יעקב גילת גוטגלד

שם המרואיין: יעקב גילת

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: ד' בשבט תש"ס – 13.1.2000

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Warszawa

Krakow

Wilno

Treblinka

Bialystok

Majdanek

Auschwitz

Lodz

Budapest

Przemysl

Paris

Marseilles

היום ד' בשבט תש"ס, אחד-עשר בינואר 2000. משה נאמן מראיין את ד"ר גילת יעקב ביד-ושם ירושלים. יעקב יליד ורשה (Warszawa) פולין 1933, היה בגטו ילד מוגן בסביבה משפחתית תומכת. הסתתר אצל משפחה פולנית, ונדד בין כפרים שונים.

ש: יעקב, תואיל בבקשה לספר על משפחתך הקרובה בשנים שלפני המלחמה. ההורים, עיסוק של ההורים וכדומה.

ת: אני בן בכור ונכד בכור של אחד מיקירי ורשה ידוע ומוכר, עסקן, קבלן מגדולי הקבלנים בוורשה, עשיר גדול, נדבן גדול, חבר מועצת עיריית ורשה מטעם אגודת ישראל ומה לא. מוכר וידוע היטב, בעל קשרים, בשם וולף ווצ'ה גוטגלט. כל ותיק אגודת ישראל ממוצא פולנית יזכור אותו. לדוגמה, פשוט כדי לסבר את האוזן. בתי כעיתונאית הגיעה פעם לראיין את מנחם פורוש, והוא שאל אותה: מיידלה איך קוראים לך? מנין את? היא אמרה את שמה המקורי, לא גילת אל גוטגלט, אז הוא שאל אותה: מה את קרובה של ר' ווצ'ה? היא אמרה לו: כן, אני נינה. זה פתח את הדלתות אצל מנחם פורוש.

בכל אופן, כאמור, סבא היה קבלן גדול, היו לו שישה ילדים ארבעה בנים ושתי בנות שהגיעו לבגרות ועוד איזה אחד או שניים שנפטרו בינקותם. אבי היה בנו הבכור, הוא היה למדן, תלמיד חכם, חניך יחיד. כל האחרים היותר צעירים למדו כבר בבתי-ספר תיכוניים יהודיים או פולניים. הוא היה בעל השכלה של 'חדר', בעל השכלה יהודית עצמית, היה בעצם חי כל הזמן תחת השפעתו של סבא. בגיל עשרים ושלוש הוא נשא אישה את אמי שהיא ממוצא משפחה ידועה מוכרת וגדולה, שבט שלם בקרקוב (Krakow). אני מניח שזה היה שידוך, למרות שיש לי באיזשהו מקום תמונה של שניהם כנראה לפני הנישואין או זמן קצר לאחר-מכן. שפת אמו של אבי הייתה יידיש, למרות שהוא ביקש ללמוד, למד ודיבר עברית מדוברת צחה. הוא התפלל במבטא אשכנזי, דיבר עברית במבטא ספרדי עוד בפולין. אני חושב שהיו לו נטיות ציוניות. המשפחה של אמי כן משפחה ציונית לפחות למחצה, חלק מבני-דודיה עלו לארץ. בית זרע למשל נוסד על-ידי בני המשפחה חלק מהם. אבי רצה לעלות לארץ כנראה בצעירותו, אבל סבא לא נתן לו, סבא היה אנטי-ציונות, הוא לא האמין בציונות. אני חושב שהוא תרם כספים לכל מיני יתומים בארץ וכן הלאה, אבל אף פעם הוא לא השקיע בארץ, הוא השקיע בוורשה בלבד, ורשה הייתה עירו.

אמי הייתה עקרת בית, כמובן המשפחה הייתה אמידה פלוס או עשירה, סבא היה מין גביר יהודי אמיתי. בוא נאמר שאבא בעצם לא עבד. היה לו איזשהו תפקיד שאני חושב שלא היה חיוני ביותר בעסק הקבלני של סבא. אני זוכר, יש לי מעט מאוד זיכרונות מהימים של טרום-המלחמה. אחד מהם זכור לי שהלכתי פעם עם אבא לטייל בעיר והיה איזשהו בניין שהיה בבנייתו עם פיגומים, אבא נעמד במדרכה ממול, הוא הסתכל, הסתכל והסתכל. אמרתי לו: אבא, מה אנחנו עומדים פה ומסתכלים? מה זה הבניין הזה? הוא אמר לי: אני בונה את הבניין הזה. שאלתי אותו: מה זה אתה בונה את הבניין, מה אתה מניח לבנים, עוסק במלט, מלכלך את הידיים, עולה על הפיגומים? אני לא מבין מה זאת אומרת שאתה בונה אותו? אמרתי לו: בוא כבר, בוא כבר. נדנדתי לו, בסוף זזנו, הוא קנה לי גלידה כדי לפצות אותי. זה זיכרון אחד שיש לי מהימים ההם.

זיכרון אחר כנראה קצת יותר מאוחר. אמי נפטרה בלידה של אחי הצעיר במרץ 38', אני יליד אוקטובר 33', ואבי כמובן הלך שלוש פעמים ביום לומר קדיש בשנת האבל. אני זוכר שלפעמים הוא היה לוקח אותי, אני לא יודע באיזו תדירות, אני מניח שלא שלוש פעמים ביום. אני גם זוכר שהוא התפלל שם באיזה שטיבל קטן לא כל-כך רחוק מהבית. היה שם איזה יהודי שהיה מתפלל בדבקות רבה מאוד עם זקן כזה עבות ג'ינג'י אדום, ואני פחדתי נורא מהיהודי הזה, הוא הפחיד אותי אותו יהודי.

מאמי יש לי בעצם זיכרון אחד בלבד וזה זיכרון כזה, בוא נגיד כך, שישבנו באיזשהו ערב אבי ואני, הוא לימד אותי משהו, הוא הסביר לי משהו או משהו כזה, ואמא ניגשה לבושה בחלוק חורפי כזה כהה עם פרחים והגישה לי תפוז. המון פעמים אחרי זה שאלתי את אבא: יש איזה משהו מיוחד, אתה זוכר את האירוע הזה? למה אני זוכר אותו? למה הוא נחרת בזיכרוני? לא היה לו מושג על מה אני מדבר וגם לי אין מושג, אבל זה כמעט הזיכרון היחיד שיש לי מאמי. סך-הכל אבי ואמי נישאו ב31-', נסעו לתקופה די ממושכת כמעט שנה…

ש: אולי תזכיר את שמות ההורים.

ת: אבי נחום בן זאב ווצ'ה גוטגלט. אמי שרה בת חיים יהושע פרייליך מהבית. היא בת למשפחת פרייליך-כרמל שזאת משפחה יהודית ידועה מסונפת מאוד. כמו שאמרתי כבר חלקם עלו לארץ לבית זרע ולקיבוצים אחרים. אגב, עוד קרוב משפחה ששמו היה גוטגלט במקור הוא מרדכי נייטק בן-טוב, שר הבינוי והשיכון הראשון, שר הבריאות, שר בממשלה הראשונה של ישראל. הוא כמעט הציוני היחיד האמיתי במשפחת גוטגלט שעלה לארץ כחלוץ. המשפחה הייתה, כאמור, אנטי-ציונית או לא-ציונית אגודת ישראל. כמובן זאת הייתה משפחה דתית.

דיברנו על זה שאני הבן הבכור, נולדתי ב33-'. אבי ואמי בילו כחצי שנה ואולי קצת יותר מין ירח דבש מאורך בארץ ב31-'32-'. אחי השני שלום עליו השלום, שנגיע אליו עוד בהמשך הסיפור, הוא נולד ביולי 36', ודוד הקטן נולד במרץ 38'. דוד הוא כאן בארץ הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב, גם עליו נשמע עוד בהמשך. בין הדודים והדודות, זאת אומרת, האחים והאחיות של אבא, אף אחד מהם איננו בחיים, שתי הדודות נספו בשואה, נשמע עליהן גם. הגברים ברחו עם אבא וסבא. זאת אומרת, בוא נגיד ככה, זה גם-כן אירוע שאני זוכר. בכלל בקיץ 39' לפני המלחמה כמו כל קיץ אנחנו הילדים בילינו עם המטפלות כי אמא כבר לא הייתה, אז בילינו באיזשהו אתר קיט לא כל-כך רחוק מוורשה. אבא היה חלק מהזמן איתנו וחלק מהזמן הוא היה בעיר. באותו קיץ גם הייתי החוויה הגדולה שלי שאחת מדודותיי נישאה בעשרים ורביעי לאוגוסט 1939, שבוע לפני פרוץ המלחמה. זאת הייתה חתונה גדולה שהשתרעה על שלושה ארבעה ערבים עם מאות מוזמנים וחינגה וחגיגה, למרות ענני המלחמה שאף אחד לא חשב על זה. אותו דוד חדש שבא ממזרח פולין, מגליציה מפשמישל (Przemysl) שגם אותו עוד נזכיר, הוא פשוט אימץ אותי. זה היה כיף נורא כי היה לו רכב, הוא היה מגיע שם לאותו אתר קיט, הוא היה לוקח אותי לטיולים, והוא היה לוקח אותי לשוט בסירות שם על איזשהו נחל וזאת הייתה בכלל חוויה בלתי רגילה, שונה קצת מהמשפחה היהודית הורשאית הטיפוסית.

כאמור, הדודים שלי והדודות שלי למדו בתיכון. שניים היו בדרך ללימודי משפטים, אחד סיים בסוף את הלימודים כאן בארץ והוא היה היועץ המשפטי הראשון של משרד החקלאות. השני בכלל התגלגל לניו-זילנד וזנח את לימודי המשפטים. עוד דוד אחד למד הנדסה בשוויץ, והגיע בכלל לוורשה לחתונת אחותו, אחרת הוא היה בכלל נשאר בשוויץ. הוא למד בציריך ב-E.T.H שזה משהו כמו הטכניון האוקשולה המפורסם. כאן בארץ הוא היה במשך שנים מהנדס בחברת חשמל.

ש: אתה יכול לספר לי משהו על אורח החיים בבית, על שבתות, חגים, חיי היומיום אם יש לך איזה שהם זיכרונות?

ת: מעט מאוד. הייתה לנו דירה גדולה, אני יודע את הכתובת, זה היה ברחוב שדנה 43A. דירה מרווחת מאוד. החיים היו מאוד מאוד נוחים, מטפלות כל הזמן. הייתה לי מין, כשנולדתי כיוון שהייתי בן ראשון ואמא כנראה לא הייתה כל-כך מורגלת בטיפול בתינוקות אז הייתה לי איזו מין מטפלת מומחית, נדמה שהיא הייתה אפילו גרמנייה ממוצא גרמני. אחר-כך לאחי האמצעי לשלום לא הייתה, אחר-כך היא שוב חזרה, לקחו אותה שוב כשאחי הקטן נולד כבר היינו בלי אמא. כמובן תמיד מטפלת. שוב הטיולים ביד עם אבא. סך-הכל לא יותר מדי שמחת חיים, לא יותר מדי ספורט. יש לי אפילו שתי תמונות מאיזשהו גן ילדים שאליו הלכתי בשתי שנים שונות. זאת אומרת, כבר כנראה מגיל שלוש או משהו כזה הייתי בגן. השפה בבית הייתה פולנית, אמא למדה פולנית והשפה הייתה פולנית. עד היום אני מדבר פולנית עם אוצר מילים שחסר לי, קשה לי קצת להתבטא, זה לא עברית ולא אנגלית אצלי, אבל עם מבטא נכון. כיוון שלפולנים יש דקדוק מאוד מאוד קשה, וצורה של כל מילה משתנה בהתאם למקומה במשפט וכן הלאה, אני לא יודע את הכללים, אבל אינסטינקטיבית אני עושה את זה נכון. כנראה שאמא לימדה אותי היטב.

מה שאני זוכר, שוב אירועים שאני זוכר. הבית היה כמובן כשר, ואני רק זוכר אירוע אחד על רקע שקצת קשור לכשרות בבית וכן הלאה. הלכתי לאיזשהו יום-הולדת, כנראה שזאת הייתה משפחה מתבוללת, וכשהגעתי לשם נתנו שם שינקה, הגישו סנדוויצ'ים עם זה, אז מישהו אמר: אל תיתנו לו, תנו לו משהו אחר, אז אני אמרתי: לא, לא, אני אוהב את זה. שאלו אותי: מה אתם אוכלים את זה? אמרתי: כן, אמא מבשלת את זה. היא הייתה כנראה עושה בקר, וקראה לזה בשם הזה כדי שאני לא ארגיש שיש הבדלים וכן הלאה. זה היה חלק מהחינוך. אכלתי את זה, ואחר-כך כשחזרתי הביתה שאלו אותי: נו איך היה ביום-הולדת? מה אכלת? אמרתי מה אכלתי, וזה זעזע קצת את אבא. עוד אמרתי שההם שלהם יותר טעים מההם של אמא. אז דברים כאלה אני זוכר. אני זוכר שהייתי לי איזושהי ציפור כנרית שהיא מתה, וקברנו אותה באדנית במרפסת, כל מיני דברים כאלה אני זוכר. אבל אלה שוב היו חיים לגמרי נורמליים. יש עוד דבר אחד, אין לי כל ספק שבגיל חמש פחות או יותר אני ידעתי לקרוא ולכתוב, כי יש לי מכתבים שכתבתי בגיל שש וחודש וזה כבר כתב יד רהוט, לא אותיות דפוס, אלא אלה כבר אותיות יפות ומחוברות ללא שגיאות כתיב וכן הלאה וכן הלאה.

ש: איך למדת את הקריאה וכתיבה?

ת: אינני יודע, הייתי ילד מאוד מאוד סקרן, כל הזמן שאלתי וכן הלאה. בין היתר אני גם זוכר שקיבלתי את אחד הספרים, נדמה לי שהספר הראשון שקנו לי, לא ספר של תינוקות אלא ספר רציני כדי שאני אקרא לבד, זה היה ספר שנקרא 'מאה אלף מדוע'? פשוט מאוד כדי שאני אפסיק לנדנד ואענה על שאלות, או שאלמד לבד. אני מניח שזה פשוט נקלט לי, אולי אחת המטפלות סייעה. אני יודע יותר טוב את העובדות ופחות זוכר. ישנן התמונות האלה שזכורות לי מהימים ההם, וכמעט את כולן הצגתי. אני זוכר את אותו האירוע של החתונה, אני זוכר את הבגד שתפרו לי במיוחד לכבוד החתונה וכן הלאה.

כמובן הייתה גם משפחה של סבא. סבא גר לא כל-כך רחוק מאיתנו בעצם בבניין שהוא החזיק קומה שלמה, חמישה-עשר עשרים חדרים או משהו כזה. בניו ובנותיו, למעט אבא שהיה נשוי, גרו כמובן איתו. היו לו משרתים ומשרתות, היה לו מרתף יין וכל מיני דברים כאלה. אז כמובן שהיינו מגיעים, אני לא יודע אם כל שבת או לא כל שבת. אני גם זוכר אומנם במעורפל את הבית של הרב-סבא שלי, את מותה של הרב-סבתא שנפטרה אי שם ב37-' או 38'. אבל יש לי מעט מאוד זיכרונות כאלה.

ש: פסח למשל אתה זוכר בבית?

ת: פסח אינני זוכר אבל הוא היה, תמיד ידעתי שיש דבר כזה שקוראים לו סדר וכן הלאה וכן הלאה, אני מניח שהוא תמיד היה אצל סבא. קשה להאמין שאבא ואמא עם הילדים הקטנים ערכו סדר לבד, זה ברור לגמרי שכל המשפחה הייתה מתכנסת אצל סבא בחדר. אני כן זוכר, אם אתה עכשיו שואל פתאום חוזר לי, מצות שהיו ארוזות, תמיד היו מגיעות מצות. המצות לא היו כאלה מרובעות קטנות עם חורים קטנים כמו שיש אצלנו, אלא הן היו עגולות בגודל כזה בערך בתוך מין חבילות נייר כאלה. זאת אומרת, זה כמו שני סירים מנייר. אחד שימש ככלי שבו המצות מונחות והשני כמכסה, זה למשל אני זוכר.

ש: הזכרת קודם את בית-הכנסת, יש לך איזה שהם זיכרונות על בית-הכנסת שם?

ת: הוא היה קטן, כאמור הוא היה שטיבל. בוא נגיד כך, אני חושב שזה חדר בי, כי יש לי, ואמרתי לך כשהמתנו בחוץ שיש לי אוסף של מכתבים, כמה עשרות שכתבתי לאבא בשנה הראשונה מדצמבר הראשון. טרחתי, ילד בן שש טרח לכתוב קודם יום כך וכך לחודש כך וכך שנת 1940. הראשון הוא בדצמבר 39', האחרון הוא בדצמבר 40', שנה אחת בערך מכתב לשבוע. יש כארבעים מכתבים כאלה שכתבתי לאבא. כתבתי קצת על חיי שגידלו אותי וכן הלאה. בין היתר אני מזכיר כמה פעמים שאני מתפלל כל בוקר. כנראה שאמרתי קריאת שמע או משהו כזה שידעתי להגיד. ידעתי כמובן ביטויים מאותם המכתבים. כתבתי שם הלכנו לבקר בפורים את הרב-סבא שהיה עדיין בחיים אז, והבאנו לו לפי הביטוי האידישאי – שלחמונס שזה משלוח מנות וכן הלאה. את השלחמונס כתוב שם, את המקור העברי למדתי הרבה יותר מאוחר. גם מוזכר שבאותה שנה, שנה ראשונה או שניה בגטו התחלתי ללמוד עברית אצל איזשהו מורה, זאת אומרת, שכרו עבורי מורה ליהדות לימודי קודש או משהו כזה. במקום אחר אני חושב שיש שם בין המכתבים האלה גם מכתבים של דודות ושל סבתא והם כותבים שם שאני לומד חומש. זאת אומרת, זה ברור לגמרי שזאת הייתה משפחה מסורתית לחלוטין.

יש משהו שאולי אני אקדים אותו כיוון שכבר שאלת על היהדות בבית. בתקופה די מאוחרת בגטו כנראה שלהי 42' כאשר המזון נהיה נדיר יותר ויותר, דודתי שהייתה אחראית על הבית וכן הלאה, יום אחד היא הביאה הביתה הרבה קותלי חזיר הביתה כנראה מפני שכבר לא היה משהו אחר. הקריזה שהסבתא חטפה, אני זוכר עד היום את הצרחות של הסבתא על הדבר הזה. היא אמרה שהיא תעזוב את הבית, היא לא יכולה לחיות פה, היא לא מוכנה לסבול את זה שבכלל דבר כזה יהיה באותו חדר איתה ובאותו מטבח שבו היא מסתובבת.

ש: טוב, בוא נעבור לחלק השני, פורצת המלחמה בספטמבר 39'.

ת: פורצת המלחמה בספטמבר 39', אנחנו חוזרים או אבא בא לקחת אותנו מאותו אתר קיט. בשישה לספטמבר סבא אוסף את הבנים. אבל אני קצת משלים מידע, כי לא הייתי נוכח באותה אסיפה. סבא לוקח את הבנים ואומר להם: ילדים בואו. הוא האמין כמו רבים וטובים שקודם כל המלחמה לא תימשך הרבה זמן, עוד מעט אנגליה וצרפת יכנסו למלחמה, ומי הוא בכלל היטלר, איך הוא יחזיק מעמד? זה דבר ראשון. דבר שני הגרמנים הם עם תרבותי בנשים וילדים הם כמובן לא יגעו. את הגברים הם עלולים לקחת לעבודות כפיה בגרמניה, לכן צריכים להסתלק ולחזור אחר-כך כשהעניינים יירגעו. הוא לקח את הבנים, הם יצאו ברגל מוורשה, הם התחילו ללכת מזרחה לאזורים שהצבא הרוסי פלש אליהם, ובסוף הם הגיעו לוילנה (Vilna) שבין המלחמות הייתה עיר פולנית. על וילנה על ירושלים דליטא היו תמיד חילוקי דעות בין פולין וליטא על השליטה בעיר הזאת, היום היא ליטא אז היא הייתה פולין. ליטא ניצלה אז את ההזדמנות שהרוסים כבשו קצת והגרמנים כבשו קצת, וליטא סיפחה את וילנה ואת סביבתה, אבל עדיין תחת שלטון ליטאי עצמאי או עצמאי למחצה, והם הגיעו לשם סבא, אבא והדודים. הם היו כאילו ארבעה בנים, אבל בעצם היה גם חמישי, מפני שהחתן שהוא היה במילואים של הצבא הפולני, הוא נקרא להתייצב ביחידה שלו, אבל אחרי שמלחמת "הגבורה" של הפולנים נגד הגרמנים הסתיימה הוא עזב, ערק, ברח והצטרף לגיסיו שם בוילנה.

