ציפורה שיפמן וולף

שם המרואיינת : צפורה שיפמן

תאריך הראיון : י"ב באלול תש"ס, 12.9.2000

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

DEN HAAG

GRAZ

ROTTERDAM

WESTERBORK

ORANIENGURG

AUSCHWITZ

BRUSSELS

SOBIBOR

MAUTHAUSEN

MARSEILLES

שם המרואיינת : צפורה שיפמן

תאריך הראיון : י"ב באלול תש"ס, 12.9.2000

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: צפורה שיפמן, ילידת האג, הולנד, 1922, חיתה בתקופה המלחמה במחבוא ושימשה כעוזרת בית אצל מספר משפחות. צפורה נוהגת לספר את סיפורה בפני ילדי ביה"ס בקיבוצה שדה אליהו.

צפורה, ספרי בבקשה על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה, על ההורים, אחים, אחיות והזכירי גם את שמותם.

ת: אבא שלי אדוארד וולף נולד במפל בצפון הולנד ואמא רחל וולף כהן, נולדה בלאוארדן, גם בצפון הולנד. שניהם הם הצעירים במשפחותיהם, שמנו ביחד 16 ילדים. אנחנו היינו ארבעה בנות במשך חמש שנים, כשהמבוגרת נולדה חמש שנים בדיוק באותו תאריך כמו הצעירה, אבל היינו עוד שתי בנות באמצע. אמא עבדה בבית כעקרת בית ואבא נסע עם רכב ומכר דברים לחנויות. הוא היה רוקח(?). אנחנו ארבע הבנות הלכנו לבי"ס כרגיל, וחיינו בשקט.

ש: מה שמות האחיות?

ת: יהודית נולדה ב-1918, באוקטובר, ז"א עוד במלחמת העולם הראשונה; השניה רבקה נולדה בינואר 20', אח"כ אני צפורה, פברואר 22' ובסוף יט גם באוקטובר 23'.

ש: איזה מין בית זה היה? ספרי על אורח החיים בבית.

ת: בהתחלה היה לנו בית שכור בהאג (DEN HAAG), אבל ב-1924 אבא בנה בית יותר במרכז. זה היה מול הבניין של הכירו. אחותי הגדולה יוד הניחה שם את אבן הפינה באפריל 24', באדר, כשהיתה בת 5 וכשהיא חזרה, הרבה שנים אחרי זה להולנד, אולי בשנת 80', היא לקחה את האבן מן הקיר והביאה את זה לאוסטרליה איפה שהיא גרה עד אז. אז אבן הפינה עכשיו באוסטרליה.

ש: חיי היומיום בבית – את יכולה לספר על השבתות והחגים בבית?

ת: אבא נסע ביום שני בבוקר וחזר ביום חמישי בערב. הוא נסע לכל מיני מקומות, בדרך כלל בכפרים, בדרום, בצפון, בכל הולנד, למכור. אחיו המבוגר היה השותף שלו. גרנו בהאג (שם רחוב או שכונה, לא ברור). למטה היה המחסן ששם עבדו אנשים, גם יהודים וגם גויים, הרוב יהודים, שאנחנו היינו מהמעטים שסגרו את העסק בשבת, בשבת לא עבדו. ביום ראשון בבוקר היהודים כן עבדו כמה שעות. זה היה כיף בשבילנו, הבנות, שהלכנו לעזור שם, כמה שאפשר לעזור, אבל זה היה כיף, זה מה שאני זוכרת משם. היה שם גם משרד חוץ מהמחסן, שם עבדו שתי חברות, אחת היתה דורה פולק והשניה יטי הייסמן. אנחנו בשבתות הרבה פעמים שיחקנו שם במחסן, שם היו ארונות פתוחים מעץ, לאחסן את כל הדברים שאבא מכר במשך השבוע. כשהוא חזר הביתה הוא בא עם כל מיני הזמנות והאחראי על המחסן, סם (שם לא ברור) הכין עם כל העובדים את ההזמנות ושלחו את זה דרך הרכבת לאנשים שהזמינו את הסחורה.

ש: השבתות התנהלו באופן מסורתי?

ת: כן, בית כשר, ממש דתי, לא חרדי.

ש: תארי לי, עד כמה שאת זוכרת, את פסח בבית.

ת: אחותי כתבה לי באחד המכתבים האחרונים, אני בקשתי מה היה, אני כבר לא זוכרת. היא אמרה: בפסח, ראשית התחילו להוריד את הכלים, הכלים היו מאוחסנים בקומה העליונה. הבית היה כך: בקומה למטה היה מחסן ומשרד, בקומה מעל זה היתה קומת מגורים – היה שם חדר עבודה של אמא, חדר קטן, סלון, חדר אוכל, מטבח ושירותים. בכל קומה היו שירותים. המעניין היה, כשבנו את הבית בא נחמיה דה-ליבנה, הוא היה אדריכל, והוא אמר לאבא: תראה, אתה בונה בית, תעשה למעלה בתקרה עגול, אל תעשה את הקירות ישרים, וכך האבק לא מצטבר שם. עד היום יש שם תקרה וקיר עגול.

ש: איך היה ליל הסדר?

ת: בקומה השניה העליונה, למעלה, גרנו, היה חדר אורחים קטן, חדר של אבא ואמא, חדר של ארבע הבנות – הרבה שנים גרנו שם ארבע בנות ביחד, חדר לעוזרת – היתה לנו עוזרת יום ולילה, מחוץ לארץ – אחת באה מגרמניה ואח"כ אחת מגראץ (GRAZ). העוזרת מגרמניה היא היום בת 87, מטלפנת אלי, אני כותבת אליה, והיא נורא שמחה שיש לנו קשר. היתה מקלחת, אמבטיה ושירותים. בפרוזדור היה ארון גדול משני הצדדים, שם היו מאוחסנים כלי הפסח, וזה לא היה כמו היום כלי פלסטיק, הכל היה קרמיקה וזכוכית ודברים יפים. קערת הסדר היתה צלחת גדולה עם קעריות קטנות ושם היו כל הדברים מאוחסנים. אח"כ סם (לא ברור) עשה לנו קערת סדר מעץ, שלש קומות, עם וילונות מסביב. השמחה להוריד את הכלים למטה לקומה הראשונה, ששם ניקו כבר לפני זה, והניקוי שם היה ממש כולל הוילונות הכבדים, ניקו אותם – אני לא זוכרת אם זה היה ניקוי כימי או בבית, אבל הורידו הכל וניקו. אנחנו היינו בבי"ס, לא ראינו הרבה מזה.

ש: חגגתם במסגרת המשפחה הקרובה או גם המשפחה המורחבת?

ת: מה שאני זוכרת רק המשפחה הקרובה.

ש: לא היה מחסור במצות?

ת: לא, היו מצות עגולות דקות.

ש: שהכינו אותם באפיית יד?

