חנה אולגה זומר

שם המרואיינת : אולגה-חנה זומר

תאריך הראיון : כ"ט במרחשון תש"ס, 8.11.99

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

TISZALUK

NYIRTASS

DEBRECEN

MISKOLCE

AUSCHWITZ

BIRKENAU

PLASZOW

WIENER NEUSTADT

GROSS-ROSEN

BERGEN-BELSEN

BUCHENWALDשם המרואיינת : אולגה-חנה זומר

תאריך הראיון : כ"ט במרחשון תש"ס, 8.11.99

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: אולגה, ילידת טיסאלאק הונגריה, 1929, היתה באושוויץ ובמחנות שונים, השתתפה בצעדת מוות, היתה במצב בריאותי אנוש ובדרך נס נרפאה.

אולגה, תואילי לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה.

ת: נולדתי בטיסאלק (TISZALUK) ב-1929. ההורים שלי היו במצב טוב, אפשר להגיד. לאבא היתה חנות למכונות תפירה ומכונות חקלאיות. בכל האזור זו היתה החנות היחידה. אבא שלי היה גבר נאה והיו לו עיני תכלת, שעיני התכלת של הבת שלי זה ממנו. היה לו כושר שכנוע וכושר מנהיגות. הוא היה גבאי בבית-כנסת ומזכיר ארגון הסוחרים של הגויים. הוא היה "גבר לעניין", כמו שאומרים.

ש: מה היה שמו?

ת: אלכסנדר-שנדור פולצ'ק. הוא ידע לדבר גם מאד פופולרי עם הגויים וגם עם היהודים. הוא אהב מאד לעשות מצוות. הוא היה גם כהן, בא ממשפחת כהנים. אנחנו היינו שתי בנות בבית וסבתא שלי מצד אבא גרה אתנו בבית.

ש: את ואחותך?

ת: כן.

ש: מה שם אחותך?

ת: בשקה בהונגרית ואליזבט בגרמנית, רחל קליין היום בעברית. היא היתה יותר מבוגרת ממני, בחורה נהדרת. היינו שתי אחיות. סבתא, שמאד-מאד אהבתי גרה אתנו. אבא שלי היה אז בן יחיד, כי אח שלו נפל במלחמת העולם הראשונה ב-1914. אצלנו בטיסאלק היה מקום שהיה בו הרבה מאד צבא. טיסא זה כמו הירדן, ובאו לשם להתרחץ בקיץ. יש לי תמונה. בזמן האחרון לפני שהגרמנים באו הביאו יהודים לעבודה אצלנו בטיסאלק. מטיסאלק שלחו אותם לאוקראינה. אבא שלי, שהיה גבאי בבית כנסת, שהיו לו קשרים, הוא היה מאד בידידות עם מפקד הצבא והוא עשה פרוטקציה לכמה בחורים והוציא אותם והביא אותם תמיד אלינו הביתה לאכול בשבת בצהרים וביום ששי בצהרים, 5 עד 10 בחורים הוא תמיד הביא אלינו הביתה. הוא סדר להם שהם יוכלו לנסוע הביתה לחופש וכולי. הם היו אסירי תודה לאבא על מה שהוא עזר להם. אני חייבת לספר את הדבר, כי אח"כ היתה לי תועלת מהדבר הזה שאבא עזר להם. אמא שלי היתה אשה נאה, מאד אלגנטית, גוף כמו של דוגמנית עד הסוף. לא חסר לי שום דבר בבית, להפך: הייתי מפונקת ביותר, כי אני הייתי הקטנה, ומצד סבתא וגם מהצד השני גם הייתי הקטנה.

ש: מה שם אמא?

ת: אמא סרנה.

ש: מה היא עשתה?

ת: היא לא עשתה שום דבר, היתה בבית.

ש: נגיע לזה. ספרי לי קצת על אורח החיים בבית, על חיי היום-יום.

ת: אני למדתי עד שלא נכנסתי לגטו.

ש: איזה בית ספר זה היה?

ת: היה אצלנו בית ספר יהודי.

ש: את זוכרת מה למדתם שם, איזה מקצועות?

ת: גם מקצועות יהדות?

ת: גם, ולמדנו גם גרמנית פעמיים בשבוע, תנ"ך למדנו, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה, עד שלא נכנסתי לגטו. ההורים שלי היו במצב נהדר, עם חברים, נסעו לכל מקום. אבא ואמא מאד אהבו תאטרון ואפילו נסעו למקומות אחרים - למישקולץ (MISKOLC) ודברצן (DEBRECEN) לראות הצגות, וגם אצלנו היה. היה לנו פטיפון שאז זה היה דבר גדול, לא לכל אחד היה, עם הרבה תקליטים, כל האופרטות אני יודעת גם היום בע"פ מאז הילדות, כי זה היה לנו על תקליטים. עד הרגע האחרון היינו במצב טוב מאד, היתה לנו החנות. כל הזמן שמענו שבצ'כיה ובפולניה יש מלחמה ולקחו את היהודים, אבל אבא שלי אמר: אצלנו זה לא יקרה. הורטי היה אז הפרזידנט של הונגריה, והוא לא יתן את היהודים. והוא באמת לא רצה לתת היהודים, ובגלל זה הוא היה בהסגר. אבל טעינו, ואז ב-19 למרץ כשבאו הגרמנים באו אלינו ואמרו: תוך כמה שעות תקחו אתכם את כל הדברים שנחוץ לכם, כי אנחנו לוקחים אתכם לבית כנסת.

ש: לפני שנגיע לזה, אולי תספרי קצת על החגים בבית - מה את זוכרת?

ת: שבתות, יום ששי בערב, בשבת אבא היה גבאי הוא היה בבית כנסת, כל שבת הלכו לבית כנסת. יום ששי בערב ארוחת ערב, שבת עם טשולנט - זה היה מאד נחמד. החזקנו למרות שאבא היה אדם מאד מודרני, כל המשפחה אצלנו היתה מודרנית, בלי כובע, אבל כשהוא הלך לבית כנסת והוא היה הרבה על יד התורה, והוא היה כהן, ובסך הכל היו 3-4 כהנים בכל העיר… הוא שמר שבת ואצלנו היה כשר.

ש: את זוכרת לספר על פסח?

ת: בודאי. קודם כל הורידו את הכלים שהיו מיוחדים לפסח, אנחנו השתמשנו בהם רק לפסח. מצה. לפני שסבתא נפטרה אני הייתי צריכה להבטיח לה שכאשר אני אהיה גדולה אני אשמור על פסח, שלעולם אני לא אוכל לחם, ביום כיפור אסור לי לצום(?) ואם אי פעם אני אתחתן - רק עם יהודי מותר לי להתחתן, ואת זה הבטחתי לה לפני שהיא נפטרה. אני לא חשבתי שאי פעם יהיה לי מקרה כזה שאני ארצה דווקא עם לא יהודי להתחתן. אני אספר על זה בהמשך.

ש: היו לכם שכנים גויים בסביבה שלכם?

ת: כן, בודאי. היתה לנו עוזרת שגרה אצלנו יום ולילה גויה, היה לה חדר לחוד. אבא היה מיודד עם כל הגויים, כי הוא עבד אתם, מכר להם מכונות חקלאיות.

ש: איך היו היחסים עם השכנים הגויים באופן כללי?

ת: לו היתה שפה משותפת עם כל אדם - עם הגויה, עם צעיר, עם מבוגר - באמת כל הכבוד.

ש: כך זה היה גם במשפחות יהודיות אחרות שהיו להם יחסים טובים עם הגויים?

ת: פחות מאשר לאבא, כי אבא היה גם מזכיר ארגון הסוחרים וגם עבד אתם וגם היה אדם מודרני וחבר'המן. היו אנשים יהודים שהיו חברים רק עם יהודים. אבל למשל, לפני 15 שנה הייתי בהונגריה ובן אדם אחד, בעל בית המלון הכיר את אבא שלי, הוא היה חבר גוי, וכשאני ספרתי מי אני הוא התחיל לבכות מרוב התרגשות. מעולם לא חשבתי בילדות, כשהכל היה מותר והכל היה אפשרי, שאני אגיע למצב איפה שהגעתי. פשוט קשה לתאר ולדמיין. אני שואלת את עצמי לא פעם אחת אם יתכן שאני עברתי את זה. אם מישהו היה מספר לי, אדם זר, לא הייתי מאמינה שאפשר לעבור את זה. מעניין ביותר, שסבא של נכדי נדב, שהוא בא מהולנד, וגם היה באושוויץ והיה בצעדת המוות כמעט באותו זמן, בהפרש של שבוע ביני לבינו, והלך גם לגרוס-רוזן (GROSS-ROSEN), באותו מקום איפה שאני הייתי, בערך שבועיים או עשרה ימים הבדל בין ההליכה שלי ושלו לגרוס-רוזן, מספר - בלי שידענו אחד מהשני, אף פעם לא שמעתי ממנו את הסיפור, וגם הוא לא ידע שאני הייתי במחנה ריכוז - כמו שנדב כותב: אותם המילים יצאו ממנו: לא יתכן שאני עברתי את זה.

