פנינה Pelageia מודלין

שם המרואיינת: פנינה מודלין

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: ב' מרחשון תש"ס – 12.10.99

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Gleiwitz

Buzuluk

Wiszkow

Warsaw

Kiev

Moscow

Lutsk

Zablocie

היום ב' במרחשוון תש"ס, שניים-עשר באוקטובר 1999. משה נאמן מראיין את הגברת מודלין פנינה ביד-ושם בירושלים. פנינה שאינה יודעת פרטים אישיים על עצמה, לא מקום וארץ לידה, לא שמות הורים, שהתה בבתי-יתומים ברוסיה ובפולין.

ש: פנינה, הייתי רוצה לשאול אותך, אולי יש לך איזה שהם זיכרונות, את שהית ככה די הרבה בבתי-יתומים, האם יש לך איזה שהם זיכרונות לגבי בתי-היתומים שבהם היית?

ת: אני זוכרת זיכרונות ויזואליים, זיכרונות קטנים. אני זוכרת שהיינו צריכים לפני השינה להתפלל ולהצטלב. אני לא יודעת למי היה שייך בית-היתומים הזה, אבל זה אני זוכרת. אני זוכרת למשל ביצים צבעוניות של פסחא, כל מיני צבעים. אני זוכרת שהיינו הולכים ליערות, היינו ממש רעבים, היינו הולכים ליערות לאסוף יגדה ופטריות כדי לאכול. על העצים שם היה גם-כן שרף שהיינו מגרדים בשביל ללעוס את זה פשוט בגלל הרעב. אני זוכרת רעב מאוד חזק, ואני זוכרת שנתנו לנו איזו חתיכת בשר שכל הילדים היינו מורידים איזה שביב, שביב, שביב, אני לא יודעת איך קוראים לזה, גיד כזה של בשר כדי שיישאר כמה שיותר, שיישאר לנו להרבה זמן. מה עוד אני זוכרת? אין לי הרבה זיכרונות. אני רק זוכרת מהילדות שלי כל הזמן בתי-יתומים, בתי-יתומים, בתי-יתומים בלי סוף. עברתי כנראה בתקופת הילדות שלי רק ברוסיה כמה וכמה בתי-יתומים. אני לא זוכרת יותר מזה.

ש: מה עשיתם שם, את יכולה לזכור איך העברתם את הימים?

ת: מה שעשינו אני לא יודעת.

ש: אני מבין שהיו שם גם תפילות, אם את סיפרת שהצטלבת אז היו גם תפילות, את זוכרת גם שירים?

ת: אני זוכרת במיוחד את התפילה הזאת של הלילה כאילו שהיינו צריכים כל הזמן לכרוע ברך ולהצטלב. אבל אני לא זוכרת ביום את התפילות האלה. את המראה הזה של תפילת לילה לפני השינה, את זה אני זוכרת בוודאות שהיה. אין לי עוד זיכרון מרוסיה, מהתקופה הזאת של הילדות. משפחה אבא, או אמא, או אחים, בעצם שהיה לי אח בשם אברהם מישוריס זה אני זכרתי כל הזמן, ואני אספר את זה יותר מאוחר עם העלייה שעליתי לארץ. אבל מההורים אין לי שום זיכרון, אני לא יודעת איך הם נראו וכלום כלום כלום. מה שאני זכרתי זה רק את השם שלי ואת שם המשפחה, השם שלי היה פולה מישוריס, זה הדבר היחיד שאני ידעתי על עצמי. אני זכרתי גם ששרנו כל מיני שירים ברוסית, אני חושבת על וולגה, אני לא יודעת, אבל אני חושבת שזה זיכרון אמיתי, זאת אומרת, לא דמיינתי שזה הזיכרון שלי.

ש: דמויות של מדריכות שם בבית-היתומים?

ת: אני ממש לא זוכרת אם אלה היו מדריכות נוצריות, אין לי ממש זיכרון. בכלל כל התקופה הזאת של השהות שלי ברוסיה זאת הייתה לי ממש תקופה של בלאק, לא זכרתי שום דבר אלא רק את הפרטים שלא ידעתי לאן לשייך אותם, לא ידעתי לאיזו תקופה לשייך אותם. במשך החיפושים שעשיתי אחר-כך בשביל לדעת מי אני אז נודע לי שהזיכרון היה לי, אבל לא ידעתי לאן למקד אותו, לאן זה שייך. זה מה שאני זוכרת מרוסיה. אחר-כך אני זוכרת רכבות, רכבות, רכבות שנסענו בהרבה רכבות בלי סוף. זכרתי גם-כן שהפציצו את הרכבות האלה, אבל לא ידעתי לאן הרכבת הזאת נוסעת. אני רק זוכרת בלי סוף רכבות, רכבות ורכבות.

ש: ואת היית גם בתוכן או בחלק מהן?

ת: כן, אני הייתי בתוכן כל הזמן, אני זוכרת נסיעה של רכבת כאילו בלי סוף ובלי גבול.

ש: את קודם רצית לומר לי על מספר תאריכי לידה שהיו לך וכמה שמות של הורים שנאמר לך עליהם.

ת: למעשה יש לי בחיים שלי שלושה תאריכים שהם היו משמעותיים בשבילי בחיים שלי, שלוש תקופות. התקופה הראשונה זה שנולדתי ב2/6/1938-, זה כתוב לי בתעודת זהות של עכשיו, לאבא קראו לו יצחק, ולאמא קראו אסתר. התעודה הזאת ניתנה לי כאשר עליתי לארץ כשרצו לרשום אותי, ושאלו אותי: איפה נולדת? אמרתי שאני לא יודעת, או ברוסיה או בפולניה, אז רשמו ברוסיה. אחר-כך שאלו אותי: איך קוראים לאבא שלך? אמרתי שאני לא יודעת. אז נתנו לי יצחק. שאלו אותי: איך קוראים לאמא שלך? אמרתי שאני לא יודעת אז נתנו לי אסתר. שאלו אותי: איך השם שלך? אמרתי: פולה מישוריס. אמרו לי: עכשיו את בארץ-ישראל נשנה לך את השם, וקראו לי פנינה משרת, ככה נתנו לי את השם בתעודת זהות של עכשיו. יש לי עוד שני תאריכים שאני אספר עליהם, כשאני אספר על התקופה של החיפושים אני אציין את התאריכים האלה.

אחרי המלחמה ברוסיה, כל הפרטים האלה נודעו לי בשנים האחרונות, אני לא ידעתי על זה, כי סיפרתי לך שכל הפרטים על עצמי פשוט לא זכרתי שום דבר. נודע לי שאני במסגרת הרפטריאציה, כלומר, היה הסכם שקראו לזה הסכם סוקורסקי שסטאלין עשה עם ממשלת פולין. ההסכם היה שכל הנתינים הפולנים יכולם לחזור אחרי המלחמה לפולניה. מכיוון שאני הייתי כנראה בבית-יתומים פולני אז נתנו לי לחזור לפולניה, וחזרתי לפולניה אחרי המלחמה במאי 45'. אז הגענו למוסד ילדים שקוראים לו גלייביץ (Gleiwitz), מליאנקה 22, זה בית-היתומים שאנחנו היינו. מנהל המוסד היה יעקב גרינשפן. כשנפגשתי איתו הוא סיפר שהוא לא יודע איך הגענו לשם, מי הביא אותנו לפולניה. הוא רק סיפר לי שהיה איזה מדריך מבוגר מאוד שהביא שישה ילדים למוסד הזה והשאיר אותנו שם. הוא סיפר שבאנו בלי תעודות, בלי מסמכים, בלי כלום, אין פרטים על עצמנו, לא הייתה להם שום אינפורמציה.

בבית-יתומים הזה אני זוכרת שהיו גם מדריכים, ואני זוכרת שהיו גם ילדים עם הורים. אני זוכרת שבבית-יתומים הזה היה נראה לי מאוד משונה שכאילו ישנו במיטות שזה היה כמו לול כמו עם גדר. אבל אני באמת לא יודעת באיזה גיל זה היה, אם זה היה כשהייתי בת חמש או שש כשעברתי לפולניה, ממש אין לי מושג. אני זוכרת שמאוד קינאתי בילדים האלה שהיו להם הורים. בכל אופן אני זוכרת שבית-הילדים הזה היה שייך לנוער הציוני, ובמסגרת הבריחה שהתחילו לבוא פעילים מהארץ אז כל בית-היתומים הזה עבר מפולניה לצרפת.

