יולנדה קליין - מלכה מרגרטה איבניר דוידוביץ

ראיון עם קליין יולנדה ואיבניר מלכה

תאריך: 4.10.1999

מראיין: דב גדי

כתבנית: אורלי בן יונה

שמות מקומות

PETROSANI

GALATI

HATEG

מקרא שמות:

ת. = יולנדה

ת.א. = מלכה

ש. ביד ושם, ראיון עם גברת יולנדה קליין וגברת מלכה איבניר. איפה ומתי נולדתן?

ת. אני נולדתי גם ברומניה, אבל לא בפטרוז’ני, על יד סאטמר, כי לאמא הייתה אחות שם והיא הייתה שם במקרה, אז כך שנולדתי שם.

ש. ב- 1926. בספטמבר.

ת.א. אני נולדתי בפטרוזני, ב- 1935, ב- 30 במאי.

ש. מה היה שם המשפחה שלכן לפני נישואיכן?

ת.א. מוסלה.

ש. תתארו בבקשה את הבית, את המשפחה שלכן, כמה נפשות הייתן?

ת. היא הייתה השביעית, היא נולדה אחרי שאבא נפטר. אמא נשארה בהריון. והאח הגדול היה בן 14, הוא נפטר ב- 1935.

ש. מה שמו?

ת. יענקל-נפתול, משפחת מוסל. הוא היה בעל מלאכה, שני אחים היו חייטים, אחד היה סנדלר, ומזה חיינו, בעלי מלאכה, מיום ליום, לא היו עשירים, לא היינו עשירים. ואני אפילו בילדות, קטנה, שאני אפילו לא זוכרת את עצמי, אני הייתי הילדה הרביעית במשפחה. חליתי. והדודה שלי הייתה האחות היחידה של אבא ושל כל האחים, היא לקחה אותי לטפל בי. וכך נשארתי אצלה. אבל ידעתי שזה 'טטי’ וזו 'ממי', וזה רק דודה וזה רק דוד, אבל אהבתי להיות שם. פינקו אותי, ונשארתי שם. אחר כך, כשהייתי בת שמונה, כבר אבא נפטר. הדוד שלי, במרמורש, הוא היה עגלון, ואבא שלי לימד אותו לעשות מכנסיים. העיר פטרוזני הייתה עיר של מכרה של פחם, והיה בשביל הפועלים, היו צריכים הרבה מכנסיים, מזה הוא התפרנס. היה לנו, כמו שרואים בתמונה, עובדות, גם גויות, גם יהודיות ועבדו ביחד עם אבא שלי. היו ביחס מאוד טוב, אז כך שלא הרגשתי. אבל בכל זאת, לישון לא רציתי אצל ההורים, רק אצל - אבל לשחק כן, נכנסתי הרבה פעמים.

ת.א. השם שלי מלכה.

ש. השם של אמא שלך?

ת.א. חנה זיסל. אני זוכרת רק את אמא. את אבא, לא הייתי בעולם עוד, נולדתי כחודשיים אחרי זה. אמא הייתה אמא מאוד מאוד טובה.

ש. תתארי אותה בבקשה.

ת.א. אישה מתוקה, אישה נמוכה, אבל מאוד טובה, אף פעם לא הייתה מעירה לי, אף פעם לא - אני עד עכשיו בוכה. היא עברה הרבה, והיא כל פעם אמרה לנו: "אסור להתרגז" - היא נשארה אלמנה, עשר שנים לא התחתנה. לא היה קל לגדל אז, לא היה ביטוח לאומי, לא היה שום דבר, היא עבדה בבתים, עבודת בית.

ש. תתארי את חיי היום יום של המשפחה שלך, במה אמא עסקה?

ת. היא הלכה לעבוד בשביל להחזיק אותנו. חוץ מזה, מיד אחרי שאבא נפטר, סך הכל האח הגדול היה בן 14, בר המצווה היחידה שהוא זכה, ועוד שני אחים, אמא הוציאה מהבית, ונתנה להם ללמוד מלאכה, שולייה, שלוש שנים. אז איפה שהם עבדו, קיבלו גם אוכל, אבל גם צרות, מעל הראש.

ש. מה היה?

ת. ניצלו אותם והרביצו אותם, והיה מאוד קשה, וזה רק בגלל האוכל.

ש. אצל מי עבד?

ת. רק בבתים יהודיים, אבל העשירים היו קצת אגואיסטיים, בזמנים האלה. היו מאוד אגואיסטיים.

ש. מה זאת אומרת היו אגואיסטיים?

ת.א. לא דאגו לעובדים.

ת. אוכל הם נתנו, זה אי אפשר להגיד, אבל הם גם הרביצו, הרביצו מאוד.

ש. למה?

ת. תראה, למשל, האח הגדול, הוא היה מאוד עצבני הבוס, אם הוא קם מאוחר, ובחמש בבוקר הוא צריך לקום, בפרט בחורף, לחמם את האח, כשהפועלים באים, שבית המלאכה יהיה נקי, היה לו בית מלאכה חזיתי, והוא היה עשיר. אם הוא לא היה מוכן, הוא ילד, נרדם, אז גם לא הספיק להתפלל, וגם קיבל מכות: למה לא קמת? דברים כאלה, או לא עשה משהו טוב, או שלחו אותו עם החליפה, זה היה מאוד מאוד קשה, ולאמא זה מאוד כאב. אבל היא אמרה כל פעם: "צריך הכל, איך שהולך, לקבל באהבה את הרע כמו את הטוב". זה היה כל מילה שנייה, לקבל את הרע כמו את הטוב. אני לא הרגשתי, כי אני הייתי במקום טוב. אבל שאר הילדים סבלו עם אמא ביחד.

ש. מאיזה רקע משפחתי אתן באות, דתי?

ת. דתי.

ש. תתארו את הבית הדתי.

ת. חסידי. ממש חסידי.

ת.א. אמא הייתה תמיד מסופרת, עם פיאה, או עם מטפחת על הראש.

ת. שם היא הלכה עם מטפחת קדימה. ואני באתי אחרי תשע שנים, והופעתי, מצאתי אמא צעירה, מאשר עזבה אותנו. כי אני כבר הייתי נשואה, והן היו, היא באה עם אמא. בפטרוז'ני, אמא הלכה עם מטפחת קדימה, פיאה קצת ראו, ובלי שיניים, פה היו לה שיניים והלכה עם ה... אחורה, הלבישה אותה משהו בהיר, פה בארץ.

ש. בפטרוז'ני, איך היו החיים הדתיים?

ת. במשפחה היה קשה, אבל היה בעיר מאוד יפה.

ש. תתארי בבקשה את הבית, כמה חדרים היו לכם, איך שמרתם על הכשרות?

ת. סך הכל שני חדרים היו לאימא.

ש. כמה אנשים גרו?

ת.א. גרנו כל הילדים, חוץ ממנה. שבעה.

ת. ילד אחד נפטר עוד בגיל חמש, כשאבא היה עוד חי. אז הם נשארו חמישה ילדים, נשארו בבית בשני חדרים, ומטבחון קטן קטן. ואני אצל הדודה, היה מטבח וחדר, וכמובן שאחרי שאבא נפטר, כבר לא היה עם מי לעבוד, אז בפינה של המטבח היה בית המלאכה, אז שם הוא עבד עם פועלת אחד, הדוד שלי. והכשרות, היה שוחט, היה רב, וגרנו קרוב לבית הכנסת, הלכו לתלמוד תורה, שמענו כל הזמן את התפילות ואת המנגינות של ה'חדר', של תלמוד התורה. אווירה ממש...

ת.א. למדנו גם אנחנו ב'חדר'.

ת. לדעת לקרוא.

ת.א. לקרוא ולהתפלל.

ש. איפה למדתן?

ת.א. בחזית של בית כנסת היה 'חדר' כזה, היה לנו מורה, והוא היה מלמד אותנו אחרי הצהריים. הבנים, כמובן שלמדו ב'חדר'.

ש. מה זכור לכן מן השבת, החגים?

ת. השבת הייתה שבת. אפילו שכל השבוע, לפעמים אפילו לחם לא היה, רק ממליגה, או מלאיי, ואכלו מה שאכלו, אבל לשבת היה צריך - קנו עוף וקנו קצת בקר, זה היה יותר זול, אז עוף לפעמים, כשהייתה שבת מיוחדת. דגים גם לא כל שבת, דווקא אבא שלי הקפיד על זה מאוד, אם לא היה דג חי - דג חי לא הגיע לשם, בקרח היו, אבל אפילו דג מלוח, רק לכבוד שבת שיהיה דג.

ש. והחגים?

ת.א. החגים גם...

ש. מה זכור לך מפסח?

ת.א. מפסח, אני יכולה להגיד לך שאני לא זוכרת הרבה. היינו הולכים לדוד שלנו יחד עם הדודה, היינו עושים סדר, כל הילדים יחד אצל הדודה - זה מה שאני זוכרת. זה הל הולך בבכי, כל ההגדה, לא כמו היום פה בשירה.

ת. כי אבא שלי נפטר ב - "אסתר פנס".

ת.א. אז הכל הלך בבכי.

ת. הדירה, איפה שאבא נפטר, זו הייתה דירה אחת שלנו, ביחד עם של אימא שלי. ולפני הדלת היה ארון, גם מצד אמא שלי בצד של דודה שלי. ולפסח, פתחו את הדלת, עשו שולחן גדול ועשו את הסדר ביחד. את ליל הסדר.

ת.א. את זה אני לא זוכרת.

ת. את עוד לא היית. זו הייתה השנה הראשונה, והיה לי אח, הוא כבר לא חי, הוא נפטר פה, ואני אתו הייתי, כל פעם יש אח, או אחות, או מישהו שיש יותר קשר. ואנחנו היינו צוחקים, ילדים. אני עוד לא הייתי בת תשע, בת שמונה וחצי, וצחקנו, ומסכנה, הדודה בכתה והדוד בכה, ואמא בכתה, והוא ...(ביידיש)... אז עוד יותר התפוצצנו מצחוק - ילדים. טיפשים.

ש. באיזו שפה דיברתם בבית?

ת. יידיש דיברנו בבית. בחוץ הונגרית ובבית הספר רומנית.

ש. אז איפה אתן לומדות?

ת.א. בזמן המלחמה למדנו בחדר אחד שבע כיתות, עם מורה אחת. קראו לה שרינקה, ... שרינקה, נמוכה כזאת עם גיבנת, והיא לימדה את כל שבע הכיתות, אז אני הייתי בכיתה א', הייתי בספסל הראשון, לפי הכיתות ישבנו בספסלים, וכל היא עמדה והיא לימדה שבע כיתות בבת אחת. בחצר של בית הכנסת במחנה.

ת. אני גמרתי שש כיתות, עד שפרצה המלחמה, ונכנסתי לשביעית, אז סילקו אותי. שבע כיתות עממי, ברומניה, בפטרוז'ני. כשרציתי להתחיל כיתה שביעית, שבע כיתות עממי היו, היו כאלה שגמרו רק ארבע והלכו לתיכון, אנחנו לא - הסתפקנו בזה. אבל כבר סילקו אותי, כי הייתי יהודייה. כבר התחילו הצרות. זה היה עוד לפני ראש השנה, אם אני זוכרת טוב, ב- 1939, או 1938, אז כבר התחילו החוקים.

ש. אבל לפני כן, בבית הספר, איך היו היחסים בין הרומנים והיהודים, עם החברות שלך?

ת. בין החברות, סך הכל היינו ארבע בנות יהודיות, אבל היינו ביחס טוב וגם המורה. היו מורים, למשל, אח שלי סבל הרבה מהמורה. והוא הרבה לא הלך לבית הספר בגלל זה, איציק וגם ארי, כי יצא בסוף, שהיו עם הקטן באותה הכיתה, האחים, אבל לי הייתה מורה די טובה. היא אהבה אותי גם כן. ופעם אחת כן קיבלתי מכות. מאוד. כי רבתי לא עם גויה, אלא עם בת יהודייה, היא כל הזמן הייתה מציקה לי, כי אמא שלה הייתה אינטליגנטית, מלומדת, והדודה ואמא שלי הן לא הלכו לבית הספר, בזמנים האלה, במארמורש, אז כל פעם היא הציקה לי. ובהפסקה, דווקא היה ממלא מקום אחד, הלכנו מכות. ואחר כך היא מסרה אותי למורה. אז התחילו להכריח אותנו לכתוב בשבת, ואני, כמובן, לא. הייתה אח ויחידה שהיא כתבה עוד לפני כן, שהכריחו אותה, היא מבית חילוני, אז היא כתבה. אחר כך, עוד אחת התחילה, שהיא מבית דתי, ולזאת הייתה דודה בבית חולים, והדודה שלי הלכה לבקר אותה, היו ביחסים טובים, ואני לא יודעת מאיפה נודע, כי אני לא סיפרתי, אני זוכרת את זה כמו היום - אבל לאימא של הילדה, שהיא כתבה. ומיד שמו את החתימה עלי. ואז המורה שלי לקחה אותי למשרד, והרביצה לי עם סרגל, לא סתם, וסילקה אותי מבית הספר הביתה. בית הספר היה מאוד רחוק, לא הייתה תחבורה, או משהו.

ת.א. בשלג וקור.