ש: מי הוא נדב?

ת: נדב הוא הנכד השני, הבן של בני. ואגב, עמרי נסע לאושוויץ לפני שנה ובפלאשוב (PLASZOW) הוא רצה לראות איפה היינו. נדב הוא הנכד השני, שקבל פרס עולמי על עבודת שורשים, על עשרה דורות של המשפחה. הוא עשה עבודה נהדרת וכסבא שלו ספר לנדב וגם אני ספרתי לנדב התברר שכמעט היינו באותו זמן ואותם המילים הוא שמע ממנו וממני לא פעם אחת. חוץ מזה אפשר לבדוק שזה לא רק סיפור שאני מספרת.

ש: אנחנו נשמע את זה בהמשך הראיון.

ת: אחותי נסעה לבודפשט לפני שהגרמנים באו. אני חושבת שהיא רצתה ללמוד איזה מקצוע בבודפשט והיא נשארה שם. כשלקחו אותנו לגטו אחותי לא היתה אתנו, היא היתה בבודפשט, אני הלכתי רק עם אמא ואבא, וסבתא וסבא. סבתא שגרה אתנו נפטרה חודש לפני שבאו הגרמנים. עם הרבה מאד דודות הלכנו. מתוך האנשים שבתמונה, חוץ משבעה אנשים, כולם נשארו באושוויץ (AUSCHWITZ).

ש: כמה זמן עבר מיום שהגרמנים נכנסו להונגריה עד שנשלחתם לגטו?

ת: ב-19 במרץ לקחו אותנו, ואז אבא אמר - אנחנו לקחנו את הפרוות של אמא וסבתא ואת כל התכשיטים, כסף, ניירות ערך, כי מה שהוא אמר: מה שיש לנו ניקח, כי בטח אנחנו הולכים לאיזה מקום עבודה ואם נצטרך כסף אז יהיה לנו. זה מה שחשבנו. בגדים בודאי לקחנו במזוודות ולקחנו אתנו כל מה שאפשר היה לגטו. אז, כשהגענו לאושוויץ השארנו שם את כל המזוודות עם כל הדברים, כי אמרו לנו בבקשה ללכת ל…

ש: אני רוצה להתמקד בתקופה שהייתם בגטו. הייתם שם עד מאי 44'.

ת: היינו סגורים יומיים בבית כנסת בטיסאלק. משם לקחו אותנו.

ש: מה עשיתם שם?

ת: הם לקחו אותנו, זה כנראה לקח יומיים עד שאספו את כולם. משם לקחו אותנו לגטו בנירטהאזה (NYIRTASS?).

ש: איך הגעתם לשם?

ת: לקחו אותנו במשאיות.

ש: מנירטהאזה, הגטו הזה שהיינו בו נקרא ניריישפוסטה.

ש: איך עברו עליכם הימים בנירטהאזה?

ת: אמרו לנו כל הזמן שאנחנו נוסעים לגרמניה לעבודה, כי יש מלחמה וצריכים שם פועלים לעבודה, ואנחנו באמת האמנו בזה, שהולכים לעבודה. היינו בגטו עד התחלת מאי. את זה אפשר היה לסבול, כי היו לנו הבגדים שלנו וקבלנו אוכל, אז זה לא היה נורא, אפשר היה לסבול.

ש: מה עשיתם בגטו עצמו?

ת: עשינו אוכל, עבדנו במטבח, לא משהו מיוחד, לא איזה עבודות קשות. אז לקחו אותנו לאושוויץ בהתחלת מאי 44'.

ש: אותך, את אמא ואת אבא?

ת: אמא, אבא, סבא, סבתא, דודות -משפחה גדולה מאד לקחו לאושוויץ.

ש: איך אתם נלקחים לאושוויץ?

ת: עם רכבת סגורה, קרונות סגורים, אחד על השני. שם כבר זה לא היו תנאים.

ש: תפרטי.

ת: היו המון אנשים, לא היה אויר. אבל עוד אפשר היה לסבול, כי עוד היית בריא.

ש: היה אוכל ברכבת, מים?

ת: שם עוד קבלנו קצת מים ואוכל, עד שנסענו לאושוויץ. רק אח"כ היו בעיות. שם עוד היתה אפשרות לסבול את הנסיעה מהונגריה לאושוויץ.

ש: כמה זמן נסעתם?

ת: אולי יומיים, משהו כזה, אני חושבת. אבל אני רוצה לספר, ששמעתי מאבא שלי, כשהיינו ברכבת, שהיה לו מחלת סוכר, בערך שלש שנים לפני שנכנסנו לאושוויץ, אז הוא קבל סוכרת, והוא אמר לנו שהוא יגיד לגרמנים שיש לו מחלת סוכר, אז לא יתנו לו עבודה קשה. זה היה האסון שלו - כשהוא אמר שיש לו מחלת סוכר הוא מיד הלך עם הזקנים והחולים ישר לגאזים. אבל אז לא ידענו את זה, לא היה לי מושג שיש שם גאזים, אף אחד לא ידע. בכל אופן אנחנו מגיעים לאושוויץ, יורדים מהרכבת, מורידים את כל הדברים שהיו לנו - אמרו להוריד את זה. כבר אין כסף, אין פרוות ואין שום דבר יותר, אתה עם הבגד, אבא וסבא לחוד. אני נשארתי עם אמא שלי ועם שתי דודות שלי. ישר היה שם ד"ר מנגלה. היתה סלקציה. המזל שלי - ימין שמאל, אנחנו לא ידענו מה זה. אמא שלי נראתה צעירה, והיא באמת גם היתה צעירה. אני הלכתי עם אמא שלי ועם שתי הדודות שלי, מנגלה בחר אותנו לעבודה. היתר הלכו לגאזים. לקחו אותנו מאושוויץ לבירקנאו (BIRKENAU), היינו שם בערך שבועיים - יכול להיות קצת הבדל, כי אני לא מדייקת, אבל בסוף מאי ידוע לי שנסענו לפלאשוב.

ש: אני רוצה לשמוע עוד על אושוויץ - את חיי היום-יום שם, מה עשיתם, איך התנהגו אליכם, איך היה מבחינת האוכל?

ת: קמנו בבוקר בסביבות 5-6, שעות, כ-4-5 שעות עמדנו בשמש, שמאל ימין, שמאל ימין. עמדנו בחוץ, הלכנו שמאל-ימין,וכל הזמן ספרו אותנו.

ש: מסדרי נוכחות, אפל.

ת: כן. הרבה פעמים הוציאו בנות, כנראה אלה שלא היו נראים להם, ואף פעם לא ראינו אותם יותר, זה מה שעשינו באושוויץ - בבוקר ובערב עשינו אפל, שעות. קבלנו אוכל - אז במאי מינימלי, אבל קבלנו אוכל.

ש: היו לכם כלים לאוכל?

ת: נתנו שם איזה ספל. נתנו מרק ובערך 200 גרם לחם, נתנו קפה בבוקר. יכולת להתקיים על זה אז במאי, כשהגענו. אז המצב היה הרבה יותר טוב מאשר כשחזרתי אח"כ שוב לאושוויץ, אני אספר אח"כ.

ש: גילחו לכם את השער?

ת: לא בפעם הראשונה. כשנסעתי לפלאשוב לא גילחו את השער.

ש: מספר הטביעו לכם?

ת: רק פעם שניה, כשחזרתי מפלאשוב והייתי באושוויץ, מאז יש לי מספר על היד, שאותו אני יודעת בע"פ (בגרמנית).

ש: תראי את המספר למצלמה.

ת: בחלום אני יודעת את זה.

ש: מה עשיתם באושוויץ?

ת: כפי שאמרתי, הייתי בסך הכל …

ש: לא העסיקו אתכם שם בעבודות?