ש: את מדברת על בית-היתומים מגלייביץ?

ת: כן, מגלייביץ, הוא עבר בשלמותו לצרפת. בצרפת הייתי בשני בתי-יתומים שאחד היה בדשטו שזה היה ארמון עם המון המון מנורות עם קריסטלים. הייתי בעוד איזה בית-יתומים אחד שאני לא זוכרת את השם של בית-היתומים הזה. ב46-' מכיוון שקיבלנו רשות לעלות לארץ אז התחילו לשלוח ילדים. היינו שישה ילדים שהמדריכים אמרו: אתכם אף אחד לא יחפש, אז החליטו שישלחו אותנו קדימה לארץ-ישראל.

ש: אני רוצה רגע להפסיק אותך ולשאול לגבי בית-היתומים בגלייביץ, את זוכרת קצת יותר נתונים על אורח החיים שם? איך העברתם את הימים? פה כבר היית ילדה קצת יותר גדולה.

ת: אי אפשר להגיד שאני זוכרת. אני זוכרת קצת את החיים בבית-היתומים בצרפת שבאו שליחים מהארץ. אני זוכרת שלימדו אותנו קצת שירי שבת, סיפרו לנו סיפורים על ארץ-ישראל, ואמרו לנו: כשאתם תבואו לארץ-ישראל אז יהיה שם לכל ילד בית עם גג אדום וגדר, סיפורים שנתנו לנו ממש מין תחושה שיהיה לנו בית. אני זוכרת שלימדו אותנו קצת ריקודים מהארץ. אני גם זוכרת שהיינו שרים שירי שבת, היו שולחנות, היה קידוש והייתה ממש אווירה של שבת, והדלקנו נרות גם-כן במוסד הזה בצרפת. מגלייביץ אני יודעת שאני הייתי ילדה מאוד חולנית וכזאת רזה. אני זוכרת אפילו איזה זיכרון שפתאום התחלתי לטעון בגלייביץ שיש לי נחש בבטן. אני זוכרת שכאילו לקחו אותי לאיזה בית-חולים. כל השנים אני חשבתי אולי, אני לא יכולה להגיד את זה, קשה להגיד את זה, אבל כאילו שהביאו אותי לאיזה בית-חולים שאני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה לספר את זה. אני רק זוכרת את עצמי שהייתי ילדה שהמון המון קראתי, הייתי חלושה.

ש: את אומרת שבצרפת הייתה אווירה יפה?

ת: כן, בצרפת הייתה אווירה מאוד יפה.

ש: את יכולה להגיד לי פחות או יותר כמה ילדים הייתם שם?

ת אני זוכרת הרבה ילדים, כנראה בצרפת חיבור שם המון המון ילדים, היו ילדים קטנים והיו ילדים גדולים. אני זוכרת רק המון המון המון ילדים, כנראה היינו שם מכמה בתי-יתומים. אני זוכרת שזה היה מקום מאוד יפה עם הרבה יערות. מכיוון שהיינו שייכים לנוער הציוני אז הלבישו אותנו עם מדים כאלה עם עניבות. זה היה בית-יתומים על שם גולדשטיין משהו כזה. אני זוכרת שעשו לנו מסדרים כמו הצופים, כיוון זה היה שם לנוער הציוני. אני זוכרת שהיו מעמידים אותנו, היינו עומדים במסדר ממש כמו שהיינו איזה חיילים. אחר-כך במשך הזמן שראיתי את התמונות זה מאוד הפריע לי שילדים קטנים הלבישו ככה.

אני לא יודעת אם אני אמרתי לך, אני עליתי באוניה 'פטריס' ב1947-, ומכיוון שהיינו ילדים יתומים אז צרפו אותנו למשפחות שהיו להם סרטיפיקטים. אמרו לנו: אם האנגלים יבואו וישאלו אתכם איך קוראים לכם? אנחנו היינו צריכים לתת את השם של המשפחה הזאת שאימצו אותנו. אני זוכרת שנסענו באוניה, זאת הייתה שאלה שהשיטו אותה היו כושים או משהו כזה, אני לא יודעת לאיזהו חברה האונייה הייתה שייכת. אני ועוד חברה היינו חברות מאוד טובות באוניה הזאת, קראו לה לודה נירקינה. לודה נירקינה הזאת באה יום אחד, והיא אומרת לי: פולה, אני רוצה לספר לך סיפור. המשפחה הזאת שנתנו לי היא טוענת שאני הבת שלהם, שהם מצאו את הבת שלהם האבודה. היא שאלה אותי: כדאי לי להאמין? אמרתי לה: לודה, לא כדאי לך להאמין, את זוכרת שסיפרו לנו סיפורים על אמהות חורגות, וכמה שהן רעות, לא כדאי לך להאמין. אני חשבתי אחר-כך שאולי אמרתי את זה מתוך קנאה, כי רציתי גם משפחה, הנה פתאום היא מקבלת משפחה, ואני נשארת שוב לבד.

כשהגענו לארץ, הגענו לחיפה היא הלכה עם המשפחה שלה, ואני כמובן הייתי שייכת לעליית הנוער, עליית הנוער לקחה אותי. אבל לפני שלקחו אותי באו מכל המפלגות, היו מכל מיני מפלגות, ושאלו את הילדים כל מיני שאלות, רצו לדעת. שאלו אותי: בבית אצלך הדליקו נרות? אני זכרתי שבמוסד ילדים בצרפת הדלקנו נרות, אז אמרתי: כן, אני זוכרת שהדליקו נרות. הם אמרו לי: טוב, אז את דתייה, ולקחו אותי לבית-יתומים ברעננה לביתנו, שניהל אותו אלכסנדר בונים. ניתקו אותי מכל הילדים שהייתי איתם ברוסיה, בפולניה, בצרפת. כשהגעתי לרעננה אני דיברתי פולנית ורוסית, והילדים צחקו ממני שדיברתי רוסית ופולנית, ואז הם התחילו לצעוק לי: גויה! גויה! אני הייתי כל-כך פגועה מזה, חשבתי לעצמי שאני זכרתי שקראו לי ברוסיה ז'יד, אז חשבתי לעצמי, ופה קוראים לי גויה. אז החלטתי שאני לא מדברת רוסית ופולנית, אני התחלתי ללמוד עברית, ואני אמשיך לדבר עברית אפילו אם אני אדבר בשפה עילגת.

במוסד ביתנו אנחנו למדנו קצת, אחר-כך רוב הילדים היה להם לאן לנסוע כשהיו חופשות, אבל לי לא היה לאן לנסוע. אז הגיעה בדיוק מדריכה מהסמינר, שהיא גמרה אז את הסמינר, קוראים לה אביגיל, והיא החליטה לקחת אותי אליה הביתה לחופשות כדי שיהיה לי לאן לנסוע. אני כל חופש הייתי נוסעת הביתה אליה, ואמא שלה הייתה מדברת פולנית ורוסית. היא הייתה יושבת איתי, ושואלת אותי: פולה תגידי מה את זוכרת מהבית? אני אמרתי לה על הכל שאני לא זוכרת. היא הייתה שואלת אותי: איך קוראים לאמא שלך? אמרתי: אני לא יודעת. היא שאלה: איך קוראים לאבא שלך? אמרתי: אני לא יודעת. היא שאלה: מתי נולדת? אמרתי: אני לא יודעת. הכל אמרתי לא יודעת. אז היא שאלה אותי: מה את זוכרת? כל הזמן אמרתי: אני רק זוכרת שהיה לי אח בשם אברהם מישוריס, זה הדבר היחיד שאני זכרתי. אפילו לא ידעתי גם את ארץ הלידה, מכיוון ששכחתי את כל התקופה של רוסיה חשבתי שנולדתי בפולניה. אומנם בתעודת הזהות שלי היה כתוב שנולדתי ברוסיה, אבל גם-כן לא זכרתי אם זה פולניה או רוסיה. אחרי תקופת מה שהייתי בביתנו אנחנו לא התאמנו לשם, היינו ילדים מדי קטנים, אז במלחמת השחרור העבירו אותנו למשק ילדים מוצא בירושלים.

