שרה לייכטר

ראיון עם: 

שרה לייכטר 



תאריך הראיון: 

22.6.00 



מראיין: 

משה נאמן 



שם המדפיסה: 

עדנה חלמיש 

תאריך הדפסה: 

15.11.00 



מקומות:

Kielce

Lodz

Radom

Pionki

Auschwitz

Hindenburg

Bergen Belsen

Treblinka

Dora

Gleiwitz

Buchenwald

Ravensbruck

Vienna

Paris

ש. היום י"ט בסיוון תש"ס, 22.6.00, משה נאמן מראיין את הגברת שרה לייכטר ביד ושם בירושלים. שרה היא ילידת קילצה [Kielce] בפולין, שנת 1923. עסקה בעבודות כפיה שונות, היתה באושויץ, השתתפה בצעדת מוות לעבר ברגן בלזן, והשתחררה כאשר נכנס הצבא הבריטי לגרמניה.

שרה, ספרי בבקשה על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה. ההורים, עיסוק ההורים, שמותיהם.

ת. היינו ארבעה ילדים. אח גדול, משה, אני שרה, אחות קטנה לאה, ואח קטן שמואל. ההבדל בין כל אחד ואחד היה שלוש שנים. היינו משפחה אמידה, כי גם אבא עבד וגם אמא. אמא היתה עושה לחתונות את הנדוניה. היתה תופרת את הדברים הלבנים. היתה מביאה בד לבן והיתה עושה סדינים, ציפות. דרך אגב, אני ישנתי כאשר באתי ארצה על ציפה שאמא שלי עשתה, עם מונוגרם של בעלי. אז כך שהמשפחה לא היתה עניה כמו שהיו רוב היהודים. אבא עבד, ואמא. אני הייתי הולכת לבית יעקב. היה מורה שלימד אותי יידיש, לכתוב ולקרוא, לפני בית הספר. אחר כך הלכתי שלוש שנים לבית ספר יהודי פרטי, מינץ היו קוראים לה. ואחרי שלוש שנים עברתי לבית ספר פולני, שמעט מאד יהודים התקבלו אליו. ושם גמרתי שבע כתות.

מהילדים אף אחד לא התחתן. שמות ההורים: האבא בנימין זייפמן, ואמא אדלה לבת זלצברג. אבא היה מביא עור של נעלים, ואצלנו תפרו את זה. היה תפר. היו מסדרים את זה, ואחר כך שלחו את זה לסנדלר.

ש. ספרי על חיי היום יום בבית.

ת. היתה משפחה מסורתית. בבוקר כשהלכנו לבית הספר, גם הפועלים נשארו, כי הם עבדו בחדר אחד. היו שתי מכונות תפירה, וארבעה פועלים עבדו על יד השולחן. אמא מסרה את העבודה ליתומה. האמא של הבחורה נפטרה, אז לא היתה יכולה לצאת. אז אמא שלי, כשהיתה מקבלת עבודה גדולה לחתונות, היתה מוסרת לה את זה.

הלכתי גם לתנועת נוער עקיבא. היה איתנו בן הרב גולדברג, היה אחראי. היה איתנו אלפרט. שם למדנו קצת לשיר. שרנו התקוה, שרנו שירים בעברית, אבל לא הבנו את כולם. עד עשר הייתי מוכרחה להיות בבית, כי בעשר סגרו את השער. אסור היה לי לבוא אחרי זה. אם זה היה חמישה לעשר, אמא כבר היתה מחכה לי ליד השער.

ש. ספרי על השבתות והחגים בבית.

ת. ביום שישי בצהרים אכלנו משהו קל. בערב אבא הלך לבית הכנסת. חיכינו לו עד שעשה את הקידוש. אכלנו ארוחה עם דגים ועם מרק, בשרי. בשבת בבוקר אבא הלך לבית הכנסת. ב12- הלכנו להביא את החמין מהחצר שבעלי היה גר בה. כי אנחנו גרנו על יד החצר. שוב, אבא בא, שתה משהו, חתיכת עוגה. עשינו הפסקה, ואחרי זה, בשעה 1 אכלנו ארוחת צהרים. בחורף את החמין. אחר כך ההורים הלכו לנוח. כמובן, לא פעם אחת הפרענו להם, אז אמא היתה אומרת: כשתהיי אמא ויהיו לך ילדים ויפריעו לך, אז תזכרי שגם אתם הפרעתם לנו…

אחרי הצהרים הלכנו לטייל. הילדים לפני ההורים, וההורים אחרינו. ביום שישי בערב, אחרי הארוחה, היו באים הדודים – שני אחים של אבא. אחד לייזר, והשני מנחם. והדודות, האחיות של אבא. כי בקלצה היו שלוש אחיות ושני אחים. אבי היה הכי צעיר. לאחד היתה חנות מכולת כזאת, קראו לזה בזאר. שם היו יותר ילדים אצל הדוד הזה. אחד מצאתי פה בארץ. הוא ברח לרוסיה, נודע לו שאני פה, אז מצאתי אותו. אבל הוא כבר לא חי.

ש. מה את זוכרת מפסח?

ת. הדבר הכי יפה, שנשכבנו במיטות ערב לפני זה. אני לא מדברת על ללכת לקנות את המצות ולהביא אותם. ערב לפני זה אמא היתה שמה חתיכות לחם, סופרת אותם, היתה הולכת עם נר, ואבא עם נוצה. בדיקת חמץ. היה שם את זה על כף עץ, אחר כך אמר כמה שמצא, אז אמא אמרה שזה בסדר. אם היה חסר, אז הוא חיפש עוד אחד. באותו ערב הלכנו למיטות מוקדם כי היה צריך להוריד את הארגז עם הכלים. אבל הכי יפה הסתכלנו בכוסיות הקטנות עם הידיות והכלים היפים. זה היה משהו. ובבוקר מוקדם אכלנו בפינה של החדר, לא בפנים. והלכנו משכן לשכן לקחת את הכף עם הלחם ולשרוף את זה, את החמץ.

מה אגיד לך? לימדתי את הילדים. אצלנו ליל סדר זה כמו בבית. הם יודעים שאבא עושה את הסדר כמו שאבא. ואסור היה להוריד את הראש. היינו צריכים לשבת ולהסתכל ולהיות ערים. בערב הראשון של ליל הסדר אסור היה לשים מצה או קניידלך במרק, רק אמא היתה עושה איטריות ביצים. הכי יפה היה פסח, אבל כל חג היה יפה. אנחנו אהבנו את הכלים החדשים. חיכו עד שכולנו היינו במיטות, אז הוציאו את הכלים, כדי שלא ניגש ולא ניגע. כן, פסח היה יפה. גם סוכות.

ש. איך היו היחסים עם השכנים הלא יהודיים בסביבה שלכם?

ת. אצלנו בחצר היה שכן אחד שהיה שומר את השער, גוי נוצרי. היה אנטישמי. לא פעם היו אומרים "יהודים לפלשתינה". אבל לא הרגשנו כל כך כמו שיותר מאוחר. בתור צעירה לא הרגשתי את זה. הייתי הולכת לבית ספר עם נוצריות פולניות. בית ספר הכי יפה. כשבאנו לבית הספר החלפנו את הנעלים. היו לנו נעלים עם שקית מיוחדת, מיוחדות לבית הספר. בית ספר מאד יפה, מפואר. אבל לקח שלוש שנים עד שעשיתי את הבחינה וקיבלו אותי. לא כל אחד יכול היה להכנס לאותו בית ספר.

בבית הספר לא תמיד הרגשתי. אבל אם הנוצריות רבו עם יהודיות, אז היינו שומעים "יהודים לפלשתינה". היתה אנטישמיות.

ש. מה עשו התלמידים היהודיים בשעורי הדת?

ת. זה היה אחרי שעות הלימודים. כשהלכתי שלוש שנים לבית הספר היהודי אז זה היה לכולם. אבל אם למדנו קצת על הדת, אז זה היה אחרי זה. הוא לקח את הכמה יהודיות לחדר ולימד אותנו קצת יהדות. חוץ מזה הייתי הולכת לבית יעקב, שם למדנו.

ש. האם זכור לך פעילויות של הקהילה היהודית בקלצה, תאטרון, אגודות ספורט, תנועות נוער?

ת. כן. אני הייתי בתנועת נוער. היה גם השומר הצעיר. בעלי היה בשומר הצעיר. אני הייתי בבני עקיבא. לדתיים גם כן, הפנטיים האלה. לא הפריעו לנו. אנחנו היינו בסביבה שלנו ולא הפריע לנו. האח שלי הלך לבית ספר יהודי שנקרא 'תושיה'. בית ספר יהודי לבנים. קודם הוא למד בחדר עד גיל 5-6, כי לא היה גן כמו פה. אחר כך הלך לבית ספר יהודי. עם כובע, ולמעלה היה צבע כחול, והיה כתוב 'תושיה'. והבת למדה, וזהו. הקטן עוד לא. הוא היה בן שש, אני חושבת, שמוליק.

ש. ב4- בספטמבר 1939 קילצה [Kielce] נכבשת על ידי הגרמנים. מה קורה אז?

ת. קודם כל הם באו על סוסים והלכו ברגל, ורעש. אנחנו היינו בבית. קודם ירו. פחדנו לצאת. אבל אם יצאנו אז ראינו אותם. אוי, מה שהם עשו. תכף לקחו את האוכל, זאת אומרת אסור היה לצאת כשהיה צריך לקנות לחם. היו מחלקים את הלחם בלילות. ונכנסו לחנויות, לקחו את החנויות. כשעמדנו כבר בתור בלילה, זה היה בגטו, לקבל את הלחם, אני בתור אחד, אחי בתור השני, אז באו נוצריות ואמרו "הנה יהודים", והוציאו אותנו. וחזרתי הביתה בלי לחם… זה היה קרוב לחלון, ודרך החלון היו נותנים את החלוקה. חזרתי הביתה בלי לחם. זה היה מצב קשה. פחדנו ללכת. את ההורים בכלל לא שלחתי החוצה. אם זה היה שבת, נכנסו לבית כנסת, היו מוציאים את היהודים עם הטלית וגוזרים את הזקן. ואפילו עם העור. היה זוועה לראות את זה מי שהיה בעיר.

ש. את בעצמך ראית שמגלחים זקנים ליהודים?

