Aser Volah

תרגום מקוצר של העדות.

יליד 1934, Bjelina (בוסניה) יוגוסלביה.

העיר – Bjelina עד המלחמה.

לפי סיפורים של אחותי רחלי.

הורי הגיעו ב1924- ל-Bjelina בבוסניה. אבי פתח חנות למכשירים טכניים. היינו ארבעה אחים ואחיות. שרינה-לוטיקה, רחל, יעקב ואני – אשר. אבי היה איש מכובד בקרב האוכלוסייה המקומית. ניהלנו את כל חגי ישראל, ואבא לא עבד בשבת. אימא במקורה ממשפחה ספרדית, וכל המאכלים בבית היו על תרבות ומסורת ספרד. היינו חברים עם משפחות יהודיות, והיינו מתאספים סביב בית-הכנסת. נוכחות היהודים בעיר הייתה מורגשת, והיה לנו קשר טוב עם האוכלוסייה המוסלמית, ערכנו קבלת שבת וחגים אחרים; והמאכלים, מנהגים היו על ברכי יהדות ספרד. אכלנו בפסח – המינדוס, פשטידות. וקיבלנו פירות יבשים מארץ-ישראל לכבוד ט"ו בשבט. גיזול אווזים להבדיל משומן אחר. קשר עם משפחה ממקומות אחרים בישראל ובבוסניה. אבי היה הולך לית-הכנסת, וניהל חנות אופניים. היה איש חביב וכולם אהבו אותו. לכיתה א', אך לא קיבלתי תעודות, כי כבר התחילה המלחמה, והתחילו חוקים אנטי יהודיים.

הילדים לעגו לי כשהלכתי עם טלאי צהוב, והנערים שם הלכו במדי אוסטשה, הקדם צבא, היו צועדים ברחוב ראשי ושרים "Oj, cifute repati kada ces nam krepati" (יהודי עם זנב מתי תתפגר), ואמרו מילות גנאי. האוסטשה (Ustasa) רשמו את היהודים ואת רכושם; סימנו את בתי היהודים והרסו את בית-הכנסת. פחדנו מהעתיד לבוא, מתיחות.

ב1.8.1941- לקחו את אבי האוסטשה למחנה Jasenovac שמשם לא חזר. אחרי לקיחתו ביתנו הוחרם, ולקחו את החנות של המשפחה וחנות לאופניים. עברנו לדירה שכורה בפרבר העיר. הילדים לא הלכו לבית-הספר. שכנים ומכרים עזרו לנו בביגוד ובמזון, אמי והאחיות סרגו לפרנסתם. דודה הייתה מבקרת לעיתים קרובות, נשארת מספר ימים, ועזרה לנו גם כלכלית. וגם האוכלוסייה המקומית עזרה לנו.

ב2.8.1942- בערב שבת התעוררו מדפיקות בדלת. היה זה Risto Ristovic (חסיד אומות העולם) מכר משפחה סרבי. לאחותו שעבדה בדואר, נודע שהאוסטשה עושים Razzia (אקציה). Risto באה להגיד לנו שצריכים לברוח. אימא לקחה מיד את כל הילדים ואת הדודה, שהייתה במקרה אצלנו, וברחנו דרך חצר השכן ליער הסמוך. לקחנו רק כמה דברים, ומהמסתור ראינו איך לוקחים את היהודים. ברצוני לציין ש-Ristic הציל משפחות יהודיות רבות כי הוא רץ מבית לבית, אמר להם לברוחח, ולאחדים גם עזר בעצמו ומצא להם מסתור. הגענו לכפר הסמוך, כפר Zagon, והסתרנו על-ידי הכפריים ובעיקר על-ידי משפחת Travaric, שם הסתתרנו שנה, בלי תשלום ובעזרתם הנדיבה. מדי פעם היינו עובדים בשדה. הכפריים ידעו שאנחנו יהודים ושאנחנו מסתתרים, וחיפו עלינו, והיו מזהירים אותנו בפני סכנה. האחים, כלומר, שתי האחיות והאח, היו אוספים את ילדי הכפר, ומארגנים ערבי ספרות, שם היו קוראים שירה וספרות שמאלנית. הייתה זו קבוצת נוער שהיו מועמדים להצטרפות לפרטיזנים. היה להם קשר עם הפרטיזנים. אחותי הגדולה על אף מחלתה הצטרפה לפרטיזנים, וזמן קצר אחרי בואה לפרטיזנים נהרגה. גם האח ואחותי השניה וגם הדודה הצטרפו לפרטיזנים הלוחמים. האח נהרג, אחותי רחל ודודתי נשארו בחיים. אני נשארתי עם אימא, אך הסכנה הייתה כפולה, כי היינו נרדפים גם כיהודים וגם כמשפחה של פרטיזנים. נדדנו מכפר לכפר: Vlasenica, Suho Polje, Obarsko Drinjaca. בתוך הכפר עזרו לנו הכפריים, אבל בין הכפרים היינו צריכים להסתתר.