אלה שנשארו בשביל לטפל בנו ולשמור עלינו אלה היו הסבתא ושתי הדודות, שתי האחיות של אבא. הבולטת ביניהן היא אנקה שלפי סדר הגילים היא הייתה מספר שתיים אחרי אבא. היא הייתה מין אשת חברה, זאת שהתחתנה. היא הייתה אשת החברה הגבוהה בוורשה עם הרבה מאוד קשרים, לאו דווקא עם יהודים וכן הלאה. מסיבות, ריקודים, היא הייתה מאוד פופולרית, מין בת טובים כזאת. היא הייתה ללא מקצוע. עכשיו כשאני קורא את המכתבים שלה שהגיעו לידיי לפני שנה שנתיים, מכתבים שנשלחו אז מהגטו באותה שנת 40', אני קורא את המכתבים שלה, ואני משווה אותם למכתבים של אחותה היותר צעירה, אחותה כותבת בצורה הרבה יותר רהוטה, הרבה יותר משכילה, למרות שכולם כותבים היטב. האחות היותר צעירה הייתה ניגוד כמעט מוחלט. היא הייתה אינטלקטואלית, לא יפה, שמנה או לפחות מלאה, והיא כן למדה. היא למדה כימיה מה שגם-כן היה קצת נדיר שבחורה יהודיה צעירה בשנות השלושים תלמד מקצוע כמו כימיה זה היה גם-כן די נדיר. בכל אופן הן נשארו לטפל בנו. כאמור, מי שבעצם זכורה שניהלה את כל העניינים, הובילה את העניינים, ועשתה את הכל הייתה אנקה.

בחודש הראשון הם עזבו. אני זוכר את הפרידה מאבא, את הדמעות והנשיקות וכו' וכו', ואני כמובן עוד מעט אחזור לזה. יום יומיים אחרי שאבא עזב התחילו ההפצצות הגרמניות של ורשה. היה איזה מין סדר יום כזה של ריצה למקלט שהיה במרתף, זה תמיד היה בלילה. כיוון שהיה גם חשד של לוחמת גזים היו כאלה מסיכות מאולתרות עשויות כנראה מצמר-גפן או גזה או משהו כזה, שקראו להם טמפונים. התארחו אצלנו, פשוט נתפסו באותו שבוע דודתי אחות אמי עם שני ילדיה שהם היו קצת יותר מבוגרים ממני. כולנו היינו קמים שם בלילה ורצים עם כל החבילות ועם התינוק אחי שהיה בן שנה וחצי ועם כל המטלטלים האלה, היינו רצים למקלט. יש אפילו בני-הדודים האלה שלי חיברו איזה שיר עם מנגינה, שעד היום אני יודע איזה בית אחד או שניים ממנו, איך שאנחנו רצים בלילה למקלט. עוד דבר שאני זוכר, אני לא הייתי רגיל כמובן לקום באמצע הלילה, כל הדבר הזה של לחזור אחר-כך אחרי ההרגעה, ללכת לישון או לא ללכת לישון, להחזיק מעמד או לא להחזיק מעמד, זה היה כבר ככה די… . אבל זה חלף כעבור כחודש.

הדירה של סבי נפגעה בזמן המלחמה וכבר נשרפה כולה עם תכולתה. הדירה שאנחנו גרנו בה נשארה עומדת על תלה, וכולנו עברנו לגור שם. עברנו עם שתי מטפלות, שתי הדודות והסבתא, והתארגנו שם בדירה. הסבא, האבא והדודים הגיעו לוילנה, והתחיל זמן קצר אחרי זה, הגרמנים כבשו את ורשה בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר, המכתב הראשון שלי הוא מדצמבר, זאת אומרת, שהקשר נוצר באופן כמעט מיידי. באיזשהו שלב אנקה אי שם אולי באביב 40', הייתה עדיין תנועה די גדולה של יהודים מוורשה לאזורים שכבושים על-ידי הרוסים. על-ידי הברחה של כל מיני איכרים שהביאו לגבול, היה שם נהר בוג וניתן היה לעבור שם. חלק מהזמן בחורף נדמה לי שהבוג קפא, ואפשר היה לחצות אותו, אפשר היה גם לחצות בסירות. באיזשהו שלב באחת הפעמים, אולי בעלה לחץ עליה, מה שהלך ביניהם כמובן שהיה קשר מכתבים שוטף וכן הלאה. זה אני כמובן לא ראיתי, ברור שלא אז וגם לא אחר-כך. אבל היא פעם אחת ניסתה לעבור, היא נסעה לשם, איכשהו היא חיכתה יום יומיים או משהו כזה, אי אפשר היה לעבור, ותוך כדי הציפייה הזאת שהוא חיכה לה מעבר לנהר, אבל היא התחרטה וחזרה לוורשה. מדוע ואיך אין לי מושג, אבל ברור לחלוטין שאם אני יכול לשבת פה היום ולספר גם זה, ההחלטה הזאת, כלומר, בלעדיה בלי התושייה שלה, היכולת שלה, העניין שלה, המוטיבציה וההקרבה העצמית שלה, ואפשר להמציא עוד ביטויים, לא הייתי מגיע לכאן. כלומר, לא הייתי ניצל כי כל זה לא היה קורה.

האזור שבו חיינו לפחות בהתחלה, הגטו הרי הוקם אי שם בשנת 40-'. בוורשה לא היה טלאי צהוב, בוורשה היה פס השרוול הזה – שרוולית לבנה עם מגן דוד אדום כחול, זה היה הסימן של היהודים בוורשה. זה לא חל על ילדים, אף פעם לא ענדתי כזה דבר. המשפחה כן ענדה. אני חושב שאצל אנקה זה היה תלוי לאן היא הלכה. הרבה פעמים כשהיא הלכה לבקר, לשוחח ולדבר עם חבריה הפולנים והיו הרבה כאלה, אני חושב שהיא הייתה מורידה את זה. בכל אופן למשפחה היה כסף ובכסף לפחות בהתחלה אפשר היה להשיג הכל. בוא נגיד שהגטו אז היה עוד פתוח למחצה, לכן חיינו חיים די נורמלים. אני לא זוכר אף פעם שהיה חסר אוכל. מאוסף המכתבים, אני פשוט לא זכרתי את זה, אבל מאוסף המכתבים… . אני מוכרח לומר פה, אמרתי לך את זה קודם בחוץ, אבל נאמר את זה כבר להקלטה, שאבי שמר על כל המכתבים האלה שאני שלחתי אליו. מעניין שהוא לא שמר על המכתבים של אחיותיו, למעט בודדים, ודאי וודאי לא על מכתבים שנשלחו לסבי. זה ברור לחלוטין שהייתה שם תכתובת גדולה מאוד, הוא שמר על המכתבים שלי. הוא הראה לי אותם פעם כשהייתי בתיכון, ובמשך שנים כשבגרתי ניסיתי לקבל אותם ממנו, אבל הוא טען שהוא איבד אותם, והוא לא יודע היכן הם. לאחר שהוא נכנס לבית אבות עשינו חיפוש גדול בבית, ואי שם מצאנו מזוודה ישנה עתיקה כזאת מתפוררת בבוידם בביתו, שם היו מכתבים ועוד כמה מכתבים שאני חושב שמבחינת תולדות השואה הם מעניינים מאוד, ואולי נגיע לזה.

ש: אלה מכתבים שאתה שלחת אליו בהיותו בווילנה?

ת: אלה מכתבים שאני שלחתי אליו בהיותו בווילנה, אני שלחתי אותם מוורשה. במכתבים האלה מפעם לפעם יש גם מכתבים די ארוכים. סבתי במקום לכתוב בעצמה נהגה לכתוב דווקא על המכתבים שלי. בוא נגיד כך, אפשר לומר את זה כבר עכשיו, שאני הזיכרון שאיתו יצאתי הוא שסבתא בכלל איבדה את הצפון. היא מטומטמת, טיפשה, לא מבינה מה שהולך. יותר מאוחר קצת אני ידעתי על טרבלינקה (Treblinka), ידעתי על תאי גזים, לפחות משמועות וכן הלאה. לא בטוח שהבנתי והפנמתי, אבל לפחות ידעתי את הביטויים האלה. הייתה לי הרגשה שסבתא בכלל לא מבינה מה שהולך. לחם שהיה בוורשה, הייתה שם מין מאפיה ועל הלחם שהיה שלנו לפחות היה חרוט בתוך הבצק לפני האפייה האות S. היא הייתה רואה את הלחם הזה, הייתה מביאה לי את הלחם הזה, והיא הייתה אומרת לי ביידיש: אס, אס, אס, כלומר, תאכל, תאכל, וזה היה מצחיק אותי, מה היא מבלבלת את המוח. אחר-כך אותו אירוע שסיפרתי שם עם בשר החזיר בבית והצעקות שלה, והיא אמרה שהיא לא רוצה יותר להיות בבית הזה, זה לא הבית שלה, היא תנדה את בתה, והיא תלך לאחותה. אני שמעתי את הצרחות האלה ואמרתי: מה המטומטמת הזאת מדברת, הרי את אחותה לקחו כבר מזמן, כבר שלושה חודשים שאחותה איננה. זאת אומרת, אני ידעתי והיא לא. בוא נגיד כך, מהמכתבים האלה אני חושב שאני קצת הגזמתי, אבל זה הזיכרון שאיתו יצאתי בתור ילד בן שמונה תשע. קצת הגזמתי, אבל היא באמת לא הייתה בעניינים. היא מתלוננת במכתבים האלה שבתה לא מראה לה את המכתבים שהיא מקבלת, היא לא מראה לה מה היא כותבת, ולכן היא מתכתבת יחד איתי. בשנת 40' אני חושב שבכלל גרנו בדירה הזאת והתנאים היו תנאים… . מהמכתבים האלה למדתי שמפעם לפעם היינו מקבלים מוילנה חבילות שוקולד, נקניקים, שימורים. אני מתייחס לזה במכתבים ואומר שזה היה טעים. אבל גם הסבתא כותבת: תפסיקו כבר לשלוח, לא צריך, פה אפשר להשיג הכל, לא חסר לנו כלום, לא רע לנו.

לאט לאט הגטו הלך ונסגר. במשך די הרבה זמן היו שתי מטפלות, אחר-כך איכשהו אני זוכר שהייתה אחת והתחלפו וכן הלאה. אני מניח שהמטפלות הראשונות יכול להיות שאפילו לא היו יהודיות, אבל כשהגטו נסגר היה צריך להחליף אותן ביהודיות ואחר-כך בכלל לא. יש אלבום נפלא, ספר נפלא – תמונות מגטו ורשה של רומן וישניאק. יש תמונה של רחוב בגטו ורשה של אישה אלגנטית עם כובע מחזיקה ביד ילדה בגיל חמש, שש או שבע משהו כזה, ומסביב היו הדברים שיותר מאפיינים את גטו ורשה, כלומר, אנשים לבושי סחבות, מרימים זבל ברחוב וכן הלאה.

ש: היו שם מעמדות?

ת: כן, כן, בדיוק, אנחנו היינו מהמעמד העליון. כשאני ראיתי את האלבום הזה התמונה הזאת אמרה לי: רגע, רגע, זאת אנקה ואני. אומנם זאת ילדה ואישה זרה, אבל זה בדיוק מה שאני זוכר. כי היא הייתה כזאת, ככה היא התלבשה, היא עדיין הייתה בת החברה הגבוהה, היא עדיין בילתה, היא עדיין הייתה יוצאת לכל מיני בילויים. הסבתא במכתבים מתלוננת על הדברים האלה שהבנות שלה מבלות יותר מדי במקום לשבת בבית ואחר-כך הן עייפות ואין להן זמן לשום דבר. אבל התמונה הזאת מדברת אלי. וכל מיני דברים שלפעמים כשהיינו עוברים בעיר והיו גופות של מתים של אנשים שגוועו או שהוכו למוות וכן הלאה, תמיד היו מנסים להסיח את דעתי, לספר לי איזשהו סיפור, למשוך אותי, לגרור אותי, להתחיל לרוץ פתאום וכן הלאה.

ש: אתה עצמך ראית תופעות כאלה של אנשים שמתו ברחובות?

ת: וודאי שראיתי. קודם כל הייתי ילד מאוד סקרן, מאוד מפותח, מאוד אינטליגנטי, את זה אני אומר מבלי לחלק מחמאות לעצמי. אני זוכר את הדברים האלה, ראיתי את הדברים האלה. אני זוכר שפעם ירדנו במדרגות, זה היה אולי קצת יותר מאוחר, לא ברחוב שדנה, אנחנו עברנו לאחר-מכן, כי הגטו הצטמצם, הבית הזה והרחוב הזה הוצאו מהגטו, ועברנו למקום אחר. שם ירדנו פעם במדרגות, ישבו שם איזה שני ילדים, וכמו כלבים הם ליקקו איזשהו מרק שמישהו שפך להם בחדר המדרגות. אני זוכר את הסצינות האלה, אני זוכר את הדברים. אני לא זוכר עכשיו אם זה היה 41' או אולי תחילת 42'. אני גם לא זוכר אם עזבנו את שדנה באמצע 41' או לקראת הסוף של 41', אבל בכל אופן עברנו לאיזושהי דירה הרבה פחות מרווחת, לדירה שהייתה פעם בעצם… . למשפחה בכלל היה רכוש של כמה עשרות, עשרים שלושים בניינים בוורשה, מגרשים וכן הלאה. היה בית או דירה שבעצם גר בה פעם רב-סבי. עברנו לשם, לגור שם, ולא רק אנחנו אלא עוד כל מיני בני משפחה נוספים. לסבי היו אחים ואחיות, וחלקם גם-כן התגלגלו לשם. שם כבר לא היה לי חדר משלי אלא איזושהי פינה. אני זוכר ששכבתי בפינה הזאת והייתי אמור לישון, אבל סביבי המבוגרים דיברו. איך ידעתי על טרבלינקה? האם מישהו אז בא אלי ואמר לי, אתה יודע שיש טרבלינקה, לוקחים לשם יהודים והורגים אותם? הרי את זה לא מספרים לילדים. אבל כיוון שאני האזנתי למה שנעשה, אני הייתי כאמור גם סקרן עם אוזניים כרויות, וכשדיברו יידיש אז אני פשוט התאמצתי קצת. בבית כשהייתי קטן לא לימדו אותי יידיש, זאת הייתה שפת אמו של אבי, הוא דיבר יידיש עם סבי ואולי עם אחיו, אבל איתי הוא דיבר תמיד פולנית, וכולם דיברו איתי פולנית. אבל אני רציתי להבין מה הגדולים מדברים, אז מהקשבה למדתי להבין יידיש, וידעתי מה הם מדברים.

בכל אופן את המעבר הזה איכשהו עשינו.אבל לפני זה ב41-', לפחות שנה אחת אני למדתי שם בבית-ספר. זה היה בית-ספר מאולתר, בית-ספר שאני למדתי כיתה ג'. כיוון שבגיל חמש פחות או יותר ידעתי קרוא וכתוב, בגיל הייתי מתאים כנראה, בספטמבר אמור הייתי להתחיל כיתה א', אז הייתי צריך להיות בכיתה ב' והכניסו אותי לכיתה ג'. בית-ספר היה מאולתר בדירות פרטיות, אבל למדתי כנראה שנת לימודים שלמה איכשהו את שנת 41', או לפחות חלק ניכר ממנה, במסגרת לימודים פחות או יותר מסודרת. למדתי עם ילדים ועם חברה.

מהתקופה ההיא של הגטו יש לי גם כמה עשרות תמונות שאולי אחר-כך בסוף נוכל לצרף לפחות אחדות מהן. הדודות צילמו ושלחו תמונות לאבא כדי להראות שהילדים בריאים, מרגישים טוב וכן הלאה. התמונות האלה גם-כן ניצלו יחד עם המכתבים. את התמונות יש לי כבר מילדות, כי את זה אבא שמר בנפרד ויש לי את זה כבר מילדותי, קיבלתי אותם לרשותי יותר מוקדם.

ש: תופעות של מחלות בגטו זכורות לך?

ת: לנו במשפחה הקרובה לא היו, אפילו בתוך שנת 40' הלכנו לטיפול שיניים מסודר וכן הלאה. אנחנו לא עברנו מחלות, למעט אולי הדברים הרגילים כמו שפעות, הצטננויות וכן הלאה. אבל כל העניין הזה של ההגנה, ולנסות לסוכך על הילדים מפני כל הזוועות והמאורעות שמתרחשים מסביב זה היה קו מנחה לכל האורך. יש איזשהו קטע שגם-כן שוב אני מכניס לתוך התקופה הזאת דברים שבעצם למדתי רק בשנה האחרונה מפענוח אותם המכתבים. מסתבר שפעם אחת נשלחה תמונה לא מוצלחת שלי, ונראיתי בה כנראה רע מאוד. אז אבי כתב כנראה איזשהו מכתב בטרוניה לאחותו, איך היא נותנת לילד להידרדר. היא עונה לו במכתב כעוס: תפסיק להסיק מסקנות מתמונה לא מוצלחת, אני נשבעת לך שהוא בריא ושלם ואין לו שום בעיות וכן הלאה. יש כן דבר, בוא נגיד כך, זה שוב מאותם המכתבים, דאגו שילדים ישתו שמן דגים. זה לא שאני יודע את זה, אבל כנראה ככל שעבר הזמן אחרי החורף ולא היה כל-כך חשש לצאת לטייל, ואני כן זוכר שטיילנו. הייתי בוורשה בשנת 93' הרבה שנים אחרי זה, איכשהו אני הולך ברחוב, מסתכל, ואני רואה את השם רחוב סליסקה או שליסקה, ואני אומר, רגע, רגע זה אומר לי משהו, השם הזה איכשהו אומר לי משהו. בסוף הסתובבתי שם, וראיתי שהוא פשוט רחוב מקביל לשדנה במחק של בלוק אחד, זה הרחוב הקרוב. הלכתי כנראה ברחוב הזה מאות פעמים באותה תקופה אז. אבל שוב הייתה כמעט הגנה מוחלטת, או ניסיון לסוכך על הילדים מפני כל הזוועות האלה.

זה מביא אותנו פחות או יותר ל42-' קיץ-סתיו. אז אנחנו כבר בדירה הרבה יותר קטנה, היה צפוף, היו שם בני משפחה, היו שמועות על השמדה, היו האקציות הכמעט יומיומיות. היו ניסיונות שצריך לעשות משהו, זה היה ברור לחלוטין. כנראה גם הכסף כבר מתחיל, לפחות הכסף המזומן הנזיל, מתחיל לאזול. מתחיל מאמץ לחשוב על דרך להציל את המשפחה. אנקה בכלל מקיימת כל הזמן קשרים עם חבריה הפולנים, אני חושב שהיא, שוב זה יותר שחזור מאשר ידע, על חלק מהדברים ידעתי. היא יוצאת הרבה מהגטו, קודם כל היא אחראית על אמא ועל שלושה בני אחים, אחרת אני חושב שהיא הייתה מסתדרת כאישה שאין הוכחה ליהדותה, היא הייתה מסתדרת בחוץ, חברים היו עוזרים לה, היא יוצאת ונכנסת. יש לה בחוץ איש קשר יהודי, גיס שלה, אחי בעלה בשם דוקטור רופא אברהם גלר, נחזור עוד אליו, נגיע אליו, שהוא מפשמישל. הוא הגיע לוורשה, והפולנים בוורשה הגויים הם היו מסוגלים להריח יהודי בערך ממרחק של מאה מאתיים מטר, כלומר, לזהות. לא היו להם שום נקיפות מצפון או לנסות לסחוט כסף, ואם סחיטות לא הלכו אז פשוט למסור את היהודי לגרמנים, כי הגרמנים היו משלמים להם. זה הרי אחד המאפיינים של העם הפולני. אבל חוש הריח או החושים האלה שלהם תאמו רק ליהודים ורשאיים. יהודי מגליציה שגידל שפם, אותו הם לא יכלו להריח. לכן הוא ארגן לעצמו ניירות על שם סטניבסלב קובלסקי או קובלצ'יק או משהו כזה, והוא חי כפולני. הוא היה איש הקשר, היא לא רצתה לשהות מחוץ לגטו יותר מאשר יום, לפעמים אולי ללון בחוץ, אבל היא תמיד חזרה, והוא שימש לה כשליח בחוץ.