ת. אתה יודע למה הייתי? כי קודם כל נפתח בית חולים יהודי. אבל לפני זה התחילו להרשם ללמוד קצת רפואה, כי תכף היו הרבה חולים. מגפה עוד לא היתה, אבל היו חולים. ב1941- עשו גטו. אחרי שעשו את הגטו, נפתח בית חולים יהודי. אנחנו התחלנו ללמוד לפני זה. אז לקחו אותנו, גם לימודים, וגם עלינו למחלקה. אז היה לי פתק ללכת העירה או ללכת הביתה אחרי העבודה. עד שקיבלנו חדר לגור בבית החולים. לא פעם אחת עברנו וראינו איך שהם גוזרים את הזקן לגברים. הוציאו אותם. ראו זקן בלי שום דבר – ירו. מה שלא מצא חן בעיניהם – ירו. נפל. ראיתי הרבה דברים…

כשעשו את הגטו ופתחו את בית החולים, בית חולים די גדול, רק ליהודים… ב21- באפריל 1941. אוי, כמה שאני זוכרת את זה. אז קיבלנו כמה רחובות, ועד 8-9 היה מותר ללכת בהתחלה. אחר כך עד 5. היה אסור להסתובב. אנחנו, שעלינו למחלקה, קיבלנו חדר, גרנו בבית החולים. עבדנו 24 שעות בבית החולים ו24- שעות היה לנו חופש. היתה מגפה נוראה. התנאים הסניטריים היו נוראים. לא היו מספיק מים, ולא תמיד נתנו את המים. והאוכל והנקיון. אני חליתי בטיפוס. היו לי צמות, ההורים לא רצו לתת אותי לבית החולים. אבל כשאמא חלתה, אז לקחו את שתינו לבית החולים. ואבא עוד גזר לי את השערות ואמר שאחרי המלחמה אפשר לעשות מזה פאה. שם את זה בשקית חומה, כדי לעשות מזה פאה אחרי המלחמה. אמא נפטרה בבית החולים. אני לא ידעתי, כי אני הייתי בקומה אחת ואמא בקומה למטה. כששאלתי על אמא, אז הוא אמר שאסור לרדת כי זה מדבק. הטיפוס בכלל מדבק, אבל היא במחלקה יותר סגורה. האמנתי. עוד פעם, ועוד פעם. ואחר כך ד"ר פיטל היה אומר לי: את כבר _______, ואם תרדי תקבלי עוד פעם. האמנתי. לא חשבתי שאמא נפטרה. דרך החלון ראיתי את אבא. היה שם חדר מתים. אבל לא קשרתי שזו לויה של אמא. לא ידעתי עד שיצאתי מבית החולים.

אז אמא נפטרה בבית החולים כשאני הייתי בטיפוס. ולא סיפרו לי, לא ידעתי. וכשעמדתי לצאת מבית החולים אז כולם באו, האחיות והאבא והדודות. אז שאלתי איפה אמא, אז אמרו לי שהיא מחכה בבית. באתי הביתה, ראיתי שהבית ריק. אז סיפרו לי שאמא נפטרה בבית החולים. עד היום אני לא יודעת איפה היא קבורה. קודם לא נתנו לאף אחד ללכת, רק אבא היה. אפילו לא שאלנו איפה, כי לא ידענו שנצטרך לדעת את זה. כי חשבנו שכולנו נמות. אבא אמר ביידיש: "היטלר יהרוג את כל היהודים". אבא אמר את זה.

בתחילת 1942 אבא חלה בטיפוס. הוא נכנס לבית חולים, ועשיתי שמירות. אחרי השמירה הלכתי והייתי אצל הדודה, כי הדודה לקחת אותנו כי היינו כבר לבד. בשבת הבאתי חמין, אבא דיבר איתי. הוציא את הטבעת והשעון עם שרשרת, ואמר לי: אם נהיה רעבים ללחם, נמכור את זה.

עם הטבעת שלי התחתנה הבת דודה שלי מנס ציונה. נתתי לה את הטבעת והיא התחתנה. גם בעלה כנראה נתן פה עדות. והם התחתנו והיו חיים שניהם עד לפני שנה. עם הטבעת של אבא שלי. וכשהיה להם 50 שנה נישואים, הם הזמינו אותנו למלון. הילדים יודעים את הסיפור. אז היא הוציאה את הטבעת והילדים לקחו ביד. כשגמרנו אז הבת אומרת: אחרי מאה שנה הטבעת צריכה לחזור אלי. לא בשביל הערך, אלא שזה הדבר היחיד מאבא. היא חלתה ולקחו אותה לבית חולים. זה נודע לי אחרי המלחמה. או שהורידו, או שאיבדה, לא חשוב. אין לי את זה. וזה לא ענין של ערך, אין לזה ערך גדול. אבל זה היה הדבר היחיד מאבא. אין מה לעשות.

אבא נפטר. הייתי בשבת, ביום ראשון באתי בבוקר, אז קודם לא נתנו לי להכנס. זה היה ב1942-. דיברו איתי, אבא כבר לא היה בחדר, הוא היה בחדר מתים. הכינו אותי. וגם בלויה של אבא לא היינו, אף אחד מהילדים. עד היום אני לא יודעת איפה הוא קבור. יכול להיות שאיזה בית עומד על זה. בשביל זה אני גם לא רוצה לנסוע. כי אין לי למה. לראות היום בית קברות יפה זה לא מענין אותי. לא יודעת איפה קברו את אמא ולא את אבא. לא נתנו לאף אחד ללכת ללויה. כשאמא נפטרה, אבא הלך. כשאבא נפטר, אף אחד לא הלך.

אז נשארנו ארבעת הילדים בבית. עצוב מאד. באוגוסט 1942 היה הגירוש הראשון.

ש. אני רוצה לשמוע על חיי היום יום בגטו. על הצפיפות. הרי הביאו אליכם תושבים ממקומות סמוכים. ספרי על הצפיפות, על מצוקות הרעב שהיו שם.

ת. הרעב היה איום ונורא. והיינו הרבה, באו מכל הסביבה. מלודז' [Lodz] באו בעגלות, עם שמיכות, עם הכל. באו לקלצה מלודז', מראדום [Radom]. מהסביבות באו כולם לקלצה. הרעב היה גדול. אמנם היה ג'וינט, אבל אי אפשר למלא שק קרוע. הרעב היה משהו. אחרי שהייתי בשמירת לילה קיבלתי שתי ביצים וכמה פרוסות לחם. הבאתי את זה הביתה. נתנו את האוכל בלילות, ולא כל אחד קיבל. למי שהיה עוד כסף יכול לפעמים לקנות אצל הגויים. אבל אם תפסו אז ירו ביהודים. היה שער שבאו גויים נוצריים ואמרו: אנחנו יכולים להוציא את היהודים. היהודים נתנו כסף וזהב ועגילים, מה שרק היה. הם יצאו לגויים. אחר כך הם מסרו אותם לגרמנים. עם כל מה שלקחו מסרו אותם לגרמנים.

הגטו היה איום ונורא. ואסור היה ללכת. בחורף עד ארבע חמש. כשהיה חושך אסור היה. אם מישהו במקרה יצא, ירו בהם, בלי לשאול מה וכלום.

ש. הגרמנים הסתובבו בתחומי הגטו?

ת. בטח, רק בגטו. וכשאני הלכתי הביתה, הלכתי בחלוק לבן. אמנם היה לי פתק לעבור, אבל אם הייתי הולכת לא בחלוק אז הם לא נגשים לשאול על הפתק.

ש. עבדתם שם כאחות בבית החולים?

ת. כן. זה הציל אותי. לא ידענו אז, אבל זו היתה הצלה. כי עבדתי עד 1943. הגטו התחיל ב-1941, ב-1942 היתה הסלקציה הראשונה. שלושה ימים. 20-23 באוגוסט. היתה סלקציה. אז לקחו אותנו, 1500 יהודים, לגטו קטן, ברחוב יאסנה. בגטו הקטן גם נשאר בית חולים. לא בהרכב הגדול, רק היינו 70 אחיות. עמדנו בשורה. ניגש אלינו הופמן גאייר, הסתכל ישר לפנים, עשה ככה, להנה. ומי שלא רצה הלך שמאלה.

ש. את מתכוונת אולי להאנס גאייר? האנס גאייר היה קצין SS.

ת. היה תומאס, היה האנס, והיה רונפלד.

ש. הוא בעצם רצח את הרמן לוי שהחליף את ראש היודנרט הראשון.

ת. נכון, את משה פלץ. הבן שלו חי פה. משה פלץ היה הדירקטור שלנו בבית חולים. אבל הוא היה ישר. שלחו אותו לאושויץ בגלל שהוא ידע מה שעושים עם היהודים ולא רצה לתת אותם.

ש. כן, הוא סירב לפקודות של הגרמנים.

ת. כן, אז שלחו אותו לאושויץ, ושם הוא גמר. אז במקומו ביודנרט היה לוי. לוי חלה בטיפוס, אז שתי אחיות, אני ועוד אחת, טיפלנו בו. כשהיה הגירוש השני, הם הוציאו את כל האחיות, ותשע אחיות לקחו לצד אחד. לא ידענו מה איתן. והשורה נשארה. אז הופמן גאייר אמר: בהתנדבות. אז יצאה אחת. זאת אומרת, היא כל כך לא רצתה ולוי שלח אותה. אז היא לא מצאה חן בעיני הגרמני, שלח אותה בחזרה. ועוד פעם יצאה אחת, אז הוא לקח את גניה אייזנברג. אז נשארנו עשר אחיות, את היתר שלחו למוות. ולא ידענו. אותנו לקחו במעגל לבית כנסת למעלה, עד שהוציאו את כולם. וכשכבר היה יודנריין ברחוב, לקחו אותנו לרחוב יאסנה. שם היה הגטו הקטן שנה, עם בית חולים כמובן יותר קטן, עם הרופאים.

ושם עבדתי עוד שנה, עד 1943. יום אחד, אני חושבת בפורים, באו לקחת את כל הרופאים עם המשפחות. אמרו שלוקחים אותם לעבודה למקום אחר. לקחו את הבגז' מה שהיה אפשר. לקחו אותם, הביאו אותם לבית הקברות, וירו בהם. בכל המשפחה, עם הרופאים. הפועלים שלנו היהודים באו הביתה מהגטו, אז שאלו מה קרה עם הרופאים, מה הם עושים בבית הקברות? אז אמרו שירו בהם. כל המשפחות…

ש. לאן שלחו את היהודים באוגוסט?

ת. לטרבלינקה [Treblinka] שלחו אותם. ראש הגסטפו אצלנו בעיר היה תומאס. אחר כך היה וולפלגר, רומפלד. אחר כך היה וירץ. הוא היה מסתובב ברחובות, הלך וירה. היתה בורמנקה גרמניה. בגירוש השני לקחו אותנו בבוקר מוקדם, דפקו בדלתות: לקום, אפל, מסדר! לקחו אותנו למגרש, ועמדנו, וכל שוטר שנשאר מהגטו הגדול, שלחו אותם בשלוש משמרות. בפעם הראשונה המשטרה נשארה. השוטרים והמשפחות נשארו בגטו הקטן. מ-1942 עד 1943. מ-1943 סילקו את הגטו הקטן ביאסנה. לקחו את כל הילדים שהשאירו אותם בהתחלה. לקחו את הילדים. ומי שלא רצה לתת את הילד, אז היתה לו רק ברירה אחת: ללכת עם הילד. אבל לא נתנו לכל אחד. לכמה אמהות נתנו ללכת. לקחו 45 ילדים, שמו אותם במחסן לא רחוק מאיתנו, סגור. הצעקות היו עד השמים.