אמי החליטה להצטרף ל-Zbjeg לבריחה לקבוצת אזרחים שהיו ברובם נשים, ילדים וקשישים, שהלכו יחד עם היחידות הפרטיזניות. הפרטיזנים נתנו אוכל, ביגוד (Opanke) ולפעמים שירות רפואי ובעיקר חסות והגנה. היה קשה לעמוד בקצב של החיילים. באחת התקופות הקשות בחורף 1943 אחרי הליכה של שמונים ק"מ הרגליים כבר לא יכלו להמשיך גם בגלל העייפות, וגם מכיוון שהרגליים קפאו והתנפחות זה היה בעיר Vlasenica, ששם הם פגשו יהודיה Matilde Altaraz שטיפלה בנו, ונתנה לנו אוכל שיכולנו להמשך בדרך. הפרטיזנים נתנו לאזרחים שמות של כפריים שאפשר לסמוך עליהם במקרה שנשאר לבד ונצטרך לדאוג לעצמנו. כך הגענו ל-Srebrenica (אגב, במלחמת האזרחים ב1992- התפרסמה העיר הזאת בעולם,כי שם היה מסקר של כמה אלפי מוסלמים על-ידי הסרבים). ניגשנו לסָפַר, שאת שמו קיבלנו מהפרטיזנים. היה זה מוסלמי – Salih Saltovic, ואשתו, סיפרנו להם שאנחנו יהודים וצריכים מסתור. הם הסתירו אותנו בחדרון קטן.

יום אחד באו הגרמנים לחפש יהודים ופרטיזנים, ובאו גם לבית של Saltovic בליווי משתף פעולה, ושאלו מי הם האנשים הללו? אימא של אשתו של Salih אמרה: "זו אישה מסכנה שסורגת לפרנסתה. הם באו מ-Vlasenica עם ילד, וכך היא הולכת מכפר לכפר". היה מסוכן מדי להישאר, וכאשר לנו שיש יחידה פרטיזנית שהתיישבה ב-Driniaca לתקופה ממושכת עזר להם Saltovic וילדיו לשים אותנו על עגלה שם היינו מוסתרים בשקים לגרעיני תירס, וכך עזבנו את הבית של Saltovic אחרי שהייה של ארבעה חודשים.

המשכנו עם הפרטיזנים. בעיר Tuzla פגשנו את אחותי רחל, היא המשיכה עם היחידה שלה, באנו ל-Bjelina, שם היה כבר אזור משוחרר על-ידי הפרטיזנים.

המשכנו להיות בבוסניה והחים אחרי המלחמה ב-Sarajevo וב-Bjelina היו חיים רגילים כמו לכולם; חיפוש מידע על גורל האח, האחות והדודה שנפלו בפרטיזנים. חיפשנו חפצים מהבית שהיו מפוזרים בכל מיני מקומות וחלק מצאנו. למדתי תיכון וקונסרבטוריום למוסיקה והייתי מורה למוסיקה ופסנתר. מלכתחילה היה לי קשר עם הקהילה היהודית. הלכתי לקייטנות קיץ של יהודי והייתי פעיל בקהילה. התחתנתי עם לאה שלוסברגר שגם היא ניצולת שואה, עברנו ל-Banja Luka ושם הקמנו משפחה. שתי בנות.

הבנות עלו ארצה בעקבות מלחמת האזרחים בבוסניה בשנים 1993-1992. בת אחת המשיכה לקנדה, והבת השניה הקימה משפחה בארץ, והיום היא עורכת-דין מוצלחת. בעקבות הבנות עלינו ארצה גם אנחנו ב1996-. (תיאור מלחמת האזרחים בבוסניה והיחס ליהודים).

תרגום מקוצר,

מרים אביעזר.