ת: לא, כי הם ידעו שאנחנו הולכים למקום אחר. הייתי שם מהתחלת מאי עד סוף מאי.

ש: איפה גרתם שם?

ת: בבירקנאו, בצריפים. אז, כשהגעתי לאושוויץ, והייתי עם אמא והייתי עם שתי דודות פלוס כל המכירים מטיסאלק אז לא היה נורא. אז קבלתי פחות אוכל, אבל עוד הייתי בריאה וצעירה. אגב, שם אמרו שאני צריכה להגיד שאני יותר מבוגרת ממה שהייתי.

ש: היית ילדה כבת 13?

ת: בכל אופן אמרתי שאני יותר מבוגרת, אמרתי שאני בת 15-16 ובאמת הייתי בדיוק באותו גובה כמו היום והייתי במשקל 50 קילו כשנכנסתי, הייתי ממש מפותחת. זה המזל שלי שעמדתי בעבודה כמו אנשים אחרים, מבוגרים. את זה אמרה צ'כית אחת שהיתה שם מזמן - בשבילי היא באמת עשתה בכך טובה. כך שאני יכולתי לסבול את השבועיים האלה של אושוויץ בפעם הראשונה. רק אח"כ, אני אספר מה שהיה עצוב, כשחזרתי עוד פעם לאושוויץ.

לקחו אותנו לפלאשוב (PLASZOW) עם אמא שתי הדודות וכל המכרים, שם איפה ששינדלר עשה את הסרט.

ש: זה אחד הפרברים של קרקוב.

ת: היה שם צריף גדול מאד, שהמון אנשים שכבנו שם אחד על יד השני. שם כבר קבלנו מעט מאד אוכל, בפלאשוב, והיתה עבודה קשה מאד. עלינו תמיד על הר וסחבנו - עבדתי כל הזמן עם אמא - אבנים מההר כדי לעשות כבישים. סחבנו עצים לבניה על הגב, אמא ואני, לבניה. בכל אופן זאת היתה עבודת פרך.

ש: עבודת כפיה.

ת: חמש דקות לא יכולת לעמוד, כל הזמן היית צריך לעבוד. היו שם גרמנים עם כלבים, וזה שראו אותו בסרט עם הסוס הלבן, שבא תמיד לבקר אותנו, הוא בא לשם כל יום - פעם בעשר, פעם באחת-עשרה, פעם בשתים-עשרה - אנחנו ממש רעדנו ממנו. פעם הורדנו, כי אמא ואני לא יכולנו לסחוב את העץ הגדול הזה על הגב - מצד אחד אני ומצד שני אמא, והורדנו לכמה רגעים. בדיוק הוא בא ולא הרגשנו שהוא שם. רק ראינו שהכלב הגדול בא לכיוון שלנו. אם מישהו לא עבד, מיד הכלב עשה שמות באנשים. מיד כשאמא שלי הרגישה שהכלב בא לכיוון לקחנו את העץ על הגב והתחלנו ללכת והוא קרא לכלב בחזרה, אז לא קרה לנו שום דבר. אבל עם הכלב הזה, נבהלנו, ושנים חלמתי על הכלב הזה מפחד. מאז אני פוחדת מכלב. בבית היה לנו כלב, אני גדלתי עם כלב, כל הזמן היה לנו כלב בבית. אבל מהמקרה הזה מפלאשוב מאז יש לי ממש פחד מכלבים.

לקחו אותנו בצהרים מפלאשוב למקום, חצי שעה היתה לנו מנוחה, היה איזה מרק דליל עם גזר, כרוב, וקבלנו 200 גרם לחם והתיישבנו לאכול, ומביאים לשם משאיות עם הרבה אנשים, הרוב גברים, ופתאום אנחנו רואים שם כ-100 מטר מאתנו בור גדול, מורידים את הבגדים מהאנשים, יורים בהם ותוך 10 דקות לא היה אף אחד, ומיד מתחילים להכניס את החול לתוך הבור. שם אנחנו יושבים ואוכלים, ולא פעם אחת זה קרה, לא יום-יום, אבל הרבה פעמים זה קרה, ואנשים מסתכלים אחד על השני. היינו כל כך אדישים, שזה פשוט קשה לתאר, שבן אדם יכול לאכול כשאתה רואה שכאן הורגים אנשים על ידך, ואולי אותך גם יהרגו עוד מעט, וכאילו שזה לא נוגע לך בכלל. לא פעם אחת חשבתי על זה: איך זה יתכן, לאן הגענו? אם אני נזכרת בזה. בכל אופן הזמנים בפלאשוב היו קשים מאד: עבודה קשה. למזלנו - היתר היה יותר גרוע - שמענו שבאים הרוסים בסביבות ה-1 או ה-2 באוגוסט לוקחים אותנו ומכניסים אותנו לקרונות של בהמות, סגורים.

ש: על פלאשוב אני רוצה עוד כמה דברים. כמה שעות ביום עבדתם שם?

ת: אולי 8 שעות, עד אחרי הצהרים.

ש: אני מבין שזה היה בתקופת אביב-קיץ?

ת: כן, זה היה סוף מאי כשבאתי לשם, יוני, יולי וב-1 או ב-2 באוגוסט חזרנו לאושוויץ. על הנסיעה הזאת לאושוויץ אני חייבת לספר.

ש: הנסיעה חזרה מפלאשוב?

ת: זה לא יתואר. היינו סוגרים בואגונים, ב-1 או 2 באוגוסט, ב-32 או 33 מעלות חום, שלושה ימים בלי אוכל, בלי שתיה, כ-120 אנשים בקרון, שלא יכולת לעמוד, אי אפשר היה לשבת, בתנאים איומים ביותר, שקשה לתאר. כשהגענו לאושוויץ בחזרה רוב האנשים נפלו החוצה מהרכבות. אני הייתי עם אמא ושתי הדודות, ואמא שלי היתה במצב קשה מאד אחרי שאתה לא שותה ולא אוכל שלושה ימים, והיא ממש כבר לא יכלה לעמוד על הרגליים. מי עמד שם עוד פעם? מנגלה עם קצין גבוה מאד, עם משקפיים שחורות, ואז אמרו שזה היה הימלר בעצמו, אבל עד היום אני לא יודעת אם זה נכון, אבל ראו שזה היה גנרל ואדם חשוב מאד. אנחנו עומדים בסלקציה ומנגלה לוקח את אמא שלי לצד זה, שמאל, ואותי לצד ימין, ואמרתי: לא, מה פתאום, זאת אמא שלי. לא ידעתי מי זה מנגלה ומה קורה שם, מה הם רוצים. אני רצה לצד אמא, לאמא שלי, דווקא למוות, אבל אני לא ידעתי, והקצין הגבוה הזה לוקח אותי, מחזיר אותי בחזרה ואומר לי: קום זי היר, והוא פשוט לקח אותי ועזב את המקום. עד היום מיליון פעמים חשבתי על זה, איך זה קרה, והוא מראה לי: גיי זי הין. אני פשוט מרוב … אני רואה שקצין גבוה כזה, אז באמת הלכתי לכיוון שהוא הראה לי ושם ראיתי אנשים ונכנסתי, אבל חשבתי שאולי אני אפגוש אח"כ את אמא שלי או אולי שתי הדודות שלי יבואו, ואחרים. אני הולכת לאן שהקצין הראה לי ואני נכנסת שם לטוש. עשו שם טוש לאנשים, קבלתי בגד ומשם נכנסנו לבירקנאו לבלוק 8. כשרבין היה באושוויץ ראיתי שהוא עמד בדיוק על יד הבלוק הזה. אני נכנסת ואני מחכה, מחכה שם בבלוק 8 - איפה כולם , שמישהו יבוא - ילדה, אתה מבין מה זה? ופתאום אין אף אחד: לא באה דודה, לא באה אמא, לא בא אף מכיר מהעיר שלי, איש לא, נשארתי לגמרי לבד. לעולם אני לא אשכח את הרגע הזה. בכל אופן, כשהייתי שם בבלוק 8 הימים הראשונים רק הלכתי לחפש, כי לא תארתי, לא ידעתי על המשרפות של אושוויץ. חשבתי שאולי אמא בצד השני, אולי אני אמצא אותה באיזה בלוק או את שתי הדודות. בכל אופן לא מצאתי יותר איש - לא מהמשפחה ולא מהמכירים מהעיר שלי. מזלי היה שהקצין הגבוה הזה הציל את החיים שלי ועם זה אני נכנסתי, הם היו יומיים אחרי, עמדו שם אלפים שבאו מפלאשוב לאושוויץ, הסלקציה לקחה הרבה זמן, ואנשים עמדו בחוץ עד שנכנסו להתרחץ. לי היה המזל שלא הייתי צריכה לעמוד שם עוד אחרי זה, אבל נשארתי לבד בחיים בגיל הזה, אתה יודע מה זה להיות לבד? ילדה מפונקת מהבית עד לפני כמה חודשים, שבאמת הכל היה מותר, הכל היה מתאים ופתאום… זה היה משהו נורא.