מה שקרה בעצם, בוא נגיד שבמשהו כמו ספטמבר או אוקטובר 42' התחילו האקציות היומיומיות או היומיות. השם אומשלאג פלאץ זכור לי מאז לא מקריאה לאחר-מכן. התהליך היה פחות או יותר כזה שהייתה מכסה יומית. המשטרה היהודית בעצם הייתה אמונה על כך ללכת, לאסוף אנשים מכל הבא ליד, וברגע שהמכסה היומית התמלאה אפשר היה לחזור לחיות פחות או יותר בשקט. אגב, התקופה ההיא, כשאמרתי קודם שאחות של הסבתא כבר לא הייתה, הגטו היה כבר מחולק לשניים, הגטו הקטן והגטו הגדול, אז כבר הגטו הקטן כבר בעצם לא היה, הוא חוסל אי שם ב… . שוב אני בכוונה לא למדתי את התאריכים האלה מספרים, הרי יש מספיק תיעוד, כל אחד יודע, ויש לי בבית מספיק ספרים על גטו ורשה שאני יכול לדעת את כל התאריכים. אני פשוט אומר את זה לפי מה שאני זוכר ויודע.

אז הרוטינה הייתה שבבוקר אחרי שהיינו קמים היינו הולכים להתחבא בדרך כלל בעליות הגג. היינו מתחבאים שם, יושבים שם עד שהם היו אוספים את המכסה היומית ואז יוצאים. זה נעשה יותר ויותר קשה, קודם כל כי אנחנו לא היינו החכמים היחידים, כולם היו מתחבאים, וגם הם לא היו הכי מטומטמים בעולם, אז גם הם ידעו שצריך לחפש בעליות הגג וזה נהיה יותר ויותר קשה. התחילה גם בעיה שהאחים שלי הקטנים, זה היה אוקטובר היה קר, כולם היו מצוננים, ומפעם לפעם הם היו עולים שם לעליית הגג. אני חושב שגם השוטרים האלה לא כל-כך התאמצו, הרי סך-הכל הם היו יהודים, אז הם מילאו את ההוראות. הם היו שולחים אחד לעליית הגג, הוא היה עולה, מסתכל, מסתובב, והוא לא היה מתאמץ למצוא. הוא היה צועק: אין פה אף אחד וממשיך הלאה. אבל האחים שלי היו מתחילים להשתעל. לי אפשר היה כבר לומר: אל תשתעל אז הייתי מחזיק מעמד, אבל הקטנים לא יכלו, והיה צריך להוציא אותם.

דבר ראשון מצאו לשניהם מקום בנפרד, והם יצאו אי שם בדצמבר 42' או אולי ינואר 43'. בלילה העבירו אותם דרך החומה, מישהו אסף אותם בצד השני, והם נמסרו למשפחות פולניות שהיו מוכנות להחביא שני ילדים קטנים. לדוד הקטן היו תנאים מצוינים, לקחה אותו איזו אישה זקנה, כלומר, מבוגרת, שכולם ידעו שיש לה נכד. היא נסעה לכפר הולדתה או לאיזשהו כפר, והיא לקחה את אחי כאילו הוא הנכד שלה. אמרו שקרה שם משהו להורים, ההורים קשה להם, כי הרי גם לפולנים לא היו חיים אידיאלים בוורשה תחת הכיבוש הגרמני, ולכן היא נסעה לאיזשהו כפר מרוחק, ושם הילד פרח. לאחי האחר שלום ז"ל פחות התמזל המזל, ואנחנו עוד נחזור לזה.

באותה תקופה בכלל לא היו כל-כך חיים מסודרים. אני זוכר שאני עצמי כבר, כיוון שאנקה הסתובבה והייתה חלק גדול מהזמן בכלל מחוץ לגטו, היא ניסתה לחפש פתרונות, סידורים וכן הלאה. סבתא, כאמור, בכלל איבדה את הצפון, היא בקושי ידעה לטפל בעצמה. דורקה הדודה השניה היא נישאה, מצאה גבר בגילה, ואני חושב שהם היו עסוקים בעיקר בעצמם. היא לא רצתה, היא ידעה טוב על מה שנעשה, היא הייתה אישה מאוד מאוד אינטליגנטית, והיא החליטה שהיא רוצה למצות את מה שיש לה, מה שנשאר לה מהחיים, ולא לטפל בילדים של אחיה. אגב, יש מכתב שוב בין המכתבים האלה, שאני חוזר אליהם, כי זה תיעוד נפלא. יש מכתב שהיא כותבת לאביה לסבא שלי על אירוסיה, והיא מבקשת ממנו סליחה שהיא עושה את זה בלי רשותו, ומבלי שהוא יכיר קודם את החתן, אבל אלה הזמנים הקשים וכן הלאה. זה מכתב באמת מאלף.

בכל אופן אנחנו ב42-', אני הייתי אז בערך בן תשע והייתי מאוד עצמאי. הייתי מסתובב, הייתי הולך להביא לחם. הייתה איזושהי נקודת חלוקה של לחם, הייתי הולך להביא את הלחם, מכאן הסיפור הזה שהבאתי פעם, והסבתא התחילה עם האס שלה. היה שם איזה חשמלאי, ואני מיניתי את עצמי לעוזר שלו. כלומר, הוא היה מתקן חשמל ומסדר. הצפיפות הלכה וגדלה, כל מיני משפחות הגיעו, אז היה צריך לתקן פה, להתקין מנורה שם, ולסדר תנור בעוד איזשהו מקום, אז אני הייתי נושא כליו. זה עוד זיכרון שיש לי מהתקופה ההיא.

המגמה של אנקה הייתה לנסות להציל את כל המשפחה. אולי עוד משהו, שוב זה משהו שנודע לי, ואינני יודע אם בכל יש תיעוד של דברים כאלה. סבי, אבי ובעצם ארבעה מהגברים של המשפחה הגיעו בסוף 40' תחילת 41' לארץ. סבי עם הקשרים ועם המעמד שלו הצליח דרך אגודת ישראל וכן הלאה להשיג סרטיפיקטים, לא רק לעצמו ולשלושה מבניו אלא גם אפילו לנו שנשארו בגטו קצת יותר מאוחר. ב42-', האחרון נדמה לי שזה יוני 42', אנקה בעלת התושייה הצליחה להתכתב עם אביה בתל-אביב מהגטו. יש לה את המכתבים האלה עם חותמות דואר ועם תאריכים. היא הייתה מעבירה את המכתבים למכרים פולנים שכתבו לתורכיה לפולנים אחרים שישבו באיסטנבול, קשרי דואר בין ורשה לתורכיה היו קיימים. המכתבים המעטפות נושאות את המדבקה של הצנזורה הגרמנית, נפתחו על-ידי הצנזורה הגרמנית, לכן היא כותבת קצת בקודים בלי שמות. היא לא כותבת לאבא אלא היא כותבת לאדון ווצלב שזה כמובן אדון וולף וכמובן. זה היה כאילו שהפולנים כותבים, והמכתבים הועברו לתורכיה מתל-אביב. אינני יודע, זאת אומרת, לא קראתי, עד שראיתי את זה כמעט לא האמנתי שבכלל ידוע על קשרי דואר בין גטו ורשה וישראל כל-כך מאוחר. זה שייך פחות או יותר לאותה תקופה, ניסו שם כל מיני פטנטים, הם כותבים בקודים וכן הלאה, והיו כל מיני רעיונות איכשהו לקנות אזרחות בריטית כזאת או אחרת. יש הרי מקרים של אזרחים בריטיים או אמריקאים שתחת חסות הצלב האדום או אמנת ג'נבה הצליחו לצאת מהגטו עוד ב41-'42-'. אלה היו רעיונות ואפילו שלא כל-כך צלחו לו כנראה. סבא היה כל יכול במגבלות.

אגב, אני אז ידעתי שאבא בארץ, ואפילו הכתובת הראשונה שלהם בתל-אביב הייתה יואש 7. זה הגיע לוורשה, הסבתא שיננה לי את זה, רק יואש לא אמר לה כלום. זה היה אומנם מלך בישראל, אבל ידיעותיה והשכלתה לא הגיעו עד כדי כך, כי הרי לא קראו את ספר מלכים, ואצלה זה יצא יהושע. אני זכרתי כל הזמן שאבא שלי גר בתל-אביב ברחוב יהושע 7. אחרי המלחמה כשנרשמתי בקהילה היהודית כניצול שואה אז באמת מסרתי כתובת רחוב יהושע 7. זה הגיע קודם כל או בתכתובת הזאת, והגיע גם איזשהו מכתב כזה, הרי היו גלויות צלב אדום כאלה, גם זה הגיע.

הרעיון היה בעצם להציל את המשפחה, אנקה התחילה לחפש קשרים, לחפש בין כל מכריה הפולנים מישהו שיהיה מוכן תמורת כסף או בכל צורה שהיא לנסות לקחת תחת חסותו את כל המשפחה הקרובה.

צד שני:

אמרתי שאנקה התחילה באותה תקופה, בשלהי 42' תחילת 43', לנסות למצוא דרך להציל את המשפחה, קרי, את עצמה, את סבתא, את שלושת הילדים ואת אחותה עם בעלה, זו הייתה המשפחה שעליה דובר. היו שם עוד אחרים, יתכן מאוד שאם תהיה אפשרות גם אותם יצרפו. אני גם לא לגמרי בטוח, מספרם של האחרים הלך ופחת, לא כולם גרו איתנו. אני יודע שרב-סבא שלי נפטר מוות טבעי, האחרים אינני יודע. אני יודע שאחת הרב-דודות שלי, אחות של סבא, ילדה בערך באותה תקופה של 41'42-', ואגב התינוקת הזאת נמסרה, היא ניצלה, היא חיה, יתכן שהיא חיה עד היום בפולין. היא אף פעם לא חזרה ליהדות, למרות שאבי וסבי ניסו לאתר אותה אחרי המלחמה. אבל כשאנקה דיברה על המשפחה היא דיברה על המשפחה הקרובה, כאמור, סבתא, היא ואחותה ואנחנו שלושת הילדים.

הרעיון היה למצוא פולני מהמכרים בחוץ שייקח על עצמו תפקיד, ירכוש תפקיד של שומר בית, בכל בניין היה כזה שומר בית. הוא קודם כל שולט על המפתחות של דירות פנויות, הוא שולט על המרתפים, שולט על עליות הגג וכן הלאה, והוא יכול לנסות להחביא משפחה. הוא יוצא, הוא בא, הוא סוחב דברים וכן הלאה, הוא יכול להביא מזון. זה היה הראיון. האיש שהיא מצאה בהתחלה שהיה מוכן לנסות לעשות את זה היה הנהג של סבי, אדם בשם סטניסלב סטאש סוקולסקי. לסבא שלי הגביר היה ביואיק שחור גדול כזה, אחד היחידים בפולין, היו שתיים או שלוש מכוניות כאלה בכל פולין באותה תקופה, אחת מהן הייתה שלו והוא היה הנהג. אנקה איתרה אותו, והיא התחילה לדבר איתו על המבצע הזה של הצלת המשפחה במתכונת הזאת. הוא כמו הרבה אחרים עסק בימים ההם והתפרנס מהברחת מזון מהכפרים לוורשה. האספקה בוורשה הייתה קצת דחוקה, אנשים נהגו לנסוע ברכבות לכפרים, לקנות כמה עשרות ביצים ותרנגולת שחוטה אחת או שתיים, קילו חמאה, להחביא את זה בכליהם, להביא את זה לוורשה ולמכור את זה בשוק האפור או השחור. הגרמנים לא אהבו את זה, מדי פעם בפעם הם היו עולים על הרכבת, מחפשים בכליהם של הנוסעים, מגלים מוצרי מזון, מורידים את האיש שבכליו נמצאו הדברים מהרכבת, ומוציאים אותו להורג במקום למען ישמעו ויראו. במבצע כזה באחד הימים סטאש סוקולסקי מצא את מותו. הוא התגורר באותה תקופה כדייר משנה בדירה של חבר, שניהם באו מאותו הכפר, כשלחבר שלו קראו אלכס רוסלן. זה אותו אלכס שמעתה ואילך בשביל לא להגיד את השם המלא אני אקרא לו אלכס. הוא אפילו סיפר לידידו הטוב לאלכס, והתייעץ איתו על מה שהוא מתכוון לעשות. הוא סיפר לאלכס הרבה על המעביד שלו ועל משפחתו, והוא אמר לו שהוא הולך להציל את המשפחה.

יום אחד אחרי שסטאש סוקולסקי כבר נהרג, נקרא לו בכינוי העברי שלו בומק, אותו דוקטור אברהם גלר, סטניסטב קובלצ'יק וכן הלאה, בשם קיצור נקרא לו בומק זה שהיה איש הקשר שחי כפולני. הוא הגיע לשם, הוא רצה לדבר עם אותו סטאש עם אותו נהג. פתחה לו ילדה כבת שמונה, הוא אמר לה שהוא מחפש את אדון סטאש, היא הייתה קצת נבוכה, כי היא ידעה שהוא מת, אבל היא לא רצתה להגיד את זה, אז היא אמרה לו: רגע, רגע, אני אקרא לאבא. איכשהו הוא רצה להסתלק פשוט, לנתק מגע, כי יהודי שחי בתור פולני לא יסתכן ככה בשיחה עם פולני זר בנסיבות כאלה, אבל איכשהו אלכס יצא מהר מדי ובומק לא הצליח להסתלק. זה שוב חלק מאותו מזל או מאותה השגחה עליונה, או תקרא לזה איך שאתה רוצה, שמביאה אותי הנה. אלכס יצא החוצה, בומק הסתכל עליו, ואלכס אמר לו: אני חושב שאתה בעניין ג'י בפולנית. בומק אמר לעצמו כאשר נפלתי נפלת, והוא אמר לאלכס: כן, אבל זה לא אתה. אלכס אמר לו: זה לא יעזור לך הוא מת, הגרמנים הרגו אותו, אבל אני מוכן לקחת על עצמי את המשימה.

גוי זר. צריך לספר קצת על אלכס. הוא נולד בכפר אחד מחמישה או שישה בנים ובנות. אביו נפטר אני חושב כשהוא היה בערך בן עשר או שתים-עשרה, כשהוא היה נער צעיר. אמו נישאה פעם שניה, הוא טען שאביו החורג השיכור מזניח את המשק של אביו, ובכלל גורם לנזקים וכן הלאה וכן הלאה. יום אחד כשהוא היה כבן שש-עשרה הוא עבד לצדו של אביו החורג וגילה שהוא בעצם פיזית כבר יותר חזק ממנו, למרות שההוא היה גבר מבוגר, הוא בגיל שש-עשרה כבר חזק ממנו. אז בתואנה ראשונה, בהזדמנות הראשונה, בריב הבא הוא לא הבליג, היכה את אביו החורג, זרק אותו מהבית, ואמר לו: אתה שיכור שכמוך לא תחזור הנה. הוא אמר לאמו: את יכולה ללכת עם השיכור שלך, או את יכולה להישאר פה בבית כי זה הבית שלך ואת אמא שלי. הוא התחיל לנהל את משק הבית. כיוון שהוא היה זקוק לאישה אז בגיל שבע-עשרה בערך הוא נשא אישה והיה איכר אי אלו שנים. אחר-כך הוא החליט שמחקלאות אין מספיק פרנסה, הוא מסר את המשק לאחד מאחיו, והוא עצמו פתח חנות טקסטיל בעיר בשם ביאליסטוק (Bialystok) בצפון-מזרח פולין. כמדומני זאת הייתה חנות הטקסטיל הלא-יהודית היחידה בכל המחוז, הוא חי והתפרנס בכבוד. ככה בינתיים נולדו לו שלושה ילדים, אחד מת והיו לו שני ילדים. בן אחד יליד 31' ובת ילידת 34'. כשפרצה המלחמה האזור שהוא היה בו היה בהתחלה תחת הכיבוש הרוסי, והוא לא כל-כך הסתדר עם הרוסים. הרוסים משום מה תפסו את אחיו והרגו אותו בגלל איזושהי סיבה. אגב, כל חייו הוא היה בעצם חבר או תומך של המפלגה הלאומנית הפולנית האנטישמית. הוא היה בעצם אנטישמי עד היום אני חושב במובנים מסוימים.

הוא עזב את ביאליסטוק וברח עם המשפחה לאזור הכיבוש הגרמני. הוא לקח איתי, אפילו אימץ בן של אותו אח שהרוסים הרגו. העם הפולני עם הכל הוא גם חטף מכולם, היו לו אפילו אולי סיבות מסוימות לאנטישמיות שלו, אבל זה לא שייך לכאן. אלכס הגיע לוורשה, שם הוא ניסה, היו לו הרבה קשרים עם סיטונאי טקסטיל יהודים וכדומה, הוא קנה הרבה מאוד בדים מתוך כוונה להתפרנס מזה, למכור את זה אחר-כך בקמעונות. באיזשהו יום כיוון שהיה לו איזשהו מחסן עם בדים ידידיו הפולנים הלשינו עליו, ואיכשהו המשטרה הפולנית החרימה לו את הכל, שוק שחור וכן הלאה.

אז הוא קיבל על עצמו את המשימה, הוא החליט שהוא צריך לעשות משהו. גם הוא התעסק עם הברחת המזון, ואחרי שהרגו את החבר שלו הוא החליט שגם זאת פרנסה מאוד מסוכנת, אז הוא יעבור מפרנסה מסוכנת אחת לפרנסה מסוכנת אחרת, הוא יתפרנס מהצלת יהודים. עד היום איש לא יודע, לא אני ולא הוא עצמו, למה בעצם הוא עשה את מה שהוא עשה. הוא הציע את עצמו, ואני זוכר את הלבטים. אנקה חזרה לגטו, והיא התחילה לשאול, האם אפשר בכלל להאמין בגוי כזה? מיהו? מהו? הוא זר לגמרי. הוא אדם חסר השכלה, הוא למד שלוש שנים של בית-ספר כפרי פולני, זאת הייתה כל השכלתו. זה שהיו לו חושים, תושייה ויכולות בלתי רגילות, כושר מסחרי וכן הלאה והוא שרדן בלתי רגיל. הוא גם הצליח יפה מאוד בארצות-הברית למרות שעד היום הוא מדבר אנגלית עילגת מאוד. הוא עדיין חי, הוא בן תשעים ואחת בערך, דיברתי איתו לפני שבועיים.

ש: ואתה מגיע אליו, איך?

ת: החליטו שהוא לוקח את כל המשפחה, והוא מארגן את העניין הזה של שומר הבית. אחר-כך התחילו איכשהו בפברואר-מרץ 43' הגרמנים הודיעו או הפיצו שמועה שעכשיו עד אוקטובר יעזבו את הגטו במנוחה. יפסיקו את הגירושים, יפסיקו את ההסעות לטרבלינקה או למיידנק (Majdanek) או למחנות האחרים ויהיה שקט. סבתא אמרה: לא, לא, עכשיו פסח, פסח ממשמש ובא, אני לא רוצה להיות עם גויים, אני לא רוצה לאכול חמץ. אז אנקה נאתרה לה, והיא אמרה: טוב, אבל בינתיים נוציא את הילד, מתחיל להיות יותר ויותר קשה עם הילד. איך אני יוצא? האחים שלי, כאמור, עברו בלילה מעל החומה. היה קל מאוד לצאת מהגטו, לא הייתה שום בעיה לצאת מהגטו, כל אחד יכול היה לצאת מהגטו, הבעיה הייתה לשרוד מחוץ לגטו. הדרך שבה אני יצאתי הייתה שהיו קבוצות של פועלים יהודים שעבדו בכל מיני בתי-חרושת עבור הגרמנים תושבי הגטו, כי בתי-החרושת היו בחוץ, והיו יוצאות קבוצות כאלה דרך השערים. שם שמרו המשטרה היהודית, המשטרה הפולנית, קצת גרמנים, אף אחד לא הסתכל מי הולך, וקל מאוד היה לצאת מתוך השורה הזאת של הפועלים שיצאו, לסטות הצידה, להיכנס לאיזשהו בית וזה מה שקרה.