ת. בשלג וקור, להגיע לבית הספר. הגעתי הביתה, כל הדרך בכי, הדודה שלי שאלה: מה קרה? סיפרתי לה, היא לא התעצלה, היא הייתה אישה חילונית, עם סוכרת, בזמנים האלה, היא לקחה אותי ביד: "בואי, בחזרה". ווהיא רצתה לדעת, והיא אמרה שהיא לא אמרה, וממנה זה לא יצא, והיא אמרה אפילו למורה: "תדעי, שאת הרבצת ליתומה והשם יעניש אותך". ובגלל שגם עם הבת השנייה, אז בכיתה השישית, אני כבר הלכתי לבית ספר אחר, איפה שהייתה רק עוד אחת יהודייה. המורה שקיבלתי, דווקא עוד יותר טובה ממנה. כך, שכשסילקו אותי, כשהתחלתי את הכיתה השביעית, אז כך בהפסקה, היא שלחה אחד מהשיקשס, ואמרה לה, שתגיד בשקט, בצד, שאני באמצע ההפסקה, כשכולם בחוץ שלא יראו, שאני אקח את הילקוט ואני אלך הביתה, כי אסור להיות בבית הספר. כך דיפלומטית.

ש. בפטרוז'ני היו הרבה יהודים?

ת. לפני המלחמה, כן. הייתה קהילה מאוד יפה, היו שלושה בתי כנסת, היה בית הכנסת האורתודוכסי, איפה שאנחנו. היה בית כנסת חסידי, .... והיה .... והם הלכו לחסידי, ההורים שלנו, בימים הנוראיים, בשבת מברכים, הלכו אליו, להתפלל. אבל כך, בבית הכנסת הגדול. והיה ה'קליין-שיל', זה הניאולוגים התפללו, לא כל כך, אבל ... גם הניאולוגיים שמרו מאה אחוז. בשבתות, פעם כן, פעם לא.

ש. ואיפה היהודים היו גרים?

ת.א. מפוזרים. היה פחות או יותר רחוב אחד, שהיו הרבה יהודים, קראו לזה 'מולאיו', אבל כך, מפוזרים בכל מיני מקומות, לא היו מרוכזים. רק ברחוב הזה היה בית הכנסת הגדול, שם היו יותר יהודים מרוכזים, אבל השאר היו מפוזרים בכל העיר.

ש. איפה שגרתם, זה היה הרחוב שהיו הרבה יהודים?

ת.א. כן. שם היו הרבה יהודים. ומה שאני זוכרת, לפני המלחמה, ממש הייתי קטנה, בת חמש, מה שאני עוד זוכרת מאז, שגרנו בחצר, גם של יהודים, קראו להם פרל, ובתוך החצר גרנו ואז באו הליגיונרים ובאו לחפש את האחים שלי, כיוון שידעו שאין לנו אבא כבר, הם הכירו אותו. ובאו ומתחת למיטה, בכל מקום חיפשו ולא מצאו אותם. אני כך רעדתי מפחד מהם. אני זוכרת גם איזה ערב אחד, שהשער היה סגור, והם דפקו בשער בצורה זוועתית ולא פתחו להם, לא נכנסו, וכל הזמן עם פחד.

ש. בשבילכן, איך התחילה המלחמה? מה התמונה הראשונה שאת זוכרת?

ת. התמונה הראשונה הייתה בראש השנה.

ש. של איזו שנה?

ת. אני לא זוכרת, או 1939, או סוף 1938. אז אמרו לנו מהר מהר להתפלל, וללכת הביתה בשקט בשקט, כי כבר התחילו, שברו את חלונות הראווה של החנויות היהודיות. והתחילו כך בפוגרום, אבל לא הצליחו הרבה, השתיקו אותם, אלה היו הליגיונרים. אחרי החגים, התחילו ממש להשתולל, אני זוכרת שאנחנו גרנו כבר, אחרי שאמרתי שהיה אסור גם לגור בבית של גויים, אנחנו גרנו בשכירות, ובאנו לגור בחצר של השמש, כי זאת שמנקה הייתה גויה, היה צריך לסלק, אז אנחנו תפסנו את המקום - קיבלנו את המקום. אז דוד שלי היה השמש, אז גרנו בחצר. ובחצר השנייה גר דוד שלי, אח של אבא, ובדרך כלל, בערב, עברנו לשם, כי היה משעמם להיות כל ערב עם הגדולים, ובדיוק אנחנו יצאנו ודופקים בשער, זה שער של השמש זו הייתה חצר גדולה. ונתקלים בליגיונרים. אז דודה שלי דוחפת את הדוד אחורה, ואני הכרתי שייגיץ, אבא שלו היה שוטר, אבל הוא היה בכיתה המקבילה. הייתה תקופה שהיינו ביחד עם הבנים, ואני שואלת ברומנית, את מי הם מחפשים? אז הוא אמר: "תשתקי, כי עוד מעט תקבלי, יתפסו גם אותך". יצאנו מהר מהר, דודה שלי דיברה אתי ונכנסנו לדוד שלי ואמרנו מה קורה, ופתאום מאחורה שמענו צעקות, לקחו את הרב, והגויה, המשרתת ידעה טוב יידיש, היא הייתה שנים ארוכות, היא אמרה 'מודה אני' עם הילדים, הכל. והיא צעקה אחורה, שלקחו את הרב והוא היה חולני מאוד, עם לב. ומאוד צעקה, מסכנה, ושמעו בחצר של הדוד שלי, איפה שהיינו. הדודה שלי אמרה: "מה לעשות?" - אז לבן דוד של אבא הייתה חצר שם, הבית שלו. הייתה לו רפת, וכל הגברים, קודם יצאו מן הבית והתחבאו על הבוידם של הקש, בשביל האוכל של הרפת, מה שהיה לפרות. היו לו שתי פרות סך הכל. והם היו שם, ואלה הלכו מבית לבית לחפש, ואצלנו לא הגיעו ברוך השם, אבל מה, החליטו, לפנות בוקר, ללכת לבית הקברות, כי שם הם בטח לא יבואו. אבל השומרת הייתה גויה, הם היו כמה ימים שם, היא הלכה לקנות אוכל בשוק, להביא להם ירקות, והיא סיפרה רק לגויה אחת. פתאום הגיעה קבוצה של ליגיונרים, ולקחו את החבל, הורידו שם עם חבל את המתים, וקשרו, כי היו אחד עשר יהודים שם. ושילמו לגויה. וקשרו אחד לשני, היו זקנים שנפלו. בית הקברות שם בפטרוז'ני זה על הר ולא היה שביל כמו שצריך, אז התגלשו, אחד נפל, אז נפלו כולם. ומאחד זקן, הם לקחו את המקל סבא, מגולדברגר, ועם זה, מי שנפל, נתנו להם על הגב: זוז! לך! איפה שלקחו אותם, קראו לזה סאדיו, ושם היה חצי מים, ובחורף, זה גם כן התגלשו שם. ושם הם היו, אני חושבת, יומיים. אחר כך חלק הלכו לכפר ..., ועשו את הבור, ותלייה - לתלות אותם. ודוד שלי גם כן קיבל מכות, הוא לא היה יותר ... מכיס המרה, צלעות. אבל כל הזמן באו אלינו הביתה וחיפשו ולא ידענו מה לעשות כבר, כי דוד שלי הלך מהבית, אף גבר לא היה. שברו לנו את החלונות: איפה הוא? אמרנו: לקחו אותם כבר. אנחנו לא ידענו שמצאו אותם שם. ובאותו לילה האחרון, חיפשו אותו עוד באחת עשרה בלילה, אני זוכרת את זה כמו היום, ובאחת בלילה, הדוד, לא דפק, כדי לא להביל אותנו, רק קרא לדודה שלי בשם: .... "באת? עכשיו חיפשו אותך. מה באת?" - "לי כבר מותר, כבר די". אז השתיקו אותם והייתה קצת מנוחה, עד לקיץ, בסביבות ... אבל כבר החוקים היו, שלקחו את החנויות, כבר לא הייתה חנות יהודית, וכל מיני - ואז גם בית ספר, רק לכיתות נמוכות, אנחנו כבר לא המשכנו. אבל התחלתי לעבוד, ללמוד פיאנות קצת. ואחר כך הלכתי, אחרי הלאגר, ....

ש. איך אימא מסתדרת מבחינת תעסוקה? איך היא מפרנסת אתכן?

ת. במשק בית.

ת.א. עשתה ניקיון, משק בית אצל משפחות. והייתה גם תקופה כזאת, שהיו אוספים כסף בשביל לתת להם, שיוכלו קצת להתפרנס. והיינו חיים ברמה נמוכה, מה שהיה, חילקנו בינינו, לא היו מריבות. אמא הסתדרה. הייתה מבשלת איטלריות, את המים של האיטריות אהבנו לאכול, טיפה אטריות בפנים, זו הייתה מציאה. היום הילדים היו אוכלים את זה? וכל מיני דברים כאלה.

ת. או מתפוחי אדמה עשתה פרוסות, שיהיו הרבה, ועל הבליטה של האח, היו כבר תפוחי אדמה שלמים ובפנים בתנור, זה היה 'יום טוב', חתכו בצל לזה, ואכלו.

ת.א. זו הייתה ארוחה נהדרת.

ש. על מה בישלו?

ת. על אח.

ת.א. על אח כזה עם גחלים, עם פחם. מי שהיה לו עץ - לא לכל אחד היה עץ, פחם. זה היה מחמם גם את הדירה והיו דירות אלגנטיות שהיה להם כזה אח גבוה, רק לחימום, אבל לנו, על מה שבישלנו, זה היה מחמם גם את הדירה.

ש. מי היה דואג להסקה, לפחם, או לעץ?

ת.א. הגויים היו ... עם שק, ואנחנו היינו קונים. ואמא הייתה מכניסה את זה, האחים, מי שהיה יכול לעזור לנו. אבל הם לא היו הרבה בבית, האחים, הם למדו, אז הם היו יום ולילה שם איפה שהם למדו. אמא הייתה - ואנחנו היינו קטנות, אני ואחותי חוה.

ת. שק פחם היה עשרים ליי. זה אולי לשבוע, אפילו. הארובה, היו צריכים הרבה לנקות אותה, כל שבועיים, שלושה, אז היה עשן בבית.

ת.א. עשן. אם לא, היה אפשר להיחנק מזה.

ת. למי שהייתה אפשרות, עם העצים, היה פחות פחם בארובה.

ש. איך היו מכבסים את הבגדים, בתנאים כאלה?

ת. ביד.

ש. איפה?

ת.א. הייתה קערה כזו, או אמבטיה כזאת מעץ, ובזה היו משרים את זה. היו עושים, במקום אבקת כביסה, מהפחם שהיה נשאר באח, עם זה היו מרתיחים את זה וזה היה כאילו הסבון. זה היה עושה עאת הכביסה נקייה. וסבון גם, היינו קונים גם סבון.

ת. אבל לא מהפחם, רק מהעצים. זה לא היה טוב. הבאנו, מי שהיה מחמם, אז לקחנו את זה. היה גם סודה-קאוסטיק, וסבון היה כזה גדול, בקושי החזקת ביד, אז לשפשף עם היד. אחר כך היה גם סיר גדול, עמוק, ובזה הרתחנו אותו.

ת.א. את הכביסה הלבנה.

ת. והלכנו לנהר לשטוף את זה במים.

ת.א. בקערה לנהר.

ת. סחבנו את זה.

ת.א. אחר כך בגג, היינו מייבשים את הכביסה, אבל בחורף היה גשם, שלג, הרבה זמן, לא היה איך לייבש כביסה, אז על הגג, בבוידם, שם היו מייבשים את הכביסה על חבלים. זה יכול היה לקחת אפילו כמעט שבוע, עד שזה היה מתייבש.

ת. כי זה קפא, וזה נהיה כמו קרש. החיים היו מאוד קשים, הדור של היום לא יכולים לתאר, איך - למשל, בשר בשביל קציצות, עם סכין כזה, איפה הייתה מטחנה? לא מדברת על מטחנה חשמלית, אפילו מטחנה ידנית עוד לא הייתה. וכך על קרש. היה קרש של בשר.

ת.א. קוצצים עם סכין גדול כזה.

ש. איזה אור היה לכם בבית, חשמל?

ת.א. הרוב הייתה פתילייה כזאת של נפט.

ת. אחר כך היה כבר חשמל. בסוף.

ש. בשבתות, איך עשיתם?

ת.א. עם נרות, היינו מדליקים, היה נגמר הנפט, אני לא זוכרת במוצאי שבת איך היינו מדליקים.

ש. אבל בשבת, בלילה, מה הייתן עושות?

ת. בשבת, הדלקנו את מנורת הנפט, לערב זה היה מספיק, עם הנרות של שבת. ובשבת לפני שיצאה השבת, היינו בחושך, סעודה השלישית. היה כזה חושך כמעט. ואת האח, בחורף, לא יכולנו להיות בקור כזה, אז גם כן באה הגויה, אנחנו שמנו את האוכל על לבנים, שמנו את האוכל הקר. על הבליטה של האח, ואחר כך באה גויה של שבת, בכל חצר הייתה איזו גויה, והיא באה והדליקה את האש.

ת.א. מבלי להגיד לה.

ת. היא ידעה כבר, היא קיבלה חתיכת חלה, מה שעשינו לבד, לחם אפינו לבד, במאפייה, לשם הבאנו את החלות והבאנו את הלחם. היא הדליקה את האש, הורידה את הפמוטים, קיבלה פרוסת חלה. הייתה מבסוטה. אחר כך היא באה עוד פעם בצהריים, לשים עוד קצת עצים, שיהיה חם, בחורף.

ש. הייתן מתפללות, אתן?

ת. אנחנו רק מה שלמדנו, בעל פה. פעם בשבוע, הלכנו לרב, ללמוד יהדות.

ת.א. רק התפילה של 'מודה אני' בבוקר. לברך 'ברכת המזון', בערב 'שמע ישראל'. את זה ידענו בעל פה.

ש. דיברתם על ארץ ישראל?

ת. כן. נולדנו עם זה.

ש. מה זכור לך?