היינו 1500 משפחות שנשארו בגטו הקטן ברחוב יאסנה. כשלקחו את הילדים, אז שלחו אותנו לפיונקי [Pionki].

ש. מה עשו בילדים במחסן?

ת. לקחו אוטו, שמו את 45 הילדים, עשו קבר אחד בבית הקברות. אחד מונצואלה עשה גן בתל אביב על שם 45 הילדים. הצעקות של הילדים, זה סיפרו לנו הגויים שעמדו שם, היו עד השמים. כשהביאו אותם באוטו משא לבית הקברות, זה היה משהו נורא.

ש. את ראית את המעמד הזה?

ת. לא. אף אחד לא ראה. כי אנחנו עמדנו במגרש ולקחו את הילדים אחרי שהוציאו אותנו. אבל הגויים נשארו בכל זאת, הפועלים, לנקות את המקום. המשטרה עוד נשארה. אז הגויים האלה סיפרו שאת הילדים שמו כולם באדמה ביחד. זרקו אותם כמו שזורקים זבל. 45 ילדים. אבל מעניין, שלושה ילדים ניצלו. הם עלו על הגג, תאר לך, שלושה בנים קטנים, עלו על הגג והיו בלי אוכל ובלי מים שלושה ימים, עד שהמשטרה היהודית הלכה לנקות שם ולסדר. אז הם שמעו מילה, והכירו אחד מהמשטרה. לקחו אותם. והמשטרה שמה אותם באוטו בין השמאטעס, בין הדברים. כיסו אותם. אמא אחת היתה כבר בפיונקי. יש לי את השמות של הילדים. אני חושבת ששניים אפילו חיים בתל אביב. ניצלו שלושה ילדים. זה קשה לספר איך ילדים בלי מים, בלי אוכל, בלי כלום, על הגג… פתחו רעף כנראה, ועלו על הגג, והמשטרה שלנו מצאה אותם.

ש. בני כמה היו הילדים?

ת. היו קטנים. יכול להיות בני חמש או שמונה. את הילדים ממשפחות השוטרים, אפילו שהיו ילדים קטנים, השאירו להם. הגרמנים השאירו למשטרה, כי הם היו צריכים את המשטרה היהודית. אז הם השאירו את המשפחות, את הילדים, את האשה. 45 ילדים, חוץ מהשלושה האלה שניצלו. קבר אחד. יש גן מפורסם בתל אביב על שם אחד מונצואלה שנתן את הגן על שם הילדים.

ש. סיפרת שהעבירו אתכם למגרש לצורך המפקד. מה עשו איתכם שם?

ת. עמדנו, עד שלקחו את הילדים ואת מי שהלך עם הילדים. אחר כך לקחו אותנו לשער ושלחו אותנו ב-1943 לפיונקי.

ש. היתה גם ספירת נוכחות?

ת. בטח. היה גם לוי עוד אתנו. אחר כך לקחו אותו לבית החולים. הרמן לוי. היה לו סוף לא סימפטי: ירו בכל המשפחה. אחר כך רצו להרוג אותו, אז הוא אמר: תשאירו אותי. אז הגרמני אמר: יהודי מלוכלך, כל המשפחה הלכה ואתה עוד רוצה לחיות? אז ירו בו גם כן.

ש. זה האנס גאייר ירה בו.

ת. כן. אוי, סיפורים. בפיונקי באתי, כמובן שלא עבדתי בשום בית חולים. לא בפיונקי ולא בהינדנבורג [Hindenburg] ולא בברגן בלזן [Bergen Belsen]. כי זו לא היתה עבודה. הייתי צריכה לראות מי שעושה "אוי, אוי", לשים בשמיכה ולזרוק לזבל. גם לא היו תנאים. אז כשבאנו לפיונקי, לא רחוק מראדום, ברכבת, קיבלנו צריפים. נשים לחוד, גברים לחוד. ולקחו אותנו לעבודה. העבודה היתה חומר נפץ למטוסים. לא פעם הביאו חומר, הם שמו את זה בתנור, וזה היה צריך להיות חום 200. ולא פעם אחת זה התפוצץ להם, אצל הבחורים בעבודה במכונות, הם היו שרופים בפנים. החומר היה חם כשהביאו. אז הפרסריי היה ככה: אני הפרסריי על יד השעון, פה ישבה אחת, פה אחת, והשלישית היתה מוציאה את זה. החתיכות היו יוצאות, זה היה צריך להיות סימן כזה, המכונה נתנה את הסימן, מכאן עד כאן. בפנים חור. החור היה צריך להיות ישר ישר בפנים. אם המייסטר שלנו, המנהל, בא, עשה ככה וראה שהחור לא ישר, אז הוא זרק את זה. עשינו כבר עשרה ארגזים, אז מזה הוא עשה תשעה. אז נשארנו עוד שמונה שעות, שש עשרה שעות. לא פעם זה קרה לנו.

בפיונקי אי אפשר להגיד שלא היה אוכל, כי הם היו צריכים אותנו. ואפשר היה גם לקנות. הם היו צריכים אותנו לעבודה. הלך איתנו גרמני. עשינו שלוש משמרות: בוקר, ערב, לילה. ביום ראשון היה לנו חופש כמובן. עבדנו שם שנה שלמה. זו היתה עבודת כפיה בחומרי נפץ. אחרי שנה, כנראה שהם ידעו שמשהו קורה. הביאו אותנו ברכבות סגורות לאושויץ [Auschwitz].

ש. לפני השלב הזה, אני רוצה עוד לשאול על פיונקי. איך התייחסו אליכם השומרים תוך כדי העבודה?

ת. היו "ורגשוטים" רוסים. הם היו יותר גרועים לפעמים מהגרמנים. קודם כל הוציאו אותנו מהאוכל ששכבנו, מהצריף, ואסור היה לאחר. בחורף היינו צריכים ללבוש נעלים. היה לנו, כי אם היינו חולים אז הם סבלו. לא כל כך שמרו עלינו, שמרו על עצמם. אז הלכנו עם חיילים גרמנים, וה"ורגשוטים" היו הולכים איתנו, הרוסים האלה.

ש. הם היו מכים?

ת. בעבודה היה מקום שהיו עושים ספירט, אלכוהול. ואתה יודע, יש יהודים שהעבירו את זה בבקבוק בשרוול ותפסו אותם. תלו שלושה יהודים בפיונקי. ולא רק תלו אותם, היינו צריכים לעמוד במעגל ולראות איך שתולים אותם. הכל היה מוכן לתליה, שמו על הצואר את החבל, הזיזו את השולחן…

ש. וזה בגלל שלקחו ספירט?

ת. כן. אחד אמרו שקנה משהו אצל נוצרי. אחד היה מוינה [Vienna]. היו גם נשים מוינה שבאו אלינו לקלצה. היתה אחות אחת מוינה שעבדה איתי. התנאים היו קשים.

ש. איך היו תנאי השינה?

ת. ביחד. היו מדפים כאלה. היו שלוש קומות. ביום ראשון היו מכבסים. הם עשו תנורים מברזל, ומעץ, והיינו מחממים מים והיינו מכבסים. ביום ראשון עוד יכולנו משהו לבשל אוכל. היתה איתי אשה מבוגרת שהיתה לה בת בגילי. אבל היא היתה כמו ילדה קטנה, כי האמא החזיקה אותה ביד. אז היא לימדה אותי לבשל, ואם בישלה אז נתנה גם לי. היא עברה את המלחמה והיתה סבתא לילדים שלי. כי היינו ביחד עד שבדיה. בפיונקי, במחנה ברגן בלזן. היינו גם חצי שנה אחרי אושויץ. אבל זה אחר כך.

במחנה הזה עבדנו קשה. השף סימון נתן במקל מכה לאחת החברות שלנו, על הראש. חשבנו שהיא לא תקום יותר. הרביצו לנו די הגרמנים. אם לא הספקנו לעשות את הארגזים, עשר ארגזים היינו צריכים לעשות בשמונה שעות, עשינו, אבל אם לא היו מלאים, אז הוא לקח מאחר והוסיף לכל התשע, אז נשאר עוד חצי. אז היינו צריכים לעבוד יותר. הרביצו לנו לא פעם אחת. והרוסים היו איומים. הם היו לפעמים יותר גרועים. החזיקו מקל, כן צריכים להרביץ, לא צריכים – נתנו מכות.

ש. את קיבלת מכות?

ת. קיבלתי מכה, אבל אספר על כך יותר מאוחר. זה לא בפיונקי, זה במחנה אחר. מפיוניק נסענו לאושויץ ברכבות סגורות. הורידו אותנו באושויץ, הרגשנו ריח עצמות שרופות. אבל לא ידענו מה זה. ריח של שערות, של עצמות. לא ידענו.

ש. ספרי על התנאים בקרונות?

ת. הקרון היה סגור. התנפלו עלינו ורגשוטים, ואם מישהו התנגד אז ירו. ברכבת הכניסו המון בתא אחד. קשה להגיד כמה. לא יכולנו לשבת. זה היה נורא. ובלי אויר. הרכבת היה סגורה. בלי מים. פתחו את הקרונות, היו כמה מתים.

ש. ידעת שיש מתים בקרון?

ת. כן.

ש. איך היה מבחינת עשיית הצרכים?

ת. הכל בקרון. לא עמדו. הם נסעו בלי הרף. אוכל לא נתנו, שתיה לא נתנו, אבל בכל זאת. הכל בקרון. לא היתה תחנה, לא שום דבר. ובלי אויר, חושך. אני סיפרתי את זה לנכדים. קשה להאמין, אי אפשר. זה לא יאומן.

ש. אז הגעתם לאושויץ. רואים את השלט "העבודה משחררת"?

ת. כן. אבל גם לא הבנו מה זה. הרגשנו ריח. הכניסו אותנו לצריף, לשבת על הרצפה. לא להוציא את הרגלים. רק להחזיק את הרגלים בצורה כזאת, כי לא היה מקום. אם קיבלנו פרוסת לחם לערב, רצינו להחזיק את זה עד הבוקר, אז שמנו את זה מתחת לראש. גנבו לנו את זה בלילה. היינו צריכים לגמור את הפרוסה עד הבוקר בבת אחת, אחרת גנבו.

אחר כך התחילו לצעוק _______. אז מי שהיה יכול, רץ. התנפלו על הסיר הגדול. נשים מצ'כיה פתחו את הסירים. הכניסו והוציאו מרק. זה היה קצת מים עם קולרבי מבושל. איך היו אומרים? להכנס בפנים למצוא חתיכת תפוח אדמה. וגם בבוקר נתנו לנו קפה. הריח של הקפה היה נורא.

ש. היו לכם כלי אוכל?