באושוויץ עשו לי את המספר על היד, הורידו לי את השער, דווקא היה לי שער יפה, יוצא דופן אז, שער מלא, בלונדיני. באושוויץ היה אותו סיפור: שוב לעמוד כמה שעות - לפני צהרים, אחרי צהרים מהתחלת אוגוסט עד סוף אוגוסט, ואז באו כל האנשים שבאושוויץ, עשו אפל אחד גדול ואמרו שלוקחים כמה מאות אנשים לעבודה במקום טוב. באמת אנחנו עוברים בשורות, ועמדו שם כחמישה אנשים, שלושה בבגד אזרחי ושני קציני ס"ס, ואת כולם שאלו: יש לך עיניים טובות? רגליים טובות? עברו לפעמים 10 שורות, אבל לא מצא חן בעיניהם ולא בחרו, עוד שורה עברו- הוציאו אחד, עוד שתי שורות - הוציאו שניים. העיקר, הוציאו 450 בחורות, באופן כללי מגיל 16 עד 20 הכי מבוגרות, בחורות אחת-אחת, ממש יפהפיות. אני הייתי ביניהן, ולקחו אותנו לוינר-נוישטט

(WIENER NEUSTADT).

ש: אתם בודאי רואים את העשן שם?

ת: אני לא ראיתי, לא ידעתי משום דבר.

ש: והריחות?

ת: פעמיים הייתי באושוויץ ולא היה לי מושג.

ש: לא ידעתם מה הולך שם?

ת: אני לא ידעתי, אולי הייתי צעירה מדי להבין. ולא ספרו.

ש: מה חשבת שקורה עם בני המשפחה האחרים?

ת: שאבא שלי חי הייתי בטוחה עד הסוף, כי כזה חבר'המן כמוהו לא יתכן שהוא לא יחיה. רק אח"כ כששמעתי שאנשים חולים… כששמעתי בסוף המלחמה על המשרפות הבנתי שהוא נשאר שם, אבל עד הסוף הייתי משוכנעת שאני אפגש עם ההורים שלי. לא ידעתי באושוויץ שום דבר.

בוינר-נוישטט היה בית חרושת לסריגה. את 450 הבנות האלה לקחו אותנו וכל אחת קבלה שתי מכונות סריגה. עבדו ביום ועבדו בלילה, שתי משמרות. היינו צריכים לעשות בסביבות 25 מטר על שתי המכונות או 30 מטר, אני לא זוכרת בדיוק, אבל די הרבה. היה צריך לעמוד בכמות. כשעבדתי בלילה המכונה היה צריך להעביר את החוטים, ובגלל זה הם שאלו אם יש עיניים טובות. כשהמכונה נעצרה והייתי צריכה להעביר את החוט זה לקח לי הרבה זמן, אז ראיתי שהעיניים שלי לא טובות - עד אז לא ידעתי. פעם אחת אני עומדת, פעמיים אני עומדת. בא האחראי, אדם פרטי מבית החרושת, ואומר: אני רואה שאת עומדת עם המכונה, לא פעם אחת. אמרתי: אני לא יכולה להעביר את החוט. אז הוא אמר: שאלנו אם יש עיניים טובות. אמרתי: אם אני עובדת בלילה עם משי זה קשה לי מאד. עוד יום הוא ראה את המצב ואמר: ניקח אותך למנהל. הוא עבד בין האנשים. הוא לקח אותי למשרד ואני נבהלתי. הוא שאל, המנהל - הוא היה כנראה אחד מבעלי הבית שהיה באזרחי, אדם תרבותי ונחמד, מסתכל עלי ושואל אותי ככה: תגידי לי בבקשה, את יהודיה? זאת היתה השאלה הראשונה. ראיתי שהוא כל כך מסתכל עלי, ואמרתי, פשוט בשביל להציל את העין שלי - לא בדיוק, אבא שלי היה נוצרי ואמא שלי היתה יהודיה. אז הוא אומר: אני מיד ידעתי שאת לא יהודיה. יש לך עיניים כחולות ואת בלונדינית, עם האף שלך, את לא יכולה להיות יהודיה. ראיתי שהבן אדם הזה הוא בסדר, אני לא צריכה לפחד ממנו. אמרתי לו: תשמע, אני בידיים שלך, במידה שאתה שולח אותי לאושוויץ בחזרה - אתה יודע מה, זה סבוטז', כאילו שאתה שולח אותי למוות. אז הכל תלוי בך. איזו עבודה - אולי אתה יכול לתת לי עבודה אחרת, אני מוכנה לעשות הכל, אבל את זה באמת … כשבאתי ללאגר היו לי עיניים טובות, ועכשיו, כשאני לא קבלתי אוכל, בגלל זה העיניים נחלשות ובלילה אני לא יכולה לעבוד. הוא אמר: אני אסדר לך כאן עבודה טובה. הוא עצמו לוקח אותי למקום שבו רק גרמנים עבדו. שם היה שולחן ליד הכיור - אני חייבת לציין את זה, כי הכיור הזה היה לי חשוב, כי הפועלים באו לשם לרחוץ את הידיים והם שמו לי - אני הייתי היחידה שם (לא ברור) שהייתי בין הגרמנים. הבדים שהבחורות עשו, אני ישבתי שם והורדתי עם מספריים את החוטים, זאת היתה העבודה שלי, בישיבה, זה ממש הציל אותי, ממש עבודה נהדרת. הייק'ס באו לרחוץ את הידיים לפני האוכל, שמו לי סנדביצ'ים, תפוחי עץ, עוגות, כל יום קבלתי אוכל מצוין, ופשוט היה לי טוב בוינר-נוישטט.

ש: אגב, וינר נוישטט היה מחנה בת של מאוטהאוזן.

ת: זה היה מקום פרטי, אנחנו היינו בבית חרושת, זה היה מקום של בית החרושת.

ש: למאוטהאוזן היו הרבה מחנות בת, סניפים כאלה, ואחד מהם היה וינר-נוישטט.

ת: בכל אופן שם היה לי טוב, אני יכולה להגיד לך, מכל המקומות. למזלי הייתי שם עד התחלת ינואר, עד שבאו עוד פעם הרוסים. אז היינו צריכים מהיום למחר לברוח. אז באה צעדת המוות: ברגל, בינואר, 20 מעלות מתחת לאפס, בבגד בלי מעיל היה צריך ללכת. כל הזמן היה בראש שלי: לוס, לוס, ללכת ללכת. רק זה מה ששמעת מהייק'ס. שלג, קור כלבים, הלכנו והלכנו, בערך 25-30 ק"מ ליום. בערב נפלת - פעם השלג בא עליך, פעם מקום יותר טוב. זה פשוט אי אפשר לתאר במילים איך זה יתכן לעבור את "צעדת המוות" הזאת. בכל אופן, מי שלא קם - ירו בו. מכל ה-450 הבחורות היפות האלה נשארו אולי 150 או 180 נשארו. אגב, אולי יש לך מישהו שהיה במקום הזה, בוינר-נוישטט, לא ראיינתם מישהו משם?

ש: היו הרבה אנשים שסיפרו על צעדות מוות, דברים כמו שאת מתארת.

ת: אני חושבת שההליכה הזאת ארכה עשרה ימים או שבועיים. ישנו במקומות בחוץ, איפה שהיה, לא משנה איפה והמון אנשים לא קמו יותר. הגענו מכסימום 180 בנות לגרוס-רוזן

(GROSS-ROSEN), אבל את הליכת המוות הזאת אי אפשר לשכוח, זה היה אחד מהגרועים ביותר.

ש: מה קורה עם אוכל?

ת: קבלנו לפעמים בדרך איזה קונסרב, איזה קפה שחור, מעט מאד אוכל קבלנו בדרך, והיה צריך ללכת כל כך הרבה ובקור הזה, בשלג הזה ולישון איפה שיכולת, בחוץ.