ת: לא, קנו אותם, אז עוד לא היה לאפות לבד.

ש: הייתי רוצה לשמוע קצת על הלימודים שלך בביה"ס – איזה בי"ס זה היה?

ת: שלש הבנות הגדולות למדו בבי"ס קרוב לבית, היה רחוב אחד אחרי זה. האחות הקטנה הלכה כבר לבי"ס יהודי, ממש לקראת המלחמה, קצת לפני כן, פתחו שם בי"ס והיא היתה צריכה ללכת רבע שעה או עם אופניים. זה היה ממש במרכז העיר, קרוב לבית כנסת. אנחנו למדנו שם 6 שנים. אנחנו הבנות הגדולות למדנו בבי"ס יסודי כללי, 6 שנים.

ש: זה היה בי"ס מעורב של בנים ובנות?

ת: כן, אני לא הייתי בבי"ס יהודי. רק האחות הצעירה למדה בבי"ס יהודי, והכל היה מעורב, עוד לא הכירו את ההפרדה.

ש: איך היו היחסים עם התלמידים הגויים?

ת: בסדר גמור, לא הרגשתי כלום, אפילו לא ידעתי – היתה בת אחת יהודיה בביה"ס, לפי התמונות, לא ידעתי שיש עוד יהודים, לא היה דבר כזה, לא היתה אנטישמיות בכלל. אחרי יסודי הלכתי לבי"ס קצת יותר גבוה ונסעתי באופניים וזמן מה לקחתי את אחותי הקטנה מאחור על האופניים. הצטרכנו לעבור פסי רכבת ואם הרכבת היתה צריכה להגיע סגרו את פסי הרכבת ואז היה גשר גבוה ושתינו סחבנו את האופניים על הגשר מלמטה. בעצם אסור היה לשבת, אז שמנו קרש מאחור, שתהיה לה משענת כדי לשבת מאחור על האופניים. אחרי זה הלכתי לבי"ס מקצועי, שם למדתי שלש שנים. למדתי טיפול בילדים, ואז זה היה כבר ממש ב-41', גמרתי את השנה והיה כבר אסור ללכת לבי"ס.

ש: במסגרת הלימודים נתנו לכם גם שיעורי דת?

ת: הלכנו לבי"ס יהודי ביום ראשון בבוקר, ביום חמישי וביום שלישי או רביעי, פעמיים-שלש בשבוע, גם הצטרכתי ללכת כרבע שעה.

ש: מה למדתם?

ת: אני זוכרת שלמדתי קצת טעמי קריאה, כי היה מורה שהיה מעוניין בזה. היה מורה שהיה נורא עייף, אני זוכרת שהוא היה נרדם בשיעורים. הוא נתן לילדים לקרוא בסידור עד שמישהו עשה שגיאה, ואז הבא אחריו היה צריך לקרוא, כך שהוא לא היה צריך להשגיח, הילדים בעצמם כבר ידעו.

ש: אז למדתם שם קריאה בסידור?

ת: כן, סתם לקרוא בסידור, לא שום דבר על התפילה. היה ילד אחד שהלך תמיד לבית כנסת, אז הוא קרא בשטף והפסיקו אותו. אבל היתר היה להם די קשה לקרוא.

ש: נעבור לשמוע על הקהילה היהודית בהאג, כמה שאת יודעת. תנועות נוער, עיתונות יהודית.

ת: אבא הלך להתפלל, כשהיה כבר יותר מבוגר, בליל שבת במין שטיבל, אנחנו לא. אבא הלך לבד, זה היה אצל "אוסט יודן" הוא חזר משם נלהב מהשירה. בבוקר הלכנו לבית כנסת, גם כרבע שעה-עשרים דקות הליכה, גם אמא וגם הבנות הלכנו לבית כנסת. אח"כ היה גם בית כנסת לצעירים של תנועות הנוער, שם שרו הרבה, כמעט כל התפילה שרו, וכך למדנו להתפלל, וזה היה טוב מאד.

ש: עיתונות יהודית, תנועות נוער – זכור לך?

ת: היה עיתון של התנועה, כללי, של כל הולנד. היו כמה עיתונים רק של האג. כתבנו גם למדור לילדים. הייתי במכון דינור, שם מצאתי בעיתונות שאחותי כתבה לעיתון כשהיתה בת 8. קראנו את העיתון היהודי (שם לא ברור), ותמיד התחילו מהסוף, כמובן, כי בסוף היו הודעות על שמחות, על אבל – זה היה הכי מעניין. עד היום העיתון הזה עוד קיים. היה (שם לא ברור), "העמוד", שהיה עיתון בשביל אמא ועוד כל מיני ניירת שאני לא זוכרת, חוץ מהעיתון היומי. אני הייתי ב"מזרחי", אחותי הגדולה והשניה היו ב"גדעון", שהיום זה "הבונים" והקטנה ואני היינו ב"מזרחי" ומשם היו לנו הרבה חברים. היינו ב"מכבי" כולם.

ש: את זוכרת איזה פעולות מ"המזרחי"?

ת: פעם בשנה היה יום שיצאנו החוצה. נפגשו כל האנשים מהולנד במקום אחד במרכז הולנד, זה נקרא לנקדך. היו מחנות שבת, מחנות רגילים של שלושה ימים, שבעה ימים. בדרך כלל ישנו ברפת של איזו חווה על שקים עם קש. זאת היתה חוויה. היתה פעולה כל... "מכבי" היה התעמלות והלכנו גם פעמיים בשבוע, אגודת ספורט. את זה אבא רצה בשביל הבריאות. רצינו ללמוד מוסיקה אז הוא אמר: יש לי ארבע בנות, אם אני אתן לאחת אני צריך לתת לכולם, ואני לא אוהב מוסיקה, אז הוא לא נתן לנו. בא חבר של אבא ונתן לי מפוחית פה וכך למדתי לנגן במפוחית פה. שכבתי על המיטה שבועיים וידעתי לנגן. פה בארץ למדתי קצת חליל ואני שרה במקהלה.

ש: מקהלה של בית שאן?

ת: זה בעין-חרוד, זה גדול, באים מארבע מועצות אזוריות, בערך 50 איש. יש אנשים שנוסעים שעה כדי לשיר.

ש: צפורה, אולי נעבור לחלק השני והמרכזי של הראיון. למעשה במאי 40' הולנד נכבשת.