ש: בטלביה?

ת: כן, בטלביה.

ש: בן-ציון גבורין?

ת: לפני-כן כשהגענו לשם זה היה במלחמת השחרור אז היה פריץ גולדשמיט.

ש: פריץ גולדשמיט היה לפני בן-ציון?

ת: כן, הוא היה לפני בן-ציון. אני זוכרת שכשהגענו למוסד הזה זה היה חושך ולילה, ואנחנו נכנסנו למוסד, היינו כמה ילדים קטנים. אני זוכרת שפריץ הופיע על המדרגות, הוא היה לבוש עם מדים כאלה, זה הזיכרון שיש לי שהוא היה לבוש עם מכנסיים כאלה כמו שייקים לבשו אז. אני זוכרת שאנחנו חשבנו שאלה גרמנים או משהו כזה, והתחלנו לבכות, נכנסנו להיסטריה נוראית, עד שנרגענו. אני פשוט לא יודעת, אבל זה החזיר אותי, את זה אני זכרתי את התמונה הזאת שהיה לי ממש איזה פחד וחרדה מזה.

אחר-כך אחרי תקופת מה שפריץ גולדשמיט היה מנהל, בן-ציון גבורין קיבל את הניהול. מה שאני רוצה להגיד על התקופה הזאת של בן-ציון שבן-ציון ואסתר הם היו ממש אבא ואמא שלנו. זה היה מוסד ילדים מאוד קטן, והם ניהלו את המוסד הזה ממש עם כל הנשמה. הם גם לקחו אותי ועוד ילדה, אני מתארת שהיו עוד ילדים, ממש היינו באים אליהם הביתה, הם היו שואלים אותנו כל מיני דברים. זאת הייתה תקופה ממש, למשל המוסד לא היה במצב כלכלי טוב, אבל היה חום. אני יודעת שהיה זמן שהיו באות לשם נשי מזרחי, ורצו לאמץ ילדים בשביל לקחת אותם לאמריקה. אני זוכרת שאני תמיד ככה הצטופפתי, שאולי מישהו ירצה אותי, כי כל הזמן חשבתי שאף אחד לא רוצה אותי. אני לא ידעתי את מה שבגיל יותר מאוחר, בגיל יותר מבוגר בן-ציון סיפר לי שהוא לא רצה לשלוח אותנו לבתים אחרים, כי מי יודע איך יתנהגו אלינו. אנחנו למדנו בבית-ספר שפיצר בירושלים, הוא שלח אותנו לשם, הוא אמר לנו: אתם צריכים לחיות כמו ילדים אחרים.

ש: אבל היו שם במוסד גם בנים וגם בנות?

ת: כן, היו בנים ובנות, זה מוסד ילדים שהיו שם גם בנים וגם בנות, אבל בית-ספר שפיצר היה רק בית-ספר של בנות.

ש: שם בבוכרים זה היה בזמנו?

ת: כן, נכון. מה שאני זוכרת גם שלמשל בן-ציון לא נתן אף פעם, היו נשי מזרחי שרצו לתרום כסף למוסד הזה, אבל הן רצו שיכתבו על שלטים או על-יד המיטה שזה תרם זה וזה. הוא אמר תמיד: אני לא רוצה, אני מעדיף שהילדים יגדלו בפחות נוחיות, העיקר שהם ירגישו שזה בית שלהם ולא פנימייה. הוא באמת נתן לנו תחושה של בית. כשגמרתי כיתה ח' עברתי לקיבוץ שלוחות.

ש: מה עשיתם שם במוסד אחרי שעות הלימוד, איך העברתם את הזמן?

ת: היו לנו חוגים, היו לנו משחקים והיה ממש טוב. אני זוכרת את התקופה הזאת שהיא ממש עיצבה לי את האישיות. כשבאתי למוסד אז בן-ציון אני יודעת שהוא היה מהשואה, שכל המשפחה שלו נספתה בשואה והכל, אבל הוא אמר לנו כל הזמן: אתם ילדים, אתם צריכים לחיות עם העתיד, אסור לכם לחיות עם העבר. אתם באתם לארץ-ישראל, אתם צריכים לבנות חיים חדשים, אסור לכם כאילו לחזור לעבר. באמת כל השנים אני הדחקתי את העבר שלי, וגם בגלל המסר הזה אני תמיד רציתי להיות חזקה, פשוט הדחקתי אחורנית את כל הזיכרונות ואת כל הדברים, כי אמרתי שאני צריכה לחיות עם העתיד. אבל ראיתי במשך השנים שזה אי אפשר.

ש: רציתי רגע לשאול אותך לפני שאת ממשיכה, מה קרה איתכם בתקופת מלחמת השחרור?

ת: אני זוכרת שהיינו במוסד, אני זוכרת שהודיעו על הכרזת המדינה, ואני זוכרת שאנחנו כולנו רצנו לרחובות, זה היה בירושלים. אני זוכרת את ההמונים ואת הריקודים זה היה מחזה משהו מדהים. אבל אחר-כך פרצה המלחמה וחיינו חיים במוסד הילדים עם כל ההאפלות ועם הכל.

ש: עם מקלטים כאילו?

ת: כן. אבל כשהייתי במוסד הילדים הזה יום אחד אני קראתי עיתון, ואני קראתי בעיתון סיפור על ילדה שעלתה באוניה, וסיפרו אותו הסיפור שנתנו לילדה הזאת משפחה, והמשפחה הזאת התחילה לטעון שזאת הבת שלהם. אחר-כך מספרים בעיתון את הסיפור של הילדה הזאת שזה היה סיפור ממש מזעזע, שהם התאכזרו לילדה הזאת, עשו ממנה משרתת, וזרקו אותה החוצה במלחמת השחרור, זה היה סיפור נורא נורא. אני ניגשתי לבן-ציון, ואמרתי לו: בן-ציון, זה כל-כך מזכיר לי את הסיפור הזה של הילדה הזאת שהייתה איתי באוניה, אולי זה סיפור על לודה שהייתי איתה ביחד? כי אני כבר לא זכרתי אף שם של ילד, לא זכרתי איפה הייתי, כלום כלום, היה נתק גמור מהזיכרון של התקופה הזאת של צרפת ופולניה. בן-ציון אמר לי: אולי תכתבי, אולי את זוכרת את הילדה הזאת. אני לא יודעת, אבל בסוף לא כתבתי, וככה נשאר הסיפור.

כשאני הייתי במשק ילדים מוצא הייתי ילדה מאוד חולה, כשהגעתי לארץ הייתה לי דלקת פרקים, היה לי רשרוש בלב, אני לא יודעת עקב מה זה היה. אבל בכל אופן כשגמרתי בית-ספר עממי בן-ציון חיפש לנו מקום שנוכל לעבור אליו אחרי כיתה ח', כי לא החזיקו ילדים יותר מאשר כיתה ח'. אז פתחו חברת נוער בקיבוץ שלוחות, והוא החליט לשלוח את הילדים לחברת נוער בשלוחות. מכיוון שאני הייתי מאוד חולנית הוא רצה לשכנע אותי שאני אלך לבית צעירות מזרחי, אבל אני החלטתי שלא, אני אהיה גיבורה, אני אהיה חזקה עם כל החולניות. אני אלך, ואני אוכיח את עצמי. החלטתי שאני לא רוצה לשמוע שום דבר אחר, אני לא הולכת לאף מקום, אני הולכת לקיבוץ שלוחות לחברת נוער.