ת. היו לנו צלחת, כוס מברזל. זה היה לנו. קיבלנו את זה עוד בפיונקי. בפיונקי אכלנו אוכל שלנו. הם נתנו לנו יבש, לא חילקו לנו אוכל מוכן. אז עשינו את זה לבד. אז היה לנו. אושויץ עשה לנו רושם שזה הסוף. למזלי, לא נשארתי הרבה באושויץ. הספיקו לעשות לי מספר: 14909. איך הנכדים היו שואלים אותי כשהיו קטנים? שאמחוק את זה. ולא רציתי לספר לילדים. עד גיל מסוים לא סיפרתי לילדים שום דבר. קודם לא רציתי לתת להם פחד ולא רציתי לספר להם על המלחמה כשהם לא יודעים מה זה מלחמה. אז שאלו אותי, אז אמרתי שבבית ספר מישהו כתב לי באיזה עט וזה לא יורד לי. אף פעם לא סיפרתי על המחנה. אחר כך כשהתחילו ללמד אותם בבית הספר ובגנים, היו אומרים בגנים לשאול את ההורים מאיזה ארצות היהודים באו לפלשתינה. אבל ככה השתדלתי לא לספר לילדים.

יש לי בת בירושלים. כשהיתה בת כשלוש, יצאה לחצר, ובחצר היתה "סברה" נהדרת. אנחנו ביחסים נהדרים. אמא שלה היתה באה ונותנת לנכדים שלה מסטיק, סוכריה, שוקולד. גם לשני הילדים שלי. אז הבת שלי היתה באה ואומרת: אמא, למה לאורה יש שתי סבתות, ולי אין. אמרתי לה: עוד מעט אמא שלי תבוא ותהיה לך סבתא. אמא של אבא תבוא ותהיה לך סבתא. היא קיבלה את זה. טוב, בת שנתיים וחצי עוד לא הבינה מה זה "עוד מעט". היא קיבלה את זה, כי מי יכול לחשוב מה פתאום לה יש ולי אין…

ש. באושויץ עברת סלקציה?

ת. כן. הסלקציה היתה איומה. כל יום מישהו אחר נפטר. מהיובש, מהאפידמיה. תנאים סניטריים לא היו. לא לקחו לבית חולים. מי שהיה חולה נשאר עד שהוציאו אותו. עמדנו על האפל. היה חסר משהו, אז אנחנו עומדים באפל. גשם, שלג, לא חשוב. נכנסים לחפש, אחד מת נמצא באמבטיה. איפה שהיה קצת מים זה נקרא "אמבטיה". אחד מת נמצא שם. הוציאו אותו. היה בסדר. עמדנו שעות עד שבאו לספור אותנו. הוציאו אותנו בלילה. בחמש בלילה התחילו כבר לסדר אותנו. היינו בפיונקי ב-1944 בקיץ. וזה היה דצמבר. בינואר הגענו להינדנבורג. זה היה מחנה עבודה.

ש. היית במעמד של סלקציה של "שמאל", "ימין"?

ת. לא. זה היה רק בפיונקי, אבל לא באושויץ. הביאו אותנו לאושויץ, הכניסו אותנו לחדר גדול לעשות טוש. הורידו לכל אחד את השערות. אנחנו באנו לאושויץ ב-1944. הכניסו אותנו להתרחץ. בדרך כלל הורידו את השערות מכל המקומות. יצאנו ערומים, בכל שולחן עמד גרמני. אחד נתן מגבת, חולצה שמלה. ככה ללכת על יד הגרמנים, וכל אחד נתן לנו משהו. אבל הכניסו אותנו אחר כך לחדר, את הטרנספורט שלנו, אז קיבלנו היסטריה. אחת הסתכלה על השניה, בלי שערות, ולבשנו דברים לא מתאימים בכלל. בלי תחתונים, בלי כלום. אז קיבלנו היסטריה והתחלנו לצחוק. לא נורמליות היינו.

אחר כך הוציאו אותנו ושמו אותנו באיזה צריף, על הרצפה, בלי שום דבר. קיבלנו איזו שמיכה לשים, או להתכסות. להוציא את הרגלים לא יכולנו. אני הייתי שם רק כמה שבועות. זה היה מזלי.

ש. ומה עשיתם כל הימים?

ת. כלום. באו רק _______, על הראש והידים, כל אחת רוצה ללכת. אבל שום דבר. קודם כל לא ידענו איפה. ידענו שזה לילה כי חושך. ידענו יום ולילה, ולא יותר. תאריכים מי ידע? שום דבר. למזלי הייתי אולי שלושה שבועות. כנראה שעוד הייתי נראית טוב, שיכולתי ללכת לעבודה. והם לקחו את החברה שלנו, ושוב ברגל, ברכבת, להינדנבורג. ובדרך שמענו אוירונים.

ש. כשהייתם באושויץ, ידעתם שיש שם תאי גז וששורפים שם אנשים?

ת. לא. שמענו רק שאם מישהו נכנס להתרחץ הוא לא יוצא יותר. כך דיברו מסביב. הרגשנו ריח שערות ועצמות. אבל לא יכולנו לחשוב שאפשר לקחת אנשים חיים ולשרוף אותם. לא ידענו. לא היינו מודעים לזה בשום אופן. זה היה משהו נורא. המזל שלי שלא נשארתי הרבה. נשלחנו להינדנבורג.

[סוף קלטת 1 צד א]

ש. רצית לספר עוד משהו על המסדרים באושויץ?

ת. כן. עמדנו ב"צל אפל" שעות על גבי שעות. זה היה ינואר-דצמבר. אסור היה לחבק אחת את השניה, רק לעמוד ישר. הבת נפלה על יד האמא, אסור היה לה להרים אותה או להתכופף אליה. אם רצתה להתכופף, תכף הרביצו. כלום, רק לעמוד. עד שבא השף לספור אותנו ואמר שזה בסדר עם הרשימה. ואם חסר, אז הלכו לחפש איפה זה. ואחר כך הוציאו את המתים החוצה. זה היה נורא. קור. ואיך עמדנו בזה? אני לבד לא מאמינה. כשהיה בעיתון משפט אייכמן, לא הלכתי כל יום לראות בבית המשפט. לא יכולתי. היה המשכים בעיתון וקראתי, אמרתי: איך זה יכול להיות שעברנו את זה? עד היום אני לא מאמינה שיכולנו לעבור דבר כזה ולצאת בן אדם. זה לא יאומן. כנראה שהיה לי יסוד טוב מהבית. זה נכון. שמרו עלינו ההורים.

ש. נעבור לשלב הבא. מעבירים אתכם להינדנבורג.

ת. ברכבות, שוב סגורים. ובדרך שומעים אוירונים.

ש. אותם תנאים ברכבת?

ת. אותו הדבר. סגור. כנראה שהם שמעו שיש אוירונים בשמים, פחדו שאלה רוסים, אז הוציאו אותנו. והכניסו אותנו לאורוות עם קש. בדרך. והיה ערב. זה נתן לנו תאבון, ואנחנו רעבות. ושוב, שכבנו ממש בקש כל הלילה. עד הבוקר. אני נזכרת איך זה היה. מי שיכול נרדם, בטח כולם נרדמו בגלל העייפות. בבוקר שוב הכניסו אותנו לרכבות. הכל סגור, בלי אויר. ונסענו. עברנו מחנה דורה [Dora]. עמדנו שם. זה היה בית ספר. הורידו אותנו ללילה במחנה דורה. עברנו את גלייביץ, היינו גם איזה לילה. כי הם הורידו אותנו כל פעם מהרכבות בגלל שפחדו שיתפסו אותנו. ושמעו את האוירונים.

ש. בגלייביץ [Gleiwitz] הייתם רק בחניית לילה?

ת. כן. עד הבוקר. ושוב נכנסנו אחרי גלייביץ לרכבות. עד שהגענו להינדנבורג.

ש. כמה זמן נסעתם?

ת. הלכנו גם ברגל, לא כל הזמן היינו ברכבות. הלכנו די הרבה ברגל. בדרך שהלכנו ברגל, הגיעו גם רכבות. הגענו להינדנבורג, זה היה 1944. בהינדנבורג היינו חצי שנה. בהינדנבורג היינו יוצאים לעבודה. בחוץ היו עובדים, היו עושים חפירות באדמה. אותי לקחו ל"שטובנדינס". זה היה זמן קצר. בשביל לנקות. לכל אחד היו שם מיטות, כי עבדו בהלחמה בבית חרושת. והם היו צריכים אותנו. עם המסכות על הפנים עבדו בהלחמה. אז היו מיטות, והיינו צריכים לסדר את המיטות. אז בהתחלה הוציאו אותי שאהיה אחראית. בלילה מישהו נפטר, ונשאר לי מנה לחם. לקחתי את מנת הלחם, נכנסתי לבית שימוש ושמתי את זה על הרצפה. ויצאתי, אז הלכתי לחפש את השותפה שלי מהמיטה. היא עבדה בחפירות. הלכתי על יד זה, לא ניגשתי אליה, ואמרתי: אנקה, יש לי חתיכת לחם בבית שימוש. כך אמרתי לה. ווירץ, המייסטר שלי, ראה אותי. הוא עמד בחדר שלו והסתכל אם הבנות עובדות. והוא ראה שהלכתי ככה. ואמרתי לה, והיא כנראה אחרי כמה רגעים… ואני חזרתי לחדרים. היא הלכה ולקחה. בערב הוא קורא לי, על יד כולם, ב"צל אפל", ושאל אותי מה עשיתי בשעה זו וזו. אמרתי את האמת. אמרתי שנשארה לי חתיכת לחם. אני ישנה עם אנקה, אמרתי לה שתיקח לאכול. אז כשהוא קרא לי ושאל אותי בקול רם ואני אמרתי את זה, אז הוא היה לוקח אליו. שם היתה פקידה יהודיה. היה צריך לשכב. היו 12 מכות שהיה נותן. הוא קרא לי ואמר שיש לי מזל שאמרתי את האמת. לא קיבלתי שום מכה. אבל יצאתי. כי מי שיצא מזה לא יכל ללכת. אז כל החברות אמרו שבטח לא אצא. לא קיבלתי. זה היה מזל. פשוט לא חשבתי שלא אקבל. פשוט אמרתי את האמת. לא ידעתי באותו רגע מה להגיד לו. אז הוא אמר לי שיש לי מזל. אחר כך הוא הוציא אותי מה"שטובנדינס" ושלח אותי לשווייצריי. אז עבדתי בשווייצריי עם הבנות. בהלחמה.

אבל היתה שם ושריי, כי בכל זאת היה יותר נקיון. כי הם היו צריכים אותנו. השמלה היתה בפסים. החליפו לנו אותן פעם בשבועיים כדי שלא נהיה חולים. כי הם פחדו מעצמם. בערב היו נותנים קצת ריבה וחתיכת לחם. חילקו ככר לחם לחמש-שש חתיכות, וכל אחד שנכנס לצריף קיבל פרוסת לחם וקצת ריבה. הלחם היה צריך להיות עד למחרת בערב. אבל אסור היה להשאיר אותו כי גנבו לנו את זה. איפה שלא שמנו בלילות, גנבו את זה. אם לא גנבו זה היה נס. אחת מהשניה. הביאו לנו גם רופא שיניים.