ת: אני עוד רוצה לספר על סוכות. בהתחלה לא היתה לנו סוכה, אח"כ הזדמן לאבא לקנות סוכה, צריכים אישור. שם זה לא סוכה כמו בארץ, שם צריך לבנות סוכה מעץ עם גג שאפשר לסגור, כי תמיד יש גשם בסוכות. אם היה גשם מהר קידשנו וסגרו, אחרת הגשם נכנס לסוכה. כמובן קשטנו את הסוכה. גם להקים את הסוכה כבר היתה חוויה. כדי לסגור את הגג היינו צריכים לעלות למעלה. זה היה ברזנט עם חבל שמשכנו. זה היה מאחורי הבית, על המרפסת, היתה לנו מרפסת די גדולה, ואז שמענו את כל השכנים שהיו בסוכות, היו הרבה יהודים שם. שמעת שזה שר וזה כבר גמר לאכול וזה עוד לא, אז היו מקהלות. יש לי עד היום חברים מאז שיש לנו קשר – אם במכתבים, אם בביקורים. חנוכה גם היתה חוויה – אחד הנכדים, כשאבא נפטר, כשהוא עוד לא היה בר-מצוה, היום הוא בחב"ד ואחרי הרבה שנים הוא סיפר לי: בגלל סבא ידעתי שאני יהודי, כי ההורים שלו לא רצו לדעת מיהדות כלום – זאת אחותי הקטנה. הבן הזה בחב"ד, אשתו גם, חמישה ילדים. הוא אמר: ראיתי איך שסבא הדליק את החנוכיה והתרשמתי מזה, והוא חזר בתשובה. אז את כל החגים חגגנו.

רצית לדעת איך זה התחיל.

ש: כן, כשהגרמנים כבשו את הולנד במאי 40'.

ת: זה היה ב-10 למאי, בסביבת שבועות, פתאום נכנסו הגרמנים, צנחנים. ראינו את כל הצנחנים שנופלים מהשמיים. לא רחוק מהבית, כחצי שעת נסיעה באוטו, אחד ירד עם סוס לבן, כי הוא רצה להיכנס להאג רכוב על סוס. זה הבוס של כל העסק, האלוף. היו כמה ימים קשים, מקלטים לא היו, ישבנו איפה שהמחסן, היה איזה מקום עם קצת בטון מעל, שם התחבאנו בזמן שהפציצו – לא הפציצו הרבה בהאג, העיקר היה ברוטרדם (ROTTERDAM). ב-15 במאי נכנעו. עשו את ההפצצה על רוטרדם. לרוטרדם עם אוטו זה 20-30 דקות, ואנחנו ראינו את הלהבות של רוטרדם בבית, כל כך גדול זה היה. כל הלב של רוטרדם בער כשהם הפציצו אותה. אח"כ בנו מחדש, אבל באותו יום זה היה קשה. אז בקשו שנאסוף בגדים ודברים כדי לשלוח לרוטרדם, עזרה הדדית. בהתחלה לא היה נורא, כשנה לא הרגשתי הרבה מזה. ב-41' התחילו עם חוקי נירנברג הנאציים. לאט, לאט זה נעשה יותר גרוע. קראו לאנשים להתייצב, ואחותי שהיתה בבית הבראה לילדים, היא עבדה שם כמטפלת, כבר בהתחלה קבלה מכתב שהיא צריכה לבוא להתייצב. מיד היא כבר הסתתרה. בגלל שאבא נסע כ"כ הרבה, היו לו קשרים עם גויים, אז היא הסתתרה אצל משפחה אחת. היא לא ידעה כלום, אבל הגיעה למשפחה, שם בילתה כמעט שלש שנים. הולנד מחולקת ע"י שני נהרות, מארס אנד וואל(??), והיא היתה צפונה משם. בגלל זה זה ארך עוד חצי שנה עד שהם היו חופשיים, דבר שלא היה בדרום. בדרום היו חופשיים כבר בספטמבר ובצפון רק במאי עם הכניסה, אז היא הסתתרה עוד יתר זמן, אבל היא עבדה כעוזרת בית במשפחה עם חווה. אני קבלתי את הקריאה יותר מאוחר. אני הייתי כבר באמסטרדם. הייתי כבר עוזרת בית אצל משפחה יהודית עם כמה ילדים ועזרתי להם שם. הנאצים רצו לרכז את כל היהודים באמסטרדם, אז את כל היהודים מהולנד ריכזו באמסטרדם או שהעבירו אותם לווסטרבורק (WESTERBORK) לגרמניה ופולניה. אני הייתי אצל המשפחה הזאת עד מרץ 43' ואז אמרו לי שאני צריכה להסתתר. קבלו טלפון שבבית שלחו לי הזמנה להתייצב. אז נסעתי קודם מהמשפחה היהודית אזייזנמן להאג, שם הייתי שבוע ברחוב ריאו אצל אנשים, אני לא זוכרת. הייתי שם שבוע עד שהעבירו אותי הלאה, לווסטלאנד, זה מקום שאיפה שכל האיכרים. שמעתי אח"כ ששבוע אחרי שעזבתי חיפשו אנשים דווקא בכתובת הזאת שבה הייתי בהאג, אבל אני כבר לא הייתי שם. את כל ההעברות, לרוב עשו באופניים. נסעתי לווסטלאנד.

ש: מה עשית במשך השבוע הזה שבו הסתתרת אצל המשפחה?

ת: כלום. לא יכולתי לצאת מן הבית בכלל ולא מן החדר. חדר גדול – סתם ישבתי, קראתי, אסור היה לי לזוז.

ש: היה מחסור באוכל או שדאגו לך?

ת: דאגו, אז עוד לא היה מחסור, זה רק יותר מאוחר. הייתי חודש אצל משפחה שאני לא זוכרת את השם, עד שהאנשים האלה פחדו מאד. אז העבירו אותי עוד פעם, כך עברתי 7 משפחות. בסוף הגעתי לדרום הולנד, להארלם(?). אחותי היתה אצל משפחה, היא ישבה גם כן שם אצל שומר בית של משרדים, היה לה חדר, גם לה אסור היה לצאת כל היום, לא ללכת לשירותים, אחרת היו שומעים את המים. רק בערב היא היתה יכולה לצאת, רק בחושך. אני הייתי אצל משפחת יקובס, ביליתי שם חצי שנה. האב היה קצין ולקחו אותו כבר למחנות ריכוז. בין היתר הוא היה באורניינבורג (ORANIENBURG). האם היתה בבית עם סבתא, קתולים אדוקים, ואני באתי לעזור לה.

ש: זאת היתה משפחה לא יהודית?

ת: לא יהודית, קתולים אדוקים.

ש: למרות הכל את האב שלחו לאורניינבורג?

ת: כן, כי הוא היה קצין, הוא היה מורה בבי"ס. שלחו אותו למחנות. היו להם שיטות מלפני מאה שנה, שילד קיבל עונש היה צריך לשבת על הברכיים על המדרגות עד שהרשו לו שוב לצאת. לאחותי יש עד היום קשר עם שני הבנים האלה, שהם שניהם כמרים בהולנד. פעם ב-6 בערב הייתי לבד בבית, דפקו על הדלת: משטרה. בא מישהו לבדוק את תעודת הזהות, משטרה הולנדית נאצית. היתה לי כבר תעודה לא שלי, בלי ה"J" על זה. הוא הסתכל על זה רגיל, אח"כ הוא הסתכל דרך האור וראה שתאריך הלידה מחוק, הם גרדו קצת. הוא לקח את זה איתו, את תעודת הזהות והעביר את זה למשטרה. אני כל כך פחדתי וברחתי. אח"כ האשה חזרה ומיד הלכה למשטרה, שם היו לה מכירים טובים שהחזירו לי את תעודת הזהות בלי שהנאצים ידעו.