אנקה יצאה איתי, אחרי חמישים מאה מטר מעבר לשער של הגטו היא סטתה הצידה, נכנסה לתוך איזשהו בית שכמובן היה מוכן מראש, ונכנסנו שם לאיזה חדרון. שם היה בן-אדם שהיה לבוש מעיל עליון כזה אפור, הוא קרא לי, ניגשתי אליו, הוא חיבק אותי, הוא דיבר אחר-כך עוד כמה דקות עם אנקה, היא נישקה אותי, והוא לקח אותי הביתה. אגב, איכשהו את הקרבה של זה לשער הגטו הבנתי רק כשהייתי שם והסתכלתי קצת על המפות של העיר, הסתובבתי שם, וראיתי כמה המקום הזה היה קרוב לגטו. זכרתי את הרחוב, זכרתי את שם הרחוב שבו הוא פגש אותי לראשונה.

הוא הביא אותי הביתה לאיזו משפחה, והסדרים שנקבעו שם היו כאלה: אני אחד הילדים בבית, היו שם שלושה ילדים ואני הייתי הרביעי. הדירה הייתה קטנה של שני חדרים, וכל עוד רק המשפחה נמצאת במקום אני אחד הילדים כמו כולם. אני רק לא יוצא מהבית, ואם מישהו נכנס אני נעלם, מתחבא, אלה היו כללי המשחק. איפה אני מתחבא? בהתחלה אמרו: תיכנס לארון. אחר-כך התברר שזה לא טוב, כי בארון יש בגדים, באות שכנות וחברות, הן רוצות לראות את השמלה הורודה ההיא, ואי אפשר לשמור על הארון סגור. זה גם לא כל-כך הלך טוב מפני שבשבילי זה עוד היה איזשהו משחק מחבואים של ילדים. אגב, כדי שיהיה איזשהו נייר בשבילי הוא שלח את בן אחיו חזרה לאמו בביאליסטוק שכבר הייתה כמובן אז תחת כיבוש גרמני, כי הרי הגרמנים הרי פלשו לרוסיה ביוני 41'. הוא שלח את בן אחיו חזרה, ואת הניירות שלו השאיר אצלי. כיוון שלילד ההוא קוראים גנייק או גניוש אז גם אני נהייתי גנייק, ועד היום כשאני מדבר עם אלכס אני גנייק, הוא קורא לי גנייק, ואנחנו מדברים פולנית רוב הזמן. כי ככה התרגלנו, למרות שאחרי המלחמה הוא אימץ שוב את אותו גנייק, והוא לקח אותו איתו לארצות-הברית, אז יש לו שני בנים מאומצים בשם גנייק.

כל משחקי המחבואים האלה בהתחלה היו מאוד מאוד לא מוצלחים, ואיכשהו אלכס הגיע למסקנה שככה אי אפשר, והוא סידר לי מחבוא בארון המטבח. הוא הוציא מחיצות פנימיות מתחת לכיור, אז יכולתי לזחול פנימה, ולהסוות את עצמי מאחורי סירים. זה מה שהייתי עושה, ברגע שדפקו בדלת אני עשיתי את זה.

כמה מילים אולי עוד גם על היחסים שלי עם שני הילדים. יורק הבן היה כבר כבן שתים-עשרה, אני הייתי בערך בן תשע וחצי, וקודם כל הוא היה המאצ'ו הפולני, הוא רצה להראות לי מי הבוס, הוא יראה ליהודון הקטן הזה מיהו. פעם הוא חטף סטירה מאביו כשהוא קרא לי יהודון, הוא אמר לו: לא יהיו דברים כאלה בבית. בהתחלה היו כל משחקי המאצ'ו האלה וכדומה, ואחר-כך בהמשך נהיינו חברים מאוד מאוד טובים. אני מקדים קצת את המאוחר, כי זה היה רק שנה אחרי זה או כמעט שנה אחרי זה. אבל כיוון שאני עזרתי לו בלימודים, וכיוון שהוא גם לפעמים היה חוזר הביתה קצת מאוחר מדי, ואבא שלו איכר אז הוא הולך עד היום לישון עם התרנגולות, לכן אני הייתי מחפה עליו, אבא שלו היה שואל אותי מתי הוא חזר הביתה? אז אני הייתי אומר שעה נורמלית, למרות שהוא היה מבלה קצת בחוץ. הוא גם ניסה לטעום וודקה הנער, הוא היה נער טוב אבל… . כמובן שאני לא הלשנתי, אז נוצרה איזושהי מין אחווה בינינו, גם החיפוי הזה, ולי הוא נתן את הקשר החוצה, הוא היה מספר לי מה עושים בעצם בנים בחוץ. אני עזרתי לו בלימודים, הייתי פותר לו את הבעיות בחשבון. עם הילדה זה היה כמו אח ואחות.

ש: איך הסתדרת שם עם האוכל? איך היה האוכל?

ת: אכלתי מה שהם אכלו. כיוון שלא היה אוכל, כיוון שגם כסף לא היה להם. אגב, הוא לא לקח אגורה אחת, נגיע לזה עוד מעט. לחם היה תמיד, לפעמים מה שהייתה יכולה להיות ארוחה זה היה יכול להיות לחם ובצל, היינו אוכלים בצל כמו שאוכלים תפוח. לא היינו חותכים, פורסים וכן הלאה, אלא פשוט היינו נוגסים בבצל. בצל היה די בשפע, תפוחי-אדמה היו די בשפע, תה היה שם. היה שם חיקוי של קפה שהיה עשוי מחיטה מושחמת בתנור, ועל זה היו שופכים מים חמים. כיוון שגם זה היה נדיר אז בעצם היו לוקחים את זה, משתמשים בזה כתמצית, מוסיפים לזה מים חמים וזה היה תה. המתקה הייתה עם סכרין. הייתה ריבה עשויה מגזר או מסלק. חומץ היה אז היינו אוכלים בצל עם חומץ. אבל לפעמים היה שמן אז בצל עם שמן זה היה בכלל מעדן. לעיתים בחגים וכדומה היה אוכל מהשוק השחור, זה לפחות היה בתקופה הזאת. יותר מאוחר אלכס עשה כסף אז היה אוכל בשפע רב מהשוק השחור.

ש: יצא לך להיות במקום המסתור שלך בארון המטבח זמן ממושך?

ת: כן, נגיע זה תכף. כשבועות בודדים אחרי שהגעתי לשם פרץ המרד בגטו, ואלכס ניסה, ממש היה הולך בבוקר…

ש: תשעה-עשר באפריל 43'.

ת: כן, כן, ואני הגעתי בתשעה-עשר למרץ, אז בוא נגיד ארבעה שבועות חודש. במשך ימי המרד הוא היה יוצא בבוקר, סובב את חומות הגטו, כי אולי אנקה בעלת התושייה תצליח איכשהו לצאת החוצה, והיא תתחבא באיזשהו מקום. היו להם כנראה מקומות מפגש כאלה, הוא הלך ממקום מפגש אחד לשני לחפש אותה, הוא קיווה שאיכשהו היא תצליח לצאת. היא לא הצליחה לצאת, אלכס לא ידע לאתר את בומק, מפני שפשוט בומק לא רצה שידעו איפה הוא נמצא ואיפה הוא גר. הוא ניסה למצוא אותה, אבל הוא לא הצליח. דרך אגב, הוא לא לקח כסף. אנקה הציע לו, לא היו לנו כבר הרבה מזומנים. היה לה מספיק בשביל לתת לו לקנות את המקום הזה של שומר בית, אבל הכסף הזה איכשהו לא הועבר עדיין, כי זה עדיין לא היה אקטואלי. היא רצתה למכור את אחד הבתים. היו יהודים בגטו אז ב43-' שהיו מוכנים לקנות נדל"ן כדי שיהיה. היה בניין אחד גדול של סבא, לאנקה היה קונה, הסכום היה נדמה לי מיליון זלוטי פולניים, לפני המלחמה זה היה בערך כמאתיים אלף דולר משהו כזה או יותר. בזמן המלחמה כשהערך בדולרים ירד בכעשירית אלכס אמר לה: חבל על הכסף. חוץ מזה זה יותר מדי כסף, יהיה לי כל-כך הרבה כסף אני אתחיל לעשות שטויות. אם אני לא אחזיק מעמד אז מה יעזור לי הכסף, אם כן נשרוד אז אני סומך על המשפחה שתפצה אותי. גם זה לא קרה, אבל לא חשוב, כי מכל הרכוש הזה לא יצא ממנו כלום, זה עדיין שם. בכל זאת זאת הייתה תקופה שבאמת לא היה כלום בבית.

זמן קצר לאחר-מכן, שוב ממש תוך שבוע היה פסחא, לכבוד הפסחא לכבוד החג הם הכינו ארוחה חגיגית. אגב, שותפי סוד לכך שאני נמצא שם חוץ מהמשפחה הקרובה של אלכס הייתה רק אחותו של אלכס והחבר שלה. החבר שלה היה בחור נהדר אבל שיכור כרוני, אבל כמה שהוא היה שותה הוא ידע לנצור את לשונו גם כשהוא היה שיכור. אלכס האמין בו, הוא לא האמין באף אחד אחר, לא קרובי משפחה, לא חברים, לא ידידים, אף אחד לא ידע, זה מזלי. ערב לפני הפסחא לפנות ערב דופקים בדלת – המשטרה הפולנית. הם רוצים לעשות חיפוש בבית, פה מחזיקים יהודים. איך בכלל, מי הביא אותם? מה הביא אותם? פעם בא לשם איזה ילד של שכנים בן חמש בערך, שיחק במטבח, ואני ישבתי בתוך המחבוא שלי. הוא שיחק עם מרי עם הבת במרחק של אולי מטר ממני, ואני רציתי לראות אותו, כי הייתי הרי כמובן סקרן והיה לי משעמם, זה כבר היה שעתיים שלוש, ואולי הייתי צריך גם לשירותים. אני ידעתי שאסור לי לצאת, אבל שכנעתי את עצמי שאני שמעתי שאומרים לי: אתה יכול לצאת. אז הוצאתי את הראש, והילד הזה אמר: מה זה, מה יש לכם פה ילד מתחבא? אמרו לו: מה אתה מדבר, זה סיר, איזה ילד? הוא אמר: לא, יש שם ילד. אמרו לו: לא, אין שם ילד, יש סיר. לקחו אותו, העבירו אותו לחדר אחר, ניסו להסיח את דעתו, אבל זה לא עזר הרבה. הוא סיפר בבית, ואחרי יומיים שלושה המשטרה מופיעה. כמובן זאת הייתה משטרה פולנית, כי אם יביאו את הגרמנים, הגרמנים פשוט יקחו את המשפחה, יוציאו להורג, והפולנים לא ירוויחו כלום. השוטרים הפולנים באו, ואיכשהו הצליחו לשכנע אותם להסתלק.

למחרת כבר הכל מוכן לארוחת החג, הם מופיעים שוב. הם אמרו: כולם להתלבש, יש פה יהודים, אנחנו צריכים לסגור את הבית, לעשות חיפוש. הגיס השיכור היה שם, כי הם הוזמנו גם-כן לשם לארוחה, הוא זיהה את אחד השוטרים, הם פעם שתו ביחד באיזה בר. הגיס קפץ על השוטר הזה, התנפל על צווארו, התחיל לנשק אותו לחבק אותו, ואמר לו: אתה בן זונה, חתיכת חמור, זין שכמוך, איך אתה מעיז לגיסי? מה אתה מבלבל את המוח, גיסי מחזיק יהודים? אתה לא מכיר אותי, אנחנו שתינו ביחד, ויצאנו אחר-כך לדפוק את ההיא. בואו בואו תפסיקו, נפתח בקבוק, נשתה, נאכל, יש אוכל טוב, זה חג היום, מה אתם צריכים את השטויות האלה שלכם, והוא סחב אותם לחדר. הם הגיעו לשם אולי בשעה שש שבע לפנות ערב לפני העוצר, כי חלק מהתקופה היה שם עוצר והם הגיעו. הוא סחב אותם לחדר, הם ישבו, התחילו לשתות ולאכול. אחרי איזשהו זמן הם התיישבו, פתחו את הז'קטים, פתחו את החגורות, שמו את האקדחים על השולחן. ואני הייתי כל הזמן שם בפנים בערך עד שלוש ארבע לפנות בוקר. אלכס אמר כמה פעמים, האקדח היה מונח לידו, הוא אמר שבא לו חזק מאוד לתפוס את האקדח, לתקוע לשני השוטרים האלה כדור בראש, לקחת את המשפחה ולרוץ, אבל איכשהו הוא התאפק, ובשלוש ארבע לפנות בוקר הם הסתלקו.

היה ברור לגמרי שאי אפשר היה להישאר שם, זה לא ילך בשום פנים ואופן, הסיפור יחזור על עצמו אם לא עם השוטרים האלה אז עם שוטרים אחרים וכן הלאה. אלכס הולך למחרת לחפש דירה. הוא מוצא דירה בכלל בפרבר בפראגה שם באיזה חור, שעד היום אני לא מצליח למצוא את הרחוב, הרחוב לא קיים, ברשימת הרחובות של ורשה הרחוב לא קיים, כי כשהייתי בוורשה רציתי לראות את המקום. אחרי יום יומיים עוברים דירה, אבל איך מוציאים ילד שלא קיים מהדירה. אסור שמישהו יראה, כי הרי כבר הוכח שאין, כי המשטרה הייתה וחיפשה ואין יהודים ואין ילד ואין כלום. הוא לקח איזושהי מין ספה כזאת שהיה בה בפנים ארגז מצעים, קדח חורים מלמטה כדי שאני לא איחנק, והכניס אותי פנימה. אחר-כך הוא פחד גם שהסבלים יפילו אותי עם הספה וכו', אז הוא אמר לילדים שלו: תלכו ותצעקו כל הזמן על הסבלים: זהירות זכוכית! זהירות זכוכית! זהירות זכוכית!

ככה עברתי לדירה החדשה. שם כמעט לא היו שכנים, זה היה רחוק, אף אחד לא בא. שם היו בכלל חיים קצת אחרים. אבל צריך גם להתפרנס, צריך גם לאכול. הוא מצא איזשהו חבר שהיה לו פטנט לעשות סוכריות, ואלה היו סוכריות טובות, קרמל כזה. חלב, סוכר, מבשלים את זה הרבה מאוד זמן, מוסיפים שם איזה שהם רכיבים סודיים שהחבר היה בא להוסיף אותם. אלכס כמובן גילה את הפטנט, ועשה את זה אחר-כך לבד. נותנים לזה להתקרר, מגלגלים את זה לרצועות כאלה גדולות, חותכים את זה, ועוטפים כל סוכריה בנייר. זה היה שם בית-חרושת, אנחנו הילדים היינו יושבים, עוטפים את הסוכריות. בקשר למחבואים, מכיוון שהיו שם קצת יותר חדרים, וכמעט לא הגיעו זרים אפשר היה איכשהו לחיות.

עובר קיץ 43' יוני, בוורשה יש מגיפה של שנית – סקרלטינה, כל ילדי ורשה מקבלים את המחלה, זה מדבק, וילד אחרי ילד חולה. יורק הבן אלכס מקבל את זה ראשון, הוא הולך לבית-חולים, כי זו הייתה ההוראה. הוא לוקח מבית-החולים חצי מהתרופות שלו, וחצי הוא שולח הביתה. הוא גם מספק איזה טיפול הוא מקבל ומה עושים לו כדי שאפשר יהיה לטפל בי. אני חטפתי את זה מאוד מאוד קשה. בסוף כיוון שבומק הגיע אז, הוא היה רופא, והוא זיהה שמה שיש לי זה בעצם שילוב של סקרלטינה ודיפטריה גם יחד. בקושי נשמתי, היה לי חום של ארבעים ואחד מעלות. מרי קיבלה את זה גם אבל בצורה קצת יותר קלה. היא שכבה בחדר קדמי, אני שכבתי בחדר אחורי, אני לא אכלתי כלום כמה ימים. אלכס יצא, והוא החליט שבמקום הלחם השחור שכולנו היינו אוכלים, הוא הלך וקנה לחמנייה לבנה טרייה וקצת חמאה. הוא עובר דרך החדר של בתו, היא רואה לחמנייה על הצלחת, והיא אמרה: אבא לחמנייה, לא ראיתי כבר לחמנייה שנים, מאז שהגענו לוורשה עוד לא ראיתי לחמנייה. הוא אמר לה: את לא כל-כך חולה, את יכולה לאכול גם לחם, הוא כבר לא אכל שלושה ימים, אני מוכרח לנסות להכניס לו קצת אוכל, אולי הוא יאכל לחמנייה טרייה. הוא נכנס, ניסה להאכיל אותי את הלחמנייה הזאת.

אחרי זה באותה תקופה פחות או יותר בומק הגיע, והוא אמר לאלכס שהוא צריך להביא לו עוד ילד, מפני ששלום היה באיזשהו מקום ששם התנאים היו מאוד מאוד קשים, ובכלל לא רצו להחזיק אותו בבית, שמו אותו בחוץ באיזשהו צריף יחד עם עז. הילד היה מלוכלך, מוזנח ומורעב, והיו מוכרחים לעשות לו משהו. אז אלכס אמר לו: טוב, תביא, יש אחד יהיה עוד אחד. מלה קצת נבהלה, כי בכל זאת כל הזמן היו מגלים משפחות יהודיות מתחבאות, ילדים יהודים, או יהודים כאלה ואחרים, והיה פק"ל שמגלים יהודים, כל דיירי הבית לקיר. היא פחדה, והיא אמרה כמה פעמים: ילדים בואו נלך, נשאיר אותו עם היהודים, ושהמשטרה תיקח אותו. היא לא התכוונה, שנים אחרי זה, היא ידעה שאני שמעתי את הדברים האלה, ושנים אחרי זה היה נדמה לה תמיד שאולי אני כועס על זה שהיא אמרה את זה פעם. הוא היה קר רוח, והיא הייתה יוצאת והייתה אומרת: די אני הולכת, אני לא יכולה להחזיק מעמד יותר. פשוט לא היה לה את הכוח הנפשי, היא הייתה אישה נפלאה, אבל לא היו לה את הכוחות הנפשיים. היא הייתה יוצאת, הוא השיג לעצמו איזו משקפת, והוא היה עומד בחלון ומסתכל לאן היא הולכת. היא הייתה הולכת לשדות, יושבת כמה שעות, בוכה, בוכה, בוכה, חוזרת הביתה והכל היה נורמלי עד להתקפה הבאה.

בכל אופן באחד הימים הגיע שלום. זה היה סמוך מאוד ליומולדת שלו תחילת יולי 43'. הוא היה באמת, אז אני לא ידעתי את זה, אבל אם רואים תמונות של ילדים שיצאו מהמחנות ומהגטאות, בערך ככה הוא היה נראה. ליטפתי לו את הראש ומתחת לשיער, בתוך השיער הייתה שיכבה של בערך שלושה מילימטר של טינופת, פשוט אי אפשר היה להוריד לו עם ציפורן. הוא היה מבוהל וביישן, אבל לאט לאט הוא התחיל להתאושש תחת הטיפול הטוב. אבל הוא גם-כן חטף את הסקרלטינה הזאת, וכיוון שהוא היה כנראה ירוד מאוד מבחינה גופנית, והרי לסקרלטינה יש המון סיבוכים, הוא קיבל איזשהו סיבוך של מחלת כליות. בוקר אחד הוא אמר שהוא מרגיש לא טוב, הוא רוצה לנסות ללכת לשירותים, אולי הוא יתרוקן אז הוא ירגיש יותר טוב. הוא קם, ניגש לשירותים, עשה אוי ונפטר.

שוב מה עושים עם ילד שאיננו קיים? אלכס לקח אותו, לקח סל נצרים כזה, מין מזוודת נצרים כזאת שזה היה אז מאוד פופולרי בפולין. הכניס אותו לתוך הסל הזה, ירד למרתף, חפר בור גדול וזהו. אחרי המלחמה, אחרי שאני סיפרתי את הסיפור, אבי פנה לגורמים סוכנותיים כאלה או אחרים, והוא הובא לקבר ישראל אי שם, אנחנו לא יודעים איפה הקבר שלו. רק אבי פנה, ניסה וכתב. אחותו של אלכס סיפרה שהגיעו אליהם, וביקשו ממנה שהיא תראה איפה הבית, שתזהה את הבית, כנראה שחפרו והוציאו את עצמותיו.