כשהגענו לחברת נוער לקיבוץ שלוחות זאת הייתה חברה של שלוש וחצי שנים, שם למדנו חצי יום ועבדנו חצי יום. מכיוון שרציתי להיות גיבורה וחזקה אז החלטתי שאני הולכת לעבוד בעבודות שדה. עבדתי בפרדס, במטע, בלול, ותמיד לא רציתי לזכור את העבר, או להיזכר בשום דבר, הדחקתי ממש את כל הסיפור של העבר שלי. הרבה פעמים בשלוחות היו גם שואלים אותי שאני אספר על העבר, אבל אף פעם לא העזתי לספר על מה שבמשך השנים עברתי. כולם שאלו אותי: איך קוראים לאבא שלך? ואני תמיד התעלמתי מזה. אני יודעת שגם הרבה שנים אני לא רציתי לדבר על זה על מה שעברתי, על זה שאין לי הורים ועל בתי-יתומים, כי תמיד חשבתי שאין לי זכות לדבר על זה, על הנושא הזה של אין לי אבא ואין לי משפחה. כי תמיד הייתי שומעת סיפורים על אנשים במחנות, וחשבתי לעצמי שאנשים עברו דברים כל-כך קשים, איזו זכות יש לי להגיד, או לספר את הסיפור שלי של בתי-יתומים ועל כך שאין לי אבא ואין לי אמא, זה כלום לעומת הסיפור של האנשים האלה, זה לא נורא. כלומר, זה לא שלא נורא, לי היה מאוד קשה עם זה, אבל כאילו לא נתתי לעצמי את הזכות ואת הלגיטימציה לחשוב על זה. היו לי גם כל מיני מחשבות, מכיוון שלא ידעתי איפה נולדתי, אם נולדתי בפולניה, או נולדתי ברוסיה, אולי נולדתי ברומניה, ואולי נולדתי בסלובקיה, פשוט לא ידעתי.

כל הזמן דמיינתי לעצמי שאולי מכיוון שניצלתי, אז היו לי הרבה פעמים מחשבות שמכיוון שלא היה לי שום ידע על ההורים שלי, לא ידעתי שמות אז אני זוכרת שהיו לי תקופות שאולי אבא שלי היה קאפו, ובגלל זה ניצלתי. היו לי כל מיני מחשבות מאוד קשות. כשהייתי נפגשת עם מישהו אם היו מדברים בשקט אז חשבתי שאולי הם מדברם על זה שההורים שלי היו משהו כזה, כי אחרת איך ניצלתי. היו שנים שגם ליוותה אותי ההרגשה הזאת שבעצם היה לי עדיף שההורים היו לוקחים אותי איתם, למה הם השאירו אותי? אף פעם לא סיפרתי את זה, אבל התחושה הזאת הייתה. אני זוכרת את התחושות שליוו אותי כשהייתי בקופת-חולים, או כשהייתי חולה הייתי צריכה לתת אינפורמציה על המשפחה שלי, אם היו מחלות במשפחה או משהו. תמיד הייתי אומרת שאני לא יודעת, אז תמיד היו שואלים אותי: איך זה יכול להיות? תמיד הייתי צריכה להסביר שאני הייתי בשואה, לא נשאר לי אף אחד, ואני רק יודעת את השם שלי ואת שם המשפחה. הייתה לי תמיד תחושה נורא נורא קשה, לא יכולתי אף פעם להשתחרר. רציתי כאילו לדעת, אבל מצד שני תמיד פחדתי.

תמיד אנשים שאלו אותי: תגידי, את לא רוצה לחפש, אולי נשאר מישהו מהמשפחה שלך? או בזמן שהייתי בקיבוץ שלוחות שמעתי כל הזמן את זה, את צריכה להיות חזקה, את צריכה להמשיך הלאה, את לא צריכה לחטט בעבר, את לא צריכה לחפש. מצד שני כל הזמן חשבתי, שאני כל-כך הייתי רוצה לדעת אולי נשאר מישהו מהמשפחה שלי, אולי יש באיזה מקום מישהו. אבל אני לא יכולתי להגיד למצב הזה של לחפש. מתי התחיל הרצון הזה לדעת? זה היה כשהבן הצעיר שלי נולד, קוראים לו ליאור, והוא היה חולה בדלקת קרום המוח. אז נפגשתי בפעם הראשונה למעשה עם מוות, הוא היה ממש בסכנה. אז זה נתן לי כאילו איזה מין רצון לדעת מי אני? מי היו ההורים שלי? איפה נולדתי? אז התחיל אצלי המהפך של להסתכל גם על העבר.

בכל אופן כשגמרתי את חברת הנוער התגייסתי לצבא, כמובן הייתי בנח"ל, ואז יום אחד אני מקבלת מכתב מהמדור לחיפוש קרובים שחברה מחפשת אותי. היא חותמת את השם שלה – לודה נירקינה. אני כתבתי לה מכתב בחזרה, כתבתי לה: תראי אני כבר לא זוכרת מי את, אני לא יודעת שום דבר, אני ממש לא זוכרת שום פרטים, אולי תבואי, אנחנו נראה אחת את השניה, אולי אנחנו מכירות אחת את השניה. אז גרנו בצריפים בקיבוץ שלוחות, מישהו דופק בדלת, אני אומרת: כן! אז נכנסת חיילת גם-כן, אני רואה אותה, ואני צועקת: לודה! והיא צועקת: פולה! אז אנחנו מתחבקות אחת עם השניה. אז אנחנו יושבות כל אותו הלילה, והיא מספרת לי את סיפור החיים שלה אחרי שנפרדנו באוניה, איך שהתאכזרו אליה, וזרקו אותה החוצה. היו לה ממש חיים נורא קשים.

היא שאלה אותי: מה את עושה בכלל בקיבוץ שלוחות, את בכלל לא שייכת לזרם הדתי, את שייכת לנוער הציוני. אז היא התחילה להחזיר אותי לתקופה הזאת. היא סיפרה לי שבאושא יש מנהל מוסד שהיה שלנו בפולניה שקוראים לו יעקב גרינשפן, והוא נמצא באושא והמדריכים שלנו שהיו איתנו בפולניה. היא מתחילה להחזיר אותי בחזרה לתקופה של הילדות שלי שכל השנים בכלל לא זכרתי את זה. אז התחלנו לבקר את המדריכים שלנו, ואז הם התחילו בפעם הראשונה לספר לי על כל התקופה הזאת שהייתי בפולניה והיינו בצרפת על הזיכרונות המעטים שהיו לי.

מעניין שבקשר לסיפור הזה של הנוער הציוני וזה שהגעתי למוסד דתי, אנחנו במסגרת החיפושים שחיפשנו מצאנו מסמך שהיה כתוב שאחד מהנוער הציוני, אני לא זוכרת את שמו, שהוא כותב מכתב להנס בייט, שהוא מבקש בכל תוקף של בקשה להחזיר את הילדה פולה מישוריס ששייכת לנוער הציוני, ושהמטפלות שטיפלו בה השקיעו בה כל-כך הרבה מאמץ להציל אותה מהשואה.

ש: זה הנס בייט מעליית הנוער?

ת: כן, זה הנזס בייט הידוע מעליית הנוער. אז הוא מצאנו מכתב שהוא כותב שם שהילדה פשוט הייתה ילדה קטנה, ולא התאימה לילדים שהיו שייכים לנוער הציוני. אבל אז באמת פעם ראשונה שאני מקבלת איזו אינפורמציה ראשונית על איפה שהייתי, איפה שכל הסיפור של החיים שלי מפולניה צרפת והארץ. אנחנו מבקרים אז גם את מי שהיה מנהל המוסד שלנו בפולניה, ואנחנו גם שואלים האם הוא זוכר פרטים עלינו? מי הביא אותנו? התחלתי לרצות לדעת. הוא אמר לנו: הביא אתכם אחד שעבד באורט, והוא לא ידע שום פרטים על לפני פולניה, מאיפה הגעתי, הוא לא ידע שום פרטים להגיד.

ש: אגב, המנהל הזה של בית-היתומים בגלייביץ הוא חבר אפיקים?

ת: נכון, הוא חבר אפיקים. בהתחלה הוא היה באושא, אשתו נפטרה, היא הייתה מדריכה שלנו בגלייביץ ובצרפת, אחר-כך הם הגיעו לאושא, שם היא נפטרה, הוא עבר לאפיקים, ושם הוא התחתן עם מישהי אחרת. בכל אופן כשדיברנו איתו התחלתי לשאול אותו איפה החומר? חשבתי שיש איזו אינפורמציה, אולי אני אדלה על מה שקרה לי בילדות. הוא אמר: כל החומר שיש עליכן מפולניה וצרפת זה בתל-יצחק, זה החומר הארכיוני שיש.

ש: שם יש מידע על הצלת ילדים?