ש: מה מצב הנעליים?

ת: איזה נעליים! זה לא היה נעל, זה כמו - אני לא יודעת איך קוראים לזה, משהו איום, אבל הלכת, כי פשוט לא היתה לך ברירה.

ש: קבקבים?

ת: כן, משהו כזה.

ש: ודאי שלג היה נדבק לזה וקשה היה ללכת?

ת: קשה לי לפרט, אפילו קשה לי לחשוב על זה, כי אני לא רוצה להתרגש כשאני רק נזכרת בהליכת המוות הזאת, איך ירו בבנות, במי שלא קם. פשוט עם הכוח האחרון. אבל היה לי מזל שהייתי במצב מצויין מוינר-נוישטט, כי קבלתי שם אוכל טוב, הסנדביצ'ים האלה ותפוחי העץ שקבלתי מהגרמנים תוספת, זה עזר לי, והייתי בסביבות 48 קילו אז בהליכה הזאת, בצעדת המוות. תעשה חשבון: מהתחלת ינואר עד 15 לאפריל כשהשתחררתי הורדתי כמעט 25 קילו. כשהשתחררתי הייתי בערך 25 קילו ואז הייתי בערך 48 קילו כשהתחלתי ללכת בצעדת המוות.

ש: אולגה, אני רוצה לשמוע ממך - את ראית במו עיניך שיורים באנשים בצעדת המוות?

ת: בודאי! מה זאת אומרת! בגלל זה אנחנו הלכנו, למה הלכנו? הלכנו ברגל כי פשוט לא היתה לנו ברירה, כי אם לא קמת ירו בך. ירו בבנות. וגם לא יכלו לקום, פשוט נשארו שם ומתו בדרך הרבה.

ש: הייתם רק הבחורות מוינר נוישטט או שהיו אתכם גם עוד אנשים?

ת: לא, הקבוצה שלי היתה רק מוינר-נוישטט, שהגיעו לגרוס-רוזן.

ש: את אומרת שצעדתם בערך 25-30 ק"מ ביום?

ת: בערך, 25 זה בטוח, היו ימים ש-30. הגענו עד גרוס-רוזן ברגל מוינר-נוישטט.

ש: גרוס-רוזן זה בשלזיה התחתית.

ת: גרוס-רוזן גם היה מקום - היה איזה צריף גדול מאד, כ-2000 איש היינו בצריף הזה, פתוח למעלה, השלג נכנס, לאכול קבלת שם רק בלילה, הביאו קצת אוכל, ואם יכולת להספיק להגיע לאוכל - טוב, ואם לא אז ידרסו אותך, כי יש הרבה מאד אנשים שלא הגיעו לקבל את קצת האוכל הזה, זה היה אחד על השני. בבוקר היינו צריכים לקום בבוץ של 70-80 ס"מ, כי השלג התחיל להנמס, וכמו באושוויץ, כמה שעות ימין-שמאל, ימין-שמאל, בבוץ, בינואר. אתה מתאר לך מה שזה היה? אח"כ לישון שם בצריף שפתוח לך.

ש: איזה ביגוד יש עליכם?

ת: אין ביגוד, רק זה עם הפסים, לא קרה שהיה מעיל או משהו, בינואר. מגרוס-רוזן מכניסים אותנו עוד פעם לרכבת. אני פשוט מקצרת את המקומות שאני מעוניינת שנגמור את זה היום.

ש: היית שבועיים בגרוס-רוזן?

ת: כן, שבועיים.

ש: את יכולה קצת יותר לפרט?

ת: כמו שאמרתי: בלילה הביאו קצת אוכל, אחד על השני, בבוקר קמנו להיות בחוץ בקור עז במשך כמה שעות, ללכת בבוץ ימין ושמאל, ככה כמה שעות. זה היה מקום איום.

ש: מה ראיתם שם במחנה חוץ מחיי היום-יום שלכם.

ת: לא ראינו, היינו אז כבר מדוכאים אחרי צעדת המוות, כבר לא הלכתי לחפש, לא הלכתי להסתכל, והיה קר, הייתי רק בצריף הזה. חיכינו שאולי נלך למקום יותר טוב. זה מה שעשינו בגרוס-רוזן, תנאים-לא-תנאים, בקושי אוכל. שם התחילו לא לתת לנו אוכל (?). שם זה התחיל.

סוף צד א' בקלטת

ש: ספרת לנו על התנאים הקשים בגרוס-רוזן. אני הייתי רוצה לשמוע גם איך התבצעה שם חלוקת האוכל.

ת: באופן כללי בלילה הביאו דלי אוכל עם כף מרק, מצקת, ולכל אחד שיכול היה להגיע לאוכל, שלא היה רחוק מדי מהחלוקה, הגיע וקבל צלחת מרק ו-200 גרם לחם. היו הרבה אנשים שנחלשו אחרי צעדת המוות והיו רחוקים מחלוקת האוכל והרבה מאד לא הגיעו והם נשארו בלי אוכל. אני בעצמי הרבה פעמים גם לא היה לי כוח להגיע, ובהתחלה חשבתי שאם אני לא אגיע עכשיו אולי יביאו בבוקר ואני אישן בלילה ובבוקר אני אקבל משהו, בהתחלה, כשאני לא ידעתי איך הסידור. בבוקר נתנו רק קפה שחור. אח"כ ראיתי שאי אפשר להשאר בלי אוכל, אז עשיתי הכל להגיע כשחילקו את האוכל.

ש: האם אנשים דחפו אחד את השני, צעקו אחד על השני?

ת: דחפו, אחד על השני, בדיוק, נפלו אחד על השני. אם אתה רעב ועייף ובלי תנאים ואין מקם לשכב, קשה לתאר. אני ראיתי הרבה סרטים ביום השואה אבל תאמין לי: אף סרט לא ראיתי כל כך קשה כמו מה שאני עברתי. זה מה שאמרתי לבעלי לא פעם אחת, והוא כבר יודע בעל-פה שהוא היחיד, בעלי אריה והבת שלי, שיודעים הרבה מהסיפורים. לא הבן שלי, שלו לא ספרתי הרבה. אפילו לאחותי - אגב, לא ספרתי על אחותי. אותה לקחו מבודפשט ללאגר, אז היינו לחוד. היא היתה בבוכנוולד (BUCHENWALD). רק אח"כ כשהייתי בשבדיה אז אני אספר, כשאני אגיע לזה, איך מצאתי אותה. היא גם עברה זמנים קשים מאד, מסכנה. בגרוס-רוזן בסוף ינואר שמו אותנו…

ש: עמדו אנשים ששמרו עליכם בחלוקת האוכל?

ת: לא, רק ס"ס אחד היה שם, חייל אחד וזה שחילק את האוכל.

ש: מה עשו שם עם שירותים?

ת: היה בחוץ באיזה מקום, היית צריך לצאת החוצה. בכל אופן שמחתי כשאמרו שהולכים משם. כל פעם חשבנו שאולי ייקחו אותנו למקום יותר טוב, אבל בינתיים זה היה הפוך. שמו אותנו על רכבת לליבק, ושלושה ימים עם רכבת פתוחה, בסוף ינואר. היו הפצצות ענקיות של האמריקאים והאנגלים, כ-300 אוירונים. אנחנו היינו בטוחים שזהו-זה, זה הסוף שלנו, כי על ידינו בכל מקום פגעו ההפצצות, חשבנו ששם נשאר. עמדנו שם עם הרכבת ויצאנו מזה, אבל זה היה קשה מאד. אתה יכול לתאר מה זה לנסוע שלושה ימים בסוף ינואר ברכבת פתוחה, שלג, קור והפצצות, שאתה חושב שכל רגע אתה הולך. זה הכל ביחד. אבל גם את זה עברנו. הגענו לברגן-בלזן (BERGEN-BELSEN).

ש: אנחנו מדברים על סוף ינואר 45'.

ת: כן. הגענו עם הרכבת לברגן-בלזן.

ש: כמה הייתם בקרון הפתוח?