זמן קצר לאחר-מכן אני קיבלתי גם סיבוך של דלקת האוזן התיכונה. אני כבר התאוששתי מהסקרלטינה והדיפטריה והתחלתי כבר להחלים, פתאום שוב חום של ארבעים וכמה מעלות, כאבים עזים באוזן. באותו זמן בומק לא היה, הוא נסע לאיזשהו מקום, אז גם אין רופא, כי הוא מפחד כמובן להביא רופא. יום אחד בומק מגיע, הוא מאבחן את המחלה, הוא אומר שזאת דלקת האוזן התיכונה שזה סיבוך מקובל ורגיל, והילד זקוק להתערבות של מומחה בהקדם, שזאת שאלה של חיים ומוות. אלכס יוצא, הוא מוצא איזה רופא אף אוזן וגרון, אני חושב שהוא מוצא אותו דרך ספר טלפונים. הוא מזמין אותו, הרופא בודק אותי, והוא אומר: למה קראתם לי כל-כך מאוחר? נדרש ניתוח תוך עשרים וארבע שעות, ארבעים ושמונה שעות אני כבר מסופק אם הילד יישאר בחיים. אני לא שמעתי את השיחה הזאת, אבל שמעתי תיאור שלה כמה ימים אחרי זה. הייתי בסביבות גיל עשר כמעט בן עשר, הייתי די מפותח ויודע מה הולך. גם הייתי נוכח במותו של אחי ימים ספורים קודם לכן. אלכס לוקח את הרופא הזה ואומר לו: טוב דוקטור, אין לי ברירה אלא להגיד לך את האמת, זה לא ילד שלי, זה ילד יהודי שאני מחזיק, אז מה אתה ואני עושים עכשיו? הרופא אמר: אותי לא מעניין, אני רופא, יש את השבועה ההיפוהרטית וכן הלאה, לי יש ילד שאני צריך להציל את חייו אז אני עושה את זה. אבל זה לא פשוט, זה בית-חולים, זה אחיות, זה צוות, הסיפור יעלה כסף.

עסק הסוכריות כבר על סף פשיטת רגל באותו זמן, אין. מה עושה אלכס? הוא יוצא החוצה, הולך לתחנת אוטובוס, ואיכשהו הוא פוגש שם אנשים בדרך ששואלים אותו אם הוא יודע אולי על איזושהי דירה באזור? הוא אומר: כן, יש לי דירה. הוא מוכר את הדירה על כל תכולתה, הולך, חוזר למרכז העיר כבר, ושוכר שם דירת חדר, ממש בלי מטבח ובלי כלום, זה הכל אותו חדר. החדר הזה הוא סלון, חדר שינה, מטבח ויש שם שירותים באיזשהו מקום. הוא מארגן את זה כך, הוא מסכם עם הרופא שהוא ייקח אותי לבית-חולים עם ראש חבוש לגמרי, יביא אותי לניתוח, מחדר ההתאוששות יוציאו אותי ישר, הפעם כבר אי אפשר יהיה לנסוע בחשמלית, אבל שוב עם תחבושת על כל הראש. זה פתיחת גולגולת, זה דלקת האוזן התיכונה, הנה אתה רואה את הצלקת, זה מאז. אחר-כך הרופא יבוא הביתה. בינתיים המשפחה תעבור, באותו יום יעברו, אני אחזור כבר למקום החדש עם כרכרה, והרופא יבוא הביתה להחליף תחבושות, לטפל וכן הלאה. כך עשו את זה, והכסף של הדירה זה מה ששולם לאותו רופא.

הגענו ככה, עברנו לחדר הזה, ושם מחבוא זה בכלל היה כמעט בלתי אפשרי, אי אפשר היה להתחבא, המקום היחיד שאפשר היה להתחבא בו זה היה לזחול מתחת למיטה. ומה קורה כשמשתעלים? כל המשפחה הייתה מקבלת התקפות שיעול פראיות כשאני הייתי משתעל או מתעטש. צריך גם להתפרנס. באותו זמן בזמן כל המחלות האלה אלכס מוצא ברחוב איזה נער פולני שזמן קצר לפני המלחמה שבר קרסול, איכשהו השבר לא התאחה, הוא יצא מבית-החולים, הוא הלך עם איזו מין רגל נפוחה, צולע עטופה בסמרטוטים, והוא אסף נדבות ברחוב. אז אלכס אימץ אותו, לקח אותו, טיפל בו, איכשהו טיפלו לו ברגל, קנו לו איזה נעליים אורטופדיות, הוא אומנם המשיך לצלוע אבל הוא לפחות היה נקי. לברנש הזה הייתה אחות קצת יותר מבוגרת, היא התפרנסה מכך שהיה לה שם איזה סנדלר שהיה עושה נעלי ילדים, היא הייתה יוצאת לשוק, ומוכרת את הנעליים האלה בשוק. היא אמרה שהיא תמליץ על אלכס שהסנדלר הזה יתן גם לו נעליים בהקפה, וגם הוא ילך החוצה למכור נעליים בשוק. הוא הלך למכור את הנעליים בשוק, הוא היה כנראה בעל חושי מכירה, הוא היה סוחר יותר טוב ממנה, והוא מהר מאוד מכר את הנעליים. הוא פגש שם איזה מכר שהיה לו בית-מלאכה לפרוות סוסים, זאת אומרת, הם היו לוקחים עורות של סוסים, צובעים אותם באיזה צבע שחור או חום כהה, והיו עושים מזה מעילי פרווה. היו לו איזה שלוש או ארבע בחורות שהיו מסתובבות בשוק ומוכרות את פעילי הפרווה האלה. אז הילדים הלכו לבית-ספר, אלכס ואשתו מכרו את מעילי הפרווה, ואני ישבתי בבית בחדר הזה והייתי מכין אוכל. הייתי מקלף תפוחי-אדמה, חותך עגבניות, זה היה אוגוסט אז זה היה החודש של העגבניות, כמו שפעם פה בארץ היה חודש משמש וחודש תותים, לא כמו היום, אז שם היה חודש עגבניות. בצל היה תמיד, אז היינו עושים עגבניות עם בצל ותפוחי-אדמה, זה היה האוכל והם היו בשוק. הרופא בא, הוא החליף לי תחבושות, ואני מכל העסק הזה כמעט לא ידעתי ללכת, אז בין יתר הדברים שהייתי עושה הייתי עושה גם צעדות מקיר לקיר, מקיר לקיר כדי לחזור וללמוד ללכת.

אלכס הסתובב בשוק, ופה אני מתחיל לספר על התושייה וכושר השרידות של אלכס. הוא הסתובב בשוק כדי להכיר קצת מה שהולך, לחוש ולפתח תחושות לרוח של השוק, למה שהולך ומתחולל בשוק. אז הוא מגלה שמפעם לפעם מופיעה סחורה בשוק כמו שמיכות, לבנים, מעילים וכל מיני דברים. הסחורה מופיעה, נמכרת מהר ונעלמת. הוא התחיל להתחקות מה זה? אלה היו עובדי רכבת בוורשה שהיו מרוקנים קרונות שלמים של משלוחים צבאיים של הגרמנים. ורשה הייתה צומת רכבות גדול, הרכבות מהחזית הרוסית ואל החזית הרוסית היו מתעכבות שם, והם היו מרוקנים קרונות שלמים. הוא הגיע אליהם ואמר להם: חבר'ה, מה אתם צריכים להתעסק עם המכירה הסיטונאית, עוד יתפסו אתכם. כמו שאני הגעתי אליכם גם אחרים יגיעו אליכם. בואו, אני קונה הכל, חוץ מנשק אני קונה הכל, אתם עובדים רק איתי. הוא התחיל לקנות, הוא קנה מדים גרמנים, היינו מורידים את הכפתורים וצובעים אותם לשחור. כל פעם כשהיה מגיע טרנספורט כזה, זה היה בא מהחזית אז זה היה מלא כינים, אז אחרי טרנספורט כזה היינו צריכים כולנו לעבור חיטוי של הדברת כינים. כמובן שהוא התחיל לעשות מזה כסף בשפע.

מיד אחרי זה הוא רכש עוד דירה באותו בניין שתי קומות יותר למטה, הם עברו לגור שם, ואני הייתי למעלה, היה לי חדר משלי. אמרו לי: אסור להתקרב לחלון, תעשה צעדות כמה שאתה רוצה, אבל אל תתקרב לחלון. תגיד לילד בן עשר שאסור לו להסתכל החוצה, ממול יש קולנוע, אתה לא תלך לראות מה נעשה שם, לחלום על הסרט? אז לא ניגשתי לחלון חוץ מאשר הצצה קטנה, שניה אחת בכל טיול הלוך וחזור. בלעתי ספרים. הם לא היו אנשי ספר, אבל אני הייתי משתגע שם לבד, אז הם היו צריכים לספק לי ספרים. אני חושב שהם נרשמו לספריה ובדירה הזאת שהם קראו היו שם ספרים. מה קראתי? קודם כל קראתי את התנ"ך עם הברית החדשה, קראתי את זה איזה עשר פעמים מבראשית ברא ועד… , לא הכל הבנתי אבל את הסיפורים ידעתי בעל-פה. מצאו שם בדירה הזאת את הספר ההיסטוריה של היהודים של גרץ בפולנית. ניסיתי לשאול אותו, מצאתי שם מילה ולא היה לי את מי לשאול, מה זה אפולוגטיקה? איך ילד בן עשר יודע מה זה אפולוגטיקה? דברים אחרים כנראה שהצלחתי להבין מתוך הקשר, את זה לא הצלחתי לתפוס, לקח שנים עד שלמדתי מה זה. כמובן קראתי כל אות מודפסת שהוא הצליח לשים עליו את היד. כמובן עיתונים, עלוני מחתרת, פרשנות של מצב המלחמה.

אגב, שכחתי בכלל לספר שתוך כדי זה מיד אחרי הניתוח גם אחי הקטן דוד הגיע. בומק הביא אותו, פשוט הסבתא הייתה צריכה לחזור העירה מהכפר, בעיר היא לא יכלה להחזיק אותו, כי בעיר המכרים והשכנים כן ידעו את האמת על הנכד, אז לא היה לו מה לעשות איתו, והוא הביא אותו. בהתחלה היינו בחדר אחד אז אי אפשר היה להחזיק כל-כך הרבה באותו חדר, אז אלכס מסר את דוד לאחותו עם החבר השיכור. הכל היה בסדר חוץ מדבר אחד. הוא היה שיכור, הוא היה מגיע הביתה, הוא היה מתחיל להכות את אשתו, הם היו מתחילים לריב, לזרוק דברים אחד על השני, ולדחוף אחד את השני. הם גם-כן גרו באיזה חדר קטן ולדוד היה מין מצע כזה מתחת לאיזשהו ארון. יום אחד הוא דחף אותה ועל הארון עמד פסלון כזה של פיל ממתכת, זה נפל לאחי על הראש ועד היום יש לאחי פה צלקת. כששואלים אותו מה יש לך פה? הוא אומר: קיבלתי בעיטה מפיל. אז אלכס אמר: רגע, רגע, הם אנשים טובים ונחמדים וכן הלאה, והוא הציל את כולנו שם עם המשטרה, הכל טוב ויפה, אבל השיכור המשוגע הזה עוד יהרוג את הילד בטעות. אני לא רוצה, אחד מת לי, אני לא נותן לאחרים למות. אז איכשהו הביאו את אחי.

אחי הקטן עם אף קצת פחות יהודי ממני, מאוד מאוד חמוד, מאוד יפה עם תלתלים יפים כאלה, ואז הם אמרו שאותו אפשר לפעמים להוציא החוצה. אז מפעם לפעם מרי הייתה לוקחת אותו למגרש המשחקים. הוא היה קצת איתי שם למעלה בחדר, אבל הוא לא היה צריך להיות כל הזמן בגלות. אני הייתי בגלות בחדר כדי שאנשים לא יראו אותי, כי עם כל המסחר הזה היו הרבה אנשים שהסתובבו בבית וכל משחקי המחבואים האלה לא היו כל-כך פשוטים כשהייתה כל הזמן תנועה בבית. אז אחי היה לפעמים יוצא. מרי סיפרה לי שנים אחרי זה, מה זה היה יוצא? אתם בכלל לא מבינים מה שהלך פה. לכל הילדים ולילדות במיוחד יש תמיד סודות. מה זה סוד של ילדה? זה סוד שמספרים לחברה הכי טובה שלא תספר לאף אחד. כמובן שאם היא מספרת לכולם אז ברוגז ברוגז לעולם וכן הלאה וכן הלאה. לי היה סוד אחר, סוד אמיתי, לכן אני בכלל לא הייתי אחד מהחבר'ה, כי עלי העיק משהו. לא יכולתי להביא חברות הביתה כי זה היה מסבך את העניינים. הייתי צריכה ללכת איתו למגרש המשחקים כי אמרו לי ללכת איתו. מה זה ללכת איתו? למגרש המשחקים איפה שכל החברות שלי היו לא יכולתי ללכת איתו, כי הן יודעות שאין לי כאלה אחים. מה אני אמציא בן-דוד קטן? אז הייתי הולכת למגרש המשחקים הרחוק. וגם-כן הייתי אומרת לו שהוא לא ילך איתי, שהוא ילך אחרי. שלא ילך לאיבוד, אבל שאם אני אפגוש מישהו שאני אוכל להגיד שהוא סתם ילד שהולך אחרי והוא לא איתי בכלל. זה היה מבצע משפחתי כל הסיפור הזה. אבל שוב כמו שאמרתי, הייתה בזה המון אהבה בכל הסיור הזה.

בימים ההם באמת הידידות עם יורק בעצם התחילה בתקופה הזאת, אז הייתה באמת הידידות הגדולה. מפעם לפעם הייתי כן יורד למטה לישון, אחרי שנרגע הייתי יורד. אבל זה היה גם-כן כשהם ראו שאני כבר משתגע מרוב שעמום ומרוב בדידות, אז אלכס החליט להעיז. זה היה כבר 44', כבר איכשהו נכנסנו ל44-'. התחילו מפעם לפעם הפצצות על ורשה והייתה האפלה, היו לילות חשוכים חושך. הוא היה עוטף אותי את כל הפרצוף כנגד הקור, היינו נוסעים בחשמלית עד קצה הקו ובחזרה. כיוון שאני השתגעתי על הקולנוע הזה אז פעם אחת או פעמיים לקחו אותי לקולנוע. נכנסנו אחרי שהתחיל הסרט כשכבר היה חושך באולם, ויצאנו לפני שהדליקו את האורות, אבל ראיתי סרט. שוב אלה היו סיכונים מיותרים לחלוטין, אבל כדי שלילד יהיה טוב.

בינתיים אלכס עשה כסף, ועבר בכלל לדירה שלישית, כבר היו לו עכשיו שלוש דירות. הייתה לו דירה אחת לעסקים, דירה אחת קצת מחסן ואני. לפעמים הייתה באה לישון שם איתי ביחד מוכרת הנעליים שבינתיים היא גם הייתה חלק מהמשפחה, כי לא היה לה איפה לגור, אז גם היא לפעמים הייתה באה לשם, והייתה להם דירה שבה הם גרו. אחי היה רוב הזמן איתם בדירה, חלק מהזמן איתי, אבל רוב הזמן איתם. זה כבר 44' הרבה אחרי סטלינגרד, המלחמה בחזית המזרחית כבר הפכה כיוון, הרוסים מתקדמים, עוברים את הגבול הפולני, ומתחילים להגיע פליטים. הגיעו איזה שהם קרובים שלו או שלה ממזרח פולין, פליטי מלחמה, הם צריכים לגור, לאלכס יש שלוש דירות, הוא נותן להם דירה לקרובים האלה.

בערך באותו הזמן בקיץ 44' משהו כמו יוני החבר'ה מהרכבת נתפסים. אצל אחד מהם יש פתק עם כמה ספרות, המשטרה מזהה את זה כמספר טלפון, והיא מגיעה לאלכס הביתה. הוא יודע שהם נתפסו, מישהו אמר לו, והוא לא לן בבית. מגיעים לאשתו, אגב לאשתו יש בבית מגירות עם דולרים שהתבררו אחר-כך כמזויפים, זה לא שייך לעניין, אבל זה מה שעשו עם הכסף. מגיעים אליה, שואלים אותה איפה הוא? היא אמרה: אני לא יודעת, המנוול הזה מצא לו אישה צעירה, הוא עזב אותי ואת הילדים, אם תמצאו אותו תביאו אותו הנה, אני אתן לו שתי סטירות. שאלו אותה: מה את עושה ממה את חיה? היא אמרה: אני מסתובבת בשוק. שאלו אותה: מה את בשוק, שוק שחור? מה את מוכרת? אז היה שם מוכן איזה מין סל כזה עם צנוניות, עם פרחים וכל מיני דברים כאלה, והיא אמרה להם: זה מה שאני מוכרת, מסתובבת בשוק ומוכרת את זה, מזה אני מתפרנסת. לא עשו לה חיפוש בבית וזה עבר. הגיעו גם לדירה האחרת איפה שנמצאים הקרובים הנחמדים הפליטים שקיבלו דירה בחינם, שאלו אותם: איפה הוא? אז הם אמרו איפה הוא, הם ידעו אצל מי הוא ישן, אצל איזה שהם קרובים אחרים. תופסים אותו, ומכניסים אותו לבית-סוהר.

ש: מיהם האנשים האלה שתפסו?

ת: המשטרה הפולנית, זה עסקי גניבות וכן הלאה, זה משטרה פולנית. הבית-סוהר הוא בית-סוהר פולני כמובן תחת פיקוח גרמני. הוא יושב, הזמן הוא תחילת יולי 44'. הוא יושב בבית-סוהר, היא מנסה בכל מיני צורות למצוא מישהו שתמורת כסף כך או אחרת…

צד שלישי:

אני רוצה לחזור קצת אחורה, אנחנו אומנם סיימנו בבית-הסוהר. אבל מדי פעם במשך כל התקופה הזאת בומק היה מגיע לביקורים לראות מה שלומנו וכן הלאה. אבל כנראה שהוא נפל על זמנים קצת קשים, כי לקראת הסוף כשאלכס כבר היה סוחר עשיר, מלך השוק או מלך השוק השחור וכדומה, בומק כנראה נזקק לכסף, וכל פעם כשהם היו נפרדים אלכס היה מושיט לו יד עם שטר כסף כדי לסייע לו קצת. באותה תקופה הוא גם סיפר לנו שהוא הצליח לקבל ידיעה מגיסתו אנקה. אנקה, אני לא יודע איך ומדוע, אני לא יודע מנין אני יודע, אבל אני "יודע" מהימים ההם שסבתא, דורקה וכל היתר הגיעו למיידאנק. הסיפור של טרבלינקה פחות או יותר נגמר באותה תקופה, זה אני יודע. הם גמרו, לפי מה שאני יודע מאיזשהו ידע אישי לא מזוהה, שהם גמרו במיידנק. אנקה נתנה אות חיים ב44-' כשנה לאחר סיום הגטו, חיסול הגטו, היא נתנה אות חיים באושוויץ (Auschwitz). איך היא התגלגלה לשם? אות החיים הגיע בצורה ברורה, היא נתקלה שם באחד ממכריה באחד ממכריה הפולנים הרבים, היו הרי גם אסירים פולנים באושוויץ, והם העבירו ידיעה לוורשה לקרוביהם הפולנים. היו להם זכויות דואר באושוויץ, והיא העבירה ידיעה, אבל כנראה שהיא לא החזיקה מעמד והיא הושמדה, כי מאז לא הגיעה ידיעה. ידיעה אחת הגיעה משם, שוב איך היא הגיעה לשם? תושייה או שרדנות? איך היא הצליחה להגיע דווקא לשם ולשרוד שנה שלמה. לצערנו לא יותר.