ת: כן, שם יש מידע על הצלת ילדים. בפעם הראשונה שהיינו שם זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאנו את השם שלי בתוך רשימת הילדים בגלייביץ. פולה מישוריס, שנת לידה שהיה כתוב שם 1939. זאת פעם ראשונה שאני נתקלת במידע בקשר אלי. בינתיים בקשר לחיפושים מכיוון שבן-ציון לא הסכים שאנחנו נחפש, המדריכה הזאת אביגיל, היא המשיכה כל הזמן בחיפושים בלי לספר לי, שמא אני אפגע או משהו, והיא כל השנים עסקה בחיפושים. היא כתבה לכל מיני אנשים.

רציתי גם פרט אחד לספר שיום אחד באתי לאביגיל כשעוד הייתי במשק ילדים מוצא, סיפרתי לה שכאילו האח שלי אברהם מישוריס הגיע לארץ והוא במוסד עליה, הוא הגיע למוסד עליה. היא ישבה במוסד עליה, וחיפשה שם בכל הרשימות של כל הילדים שהגיעו, אבל היא לא מצאה שם אחד בשם אברהם מישוריס. אחר-כך יותר מאוחר היא סיפרה לי שהיא כתבה לבגין, שאולי הוא יעזור לה שאולי הגיע באחת העליות מישהו בשם אברהם מישוריס. כי היא חשבה שאולי הוא הגיע לארץ, ושלחו אותם ישר למלחמה, מכיוון שהייתה תקופה שבאו ילדים מהשואה, ושלחו אותם ישר, לא הספיקו אפילו לרשום אותם, אז היא חשבה שאולי הוא נהרג. במשך השנים דיברתי על אברהם מישוריס, אבל חשבתי שאני רציתי אח אז המצאתי לי אח. גם במשך השנים שעברו חשבתי שזה איזה דמיון שלי, שבגלל הכמיהה הזאת לאח, אז חשבתי שהמצאתי את זה, כי לכולם היה מישהו. לא חשבתי שזאת עובדה אמיתית, למרות שסיפרתי את זה כשעליתי ב46-', שזה הזיכרון היחיד האמיתי שחשבתי שהוא נכון. במשך השנים גם את הזיכרון הזה אני הורדתי, הפלתי אותו, כלומר, חשבתי שזה לא נכון.

ש: אבל את האח בסופו של דברת מצאת, אבל זה בשלב יותר מאוחר של הראיון.

ת: כן, מצאתי, בוודאי שזה בשלב יותר מאוחר, זה אחרי חמישים ושמונה שנה.

ש: בשלב יותר מאוחר נתייחס לזה יותר.

ת: למעשה היא המשיכה בחיפושים. אחר-כך גמרתי את הנח"ל נשארתי בשלוחות, פגשתי את בעלי קלי, שהוא בא בתור חלוץ לשלוחות מדרום אפריקה. גם מצאתי את לאה, את החברה הזאת לודה.

ש: לודה היא לאה?

תף כן, לודה נירקינה היא לאה נירקין או אחרי הנישואין לאה לוין. בעלי החליט שהגיע הזמן שאנחנו נתחיל לחפש.

ש: מתי נישאתם?

ת: ב10.4.62-. אנחנו החלטנו שאנחנו מתחילים לראות אולי אנחנו נמצא איזה קצה חוט מי אני? מיה היו הוריי? איפה נולדתי? זה נושא שכל-כך הטריד אותי שנים שנים רבות. אחרי שלאה החזירה אותי למדריכים שהכירו אותנו הייתנו לנו מדריכה שקוראים לה בבה, אז נסענו אליה עם לאה ואנחנו. היא התחילה לספר שהיא זוכרת שאנחנו היינו בבית-יתומים בבוזולוק (Buzuluk). קלי רשם לו על פתקה קטנה – בוזולוק. היא מספרת את הסיפור הזה על האיש המבוגר הזה שהביא את הילדים, וזאת התחלה של האינפורמציה הראשונית על רוסיה שהייתי בבוזולוק בבית-ילדים הזה.

כשאני פגשתי את לודה – לאה היא סיפרה כל הזמן סיפור כזה, היא אמרה ככה: פולה אנחנו היינו ביחד בבוזולוק, היו לנו אחים, והפרידו בינינו. היא אמרה שהיא זוכרת שהפרידו בינינו, שהאחים שלנו היו חברים, ובגלל זה אנחנו נשארנו חברות כל התקופה. מכיוון שהכל נשכח ממני, כל התקופה של רוסיה, אז אמרתי לה: לודה את מדמיינת לעצמך, היינו חברות טובות בפולניה ובצרפת, לכן את אומרת שהייתי ביחד איתך בבוזולוק. היא אמרה: לא, אנחנו היינו ביחד. אבל מכיוון שכל-כך הכל נמחק, היו לי כל-כך הרבה תקופות של חיים שהכל נמחק, שפשוט לא האמנתי בסיפור הזה של בוזולוק.

התחלנו עם החיפושים, התחלתי מסכת של עשרים וחמש שלושים שנה של חיפושים. לא ידענו, לא היו לנו שום פרטים, לרוסיה לא יכולנו להגיע עד לפני עשר שנים. מכיוון שהייתי בפולניה אז חשבתי שאולי נולדתי בפולניה. אז התחילו המכתבים, התחלנו לכתוב לכל מיני ארכיונים, לארכיון בפולניה, לארכיון ברומניה, לארכיון בסלובקיה ולארכיון בהונגריה. כמו שאומרים, אין מקום שלא היינו ואין מקום שלא כתבנו כדי לדעת מי אני.

קלי כתב לפולניה לא לצלב האדום אבל לאיזה קומיטט בפולניה, לשאול אם יש אינפורמציה על ילדה בשם פולה מישוריס? הרבה זמן לא שמענו מהם שום דבר. יום אחד אני יושבת בבית, יש לי טלפון, אני מרימה את הטלפון, מצלצלים מהצלב האדום ושואלים אותי: את פנינה מודלין? אני אומרת: כן. שואלים אותי: קוראים לך פולה מישוריס? אני אומרת: כן. הם שואלים: לאבא שלך קראו אשס? אמרתי: אני לא יודעת. הם שואלים: לאמא שלך קראו רבקה? אמרתי: אני לא יודעת. הם אמרו לי: הגיעה אינפורמציה מפולניה שכתובים שם עליך פרטים. כתוב שם שמקום לידה הוא וישקוב (Wiszkow), לאבא קראו אשס, לאמא קראו רבקה ותאריך הלידה שלך הוא: 8.1.1939. זאת הייתה הפעם הראשונה שיש איזה מקום שאני מוצאת איזה מקום שכתובים פרטים על עצמי, שיש שם של אבא, יש שם של אמא, אז אפשר לעשות עם זה משהו.

ש: את זה קיבלת מהצלב האדום?

ת: זה לא מהצלב האדום.

ש: היה איזה ארגון יהודי, אולי זה היאס?

ת: כן, בדיוק, היאס.

ש: ארגון יהודי היאס שפעל בשוויץ ובארצות-הברית?

ת: נכון, בדיוק, זאת הייתה אינפורמציה מהיאס. בינתיים אנחנו עשינו כמה דברים. כשהתחלתי לחפש לא ידענו איך להתחיל לחפש, לא ידענו לאן הולכים. יצרנו קשר, היה מישהו חבר בשלוחות שהיה לו אח שעבד בארכיון ביד-ושם, אחד בשם ארמון. פעם אחת הוא ביקר בשבת, וקלי שאל אותו איך אנחנו יכולים…

ש: זה בנימין ארמון?

ת: כן. קלי שאל אותי, לאן אנחנו פונים אם אנחנו רוצים לחפש אינפורמציה על הזהות שלי. אז הוא סיפר לנו על יד-ושם ללכת להיכל השמות, ואולי יש שם את השם, מישוריס זה הדבר היחיד שידעתי, פולה מישוריס זה הדבר הבטוח היחיד שהיה עלי. הגענו להיכל השמות, ביקשנו להוציא את כל המישוריסים שהיו בהיכל השמות. אנחנו עוברים על כל השמות, ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. היה שם מסמך אחד בהיכל השמות שנותן מישהו מחדרה על אחת שקראו לה רבקה מישוריס שנולדה בלוצק (Lutsk), היא נולדה בשבניוחי, אבל היא נספתה בלוצק. כתוב שם שהיו לה שלושה ילדים, שהיא נפטרה עם שני ילדים, וילד אחד נשאר. חשבנו לעצמנו שאולי זאת אני ששרדתי. מכיוון שידעתי שהשם של אמא שלי הוא רבקה מישוריס. נותן העדות היה אחד מחדרה, אני כבר לא זוכרת מי, זה היה מישהו מחדרה. לפני שנודעה לי האינפורמציה הזאת שקיבלתי מפולניה בקשר לעצמי בעצם היו לי את העדויות האלה לפני-כן מיד-ושם.