לפני שבוע היינו בתל אביב אצל חברה שהם גרים בצרפת, שהרופא שיניים הביא בנעל שלו פתק. הוא נכנס למחנות גלייביץ 1 וגלייביץ 2, ומשם הוא בא להינדנבורג. גבר שלח פתק לשאול אם החברה שלו איתנו ביחד. אבל אסור היה לו לדבר, כי על ידינו עמדה גרמניה. היא אמרה: לדבר רק בגרמנית. אז אפילו את הפתק לא היה יכול לתת. אז סיפרנו לא איפה כואב, מה כואב. עשה סתימה, כן היה צריך להוציא, או לא צריך. עשה משהו. אבל היא לא נתנה לדבר בשום שפה, רק גרמנית. אבל כנראה שהיא יצאה, אז באותו רגע הוא נתן לאחת את הפתק. ובאמת מצאה את החבר שלה. זה היה עוד די הרבה זמן לפני המלחמה. והם נפגשו אחרי המלחמה והם חיים כל השנים בפריז [Paris]. אבל הם באים כמה פעמים ארצה. עכשיו קנו דירה, והיינו אצלם לפני שבוע. בילינו יום נהדר. יש לנו זכרונות.

ש. כמה שעות עבדתם ביום?

ת. שמונה שעות. היינו הולכים עם גרמנים וורגשוטים והיו מביאים אותנו הביתה. ובחפירות עבדו גם בנות. היה גם בית שימוש. איך הנכדה שלי שואלת: סבתא, שמת את הלחם על הרצפה בבית שימוש? אמרתי, כן, על האבן של בית שימוש. היא עושה: ססס.. איך זה? אמרתי: לא היה לי עוד היו כולם באים לקחת את זה. כי זה קשה להבין. בטח אם מספרים היום.

ש. והלחם שהיה בבית שימוש נשאר?

ת. לא, אני השארתי אותו בשביל השותפה, שהיא תכנס לקחת. אני בהליכה אמרתי לה: אנקה, תלכי לשם, שם יש לך פרוסת לחם. נפטרו שם אחד או שניים. אם נשאר לי מרק, אז שמתי על זה שמיכה, או משהו מלוכלך, כיסיתי, ושניים שלושה אכלו מהמרק הזה. קשה להבין את זה. נשארה צלחת מרק. כי חילקנו את המרק בצהרים, ומישהו נפטר. אז השארתי את זה בתא של המיטה וכמה חברות אכלו את זה.

ש. איך היה היחס במחנה הזה?

ת. השף, רק ב"צל אפל" כשהוציא אותנו לעמוד שעות, אז הוא לא עשה לנו שום דבר רע. אבל מישהו שלא עמד ישר או שסובב את הראש, או מי שבא מאוחר, אז נתנו מכות. זה בכל מקום. היתה שם אחת שנכנסה והוא נתן 12 מכות. בקושי עמדה לצאת. ופשוט היה מזל שלא קיבלתי. ושם עבדנו חצי שנה. החליפו לנו גם נעליים, כי הלכנו הרבה, לא יכולנו כבר באלה שהם נתנו. כי באושויץ לקחו לנו הכל, נשארנו בלי כלום. אז החליפו לנו את הנעלים. הם היו צריכים אותנו, עבדנו בשבילם. וכבר לא נשארו הרבה, אז מה שנשאר היו צריכים אותם. ההליכה במצעד, מי שלא יכול ללכת הם ירו בו. יש לי חברה בשבדיה, ככה דחפתי אותה. היא אומרת: אוי, לא יכולה יותר. בידים דחפתי אותה. זה היה בהינדנבורג. זה היה כנראה כבר מצב לא טוב. שלחו אותנו ברגל לברגן בלזן. הגענו לשם בתחילת ינואר.

ש. כמה זמן הלכתן?

ת. ימים שלמים. הלכנו ברגל, ונכנסנו לרכבות. התחלנו לנסוע ברכבות, פתאום אמרו להוציא אותנו. כנראה היה להם מידע שמתקרבים אלינו. כל פעם הוציאו אותנו. לפעמים נסענו יום אחד. אבל זה לא הספיק, אז הוציאו אותנו. שוב נכנסנו. כמה ימים נסענו. והלכנו ברגל המון. הביאו אותנו לאורווה. נפלנו אחת על השניה. לא היינו מסוגלים להגיד אפילו מילה.

ש. כמה אנשים צעדתם?

ת. היינו בטח אלף, או יותר. כי נשארנו במחנה אחד 1500, אבל כל פעם היו פחות.

ש. גברים ונשים ביחד?

ת. בפיונקי היינו יחד. זאת אומרת גברים לחוד ונשים לחוד. ונסענו גם ביחד מפיונקי להינדנבורג. אבל חילקו שם. בהינדנבורג האוכל לא היה מספיק, היה רעב. אבל קיבלנו את חתיכת הלחם וקצת ריבה. את הקפה הם נתנו כדי שלא נקבל את הווסת. והיה טעם שאי אפשר היה לשתות. אבל כנראה שזה השפיע על כולם. גם מחוסר מזון. כי זה לקח גם אחרי המלחמה שנה או שנתיים עד שזה חזר לנו.

ש. את יכולה לספר עוד קצת על צעדת המוות?

ת. ההליכה היתה נורא קשה. גם הנעלים לא נוחות. ועל צעד הגרמני מסתכל אם הוא לא יורה בכם. בצד אחד גרמני, ובצד השני ה"ורגשוט". ואנשים אמרו שלא יכולים יותר, וביקשו להשאיר אותם. גמרו אותם.

ש. ראית שיורים באנשים שנכשלו?

ת. בטח. אני אומרת לך, חברות שלי. זו שנשארה בשבדיה, שאומרת "הודות לך אני חיה", אם היתה נשארת היו יורים בה. בכוח דחפתי אותה. אז לא שמרו ללכת בחמישיות. לא הלכנו בשורה. אחד הלך יותר מהר, אחד הלך פחות. לא בשורה כמו שעמדנו ב"אפל". צעדת המוות היתה איומה. לא נוח, וקר. באמת, איך לא קיבלנו דלקת ריאות? רק מהלכלוך ומהכינים מתו, אבל לא כל כך מהמחלות. זה קשה. אולי קיבלנו את המחלות ולא ידענו. זה גם יכול להיות. כי בהליכה אף אחד לא אמר משהו. אבל בהינדנבורג כשהיו הרבה גרמניות, הן שמרו עלינו. אבל האוכל היה מעט. אי אפשר למות ואי אפשר להיות שבעים.

בצעדה לא קיבלנו אוכל, שום דבר. רק כשעשינו הפסקה, לפעמים חילקו. לפעמים לא היה לכם גם כן. בצעדה הם אכלו, לא אנחנו. הצעדה היתה איום ונורא. וקור. איך עברנו את זה? זה לא יאומן איך יכולנו לעמוד בזה. לא פעם אחת היינו במחנה אחר, כשעברנו ברגל, יהודים עם הזקן, בקושי עמדו. זה היה משהו נורא.

ש. כמה זמן בסך הכל צעדתם?

ת. ביחד זה לקח לנו כמה שבועות. אבל עם הפסקות. בהפסקות באו רכבות בדרך, סגורות כמובן, אז עלינו, נסענו קצת, ושוב ירדנו. לא הלכנו כמה שבועות ברגל, לא היינו עוברים את זה בשום אופן. חוץ מזה הגרמנים גם כן לא היו הולכים כמה שבועות. עשינו הפסקות, הפסקות קטנות. בלילות בדרך כלל אם לא נסענו עשינו את ההפסקות.

ש. והגעתם לברגן בלזן?

ת. הגענו לברגן בלזן, זה היה המוות השני. בברגן בלזן כבר לא עשינו שום דבר. ישבנו על הרצפה. רק ל"אפלים". לא הוציאו אותנו לשום עבודה. נשארנו שם חצי שנה עד השחרור.

ש. כל הזמן רק ישבתם?

ת. היו מעט מאד חפירות. ולקחו אותנו להביא אוכל. אבל לא הוציאו אותנו לעבודות.

ש. יכולתם לראות שם מראות זוועה?

ת. נתנו מים שעתיים ביום, או פעם בשלושה ימים. לא כל יום נתנו לנו מים. למה הם החזיקו אותנו בברגן בלזן? זה באמת מעניין. כי הם החזיקו אותנו איפה שהיו צריכים לעבוד. לא עבדנו, אז לא היה להם מה לעשות בנו. בברגן בלזן ישבנו על הרצפה, כמו שבאושויץ. בתוך צריף. היה צריף מלוכלך, על הרצפה.

ש. הסתובבתם גם מחוץ לצריף?

ת. יכולנו לצאת, אבל לא רחוק, רק בסביבה. היו עושים מסדרים. חוץ מזה היינו הולכים להביא לחם. הגרמנים הלכו איתנו, לא הלכנו לבד. הקאפו היתה הולכת איתנו. בבוקר היתה מרביצה, אמרה: מהר, יהודים מלוכלכים. ומי שלא קם מהר, אז מכות. מי ששם נעל שמאל על רגל ימין, מהר מהר. כי אם היא נכנסה לצעוק לצאת מהר למסדר, אז היינו צריכים לצאת עם מה שהיה לנו לשים עלינו. ועם שמיכות אסור היה לצאת. זה היה המוות השני. לא הוציאו אותנו לשום דבר. רק לחפירות ול"אפל". זה היה בברגן בלזן.

כשיצאנו להביא אוכל, אז עברנו את מחנה הגברים. לגברים היה חסר בשר, אחד אכל בשר חי מהשני. וכשזרקו אחת עם השמיכה לזבל, אז ניגש על ארבע השני ורצה לאכול ממנו את הבשר. אז הוא אומר: אוי, אוי, אני עדיין חי! לראות את התמונה הזאת אצל גברים. הפנים שלהם עם זקן, ומלוכלך, ושכבו בחוץ המתים, ואלה שעוד היו חיים, עם "אוי, אוי". את זה ראינו כשיצאנו להביא את הקפה ואת האוכל. לא היינו ביחד. המחנות שלנו היו בצד אחד, ובצד השני היו הגברים. כשהם ראו אותנו, אז עמדו והסתכלו עלינו. או שהיו אומרים: עוד יש מישהו חי? ראינו את הזוועה. מצד אחד ומצד השני. לאכול את הבשר חי?…

אתה יודע שמספרים לנו, לא ראיתי, שבזמן הצעדה שתו את השתן. ויש לנו חבר בירושלים, היה כומר שעזר לו. הוא סיפר שהוא שתה את השתן שלו. בהליכה לא קיבלנו כלום. הוא לקח פחית ושתה… זוועה לראות את האנשים בחוץ, עד שלקחו אותם על עגלות. זרקו אותם כמו סמרטוטים. את זה ראינו. זה היה נורא.