חוזרים לעניין ליולי 44'. אגב, הרוסים כבר קרובים, הם כבר כמעט בגדה המזרחית של הויסלה, הם כבר כמעט בוורשה. מלה שאומנם לא הזכרתי אותה, אבל היא זו שניהלה את הבית, היא שנתנה את החום ואת האהבה.

ש: אשתו של אלכס?

ת: כן, האישה של אלכס, היא הייתה האמא. זה היה בית שאנחנו היינו ילדים כמעט ללא הבדל בין שני ילדי ושני ילדיה המאומצים. כיוון שבאותה תקופה כבר משחק המחבואים לגביי נפסק, ודוד אחי חלק מהזמן הוא היה בכלל בחוץ, הוא היה גלוי, כמו ילד שמסתובב, ילד של קרובים של פליטים מאיזשהו מקום, כמעט לא היו הבדלים. אני הייתי בגלות בחדרון ההוא, הייתי מגיע לבית שלהם לחגים, כי בשביל להגיע אליהם היה צריך כבר ללכת כמה רחובות, זה כבר לא היה שתיים או שלוש קומות למטה. בכל אופן אלכס בבית-סוהר ומלה מנסה, מציעה דרך כל מיני קשרים. עומדת ימים שלמים כמעט על-יד בית-הסוהר מחפשת קשרים, היא מציעה עד אלף דולר, שזה היה סכום עתק באותם הימים, תמורת שחרורו. הוא אומר: אני יוצא רק עם נייר, עזרה בבריחה זה לא בשבילי. מי שמצליח זה הוא, הוא מוצא איזשהו קשר שם בפנים, שטר של מאה דולר תמורת נייר והוא יוצא החוצה.

יום לאחר יציאתו, עשרים ושלוש שעות אחרי יציאתו, אני זוכר את זה כמעט כמו היום, אני עומד, ואני כמובן מסתכל דרך החלון, למרות שאסור לי, אבל אני מסתכל. אני רואה בפינה ממול איזו התנהגות מוזרה קצת. עומדים שם איזה שני בחורים בחודש אוגוסט, זה היה אחד באוגוסט כך שהיה חם, הם לובשים מעילים, ופתאום בשעה ארבע או חמש משהו כזה, אבל זה היה ממש על השעה, הם פותחים את המעילים, שולפים נשק, וזה היה תחילת המרד הפולני של גנרל בורקומורובסקי תחת הפקודות של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. החלק הלא-קומוניסטי של פולין מנסה לתפוס את ורשה, הרוסים כבר מעבר לנהר, והם רוצים להקים שם את הממשלה הפרו-מערבית במקום ממשלה קומוניסטית שהרוסים ישליטו אם הצבא האדום יכבוש את ורשה. הם משתלטים על כל העיר, הרוסים עומדים מעבר לנהר ומתגלגלים מצחוק. הפולנים נלחמים כמו שהם יודעים להילחם, הם הרי עם לוחם, הם לא צ'כים. לא לחינם הרוסים לא ניסו אף פעם לעשות בוורשה את התרגילים שהם עשו בבודפשט (Budapest) או בפראג, שם הייתה שחיטה. הפולנים ילחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם. הם עשו את זה, השתלטו על כל העיר, חיכו, קצת חיילים פולנים בצבא האדום ניסו לעזור קצת מעבר לנהר, אבל הם קיבלו פקודות לשבת בשקט, והגרמנים התחילו להפעיל את כל הכוח שהיה להם, עדיין לצבא הגרמני הייתה אז עוצמה על-מנת לדכא את המרד הזה של הפולנים. רחוב אחרי רחוב, ארטילריה, חיל אוויר, הפצצות.

כמובן שבאו מיד לקחת אותי כשזה התחיל. אם אלכס לא היה בבית-סוהר אני חושב שהוא היה יודע שזה עומד לפרוץ שזה מתוכנן, והוא היה מוצא דרך החוצה. הוא היה פשוט מוצא איזשהו מחבוא מחוץ לוורשה, אבל היו לו עשרים ושלוש שעות וזה לא הספיק לו. הוא יצא בשש בערב מבית-הסוהר, ולמחרת בחמש ניתן האות לפריצת המרד. כמובן שבתנאים האלה אין גרמנים אין ממי לברוח, גם חיים במקלטים, במרתפים וכן הלאה, בורחים מפגזים, פצצות, קטיושות וכדומה ולא מגרמנים, ולכן אנחנו יצאנו מהארון. אנחנו חלק מהמשפחה, המשפחה היא עם ארבעה ילדים. כמובן שהסביבה פחות או יותר מנחשת או יודעת, גם לא מסתתרים וחיים שם. ניסינו בכל מיני מקומות, ובסוף התברר שהמקום הבטוח ביותר זה ממש במרחק של כחמישים מאה מטר מקו החזית שהתפתח שם. זה מבטיח פחות או יותר מארטילריה, כי הם לא היו יורים כל-כך קרוב כדי לפגוע בכוחות שלהם. זה מבטיח לחלוטין מפני מטוסי הצלילה, כי גם הם מפחדים לפספס בחמישים מטר. שם ישבנו במרחק של חמישים מטר מהגרמנים מוגנים על-ידי קירות הבית העבים. דרך אגב, זה היה באותו בית איפה שהיו שתי הדירות האלה שלו עם החדרון שלי, שם ישבנו במרתפים.

מתחיל להיות מחסור במזון. בהתחלה אוכלים את המזון, אחר-כך אוכלים את הסוסים, אחר-כך מתחילים לאכול חתולים וכלבים, כלומר, לא אנחנו, אבל בדרך כלל. לאט לאט כמעט בית אחרי בית הגרמנים מתקדמים, והם מדכאים את המרד הזה. תוך כדי הקרבות האלה יורק הבן של אלכס ומלה נהרג. יש על זה שתי וורסיות, הוא היה בן שתים-עשרה וחצי, נערים בגילו וכנראה גם הוא השתתפו בקרבות, ובדרך כלל מה שהילדים האלה היו עושים, הם היו זורקים בקבוקי מולוטוב – בקבוקי תבערה על טנקים. מתקרבים לטנק, או מתגנבים לגג סמוך או מרפסת סמוכה או משהו כזה, משליכים בקבוקים על טנקים, מבעירים אותם. ההורים לא ידעו שהוא עוסק בזה, לי הוא רמז משהו שהוא עושה את זה. באותו יום הוא דיבר עם הדודה שלו, הדודה אמרה לו שיש לה קצת בשר סוס, והוא אמר שהוא הולך להביא את הבשר. הוא יצא, נתקל באיזשהו קרב, נפל פגז, קיבל איזשהו רסיס בריאה, הוא הובא לבית-חולים, ונפטר אחרי יום או יומיים. הם איבדו בן. זאת הייתה טרגדיה ועצב, האמא מלה עד יום מותה לא התגברה על הדבר הזה. אני בכלל אומר כשאני מספר את הסיפור, וכשאני נשאל שזה סיפור גבורה שלהם והמזל שלי.

המרד נמשך, הפולנים נלחמים, נלחמים, אבל כוחותיהם אוזלים, ובסוף אחרי חודשיים של מאבק הם נכנעים. אחד ושני באוקטובר 44' אלה היו שני הימים שהגרמנים נתנו זמן לכל האוכלוסייה לפנות את ורשה. המסלול הוא שכולם צריכים לצאת מוורשה עם מה שהם יכלו לשאת על גבם או בידיהם. במרחק של עשרים או שלושים ק"מ הגרמנים הקימו איזושהי תחנת מיון שבה בודקים ניירות, וגם חלק מהגברים ישלחו משם למחנות עבודה. כמובן שנתפסו גם יהודים. אי אפשר להישאר בוורשה, כי אין איפה להישאר, זה ברור שהגרמנים יחפשו, ובסופו של דבר הם גם שרפו את מה שנשאר, ורשה נשרפה כמעט לגמרי אז וצריך לצאת. אלכס מכוון את היציאה שלנו, נדמה לי שהשעה האחרונה שאפשר היה לצאת הייתה שש או שבע בערב בשני לאוקטובר, ואנחנו יוצאים בחמש, ממש ברגע האחרון. אוקטובר חושך, גשם וקר, הטמפרטורה מתקרבת לאפס עם גשם וערפל חזק. אנחנו יוצאים יחד עם מסות של אנשים, פשוט הולכים לאורך הכביש, מסות של אנשים צועדים, משפחות, נשים, ילדים, זקנים, צעירים, צועדים בכביש. אחת לחמישים או מאה מטר יש איזשהו זקיף שהוא אפילו לא היה גרמני, כי הגרמנים לא היה להם נעים להירטב, אלה אלה היו ליטאים, לטבים, אוקראינים וכאלה מין.

בכביש עוברות קצת מכוניות ומשאיות של הצבא הגרמני, והם אפילו מציעים טרמפים למשפחות עם ילדים קטנים, זקנים, נכים וכן הלאה. אנחנו כמובן לא נענים. יורד הלילה אחרי איזה שעתיים שלוש של צעידה לא רק אנחנו, אבל אנחנו הלכנו פשוט בין שני זקיפים. אחר-כך היו כמה עשרות מטרים מכל אחד בחושך מכל האנשים האלה. יורדים הצידה לתוך השדות, יורדים מהכביש לתוך השדות, צועדים לתוך שדה כרוב, ומגיעים בסוף לאיזשהו אסם. נכנסים לשם, ואיכשהו מתייבשים ונרדמים. היינו לא רק אנחנו אלא עוד כמה משפחות היו איתנו ביחד, חלקם היו מכרים, וחלקם היו סתם אנשים שפשוט הלכו בעקבותינו, או שאנחנו הלכנו בעקבותיהם, או שפשוט עשו את זה באופן בלתי תלוי.

מגיעים לשם ולמחרת מתארגנים שם. מדברים עם בעל-הבית, והוא מסכים לארח כמה משפחות. זה היה נדמה לי בעליית הגג, ואנחנו ישנים שם ממש מזרון על-יד מזרון, מצע על-יד מצע, כמה עשרות אנשים בעליית הגג. כמובן שמשלמים לאותו אדם. שם לא היו בדיוק איכרים, כי שם היו ממש פרברים של ורשה, מכיוון שכמה הלכנו, חמישה-עשר ק"מ או אולי עשרים ק"מ. מעניין מהצעדות שלי בתוך החדר חזר לי כושר ההליכה, כי הלכתי את זה בלי בעיות. אנחנו חיים שם, אבל זה ברור לחלוטין שזה קרוב מדי לוורשה, יותר מדי קרוב לפליטי ורשה, יותר מדי קרוב לפולנים שיודעים, ושעלולים למסור וכן הלאה. זה ברור עוד דבר אחד שכבר הרבה זמן לא צריך להמתין. אז בסדר, ורשה הייתה אפיזודה, אבל עוד מעט תתחיל המתקפה הרוסית הבאה, השלב הבא של המתקפה. הם היו מתקדמים מאה מאתיים ק"מ, עושים הפסקה להתארגנות, אוספים כוחות, מקדמים את הארטילריה במשך חודשיים שלושה בערך, ועושים עוד דילוג של מאתיים ק"מ קדימה. זה היה ברור לגמרי שהדילוג הבא כבר כמובן יביא אותם עד לגבול הגרמני. לכן יש חודש, חודשיים, שלושה, אבל זה מה שצריך היה להחזיק מעמד.

ביום כדי שלא יראו אלכס ואני כשהוא היה בסביבה, היינו עושים צעדות. פשוט היינו מסתובבים רחוק, הולכים לשדות, הולכים למקומות מבודדים, כדי שכמה שאפשר שפחות אנשים יראו אותנו, אלה שהכירו שיודעים וכן הלאה. מפעם לפעם הוא היה נוסע, או שהיה שולח את אשתו לחפש איזשהו כפר יותר רחוק ויותר נידח.

הם מצאו כפר במרחק של כמה מאות ק"מ מוורשה. זה היה כפר קטן, די נידח, היו שם איכרים פשוטים לא מתוחכמים, הם שכרו שם בבית שלהם שני חדרים, ואנחנו עברנו לשם. התנועה הייתה ברכבת, רשת הרכבות עובדת אז פחות או יותר. אנחנו נמצאים שם כמובן בלי מחבואים ובלי שום דבר, זה היה בחורף ובשלג. אלכס משתלב שם יפה מאוד וגם אשתו, כי הם הרי איכרים מלידה אז הוא יודע לתת יד בעבודות המשק ובעבודות הבית, היא יודעת לחלוב את הפרות, לא הייתה להם שום בעיה. היו יחסים טובים מאוד, הכל היה טוב ונחמד, רק דבר אחד הם אמרו: באמת משפחה נחמדה וכן הלאה, רק הבן היותר גדול, זה כאילו אז שני בנים ובת, כי הרי יורק איננו. אז היינו אני הגדול, מרי אחרי שנה ואחר-כך דוד. הם אמרו שזאת משפחה מאוד נחמדה, וברור לגמרי שהוא גדל בכפר, הוא יודע את כל העבודות והכל נחמד. הם אמרו: אבל הילד הגדול הוא מוזר כזה, הוא עובד כמו יהודי. מסיחים את דעתם וכן הלאה, והם גם לא כאלה מתוחכמים, הם לא מסיקים מזה יותר מדי מסקנות, הם לא מחברים שתיים ועוד שתיים וזה די מסתדר. אבל שוב מגיעות איזה שהן שמועות מוורשה, ומישהו שיש לו איזו טינה, שהוא שומר טינה הוא אומר שהוא הולך לגלות אותם, והוא כבר כן גילה, אז אלכס מחליט שצריך לזוז. הוא עושה סיבוב של כמה ימים, הוא מוצא איזשהו מקום, שוכר איזושהי דירה של שני חדרים בכפר קצת יותר גדול שזה מין ישוב קהילתי כזה.

אנחנו מתחילים לשבת שם, ורוצה הגורל כמובן שבאותו הזמן מגלים בסביבה איזו משפחה יהודית מסתתרת באיזה בית, ומוציאים להורג את כל יושבי הבית. מתחילים רינונים, אבל שוב הפעם איכשהו החליטו, כיוון ששם תפסו משפחה יהודית אז החליטו שגם אנחנו משפחה יהודית. אומנם אלכס כבר מתחיל לתכנן את הדילוג הבא, הוא מתחיל כבר לחפש כיוון מקום כפר כזה אחר פה ושם. אבל בינתיים כדי להרגיע קצת את הרוחות וכל זמן שאומרים שזאת כל המשפחה, הוא אומר: רגע, רגע, אתה אומר שאני יהודי, מה אתה מבלבל את המוח, אני מוריד את המכנסיים ותראה שאני לא יהודי. אז הגוי ההוא אומר: לא יעזור לי כלום, כי אני לא יודע איך זה נראה ואיך זה נראה אצל יהודי, אני יודע איך זה נראה אצלי, ואני יודע אולי איך זה נראה אצלך, אבל אני לא יודע איך זה נראה אצל יהודי. אלכס אמר לו: בסדר, הרופא יודע, אז בוא נמצא רופא, נלך להוציא תעודה שהוא יגיד. אלכס הוציא תעודה שהוא לא יהודי כי הוא לא נימול. עוד תושייה. למזלנו פולנים לא נימולים, כי אמריקאים למשל נימולים כמעט כולם.

איכשהו כבר כמעט מצאו מקום, כבר מתארגנים לדילוג, אבל מגיע איזשהו מכר או מישהו מהפולנים שם ולוחש לו: מחר! מה מחר? מחר! מה מחר? האופנסיבה הסובייטית מתחילה. אלכס שואל אותו: איך אתה יודע? הוא אמר: אני מהמחתרת ואמרו לנו. אנחנו באמת הבית שלנו היה די קרוב לאיזה כביש כזה חצי ראשי, וגם בלילה מתחילים לשמוע כמו רעמים רחוקים. הפגזת הריכוך הארטילרי של הצבא האדום, השיטה הסובייטית, אלף אלפיים קנים יורים בלי הפסק במשך כמה שעות. שומעים אותם למרחק של אולי מאה ק"מ אולי מאתיים ק"מ, זה כמו אדמה רועדת. מתחילים להסתכל על הכביש, ומתחילים לראות תנועה מערבה. בהתחלה רואים משאיות, אחר-כך כל מיני עגלות עם סוסים מכל הבא ליד ואחר-כך חיילים ברגל. הוורמאכט הגדול בורח, זה מחזה נפלא. אנחנו כמובן מחליטים שממתינים, יושבים עם בגדים מוכנים לבושים וכן הלאה כדי להיות מוכנים לברוח אם חלילה וחס יתפרצו לשם קרבות ממש במקום שלנו. באמת מתחילים כבר לשמוע ככה קצת יריות עדיין ממרחק, אבל כבר שומעים משהו כמו נק"ל, זה כבר לא רק רעמי התותחים מרחוק.

זה יום חורף, זה כמדומני תשעה-עשר בינואר 45' מהון להון עובר הזמן. השירותים באותו הכפר היו בכלל בחוץ, אני הלכתי לשירותים ועם המגפיים מלאות שלג ובוץ איך שהייתי ככה בבית לבוש במעיל, אני תמיד מתרגש כשאני מספר את הקטע הזה. אני מסתכל החוצה, רואה חיילים קרובים בינינו ובין הכביש, אבל אלה חיילים מוזרים שעוד לא ראיתי כאלה. אני מסתכל, ואני מבין שהם רוסים. כמו שאני רואה את זה אני עומד בחדר על-יד מיטה מוצעת בסדינים לבנים, עם הנעליים שלי עם הבוץ עולה על המיטה, מתחיל לקפוץ כמו על טרמפולינה, ואני צועק: אני חופשי! שוחררנו!

אגב, משהו אופייני. אלכס הרי בא ממזרח פולין וזה על גבול ביאלורוס, ושם כולם מדברים קצת רוסית. הוא מיד רץ החוצה, ברגע שהם השתלטו קצת על האזור, הוא רץ החוצה, ומתחיל לדבר שם עם הרוסים. הוא כמובן מתכנן את הצעד הבא, כי הוא הרי לא רוצה להישאר שם בחור הזה. הוא מדבר, נהרגו שם כמה רוסים. אצל הרוסים זאת הרי השיטה הידועה שלהם, הכוח הקדמי שהיו שולחים תמיד קדימה, אלה היו החיילים שהיו בעונש, כל מיני כאלה שעברו עבירות משמעת או עבירות פוליטיות הם היו בפלוגות עונשין. הם תמיד היו הולכים קדימה, אלה היו המסתערים, הסיירים, פלוגות יחידות הסיור. הם באו ככה ברכבים פתוחים, וכמה גרמנים מהזנב של הבורחים ראו אותם, ירדו הצידה, נכנסו לתעלה, פתחו באש, ונהרגו שם כמה רוסים. אחר-כך מיד אחרי זה נכנסו הטנקים במאות, הדיוויזיות המשוריינות של הצבא האדום. אלכס אומר שם ככה לאיזשהו קצין: הכל בסדר, יופי, כבשתם את זה ככה בקלות, אבל חבל רק על החבר'ה שנהרגו. הקצין אמר לו: תעזוב, יש לנו מיליונים כאלה.

אלכס מחליט שאי אפשר להישאר שם, אסור להישאר שם. למחרת ממש הוא החליט שזזים. לאן הולכים? הוא רוצה לחזור לוורשה. אבל זאת חזית זאת מלחמה, אין רכבות, אז הוא רוצה סוס ועגלה. איפה לוקחים סוס ועגלה? קודם כל הוא לוקח אותנו את כולנו, הוא מוצא באיזשהו מקום מין עגלת יד כזאת, שמים את המטלטלים את הפקלאות על העגלה הזאת וצועדים. לאן צועדים? צועדים את השלושים ארבעים ק"מ לכפר שממנו יצאנו קודם, זה שהיו שם האיכרים הפשוטים, שם אלכס יצר כאלה קשרים טובים. אנחנו הולכים לשם, צועדים. יש טנק מימין, יש טנק משמאל, ובין הטנקים ובין המשאיות של הצבא האדום אנחנו צועדים. מגיעים לכפר, יש שם באזור כפר של כאלה שקרואים פולקסדויטשה, אלה אנשים ממוצא גרמני שגרו באזורים שבפולין. אלכס מתחבר שם לרוסים, מקשקש קצת עם הרוסים, והוא הולך איתם. אלה חיילי חזית עם הרבה הרבה חודשי מלחמה, המשמעת אצלם זאת משמעת וחברותא של לוחמים ולא של פוליטיקאים. אז הם הולכים איתו, כי הוא מדבר, הוא איכשהו מסתדר איתם, הוא נותן להם סיגריות או אני יודע מה הוא נותן להם. הוא הולך איתם לכפר הזה, והם מחרימים עבורו סוס ועגלה. כיוון שהוא באזרחי והרי שם כל הפולקסדויטשה האלה שפוחדים על חייהם מתחננים בפניו שיגיד לרוסים האלה שלא יהרגו אותם.