ת: כ-120, אחד על השני. אולי זה היה המזל מצד אחד, שלא קפאנו מקור. זה היה יותר גרוע מאושוויץ. לפי דעתי אושוויץ היה על יד זה מקום טוב, בעיני. בברגן-בלזן היינו בחדר בגודל 4X10 כ-130 בחורות. בהתחלה בכלל לא יכולנו לשכב מרוב צפיפות. קבלנו איזו שמיכה דקה כמו בצבא, על זה שכבנו, זה היה על הריצפה, כי לא היה שם לא מזרון, לא מיטה, על הריצפה בקור של התחלת פברואר. מצד אחד נשכבתי על זה ומצד שני כיסיתי את עצמי עם אותה השמיכה הדקה הזאת. בהתחלה היינו בצורה כזאת לפחות שבועיים. לשכב ישר אי אפשר היה מהצפיפות, אבל אנשים שמחו כשיום-יום נפטרו בחורות, ואז היה יותר מקום. אחרי שבועיים יכולתי לשכב, כי היה קצת יותר מקום. בכל אופן בברגן-בלזן התחיל האסון הנורא: קור, לשכב על הרצפה, כל מי שהיה שם היה מלא עם כינים, "ככה" זרקו את הכינים מהראש ומהגוף. שם התחלתי ללכת עוד פעם לחפש את אמא ואת המשפחה ואת הדודות. הלכתי לבלוק אחד, לבלוק שני וכך הלאה, ופתאום אני רואה - בעצם לא אני אלא הם ראו אותי - מישהו נוגע בי ואומרת: אולגה! היא היתה ממש מומיה, רזה, משהו בצורה … אולי גם היא היתה אז 25 קילו. לא הכרתי אותה ואמרתי: מי את? מה, אולגה, את לא יודעת? בקול חלוש כזה: שתי הדודות שלי, שתי האחיות שהיו אתי בפלאשוב, אלה היו בברגן-בלזן, אבל הם היו כנראה מקודם. אני הייתי ממש… לא האמנתי איך … אני יחסית עוד הייתי במצב לא רע עד כדי כך, כי זאת היתה ההתחלה, אולי הייתי אז כבר 40 קילו. ראיתי אותם ונהיה לי לא טוב. אמרתי: איפה אמא, אולי ראיתם את אמא? הם אמרו: לא, את אמא לא ראו אף פעם יותר מאז שמנגלה לקח אותה. בכל אופן באתי אליהם כל יום לבקר, בערך שבוע, הקטנה היתה חיה בערך עוד שבוע והשניה שלושה ימים אחרי זה נפטרה. שתיהן נפטרו תוך עשרה ימים. שם בכלל לא נתנו אוכל בברגן-בלזן. אם קבלת מדי פעם 100 גרם לחם וקצת קפה שחור היית מאושר. פעם כן קבלת, פעם לא קבלת. הלכתי לחפש בתוך האדמה ע"י המטבח, אולי אני אמצא איזה קליפה של תפוח אדמה או משהו. זה היה נורא. אתה לא שוכב, כי קר לך. שם קבלתי מחלת ריאות. קבלתי טיפוס. בכל אופן חשבתי שזהו זה, שאני אמות מרעב. הייתי 25 קילו כשבאו האנגלים ב-15 באפריל. לקחו אותי מיד לבית חולים, כי ראו שהמצב שלי היה אנוש. כשהייתי בבית החולים יום אז עוד יכולתי לדבר ושאלו איך קוראים לי, מאיפה אני באה, עשו כרטיס של חולה.

ש: אני רוצה לשאול עדיין על ברגן-בלזן. אתם רואים שם חיילים גרמנים במחנה?

ת: לומר את האמת, שם כבר הייתי מאד חלשה. אחרי ששתי הדודות ואני גם כבר לא קבלתי אוכל הרבה זמן, כבר לא היה לי כח ללכת לחפש, להסתכל ולא יכולה להגיד כמה חיילים גרמנים היו בחוץ, כי לרוב הייתי בחדר, לא יצאתי, כבר שכבתי והתחלתי להיות חולה מהרעב.

ש: יכולת לראות, למרות התנאים הקשים שלך, מראות זוועה בברגן-בלזן?

ת: אנשים מתו ברעב, אלפים שראית רק עצמות.

ש: אני רוצה לשמוע ממך.

ת: אנשים היו שלדים כולם, כך מתו שם אנשים מרעב. גם מהחדר שלי ומה-130, אם נשארו 25 זה הרבה, כולם מתו מרעב, מטיפוס. אם אתה לא מקבל… זה התחיל בצעדת המוות שלא קבלת אוכל, בגרוס-רוזן אתה לא מקבל אוכל, רק מדי פעם קצת אם כן תפסת קצת מרק. זה ינואר, פברואר, מרץ, עד 15 לאפריל, שלושה וחצי חודשים, אז אתה מתאר לך שמ-48 קילו ירדתי ל-25 קילו, בלי אוכל. אם אתה מקבל קצת בבוקר לפעמים קצת קפה שחור או 100 גרם לחם היית מאושר. בסוף כבר לא יכולתי לאכול, אתה מתרגל כבר להיות בלי אוכל ואתה גם לא יכול לקום על הרגליים. אם היו על ידך מתים שם, זה בכלל לא נוגע לך, אתה אדיש לגמרי, אתה לא בן אדם. אי אפשר לתאר את זה במילים את המראות האלה, את הזוועה הזאת איך אנשים יכולים לעשות את זה ואיך בן אדם יכול לעבור את זה. אני שואלת את עצמי מיליון פעמים איך אני עברתי את זה?

באו האנגלים, לוקחים אותי לבית חולים, עושים לי כרטיס, פולצ'ק אולגה, טיסאלק. באו רופאים אנגלים וגרמנים עם מתרגמת הונגריה יפהפיה. המתרגמת דברה אנגלית, גרמנית והונגרית וגם צרפתית. היא רואה אולגה פולצ'ק, טיסאלק. היא אומרת: תגידי לי בבקשה, איך קראו לאבא שלך? אני אומרת: פולצ'ק שנדור-אלכסנדר. היה לכם חנות למכונות תפירה? כן, אמרתי. היא אמרה: את הכרת מישהו בשם ד"ר אלכסנדר לסלו, היה אצלכם? אמרתי: בטח, הוא היה חייל והוא בא אלינו כל הזמן לאכול ביום ששי בערב, בשבת בצהרים, ואבא סדר לו חופשים. היא אמרה לרופאים: את הילדה הזאת אני חייבת להציל. היא ספרה כמה אבא עזר לחיילים בבית ואיזה אנשים היינו וכך הלאה. הוא ספר בבית למשפחה, אח שלה. היא לקחה אותי לבית החולים, סדרו לי כאילו חדר לחוד.

ש: זה בית חולים בברגן-בלזן?

ת: כן, בית חולים בברגן-בלזן, של הצלב האדום. היא מצאה לי בחורה שהיתה על ידי יום ולילה, המתרגמת הזאת. היתה לה פרוטקציה גדולה שם עם הרופאים. אני קבלתי שלושה ימים דם עם אינפוזיה ואז היה לי מים בריאות, טיפוס, קבלתי אינפוזיה ואולי הייתי יומיים בבית חולים והפסקתי לדבר. באמצע האינפוזציה לא יכולתי יותר לדבר, לא להרים יד, לא לזוז, לא לדבר. נתנו לי את האוכל בזונדה וכל יום כשהרופאים באו לראות אותי אמרו: זי לייבט נוך? הם פשוט התפלאו שאני עוד חיה, יום-יום. האנשים מטיסאלק ראו, היתה שם רשימה של הצלב האדום מי נמצא בבית חולים, רצו להכנס לראות אותי, והרופאים והאחיות לא נתנו, אמרו: אי אפשר לראות אותה, היא לא מדברת, היא גוססת, אין מה לראות אותה. את זה הם סיפרו בבית לאחותי כשהיא חזרה להונגריה, ש"אין לך מה לחכות לאחותך, היא גססה כשהיינו שם, היא כבר לא דברה, היא היתה במצב אנוש". אחותי היתה בטוחה שאני לא בחיים. כך זה היה בבית החולים ששה שבועות. הרופאים לא ידעו שאני שומעת אותם, אני הבנתי הכל. שמעתי מה שהם מדברים, שמעתי שהם מתפלאים שאני עוד סוחבת ואני עוד חיה, אבל הם לא ידעו אם אני מבינה או לא מבינה, כי לא יכולתי אפילו "ככה" לעשות, לא יכולתי לעשות שום דבר, לא יכולתי לזוז. אחרי ששה שבועות פתאום התחלתי לדבר, לאט-לאט התחלתי להזיז את הידיים, לדבר. זה היה פלא, אמרו שזה ממש נס מהשמיים שאני נשארתי בחיים, הם היו בטוחים שאני נשארת צמח, כי הייתי גם מאד, מאד רזה. אז רשמו אנשים חולים בבית חולים - ברנדוט בא, המפקד של הצלב האדום. הוא בא לבית החולים ושאל מי רוצה לנסוע לשבדיה לטיפול והבראה. אז כבר ידעתי לדבר ואמרתי: אני רוצה. נרשמתי. הוא ראה אותי במצב כזה, אז הוא אמר: בסדר גמור. רשמו אותי לנסוע לשבדיה ולקחו אותי על אלונקה לשבדיה, וזה היה בדיוק ביום ההולדת שלי, ב-15 ביולי 45'. כאן יש לי הניירות. כשאני מגיעה נותנים לי מתנות, שוקלים אותי ורואים 28 קילו, כך כתוב כאן. בשבדיה כבר הייתי שמנה, 28 קילו. אבל ללכת בכלל עוד לא ידעתי, גם לא לשבת או לקום, רק לשכב. ללכת התחלתי בבית חולים בשבדיה אחרי שלושה חודשים בערך, אז כשהשמנתי יותר והתחזקתי. קבלתי ויטמינים ואוכל טוב וכולי. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, ושתי אחיות לקחו אותי משני הצדדים, ואז אחרי כמה חודשים התחלתי ללכת לאט-לאט כמו תינוק. הייתי בבית חולים למעלה משנה עם הריאות ולהתחזק, הכל ביחד למעלה משנה.