והיה זמן שהפסיקו לנו את זרם המים ולא חילקו כבר את המנות. לא ידענו מה קרה. זה היה ב-15 באפריל. הגרמנים בימים האחרונים כבר לבשו סמל לבן כזה, שהם כבר חופשיים, שלא עשו לנו דבר רע. ולא כל הגרמנים נשארו. מעט מאד גרמניות ומעט מאד גברים גרמנים. ואנחנו כמה בנות יצאנו להביא מים. באו לקראתנו סוסים עם חיילים. מרחוק עשו לנו ככה. אז אחת אומרת לשניה: זה הסוף. ולפני זה מישהו ניגש לקבל חתיכת קליפה מתפוח אדמה, ירו בה. יצא המנהל מהמטבח וירה. קליפה מכרוב או מתפוח אדמה, מישהו חיפש בזבל וירו בהם. אנחנו עומדים, ועושים לנו ככה. ולא יודעים אם ללכת או לעמוד. עמדנו. לא ידענו מה לעשות. הם באים יותר קרוב, וברגע הם קופצים מהסוס, ובאים קרוב אלינו. אנחנו היינו כל כך מטומטמות, לא הבחנו שאלה לא גרמנים. המדים היו אחרים, גם הכובע. לא הבחנו שאלה אנגלים. אבל אנחנו עומדות ולא הולכות הלאה. אז הם ראו שאנחנו לא יודעות מה לעשות, אז הם באו ברגל עם הסוס, נגשו אלינו. היינו עם כינים ומלוכלכות ומסריחות, כי כבר לא היו מים להתרחץ. והם ניגשו אלינו, ושמו את היד, ואמרו: באנו להציל אתכם…

זה לא האמנו. אמנם הם לא דיברו גרמנית, אבל המילה הזו. קיבלנו שוק, לא יכולנו לענות. הם חזרו אתנו למחנה. וכשראו שאנחנו חוזרים, אז חשבו שתפסו אותנו. אי אפשר היה להבין שהם באו איתנו כדי להגיד שאנחנו חופשיים. יותר מאוחר בא כבר אוטו גדול. ואמרו: אנחנו ארמיה אנגלית, באנו להציל אתכם. והיו כבר לא הרבה גרמנים. הם ענדו על היד סרט לבן, שהם נכנעים. וקודם התחילו לתת לנו אוכל. רק לחם. כי אסור היה להם לתת לנו אוכל אחר, כי הקיבה שלנו ריקה. והביאו טנקים עם מים כדי לתת מים לשתות.

והגרמנים נעלמו. נשארו החיילים האנגלים. זה היה ב-15 באפריל בצהרים, 1945. זה היה ביום ראשון.

אחרי כמה ימים בא רבי מרקוס מבוכנואלד [Buchenwald]. הוא בא עם רשימה של גברים. כי הם אמרו שם שאף אחד לא נשאר בחיים והם בטח לבד. הם ידעו שיש גם בברגן בלזן, אז הביא רשימה של גברים. מי שמצא מישהו, אח או איזה קרוב. והוא נשאר אצלנו והביא אוכל יבש, כי פחד לתת לנו אוכל אחר כשהקיבה ריקה. היה גבר טברסקי אחד, מהמחנה של הגברים, ואני, לבשנו חגורה. לקח אותנו לבוכנואלד. בדרך הוא עם הנהג שלו, שמן כזה, היה לו ג'יפ, הוא לקח אותנו. והוא אומר שהוא לוקח אותנו לבוכנואלד להראות. כי הם לא מאמינים שיש עוד מחנה נשים. כי מה שהם עברו, נשים בטח לא יכלו לעבור, אז בטח אף אחד לא חי. הגענו לבוכנואלד. בדרך אמרנו: אתמול עברנו בשדה הזה. ישבנו בשדה, ולא נתנו לנו לקום ולא נתנו לנו לאכול. ועכשיו אנחנו חופשיים. זה לא יאומן! והוא ראה שאנחנו לא מאמינים. טברסקי הזה, מקלצה. ואני מקלצה. לקחו להראות להם שיש עוד גם גברים וגם נשים בברגן בלזן. הגענו לבוכנואלד, התחילו לשיר "היידיש מיידל". השמחה היתה גדולה. אבל שאלו: כמה אתם? אמרתי: לא הרבה, אבל יש. גם הוא הביא רשימה, הכינו כבר רשימה. ושם מצאתי בן דוד שלי שהוא בנס ציונה. והוא אמר לי: תשארי פה, אני נוסע לפלשתינה עם ילדים עד גיל 18, בעליה ב'. והוא חושב שאני צריכה להשאר כדי לנסוע. אני אומרת שלא אשאר, כי זה כמה ימים אחרי השחרור. אולי מישהו נשאר מהילדים. כי זה לא יתכן שאף אחד לא נשאר מהמשפחה. נשארתי שם שבועיים. בבוכנוואלד.

ב-28 באפריל הייתי כבר בויימר עם הבן דוד הזה ועם הרב הזה. בויימר פגשתי חולה, קורנבלום, טיפלתי באבא שלו. הוא נתן לי תמונה. וחזרתי עם קורנבלום הזה לבוכנואלד ונשארתי שבועיים. אבל אחרי שבועיים חזרתי לברגן בלזן. כי אמרתי, בכל זאת אולי יש מישהו שנשאר בחיים. זה לא יתכן שנשארתי לבד. בברגן בלזן הבריטים שרפו את הבלוקים שהיינו בהם ולקחו את כולם לבתים של גרמנים. זה אני לא ראיתי. אני הייתי עוד בבוכנואלד. אבל כשלקחו את כולם לאיפה שהגרמנים היו, פתחו בית חולים. זאת אומרת שדה כזה. היו מיטות והביאו קצת רפואות, האנגלים. ולקחו אותי לבית החולים. אבל אף אחד מהמשפחה לא מצאתי. נשארתי בברגן בלזן שלושה חודשים, בבית החולים, עם כמה חברות.

ש. עבדת שם?

ת. כן. שלושה חודשים. כי לשבת ולא לעשות דבר לא יכולתי. התנאים היו קשים. לקחתי כמה חברות, והן עזרו לי. הן נתנו לחולים לאכול. לרחוץ את אלה שלא יכלו. נשארתי שלושה חודשים. לא מצאתי אף אחד מהמשפחה. אמא לא היתה בחיים, ולא אבא.

ש. את יודעת מה קרה עם האחים?

ת. הם הלכו עם הגירוש הראשון לטרבלינקה [Treblinka]. שלושת האחים נשלחו לטרבלינקה ושם נספו, או בדרך. אז לא האמנתי שנשארתי לבד, אז נכנסתי לבית החולים ולקחתי כמה מהחברות. במשך הזמן קיבלנו מכתב משבדיה, ארץ נויטרלית, והם מוכנים לקחת את כל החולים עם טוברקולוזה. אחרי שלושה חודשים שנשארתי לבד, אמרתי שאסע לשבדיה. וכבר שמענו שברנדוט הציל את רבנסבריק [Ravensbruck] עוד בסוף מאי. זה כבר שמענו. כי הבן דוד בבוכנואלד אמר שהיתה לו ידיעה מאשתו שהיא ברבנסבריק, שברנדוט הציל אותם. אבל הם לא נתנו לאף אחד חוץ מהחולים. קודם כל הלכתי לרב בברגן בלזן. הרב ברך אותי ואת החברה. ואמר: תסעו. אם לא מצאתן אף אחד עד עכשיו, אז תסעו לשבדיה. אז לא יכולתי, כי לא הייתי חולה בטוברקולוזה. קיבלתי תעודה טוברקולוזה. אני ועוד כמה. ונסענו באוניה. איזה מפוארת, איזו אוניה יפה. עם אוכל קל, אחיות, ורופאים. באיזו סבלנות ועדינות התייחסו אלינו. ונסענו לשבדיה. בעצם היינו צריכים להשאר שם חצי שנה. מי שרצה נשאר יותר.

באנו לשבדיה, מהאוניה לקחו אותנו באוטובוסים למלמה. בדרך ראינו חנויות, ובחוץ על יד החנות היה תפוח אדמה. כל אחד, כמו במקהלה, אמר: הנה תפוח אדמה! כל האוטו, כאילו שהם אמרו "תתחילו במקהלה". והביאו אותנו למלמה. לא נתנו לנו לאף אחד לדבר בינינו. קראו לזה "קרנטין". הם החזיקו אותנו שלושה שבועות בקרנטין. חלק מהבנות מקלצה הלכו כל אחת למקום אחר. אז בזכות הסולידריות של כל הבנות, החזקנו מעמד. וכולנו עברנו את המלחמה. הסיסמה שלנו היתה: בנות, אל תתנגדו ותהיו ביחד. בנות, תחזיקו מעמד. קלצאיות, תהיו חזקות ותחזיקו מעמד. הודות לסולידריות שלנו, כשנשאר לחם או משהו, חילקנו בינינו. אם לי נשארה מנה, לא אכלתי אותה לבד, חילקתי בין החברות.

עשינו עם בעלי טיול, היינו עשרה חודשים בכל מיני מקומות, רק אצל חברות שלי. זה לא יאומן. כך שאלה לא יכולים כולם לנסוע, אבל אלה שהיו חולים נסעו. ואנחנו באנו לשבדיה והיינו במלמה. ופתאום באו שתי נשים למלמה, ואומרות: את יודעת, יש לך פה בת דודה מרבנסבריק. אז אמרתי: תגידי לה שבעלה והאח שלה חיים, אני הייתי אצלם בבוכנואלד. היא חזרה, ולמחרת היא מצלצלת למלמה. לא נתנו לי לדבר איתה, כי אני אדביק אותה בטוברקולוזה שלי דרך הטלפון… תאר לך. אחות עם החלוק הארוך, עם הכובע, שאלה אותי, ואני אמרתי לה מי אני ושראיתי את בעלה והאח שלה בבוכנואלד, והם חיים. ואמרתי לה שהם בטח כבר בדרך לפלשתינה. זהו. מה שיכולתי להגיד, לא יותר. למחרת קוראים לי, אומרים לי שאיזו שבדית מחפשת אותי. אני 24 שעות בשבדיה, מי מחפש אותי? נגשת לחלון: בת הדודה שלי, עם פרחים, ורצתה לשמוע על בעלה. ובאמת אחיה ובעלה נשארו בחיים. האח היה פה בארץ, תנאים קשים, אז הוא בקנדה. אני ביקרתי אצלו. ובת הדודה ובעלה בנס ציונה עד היום.

ש. עד שעלית ארצה, היית כל הזמן בשבדיה?