יש לו עכשיו את הסוס והעגלה, כולנו עולים, הילדים על העגלה, ולפעמים כשקר מדי אז כדי שלא נקפא מקור הולכים קילומטר או שניים, ויתר הזמן אנחנו נוסעים לוורשה שזה כאמור מרחק של כמה מאות ק"מ. ישנים בכל מיני כפרים ודוהרים קדימה. כמובן הכל שוב טנקים, ארטילריה רוסית, צבא, משאיות. פתאום מגיעים לאיזשהו אזור יש יריות. מה קורה? יש שם איזשהו כוח גרמני שנשאר מאחור, ואיכשהו הם פתחו באש או שהותקפו על-ידי הרוסים ויש איזשהו קרב קטן לידינו, במרחק של איזה מאה, מאתיים או חמש מאות מטר. הולכים אחר-כך אחרי שהקרב נגמר, אלכס הוא הרי גם-כן סקרן, הוא גם הרפתקן וסקרן, הוא הולך לראות מה יש. הוא מסתכל מסביב, הוא רואה קצת גרמנים הרוגים וכו', אבל על אחת העגלות של הגרמנים הוא גם מוצא שם גם חזירון, מת שחוט אבל קפוא לגמרי, זה היה שם מינוס עשר מעלות. הוא מחליט שהחזירון הזה לא יזיק שיהיה מה לאכול. הוא מעביר את החזירון לעגלה שלנו וממשיכים.

ככה אנחנו ממשיכים לכיוון ורשה, מגיעים, ומגיעים בעצם פחות או יותר למקומות שמכירים אותם. מגיעים לאותו מקום שבו היינו את השבוע שבועיים הראשונים אחרי שיצאנו מוורשה, חוזרים לשם לאותו בית, ושוב הולכים לישון שם בעליית הגג. אלכס מגיע שם לוורשה, אני לא זוכר אם זה היה עם העגלה והסוס או באיזשהו אמצעי תחבורה כזה או אחר, הוא מגיע לוורשה, ומגלה שבוורשה אין לאן לחזור. אין מה לעשות שם, הכל הרוס, שרוף, אין כלום. מה העיר הבאה בתור בגודל בפולין? לודז' (Lodz) זאת העיר השניה בגודלה בפולין, אז אנחנו נעבור לשם. אז כבר מתחילה קצת התארגנות, עבר כבר איזה שבוע שבועיים ואולי שלושה מאז וכבר יש איכשהו רכבות. נוסעים על הגגות, בתוך הקרונות, על הקרונות וכן הלאה. אנחנו נוסעים ללודז', מגיעים לשם ומתמקמים שם, משפחה. אנחנו מתארגנים וממש ברחוב במקרה לגמרי, ברחוב שבו אנחנו גרים במרחק של כמה בתים מאיתנו ישנם המשרדים של הקהילה היהודית. אנחנו נרשמים שם, מודיעים, ולארץ מגיעה בפעם הראשונה הידיעה שאנחנו בחיים. אז מגיעה הידיעה בהתחלה, ואבא וסבא מצאו את זה באיזה שהן רשימות, אבל זמן קצר אחרי זה הם מקבלים מכתב שלי שגם-כן מצוי בידי כרגע כיום. במכתב הזה אני כותב שדוד ואני ניצלנו, כל היתר נספו, ושלום מת, אבל אנחנו ניצלנו בזכותם של אנשים טובים ונהדרים וכן הלאה וכן הלאה, ואנחנו חיים וטוב לנו.

מתחילים לחיות שם בלודז'. למען האמת זאת תקופה שמה שקורה מסביבי זה די מעורפל אצלי. אני מתחיל פעם ראשונה, זה כבר 45', אני כבר מתקרב לגיל שתים-עשרה, אני בן אחת-עשרה וחצי, יש לי איזושהי מורה פרטית בשביל להכין אותי לחטיבת ביניים לכיתה ז'. אני מסתובב בעיר, אני חופשי. זאת פעם ראשונה בחיים שאני יכול בעצם לנוע חופשי בלי כבלים, בלי פחדים ובלי שום דבר. אני מגלה קולנוע, אני לא יודע, אני ראיתי אולי מאה ואולי מאתיים סרטי מלחמה רוסיים, כמעט כל יום סרט. הם תקועים לי בראש, לפעמים מסתובבים לי כמו איזשהו סלט של טנקים, גיבורים עם לבלבו אגס וגם תפוח ברוסית וכן הלאה. אני בכלל בקושי יודע מה נעשה סביבי, מה המשפחה עושה וכל זה. אלכס נכנס לעסקי טקסטיל ויש לו הרבה קשרים עם כל מיני רוסים, עם קצינים רוסיים וכן הלאה, והוא עושה כסף.

עובר הקיץ, ומתחילה התכתבות סדירה עם אבא שנמצא בארץ, עם מעט מאוד הבנה ותקשורת, אבל מכתבים סדירים הלוך וחזור. אני מתחיל בית-ספר, אני כמובן תלמיד מצטיין בחשבון ובפולנית. לומדים גם אנגלית, לא לומדים רוסית אלא לומדים אנגלית, למרות שזה כבר הממשל הרוסי. אני גרוע מאוד בספורט התעמלות וכן הלאה. מול הפרחחים הפולנים האלה, מה אני יודע לשחק מחניים? אני יכול לשחק כדורסל, איפה? אלכס בינתיים מתחיל להבין שפולין זה לא בשבילו. מצד אחד יש לו יותר מדי כסף ויש יותר מדי קנאה מסביב, ומצד שני מתחילים כל מיני אנטישמים להגיד לו: אתה הצלת יהודים, והוא מחליט שפולין זה לא בשבילו, הוא צריך לעזוב. לאן הולכים? לישראל. הוא עזר לעם היהודי, הוא עזר למשפחה גוטגלט, משפחת גוטגלט צריכה עכשיו לעזור לו. אני נרתם לזה ומסכים לזה בהתלהבות של מתבגר בן שתים-עשרה שמכיר טובה על זה שהצילו את חייו. היום אני יודע שטוב שזה לא התממש, אבל אז מה זה, צריכים לעזור לו. כדי לקדם את זה הוא מחליט שהוא עוזב את פולין קודם כל, ועובר למערב גרמניה כתחנת ביניים. איך עושים את זה? יש לו קשרים עם הרוסים אז בכל מיני צורות הוא משכנע אותם להעביר אותו למזרח ברלין. זה עוד לפני החומה אז מזרח ומערב ברלין עוד די מחוברים, ומגיעים עם קצת הרפתקאות, כי נפרדים ממנו ואחר-כך מתחברים אליו, מגיעים בשיירות צבאיות רוסיות למזרח ברלין.

שם יש עוד איזושהי אפיזודה, כשאני ראיתי סרטים רוסיים אחי פיתח תחביב אחר, הוא נהג לנסוע בחשמליות בלודז', מקצה אחד של הקו לקצה השניה של הקו. כסף כמובן היה לו, והוא נסע, הילד נסע הלוך וחזור. לודז' זאת עיר של חצי מיליון תושבים, ומסביב מדברים שפה שהוא יודע היטב – השפה הפולנית, לא הייתה לו שום בעיה, אף פעם הוא לא הלך לאיבוד. הוא הגיע לברלין, והוא ניסה לעשות בדיוק את אותו התרגיל בעיר הענקית. עד היום הוא בקושי מוכן להודות שזאת הייתה אותה הרפתקה, הוא אמר ששלחו אותו להביא משהו, זה קשקוש, כי מי ישלח ילד בעיר זרה, ילד שבן כמה הוא היה אז? זה היה אז סוף 45', הוא היה אז עוד לא בן שמונה אלא בן שבע וחצי, נניח אפילו שמונה, מי ישלח אותו בעיר זרה להביא שם איזו חבילה או איזה אוכל שוקולד או משהו. הוא פשוט נסע לטייל, הלך לאיבוד, נהיה רעב ומסכן, נכנס לאיזשהו… . אנחנו היינו כבר במערב ברלין באותו הזמן, אבל הוא מצא את עצמו במזרח ברלין. היה לו קר ועצוב, אז הוא נכנס לאיזו מסעדה או בית-קפה והוא התפרץ בבכי. ניגשו לשם הגרמנים, ניסו לדובב אותו, הוא דיבר אליהם בפולנית, והם קראו לחיילים הרוסיים. זה היה עדיין צבא הכיבוש הראשוני בברלין, אלה עדיין החיילים הקרביים, הלוחמים שהתחילו קצת להתפרק מתלאות המלחמה, ראו ילד נחמד, אימצו אותו. אחד מהם אמר: עוד מעט אני חוזר לרוסיה אני אקח את הילד, הייתה לי משפחה נהרגו, נעלמו, ילד חמוד אני אקח אותו.

בינתיים אנחנו משתוללים, כל התוכניות לעבור למערב גרמניה מתעכבות, מחפשים את הילד. יש שמועות שנמצא באיזשהו מקום נקניק מבשר אדם וכן הלאה. עד היום אני לא יודע אם היה בסיס לשמועות האלה, אבל השמועות הולכות. אלכס מציע פרס של חמשת אלפים מארק למי שיגלה משהו על הילד. השלטונות אין עם מי לדבר. איכשהו אצל הרוסים האלה הסתובבה איזו בחורה גרמניה, ניקיון או שירותים אחרים, היא מזהה את הילד מהמודעה בעיתון, והיא הולכת למשטרה הגרמנית. אלכס נתן את הפרס הזה גם לבחורה, גם לשוטרים וגם לרוסים, ואחרי שלושה שבועות הילד נמצא בריא ושלם, הרוסים החזירו את הילד. איכשהו הוא הגיע, מישהו שם החליט שהוא עושה סדר והחזירו את הילד.

עברנו למערב גרמניה, אני עוד זוכר את הנסיעות האלה. דבר ראשון היה לעבור למערב גרמניה, שוב זה היה כבר מאורגן, שם לא היה צריך לשחד ולא לשלם. הצבא האמריקאי העביר פליטים בסיטונות מהמזרח בשיירות צבאיות לאזור האמריקאי ולאזור הבריטי. אנחנו עברנו לאזור האמריקאי כי הנהגים היו שחורים. יורדים, הגענו לאזור הנובר. המטרה שלו הייתה להגיע לסביבות פרנקפורט, אני לא יודע בדיוק למה, אבל מתחילים לנסוע ברכבות, רכבות דחוסות. כיוון שחלק גדול מהנוסעים הם יהודים אז יש סיסמה – עמך. רואים משפחות מסתובבות, אומרים עמך, וברגע שאתה מנענע בראש או משהו כזה, אז הם עוזרים לך ולמשפחה דרך החלונות להגיע לרכבת. ככה אנחנו מגיעים לאזור פרנקפורט, מגיעים למחנה העקורים ה-D.P הגדול ביותר בכל גרמניה לצלסהיים. המחנה מלא, ולא בדיוק יודעים אם אנחנו כן שייכים למחנה, או לא שייכים למחנה, אנחנו נרשמים במחנה, אבל אנחנו לא גרים במחנה.

דרך אגב, המשפחה צמחה בינתיים, אלכס שוב אימץ לפני שהוא עזב את פולין את בן אחיו שאת ניירותיו אני נשאתי אז, זה אותו גנייק האמיתי, גנייק המקורי אם אתה זוכר. לכן אנחנו שוב שלושה בנים, בת וזוג הורים. הוא שוכר דירה אצל איזושהי משפחה גרמנית, או בעצם חדר או שני חדשים אצל משפחה גרמנית בשולי המחנה. מכל הילדים, מכל המשפחה הזאת הראשון שקולט גרמנית, ומתחיל לדבר ולקשקש חופשי, עד היום אני מדבר גרמנית, וגם לימדתי את עצמי לקרוא גרמנית מהתקופה של השנה הזאת שבילינו שם, ואני שיחקתי עם ילדים גרמנים. אז אני הייתי המתורגמן של המשפחה. אנחנו מקבלים מזון מהמחנה. יש שם שוק שחור פורח, אבל אלכס מחליט שהוא בגרמניה לא מתעסק עם השוק השחור, הוא בכלל לא רוצה שום קשר עם השוק השחור. אנחנו הילדים עושים חיים, הכסף שיש לנו לעומת המארקים הגרמנים הכל בזיל הזול. אנחנו מתרוצצים בכל הסביבה בתחבורה ציבורית והולכים לסרטים. בכלל אנחנו מתנשאים על הגרמנים, אנחנו מהעקורים.

למשל דבר שאני זוכר, אחת ההרפתקאות שאני זוכר שהיה שם איזה סרט שבו איזו בחורה מתרחצת, ורואים צללית בעצם בעירום, רואים צללית על איזשהו סדין שמישהו מחזיק מתחתיו. הסרט הזה היה מוגבל מגיל שש-עשרה או מגיל שמונה-עשרה משהו כזה. אני מוליך את חבורת הילדים שאני מוביל ישר לתוך הסרט. עוצרים אותנו הגרמנים, אז אני נובח להם שם איזו מילה בגרמנית או משהו כזה, אנחנו הולכים קדימה וראינו את הסרט. אני מגלה כדורגל. לימודים אין, כי במחנה מי שבעצם שולט הרי כמובן במחנות האלה זה ההגנה. את היותר גדולים מארגנים כהגנה, עליה, ההעפלה וכן הלאה. אני חש בזה במעורפל. בבית-ספר היחיד שיש שם לומדים עברית. הכיתות מאורגנות לא לפי גיל אלא לפי ידיעת עברית. כיוון שאנחנו לא יודעים כלום, אז כולנו, שאני אם זה כבר 46', אז אני כמעט בן שלוש-עשרה, ואחי שהוא בן שמונה ב46-' ומרי שהיא בת שתים-עשרה ועוד כל מיני כולם באותה כיתה. זמן קצר אחרי זה ראינו שזה לא לעניין אז עזבנו את בית-הספר. אני למדתי, את עשר או החמש-עשרה המילים הראשונות שלי בעברית למדתי שם. אני חושב שאת האל"ף בי"ת למדתי שם איכשהו.

אז כיוון שאלכס החליט שצריכים ללמוד אנגלית אז הוא שכר מורה באנגלית. רק כדי להראות את היחס שלו וההתנהגות שנמשכה גם אחרי המלחמה אני אספר אפיזודה קטנה. במחנות שם היה שוק שחור פורח והיה שם הכל, אבל לא את הכל אנחנו היינו קונים. אחי דוד ראה יום אחד שמישהו החזיק תפוז, מצץ את חלקו, וזרק קליפה עם קצת בשר עליה. הוא הרים את התפוז, והתחיל למצוץ אותו. כמובן שאמרו לו לזרוק את זה, אבל כיוון שהוא כל-כך היה תאב לתפוזים אז קנו לו תפוזים. זה לא דבר שהמשפחה הזאת אכלה, אני לא חושב שלפני המלחמה הם אי פעם בפולין קנו תפוזים. הם אכלו תפוחים, אגסים אבל לא תפוזים.

מתחילה אז ההתכתבות האינסופית. לאחי ולי יש כמובן סרטיפיקטים עוד מזמן, והמשפחה מהארץ דרך כל מיני שליחים רשמיים ובלתי רשמיים למיניהם מתחילה ללחוץ שאנחנו נזוז וניסע ארצה. אני אומר שלא בא בחשבון, אני לא זז בלעדיו, אם תיקחו אותו לארץ. אני כותב מכתבים אחד אחרי השני, ולאט לאט המכתבים האלה נעשים יותר ויותר כעסניים מול אבא, שמדוע הוא לא מתחשב בזה, הבן-אדם הזה הציל את חיי וכן הלאה, איך אנחנו יכולים להיות כל-כך כפויי טובה? מצד שני פה בארץ, זה נודע לי הרבה יותר מאוחר, גם היום אני לא יודע את כל הפרטים, סבא פונה לכל מי שהוא מכיר ולא מכיר, כל גדולי האומה – גרנבאום שהיה אחר-כך שר הפנים הראשון, משה סנה, וכל מי שהוא רק מכיר ויודע. פעילי ועסקני אגודת ישראל בארץ ובחוץ-לארץ רבנים למיניהם, שיפעילו את השפעתם, את כוחם ואת יכולתם, קשרים, כסף ומה שהם יכולים כדי איכשהו להוציא את הילדים האלה מהערלים.

יש שם קטעים, ראיתי כמה מכתבים, שוב באוסף המכתבים הזה שהתגלה באותה מזוודה, ראיתי שם כמה מכתבים שממש מעוררים בי גועל עד היום. כמו של מישהו שבעצם אפילו היה פעם נשוי לדודתי, היום הוא כבר מזמן איננו ולא מדברים סרה במתים, כשהיינו עוד בפולין הוא כותב: אולי נשסה בהם את ה-N.K.V.D, עד כדי כך. ככה זה נמשך, ואיכשהו מגיעים כל מיני יהודים. פעם מגיע מישהו, הוא סוחב אותי לאיזשהו סדר ציבורי, מלמדים אותי לשאול את הקושיות, ואני עושה את זה, וכולם שם בוכים שאני האוד המוצל מאש וכדומה, אבל אותי זה רק משעשע ומצחיק. הניכור הזה, מי שתופס פיקוד בכל הדבר הזה, אחרת אני לא יודע בדיוק איך זה היה נגמר כל העניין הזה, אבל מי שתופס פיקוד בכל העניין הזה, בכל הסיפור הזה הוא אלכס. הוא תופס שמסיבות שהוא לא בדיוק מבין, אולי זה כפיות טובה, אולי זה אני לא יודע מה, אבל הוא לא רוצה להישאר בגרמניה, לא בא בחשבון. הוא לא יכול לחזור לפולין כמובן. לא יקחו אותו לארץ-ישראל. אגב, זה בצדק היום אני יודע, הוא היה הולך פה לאיבוד לגמרי, גוי כזה חסר השכלה וכו', חסיד אומות העולם או לא חסיד אומות העולם. אז מה האלטרנטיבה? ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארצות-הברית.

אז הוא מתחיל לחפש קשרים, וקצת עם המאמצים שלו וקצת כנראה איכשהו עם סיוע של ארגונים יהודיים הוא מקבל את הויזה האמריקאית. אז אני גם תופס שדרכינו תהיינה מוכרחות להיפרד, כי אני לא אקבל ויזה אמריקאית, אין שום סיבה, לא יתנו לי כשיש לי אב טבעי בישראל שמחכה לי. זה פחות או יותר סוף 46', אז אני עושה משהו, ואני אומר לאלכס: טוב, בסדר אנחנו נצטרך להיפרד, דרכינו תצטרכנה להיפרד, אבל אני יושב וכותב על נייר קטן שמצאתי אותו בזמן האחרון. הוא לא קיבל כסף, הוא לא קיבל כלום, אז אולי עבור חיים אי אפשר לשלם, אבל צריך להחזיר לו את ההוצאות בפועל. אז אני מתחיל לעשות חשבון – כך וכך לחם, כך וכך חלב, מוכפל בכך וכך ימים, הניתוח, תשלומי הרופא, ואני ממציא עוד כל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר אני מגיע לסכום של שלושת אלפים דולר, ואני אומר שהוא צריך לקבל את זה. אני כותב לאבא: לא יעזור לך כלום, אני לא זז לשום מקום, אני לא נוסע לשום מקום, אני לא אבוא אליך אם אתה לא תארגן לו את השלושת אלפים דולר האלה, זה צדק! עם כל כושר ההתלהבות והלוחמנות של ילד כמעט בן שלוש-עשרה, או אפילו אולי בן שלוש-עשרה.