ש: את היית בזהות בדויה?

ת: כן. ואז לא יכולתי להישאר שם, הלכתי למשפחת קרייקין. אצל קרייקין, הוא היה רופא במכרה פחם, שהיום כבר אין דבר כזה, אבל אז זה עוד היה. אנשים עבדו שם להוציא את הפחם. זה היה שם בתוך העיר. ראינו את ההרים השחורים של הפחם. הוא היה רופא שם והיא היתה בבית עם שני ילדים – הילדה הגדולה עדה היתה שנה מבוגרת ממני והבן האן היה שנה פחות ממני. היה לי קשר מכתבים עם האן (לא ברור) הרבה שנים עד שהוא נפטר. החלפנו בולים, תמונות. ב-1963 האם באה לבקר פה, היתה נסיעה מאורגנת מהעיתון ליבלה ואז אני דאגתי שהיא תקבל את הכסף כדי לבוא לבקר בארץ שבועיים. היא היתה פה שבועיים בטיול מאורגן ומאד נהנתה. אני הייתי אצלה עוד בבית הורים, היה לה חדר יפה ושם היא בילתה את הימים האחרונים שלה. אני הייתי שם עד שהאמריקאים והקנדים באו לשם אחרי הכניעה. יש לי עוד תמונה - האן קרייקין שמר סרט צילום אחד לאחרי המלחמה – גם דגל וגם סמל. ביום שהיינו חופשיים הוא הלך לצלם. הוא צילם ג'יפ עם רב, כומר ועוד אחד, שנסעו ביחד בג'יפ לעודד את האנשים. החיילים האמריקאים חילקו לנו קרקרים ושוקולד וסיגריות, היה יום שמח.

ש: למעשה כניעת הגרמנים שם היתה ב-5 במאי 45'.

ת: כן, אבל עוד קודם הרופא שהיה בבית גידל דבורים אני לא יודעת איפה, אבל היתה לו צנטריפוגה שהפרידה את הדבש מחלת הדבש, מהשעווה. פעם בא מישהו לקחת את המכונה הזאת מהקומה למעלה למטה, אז אני עזרתי לסחוב את המכונה הזאת והוא נתן לי כסף – לא ידעתי אם אני צריכה לקחת את זה או לא. האשה אמרה: תקחי את הכסף, את לא יודעת מכלום. אצל יקובס הייתי בלי תשלום. קודם הייתי צריכה לשלם את השהייה אצל האנשים. אצל יקובס לא שילמתי כלום ואצל קרייקין עוד קבלתי כסף כיס. הלכתי הרבה עם גברת קרייקין עם אופניים בלי טיירים, עם קנבס שהיה במקום הטיירים. הלכנו לאיכרים לקנות אוכל. זה ללכת כמה שעות. ניקינו את המטבח – המטבח היה עם בלטות לבנות והפס החיצוני היה שחור. הייתי צריכה להבריק את הפס השחור עם משחת נעליים שיישאר שחור. זה מה שאני זוכרת מזה. היה לי טוב אצלם. לפני סוף המלחמה באו עוד שני בחורים יהודים להסתתר אצל משפחת קרייקין. בין קומת הקרקע והמרתף היה עוד איזה חור אמצעי, ושם היא הכינה להם קש. לא יכלו לעמוד שם, רק לשכב. גם חשמל לא היה, היא העבירה חשמל מלמעלה עם שני חבלים. אני פעם החזקתי את החיבור הזה והתחשמלתי, לא יכולתי לפתוח את היד. היא רצה למעלה, הוציאה את החשמל מהקיר, כך השתחררתי. זה היה היום לפני הכניעה. שני הבחורים – אחד היה ריס פלדמן, שאח"כ נפטר. הוא התחתן עם גרדה שהיתה בת של אנשים שהוא הסתתר אצלם קודם. הוא נפטר מבעיטה של סוס או מישהו פגע בו על אופניים. עם גרדה אני עוד מתכתבת. השני היה גם בחור בשנות העשרים, אולי 21.

ש: כמה זמן הם הסתתרו אצל קרייקין?

ת: רק כמה ימים. זה היה ממש הצלה. אני לא יודעת למה, בעצם, כי פלדמן גרו ע"י אמסטרדם. לא עשיתי יומן אז אני לא זוכרת.

ש: מלבד המקרה הזה שהעבירו את תעודת הזהות שלך למשטרה – היו לך עוד איזה מפגשים עם המשטרה ההולנדית או עם הגרמנים?

ת: לא, לא זכור לי. ראינו לקראת הסוף שהגרמנים לקחו אופניים מהאנשים ברחוב, הם רצו לברוח. ראינו את הגרמנים בורחים. אנשים שהיו בחוץ עם אופניים הם לקחו להם את האופניים כדי לנסוע יותר מהר לגרמניה.

כשהלכנו לטייל בחושך, בערב, פתאום פגשתי חברים שגם הוסתרו שם בסביבה והלכו קצת לנשום אויר. אז סובבנו את הראש כדי לא להגיד שלום. ההורים שלי גם היו שם בסביבה, לא ראינו אותם. הקשר היה במכתבים שאיש או אשת הקשר העבירו להם. את אחותי, אני ידעתי בערך איפה היא, אבל ההורים לא. ההורים היו ב-17 מקומות מסתור. אנשים כל פעם פחדו. שלושה חודשים לפני הסוף הם החליטו שהם לא יגידו שהם יהודים והם ילכו לפנסיון, בדרום-דרום הולנד. שם היה להם טוב וכשהאמריקאים באו הם היו בין הראשונים, ב-13 בספטמבר הם כבר היו חופשיים. איפה שאני הייתי, כמה קילומטרים הלאה, לא הרבה, ב-17 בספטמבר, עד שהצבא האמריקאי התקדם. זה היה לקראת ראש השנה. בראש השנה כבר היינו חופשיים, פתחו את בית הכנסת היה מניין, היתה תפילה, שבתות גם. אני לא זוכרת הרבה, אחותי כתבה את זה.

ש: אולי לפני כן, בכל התקופה הזאת היה לך איזה קשר עם ההורים?

ת: רק דרך מכתבים.

ש: המכתבים הגיעו באופן סדיר יחסית?

ת: כן, אבל לא הרבה, כי זאת היתה סכנה לאיש הקשר.

ש: אמא ואבא היו ביחד כל הזמן?

ת: כן.

ש: והאחיות – הייתן מפוצלות.