ש: איך היה הטיפול בבית החולים?

ת: השבדים היו נהדרים, הטיפול היה טוב. מקרלשטט לקחו אותנו לבית חולים אחר, לסטרנגנס, ואח"כ בהתחלת 46', אחרי שנה, כשהתחזקתי היתה אפשרות - אלפי בנות הביאו לשבדיה מברגן-בלזן, ועשו שם 3-4 בתי ספר תיכון לילדים שבחרו. היה צריך ללמוד טוב. בחרו מכל הבחורות מי מתאימה לבית הספר הזה. בכל אופן אני הייתי בין אלה.

ש: איך בחרו אותם?

ת: פסיכוטכני, כל מיני שאלות , מי שידע לענות על דברים. בית הספר היה ברמה גבוהה, מורים מצויינים. למדנו שם גרמנית, אנגלית ושבדית. חוץ מזה היסטוריה, כל דבר, אפילו מוסיקה. היית צריך ללמוד מ-8 בבוקר עד 4 אחרי צהרים, וחופש היה רק בשבת או בחגים. חודשיים חופש בקיץ כמו כאן - דברים כאלה לא היו שם, היית צריך ללמוד. אם מישהי לא היתה מספיק מוכשרת או לא למדה כמו שצריך, אז אחרי חודש העיפו אותה מבית הספר ואמרו לה: גברת, יש עשר במקומך. שם היה רק מי שרצה ללמוד.

ש: למרות שבאו לשם כאלה שמבחינה נפשית ומבחינה בריאותית עדיין לא היו בכושר?

ת: אבל אני מצידי יכולה הרבה מאד להודות לביה"ס הזה.

ש: כי את באת ישר מבית החולים לבית הספר?

ת: כן. הייתי בבי"ס עד 47', אבל השנה וחצי שם נתן לי בערך כמו כאן 4 שנות לימוד, כי זה היה לימוד יסודי. יצאנו מבית הספר ב-47' כמה חברות, הסכמנו שאנחנו ניסע ע"י שטוקהולם, רצינו ללמוד בבית חולים להיות אחות, כי זה קסם לנו, קודם כל מפני שקבלנו שם חדר ומשכורת, ושם מקצוע האחות היה מאד מכובד, ומשכורת טובה. יצאנו לשם כמה בחורות והיה לנו שם חדר נחמד ואחרי חודשיים בערך שהייתי בבית החולים, שלמדתי אחות, הכרתי שם את החבר הראשון שלי, שבדי. גם לו אני יכולה להודות הרבה. כל החברות שלי קנאו בי, כי הוא לקח אותי לטיולים, הוא היה מנהל תזמורת, היה בן יחיד של אומן-פסל ידוע, והיתה לו מכונית. ב-47' בשבדיה לבחור לא היה לכל אחד מכונית, וסירת מוטור. הוא לקח אותי לטיולים בכל שבדיה, לנורבגיה, להצגות, לקונצרטים, למסעדות יוקרה, מקומות שבחורות אחרות אפילו לא ראו. הוא רצה להתחתן אתי, אבל הוא היה גוי, הוא לא היה יהודי. באמת זו היתה אהבה ראשונה שלי. הוא לא הכיר אף פעם יהודיה, הוא לא ידע מה זה, הוא אמר: מה זה יהודיה? שבדי אומן, באמת אומן אמיתי. אמרתי שאני יהודיה, וידעתי מהתחלה, שמה שזה יהיה, איזה רומן יהיה בינינו, אני לא אתחתן אתו בגלל שהבטחתי לסבתא שלי לפני שהיא מתה, שאני אתחתן רק עם יהודי. אז החלטתי… הייתי בשבדיה, יצאתי אתו שנה וחצי, עד הרגע האחרון הוא לא ידע… שכחתי לספר שאחותי בינתיים נסעה הביתה מבוכנוולד והיא שמעה מה ששמעה שאין מה לחכות, שאני כבר בטח לא בחיים, ואני, בשבדיה, דרך הצלב האדום וברדיו, בכל מקום חיפשתי משפחה, וחשבתי שאבא שלי בטח חי, ואחותי וכך הלאה. אפילו אם אמא או סבתא לא, אבל אלו בטח חיים. חיפשתי אותם ברדיו ושמעו ברדיו בטיסאלק שפולצ'ק אולגה בשבדיה מחפשת את אבא ואחות ואת המשפחה. ספרו את זה לאחותי, וכך דרך הצלב האדום התחלנו להתכתב, והיא כותבת לי ב-48' שהיא רוצה לבוא לישראל מהונגריה. היא כותבת לי לשבדיה שהיא נוסעת לישראל. היא התחתנה שם ובאה עם בעלה לישראל ב-48'. אנחנו רק התכתבנו.

ש: עוד לא ראית אותה?

ת: עוד לא ראיתי אותה, הייתי בשבדיה.

ש: פגשת אותה אח"כ בארץ?

ת: אני רוצה להגיע לזה כרגע. כששמעתי שהיא רוצה להגיע, האמת היא שאני לא ידעתי מה לעשות - להשאר בשבדיה ולהתחתן, היו לי חיים מצויינים אם הייתי נשארת, אבל הלב שלי לא נתן, בכל זאת הבטחתי לסבתא שלי, איך אני יכולה לעשות את זה, אולי אני לא אהיה מאושרת בגלל זה. ובכל זאת ההורים שלי נהרגו ואני עכשיו אלך להתחתן עם לא יהודי? הייתי בהתלבטות גדולה מאד. אז כששמעתי שאחותי באה לישראל, החלטתי שזה הפתרון: אני אעזוב את שבדיה ואני אבוא לאחותי לישראל. לא אמרתי מילה לחבר שלי, הוא לא ידע, רק עשרה ימים - הכל היה מוכן לבוא להנה. הוא לא ידע שום דבר. רק בערך עשרה ימים לפני כשכל הניירות היו מוכנים אמרתי לו: תשמע, יש לי אחות יחידה בישראל, וגם היתה כאן מלחמה, אני רוצה לראות את האחות הזאת. אני הולכת לישראל לראות את אחותי, אני פשוט לא יכולתי בשום אופן להגיד לו, כי הוא היה כל כך טוב אלי, שקשה לדמיין כמה שהוא היה טוב אלי הבחור הזה. אני לא רציתי לאכזב אותו ואמרתי: אני אחזור, אני רק הולכת לביקור בישראל. כך הוא היה במחשבה: לבקר, בבקשה, אחות יחידה, ואני אחזור מכאן אחרי חודש לשבדיה. כך זה היה: באתי הנה בינואר 1949. הייתי בנתניה, לקחו אותי לבית עולים, הייתי שם יום או יומיים, כי אחותי היתה כאן אז חיילת, והיא ובעלה באו לקחת אותי מבית העולים. הם גרו ביפו. על ידם היה חדר, הם בעצם השאירו בשבילי חדר קטן. באתי אז עם חברה טובה שלי ביחד, לא באתי לבד, חברה משבדיה, שהיינו ביחד, גרנו ביחד, עבדנו ביחד. באתי אתה ואמרתי: אני רוצה להיות עם אחותי(?). אחותי לקחה גם אותי וגם את החברה שלי לשם לחדר וסדרנו את החדר, ואנחנו באמת היינו ולמעלה משנה אכלנו אצל אחותי, אני והחברה. התנהגו אתנו יוצא מן הכלל. החברה גם גרה שם, ואני ב-1950 התחתנתי, והיא יצאה מהחדר ואני נשארתי בחדר עם בעלי.