ת.א. זכורה לי קופת 'קרן קיימת', וזכור לי שדיברו על פלסטינה, מעט זכור לי. זה היה כבר אחרי המלחמה, מה שאני זוכרת. לפני המלחמה, אני לא זוכרת.

ת. באו אפילו שליחות מפה, אני זוכרת. היה אז רק 'דרור הבונים' בפטרוז'ני, אבל אנחנו בכל זאת לא ירדנו מהמסלול של היהדות. ואחר כך נהיה 'בני עקיבא', והשליחה הזו הייתה מ'בני עקיבא', בוז'ה קראו לה. זה לפני המלחמה. עשו קבלת פנים יפה ולימדו אותנו הצגות.

ש. ב'בני עקיבא'?

ת. כן. ב'בני עקיבא'.

ש. תתארי את הפעילויות שלך ב'בני עקיבא', לפני המלחמה?

ת. זה לפני המלחמה, כן. אני זוכרת, אבל לא דיברו בעברית, כי לא ידענו עברית, וברומנית - בת דודה שלי הציגה בהונגרית....

ת.א. .... הגברת הזאת.

ת. הייתה גברת עם משרתת והיא ביקשה אוכל כזה, והיא ביקשה אוכל כזה. ואחר כך רקדנו הרבה.

ת.א. שרנו. היינו שרים הרבה. הרבה אני לא זוכרת. אני זוכרת רק אחרי המלחמה.

ת. 'הורה'. בוז'ה קראו לה.

ת.א. אני לא זוכרת אותה.

ש. איך היו היחסים בתוך הקהילה היהודית, הייתה עזרה הדדית? עזרו אחד לשני?

ת. כן. מאוד.

ש. איך היו היחסים בין החילוניים, למשל, והדתיים?

ת. היה גם כן בסדר, לא היו בעיות. למשל, בסוכות, עם האתרוג: היה אתרוג אחד לכל הקהילה, אז דוד שלי הלך מבית לבית להביא להם את האתרוג, וחיכו, לא שתו ולא אכלו, אפילו המודרניים, עד שהוא הגיע. וזה לקח לו זמן, לפחות עד שתיים עשרה, אחת בצהריים.

ת.א. אני זוכרת שגם אותי שלחו, גם אני הלכתי.

ת. כן. גם אני הלכתי פעם. עם האתרוג.

ש. איך מחזיקים את האתרוג, סתם ביד?

ת. סתם ביד, בטח, עם הלולב, עם קופסה רגילה של קרטון. ורק אחד היה, בכל הקהילה, ואחד היה לרוב, שהתפללו עם זה בבית הכנסת. זהו. זה גם הגיע מארץ ישראל. הרבה הרבה, אם לא הגיע לפני ראש השנה, כבר היו במתח. ...., זה גדל שם המון. גם כן מכרו, ילדים עשו מזה כסף. או לשחוט, הלכנו לשוחט, הורדנו את הנוצות לבד, בבית, ולהכשיר לבד, הכל.

ש. וחג חנוכה, זכור לך?

ת. כן. בטח.

ת.א. היינו עושים חנוכייה מחצאי תפוחי אדמה, היינו חוצים אותם בפנים, מכניסים חתיכת פתיל, אני לא זוכרת ממה זה היה עשוי, וכך היינו מחזיקים נרות חנוכה. לא היו לנו נרות ולא היה לנו - שמן היינו שמים בתפוחי האדמה האלה, בפנים, עם זה היינו מדליקים נרות חנוכה. היו עושים לביבות, והיו שם סופגניות, אני לא זוכרת, אבל אני זוכרת שאמא הייתה עושה לחנוכה לביבות.

ת. דודה שלי עשתה סופגניות.

ש. מי היה מברך?

ת.א. אני כבר לא זוכרת. אני זוכרת שאמא שלי התחתנה פעם שנייה, כשהייתי כבר בת תשע, אז הוא היה מברך. אבל כך, האחים שלי, כנראה.

ת.. אצל דוד שלי אותו דבר, לא הייתה חנוכייה, על קרטופלך והשמן, הקפידו שרק עם שמן ולא עם נרות. והדודה כן עשתה סופגניות גם, ועשתה גם כן לשבאס-חנוכה, מבצק של סופגניות עם קצת אגוזים ומתוק, כזה קיגל. קראו לו 'פינגל-קיגל', לכבוד חנוכה. היא קנתה ריאות של פרה, ועשתה מזה קרפלאך עם ריאות. היא בישלה יותר, אבל באו לפעמים האחים שלי, כיבדה אותם. האח שלי הגדול, במיוחד, הוא זוכר הרבה.

ת.א. לאמא שלי היה פחות, היא בישלה מאוד טעים ממה שהיה לה, היא בישלה אוכל טעים. מה שלא היה לה...

ש. מתי הרגשתם שמשהו עומד להשתנות? שהמלחמה מתחילה, שיהיה רע ליהודים, שמשהו עומד להשתנות?

ת.א. כשבאו 'הירוקים', הגארדיסטים. הליגיונרים באו. אז הרגשנו.

ת. עד אז היה בסדר. היינו אפילו, אנחנו זוכרים את הקיסר מיהאיי שהוא בא לעיר, והיה מצעד, והיינו לבושים - אני בבית ספר כבר, היא עוד לא הייתה בבית ספר, עם ברט לבן ופה סגנון של הסטרג'ר, קראאו לזה, וחולצה לבנה, חצאית כחולה ופה סמל, ומצעד, והיינו צריכים את הפסיעות, ושכל השורות יהיו ישרות. עשינו מאוד. עשינו בשירה על האצטדיון של הכדורגל, התעמלות בשירה. גם כן בתקופה הזו שעשינו את המצעד, לבושות יפה, אבל אין לי שום תמונה מזה. אני זוכרת אפילו את השירים ששרנו. היה יחס טוב.

ש. איך הכל התהפך?

ת. התהפך, אני אומרת לך, הייתי עם השייגיץ, וכבר התחילו כוצלם, כולם להיות רשעים.

ת.א. נגד.

ש. אז איך זה ממשיך?

ת. התחילו קודם לספר, שיקחו אותנו ויהרגו אותנו, התחילו לספר כל מיני סיפורים, לא רצינו להאמין. אפילו באו, עוד לפני שלקחו אותנו, באו יהודים פולניים, שברחו. ובא איזה בוקר הביתה הדוד שלי, וכבר כך, חיינו בפחד. אז הוא מספר לדודה: תראי, יש איזה שלושה יהודים בבית הכנסת, שהם .... ברחו, והם מספרים על הזוועות שעושים שם. אז היא אומרת: "אל תבלבל את המוח, הם בטח באו לאסוף כסף, אז מספרים כאלה סיפורים". הפולנים כבר היו, הם היו הראשונים.

ש. איך אתם לומדים ממה שהפולנים מספרים?

ת. אני אומרת, אפילו שכבר ההונגרים היו, לא האמנו.

ש. מה הם מספרים?

ת. כבר היינו בלאגר, חשבנו שהצרות שלנו הכי גדולות.

ש. מה היהודים הפולנים מספרים?

ת. רק אלה סיפרו, יותר לא נפגשנו.

ש. מה הם מספרים?

ת. הם אמרו שהורגים יהודים ועובדים קשה, ומי שלא יכול - על השריפות עוד לא סיפרו, רק שהורגים. ולקחו הכל. אחר כך, כשלקחו אותנו...

ש. איך לוקחים אתכם, האם יש ימים קודם שאתם שומעים לקחת אתכם?

ת. כבר שבוע לפני כן, אמרו לנו, הייתה אסיפה בקהילה ואמרו שיש בעיות, וקודם אספו כסף, אולי לנצל אותנו ולתת להם כסף, שנישאר בבית. בסוף, לא הצליחו ואמרו שלא עוזר, אז מגיל 14, עד גיל 60, מוכרחים. ואמרו שנכין את החבילות, בקהילה אמרו את זה. וכמובן, שהילדים הקטנים לא נשארו, אבל היה מי שנשאר עם הסבא, הסבתא, אבל לא הרבה, מאוד מעט.

ש. אבל אתם?

ת. אנחנו הלכנו.

ש. איך מתכוננים ללכת?

ת. אמרתי, היה בחדר כבר איזה ארגז מוכן, להכניס את הדברים, כלי מיטה והכל. ופתאום, בא גם כן איזה בוקר הדוד, והוא אומר שרק לשבוע ולא צריך לקחת כלום, מקבלים הכל. ולבסוף, הדודה בכל זאת לקחה ציפות, כמה סדינים, ומה שהיה עלינו עוד החלפה אחת. ולקחו אותנו ברכבת.

ש. איך אתם עוזבים את הבית ומגיעים לתחנת הרכבת, תתארי את הקטע הזה?

ת. הכל השארנו שם. אני, מה שאמרתי, אספתי את התמונות מהקירות.

ש. איך את אוספת את התמונות ולמה?

ת. כי אני משוגעת. אהבתי את התמונות, וכל פעם שמרתי וניגבתי אותן. מהר הורדתי, היה קרטון שהכנסתי בו את הדברים שלי, מתחת לשמלה החבאתי את כל התמונות, מה שיכולתי, הייתה תמונה גדולה של איזה רב, את זה לא יכולתי, את זה השארתי שם. אבל דברים, חפצים, הכל נשאר בבית. סגרנו את הבית והלכנו ברגל לתחנת הרכבת, זה גם היה, אבל אין תחבורה לזה.

ש. מה זכור לך?

ת.א. אני זוכרת את עצמי בתחנת הרכבת מחכה, עם חפצים, עם אמא ואחותי היותר גדולה. אחר כך העלו אותנו לרכבת, ואני זוכרת שאמא העלתה אותי קודם, את אחותי, ואחרי זה אמא עלתה, ופתאום הרכבת מתחילה לנסוע. אני רואה שהעמודים נוסעים, לא הרכבת. ונשארתי לבד בקרון, כי אמא שלי עלתה לקרון אחר. אחר כך היא באה לחפש אותי. זה קטע שאני זוכרת. אחר כך, אני זוכרת, שירדנו ולקחו אותנו על עגלה עם סוס, ולקחו אותנו לגאלאץ (GALATI), קוראים למקום. ושם ישנו כמה משפחות, עם קצת קש על הרצפה, אחד אחרי השני. מסביב בכל החדר. כך ישנו. ואכלנו אוכל מהמטבח המשותף. גם את זה אני לא כל כך זוכרת. אני זוכרת שאמא שלי יצאה לעבוד, היא הייתה יוצאת מתחת לגדר, הייתה הולכת אצל הגויים לעבוד בשדה, שיהיה לה לקנות לנו קצת חלב, או עוד משהו, שיהיה לנו מה לאכול. אבל אני ואחותי היינו לבד בבית, עם אמא. זה מה שאני זוכרת.

ת. את האחים כבר לקחו, הם כבר היו במחנה עבודה, האחים שלנו. את הגברים לקחו מיד למחנה עבודה. אני גם כן, כשהגענו לתחנת הרכבת.

ש. איך את עוזבת את הבית, באיזו הרגשה את עוזבת את הבית?

ת. בטח שלא שמחנו, אבל אני אגיד לך, אנחנו לא עשינו, לקחנו הכל בטבעיות. או.קיי. ילדים.

ש. ... לקחת אתכם? האם נתנו סיבה למה הם חייבים לקחת אתכם?

ת. כן. הם אמרו שלוקחים אותנו ללאגר, כי אסור לילדים פה.

ש. ואיפה?

ת. באותו מקום. היינו באותו חדר, בגאלאץ. זה היה על יד העיר האצג (HATEG). העיר של גאלאץ הייתה האצג. מה ששכחתי להגיד, לפני כן, מכל הפריפריה, אספו את היהודים והביאו אותם אלינו לעיר, מכל הפריפריה, היה לופה, וולקה, לוניה, מכל הפריפריה הביאו אלינו וחשבנו שכך ננצל. בסוף, לקחו את כולנו ביחד, את הגברים למחנה עבודה והיה עוד לאגר, שקראו לזה 'פאקלישה', כי לא היה מספיק מקום.

ש. ואיפה אתם הייתם?

ת. בגאלאץ.

ש. תתארי בבקשה את הגעתכם לגאלאץ.

ת. הגענו, כמו שהיא אמרה, עם עגלה וסוס, כמה עגלות ועוד היו כאלה שחיכו - עוד פעם ועוד פעם. זה לא היה רחוק, כבר תחנת הרכבת איפה שהורידו. הקרונות היו של בהמות, לא של בני אדם, כך שרק ספסלים היו שם. וירדנו שם. אנחנו כל ערב עשינו הצגה מזה. שרנו, הבנות, ילדים, עשינו מעגל.

ש. איך מתארגנים?

ת. לא היה הרבה מה להתארגן, הקש כבר חיכה לנו. לדודה היה הסדין.

ש. כמה משפחות הייתם?

ת. היה, כמו שאומרים, כמו 'מיוחסים', רק שש משפחות היינו.

ת.א. בחדר אחד.

ת. בחדר אחד. אבל היה בחדר, ב... של עשרים ושבעה משפחות, החדר הכי גדול.

ש. איך אתן ישנות?

ת.א. על הרצפה. ראחד על יד השני.

ת. לכל משפחה הייתה הפינה שלה.

ת.א. הפינה, על יד זה משהו שהיה שלהם.

ת. ועוד משהו: בשמונה בערב, סגרו את הדלת, שחררו את הכלבים, ולא היה לנו מותר לצאת. שירותים, גם ביום, זה היה מרחק, לא היו שירותים. ושם השירותים היו בארגז, שמדי פעם היו צריכים לנקות אותם. אז עכשיו, כשסגרו את הדלת, בלילה, הילדים, אפילו המבוגרים, שמו לנו דלי, כיסו במגבת, או בשמעטה, ואלה היו השירותים בלילה.