ת: כן, כל אחת לחוד. ידענו מאחותי השניה שהיא רצתה לברוח לשויצריה, זה היה כבר ב-42. היא נסעה עם החבר שלה – היו להם כבר תוכניות להתחתן – ועם ההורים שלו ברכבת, רצו להגיע לשוויצריה. הם הגיעו עד בריסל (BRUSSELS) ושם נתפסו ב-10 באוקטובר 42'. אח שלו גם היה באותה רכבת אבל בתא אחר והוא חי עד היום, לא תפסו אותו.

ש: מה קרה אתם?

ת: אותם העבירו למחנה ריכוז בבלגיה, מלינה ויומיים אחרי זה העבירו אותם לאושוויץ (AUSCHWITZ).

ש: זאת האחות השניה?

ת: האחות השניה. היא הועברה לאושוויץ יחד עם החבר וההורים שלו. הכל רשום ב"יד ושם", כי משם קבלתי את כל הפרטים.

ש: היא ניספתה?

ת: כן, מיד, יומיים אחרי שניתפסו. אין לי פרטים מאושוויץ. אח"כ אחד הבנים שלנו שנסע לפולין אם בי"ס עם משלחת נוער, הביא לי כמה אבנים מאושוויץ לבקשתי, מישהו אחר, מורה, כתבה לי את השם אושוויץ בעברית ובלועזית על האבנים והדבקתי אותם על הקבר של ההורים, שכתוב שם גם על אחותי שניספתה.

ש: הייתי רוצה לשאול עוד כמה דברים על האג, אם זכורים לך. היה איזה ניסיון לשרוף את בית הכנסת הגדול שבמקום.

ת: היה, בית הכנסת הגדול, היפה, שרפו את ארון הקודש, מבחוץ הכניסו אש. מה קרה אני לא יודעת, רק שהיתה שריפה. אח"כ בזמן המלחמה עשו מזה מחסן. היום אני חושבת שזה כבר לא בידיים של יהודים, כי אין כבר כמעט יהודים, וזה עבר למישהו אחר. זה כן רשום באיגוד למונומנטים, לאנדרטות, שאסור להרוס אותו, אבל להשתמש בזה יכולים.

ש: את מכירה קרובי משפחה רחוקים או חברים שנשלחו לווסטרבורק מהאג.

ת: אני לא זוכרת, רק מה שקראתי בספרים.

ש: לא ידוע לך על קרובים שנשלחו לשם?

ת: לא, לא זוכרת, זה כבר הרבה שנים, 60 שנה זה זמן ארוך.

ש: זה בהחלט נלקח בחשבון שלא כולם זוכרים את כל הדברים שהתרחשו.

ת: כן, דודים שלי כן נשלחו לווסטרבורק, הרבה, אחים ואחיות של אבא ואמא. היו להם 17 אחים, הרבה נסעו לווסטרבורק.

ש: את יודעת מה היה אתם בסופו של דבר?

ת: סוביבור (SOBIBOR) ואושוויץ, מאוטהאוזן (MAUTHAUSEN ) – זה רשום לי, אני לא זוכרת בע"פ. יש כאלה שזרקו אפילו מכתבים מהרכבת. אנשים שהיו יכולים להסתתר, אבל אמרו: לא, לנו לא יקרה שום דבר. היו גם הרבה שנים שנסענו בחג השבועות לדודים בצפון הולנד. נסענו עם אוטו עם שלש בנות. אחת לא היתה יכולה לנסוע באוטו כי היא הקיאה כל הזמן, אז שלחו אותה ברכבת, לצפון הולנד. שם בילינו אצל הדודים – היו שם כמה אחים של אבא ואמא. בשבועות האלה בילינו שם ואח"כ חזרנו הביתה.

ש: אני רוצה לשאול אותך על אישיות שפעלה בהאג – אם את יכולה מנקודת הראות שלך לספר עליו משהו. אני מתכוון לכלכלן יהודי בשם ויינרב.

ת: אני לא יודעת הרבה. יש ויכוח אם הוא היה בצד של הנאצים או בצד היהודי, אם הוא היה מלשין או עזר ליהודים. בטוח שהוא עזר לחלק מהיהודים.

ש: הוא עזר ליהודים?

ת: כן, לחלק מהיהודים, אבל מצד שני הוא היה גם מלשין. עד היום אני לא יודעת.

ש: ז"א שהוא שיתף פעולה עם הגרמנים?

ת: כן, כדי להינצל הוא היה עם הגרמנים, אבל אף אחד לא יודע.

ש: אולי במקרה היית מודעת לאיזה הפגנות נגד יהודים שאורגנו ע"י התנועה הנאציונל סוציאליסטית ההולנדית?

ת: תמיד הם הלכו ברחוב, אבל אני זוכרת ההפך, שב-25 בפברואר 41' באמסטרדם עובדי הנמל עשו הפגנה, הם לא רצו שישלחו את היהודים לגרמניה.

ש: הפגנת תמיכה ביהודים?

ת: הכל מת, לא היתה חשמלית ולא היו אוטומובילים ולא היה שום דבר, העיר היתה ריקה. זה היה בשבת, אם אני לא טועה. את זה אני זוכרת. למשל, כשהתחלנו עם הטלאי הצהוב, ביום הראשון זה היה שבת, אז אנשים הורידו את הכובע.

ש: את מתכוונת לטלאי הצהוב שהצטוויתם לענוד?

ת: כן, היינו צריכים לענוד אותו על כל בגד, ולתפור אותם, אסור היה עם לחצניות או משהו, רק לתפור. כשהלכתי להסתתר הייתי צריכה להוריד את הכל. אחד עוד ברשותי. אני לא יודעת איך התמונות והטלאי נשמר אצלי, אבל יש לי.

ש: יש לך את זה פה?

ת: כן.

ש: מה היה שמך הבדוי?

ת: זוס, אני לא יודעת את שם המשפחה, הפרוש של זה אחות. אני יודעת שהיה רשום שנולדתי בליידן, זה ע"י האג, וכנראה שהשנה היתה 21 או 22', זה מה שגרדו בתעודת הזהות.

ש: יש לך עוד משהו לספר על התקופה המעניינת הזאת? הסתתרת תקופה די ארוכה. מעניין לשמוע איך בילית את הימים. סיפרת על תקופה של שבוע שקראת ספרים, אבל פה מדובר על שנתיים.

ת: כן. אחרי השבוע הגעתי למשפחה שהייתי שם חודש, הייתי עוזרת בית – לעזור עם הילדים. שם אכלתי יום-יום חסה, תפוחי אדמה וחמאה. זה היה נהדר, זה מה שהם גידלו, לא היה צריך לקנות.

ש: את היית צריכה לחיות שם כנוצריה?

ת: כן. אבל לא הלכתי לכנסייה וגם לא אכלתי בשר טרף. אם הילדים שאלו הם אמרו שאני לא אוהבת את זה. לא יכולתי לאכול את זה.