ש: מה שם הבעל?

ת: הבעל היה בארץ עשר שנים, ותיק, ממשפחה טובה, דבר פרפקט עברית, הוא היה באצ"ל וכעולה חדשה זה השפיע עלי שהוא מדבר פרפקט, עשר שנים בארץ, מכיר הכל. התחלנו לצאת.

ש: מה שמו?

ת: מנחם. הוא היה באצ"ל. הוא מצא חן בעיני ודברנו על נישואים והתחתנתי ב-5 למרץ.

ש: אני רוצה שתספרי על הפגישה הראשונה שלך עם אחותך.

ת: אתה מתאר לעצמך. מאז שנת 43' עד 49' לא התראינו, שש שנים. היא בעצם היתה אח"כ, עד היום, למרות שהיא לצערי מאד חולה עכשיו, היא היתה כמו אמא שלי, לא כמו אחות. היא דאגה לי כל השנים. היא בן אדם טוב, ובעלה גם כן, כולם - החברות שלי שבאו משבדיה באו לשם כמו למקום פתוח, את כולם הם ארחו. גיסי הסתדר מהר, ואחרי שנה היתה לו כאן מאפיה ביפו והם הסתדרו טוב. אם לא היא לא הייתי באה, זה היה מאד, מאד מרגש, ואני יכולה להודות לה עד היום שהיא היתה כל כך טובה, כי היו לי שנים לא כל כך טובות גם בארץ, כי עם הבעל הראשון מנחם, שהתחתנו נולדו לי שני ילדים - הבת שלי בלהה ולפניה הבן יוסף. לכל אחד מהם יש שלושה ילדים, יש לי ששה נכדים, שיהיו בריאים, באמת אני גאה בהם אחד, אחד.

הנכד הגדול כשהוא ייכנס לצבא כבר יהיה לו תואר ראשון מהאוניברסיטה.

ש: מה שמו?

ת: עומרי ברזילי, זה שהיה באושוויץ. הוא תלמיד מצטיין, הכל אצלו 10 כל הזמן, והוא הולך כבר לאוניברסיטה וגומר לפני הצבא תואר ראשון. נדב מוכשר מאד, השלישי ומהבת שלי, וב"ה מזה יש לי נחת, אחד אחד לומדים טוב, נחמדים, מחונכים, בזה אפשר להגיד שהצלחתי.

ש: הזכרת בראשית הראיון שנדב הוא שעשה את עבודת השורשים וגם זכה עליה בפרס מטעם בית התפוצות.

ת: כתוב שבין עשרות אלפי עבודות מכל העולם, הוא קבל אלוף העולם, הוא קבל פרס נסיעה לחו"ל, וכל הפרופסורים היו שם. רוני מילוא שהיה ראש העיר היה שם, וזה היה ממש מרגש כשהוא קבל את הפרס.

ש: הנכדים מהבת?

ת: הם תלמידים מצטיינים אחד, אחד.

ש: והשמות?

ת: אני אראה תמונה ואז אני אזכיר את השמות. מהבעל הראשון התגרשתי אחרי 18 שנים. היה לי זמנים לא קלים, אפשר להגיד: גרושה עם שני ילדים. אח"כ הכרתי גבר מקסים, שאמרתי שהוא היה בצבא עם ד"ר יצחק ארד, שהיה קצין מצטיין, שאני מאד גאה בזה. מהרגע הראשון היתה לנו שפה משותפת.

ש: מה שמו?

ת: אריה זומר. גבר לעניין, פיקח, תענוג לדבר אתו. אנחנו 24 שעות ביחד כבר 22 שנה, בכל מקום אנחנו ביחד: הולכים ביחד לקניות, הולכים לסדר ביחד, נוסעים ביחד. אני חושבת שהיינו מקבלים אצל דודו טופז את הפרס הראשון. אני לא מכירה אחת מהחברות שלי שהם מהבוקר יחד 24 שעות, והוא אף פעם לא משעמם. לכל דבר יש לו סיפור, לכל דבר … גבר מעניין, ואני באמת מאושרת אתו ושמחה שפגשתי אותו. ב"ה אנחנו חיים ביחד. בעלי היה אלמן, יש לו שני ילדים: בן מהנדס אלקטרוניקה, בת שגרה בחיפה ארכיטקטית שגרה גם כן ע"י בנימינה, אני שוכחת את המקום. שם היא בנתה בית וגרה שם ויש לה בת מקסימה. אני חושבת שבערך זה מה שאני יכולה לספר. אני קיצרתי בסיפור של אושוויץ, כי אני לא מעוניינת לבוא עוד פעם לירושלים.

אני רוצה להראות את המסמכים והתמונות.

ש: אני רוצה להודות לך על הראיון.

ת: זה היה עונג בשבילי. שנים חשבתי לעשות את זה אבל לא היה לי כח נפשי לעשות את זה.

ש: את לא יחידה.

ת: אני מאד שמחה שעשיתי את זה.

ש: גם אנחנו שמחים. עצם העובדה שאת יכולה לשבת פה ולספר אחרי שכמעט והיית במצב של גסיסה, כפי שהגדרת את זה ובכ"ז את יושבת פה ומספרת, הרי זה דבר גדול וחשוב. יישר כח, תהיי בריאה והרבה נחת.

תמונות

* זה סבא שלי לפני המלחמה, לפני שנכנסנו לאושוויץ. שמו אקר איגנץ. הוא נפטר באושוויץ.

* אלה ההורים שלי: פולצ'ק שנדור ואקר סרינה מקודם, ואח"כ גב' פולצ'ק. ההורים שלי נפטרו באושוויץ. התמונה היא בערך מ-1935, הרבה לפני המלחמה.

* זה הדוד שלי, שמו אקר יוז'ף, שגם לקחו אותו למחנה ריכוז ב-1944, ובודאי נפטר שם, לא חזר.

* זאת תמונה מ-1940, במקרה אני יודעת שהיה על זה תאריך. זה בבודפשט צילמו את המשפחה כשבאו לחתונה. נמצא כאן סבא שלי, הדודות שלי ואמא ואבא למעלה. הדוד הזה שהראינו קודם, יושקה שנפטר בלאגר. מכל המשפחה הגדולה הזאת, אקר איגנץ והמשפחה נשארו אולי 7-8 אנשים בחיים, והיתר כולם נשארו באושוויץ.

* זאת התעודה שקבלתי בברגן-בלזן מבית החולים, כשנסעתי לשבדיה לטיפול. כאן כתובות כל המחלות שלי שעברתי אז. זאת תמונה מחודש יולי 1945.

* זה מסמך משבדיה שהגעתי למלמו מברגן-בלזן. כתוב כאן שהמשקל שלי אז ביולי היה 28 קילו. באתי בודאי על אלונקה במצב מאד, מאד קשה.

* זה הבית שלנו בטיסאלק כשבאתי לביקור ב-1982. אח"כ הייתי ב1990. אני חושבת שזה מ-1990.

* זה היה הביקור שלי פעם ראשונה בהונגריה ב-1982, זאת החנות שהיתה לאבא שלי.

* כאן בעלי אריה זומר ואני ביחד באירוע.

* כאן אני עם אחותי, בת אחותי - יש לה בת יחידה, עם בעלה ושלושה נכדים. זאת אחותי היחידה שנשארה לי בחיים. שמה רחל קליין היום, בשקה.

* כאן אני עם הבן שלי בבר מצוה של הנכד. זאת המשפחה של הבן: אשתו אליש, הבן עומרי, הנכד שלי, נדב ועידו. על יד הבן שלי זה בעלי.

* כאן זאת התמונה של הבת מצוה של הנכדה שלי אפרת. זאת הבת שלי בלהה עם בעלה דוד לוי, אפרתי, רוני ואלון.

* כאן שוב המשפחה: בעלי עם הבת שלו, בעלה והנכדה, הבן שלי עם נדב ואליש.

* אלה הילדים של בעלי: הבן והבת, אשתו והנכד ירון. אני מצטערת שאין לי תמונה של הנכד השני חן.