ת.א. בחדר, באותו החדר.

ת. באותו החדר, באמצע החדר. אז כל פעם שמישהו היה צריך, הקטנים לא התביישו, אבל אנחנו - אז הערנו עוד משהו, שיעמוד עם משהו לכסות אותנו. וכך. וזה חשבנו שאלה הצרות הכי גדולות. ובסוף, שמענו מה שקורה. עוד משהו: הדוד הזה, הגדול, הוא עבר מפטרוז'ני לסאטמר לגור, לא הלך לו בפטרוז'ני, וכשאנחנו היינו בלאגר, זה היה בטרנסילבניה. טרנסילבניה הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה שייכת להונגריה, ובמלחמת העולם הראשונה, הרומנים לקחו אותה. במלחמת העולם השנייה, שוב לקחו ההונגרים, וכך הגיעו כל הדודים האלה ללאגר, לאושוויץ, להשמדה. אז הדוד שלי התחיל שם, אנחנו כבר היינו בלאגר, והם עוד חיו, הוא שלח לנו חבילה ללאגר. ואנחנו, ב- 1935, הלכנו לבקר, כי הוא שמע דרך העיתון שאבא שלנו נפטר, הוא לא ידע, הוא היה הבכור והוא לא ידע. אז הוא אמר שהדודה שלי מוכרחה לבוא, אז הלכנו לגור שם, אבל לא נשארנו, כי לא יכולנו להישאר, מן השמיים היה שנחזור לפטרוז'ני. וחזרנו לפטרוז'ני, וכשהוא שלח ללאגר את החבילה, אז הוא כתב כמה שורות: ".... מספיק ביקשת ממך שתשארי פה" - הוא הלך לאושוויץ עם שמונה ילדים נשואים ונכד, וחזרו חמישה, בלי הכל. ואנחנו נשארנו כל המשפחה בחיים. ובחבילה היה ברקבוק שמן, סוכר, ריבה, כל מיני דברים - קצת מכל דבר. בקושי סחבתי את זה מהדואר, הייתי צריכה אישור לצאת להאצג, כי זה הגיע להאצג, וזה שלושה קילומטרים היה מהלאגר שלנו. הלכתי ברגל וחזרתי ברגל, בקושי סחבתי את זה.

ש. תתארי את הלגר, זה סגור, זה פתוח?

ת.א. אנחנו גרנו בבניין קטן, שרק החדר הזה, וקדימה גרו שתי משפחות שגם הבעלים, והיה סגור עם כזאת שמיכה, זה מה שאני זוכרת. ה... היה קצת יותר רחוק, שם היינו הולכים לאכול, זה היה ארמון, בניין גדול עם חדרים-חדרים.

ש. למה ארמון?

ת.א. זה היה ארמון של הרומנים. אז עשו מזה מחנה. אחרי שנה, שנתיים, אני לא זוכרת אחרי כמה זמן, גירשו אותנו משם, כולם צריכים לעזוב את הארמון, כיוון שצריכים את הצבא לשם, אז שלחו אותנו לגור בעיר, האצג. אז גרנו שלוש משפחות בחדר אחד. טסלר, והחייט שהיו לו כמה בנות, לא זוכרת איך קראו לו. שלוש משפחות גרנו בדירה אחת, וגם כן, אני ישנתי עם אמא במיטה, על יד חלון, שנזל בפנים הקרח, וגם כך היה קשה עם האוכל. אמא הייתה הולכת לעבוד איפה שיכלה, כדי שתוכל לתת לנו קצת לאכול. וכל היום אני אחרי אמא: "אמא, אני רעבה! אמא, אני רעבה!".

ש. איך ראית את הלאגר?

ת. על יד הארמון היה המרכז, והיה צריך ללכת למפקד, ל'אפל', קראו לנו. הארמון היה מאוד יפה, כנראה, פעם, המון חדרים, וכל החדרים היו - זה היה של גראף. ואנחנו עוד מצאנו בחדר אחד, השאירו את הגראף, ‘דה גרייפן', אז הלכנו לעבוד בשדה כדי לקבל קצת 'קרטופל', הלכנו עם סינר שנקבל קצת 'קרטופל'. אז היא הלכה עם המקל וחיפשה אם הוצאנו הכל, ואם לא, אז היא צעקה, או נתנה מכה אחת עם המקל. היא לא ידעה שהסוף שלנו גם כן, כי לקחו אותה, עשירים - היא הייתה גרמנייה, אני לא יודעת מה היא הייתה, היא דיברה הונגרית.

ש. איך הייתם מכבסים את הבגדים?

ת. רק בנהר.

ת.א. זה היה על יד נהר.

ת. רק בנהר.

ת.א. הבית הזה היה על יד נהר, שם הייתה גם טחנת קמח, על יד הנהר הזה. אני זוכרת את זה, הייו הולכים לשם לשחק, או לקרבל קצת קמח, אני לא זוכרת. אבל שם, בנהר, היינו מכבסים.

ש. מה את עושה בלאגר?

ת. עבדתי.

ש. במה?

ת. בשדה.

ש. תתארי את העבודה שלך, את שגרת היום שלך?

ת. הוצאנו את העשבים, או הוצאנו את התפוחים, או לפעמים, כבר לקראת הסתיו, שברנו את התירסים. שעועית צהובה, ירוקה, ואלה היו כל העבודות.

ש. עבור מי עשיתם את זה?

ת. אני לא יודעת למי. אבל כל פעם היו שומרים עלינו.

ש. מי היה שומר עליכם?

ת. גויים. שוטרים. היה להם משרד, ושם היינו צריכים לכל דבר אישור. למשל, בסמאדרש, מה שסיפרתי לך, בפטרוז'ני, הרבי הזה, לא היו להם ילדים, הם היו זוג, אבל הם היו חולים, אז הם כן הגיעו ישר להאצג. אני לא יודעת איך. דווקא היו מעל 60, לא נשארו בפטרוז'ני. אז ההורים היו כל כך חסידים שרצו להגיע לראש השנה, ולא קיבלו אישור. אז בסתר, יצאו לפנות בוקר. פתאום, מפקד. ואני חשבתי שהנשמה יוצאת לי, הם לא חזרו, ובעלי הבית, כי היו מדריכים יהודיים, שהגויים שמו אותם, והם ניסו למשוך את הזמן. משכו, משכו, מי שעבר את השם, כבר הלך לשער, אולי רואים אותם בדרך, זה שלושה קילומטרים, דירוצו. ובאמת, כך היה. כשראו אותם, אז עשו עם היד: בואו מהר, מהר, מפקד. והגיעו ברגע הזה ולא שמו לב. כל פעם הסתירו אותם, סובבו אותם, שלא יהיו עם הפנים לכניסה, היהודים. ביום השני של ראש השנה כבר לא הלכו, לא נתנו להם. וגם המנהלים, המדריכים, לא נתנו להם, היהודים, "לא, אתה לא תסכן את כל הלאגר בשביל זה", אז התפללנו שם.

ש. תתארי את התפילה בלאגר?

ת. בלאגר, שם בארמון. לא היה חדר אוכל, היה מטבח, הייתה חבית גדולה כזו במה שבישלו.

ש. התפילה.

ת. כן. אבל בחדר הזה, על יד החדר הזה איפה שהכינו אוכל, שם התפללו. כולם, עם טלית, כרגיל, בפינה אחת או בחוץ על יד הדלת הנשים, היה שופר, היה הכל. ספר תורה הביאו לשם. והתפללו.

ש. איך שמרתם על הכשרות בתנאים קשים כאלה?

ת. זה היה עוד שם כשר הכל. היה שוחט. בלאגר. רק יהודים היינו. וכמה שומרים גויים, אבל לחם הביאו לנו מהעיר, לחם כמו בוץ. וכך. מי שהיה לו קצת כסף, פה ושם, לעבוד, אז עוד מהגויים, בסתר, קנו ביצה, קנו קצת חלב, קצת משהו.

ש. הלאגר היה סגור?

ת. סגור. כן. היה שער גדול, גדר גבוהה, אבל מסביב הייתה חצר מאוד יפה. היה נהר, שם היו פרחים כאלה לבנים, מה שגדל במים, והיו כבר ... (את לא זוכרת את זה?)

ת.א. את מדברת על הגדר.

ת. כן. הייתה גבוהה מאוד. והיה שומר כל הזמן. אז לפעמים, עם קצת כסף, המנהל אישר, מבלי שידעו למעלה.

ש. אמרת שישבתן בין הבנות?

ת. כן. התיישבנו, כמעט כל מוצאי שבת.

ש. בלאגר?

ת. בלאגר. עשינו אש, מדורה קטנה ושרנו שירים של מה שלמדנו ב'בני עקיבא' ובכל, היה מאוד יפה.

קלטת 1, צד ב'

ת. .... ארבעים שנה, כל פעם אסיפות ואסיפות, וזה מה שהם שרו: .... האסיפה החליטה והיא אומרת כמה מילים מה החליטו, ושעוד פעם תהיה אסיפה. וכל הזמן אסיפה. ואיך שסבתא לא מבינה את השפה והיא נהנת מהנכדה ומתווכחת, זה .... (ביידיש)... אף אחד לא ידע את השפה. וכל מיני דברים, הכל על ארץ ישראל. הכל כמעט על ארץ ישראל. שאנחנו נוסעים. ויודעים הרבה שירים ביידיש על ארץ ישראל ...(ביידיש)....

ש. מה זה אומר?

ת. "ארץ ישראל, ארץ שלנו היקרה, בימים ובהרים, אין דומה לך. אליך אנחנו מתגעגעים, ארץ ישראל היקרה". ביידיש. הרבה הרבה שירים אנחנו יודעים ביידיש על ארץ ישראל.

ש. איך עקבתם אחרי הימים והשנים, היה לכם לוח שנה?

ת. כן. בקהילה היה לוח.

ש. בלאגר?

ת. בלאגר גם. כל אחד לקח משהו. הגיע גם לוח. ידענו איזה ימים.

ש. ובזמן שאת עובדת בשדה, מה אמא עושה?

ת. אמא גם עובדת.

ש. תתארי את שגרת החיים בלאגר? באיזו שנה הגעתם ללאגר?

ת. ב- 1940. אני חושבת כך. היינו שם - אנחנו קיבלנו אישור יותר מהר בגלל הדודה, כי היא הייתה חולה עם סכרת, ולא יכלה לקבל את התרופה שלה, איזולין וכל מיני, היא התמלאה עם פצעים, והיה צריך לטפל בה. מלא מלא, אני זוכברת אותה עם פורונקלים, כל הראש היה מכוסה. אני טיפלתי, הרופא הראה לי, אני טיפלתי בה. ואז קיבלנו את האישור והלכנו להאצג. בהאצג, הקהילה היו צריכים לדאוג לנו לדירה, בזכות זה הם נשארו בבית. שם לא הייתה קהילה גדולה, אבל עשירים, שילמו בשביל זה. וחלק נשארנו שם וחלק לקחו על יד דווה (DEVA), מארושהיליה (MAROSVASARHELY) קראו לזה. אבל גם אמא הגיעה להאצג. אחר כך בחגים, אחרי החגים - את לא זוכרת? אני יודעת שאחרינו היא הגיעה. אז קיבלנו שם חדר קטן אחד, ושם בפינה אחת היו צריכים לבשל, הכל היה שם. שם ישנו, שם הכל, אבל בחדר אחד. אפילו ריצוף לא היה, הייתה אדמה. אז פעם בשנה, לקחנו בוץ וחידשנו את זה, לקראת פסח, לקראת חגים, שיהיה בכל זאת קצת, כי זה נשבר, זה כל הזמן - שם היינו עד לשחרור. ולדאוג על הפרנסה, כבר היינו צריכים, על האוכל, הכל.

ש. תתארי בבקשה, איזה סוג עבודה עשית?

ת. גם שם, עוד המשכתי, כי שילמו טוב, אצל הגויים לעבוד. קיבלתי גם כסף וגם קצת אוכל.

ש. אבל במה עבדת?

ת. בשדה. אותו הדבר מה שהיה להם. אבל לא הרבה זמן. דוד שלי, הוא עם המשורית חתך עצים, או ניקה שירותים, מה שבא, הוא עבד. ניקה חצרות לעשירים, רק שיהיה לחם. הדוד שלי היה סנדלר, והוא עבד בזה. והיה לנו אח, שהוא היה סנדלר, הוא היה מאוד מסור לאמא, אז הוא כל הזמן ביקש, היה במחנה עבודה מאוד קשה, שהוא יודע לעשות - הוא מוכן לעבוד בשביל הצבא, הצבא צריך נעליים, הוא עובד מאודיפה, שיתנו לו עבודה. ונתנו לו שם עבודה בסנדלרייה, כי היה קר, ובגדים חמים לא היו להם, לא היה מאיפה, מי ישלח להם? הנעליים נקרעו. קשר, שהסולייה לא תיפול, עם חבל, את הנעליים על הרגליים, אבל נכנסו המים. וישנו בחוץ, גשם, שלג, קור. אז הוא עשה זוג נעליים ראשונים שם, מאוד מצא חן בעיניהם, אז הוא דיבר עם הקצין, שיש לו אמא, אלמנה, ילדים קטנים, אולי יתנו לו לעבוד שם במחנה, באותה העיר. והעבירו אותו. אז בבית הוא קיבל עבודה פרטית בלילה, הוא ישן בבית - נתנו לו לישון בבית, וכל היום הוא היהנ במחנה, והוא עבד לקצינים הכי גדולים, הוא עשה נעליים מפוארות, היו מבסוטים עד הגג. אפילו מגפיים הוא עשה, בורגר-מגפיים, קראו לזה. ובבית, שאריות הוא קיבל, זה שעבד, הבוס שלו נתן לו בכיס כמה, כי היה אסור להביא משהו - אז הוא קיבל עבודות תיקונים בבית, אז הוא לא נתן לאמא ללכת לעבוד. היא הייתה כבר עם שני שברים משני הצדדים, אמא, כי גם מים היה מאוד קשה, מהבאר, עם גלגל, להוציא את באר המים, וכשנשפך, זה נהיה קרח. והיה צריך להחזיק את עצמנו, שלא ניפול, אז אמא שם קיבלה בשני הצדדים שבר, ואין ניתוח, או משהו , אז הוא עזר לה. אז אמא רצתה לעשות לו ביצה, שיאכל משהו יותר טוב, אז הוא לא רצה לאכול את זה לבד, ואמא לא הסכימה. אבל לא הייתה לה ברירה, הוא לא הסכים לאכול שום ביס, מה שהיא עשתה בשבילו, שאמא לא תאכל את זה ולתת לה. היא הייתה לבד בבית כבר. אחותי השנייה הייתה אצל דוד שלי, גם כן בשביל האוכל. עזרה שם הרבה. ואני גם לא הייתי בבית, אז היא נשארה בבית אז. עד שכבר לא הייתה לאמא ברירה, שוב לקחו אותו, את אח שלי, שוב לקחו אותו משם...