הם מארגנים לו איזשהו בעצם לא כסף אלא איזשהו מכתב שבזכותו הוא יקבל שלושת אלפים דולר כשהוא יגיע לניו-יורק. אנחנו נפרדים, הוא נכנס לאותו מחנה מיוחד של מיועדים להגירה לארצות-הברית, ואנחנו אחי ואני נוסעים מפרנקפורט ברכבת לפריז (Paris). שם מקבל אותנו איזשהו ישראלי מכר של אבא מפה, מוצא איזה בחור צעיר, כיוון שאנחנו אמורים לשוט באוניה שמפליגה כעבור כמה שבועות ממרסי (Marseilles), בינתיים אנחנו בפריז, ואנחנו שבועיים עושים תיירות בפריז עם אותו בחור שנשכר הוא מטייל איתנו, ומראה לנו את נפלאות פריז. אחר-כך אנחנו נוסעים ברכבת למרסי, אנחנו נמצאים כמה ימים במרסי. יש שם חוויה שכל מיני דברים מוזרים שנחרתים לפעמים בזיכרון. אנחנו הולכים בשוק במרסי, אני רואה שם כאלה דברים ירוקים קטנים ואני שואל: מה זה? אז אמרו לי: אלה זיתים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי זית בחיים, אני טועם את זה, וזה נורא נורא מוזר אבל זה מוצא חן בעיני, ומאותו זית אני אכלתי כבר הרבה מאוד זיתים.

עולים על האונייה המסלול הוא מרסי, אלכסנדריה, חיפה, בירות. זאת הייתה אוניית נוסעים די גדולה אוניה בשם פרובידנס, נדמה לי שהיא הייתה צרפתית. איכשהו על-יד הרציף באלכסנדריה היא לא הגיעה בדיוק למקום, אז באים המון, זאת גם פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה ערבים, כלומר, מצרים אבל לא משנה. מגיעים המון ערבים, והם דוחפים את האונייה הענקית הזאת בידיים למקומה. זאת הייתה גם-כן איזו מין חוויה מוזרה. מגיעים לחיפה, חונים מחוץ לרציף, אני לא יודע למה. מגיעה איזושהי סירה לקחת אותנו, ועל הסירה אני כבר מזהה את אבא עומד ומנפנף בידיים. הייתה קבלת הפנים הגדולה וכן הלאה, מגיעים לנמל, עוברים את ניירת. מגיעים הביתה לתל-אביב.

אז מתחילה פרשת ההתאקלמות לחיים החדשים בארץ. קודם כל כמובן שפה ועברית, משפחה חדשה. אבא מנסה להיות גם אמא, גם אבא וגם הכל. בית-ספר, אבא כמובן יהודי דתי, הוא מחליט שהוא צריך להחזיר אותנו לחיק האמונה. אני הולך לזרם הממלכתי דתי לבית-ספר ביל"ו לכיתה ו'. אז לא היו כיפות סרוגות עדיין, היו ברטים כחולים. אז אני בעצם חניך, אני לא מתחרט על זה, למרות שלא הפכתי לדתי, אבל שמרתי על המסגרת עד גמר התיכון. התחלתי בכיתה ו', אני זוכר את היום הראשון שלי בבית-ספר, הושיבו אותי על-יד נער שעלה אולי שנה שנתיים קודם מפולין. אגב, הגעתי לארץ בעשרים וחמישה לפברואר 47', והתחלתי באותה תקופה, בפורים הייתי כבר בבית-ספר. הושיבו אותי על ידו, אני יושב על ידו, איכשהו אנחנו מדברים. המורה אומר להוציא את הספרים, אז החבר שלי אומר לי: נו, מה אין לך ספר? לא, אין לי. את המילה ספר ידעתי, את זה למדתי שם בגרמניה. מחברת? אין. הוא שאל אותי: אין לך כלום? אני שאלתי אותו: מה זה כלום? זו הייתה רמת העברית שלי באותו יום שהתחלתי את בית-הספר.

התחלתי מיד, אז חשבון ידעתי, זה היה כמעט טריביאלי בשבילי, הבעיה הייתה אולי להבין את השאלות, אבל ברגע שתרגמו לי אותן הכל היה בסדר. הקושי הגדול היה תנ"ך שלפעמים הייתי הולך לאיבוד לגמרי. זה היה כיתה ו' בבית-ספר ממלכתי דתי אז כמובן שלמדנו גם גמרא, וזה בכלל היה…, כי הרי עברית אני לא יודע אז ארמית, ולקרוא רש"י? באנגלית כמובן לא היו לי בעיות, ואני חושב שהעברית נקלטה במהירות אדירה. בקיץ בחופש הגדול היה לי מורה פרטי, אחד ממורי בית-הספר, ובעיקר עבדנו על תנ"ך ועל לימודי יהדות. עם השפה המדוברת כמעט לא הייתה בעיה, קריאה וכתיבה עם ניקוד או בלי ניקוד זה נכנס כאילו מעצמו.

אבא כבר דאג לזה, כיוון שהייתי כבר בן ארבע-עשרה כשהתחילה השנה הבאה, בספטמבר 47' אחרי החופש הגדול הייתי כבר בן ארבע-עשרה, אז מה בן ארבע-עשרה בכיתה ז'? אבא שכנע את בית-הספר שיכניסו אותי לכיתה ח', ולפי קצב ההתקדמות שלי הם עשו את זה בשמחה. אני זוכר שבשיעור הראשון של כיתה ח' נכנס המחנך, אמר לכיתה: שלום כיתה וכן הלאה, יש לנו אתה שנה האחרונה כיתה ח' וכו', יש לנו כמה תלמידים חדשים, במיוחד אני רוצה לציין אחד מהם. אגב, אתם יודעים שבסוף השנה אחדים מכם כחמישה שישה יגשו לבחינות סטיפנדיה. הרי אז בימים ההם עוד בתקופת המנדט היה שכר לימוד בתיכון, והביאו סטיפנדיות, אז הוא אמר: כחמישה מכם כנראה יגשו, אני מקווה שגם יצליחו, על אחד אני בטוח. יש תלמיד חדש, אתם עוד לא מכירים אותו, פליט מהשואה, כך קראו לנו אז, אבל אין לי כל ספק שהוא יהיה תלמיד מצטיין. אגב, בין תלמידי אותה כיתה אולי המפורסם ביותר הוא המזרחן הידוע משה מעוז, נכטינגר אז, הוא למד איתי בבית-הספר. דרך אגב, גם לא בכיתה הזאת שאותה סיימתי, אלא באותה כיתה ו' שבה למדתי מפורים ועד סוף השנה, למד איתי אדם מפורסם מאוד היום, כל אחד יודע את שמו, דוד קליין, כמעט נגיד בנק ישראל. אני זוכר אותו.

הקליטה הייתה מאוד מהירה. קודם כל גם הייתה לי החלטה פנימית לחיים חדשים, לא הייתה לי ילדות, אז יש לי פה ילדות. ההזדהות המלאה עם מה שקורה בארץ, עם הנעשה, עברית, כשפה שנקלטה, כולל קריאה לעומק, חובב עגנון. זמן קצר אחרי זה, אחרי שהגעתי כבר לגיל, כשהגעתי כבר לגיל תשע-עשרה אחרי התיכון החלטתי שאני מוכרח לעברת את שמי, גוטגלט, אין לי גוטגלט וגם אי אפשר לאיית את זה, אף אחד לא מצליח לכתוב את זה, וכשזה כתוב לא מצליחים לקרוא את זה, החלטתי שאני צריך לעברת את שמי, זה היה אז בכלל באופנה. אני ככה שאול: נו מה לעשות, אני רוצה ג' וכן הלאה, חשבתי אולי אגרון, אבל זה לא מצא חן בעיני בדיוק. אמר לי מישהו: אתה הרי חובב עגנון, יש לו איזה סיפור ששם כל השמות הם או ב-ע' או ב-ג', זה עידו ועינם. אז אין לך שם שם? אמרתי לו: מה ג', יש שם גרייבנבך וגרדה ב-ג' מה זה עברית? אמרתי: רגע, אבל יש שם גם דוקטור גינת, ועגנון הרי משחק באותיות ופעם אחת הוא כותב גילת, אז החלטתי שזהו זה – גילת, ומאז אני גילת פחות או יותר.

תנועת נוער, כמובן שאני נמצא במסגרת הדתית, אני לא בבני-עקיבא אלא הייתה תנועה מתחרה שאני לא יודע מי עוד זוכר את קיומה, הנוער המזרחי. כיוון שחבר טוב היה בנוער המזרחי אז גם אני נכנסתי לנוער המזרחי. אגב, המייסד וראש הסניף אז אחד המדריכים שלי בנוער המזרחי היה לא פחות ולא יותר מיכאל צור, שנודע לשמצה לאחר-מכן, הוא היה מדריך בחסד. גם לאט לאט פיתוח, אומנם לא בצורה קיצונית, מה שאני קורא סינדרום דן בן-אמוץ, ההתכחשות או…

צד רביעי:

היינו בקליטה בארץ, בתנועת נוער, נוער המזרחי, טיולים, הכרת הארץ דרך הרגליים, אהבה לארץ, לימודים. סיימתי את כיתה ח' כבר בציונים גבוהים, אפילו גבוהים מאוד. באמת אכן הייתי היחיד בכיתה שזכה באותה סטיפנדיה מיוחלת. כניסה לתיכון, עדיין ממלכתי דתי. גם שם בחנוכה בערך שוב קפיצת כיתה כדי להגיע פחות או יותר לכיתה עם הגיל שלי. הייתי תלמיד טוב מאוד בעיקר במקצועות הריאליים, אבל, כאמור, גם קורא עגנון, כותב הרבה פעמים חיבורים דווקא על הנושאים הספרותיים יותר ולא על הנושאים הפוליטיים האקטואלים, כי הרי כל הריאליסטים כותבים תמיד על האקטואליה.

גיוס לצה"ל, למרות שהיה לי ניסיון להיכנס לעתודה קודם, אבל זה היה איכשהו ניסיון שלא צלח. גיוס לצה"ל, התחלה של שנה אפורה מאוד בתור פקיד בצריפין עם דרגת סמל. כל הבקשות ליחידה יותר מעניינת נדחות בתור זה שאני חיוני. יש לי ניסיון נוסף להיכנס לעתודה האקדמית אחרי שנה בצה"ל. הפעם בהצלחה, אני עובר לעתודה, לומד באוניברסיטה פיזיקה-כימיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. אני עושה קורס קצינים במסגרת העתודה האקדמית בשתי החופשות הראשונות. אני מטייל הרבה טיולים בהרי ירושלים, כמעט כל שבת אני עושה איזשהו טיול פה בהרי ירושלים. אני מסיים את הלימודים בהצטיינות בשנת 57'. כמה חודשים לפני סיום הלימודים אני מתחתן עם סטודנטית עמיתה באוניברסיטה, גאולה שהיא ממוצא לא פולני.

ש: באיזו שנה נישאתם?

ת: נישאנו בעשרים ושלושה בינואר 57'. היינו זוג צעיר עם מעט מאוד אמצעים כלכליים. סיימתי את הלימודים, עדיין הייתי חייב שירות צבאי, נכנסתי לעבודה במסגרת הוועדה לאנרגיה אטומית. בעצם עד לפרישה לפנסיה ובאופן חלקי עד היום אני עובד באותה מסגרת, או עבדתי באותה מסגרת של הוועדה לאנרגיה אטומית, המרכז למחקר גרעיני נחל סורק. הייתי בשורה של תפקידים, חלקם ניהוליים. התפקיד הבכיר ביותר שהייתי היה סגן מנהל במרכז למחקר גרעיני נחל סורק למחקר. עשיתי דוקטורט כבר במסגרת העבודה. תואר שני עשיתי ב57-' כמה חודשים אחרי הנישואים, באפריל 57'. את הדוקטורט עשיתי בשנת 61' תוך כדי עבודה בוועדה לאנרגיה אטומית, זה היה דוקטורט משולב של מכון וייצמן והאוניברסיטה העברית בירושלים. הייתי בהשתלמות של כמעט שלוש שנים בארצות-הברית מ62-'65-' והייתי עוד כמה תקופות די ממושכות בארצות-הברית. סך-הכל יש לי קריירה מדעית סבירה פלוס, אני די מוכר בקהילה של פיזיקאים גרעיניים בעולם, יש לי כמה עשרות פרסומים, אני מוכר בקהילייה הגרעינית בישראל.

יש אולי עוד דבר אחד שקשור לקריירה, שב81-' נתבקשתי לתת כתף לאגף המודיעין בצה"ל, ועשיתי שנתיים של עבודה בתנאים של צבא קבע במדים כסגן אלוף במודיעין. זאת הייתה תקופה מאלפת, מעניינת, מרתקת. מכיוון שאני איש גרעין ברור לגמרי שזה היה קשור קצת בהתחלה של המאמץ הגרעיני או הסיכון של פיתוח הנשק הגרעיני במדינות ערב. הייתה לי קצת מעורבות באירוע המרשים ביותר בהקשר הזה שזה הפצצת הכור בעיראק. בקיצור, סך-הכל אני יכול להסתכל אחורה על החמישים וכמה שנים שלי בארץ רק בסיפוק ובשמחה.

מבחינת משפחה כמו שאמרנו אנחנו כבר מתקרבים ליום הנישואין הארבעים ושלוש בעוד שבועיים. נולדו לנו שתי בנות, אחת מתקרבת כבר לגיל ארבעים, השניה בת שלושים וחמש עוד מעט.

ש: שמותן?

ת: הבת הבכורה שרית על שם אמי ז"ל שרה. הבת השניה מרית, אני לא יודע אם על שם מישהו, ככה החלטנו שהיא מרית וזהו. שרית עורכת-דין שמתמחה בביטוח בעלי משרות בחברות, אני חושב שהיא מצא איזו נישה שם והיא אולי הבקיאה בזה בארץ. היא עובדת בעיקר מול חברות ביטוח מצד אחד וחברות שרוצות לבטח את עצמן, היא עצמאית. מרית סיימה תואר שני בעיתונאות באוניברסיטת קולומיאה בניו-יורק. היא עבדה ב'דבר', אחר-כך ב'הארץ' ככתבת כלכלית, היא גם כלכלנית. בשנים האחרונות היא הייתה דוברת של הבנק הבינלאומי הראשון. כרגע היא בחופשת לידה, היא חוזרת לבנק עוד מעט באיזשהו תפקיד אחר, בעיקר שקשור ביחסים עם משקיעים מול האינטרנט. לשרית יש בת חמודה בת שנתיים וחצי, מותק של ילדה מפותחת עם הרבה נחת. למרית יש תינוקת בת שלושה חודשים.

ש: שמה?

ת: שמה של הנכדה הראשונה הבכורה הוא שלי, היא של אמא שלה, זהו. מרית נישאה במאי 98', היא ילדה לפני שלושה חודשים כאמור.

ש: מזל טוב.

ת: במזל טוב היא בת חמודה, מותק של תינוקת ששמה נעמה. זאת המשפחה.

עכשיו אני רוצה עוד בכמה מילים לחזור לעניין של אלכס רוסלן. כשהגענו לארץ אבא וסבא עשו מאמץ ממש מודע ומתוכנן לנתק את הקשר. כיוון שאני הייתי עסוק בקליטה לא היה לי זמן ללכת לדואר לקנות בולים, לשלשל מכתבים לתיבות, אז הוא פשוט לא היה שולח את המכתבים שאני הייתי כותב, והמכתבים שהגיעו הביתה איכשהו נעלמו והקשר ניתק. אני ייחסתי את זה לתקופת התוהו ובוהו במנדט הבריטי. לאחר-מכן בתיכון ניסיתי לחפש את אלכס, לא מצאתי אותו. הוא התקדם בניו-יורק, והיה קשה לאתר אותו, כי מי שחיפש אותו בקרב קהיליית המהגרים הטריים בפולין לא מצא אותו, מכיוון שהוא בתושייה שלו הצליח לקדם את עצמו כלכלית ולצאת מהשכונות האלה. בסיוע של עובדת סוציאלית שהגיעה לפה לארץ ושמעה את הסיפור, היא הייתה עובדת סוציאלית בניו-יורק, אמרה שהיא תמצא אותו, והיא אכן מצאה אותו. אי שם בשנת 60' נדמה לי או שבשנת 59' הקשר חודש. כעשר שנים או אפילו יותר לא היה קשר בינינו. כשהגעתי לארצות-הברית ב62-' לתחילת שליחות הפוזנו שלי נפגשנו כמובן, היינו אצלם והייתה שמחה והתלהבות, הבן האובד, ובכל הייתה חגיגה חינגה וכן הלאה, ומאז הקשר חי וקיים. יש ביקורים וטלפונים, אצל הבנות היו להן שלושה סבים ושתי סבתות. אבא שלי, ההורים של אשתי ואלכס ומלה. עד היום הן בקשר, מצלצלות, כותבות וכן הלאה.

ש: הוא זכה לתואר חסיד אומות העולם?

ת: כן.

ש: איך?

ת: אני חושב שאנחנו סיפרנו את הסיפור, הסיפור סופר. מה שאני זוכר זה שאנחנו המלצנו וסיפרנו את הסיפור, אני סיפרתי את הסיפור. מי שבעצם גבה את העדות ממני, אלה שוב שמות מפורסמים במדינה קטנה, היה אביו של דרור חוטר-ישי, עורך-דין חוטר-ישי הזקן. הוא גבה כנראה בהתנדבות עדויות לטובת יד ושם. העדות שלי נגבתה, אחר-כך אחי השלים, כי אני כבר הייתי בפוזנו בארצות-הברית כשזה נעשה. הם אכן זכו בתואר, המדליה הוענקה להם בניו-יורק בקונסוליה ב1969-, גם אחי וגם אני היינו באותה תקופה בארצות-הברית ונוכחנו בטקס. הם רצו תמיד להגיע לארץ, אבל הם טענו שאין כסף, והם לא רצו שאני אממן את זה. אחת הקהיליות היהודיות בארצות-הברית איכשהו נודע להם הסיפור, והם החליטו שהם תורמים להם את הביקור בארץ. הם היו פה שניהם אלכס ומלה ב1981- כולל בתקופת הפסח. בזמן ביקורם הם התקבלו כאן כמובן ביד-ושם, ונטעו עץ בשדרת חסידי אומות העולם. המדליה עדיין ישנה והם גאים בכך. בעצם סליחה, מלה איננה כבר היא נפטרה ב1996-.

ש: יעקב, אני רוצה מאוד להודות לך על הראיון הזה, הסיפור ממש קלח, ושמענו כאן דברים חשובים ומעניינים. יישר כוחך ותראו הרבה נחת.

ת: תודה, אני עושה את זה גם מפני שיש לי בזה עניין, אבל בעיקר מפני שאני חושב שהסיפורים האלה יש להנציח אותם כל עוד אנחנו חיים ומסוגלים להשאיר אותם, ולתעד אותם כדי למנוע את הנורא מכל שזה הכחשת השואה, וכדי שהדברים האלה יישארו מתועדים. חבל שלא ניתן לתעד את הסיפור של כל אחד ואחד מששת המיליונים.

ש: אין ספק. תודה רבה.

ת: מראה תמונות.

* סבא זאב גוטגלט וסבתא פלה פייגה גוטגלט אשתו, צולם בשנות השלושים בוורשה.

* האבא נחום גוטגלט והאמא שרה גוטגלט עם התינוק יעקב, צולם בשנות השלושים, התמונה עם האמא ב33-', התמונה של האבא בערך מאותה תקופה.

* שלושת האחים – יעקב, שלום ודוד גוטגלט עם חברה שכנה, צולם בוורשה ב1940-.

* גן ילדים בוורשה ב1939-, יעקב גוטגלט-גילת נמצא במרכז בשורה התחתונה.

* אנקה גוטגלט-גלר, הדודה שבזכותה ניצלתי, ואני יכול לספר פה את סיפורי. צולם בוורשה באמצע שנות השלושים.

* אלכס רוסלן עם שני ילדיו ניצוליו יעקב ודוד, צולם בלודז' 45'.

* אלכס רוסלן בביקורו בארץ ב1981-, כאן הוא עם רעייתו מלה ועם אחי דוד שוב באותו ביקור בארץ ב1981-.

* יעקב ודוד גוטגלט מיד אחרי עלותם ארצה בחליפות המצחיקות שתפרו להם לקראת העלייה עם אביהם, צולם במרץ 47'.

* שרית גילת, מרית גילת עם בעלה אילן בחתונתה של מרית ב1998-.

* אשתי גאולה עם הנכדה שלי באותה חתונה ב1998- ולידה הנכדה החדשה נעמה, שזה צולם בסוף 99'.