ת. כן. עליתי בעליה ב'. קודם כל לקחו אותנו, זה היה איזה "אינטרנט" כזה. היו בנות לפני גיל 18, הן היו צריכות לנסוע לפלשתינה. אז היה כזה אינטרנט. קיבלנו שם אוכל, קיבלנו הכל. ולא היה מה לעשות. אבל אני לא יכולה לשבת, אז קיבלתי חדר, קיבלתי קצת רפואות ועבדתי כמה שיכולתי. אחרי זמן קצר, בשבדיה. אחרי זה, בחנוכה הבנות עשו הצגה והזמינו שבדים. זה היה בעיתון. ההצגה היתה בעברית. אז השבדים לא מבינים. הבוס שלנו בשבדיה יצא לפני התחלת ההצגה ואמר מה יהיה עכשיו. ואני ובת הדודה ישבנו בין הקהל של השבדים. כבר דיברנו שבדית. קודם כל לימדו אותנו שבדית. היה שם יהודי, רדין. עיוור. אשתו היתה שבדית, היתה לה חנות כובעים. וכשהוא התעוור הוא היה בבית. אז מישהו אמר לנו שזה יהודי. אז הוא לימד אותנו שבדית. כשידענו קצת שבדית, נכנסתי לעבוד באינטרנט הזה עם בנות. עובדת פה אחת הדסה, שהיתה אתי בשבדיה. במקרה עבדה פה גם כן ביד ושם בת דודה שלי והיא מצאה אותה.

וכשהיתה הצגה, הביאו את האנשים השבדים, וישבנו על ידם. אחרי ההצגה לקחנו להראות לה איך נראה האינטרנט, ואת החדר שלנו. עשיתי להם כוס קפה. בשבדיה נהוג אם אנחנו מוזמנים, הולכים למחרת, מצלצלים תודה. צלצלו, וביקשו מהמנהל שישלח אותנו אליהם. אז נסענו אליהם, הם חיכו לנו, לקחו אותנו הביתה, ובילינו איתם יומיים נהדרים. לא חזרנו בלילה. באחת הארוחות היא אומרת: מה דעתך, יש לי מכיר, ד"ר הוסמרק, אני אנסה לדבר איתו שיקבל אותך לבית חולים. אמרתי: אם אפשר, בסדר. לא היו להם ילדים, הם אפילו רצו שאני אשאר איתם. והם פנו לד"ר הוסמרק. הוא אמר שהוא מוכן לקחת אותי לשבועיים להסתכלות, לבית חולים בסנדויקן. הוא היה מנהל בית החולים.

ש. התקבלת לעבודה בבית החולים?

ת. כן. ומה אגיד לך? השבדים קיבלו אותי. בבית החולים היו גרות 2-3 בנות ביחד. אני קיבלתי חדר לבד. לבנות לא היה כל כך נעים, הם היו נגד. אז ד"ר הוסמרק אמר: היא אחרי השואה, יש לה שעות שהיא עוד בוכה, ואי אפשר להיות בחברתה עם פנים כאלה. אז לעזוב אותי ולתת לי את הרשות להיות לבד בחדר. עבדתי בוקר, עבדתי לילה, עבדתי ערב. ביום שלא עבדתי, או ביום ראשון, הלכתי למשפחה לאכול. כתבתי על הלוח במטבח, שילמו לי בעד זה. עבדתי שם יותר משנה. במשך השנה שמעתי שיש אפשרות, הייתי בקשר עם שטוקהולם, לנסוע בעליה ב'. ועשיתי את זה. ביולי 1945 הגעתי לשבדיה. בשבדיה הייתי יותר משנה. בינואר 1947 עזבתי את שבדיה לקפריסין. ובקפריסין היינו יותר משנה. וזו היתה עליה ב'. קיבלנו ויזות לקובה. כי לא אמרנו. בדקו את האוניה שאנחנו צריכים להכנס, אמרו שנשכב שם כמו סרדינים. הייתי בקשר, קיבלתי חומר משטוקהולם כל הזמן מהשליחים מהארץ. ואמרו מה לקחת ומה להכין ומתי נוסעים. וכל הזמן לא אמרתי במשפחה הזו, כי הייתי אצל כמו בת. הם בשום אופן לא הסכימו שאסע. בשבוע האחרון אמרתי להם שאני נוסעת לפלשתינה, אז המילה הראשונה שלה היתה: את יודעת, בפלשתינה יש הרבה ערבים, יש תמיד מלחמה. לא מספיק לך המלחמה שעברת פה? ואת לא חייבת, את עובדת. תשארי פה. שמעתי אותה ואמרתי: לא, אני נוסעת. והיא תפרה לי מכנסיים קצרים, תפרה לי פיג'מה, קנתה לי תיק גב. הכינו אותי כמו בת. היא נסעה איתי לשטוקהולם. בשטוקהולם היינו צריכים להכנס לרכבת, והיא עלתה אתי לרכבת ותפסה מיטה, כי נסענו יום ולילה לטרלבורג, זו עיר דרומית בשבדיה, שם היינו צריכים להכנס לאוניה.

ש. בקיצור, היא דאגה לכל צרכיך?

ת. הכל. אם אמא שלי היתה חיה, לא יכלה לעשות יותר. השארתי את הכתובת. היתה לי כתובת של האח של בעלי בארץ. השארתי. כי הוא מצא אותי ברשימה, גיסי, והוא כתב לי מכתב דרך מגן דוד, הוא מצא אותי ברשימה. אז קיבלתי מכתב ממנו שהוא שמח שאני בשבדיה ושנשארתי בחיים. ועוד שואל אותי: מי עוד נשאר? על זה לא יכולתי לענות לו הרבה. כתבתי לו "אף אחד". אבל במכתב הראשון הוא שאל אותי במה הוא יכול לעזור לי, מה נחוץ לי. לא היה לי נחוץ דבר, לא הייתי צריכה עזרה. אבל רק המילה. כי הסתובבתי לא פעם אחת, אם זה בברגן בלזן אחרי המלחמה… איך זה יכול להיות? היו לי הורים, היו אחים, היו אחיות, ואני פה? אין אף אחד? כמו אבן. זה לא יאומן. אז חשבתי שאף אחד לא ישאל עלי, אין ענין בי. אז במכתב עניתי שאני עובדת, ואין לי צורך, ואני באה בעליה ב'. מה אתה אומר? אז גיסי ענה לי: לא יכול לענות לך, את מוכרחה להחליט לבד. אז מה שהיו לי דברים קרובים שלחתי למכירים, לקרובים, שלחתי לירושלים, גיסי היה בירושלים. ומשטוקהולם, הפרידה שלנו בדלת של הרכבת, החיבוקים והנשיקות היו בתמונות בעיתון. היא ירדה. ואת המשכורת האחרונה גם כן השארתי. אמרתי, לאן שאבוא, לאיזה נמל, אכתוב שתי מילים איפה שאני. אבל מי יכול היה לעשות עליה ב'? לא כתבתי כל הזמן. אז הם כתבו לפלשתינה, לגיסי. וגיסי לא הבין, זה היה מכתב בשבדית. הלך למישהו מקרן קיימת והוא תרגם את זה, שהם דואגים כי אין להם שום סימן חיים ממני.

הביאו אותנו לטרדבורג, העיר הדרומית של שבדיה. נכנסנו לאוניה. קראו לה "פיילה". היה צפוף, אבל לא נורא. באיטליה לקחנו 600 גברים. אמרו לנו לזרוק את כל הדברים, כי אחרת הם לא יכלו לנסוע. והגעתי לקפריסין. בדרך לפני המים הטריטוריאלים היתה מלחמה עם האנגלים. אנחנו הכנו קופסות שימורים ובקבוקים, כי הם לא נתנו לנו ללכת הלאה. היתה אוניה פה, ואוניה פה, ודיברו אלינו. ורב החובל הלך, העמיד ילד קטן עם הכובע שלו. כי הם עשו גם תמונות. אז הגענו לחיפה. לראות את חיפה בערב, הכרמל, האורות. זה קשה לספר את החוויה הזאת. עמדנו, והם כבר תפסו אותנו במים הטריטוריאלים. אז היו התייעצויות אם לתת לנו להכנס לארץ. אבל לא נתנו. עמדנו שבוע ימים ולא נתנו להכנס, והביאו אותנו לקפריסין.

התנאים בקפריסין זה קשה לספר. החום, הצריפים היו מפח, וזה התחמם בחום. אוכל נתנו לנו. החיים היו מונוטוניים. זה הזכיר לנו את המחנות, אבל לא פחדנו. כי במחנות למעלה עמד גרמני. שם עמד אנגלי. לא פחדנו שהוא ירה בנו, לא פחדנו שירביץ לנו. אבל לא היה לנו לאן ללכת. עלינו על הגשר, מהגשר למחנה. זה היה מחנה קיץ. היו שני מחנות: מחנה חורף ומחנה קיץ. ואנחנו היינו במחנה קיץ. באו שליחים, למדו אותנו עברית. קבלתי גם חבילה מגיסי מישראל. גיסי בא לארץ בשנת 1935 עם כמה חברות לאוניברסיטה עם כמה חברות. אז אחת מהחברות באה איתנו בעליה ב' והיתה איתה בקפריסין. אחות יכולה לכתוב לאחות מה היא צריכה. אז גיסי שאל: מה כותבת לך האחות? אז היא אמרה: היא מבקשת חולצות ללא גיהוץ, זוג גרבים, חתיכת סבון, דברים שלא היו. קיבלתי חבילה יפה, עם ממתקים. כמובן, נתתי לכולם.

בקפריסין היה קשה כי היה מונוטוני. אוכל קיבלנו. הג'וינט שלח. אוכל לא היה חסר. אבל זה לא היה חיים. בקיץ היה חם, בחורף היה קר. מים היו פעם בשלושה ימים. האמבטיות היו פתוחות, אחר כך שמו שמיכות. הייתי שנה בקפריסין.

[סוף קלטת 1 צד ב]

אחר כך באנו ארצה באוניה 'דולורס'. תכף קיבלתי בית חלוצות בקינג ג'ורג', עם עוד שתי בנות. אבל לפני כן שלחו אותי לבית הבראה, כי היתה לי תאונת דרכים בקפריסין. עברתי את היטלר, עברתי את הגהינום ויצאתי שלמה. ובקפריסין עבדתי. נסעתי עם יולדת ועם בעלה. הלידה היתה צריכה להיות קרובה, אז הבעל נשאר אתי כי רצה לדעת מה יש. וחיכינו. בינתיים, הנהג האנגלי הלך לשתות והיה שיכור, ואנחנו לא ידענו. אחרי שאמרו לנו "מזל טוב", נסענו הביתה. נסעה איתנו מתורגמנית. היתה צריכה לנסוע לפלשתינה שבוע אחרי זה. הדוד שלה הכין לה בית. היא נהרגה, בעלה של היולדת ואני נפצענו. התעוררתי בבית חולים שלהם בניקוסיה. כולי הייתי כחולה, פה עקום. אז חשבתי: בשביל מה לי לחיות? בין כך אין לי אף אחד מהמשפחה. אז העבירו אותי לבית חולים יהודי בניקוסיה. שם שכבתי כמה ימים. אחר כך בבית. וכשבאתי ארצה שלחו אותי לבית הבראה לשבוע ימים. ומשם קיבלתי בית חלוצות. היו שם בנות, היה נקי, יפה, מים, הכל.

