כמובן ארץ-ישראלים.

הסיפור לעליה לברינסדי רואים רק בקולנוע. הם סגרו אותנו במשאיות בריטיות. נסענו מדרום איטליה לנמל ברינדסי, זו הפעם הראשונה שניסינו לעלות, אני חוזרת קצת אחורה. סגרו אותנו במשאיות בריטיות. במשאית האחרונה נסע גשר שהיינו אמורים לעבור דרכו מהחוף לספינה, הספינה הייתה אמורה להגיע קרוב קרוב לחוף. משני הצדדים נסעו חבר'ה מהבריגדה על אופנועים עם תלבושת של המשטרה הצבאית הבריטית, מקדימה ג'יפ ומאחורה ג'יפ, כולם עם תלבושת של המשטרה הבריטית, ככה הובילו אותנו לעליה. בסופו של דבר אנחנו לא הצלחנו לעלות משם, אלא עלינו מצפון איטליה ממקום ששמו קררה, שהיום מתברר לי שיש שם שיש מאוד יפה. שם החזיקו מחנה, והיה מדובר שאנחנו לא-נורמלים. היינו שם באוהלי סיירים, שניים באוהל, כמובן נשים בנפרד וגברים בנפרד.

ש: נתקעתם בדרך, ואני מבין שעצרו אתכם בקפריסין?

ת: כן, הבריטים תפסו אותנו כבר על ים עם מטוס.

ש: וישר הועברתם לקפריסין?

ת: לא, לנמל חיפה עם האונייה 'פלמ"ח'. אמרו לנו להילחם בבריטים כדי שנהיה שווים את השם פלמ"ח, כמובן הסבירו לנו מה זה פלמ"ח. באמת לחמנו, פצענו שלושים ושניים מלחים בריטיים, כי זרקנו להם גם אבנים וגם נורות ומה לא. אבל הם הרגו לנו בן-אדם אחד. הם זרקו עלינו גז מדמיע, והיות והספינה הייתה נמוכה למים, אז האדם הזה פשוט התכופף כדי להרטיב ממחטה לנגב את העיניים, הם חשבו שהוא מוריד איזה מוקש או משהו למים והם ירו בו. אחר-כך מאשתו התעלמו לגמרי, הורידו אותה בחיפה ותלכי לאן שתלכי. אחרי כל הקרב הזה הם עלו על הספינה שלנו, חילקו לנו תה עם חלב וביסקוויטים, והעבירו אותנו לאוניה צבאית בריטית, העבירו אותנו לקפריסין ושם היינו חצי שנה באוהלים. עם ההסדר בין הבריטים והסוכנות אז חלק מהסרטיפיקטים עברו לקפריסין, כי הם רצו להתפטר מאיתנו בסופו של דבר. חצי מהסרטיפיקטים הלך לפליטים באירופה וחצי לפליטים שהיו בקפריסין. ככה עלינו ארצה, שוב הבריטים העבירו אותנו עם אוניה ענקית שמעבירים אנשי צבא דרך הים. חודשיים ישבנו בעתלית, ואחרי חודשיים קיבלנו את הסרטיפיקטים של הבריטים. אז העבירו אותנו לבית-עולים, מבית-עולים הלכנו לקריית ענבים, שם היינו שנה. מבחינה חברתית היה לנו די קשה להסתדר שם, כי שם היו הוותיקים משנת 29' הכי יחסנים והעלייה מ36-' היו גם יחסנים. אני הריתי בקפריסין, וכשהיינו בבית-עולים נולדה הבת שלנו, אז נכנסנו לקריית ענבים עם ילדה בת חודש.

ש: מה שם הבת?

ת: פרומה על שם אימא של בעלי. הם אמרו לי להחזיק את הילדה בצריף אצלי בחדרון שבוע או שבועיים כדי לדעת אם אין לה מחלות, אז אחרות דיברו עלי לנו אני לא עובדת. בהפוגה הראשונה עזבנו את קריית ענבים. קודם פינו את הילדים לגימנסיה הרצליה לתל-אביב, אחר-כך שכנעתי את בעלי, כי לגברים צעירים היה מאוד קשה לצאת מירושלים, מכיוון שפשוט מאוד צה"ל עוד רק התחיל להתארגן, אבל לא היו מעונינים שגברים צעירים יצאו מירושלים, ואני יצאתי אחרונה. ביום האחרון של ההפוגה אני הגעתי עם השיירה האחרונה לתל-אביב.

ש: מאז אתם בתל-אביב?