אז אנחנו צלצלנו לאיש הזה מחדרה. אמרתי לו: אני פולה מישוריס, ראיתי שאתה נתת עדות ביד-ושם על השם רבקה מישוריס. הוא שאל אותי: איפה נולדת? אמרתי: אני לא יודעת. הוא שאל אותי: איך קראו לאבא שלך? אמרתי: אני לא יודעת. זה היה עוד לפני שקיבלתי את המסמך הזה, אז אמרתי לו שאני לא יודעת. הוא אמר לי: איך אני יכול לעזור לך, אני לא יכול לעזור לך. אחרי שקיבלנו את המסמך הזה מפולניה פתאום ראינו שיש לי שם של אמא גם רבקה, אז צלצלנו שוב אליו, אבל אז אמרו שהוא נפטר, הוא לא דיבר אף פעם, ואשתו לא הייתה מוכנה לדבר איתנו, היא אמרה שהוא לא דיבר, ולא יכולנו להוציא שום אינפורמציה.

אחרי שקיבלנו את המסמך הזה מהיאס אנחנו שמענו כבר שיש אינפורמציה ביד-ושם, יש מיקרופישים. החלטנו שאנחנו נגיע למיקרופישים אולי יש שם איזה שהם אנשים בשם מישוריס ששרדו. אנחנו הגענו ליד-ושם מכיוון ששמענו שיש אינפורמציה במיקרופילים, החלטנו שאנחנו הולכים לחפש, מכיוון שאולי יש אינפורמציה עלי או על מישהו מהמשפחה שלי. אנחנו מזמינים את המיקרופילים, אנחנו מתיישבים, היו שם מכונות כאלה ששלוחות מכרה אותם ליד-ושם. אנחנו מתחילים לגלגל, לגלגל, מסתכלים ומסתכלים, ופתאום קלי עולה על מסמך כזה שכתוב: פולה מישוריס, נולדה ב1939-, אותם הפרטים שקיבלנו.

ש: מה שקיבלתם מהיאס?

ת: כן, מה שקיבלנו מהיאס. אז אני רצה החוצה…

צד שני:

אם הייתי יודעת ב54-' איך קוראים להורים שלי הייתה לי אפשרות למצוא איזה…

ש: אתם איתרתם את המסמך הזה באמצעות המיקרופילים?

ת: ביד-ושם.

ש: מתי זה היה, זה יכול להיות ב1994-?

ת: כן, כן. בעצם זה היה ב1987-.

ש: ב1987- מצאתם את המקרופיל.

ת: כן, את המיקרופיל כן.

ש: הייתה לכם ידיעה מהיאס וזה כנראה היה ב87-'?

ת: כן, והמסמכים היו מ54-' ביד-ושם.

ש: 94' והם היו מ54-'.

ת: בדיוק, בדיוק, נכון, אתה צודק. אני הייתי מאוד מאוד באכזבה, או אני לא יודעת איך להסביר את זה, כי חשבתי שפיספסתי פה כל-כך הרבה שנים, שאילו הייתי יודעת איזה פרטים על עצמי אולי הייתי יכולה למצוא משהו. בינתיים אנחנו המשכנו לכתוב, הייתה פה קבוצה מפולניה שקוראים לזה – ילדים שיצאו מהארון, גם שהיו מוסתרים, והם עשו ביקור פה בארץ.

ש: מה שנקרא ילדי הקורדינציה?

ת: לא, אלה היו כאלה שהיו אצל כמרים. ילדי הקורדינציה אלה מפה בארץ, אבל אלה היו יהודים שעד היום חלק מהם עוד לא יודעים שהם יהודים, הייתה איזו התארגנות. להם היה גם קשר למישהי שיכלו להגיע למקור האינפורמציה הזאת בהיאס. אנחנו ביקשנו שילכו לחפש, אבל הרבה זמן לא קיבלנו מהם מענה. יום אחד אנחנו מקבלים מכתב, וכתוב שם לא רק את הפרט של ההורים שלי שלאבא קראו אשס ולאמא רבקה, אלא כתוב שם תאריך לידה מדויק שאני אמרתי לך, ב8.1.1939- ושנולדתי בוישקוב. זאת הפעם הראשונה שאני שומעת את מקום הלידה שלי, זה המון המון אינפורמציה, זאת פעם ראשונה שאני יכולה לעשות עם זה משהו.

אז אנחנו הולכים להיסטוריון שיושב בקיבוץ רשפים שהוא כתב הרבה ספרים על כל העניינים של הבריחה ועל כל תקופת המלחמה. אנחנו מראים לו את המסמך, הוא מתרגם לנו את המסמך, והוא אומר לנו: אתם יודעים אתם צריכים עכשיו למהר, זה הזמן, אם אתם לא תתחילו לחפש עכשיו במרץ אתם לא תגיעו לשום דבר, זאת הדקה התשעים. סיפרנו לו שכתוב שאני נולדתי בוישקוב, ואז הוא אמר לנו: אתם יודעים מה, אני הולך להסתכל אם יש פה ארגון של אנשי וישקוב. הוא הולך לחפש, הוא מוצא את הארגון של אנשי וישקוב ואת כל הוועד, הוא מצלצל אלינו, והוא נותן לנו את הפרטים. אנחנו מצלצלים למישהו מאנשי וישקוב, הוא אומר שיש ארגון גדול ויש לו שמות של האנשים ששייכים לארגון הזה. אנחנו שואלים אם הוא מכיר משפחה בשם מישוריס מוישקוב. הוא אמר שהוא לא זוכר משפחה בשם מישוריס, אבל יש להם יום זיכרון בתאריך מסוים, ושנבוא ליום הזיכרון הזה.

בינתיים במסגרת החיפושים החלטנו שאנחנו כותבים מכתב לכל אנשי וישקוב לכל הרשימה, אני חושבת שזאת הייתה רשימה של מאה מאתיים שמות. כתבנו מכתב רשמי, סיפרנו את הסיפור של העבר שלי בקיצור, ואולי מישהו זוכר או יודע על משפחת מישוריס שהייתה בוישקוב. היה לנו מאוד קשה, כי בהתחלה הוא ממש לא רצה לשתף איתנו פעולה. הוא שאל בת כמה אני? הייתי אז בת חמישים ושמונה או משהו כזה, אז הוא חשב שאני הולכת לחפש כסף. ניסיתי להסביר לו בטלפון שאנחנו לא רוצים שום דבר, אני פשוט רוצה לדעת מי אני? אני רוצה לדעת מי היה אבא, מי הייתה אמא, זה הכל. עד שהוא הסכים לתת לנו את האינפורמציה על האנשים שנמצאים בארגון הזה זה היה מאוד מאוד קשה.

ש: זה ארגון שנמצא פה בארץ?

ת: כן, זה נמצא פה בארץ, אבל הוא לא חשב שקיים דבר כזה שבן-אדם בגיל כל-כך מבוגר מחפשי מיהו? אמרתי לו שאנחנו כל השנים לא ידענו מי אני, זאת פעם ראשונה שיש לי אינפורמציה שנולדתי בוישקוב. הייתי צריכה ממש בבכי להסביר את הנקודה הזאת שאני רוצה לדעת מי אני, זה הכל. בינתיים כשקלי דיבר עם אנשי וישקוב אז התחילו לספר שיש ארבעה וישקובים לא וישקוב אחד, אז מה אנחנו עושים עם זה? כתבנו לקונסוליה הפולנית, והוא באמת אישר שיש ארבעה וישקובים. מה אנחנו עושים עם זה?