ומשם נכנסתי לבית חולים הדסה בבלפור. התחלתי לעבוד. לא היה לי כל כך נוח, כי אני ירוקה, ונתנו לי רק ערבים. עבדתי ערב או לילה. בינתיים בא לראות אותי הבחור הזה. הגיס שלו מחיפה, הוא גם היה בקפריסין. כי אני לקחתי דואר מכולם, כשנסעתי לקפריסין בג'יפ אז יכולתי לזרוק את הדואר בתיבת דואר. אז הדואר הלך ארצה מהר מאד. מהמחנה הדואר הלך ארצה שלושה חדשים. אז בא הגיס של החבר הזה. הוא בא לקפריסין, ראינו אותו. אז הוא בא לקבל דרישת שלום ואני מספרת לו שאני עובדת כל ערב, אין לי פנאי, ולא יכולה לצאת, כי בבוקר כולם עובדים. הוא ירד איתי למשרד וביקש, והחליפו לי שלוש משמרות. עבדתי כמה חודשים. בינתיים היתה פה מלחמה בירושלים. כשהלכתי ברגל מקינג' ג'ורג' לבלפור היתה אזעקה. בעלי היה בצבא.

ש. מתי התחתנת?

ת. בשנת 1948. באוקטובר. אנחנו כבר חגגנו 50 שנה. אז הוא לא היה עוד בעלי, הוא רק בא. אז לא נתנו לבחורים לבוא לחדר. אז באה המזכירה ואמרה: מחכים לך. ואני הייתי מוכנה ללכת לים עם החברה. ירדתי עם החלוק. אני רואה עומד בחור עם תרמיל, חייל. אז אני אומרת: סיני? אז הוא אומר: אני לא סיני, אני חיים. כי אני זכרתי שהאח שלו נסע לישראל. כי האמא באה לחנות עם בכי והוציאה את המכתב ובכתה. ואנחנו חשבנו: אמא בוכה? טרללה.

ש. סיני גם כתב את הערך באנציקלופדיה של השואה, בין היתר, גם על קלצה.

ת. כן. אז האמא תמיד כשבאה למכולת, כשהתחילו לשאול מה שלום הבן, תמיד פרצה בבכי והחזיקה את המכתב.

נגשתי למשרד ואמרתי שזה קרוב שלי והוא יכול לעלות. אז נתנו לו לעלות. התלבשתי, והלכנו לבת דודה בתל אביב. הלכנו לכמה מקומות. הוא נשאר שלושה ימים וחזר לירושלים, הוא חייל. ביקשתי מהמשרד לבוא לירושלים לביקור. הסתכלו עלי כמו משוגעת. הכל בעוצר ויש מלחמה. בכל זאת קיבלתי. לא יכולתי לבד. אחד מהחיילים שבאו מקפריסין הביא אותי בפעם הראשונה. ובאתי לגיסתי ולגיסי. בדיוק בעלי בא עם שני דליי מים. כי נתנו מים במנות, אז הוא בתור חייל גם כן קיבל מים הביתה. הגעתי בדרך בורמה, מלוכלכת. גיסתי נתנה לי מים להתרחץ. ונשארתי. הייתי פה קצת. לא יכולתי לחזור כי הדרך לא היתה פנויה. אוירונים הפציצו כל הזמן את הדרך. נשארתי שבועיים, וחזרתי לתל אביב.

ואז החלטנו להתחתן. חזרתי, נכנסתי למשרד. עבדתי עוד קצת, בעלי היה בצבא. ובאו גיסי וגיסתי ואמרו: תחזרי לירושלים. באתי לירושלים עם הארגז שעשו לי החברים בקפריסין בתור שולחן. באתי ב- 1948 לירושלים, ובאוקטובר התחתנו. בעלי עוד היה כמה חודשים חייל. אחר כך קיבלנו דירה גדולה בקטמון. והיה לי פחד לגור, כי הוא לא היה בבית. נתנו לי לישון עם הבת של גיסי שהיתה בת שלוש. כשדפקו בדלת, שלחתי אותה לפתוח. תאר לך שפחדתי כל כך.

ש. מה שם בעלך?

ת. חיים.

ש. אתם כל הזמן בירושלים?

ת. בעלי היה בקבוץ דן. הוא בא לאוניברסיטה. אבל לא היתה לו תמיכה מאף אחד, ועבודה גם לא היתה. הוא קיבל פעם בחודש יום עבודה. הוא הלך לקבוץ דן. משם הוא הלך בהתנדבות לשש שנים בצבא הבריטי, הבריגדה. במכתב הראשון שגיסי סיני שלח לי, הוא כותב שחיים חזר מהבריגדה. סיני לייכטר הוא אח שלו. עכשיו הוא הוציא ספר של שירים. מאז אני בירושלים.

כשהתחתנתי לא עבדתי, הייתי עקרת בית. נולד לי הבן הראשון. אין אף אחד ואין עזרה. המשפחה זה רק הבעל והילד. שם הילד בנימין, על שם אבי. אחר כך נולדה הבת דליה. גם לא עבדתי, הייתי בבית. השכרנו בהתחלה חדר. חבר מקבוץ אחר בא כדי לעזור לבעלי קצת. לקחתי אשה מבוגרת שהיתה ישנה אצלי. הייתי עושה לה אינפוזיה עם אינסולין. היתה לה סכרת. אחד החברים רצה שאמא תהיה במקום טוב, אז הוא שם אותה אצלנו. אבל זה היה לי נורא קשה. היא הלכה למוסד, אבל הלכתי לעשות לה. המוסד שילם לי. נסעתי באופן פרטי אצל משפחה פרטית והייתי עושה לה את הזריקות, והמוסד היה משלם.

אחרי הלידה השלישית הלכתי לעבודה בבית החולים שערי צדק. נולדה לי בת, אביטל. על שם אמא של בעלי, צווטל. היא גרה בנתניה. מכל ילד יש לי שלושה נכדים נהדרים. וזה נותן לנו חיים טובים. זה מחזיק אותנו בחיים. השמחה שלהם, הקרבה שלהם אלינו, הילדים והנכדים. זה כל מה שיש לנו. זה קשה לספר איזה ילדים ונכדים.

ש. מתי עברתם לגבעת מרדכי?

ת. קודם גרנו בקטמון. קיבלנו דירה נורא גדולה, חמישה חדרים. קודם היו שם חיילים, ומי שהלך שמעתי את הצעדים, אז חשבתי שזה גרמני. זה היה נורא. אז בעלי קיבל דירה באגרון 22, על יד הקונסוליה האמריקנית. הוא קיבל מטעם הצבא. גרנו שם 35 שנים. לפני 15 שנים מכרנו ועברנו לגבעת מרדכי, עד היום הזה.

ש. אני מודה לך על הראיון, ומאחל לכם הרבה נחת מבנים ובני בנים ובריאות טובה.

תמונות:

זה אבא שלי, בנימין זייפמן. הוא היה בטח לפני החתונה. כנראה שהסבא שלך את התמונה לארה"ב. אני קיבלתי את זה מארה"ב לפני ארבע שנים. גיסי הביא לי את זה.

אלו ההורים של בעלי, שמואל וצווטל. וזה כנראה תכף אחרי החתונה. את התמונה קיבלו מפולניה.

התמונה הזו, יושבים יהודים, ביניהם סבא שלי, הרשל זלצברג, אבא של אמא שלי. כנראה שהם נוסעים לאזכרה של איזה רב. הם מרדושיץ. את התמונה הזו קיבלתי מאחד שהחזיק את התמונה ואמר שיש לו פה איזה קרוב משפחה. אז נתתי צעקה ואמרתי: זה סבא שלי! אז עשה לי העתק ונתן לי. מאיפה יש לו את זה אין לי מושג. הוא היה בא כמה פעמים בשנה לעיר.

זו אני. התמונה היא משנת 1942, בקלצה, בבית חולים יהודי בחדר האחיות. את זה צילם אחד החולים. קיבלתי את התמונה לפני כמה שנים. הוא העביר את התמונה הזאת דרך אושויץ בנעל. הוא חי עם אשתו בקנדה.

פה חיים בעלי, אני באמצע, הבת הקטנה דליה. על ידי עומדת אשה משבדיה, וירן דניאלסון. אני הייתי אצלם כמו בת. היא ובעלה רצו נורא שאשאר אצלם בשבדיה, אבל עזבתי אותם ונסעתי בעליה ב' לפלשתינה דרך קפריסין.

זו תמונה מקפריסין. השולחן הזה הבחורים עשו לנו מעץ. אני יושבת פה באמצע בין שני החברים האלה. וזו כל הקבוצה שהיינו יחד בקפריסין. ואלו הבחורים שלקחנו אותם גם באיטליה. הם היו על "פיילה", היו אומרים לזה, לא אוניה.

האוניה הזו היא האוניה שיצאנו בה משבדיה לישראל. נתקענו בקפריסין. האוניה 'ארלוזורוב'. היה חמישים שנה לעתלית, היינו מוזמנים, וכל אחד קיבל סמל כזה.

זה 45 ילדים שנספו בשנת 1942 בגירוש הראשון, כשלקחו מכל השוטרים את הילדים שהשאירו אותם בפעם הראשונה. ב- 1942 השאירו אותם, ב- 1943 לקחו אותם מההורים. אחר כך לקחו אותם באוטו לבית הקברות וירו בהם. הם נקברו בקבר אחד. יש יהודי אחד שתרם גן בתל אביב על שם הילדים.

את המכתב הזה קיבלתי מרופא, ד"ר קליינברג, שנשלח לאושויץ ועבר את הגהינום, ובא ארצה לפני. כשאני באתי אחרי כשנה, שמעתי שהוא נמצא בתל אביב. פניתי אליו, והוא נתן לי פתק, אבל אז כבר עבדתי בהדסה בתל אביב. זה הרופא שעבדנו ביחד. הוא רופא מלודז'. היו שלושה. ד"ר פיטל, ד"ר קליינברג, וטוך. היו שלושה רופאים מלודז'. רק הוא נשאר. נהדרים.

שלושה ילדים. מצד שמאל זו הבת שלי דליה, האמצעי הוא הבן שלי בנימין, והשלישית היא הבת של גיסי, צילה.

זה אצלנו בבית, זה היה כנראה איזה ארוע. פה יושב הבן של הבת שלי, הנכד, בעלי בצד אחד, אני באמצע, ולמעלה הבן והבת. הנכד רותם, הבן בנימין, על ידו אביטל, ובאמצע דליה. ואני ובעלי.

מצד שמאל דיקלה, הבת של הבן, על ידה יניר, אחיה, אחרי זה הדר, הבת של הבת בירושלים, על יד הדר אחותה, קרן. למעלה תומר, של הבן, ועל יד תומר עמית מנתניה, אח שלו איתי. ולמעלה רותם, הנכד, והקטנה נוי.