ש: לא היו שם דיירים קודמים בסביבה, שהיה חשש שילשינו?

ת: לא היה לי קשר אתם. כשהייתי צריכה לעבוד בשבת זה היה קשה מאד בהתחלה, אבל התרגלתי לזה אח"כ. לכבס בנהר שלפני הבית, למשל, זה רגיל שם. הנהר זרם לפני הבית ושם עושים את הכביסה.

ש: את היית אז בחורה כבת 21?

ת: התחלתי בגיל 18, בשנת 40'.

ש: אבל זה נמשך עד גיל 20-21?

ת: 24 (?). מה היה אח"כ אני לא זוכרת. משפ' פון ביירן היתה הראשונה, (לא ברור).

ש: בדרך לכאן סיפרת על מישהו שקבל את התואר חסיד אומות העולם.

ת: היו כמה.

ש: בעצם זאת היתה יוזמה שלך – את יכולה לספר על זה?

ת: משפחת יקובס ומשפחת קרייקין קבלו את התואר של "חסידי אומות העולם". גברת יקובס באה הנה לנטוע עץ – הוא כבר לא היה. היא באה באופן מאורגן בפסח והגיעה אז לירדן, ובגלל שזה היה פסח היא לא היתה צריכה לחכות עוד יום.

ש: באיזו שנה?

ת: זה היה מזמן, היא כבר נפטרה, היא היתה אז בת 78. היא הגיעה אלי ונסענו ביחד באוטובוס ל"יד ושם" וכאן היא נטעה עץ.

סוף צד א' בקלטת

ש: נמשיך – אם יש לך דברים שאת חושבת שלא סיפרת קודם ואת רוצה לספר עכשיו – בבקשה.

ת: ההורים שלי היו הרבה זמן אצל משפחה שהבעל עבד במכרות פחם, אנשים פשוטים שקוראים להם בס וברטה ליטל מבונסון, שם הם הסתתרו הרבה זמן. בס נפטר בינתיים אבל ברטה היא מעל 80 ואנחנו עוד מתכתבים אתה, אחותי מבקרת אצלה. רוב האנשים שהסתירו יהודים היו מהעם הפשוט.

איך אחותי פגשה את בעלה? אבא ואמא נסעו באוטובוס וגם המשפחה שלו, הייסמן היו שם באותה תחנה ואבא הכיר את האשה. הם דברו ונסעו שניהם לדרום ובלילה אחד אחותי היתה צריכה להעביר את המשפחה למקום מחבוא אחר, כך היא הכירה את בעלה בחושך. שם במשפחה יש שני בנים והמבוגר הוא עד היום בעלה, אחרי 50 שנה, הם התחתנו ב-46'. האח הצעיר גר פה בארץ בשרון. ההורים היו בבית עד אוגוסט 42' ואז כבר לא היה כדאי ואז הם העבירו את כל הרהיטים, את כל הבית למחסן פרטי, רק את הוילונות הם השאירו על החלונות, וכך לא ראו שאין אנשים בבית. אבל במשך המלחמה הנאצים לקחו הכל. הם גילו איפה זה היה והם לקחו את הכל, את כל תוכן הבית. לא חזר שום דבר. אחרי המלחמה קבלנו רהיטים ותוכן של בית שההולנדים שברחו לגרמניה השאירו. כך קבלנו רהיטים וכך הלאה, יפים. אח"כ כשאבא נפטר בשנות ה-70', אחותי בקשה את הרהיטים האלה שקבלנו אחרי המלחמה, והיא העבירה אותם לאוסטרליה, זה שני חדרים וארון ספרים מאד יפה, עתיק. לאחותי היו ממרץ 43' עד ספטמבר 44' עשרה מקומות מחבוא שהיא עברה ממקום למקום.

ש: ספרי מה שעבר אחרי המלחמה עד שאת עולה ארצה.

ת: כשהיינו עוד בהרלן אחרי המלחמה לא יכולנו לחזור הביתה, כי הדרום היה חופשי ורק חצי שנה אחרי זה הצפון השתחרר והבית שלנו היה בצפון, בהאג, שהיא מצפון לנחלים. גרנו בהרלן ובאו לבקר אמריקאים, וכרגיל אנחנו הזמנו את האמריקאים אלינו, לישון אפילו, הם היו חיילים. נתנו להם מיטה עם סדינים לבנים, וזה דבר שכבר מזמן לא היה להם. היתה ידידות ופגשנו אחד בבית כנסת בהרלן בשבתות וחגים. עד לפני זמן לא רב אחותי התכתבה עם אחד החיילים האלה שהוא כבר לא חי.