ת.א. מישהו הלשין.

ת. הלשין יש כל פעם אנשים "טובים".

ת.א. הלשין, למה הוא עובד בעיר שלנו ואחרים יעבדו רחוק. אז לקחו אותו.

ת. ואז כבר לא הייתה ברירה, ואמא התחתנה עם איש שהיא יכלה עוד לפני עשר שנים, כשהתאלמנה, ללכת אתו, כי הוא מאותה העיר, מפטרוז'ני, אשתו, אני זוכרת אותה גם, והיא התחתנה, והוא פירנס את אמא, אז כך היא יותר לא הלכה לעבודה, רק בבית. וגם לו היה עוד בבית ילד. גם כן אלמן עם שישה ילדים.

ת.א. הכל בלאגר, בהאצג.

ת. כי היה עוצר, לא היה לנו מותר לצאת לפני עשר בבוקר, ובחורף, בשש בערב, כבר לא לצאת, בקיץ בשמונה. מהבית, אפילו במשקוף של החצר, היה אסור לצאת.

ש. אז מה עשיתם?

ת. היינו בבית, בערב, בבוקר, ובעשר כבר לא יכולנו לקנות כמעט, אבל היו כמה גויות, שבסתר נכנסו, ידעו שפה גר יהודי, אולי יקנה משהו - עוד לפני שהגיעו. ה- VAMOSC לקחו מכס מהם, איך שנכנסו לעיר. בהתחלת הרחוב, ואנחנו גרנו באמצע הרחוב, אז הסתכלו שלא יראו, והכניסו קצת אוכל.

ת.א. היה חלב וביצים.

ת. קמח תירס, או קמח רגיל, לא לבן כמובן. וכך בישלנו לבד.

ש. על מה בישלתם?

ת. היה אח לדירה, בכל הדירות.

ת.א. היה בכל דירה.

ת. בכל דירה היה אח. ואספנו הכל, אפילו מה שנשאר מתירס, לא רק העלים. כי שם לקחו את התירס שהיה יבש, ולקחו לזה איזו מכונה, להוריד את התירס, כי תירס גם טחנו קמח, הרבה תירס טחנו, וגם לאווזים נתנו לאכול. אז נשאר - אני לא יודעת איך קוראים לזה בעברית, מה שנשאר - שאנחנו אוכלים את התירס. זה היה טוב לחמם, זה בער מאוד טוב. ומה שאספנו. איפה שראינו איזה קרש, או חתיכת עץ, הכל סחבנו הביתה, ניירות, קרטונים, הכל סחבנו הביתה בשביל הסקה.

ש. ושבתות וחגים בלאגר?

ת. גם כן החזקנו.

ש. תתארי בבקשה את השבת, בלאגר?

ת. אפילו שם בגאלץ (GALATI), כל משפחה ישבה לחוד, רק בארמון הם ישבו ביחד, כי אפילו שמרנו על זה, כי היה אסור לטלטל בשבת. אז אנחנו לקחנו ביום שישי את האוכל של שבת, מהמרכז, לפה, איפה שהיינו בדירה הזו קטנה, בחצר הקטנה. ושרנו זמירות, הכל עם דלת סגורה.

ת.א. היינו מחממים לפני שבת את האוכל, ושמים אותו בין כלי המיטה, שישמר חם. היינו עוטפים את זה במגבת, ועוד שמיכה וכרית, מה שהיה לנו, כך היינו שומרים על זה חם. למחרת, אם לא היה לנו אוכל חם, היינו אוכלים את זה כבר קר, את מה שהיה. זה מה שאני זוכרת. פה ושם יש לי כך, לא הרבה, אני לא זוכרת הרבה.

ש. בתנאים הקשים, דיברת עם אלוהים, התפללת לאלוהים?

ת. כן. בטח.

ש. מה ביקשת ממנו?

ת. בטח, שיציל אותנו כבר. כל הזמן.

ת.א. אמא הייתה תמיד אומרת, הלוואי שהיהודים ההונגרים יסבלו מה שאנחנו סובלים, לא יותר. הם סבלו נורא, היהודים מהונגריה.

ת. כבר ידענו.

ת.א. שמענו ששורפים אותם, גזים וכל זה. ברחה בחורה, בת אחות של אמא שלי, היא באה לפטרוז’ני, לחפש את אמא, מה שהיא זכרה, זה היה השם הפרטי שלה, הנזיל, היא הלכה לשאול פה ושם מי מכיער אותה, אז היא פגשה אישה, שהיא בדיוק אז נסעה הביתה מהאצג, מפטרוז'ני, אני לא יודעת בשביל מה, היא פגשה אותה והיא אמרה: "אולי את מכירה את הדודה שלי?" - היא אמרה: "כן, היא בהאצג". היא לקחה אותה להאצג, היא הייתה אתנו אולי לילה אחד, היא ברחה עם קבוצה מהונגריה לבוא לישראל. מה קרה לה ולאן היא נעלמה? אנחנו לא יודעים. למחרת בבוקר היא נסעה בחזרה לפגוש את הקבוצה שלה, אנחנו חיפשנו אותה פה איך שיכולנו.

ת. חיפשנו אותה אפילו ברדיו, בחיפוש קרובים.

ש. אז איך השבת והחגים? פסח, למשל, איפה הייתם מקבלים מצות?

ת. מצות - דאגו לנו.

ש. מי דאג?

ת. הקהילה של האצג, דאגו לנו, וגם אפו לבד. לא מכונות. דוד שלי עבד במצות כל שנה. הם סידרו, גם עם העירייה, עם הממשלה, עם הרבה כסף, הכל עלה כסף לרומנים.

ש. והמשפחה שלכם?

ת. קיבלנו מהקהילה. מה שהיה בשביל היהדות. לא אכלנו חמץ בפסח. ניקינו את הבית, לא היה כמו שצריך, כל הדברים, אבל תפוחי אדמה אכלנו הרבה.

ת.א. המצות היו ביוקר, אז אכלנו רק, לא מובן, לא בשפע כמו שאוכלים פה, ברוך השם.

ת. ואפילו בשר, למשל בהאצג, השוחטים היהודים אסור היה להם, והם שחטו בסתר, רק בסתר. אבל אם תפסו חלילה ...אז הקהילה ביניהם, חילקו לכל אחד מצומצם, קצת לשבת ולחגים, וכך חיינו. אבל כל השבוע, מי ראה בשר?

ש. אז מה הייתם אוכלים?

ת. למשל, אחותנו האמצעית, היא חלתה, הייתה לה כמעט שחפת, והיא הייתה מאוד מאוד חלשה, אז הדודה שלי לקחה אותה אליה, והרופא אמר שהיא חולה מתת תזונה. אבל לא סתם, מוכרחים לתת לה לאכול שומן ובשר, וכל מיני דברים. היה אצלנו אז, בחור אחד, ממחנה העבודה, שהוא גם היה חולה, והירשו לו לישון בבית פרטי, והוא ישן אצלנו. היה לנו חדר אחד, היה שולחן מיטה, זה היה מחסן, יותר מטבח, מטבחון של קיץ, שמתחת הדלת, הכלב טייל החוצה ובפנים, או חתולה. ושם גרנו. והוא אמר - איך? אנחנו נכנס לאיטליז טרף? יחשדו בנו, אסור. אז הוא אמר שהוא יביא לה. היא לא רצתה, היא עד כדי כך הייתה אדוקה, אתנו ביחד,שהיא אמרה שלא, אמרו שזה לא טרף, זה בשביל רופאה, את מוכרחה - לא, רק אם אני גם. אז דודה שלי הסכימה, היא שאלה את הרב, כי אני גם הייתי, אחרי שאבא נפטר, הייתי מאוד חולה, הייתי גם די חלשה, אבל הייתה לי דלקת ריאות בשני הצדדים, הייתה לי אדמת באותה התקופה ודיפטריה. והייתי מאוד חולה, אפילו לקחו - זה עוד היה בבית, לפני שלקחו אותנו בלאגר, אחרי שאבא נפטר, ב- 1935. ודודה שלי לקחה אותי לבית חולים. ואמרו: "את יכולה להשאיר אתה פה, אין מה לעשות אתה". אז היא לא רצתה, ולקחה אתי הביתה, ןהם ישבו, הדוד והדוגה: מה לעשות? אז נזכרו בעלוקות. ושמו לי, וכבר לא אכלתי, לא שתיתי, ופתחתי את העיניים וביקשתי מים. אבל יצאתי מזה, ברוך השם, אבל עוד הייתי כל פעם חלשה. אז הדוד שאל וסיפר לרב, ואכלנו שתינו את החזיר. אני זוכרת כמו היום, שהיינו צריכות לשמור שהחתולה לא תאכל את זה, כי לא שמנו על השולחן, מתחת לשולחן, בקופסה של נעליים של פח, של משחת נעליים, בזה שמנו כל דבר, אז סגרנו את זה. והוא הביא לנו כל יום, זה היה מאוד טעים. והיא גם יצאה מהסכנה, ואני גם התחזקתי, אבל לא הרבה זמן, עד שהרגשנו יותר טוב והפסקנו עם זה.

ש. מה את שומעת וממי את שומעת, מה קורה ליהודים האחרים?

ת. איפה שעבדנו בשדה, אז היו גויים, אז הבנים שלהם היו בחזית, אז הם באו וכל הזמן רצו אותנו גם להפחיד, כאילו לאנוס אותנו, כי אמרו שבין כך, לוקחים אותנו לאש. ובין כך ישלחו אותנו, אז למה שנמות כך, לפחות לעשות חיים. היו כאלה בבאמת שכנעו, אבל השתדלנו להחזיק מעמד. אחר כך הפסקתי, כי סיפרתי בבית איך, אז הם אמרו שדי, מספיק. נזכרתי, האח הזה, מהמחנה, אחרי שכבר לקחו אותו, אחרי שמסרו אותו, היה במחנה עבודה, שוב במקום מאוד קשה, ומדי פעם נתנו להם חופש הביתה לסוף שבוע. אז הוא בא, ודודה שלי התלוננה, שאני עובדת בשדה ואני לא רוצה ללכת ללמוד תפירה. כי אמרתי שכואב לי הגב, תירוץ. אז הוא דיבר אתי, אמרה שזה לא כבוד, זה לא כבוד למשפחה, אם יש לך ברירה, את לא צריכה לעבוד. ואז הלכתי לבת של הבעל של אמא שלי, ללמוד תפירה. היה לי מקום באמת טוב, לא התחרטתי, אבל שמעתי בקולו. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא היה בבית, ולא הרבה זמן אחרי זה, שמענו שהוא עלה ארצה אי-לגאלי, היו כמה מקומות, שלוש אניות מעפילים "נפקורה", "פטריוטה" ועוד אחת...

ת.א. ו"סטרומה"?

ת. לא, "סטרומה" זה לחוד, זה לפני כן. אז באו לארץ, והוא היה ב"נפקורה", אבל לא הגיע ארצה. אחר כך שמענו, זו הייתה הפעם האחרונה שהוא היה בבית. הוא היה בן 21. וגם לא ידעו איך לספר לאמא. לא רצינו להאמין, איך, הביאו את הרשימות, ומהעיר שלנו, מפטרוז'ני, היו שלושה בחורים - זה היה כך שאמרו להם: "תדעו לכם...", המקומות - היהודים קנו את זה במחיר די יקר. ולפני שהפליגו האניות האלה, אמרו, שמתכוננים, שזה מסוכן ולא בטוח שהאניות יגיעו ארצה, כי יש שונאים, או רוסיה, או גרמניה - לא יודעים. אז הרבה ויתרו על המקומות, וכך הודיעו במחנה עבודה, איפה שהיה יותר גרוע המצב, שיש כמה מקומות. אז אח שלי שמע, הוא ברח מיד לקונסטנצה, ועלה על האנייה. הוא היה באותו - היו אוהלים כאלה איפה שישנו, עם האח הקטן, זה שנפטר פה, הוא הגיע הביתה, הוא מצא את המקום הזה, והוא מצא פתק ממנו: "תדע לך שעליתי ארצה, עם האנייה, אם אתה - אז בשעה זו וזו מפליגה האנייה". הוא גם רץ, והוא ראה שהאנייה הפליגה והוא נשאר - הוא נשאר בחיים, והגיע בהזדמנות אחרת לקפריסין, ב- 1948. הוא לא הגיע ארצה. יש לי גם התמונה שלו פה. וזה האחרון, הפגישה האחרונה אז, שהוא שכנע אותי ללמוד תפירה. ואז עבדתי שם.