ת: כשהגענו לתל-אביב הגענו לאח של בעלי, אבל להם גם היה רק חדר אחד, אבל הוא היה כבר מגויס ורק גיסתי הייתה בבית. כמובן שבעלי מיד התגייס, ופנה לקצין הסעד והסביר לו את המצב. אז קיבלנו חדר בכפר סלמי בבית של ערבים, ובעלי קיבל חודש חופש כדי לעבוד, שיהיה לו להשאיר לי כמה גרושים כדי שיהיה לי ממה לחיות. בקריית ענבים אני התחננתי בפניהם, תלוו לי מיטת ברזל בשביל הילדה כדי שיהיה לי איפה להשכיב ילדה בת שנה, אבל הם לא רצו לתת. אני עבדתי שם, גם אני וגם בעלי במשך שנה תשע שעות ליום. זה לא יפה לספר. גם מהחלב שלי, היה לי המון חלב, הוצאתי, והאכילו עוד ילדה שהייתה מאוד ירודה ולאמה לא היה חלב. אבל עם כל זה אפילו מיטת ברזל לא נתנו לי.

גיסי בא בדיוק לחופש והוא אמר לי: אל תדאגי, אנחנו עכשיו נכנסנו לרמלה. הוא היה בתותחי שדה. מחר אני מביא לך מרמלה את המיטה הכי יפה שיש שם. הוא הביא לי מיטת ברזל כדי שאני אוכל לרחוץ אותה טוב טוב. אני עם הבת הלכנו לגור בכפר סלמי. לא היה לנו חשמל ולא מים בהתחלה. לצעירים זה היום סיפור, היה ברז בחצר, אבל המים בקיץ לא הגיעו אל הברז הזה עד שהעירייה לא עשתה צינור חדש. בעלי השתחרר מצה"ל עם תום מלחמת השחרור וקצת אחרי זה. הוא השתחרר מצה"ל, הוא יצא לעבוד בבניין, הוא קיבל עבודה בבניין, עבד שם תקופה ארוכה.

ש: במה את עבדת?

ת: אני לא עבדתי כי הייתה לי תינוקת וגם מקצוע לא היה לי. בעלי עבד בבניין, והוא הרוויח די יפה. הוא ידע בנאות עוד מהתקופה שהוא היה במחנות של הגרמנים, כלומר, הוא ידע קצת, ופה הוא למד. בשנת 55' עברנו לגור ביד-אליהו, היו שם בתים שהיו שייכים לעיריית תל-אביב, ובשכר דירה קיבלנו חדר עם מטבחון ושירותים. בעלי גם עזב את הבניין, כי אני מאוד התחננתי לפניו. כשהוא היה בא הביתה הוא היה אומר לי: אני הולך רק טיפונת לנוח, והטיפונת לנוח הזה היה עד למחרת בבוקר, לא היה לו כוח אפילו לאכול. התחננתי לפניו שזה לא בשבילו ואמרתי לו: אל תדאג, אנחנו נסתדר גם עם פחות. הוא עזב את הבניין, הוא עבד תקופה קצרה בניקיון משרדי דן בתחנה המרכזית, ואחר-כך נכנס לעיריית תל-אביב. שלוש פעמים פיטרו אותו, כי אז הייתה תקופה של לבנון ולא נתנו לו קביעות. אבל בסופו של דבר הוא קיבל קביעות, ונשאר לעבוד בעיריית תל-אביב.

ש: מה מצב המשפחה שלכם כיום?

ת: לצערי בעלי איננו שבע שנים, הוא נפטר לפני שבע שנים. הבת שלנו נפטרה בשנת 71' בת שבוע פחות מעשרים וארבע ממחלה נדירה. נשאר בן שלה שהוא היה אז בן ארבעה וחצי חודשים.

ש: נכד?

ת: כן, נכד. היום הוא נשוי בן שלושים ואחת קצין בצה"ל, הוא בעצם מפקד סטיל, רב-סרן בצה"ל מפקד סטיל. אשתו היא גם בצבא קבע, היא סרן, היא פסיכולוגית תעשייתית מסחרית, ולפני למעלה מחודשיים נולד להם בן, זאת אומרת, שאני זכיתי בנין.

ש: באמת מזל טוב.

ת: תודה.

ש: מה שם הנכד והנין?

ת: לנכד קוראים גיל, לאשתו מאיה והנין יפתח.

ש: אני חושב שבזאת אנחנו יכולים לסיים.

ת: אני גם חושבת, אני הבאתי תמונות.

ש: רחל, אני מאוד מודה לך שבאת לספר את הסיפור שלך, באמת יישר כוח, ושתראי הרבה נחת מהנכד ומהנין ושתהיה לך בריאות טובה.

ת: אני מודה גם לך.

מראה תמונות:

* זה הנכד שלי שהוא מפקד סטיל קשת בנגינת המנון התקווה, הוא מצדיע, עומד על גשר הפיקוד ומצדיע.

* זה אחרי הטקס על הסטיל עם הצוות של הסטיל.

* זה הנכד שלי ששמו גיל רינת, עם אשתו נכדה שלי מאיה מבית פקר והנין שלי ששמו יפתח.

* זה יפתח הנין שלי ביום לידתו בבית-חולים.