שלחנו את כל המכתבים האלה בקשר לוישקוב ולסיפור החיפושים שלי, ואנחנו מקבלים יום אחד מכתב ממישהו שאני לא יודעת אם אני יכולה להגיד את השם, אבל אני אגיד, קוראים לו יעקב פטישקי. הוא מחזיר לנו מכתב מרגש, הוא אומר שהוא לא קיבל את המכתב, אבל הוא שמע מאנשי וישקוב שמדברים על ילדה שמחפשת את הזהות שלה, והוא זוכר את משפחת מישוריס מוישקוב. הוא דיבר איתנו בטלפון, וקלי אומר לו: אל תגיד שום דבר, אנחנו רוצים להיפגש איתך במקום שלך, ואנחנו רוצים לשמוע את הסיפור על משפחת מישוריס. אנחנו קבענו איתו יום, הוא חיכה לנו.

אנחנו באים לבית שלו, וכמו שאני פותחת את הדלת הוא אומר לי: מפה לפה את דומה לאבא שלך ומפה לפה את דומה לאמא שלך. אני עמדתי כמו איזה מין, פעם ראשונה שמישהו שהכיר את אבא ואמא שלי, אני ממש לא יכולתי להוציא מילה מהפה. אז ישבנו, והוא סיפר סיפור שאבא שלי היה חייט. למה הוא זוכר אותו? כי היה לו בר-מצווה וההורים שלו היו משפחה עשירה, והם שלחו אותו למשפחת מישוריס לתפור חליפה. הוא זוכר את זה כל-כך טוב, כי אבא שלי היה חייט ולא סתם חייט אלא הוא היה חייט צמרת, והוא הספיק לו הבד לעוד זוג מכנסיים. הוא סיפר שהוא ביקר אצל משפחת מישוריס הזאת, והוא ראה שם ילדים גדולים ועגלה עם ילד, והוא אמר: וזו את. הוא אמר: למה אני כל-כך זוכר את משפחת מישוריס? כי אנחנו היינו בבית"ר או באיזה ארגון, היינו צריכים לשכור איזה אולם באיזה בית, ומשפחת מישוריס הייתה אחראית לגבות כספים או משהו. בכל אופן זאת הפעם הראשונה שהיו לי פרטים על אבא שלי. הייתה לי תחושה כזאת נהדרת, הייתי ממש בהיי.

בכל אופן אנשי וישקוב הזמינו אותי, אבל רק הוא זכר. כל האנשים שקיבלנו מהם תשובות, אף אחד לא זכר את משפחת מישוריס בוישקוב. הוא נתן לנו גם-כן ספר של יזכור של אנשי וישקוב, בינתיים הוא אמר שיש ספר יזכור, עברנו על כל הרשימה שכתוב, ולא מצאנו אף מישוריס בוישקוב. זה היה לנו נורא משונה. הזמינו אותי ליום הזיכרון, כיבדו אותי שם בהדלקת נר, חשבתי כבר שהנה יש לי שם של אבא, ואני יודעת איפה נולדתי, זה היה כל-כך מרגש. כיבדו אותי בהדלקת נר, והדלקתי את הנר. אז התחילו אנשים לבוא אלי, וכל אחד אמר שהוא לא זוכר. זה היה לי נורא נורא משונה הסיפור הזה של וישקוב. כי חשבנו איך יכול להיות אם הייתה משפחת מישוריס באותה עיירה, אז איך זה יכול להיות שאף אחד לא זוכר אלא רק בן-אדם אחד. התחלנו לחשוב שאולי אולי זאת לא אינפורמציה אמיתית, אולי הוא קרא את המכתב, ואולי הוא התרגש.

אחר-כך כשנודע לנו שיש ארבעה וישקובים אז חשבנו שאולי אנחנו צריכים לחפש אנשים ששרדו מוישקוב אחר, אולי נולדתי באיזה וישקוב אחר, ולא ידענו מה לעשות. בינתיים אנחנו המשכנו כל הזמן לחפש, לא התקדמנו שום דבר ונשארנו תקועים. בינתיים המשכנו לכתוב לכל מיני ארכיונים, וכל פעם הגיעו מכתבים שאף אחד לא יודע, אף אחד לא זוכר. הייתי ממש במצבים כאלה שכשכתבנו לאיזה מקום אז חשבתי או הנה יתגלה משהו, אבל כשהגיעו מכתבי תשובה, לא יודעים, לא זוכרים, לא שום דבר, הייתי ממש יורדת למטה. היו לי כל הזמן כמה שנים של עליות וירידות, ממש של תקווה וייאוש, תקווה וייאוש. היו פעמים שפניתי לקלי ואמרתי לו: קלי, די אנחנו נפסיק, אני לא יכולה יותר, אני פשוט לא יכולה לעמוד בפני הציפיות והאכזבות האלה. קלי תמיד אמר: פנינה אנחנו נמצא משהו, אנחנו נמצא אם לא מישהו חי אז נמצא אולי איפה נולדת, איך קוראים להורים שלך, אנחנו נמצא. אני כל הזמן חשבתי שאולי תהיה איזו תקווה. יום אחד אנחנו יצרנו קשר עם אחת שקוראים לה אריאלה גולדשמיט שהיא גם-כן עוסקת בזה. היא סיפרה שבטלוויזיה הולכים לעשות תוכנית על זהות אבודה.

ש: שקשורה לרשימת ונדה?

ת: כן. היא גם הציעה שאולי אני אגיע לטלוויזיה אחרי שהיינו פשוט תקועים. חשבתי לעצמי שהפתרון היחיד הוא שאנחנו מוכרחים להגיע לעיתונות, לטלוויזיה, אולי מישהו ראה, אולי מישהו שמע, אולי מישהו מכיר אותי. כי כל הזמן חשבתי, איך יכול להיות שבן-אדם נשאר בעולם בלי שאף אחד מכיר אותו, בלי שאף אחד יודע מיהו. אלה דברים שלא יכולתי לקלוט את זה. החלטנו שאנחנו יוצאים לתקשורת לא בגלל שרציתי תקשורת, אלא רציתי שאולי מישהו שומע, מישהו רואה, מישהו יגיד, אוי אני היכרתי את משפחת מישוריס. במסגרת החיפושים אנחנו גם ניסינו ללכת לכל מיני עיתונאים כדי שיפרסמו את הסיפור. אני אספר עכשיו את זה, כי זה ממש כאב לי. קלי כתב גם למקסוול, למי הוא לא כתב, לכל אחד שיכול היה לעזור לנו באיזה משהו.

ש: אתם גם קיבלתם משהו מהארכיון היהודי בוורשה (Warsaw)?

ת: כן, קיבלנו מהארכיון היהודי בוורשה, זה מה שאני אומרת.

ש: זה תרם לכם משהו הארכיון הזה?

ת: זאת האינפורמציה הזאת עם וישקוב, שהוועד היהודי הפולני רשם את האינפורמציה הזאת אחרי המלחמה.

ש: זה היה מארכיון בוורשה?

ת: כן, זה הכל ביחד. אחרי שנגמרה המלחמה הם עברו בכל בתי-היתומים, הם רשמו את כל הילדים ששרדו מהמלחמה, והרישום הזה הגיע לארכיון הזה. שם ישנה האינפורמציה הזאת בקשר לפולניה, האינפורמציה הראשונית שקיבלתי. אנחנו ניסינו לפרסם את זה בעיתון, קלי כתב אפילו למקסוול שאולי הוא יכול לעזור לנו בחיפוש של הזהות. הוא אמר לנו לפנות פה לעיתונאים, ואנחנו פנינו לעיתון ידיעות אחרונות. הוא נפגש עם נוח קלינגר שם, הוא מספר את הסיפור, קלי הגיע עם כל החיפושים וכל הרשימות, הוא סיפר לו את הסיפור, אז הוא אמר לו: הסיפור שלכם מאוד מרגש, אבל אני לא יכול לעזור לכם, אם יהיה לכם סקופ תבואו אלי. אני הייתי ממש על הפנים, כי זה כל-כך כאב לי, מכיוון שאנחנו ממש חיפשנו כל דרך, כל זיק של תקווה.