ש. מתי אתן מרגישות, שאתן עומדות להשתחרר?

ת. זה בא בהפתעה. ההפתעה באה ב- 23 באוגוסט 1944. פתאום, באמצע הלילה, שומעים צעקות, שרומניה עשתה נגד הגרמנים ונלחמים עם הרוסים. והרוסים מיד נכנסו. היה מאוד קשה גם אתם.

ש. תתארי בבקשה את הכניסה של הרוסים?

ת. ראו טנקים ומכוניות, מלא מלא באו. עם חיילים.

ש. מה היה קשה?

ת. כי כל פעם רצו לתפוס בנות, לקחו כל מיני דברים מהבן אדם, כסף, שעון.

ת.א. הם היו שיכורים תמיד, היו שוברים חלונות וגונבים כסף ורוצים שתייה. במקום הדלק, היו ממלאים את המיכלים האלה עם שתייה חריפה. והיו שיכורים. אני זוכרת לילה אחד, נכנסה משאית ענקית עם חיילים רוסיים לחצר שלנו, גרנו בחצר כזו די גדולה. הם היו שם. ביניהם היה גם יהודי אחד, אז הוא נכנס ביום שישי בערב אלינו, ואמר שהוא יהודי ובא לשמוע קידוש. אבל פחדנו מהחיילים. היו מביאים לי ענבים, היו נותנים לי, לי לא אסור היה, אבל לבנות הגדולות, הם היו מתחילים. היה פחד. העיר הייתה מלאה עם הצבא הרוסי.

ת. אבל כבר לא היה עוצר.

ת.א. זה היה בהאצג.

ש. מה קורה אחר כך?

ת. שם היינו הרבה זמן, אני חושבת שיותר מחצי שנה. כי היו מפציצים את תחנות הרכבת, וכל הזמן היינו בורחים לשדה, לא היה מקלט. בשדה, בחופשיות, ברחנו כל פעם. אז כך לא יכולנו אפילו לנסוע הביתה, היה מסוכן. אחר כך, אפילו כשכבר אמרו שעכשיו אפשר, זה היה גם כן ב- 1945, משהו כזה, אני זוכרת שבחורף היה - שחזרנו - וגם כן תפסה אותנו האזעקה, היינו בדיוק בקרונות, גם כן של בהמות, לא קרונות נורמליים, וימים נסענו, כי כל פעם היה צריך לעצור פה ושם, ושוב, פוצצו קצת יותר רחוק מאיפה שהיינו. אנחנו יצאנו מהקרונות, השארנו את כל החפצים, מה שכבר היה, ורצנו לשדה. אמרו לנו איפה, ושוטרים, והחיילים הרוסיים רצו לפה ושם, וראינו, נפצעו כמה אז מהפצצות. אחר כך, כשנרגע, המשכנו עם קרונות אחרים הלאה. עוד קצת, עוד קצת, ימים נסענו, עד שהגענו הביתה.

ת.א. זו הייתה נסיעה של חצי יום.

ת. היה יותר מחצי יום.

ת.א. מגאלץ לפטרוז'ני.

ת. היינו צריכים בסימריה להחליף רכבת, לא היה ישיר.

ת.א. זה היה לפני סימריה. באראד היינו צריכים להחליף רכבת לסינריה.

ת. יכול להיות שאת זוכרת יותר טוב. והגענו הביתה, הבית שלנו לא היה, לגמרי לגמרי הרוס, רק המקום מצאנו. שום דבר, איפה הולכים? אז היה משרד, גם כן כבר חורבה של הקהילה, אז קודם הכניסו אותנו לשם, ועוד משפחה. זה חדר אחד חשוך (את זוכרת את המשרד?) חשוך. ושם היינו הרבה זמן, עד שתיקנו את הדירה של המקווה. עכשיו אני לא זוכרת איך הגענו, אנחנו, ל... איפה שאחר כך אתם גרתם. כי אחרי זה, הגענו למקווה. כנראה, מהמשרד, תיקנו את המקווה, כי שטיין היו במקווה. אחר כך אנחנו. וקיבלנו דירה להשכיר ברחוב אחר, זה כבר לא הרחוב של בית הכנסת. אבל לא רחוק. ושם קיבלנו מטבח גדול, וחדר קטן, ועוד חדר קטן שהשכרנו. אפילו לא היה מקום ליותר משתי מיטות בחדר, ובחדר השני רק מיטה אחת. אבל המטבח היה גדול, גם שם הייתה מיטה, אז שם ישנתי, וההורים - הדודה והדוד, ובחדר ההוא השכרנו שיכניס קצת כסף.

ש. במה עסקתם לפרנסתכם?

ת. אני המשכתי, קיבלתי שוב מקום איפה לתפור, ושם עבדתי. הדודה החולנית בטח לא עבדה, אבל הדוד כן עבד. במה הוא עבד? עוד פעם תפירה.

ש. ומה את עשית?

ת.א. אנחנו חזרנו קצת אחריהם, אז אמא הייתה כבר נשואה עם הבעל השני, וכשהגענו לעיר, לא הייתה דירה, וקיבלנו דירה רחוק, רחוק, היינו צריכים ללכת הרבה ברגל. האבא החורג היה בא תמיד לעיר לקחת אותנו, היינו נשארים קצת אצל הדודה, כשהיינו גומרים את הלימודים, עד שהיה בא לקחת אותנו, ואתו יחד היינו הולכים לדירה. גם היה שם מטבח וחדר.

ש. חזרת ללימודים?

ת.א. חזרנו אחר כך...

ש. איפה?

ת.א. בפטרוז'ני, אבל זה היה מאוד רחוק ללכת.

ש. זה היה בית ספר יהודי?

ת.א. רומני. היינו ארבע בנות בכיתה, ואתם למדנו יחד. אז גם כן היינו מחליפים ... אז בשבת לא הייתי הולכת לבית הספר. כך התחמקתי מלכתוב. אבל זה היה מאוד רחוק משם ללכת. את זוכרת איפה שגרנו? אחר כך...

ת. זה היה פחד ללכת.

ת.א. כי השקוצים הגויים, היה פחד. היה בית לבד, רחוק בין הגויים. אחר כך נכנסנו, אחרי - אני לא זוכר כבר כמה גרנו שם, אולי שנה, אז התקרבנו וגרנו בחצר על יד בית הכנסת. האבא החורג שלי עבד - אני אהבתי אותו כמו אבא, אני לא הכרתי אבא - אז הוא עבד, הוא היה אחראי על יערות, לעובדים, לדאוג להם למשכורת, לאוכל, וכך היה מפרנס אותנו. אמא הייתה יוצאת עם אלטע-זאכן לשוק, קצת למכור, לעזור קצת בפרנסה. הוא היה כזה נשמה טובה, שהוא תמיד דאג שיהיה לנו מה לאכול. אז הגויים היו מקבלים גבינה כזאת מלוחה, זה היה האוכל שלהם. אז הוא היה מביא לי כל פעם חתיכה, "תאכלי פה בפינה, לא על המפה, לא עם סכין", העיקר שיהיה לי מה לאכול, שאני לא אגווע מרעב. הוא היה איש, בשבילי, הוא היה נהדר.

ת. הוא היה איש טוב.

ת.א. גמרתי את בית הספר, אחרי זה נסעתי לגור אצל אחותי, שם התחלתי ללמוד תפירה, אחר כך באנו לארץ.

ש. תתארי בבקשה, איך כל המשפחה מתאחדת בפטרוז'ני, עם האחים?

ת. האח הגדול, הוא נשאר בעיר אחרת, איפה שהיה במחנה עבודה, עוד במלחמה, אבל לקראת הסוף, הוא הכיר - כי שם גם השתדלו היהודים, את היהודים של המחנה, להזמין אותם לפעמים בשבת, או לחג. אז הזמינו - היא עבדה גם כן, לא בתור - היא קיבלה משכורת, אשתו - ושם הוא הכיר אותה. היא עבדה ביום, והוא עבד בלילה באותה המכונה. ובמקרה, ראו - ואז ידע שהיא יהודייה, כי הם גם כן, והוא השאיר פתק שהוא גם יהודי, וכך הזמינו אותו לפעמים לשבת. וכך הוא הכיר את אשתו, ועוד הם היו , אז הוא כתב הביתה שהוא מצא בחורה יהודייה מבית דתי, והוא רוצה להתחתן, כי כבר נמאס לו להיות נע ונד. נודד. אז אמא עוד התפלאה, היא אמרה: "מה, הוא כל כך צעיר, סך הכל בן 20". היא ראתה את זה, אז הדודה אמרה: "תשמחי, יהיה לו בית, מה את יכולה לעשות? בחור גדול. טוב שהוא מתחתן". וכך, הוא שם התחתן, אף אחד, לא היינו בחתונה שלו, כי לא יכולנו לנסוע, גם לא הייתה אפשרות וגם הייתה סכנה עוד מהרוסים. והיינו כבר בחזרה מהלאגר.

ת.א. לא היינו, אני זוכרת את אמא, ואמא עוד לא הייתה נשואה אפילו, כשארי התחתן, היא ישבה כל היום והתפללה בבית של מינה. מאה אחוז. עוד לא היינו בחזרה. איך אמא שלחה את חוה לארי? גם מהאצג, בפעם הראשונה.

ת. יכול להיות שאת צודקת.

ש. איך את חוזרת לחיים הרגילים בפטרוז'ני?

ת. אני עבדתי בתפירה, והדוד שלי גם - קיבלנו את המקווה, הם היו הבעלים של המקווה. כי אלה שהיו שם, עלו ארצה, אי לגאלי, הלכו לאמריקה קודם, ינקל שטיין. ואחר כך היינו הבעלים של המקווה. אז כבר לא הייתה בעיה. היה מצומצם, אבל הייתה פרנסה, ואני עבדתי בתפירה. אז קמתי כל פעם בבוקר בחמש, כי אפינו שוב לחם וחלות, לקחתי למאפייה והלכתי לתפירה. באתי הביתה, הבאתי אותם הביתה, עזרתי הרבה, אפילו כביסות הייתי לבד, כי היא הייתה חולנית ולא הייתה אפשרות לעוזרת, או משהו כזה. וחזרנו לחיים. ואחר כך, הם חייבו לשידוך מהעיר אראד, מעיר לגמרי אחרת. איך היה? בת דודה...

ש. באיזו שנה התחתנת?

ת. אני התחתנתי ב- 1948. עם המדינה ביחד. היה בן דוד של בעלי, התחתן עם בת דודה שלי, ושם לא היה אולם, עזרתי להכין את החתונה, את האוכל. לדודה אחרת. הוא היה אח של אבא. ועזרתי שם והאמא של החתן מאוד מצאתי חן בעיניה, אז היא אמרה, שיש לה אחיין, לבעלה, שמתאים בשבילי. וכך. זה לקח שנתיים עד שהכרתי אותו. והתחתנו. יש לו היטוריה אחרת, שאחר כך...

ש. התחתנת ב- 1948, איפה?

ת. בפטרוז'ני. החתונה הייתה בפטרוז'ני. הכנתי לבד, אמא שלי עזרה לי קצת, כי הדודה הייתה חולה. סך הכל הייתי מאורסת חודשיים. למחרת, כשהתארסתי, כבר לקחו את דודה שלי לבית חולים, אחרי שלושה ימים הוציאו אותה, אמרו: אין מה לעשות. אז אמרו לי: מהר, תזמיני את החתן, תעשי חופה, שהיא תראה אותך לפחות נשואה. אמרתי: "מה, היא הולכת למות ואני אתחתן? - היא רוצה לקחת אותי לחופה, לא כך". והתעקשתי, לא רציתי. ובאה איזו שכנה ונותנת כתובת של רופא מהכפר, כי אצל הדודה הזו, הגוף התרגל לתרופות, גמרנו, לא עזרו לה. אז הרופא הזה נתן לה עוד שנה, את התרופות האלה, אחרי פדיון הבן של הבן הראשון, הבכור שלי, היא נפטרה אצלי, באראד.

ש. איפה את הולכת לגור, אחרי שהתחתנת?

ת. באראד.

ש. ומה קורה אתך?

ת.א. אני נשארתי בבית עם ההורים שלי ולמדתי. היא התחתנה ואני עברתי לגור... שנה ולמדתי תפירה. אחר כך אמא שלי כתבה: "תבואי הביתה, אנחנו נוסעים לארץ ישראל", אז בשנת 1950, חזרתי הביתה ובאנו לארץ.

ש. ומה קורה אתך?

ת. אני נשארתי עוד תשע שנים ברומניה.

ש. ומה עשית?