רצינו לחזור הביתה, ואחרי מאי 45' אבא נסע לבד לנסות לראות מה היה מהבית שלנו. הוא היה צריך לנסוע דרך בלגיה עם אניה ואח"כ עם רכבת עד האג – זה לקח לו יומיים, היום אתה עושה את זה בשעתיים. הוא ראה אז ששלוש משפחות גרות בבית שלנו, אז הוא עשה מאמצים למצוא להם דירות אחרות, זה לקח זמן. אח"כ הוא חזר אלינו וארזנו את הכל וגם אנחנו נסענו דרך בלגיה להאג, גם כן נסיעה של יומיים. באנו לבית והיה חופשי רק המחסן. שלש הבנות סידרנו שם מיטות. התנור של המחסן היה תנור גדול, ענק שעבד על פחם, אבל לא היה לנו פחם. הכנסנו עיתונים, לקחנו את היומנים של אבא וזרקנו פנימה, לצערנו. זה נורא חבל. גרנו שם עד שבא בן דוד, אחיין של ההורים, הבן של האח הגדול של אבא והוא גם בא מהמחבוא שלו וחיפש מקום. לא היה מקום, אנחנו שלש בנות והוא בחור. סידרנו לו בפינה נסתרת שולחן ועל זה מזרון וכך הוא ישן יחד אתנו, לא הרבה זמן, בהתחלה. הרבה אנשים באו אלינו לבקר, כי כבר היה לנו בית ולהם עוד לא. הכל היה קשה אז. אח"כ לאט, לאט קבלנו את הבית בחזרה והגרמנים שגרו שם סידרו כיור עם מים חמים בתוך חדרי השינה, דבר שלא היה, היה לנו רק מים קרים. בחורף היו על החלונות פרחי כפור, לא היה חימום ולא כלום. זה לא היה רגיל. קבלנו בקבוק חם בערב והלכנו לישון. הוא מיד הוריד את המים החמים, הוא לא סבל שיש מים חמים בחדרים. במקום להשאיר את זה הוא הוריד את הכל. חזרנו לבית שלנו לאט, לאט, עם הרהיטים שקבלנו מהחלוקה. אני הלכתי לעבוד אצל פמנס, זה היה גם כן מחסן גדול של שטיחים. שם עבדתי במחסן שנה, אלה גם היו יהודים שסגרו בשבת. אח"כ רציתי לעלות ארצה. היה לי חבר ונפרדנו וזה כאב לי מאד אז רציתי לעלות ארצה. אמרו לי: קודם הכשרה שנה, בלי זה את לא יכולה לעלות. הלכתי להכשרה בדוונטר. שם היה בית של חלוצים, אבל לאט, לאט גם הם עלו ארצה ונשארנו בסוף שתי בחורות בכל הבית הגדול בדוונטר – זה היה בח"ד, ברית חלוצים דתיים, עד שאמרו: די, אתם הולכים לסכוולנד, סגרו את הבית בדוונטר, כבר לא היה רווחי. נסענו שתי בנות לסכוולנד, ע"י הילברסון אמסטרדם, שם היתה הכשרה של הנוער שאח"כ עלה לעין הנצי"ב. ביליתי שם, עבדתי, חיפשו לי רפת ללמוד לחלוב, עד שגמרתי את השנה. חזרתי הביתה להכין את העלייה ובפברואר 49' עליתי ארצה. לא עליתי לבד, היו שם חברים – ליאו ולני לוין, שהוא היה מורה שלנו להתעמלות ב"מכבי". הם אספו ילדים של החברים שלהם שלא חזרו, כל הילדים היתומים חוץ מ-4 הילדים שלהם, ס"ה 23 ילדים, והם רצו מישהו שיעזור להם בדרך לשמור על הילדים. הם ראו שיש כמה צעירים שעולים ארצה לבד, אז הם בקשו גם ממני וגם מעוד בחורה רושה ובחור בשם מאיר – הייתי אצלו לפני חצי שנה, הוא גר בניר גלים. אנחנו עלינו יחד אתם. נסענו עם רכבת מהאג למרסיי (MARSEILLES), שם היינו כמה ימים בבית של הנס בייט לחכות לאניה, זאת וילה גדולה ויפה. היו שם כמה ימים שמש, ים תכלת – משהו נהדר ונחנו. על האניה היו הרבה פליטים שהיו במחנות ריכוז בגרמניה, אניה מלאה, ואנחנו עלינו עליה. היה שם חלק שרצו לאכול כשר אז באתי אתם, רציתי גם אוכל כשר. הקבוצה שלנו לא היו מעוניינים בזה, אבל אני הייתי מעוניינת וקבלתי אוכל כשר. מה אפשר לבשל על אניה? לא היה מקום לישון בפנים אז ישנו על הסיפון. הגענו לחיפה אחרי הצהרים, ב-5 ואז כבר לא נתנו להיכנס לנמל, אז כל הלילה היינו לפני חיפה וראינו את האורות של חיפה ולא יכולנו להיכנס. למחרת בבוקר מוקדם באו אנשי הסוכנות ושחררו אותנו. אז עזבתי את הקבוצה. עמדה שם אחות של רושה שהיתה בשדה אליהו, היא באה לקחת את שלושתנו לקיבוץ. אבל הגענו בבוקר מוקדם והיה רק אוטובוס אחד בערב. היא לקחה אותנו למסעדה חלבית של תנובה, טיילנו בחיפה קצת. אחרי הנסיעה על האניה זה לא היה פשוט. נסענו בערב עם האוטובוס לא עד שדה אליהו, כי אז עשו כביש כניסה לשדה אליהו, אז במקום לנסוע ישר לקיבוץ ירדנו, איפה שהיום הכניסה לבית הספר והיה בוץ, עם המזוודות והכל. בא חיים ספראי ז"ל עם ג'יפ. הוא היה מוכתר בעפולה, והוא לקח את כל המזוודות שלנו, כי לא היה לו מקום ברכב. היו לו כבר אנשים בתוך הרכב. אנחנו הלכנו בבוץ, היו לי נעליים שבאמצע הדרך נתקעו בבוץ, ובכ"ז אחרי רבע שעה או 20 דקות הגענו לקיבוץ. התקבלנו אצל בטי אופנהיימר, שהיתה גרה במגדל השמירה – שם היו חדרים למגורים, כי אז לא היה מקום כל כך רחב ידיים. היו אז רק 17 בתים. היא קבלה אותנו, אכלנו אצלה, ונתנו לנו לישון בצריפים. ישנתי עם רושה ועוד חברה בצריפון, זה היה גם על יד הנח"ל והתחלתי לעבוד שם – קודם שנה במטבח, זה היה הכלל. אני סבלתי שם קשות, לא החזקתי מעמד אלא 11 חודש ובקשתי שיוציאו אותי מהמטבח. לא סבלתי להיות רטובה, עם רגליים רטובות, בטן רטובה. לפני המטבח עשיתי יום אחד בגן ירק, עבדתי עם ג'ינה סגרה. יום אחד וראו שזה לא הלך לי, כי האנשים שם עבדו מבוקר עד ערב. היו חלוצים אמיתיים, ואני באתי מהעיר וזה לא היה פשוט. אחרי כל מיני מקומות הגעתי למשרד, אני חושבת, או לבית הילדים. בבית הילדים עבדתי בפעוטון עם ארבע קבוצות, כל קבוצה זה שנתיים – שנתיים וחצי. הייתי מטפלת בילדים.

ש: איך הסתדרת עם השפה העברית?

ת: למדתי לאט, לאט, שלחו אותי גם ללמוד בירושלים בתלפיות, איפה שהיתה החווה של רחל ינאית בן צבי, שם אפשר היה ללמוד. אז זה היה כבר אחרי החתונה. למדתי הרבה פעמים את הדקדוק. ובעבודה מדברים עברית, הרי עבדתי במטבח.

ש: ובכן, את השתקמת בשדה אליהו, כל הזמן את שם.

ת: כן, אני שם מההתחלה.

ש: מתי התחתנת?

ת: האנשים שנסעו אתי באניה, מאיר ורושה עזבו. גם בטי עזבה, כולם עזבו ואני נשארתי. התחתנתי עם בעלי ב-51', שמו שלמה שיפמן, בל"ג בעומר 51'.

ש: מה המצב המשפחתי כיום?

ת: שם ילדתי שלושה ילדים: בת, בת ובן – חוה, הנשואה לרפאל צרפתי, רחל – נשואה עם אלדד בשיא.

ש: רחל היא על שם אמא?

ת: כן. אליה ע"ש אבא אליהו. הוא נשוי לאשרת בילו.

ש: דרך אגב, באמצעות אליה הצלחתי לאתר אותך פה בירושלים.