ת. הקמתי משפחה. באתי עם חמישה ילדים לארץ. בעלי היה איזה שלוש פעמים בבית סוהר בתקופה, שלוש, או ארבע פעמים, בשביל הביזנס, כי מהמשכורת - חוץ מזה, הוא לא רצה לחלל שבת. כשאני התחתנתי אתו, אז היה לו בית מלאכה של סבון, עם אח שלו ביחד, ואח שלו גם עלה ארצה ב- 1950, אבל בית המלאכה היה על שם בעלי. ולא שילמו מיסים, אז לא קיבלנו אישור. והוא בא ארצה, האח שלו, נשארנו לבד. ויום אחד, זה היה כבר כשהתחילו הרוסים לקחת את כל הדברים, לא רק של היהודים, כל האוצרות, כל המפעלים, כל החנויות. אז לפני כן, הייתה לבעלי הזמנה, ונתנו דמי קדימה בשביל לקנות חומר גלם לסבונים, למפעל בעיר אחרת. והם באים עם החומר ונכנסים הקומוניסטים, לקחו הכל, נשארנו ... עם חובות. מיסים. והיו לי כבר שניים, או שלושה ילדים, אני לא זוכרת בדיוק. נשארנו בלי כלום, רק עם חובות, ועוד חוב למפעל הזה. לקחו הכל. ונכנסים גם לבית. הבית היה בשכירות, זה דווקא היה לטובה, כי שילמנו הרבה שכירות, והם לקחו את הבית מהבוס של הדירה, כל הבית, זה היה בית מלא עם דיירים, חצר. רשמו כל מה שמצאו, את שכר הדירה הורידו, ואמרו: שלמשרד של הממשלה לשלם. זה היה לטובתנו. וגם עשו קצת תיקונים, כי היו חורים, והעירייה הראשונה, זה היה בית בן מאה שנים. אז עשו לנו ארובה מקרמיקה, לחמם חדר לילדים. ובשביל הילדים, קיבלנו לכל ילד מאה ליי. מאה ליי זה היה סכום די טוב. לא הייתה לו משכורת כזו. אבל מה עם עבודה? הוא לא מצא עבודה, והוא לא רצה, כל היהודים התחילו לעבוד בשבת, הוא לא, בשבת לא. בסוף, הוא קיבל בקואופרטיב, לעבוד ברכבת, להוריד מרכבת משא, להוריד את הסחורה ולהעמיס את הסחורה. עבד, אני לא יודעת אם שבועיים, ומהשמש, זה היה בקיץ, קיבל מכת שמש, בקושי הביאו אותו הביתה. כל כך חולה היה. מה לעשות? הוא אומר: הוא בשבת לא ילך, ימות ולא ילך. אז הוא התחיל בביזנס שחור. וכמובן שתפסו אותו והייתה בעיה. אבל היה לו חבר מאוד טוב, שכל פעם עזר לו, הוא היה סיטונאי פעם לפני כן, והיה לו קצת כסף, והוא התחיל לעבוד בקואופרטיב במסעדה, גם בשבת, שלמה שלומון. והוא עזר לנו קצת. לא קצת, הרבה. ובביזנס לתת כסף, בשביל לקנות, אז הוא עם היהודים, שעונים היו, 'דוקסא' אז ו'שאופהאוזן'. ועם זהב. ועד שתפסו אותו. אבל עד אז, קצת חזרנו לעצמנו. ובסוף, עוד ילד ועוד ילד, כך שהיה מאוד קשה. לא היה כיסוי כלפי הממשלה מה מפרנס. אז השם עזר, הוא פגש חבר חילוני, הייתה לו מאפייה שהקומוניסטים לקחו את זה והוא עבד בקיוסק של הממשלה. אז חצי שוע אחד וחצי שבוע השני. הייתה לו גויה שותפה, וכל פעם ביום רביעי הם החליפו. פעם הוא עבד ארבעה ימים עם ... פעם היא. אז הוא אמר, והוא מאוד אהב לשחק קלפים, הוא שואל את בעלי: "תגיד, מה אתה עושה?" - אז הוא אומר: "לא יודע". אז הוא אומר: "תעשה לי טובה, השותפה שלי עכשיו עזבה אותי והיא הלכה למקום אחר. קיבלה משרה יותר גדולה. תבוא אתה, אני אתן לך את כל השבתות פנויות, תן לי את יום ראשון. אנחנו נחליף, אתה תעבוד כל פעם". בעלי שמח, והוא עבד שם בזה, זה היה רחוק מאתנו, אבל הייתה רכבת חשמלית, זו הייתה התחבורה. והבאתי לו כל יום אוכל מהבית, הוא עבד שם והיה בסדר עד הסוף. אבל המשכורת משם לא הייתה מספיקה, אז הוא עוד עשה את העבירות האלה. אבל אז הוא כבר יותר בכיוון שהצליח, כך שהוא שמר למישהו אחר בבית את הדברים. אבל אני לא ידעתי איפה זה, כי כל פעם אמרתי: "תעזוב, אני לא רוצה, אני אוכל לחם עם מים, רק תעזוב אותי עם זה". אבל שבת הייתה מוכרחה להיות כמו שצריך. פעם אחרונה, ילדתי את הבת שלי, הגדולה, היא הייתה החמישית. גם כן הייתה בשמירה אצלנו זהב, ותפסו את בעל הבית הזה והרגו אותו כמעט ממכות, כי ידעו, מישהו מסר עליו. היה לו שותף. ואת השותף תפסו והוא גילה הכל. וידעו שאישה בהריון - כי אז הייתי בהריון, שהבאתי את הסחורה מטימושארה, מעיר אחרת. אבל הוא שיקר לי, הוא אמר, שהוא שם את זה בבוידם של בית הכנסת. וזה היה בבוידם שלנו, אבל אני לא ידעתי. ילדתי אותה בבית. הייתי ביום החמישי אחרי הלידה, פתאום באו 'סקוריטטה', ובאו שוטרים, קצינים ופושטים על הבית, ובדיוק השכנה באה מהשוק, והיא אומרת שעצר - אנחנו גרנו בקומה - אבל קומה אחת הייתה גבוהה. אומרת - קוראים לבעלי גם יובשי, זה שם חיבה שלו, מישהו פה חשוד האוטו. אז הוא הציץ דרך החלון, הוא ראה, הוא מיד התחיל לברוח, הוא לא אמר לי כלום. והוא נתקע אתם בחדר המדרגות. ולא ידעו שזה הוא. והוא ברח לו. והוא נכנס לרחוב, איפה שהחבר הזה גר, שעזר לו, שם היה סנדלר, צין, ואמר שיגיד לשלוימה סלומון, שהוא ברח והוא אמר לו לאן. הוא אמר לו, אבל שלא יגיד למישהו אחר. והם פשטו אצלי בבית והתחילו לחפש, ותגידי, את החבאת? אז אני אמרתי: לא. אני הייתי בטוחה שלא תפסו אותו, לא ידעתי. אנחנו מביאים אותו למעלה, את זה של הסחורה. אנחנו מביאים אותו הביתה. אני הייתי בטוחה. "תביאו, אני לא מכירה אף אחד". הם מביאים אותו, לגמרי פצוע, והוא בבכי אומר לי: "ינטי, תגלי הכל, כי אין לי ברירה, ואני הבטחתי וחתמו לי, שלא לוקחים את בעלך ולא לוקחים אתכם לבית הסוהר". הוא אומר לי ביידיש הכל. אמרתי: "אני לא יודעת איפה הוא שם, הוא אמר לי שבבית הכנסת, בבוידם". הם הולכים לבית הכנסת, ושם היו ספרים קרועים, זה בית כנסת עתיק-עתיק באראד. הורידו והורידו, ועבדו, הם הגיעו אלי באחת עשרה, ופעמיים באו לשאול, שאני אעשה ציור איך עליתי ואיפה שמתי את זה - כי אמרתי שבעלי לא יודע מכלום. לא היה לי מושג, כי אף פעם לא הייתי שם בבוידם. מה אני יודעת? איך שהם אמרו: הנה, פה הדלת - כאן נכנסת? כן. הם ציירו ואני אמרתי על הכל: כן. הלכו בחזרה, עבדו עד שלוש. באו בחזרה, ושום דבר. והחבר הזה, הוא הלך אליו, לבעלי, ואמר: "אין לך ברירה, אתה מוכרח לחזור הביתה", כי הם חזרו אלי, עד שלוש עבדו שם בבוידם, ואמרו לי: "אנחנו יכולים לקחת אותך עם התינוקת, יש לנו איפה להחזיק אותך, יש לנו בית חולים, אבל את לא תשארי, אם את לא נותנת פה - איפה בעלך." - התחלתי לטלפן, טלפון היה לי כבר בבית, לא היה לי מושג. אנחנו לא מסתכלים לאן את מחייגת - והוא, החבר, הלך להגיד לו, והוא בן אדם כזה רגוע, בעלי, הוא מכל דבר עושה צחוק. הוא הגיע איפה שהיה והוא הלך לישון, וישן שינה. החבר הזה אומר: "תיושי, אתה משוגע? אתה השתגעת? עושים ... את האישה ואת ישן? בוא הביתה, אתה מוכרח להוציא את הסחורה, אין לך ברירה". אז הוא אומר שהוא לא בא. הוא אומר את השם של האיש הזה, "פרי שם, ולא נותנים לה מנוחה". אז הוא התחיל לחשוב, והוא הבין, עכשיו הוא התחיל לחשוב על התוכנית איך להגיע - הוא שם את זה בבוידם אצל הרבנית, אנחנו היינו מאוד ביחד עם הרבנית. עכשיו, להוציא משם, הוא היה עצור, הרב, גם כן בבוקרשט, בעניין אחר של דין תורה, ואיזה ... איך הוא יגיע עם הסחורה הזו, שבכל זאת, שאני לא אשקר, שבכל זאת יהיה בבית הכנסת. הוא עשה מאחורה והלך. ופתאום אני רואה שהוא נכנס לשם, לחצר, כי הסתכלתי כל הזמן בחלון, אולי אני אראה אותו. והוא שומע, שאני קוראת לו בשם, הוא נבהל מסכן, והוא אפילו סימן לא עשה, הוא רץ לחצר, ומאחורה, הוא רץ לבית הכנסת. זה היה יום חמישי ועמדו בתור בשביל בשר כשר, היה מול הרחוב שלנו, היהודים רואים - רואים את האוטו אצלנו, כל העיר הייתה על גלגלים. והוא עובר ולקח את הסחורה קודם, ששם לא יהיה, שלא להכניס לבוץ את הרבנית. והוא לקח את זה ובמקלט היו חלונות מהמדרכה, ראו, עם הרגל, הוא זרק את זה שם. ובדיוק יוצא הבעל של - זה היה החצר של המקווה של בית הכנסת. הוא אמר: "אל תסגור, כי אני בא עכשיו לקחת, זרקתי פה משהו". הוא בכוונה סגר, הוא פחד, כל אחד פחד מבעלי. הוא בא הביתה, כך, רגוע, "איפה היית?" - אז הוא אומר שהיה בטיילת של הנהר הגדול שם. למה? כי ראיתי שאתם באתם. אז מה חשבת? יאללה, תביא את הסחורה. אז קודם הוא לקח אותם לבוידם, גם שם הייתה סחורה, בבוידם שלנו והוציא, "איפה זה של בית הכנסת?" - שוטר אחד ליווה אותו, הוא הוציא את זה, אבל הוא סגר - הוא מצא דרך, דרך בית הכנסת, הוא נכנס לחצר השנייה, ומצא את החבילה, בכל זאת שלו. "אז למה אמרת לאשתך?, - "לא רציתי שהיא תדע, שהיא תדאג". הם באים, והוא כבר מתחיל, אוי, ווי, נתת כבר יותר ממה שאמרתי, עכשיו לא יהיה לי אפילו בשביל עורך דין. אבל לא הייתה לי ברירה, מה אני אעשה? בעלי מתחיל להוציא מהארון לבנים, חולצה וקצת לחם. אז הקצין שואל: "מה אתה עושה?" - "אני יודע שאתם עוצרים אותי" - "לא, אנחנו הבטחנו שאנחנו לא עומרים אותך". והם לקחו את הסחורה והלכו. עוד היה חוצפן בעלי, הוא אמר: "אולי תתנו לה מתנה, שעון". הנה, אחרי לידה, קיבלתי שעון. והקצין שכח את השעון שלו על השולחן, ובעלי מסתכל דרך החלון שהם הלכו כבר. אז הוא אומר: "זה תירוץ, הם באים לקחת אותי, אני עוד לא שם שום דבר במקום. אבל תשמעי, אם הם חוזרים ומבקשים את זה, אם פותחים את הדלת, אני בורח, תדעי לך. אם דרך החלון הם לוקחים ממני את השעון, אז זה בסדר, אז אני חוזר הביתה". וכך היה. הם הוציאו את היד ולקחו את השעון שהוא שכח. זה היה זהב. כשהם הלכו, אותנו השאירו בבית. אז הוא אומר: "אתם עשירים" - הוא נישק את הקצין מרוב שמחה, בעלי.

ש. איך אתם עולים ארצה?

ת. זה מה שאני רוצה עכשיו לספר, קודם כל הוא לא קיבל שם טוב, כל היהודים חשדו בו ופחדו ממנו, שבטח הוא מסר משהו - אחרי דבר כזה השאירו אותו בבית. נשארנו כך. אבל מה, אחרי כמה זמן, קיבלנו את האישור.

ש. באיזו שנה?

ת. בשנת 1959. בינואר, בהתחלה. קיבלנו את האישור ונתנו לנו ארבעה שבועות להתכונן. אז חפצים מהבית, מה שיכולנו, מה שכבר היה. קצת כסף לעשות. אבל מה, כשהלכנו לקחת את האישור מהשטרה, לקחו את תעודת הזהות ונתנו את האישור. ואותו, התחילו עוד פעם לשאול והרבה זמן. ואני הייתי בחוץ, כבר לא ידעתי מה יהיה אתנו, ושוב צלצלו, ולזה שיבוא. המזל היה, שבשום מסמך הוא לא היה כתוב .... היה כתוב איזאק. קוראים לו יענקל-יצחק, וקראו לו יוקשי, ולא ידעו שזה הוא, כולם. ואחר כך, נתנו לו, אבל זו הייתה חקירה של יותר משעה, עד שיצאנו משם. אז היה שוטר יהודי שהוא היה שוטר בתנועה, הוא היה הבן של השוחט הניאולוגי. וכל פעם כשהיו איזה בעיות, יכלו להתעניין אצלו, אבל דרך גיס אחר. הגיס הזה הייתה לו חנות של תיקים, ובעלי נכנס אליו ואמר: תתעניין. והוא אמר: "מחר בבוקר תבוא לקבל תשובה". הוא לא חיכה. הוא מסר למישהו שיבוא למסור לנו שאנחנו ברשימה השחורה, מחכים שאנחנו נגמור עם הכל, נשארים עם כלום, ואחר כך עוצרים אותנו. כדאי שיברח לקונסול של היהודים ולבקש שיסתירו אותו. אבל מה, גם שם היה מסוכן. אנחנו באמת נסענו לבוקרשט, היא הייתה בת שמונה חודשים, התינוקת שלי, ולקחתי רק אותה. הייתה לי אז גויה, והיא לקחה את הילדים כל בוקר ל'חדר', שחררה אותם מהבית, ושמרו על הבית שלנו כל הזמן, כשראו שהילדים הולכים ל’חדר' ובערב חוזרים.