ת: יש לי שלושה ילדים ו-16 נכדים. לחוה יש 7 בנים ובת, לרחל יש 4 בנים ובת ולאליה יש 2 בנים ובת. לכל משפחה יש רק בת אחת, לגוון קצת. הנכד הבכור מרדכי צרפתי נשוי עם שירה קוץ מחדרה. היום, אחרי שעבדתי שנה וחצי במשרד במרכזיה טלפונית הלכתי לעבוד בתור אם בית של הזמניים, ואת זה עשיתי 24 שנים והיה לי טוב מאד. עבדתי עם זמניים, הכשרה, שירות לאומי, כל הגופים הזמניים שבאו לשדה אליהו. עכשיו אני פנסיונרית, עושה כל מיני עבודות קלות קטנות, ממלאים לי את היום.

ש: צפורה, לפני שניגש לראות את הדברים שהבאת, אני מאד רוצה להודות לך על הראיון הזה, יישר כוח ושתראי הרבה נחת מכל הצאצאים. הרבה הצלחה.

ת: תודה.

תמונות

זה הבית בהאג (שם הרחוב לא ברור) 34-36, הדלת מימין הגדולה היתה דלת כניסה למחסן, מבפנים היה סגור עם מוט עץ גדול שהיינו צריכים תמיד חוץ מן המפתחות, בכדי שאי אפשר יהיה לפתוח את הדלת מבחוץ. מעל לאופניים רואים את המשרד. היה כתוב (לא ברור, הולנדית), פרמצבטיקה, והכתובת. הדלת משמאל מספר 34, שם היתה הכניסה, עלינו למעלה, שם רואים מצד ימין את חדר המגורים עם שמשיה, כי תמיד היתה שם שמש. הורדנו (פרשנו) את השמשיה כדי שהשמש לא תיכנס לבית. חלון אחד באמצע של חדר המגורים והחלון השני של החדר של אמא. למעלה היו חדרי השינה.

זאת תמונה של כל המשפחה, אבא ואמא, הבנות: יוד, בקה, פיקה ויט, חגיגת החתונה של ההורים.

כאן זה עשר שנים אחרי זה, שוב תמונה של ארבעה הבנות: יוד, יט, פיקה ובקה – יהודית, רבקה, צפורה ואנרייט.

זה הטלאי הצהוב האמיתי שהיינו צריכים לענוד בזמן המלחמה על פי פקודה של הנאצים. הטלאי לא מכובס, ורואים שהיה בשימוש.

זאת תמונה של ביה"ס היהודי ביום ראשון בבוקר, בהאג. אלה חלק מהילדים שלמדנו אתם. בשורה הראשונה מצד שמאל אני, אחותי הקטנה אנרייט, מעליה רבקה ומצד ימין של רבקה זאת יהודית. היתר הם חברים שלמדו אתנו בביה"ס. זה 1932.

תמונה של "המזרחי" מ-10 בספטמבר 1939. היה מפגש בין "מזרחי" של רוטרדם ושל דן-האג, ורואים אותי בצד ימין, רביעית.

כאן יש מחברת שאני החתמתי את האנשים שהיו במחנה של "המזרחי" או בלנדך או בכל מקום שהיה, זה היה ב-39' וכמובן רואים פה הרבה אנשים שכבר אינם. החתימה הרביעית מצד שמאל זה של יש(?) פון קרייפלד), שאתו אני מתכתבת עוד היום. יש אפילו שכתבו בעברית אז. אני לא רואה עוד מישהו שאני חושבת שאני מכירה.

פה הייתי בסמינר של הבריגדה. הבריגדה עשו לנו סמינר כשעוד היה אסור, בשטח הפקר, בסכוונינגן, היה אסור לאנשים להיכנס, כי היה שם חלק של האטלנטי כבר, והחיילים מהבריגדה ערכו לנו סמינרים. יש כמה שחתמו לי עם הכתובת שלהם גם בצבא ואפילו בצד ימין יש אחד מכפר יחזקאל, אח"כ יש אחד שכתב את תיבת הדואר שלו, אני לא יכולה לדעת מה זה. זה כבר מ-45', סמינר של סוף ספטמבר 45'. כאן אני רואה את (שם לא ברור) שעוד חי, שהחליף את השם שלו, חנה פינס, מרים דה יונג, אלחנן וולף, מרים נויבאואר. פה אני רואה למעלה כתוב חנה פימנטל, שהיא היום חנה פלטיאל בעין הנצי"ב, כאן כתוב שוב חייל מדפנה.

כאן שתי תמונות של אמא ואבא, שנתנו לי ב-7 לפברואר 49', יום אחד או לילה אחד לפני שעליתי ארצה. כאן כתוב מאחורי התמונה "כמו תמיד, אבא" אדוארד וולף, יזון 6 בפברואר 49'. ואמא כותבת "ברכות טובות לפני שאת נוסעת לישראל. אנחנו חושבים עליכם כל הזמן. הרבה מזל וברכה, אוהבת אותך אמא. דן-האג, פברואר 49'.

כאן רואים את גב' קרייקן שהסתירה אותי בסוף המלחמה, אצלה השתחררתי. כאן היא כבר בבית הורים בסביבות (לא ברור), אשת רופא.

כאן רואים מצד ימין, שלישית, זאת ברטה ליטל שהסתירה את ההורים בזמן המלחמה די הרבה זמן. באמצע זאת אמא, זה היה בחג ה-50 שנה של ההורים, ואז גם לאמא היה יום הולדת עגול.

כאן רואים אותנו ב-24 למאי 51', יום אחרי החתונה. לא היה לנו צלם בחתונה והצטלמנו בבוקר: אמא עם בעלי שלמה ואני. בסך הכל היו לנו 8 אורחים. לא היה מקום בחדר-אוכל והנוער, הקבוצה דאז, היו צריכים לאכול לפני החתונה והם היו מאד מרוגזים.

כאן רואים את כל הנכדים חוץ מדוד בל"ג בעומר 1990, הצטלמנו ביחד. רואים מצד ימין עומד מרדכי צרפתי עם הידיים שלו על תמיר בשיא, לפניו ידידיה צרפתי, על יד זה משמאל עובד צרפתי, לפניו עמוס צרפתי עם גונן בשיא ועל יד זה אוהד בשיא. בשורה הראשונה ע"י ידידיה רואים את חנה צרפתי בסוודר עם פסים אדומים, מחזיק אותה אשר צרפתי, על ידו אלקנה צרפתי, על ידו שגיא שיפמן שלירון מחזיקה אותו, על ידם רענן בשיא עם גילי בשיא ולבד יעל שיפמן.

כאן רואים תמונה מלפני שנה, מחג ה-60 של המשק. עומד מאחור עובד צרפתי, על ידו אביו רפאל צרפתי, על ידו עמוס צרפתי. על יד עמוס עומדת חנה צרפתי, חוה צרפתי אמם, על ידה ידידיה צרפתי, על ידו אשרת שיפמן עם שגיא שיפמן, אליה שיפמן עם יעל שיפמן, ומוסתר גילי בשיא, על ידה רחל בשיא האם ואלדד בשיא האב, יושבים אני צפורה ושלמה שיפמן, על ידו תמיר בשיא, על הרצפה יושב גונן בשיא.