קלטת 2, צד א'

ת. הגענו לבוקרשט, הלכנו ישר לקונסול, כי איך שלא יהיה, היינו צריכים להגיע לשם. עוצרים אותנו שם, את שתינו והיו מסביב כבר השוטרים שם, אבל לא ידעו שזה אנחנו, את כולם, מי שהגיע לקונסול היה מאוד ... אז חיפשו לתפוס סיבות. ושואלים את בעלי איך קוראים לו - ושאולים אותי: "אתה מכיר את יוקשי?" - "כן, בטח שאני מכיר אותו" - "איפה הוא גר?" - אז הוא אומר: "על יד בית הכנסת". "במה הוא מתעסק?" - "אני לא יודע, אני מכיר אותו מבית הכנסת, הוא גם מתפלל באותו בית כנסת". וכך חקירה, ושחררו אותנו. אז הלכנו למלון - היה לו בן דוד בבוקרשט, אחרי זה, אמר לנו: "אתה מוכרח כל יום להחליף את המקום". וזה היה בדיוק בין החגים הנוצריים, חג המולד, ולא קיבלנו את האישור להיכנס דרך הונגריה, היינו צריכים לקבל, לעזוב את רומניה גם, כי לא עבדו הגויים. כל יום הגיעה איזו רשימה, כל יום הלכתי לקונסול, כבר נתנו לי, הייתי עם התינוקת שלי, אבל הוא לא בא. הוא כבר מיום ליום. זה היה ביום שני, הגענו, עד ליל שבת. כל יום שישי, זה כבר היה אחרי החגים שלהם, וביום שישי, כבר הייתה שבת, קיבלתי את האישור, והוא השתגע שאני לפני שבת לא מגיעה. וכל ערב הלכנו, היה שם רב מסיקורן, והוא אמר: "השם יעזור לכם", סוף סוף כבר היה חושך, קראו את השם שלנו וקיבלנו את האישורים. הלכתי - זה רחוק - הלכתי ברגל, שבת, אני לא אסע. והוא כמעט השתגע שראה אותי עם הילדה, רעד כמו אני לא יודעת מה, סיפרתי לו שאנחנו יכולים לעזוב. והבאנו את הדברים אתנו. הכנסנו אותם בשביל המכס, כך שזה כבר לא היה ברשותנו. אבל במכס היינו צריכים להיות, לא פתחו בלעדינו. אזגם ביום חמישי בערב, שאלנו את הרבי מה לעשות, אם לצאת בשבת לדרך, כי כל יום דיברתי בטלפון, היו איזה מחותנים של אחותי, פיש, היה שם טלפון, והיא אמרה שכל יום השוטרים שם, תלכו כבר, תעשו כבר משהו. וסיפרנו כל פעם את זה לרבי, אז הוא אמר: "אם השם עזר לכם עד עכשיו, עד מוצאי שבת אל תעשו כלום". הוא אמר כך, במוצאי שבת עשינו מכס ועלינו, וצלצלנו שלא יבואו, כי כל פעם מישהו בא להיפרד לרכבת. אמרתי שלא יבוא אף אחד, רק מי שמביא את הילדים. ומסכנה, הגויה, לא שילמתי לה את המשכורת האחרונה. אז נתתי לפיש את הכסף, הביאו את הילדים, ואני התלבשתי כמו גויה, בעלי לא יצא, עוד לא היה לו זקן, ולקחתי את הילדים ואמרתי להם בשקט, בשקט: "תהיו בלי שום..." - וכך יצאנו ועברנו את הגבול בשלום. חיפשו אצלנו, אבל לא מצאו כלום, והילדים לא דיברו, כזה שקט, סך הכל הקטן היה בן חמש, הגדול היה בן תשע. בשקט, בשקט, לא זזנו מהמקום, הגענו לבודפשט, שם אמרתי: "עוד צריך להיות בשקט", כי בבודפשט היינו צריכים להחליף רכבת לאוסטריה, לווינה. וקיבלתי חדר בגלל התינוקת, להאכיל אותה, להחליף אותה, קיבלתי אוכל בשבילה. ועלינו בבוקר ונסענו לווינה. כשעוברים את גבול הונגריה-אוסטריה, מחפשים, קוראים שמות, והיה ביניהם אחד שאמר בגרמנית: "לא להזדהות". וכך עברנו את הגבול. הגענו לווינה, חצי אראד היו, כי שם היינו ימים, עד שקיבלנו מקום, חלק באנייה, חלק באווירון. אני כבר לא רציתי אנייה, רציתי כמה שיותר מהר להגיע לארץ. לא היה לי כוח. גם הקטן, פנחס, השובב שלי, היה בן שנתיים. כבר לא היה לי כוח לנסיעות האלה והמתח. אבל כשראו את בעלי שם, במלון, איפה שנתנו ליהודים, כזו שמחה וצעקות, כולם יודעים שאתם עצורים, איך יצאתם? איך הגעתם? מה קרה? ועשו שמחה, שתו - נתנו יין והכל, השתגעו מאתנו, אהבו אותנו מאוד, וראו שהגענו בלי שום פגע, זה היה נסים ונפלאות.

ש. מתי הגעתם? באיזה תאריך?

ת. הגענו ב- 11 בינואר, זה היה יום שישי. הגענו לארץ.

ש. לאיפה?

ת. ללוד. ושם היינו חצי לילה, כי בלילה הגענו, עד הבוקר, בבוקר לקחו אותנו עם אוטו משא, אמרו איפה יש קרובים, אני רציתי ירושלים, כמובן שלא נתנו, כי ההורים שלו היו בתפרח. אז נתנו לנו במעברה במשק עזר, על יד באר שבע. שם היינו שנה וחצי. והיה לי מאוד קשה להמשיך עם הילדים בדרך שהתחלתי, אני הבאתי את הילדים עם פיאות, ואחרי שבועיים הבן הגדול ביקש, שהוא ברומניה לא רצה להוריד, בבית ספר רומני כבר היה בכיתה ג', את הכיפה - ועכשיו, הבנים: תגזרי לי את הפיאות. מה קרה? מושכים. אז אמרתי: "נו מה, באראד לא משכו לך?" - אבל פה יהודים, אם הם לא צריכים, אז מה אני צריכה? אז ראינו שזה לא בשבילנו. היה לו אח בצפת. לקחו אותנו לצפת. גם שם לא הסתדר לנו. סיפורים ארוכים. לא הסתדרנו כי אני חליתי, קיבלתי דיסקוס, הייתי כפופה לגמרי, המדרגות והעליות, זה לא עשה לי טוב, הייתי מאוד חולה, והגעתי - הייתה לי חברה בבני ברק, וב- 1961, הגעתי. הייתי כבר בהריון שוב, ושם, מאז, מ- 1961, במרץ, לפני פורים, אני גרה בדירה הזאת. עוד לא הייתה מוכנה, זה גם סיפור אחר.

ש. ואת, איך הגעת ארצה?

ת.א. אנחנו עלינו בדרך ישרה, באנו מפטרוז'ני לבוקרשט, שם גם היינו כמה ימים במכס וכל הדברים האלה. עברנו לקונסטנצה, מקונסטנצה, עלינו לאנייה 'טרנסילבניה', כך קראו לה, ובאנו אתה ארצה. היינו שבוע ימים בשער העלייה. ומשער העלייה לקחו אותנו לפרדס חנה, שם גרנו באוהל, ההורים שלי עם עוד שלוש נשים מבוגרות. אחרי זה נתנו לנו צריף עשוי מאוהל, ואחר כך התחברו כמה מבוגרים, שהולכים לבנות כפר, רק למבוגרים, אבל כאלה שיש להם ילדים, שהילדים יחתמו בשבילם. אז יצאנו לאיזה מקום על יד פתח תקווה, שקוראים לזה נווה-ירק, ושם בנו שישים צריפים מפח, הבונה ביניהם היה אבא שלי החורג, הוא עזר לבנות. יצאנו לשם, בלי חשמל, בלי מים, בלי כביש, היתושים אכלו אותנו. ומים, היינו צריכים לרדת, או שהיו צינורות בין הכפר, באמצע הכביש, או שהיינו צריכים - כשלא היו מים, אז היינו יורדים לבאר, לוקחים דלי מים, חצי נפט, חצי מים, זה עבד על מנוע, אז לפעמים היה נשפך מזה הנפט. וכך. והייתי יוצארת לעבודה, עבדתי אז, בזמנו, בהתחלה, בפרדס, ואחר כך עבדתי, המדריך של המושב סידר לנו עבודה בנשק בהרצליה, היה וישנו עד עכשיו, בית חרושת לנשק, עבדתי נורא קשה, אבל הרווחתי טוב. הייתי ... הייתי יכולה לעזור. אבא שלי עבד בנגרות, וכך הסתדרנו. אחר כך הכרתי את בעלי, התחתנו, אז הפסקתי לעבוד, כי הוא לא נתן לי לעבוד בבית חרושת לנשק, היה מאוד מסוכן. והתחלנו חקלאות. בעלי עבד בחוץ, כקבלן משנה, עבד קשה מאוד, היה יוצא ביום ראשון, חוזר ביום חמישי, יום שישי. וכך.

ש. כמה ילדים יש לך?

ת.א. חמישה.

ש. ונכדים יש?

ת.א. יש לי, בלי עין רעה, שניים עשר.

ת. לי יש שבעה ילדים ונכדים, נינים, ברוך השם. כבר אחד עשר נכדים נשואים.

ש. תודה רבה לכן על עדותכן.

ת.א. תודה רבה לך שהקשבת לנו, היה נעים מאוד.

תיאור התמונות:

ת.א. זו תמונה, שאמא שלי ואני, בשנת 1945, או 1946, בערך.

* זו תמונה של אבא שלי בחצר, שם הייתה המתפרה שלו, עם העובדות, ומצד ימין, זה הדוד שלי.

* אח שלי, הוא מצד ימין, הראשון, הוא היה במחנה עבודה, עם החברים שלו. הוא היה בגיל 21.

ש. מה קרה לו?

ת.א. הוא טבע באנייה. הוא בא לארץ, בדרך לארץ, הוא טבע עם האנייה.

ש. איזו אנייה?

ת.א. "נפקורה".

* זו תמונת המשפחה שלי, הילדים שלי, הנכדים שלי, ופה הייתה בת המצווה של הנכדה שלי, שקוראים לה מינה. ומאז נוספו לי עוד שלושה נכדים.

* זו אמא שלנו במיטה, כשהיא הייתה משותקת, לפני שנסענו לאיזו שמחה, אז היינו יחד כולנו, אז הצטלמנו. הראשונה זו אחותי ינטי, השני זה אחי, והשלישי זה הגיס שלי, בעלה של אחותי השנייה. בעלי, ואחר כך אני.

ת. זה אבא ואמא מאורסים.

ש. מתי?

ת. בשנת 1920.

* זה סבא וסבתא, על שמה קוראים לי ינטי, והוא דב.

* זה אבא שלנו, יענקל-נפתולה, ממש לפני שהוא נפטר.

* זה אבא שלי, דוד שלי ועם הדודה, איפה שגדלתי, זה במלחמת העולם הראשונה, בצבא.

* המשפחה, את הדוד שלי חיתנו, אחד מניצולי השואה, אחיין.

* אנחנו בבית ספר, בכיתה ג', או ד', אני לא זוכרת בדיוק, בבית ספר רומני. סך הכל ארבע יהודיות נמצאות שם.

* זה ישרואל ארי, שהוא גר בנתניה, זה האח הגדול.

* זה חיים-יצחק, שטבע ב"מפקורה".

* זה יוסל-מאייר, האח הצעיר, הוא נפטר בקריית אתא, לפני חמש עשרה שנים, בקריית שמואל.

* זאת אני, ינטי, בת 18, 19.

* זאת אחותי חווה, בת 15, שם.

* אחותי הצעירה מלכה, שהיא פה.

* אלה כל הצעירים והצעירות מפטרוז'ני ב'בני עקיבא', אחרי המלחמה. וראש הקבוצה שלנו הרב מילר פנחס ז"ל, שהיה הרב בנצרת.

* זה המצעד הראשון אחרי השחרור, עם כל הדגלים של העולם, ורק דגל ישראל לא נתנו, הקומוניסטים.

* זה עוד בהאצג, אחרי השחרור, הצעירות, החברים, על הר שם.

* זו תמונה משפחתית, חתונה של נכדה מס' 6, פה הראשון עם הפיאות הארוכות, זה נפתלי, על יד שייעה, שמחזיק את היד, זה החתן, מאיר, וזה שלומי - אבא שלה, בעלי. וזה החתן הגדול של שלומי, ופה הכלות. וייזי, ללי, רוחלה, קלרי שלי ועוד נכדות ונכדים - לא כל המשפחה פה.

סוף הראיון