בכל אופן התוכנית מהטלוויזיה הזאת כשעשו את רשימות ונדה הם באו אלי, והם ראיינו אותי בקשר לסיפור שלי, אבל בסוף לא היה כסף לשדר את הסיפור שלי, הם עשו רק את רשימות ונדה, אבל לא היה מספיק מימון בשביל להביא את הסיפור שלנו. הבמאית ורד ברמן היא הרגישה עם זה מאוד מאוד לא טוב, אז היא החליטה שהיא תגייס כסף עם הטלוויזיה הפולנית ביחד, היא לקחה כמה אנשים כמוני, ילדים שלא יודעים את הזהות שלהם, שאנחנו נצא לספר את הסיפור בקיצור, ואולי מישהו יעזור לנו.

כשעשו עוד פרומו לתוכנית היא שאלה אותי איזה מסר אנחנו רוצים למסור לציבור הצופים? אז קלי נזכר במשהו. אני שכחתי לספר שבמסגרת החיפושים שלנו לפני זה אנחנו נפגשנו, אחרי שידעתי שהייתי בבתי-יתומים ברוסיה ובפולניה אנחנו נפגשנו עם ילדים שהיו ביחד איתי בפולניה. התכנסנו, הם סיפרו אז סיפור שהם באו מרוסיה, אבא שלהם היה חייל, והוא עלה איתם פה לארץ. חשבנו שאם האבא שלהם היה חייל אולי גם האבא שלי היה חייל. אז חשבנו שאנחנו נצא עם הפרומו שיכול להיות שאבא שלי היה חייל, לא ידענו אם בצבא האדום או בצבא הפולני וכן הלאה.

אני מאוד כעסתי על קלי על זה, כי אמרתי לו: זה לא יכול להיות שאני הייתי ברוסיה, כי הכל נשכח ממני, ואנחנו כאילו מפספסים את המומנטום. אם נולדתי בוישקוב אנחנו צריכים להגיד שאולי מישהו זוכר אותי או משהו על האינפורמציה הזאת שיש לי. יצאנו עם האינפורמציה הזאת, ואז מישהי צלצלה לתוכנית הזאת, והיא אמרה שאמא שלה הייתה ממשפחת מישוריס, זה היה בתוכנית הראשונה. אז חשבתי שאוי איזה דבר זה, פעם ראשונה גם-כן שמישהו. אבל אנחנו לא הצלחנו ליצור שום קשר למישוריסים האלה, הם ביקרו אצלנו אבל לא היה שום קשר.

מישהו שראה את התוכנית הזאת צלצלו אלינו מאמריקה, וסיפרו לנו סיפור כזה. מצלצלת אלינו בלילה מישהי, היא מספרת שהיא מצ'כיה. כשדיברנו בטלוויזיה אמרתי שהייתי בבוזולוק, זה הפתק הקטן שהיה לנו, שיכול להיות שהייתי בבית-יתומים בבוזולוק. מצלצלת אלינו מישהי מקנדה שהיא הייתה בבוזולוק בזמן המלחמה ואבא שלה היה בצבא הרוסי. בבוזולוק היו הרבה יתומים שהאבות הלכו למלחמה, ופתחו שם בתי-יתומים. אומנם אבא שלה היה בצבא הצ'כי, אבל היא יודעת שהיו בתי-יתומים בצ'כיה. אז אנחנו שוב מקבלים טלפון ממישהי מאמריקה, והיא מספרת אותו סיפור שהיא הייתה בבוזולוק, שאבא שלה היה בצבא הצ'כי, אותו הסיפור.

אז קלי מרים טלפון ללודה לחברה שלי, והוא מספר לה את הסיפור הזה. היא אמרה לו: אתה לא זוכר שאני סיפרתי לך את הסיפור הזה שכשהיינו בבוזולוק אבא שלי בא לבקר אותי, הוא הביא לי סוכריות, והוא אמר שאחרי המלחמה הוא יבוא לקחת אותי, אבל הוא אף פעם לא חזר לקחת אותי. אז קלי אמר שאם הם אומרים שאבא שלהם היה חייל, אם אלה אומרים שאבא שלהם חייל, ולודה אומרת שאבא שלהם היה חייל, אז אולי אבא שלך גם היה חייל. זאת הייתה הפעם הראשונה שיש לנו איזו נקודת אור בחיפושים האלה.

בינתיים עם התוכנית לטלוויזיה אביגיל כתבה מכתב לשרנסקי, והיא החליטה שמוכרחים למצוא איזו דרך, מוכרחים לחפש שאולי יש אפשרות למישהו לעזור לנו. היא כתבה מכתב לשרנסקי, שרנסקי מסר את זה למנהלת הלשכה שלו, הוא סיפר לה את הסיפור. הוא ענה לנו תשובה שהוא מוכן לעזור, ושאנחנו נפנה למרית דנון מהמשרד של שרנסקי. בינתיים כשהלכנו לטלוויזיה לפני שנכנסנו לתוכנית אנחנו עומדים ומדברים, אז אנחנו פוגשים שם את אמונה שהיא עשתה חקירה על ילדים ללא זהות, או המוסתרים בז'יכט, והיא מצאה מסמך בפולניה שהיה כתוב שם, שילדים שלא ידעו את הזהות שלהם, מי שלא יודע את השם של אבא שלו, לא יודע את השם של אמא שלו ואין לו שם תאריך לידה, היו צריכים למלא פרטים פיקטיביים, והיו צריכים כאילו לחתום או אני לא יודעת איזה משהו לעשות בשביל לדעת שזה מסמך פיקטיבי. עד ששמעתי את זה ממנה הייתי משוכנעת שהמסמך הזה הוא אותנטי, חשבתי שלא יכול להיות. אני דיברתי עם המון המון אנשים, ושאלתי האם יכול להיות שהמסמך הזה הוא פיקטיבי? כל אחד אמר לי: לא יכול להיות זאת אינפורמציה נכונה, ובשביל מה היו צריכים לתת בפולניה שמות פיקטיביים? זאת הייתה הפעם הראשונה שאני שמעתי שיכול להיות שהאינפורמציה הזאת בכלל לא אמיתית. אני בזבזתי שנים על חיפושים בקשר לאינפורמציה הזאת שהייתה כתובה. אני הלכתי לתוכנית ממש במצב רוח, שחשבתי שדי שאין לי סיכוי למצוא.

בינתיים יום אחד אנחנו קיבלנו טלפון ממרית דנון, והיא ביקשה שקלי ימסור לה אינפורמציה בקשר למה שיש לנו, מה שאנחנו יודעים. קלי אמר לה: לא, אני לא רוצה למסור לך אינפורמציה, אני רוצה לבוא אליך עם כל החומר שיש לי. יש לו חומר תיקים שלמים של התכתבויות בלי סוף, אחר-כך אני אראה לך. הוא אמר לה: אני רוצה לבוא אליך, ולספר לך את כל הסיפור של החיפושים. הוא מגיע למשרד של מרית, הוא מספר לה את הסיפור, והיא מאוד התרגשה. היא אמרה: אני מאוד מתרגשת, כי אמא שלי גם באה מהשואה, היא מאוד מבינה את הסיפור הזה של חוסר הזהות, והיא מוכנה לעזור.

היא שאלה את קלי: מה אני יכולה לעשות? קלי נותן לה פרטים, והוא מספר לה סיפור. הוא אמר לה: אני קראתי בעיתון סיפור על מישהו מאחד הקיבוצים שהיו שתי אחיות שחיו ברוסיה, וכשבאו להביא אותם לארץ, אחות אחת גדולה נשארה בחוץ-לארץ, אמרו לה: את גדולה את יכולה להישאר ברוסיה, ואת הקטנה לקחו. היא הגיע לאחד הקיבוצים שאני לא זוכרת כרגע את השם, קיבוץ באזור שלנו. היה שם בן במשפחה הזאת, היה מדור לחיפוש קרובים, והם אמרו לבן הזה: אתה תשב ותקשיב, אם יקראו שמות, אם תשמע שם כזה וכזה תבוא ותגיד לנו. הוא כל הזמן הקשיב לרדיו, ובמשך שנים לא מצאו את האחות הזאת. אחר-כך מספרים סיפור שהוא התגייס לצבא והוא היה ברוסיה, והוא החליט לחפש את האחות הזאת. אז הוא פנה ללשכת הקשר, ואחרי כמה זמן מצאו את האחות הזאת. אז קלי אמר לה: אם הוא יכול אולי גם אנחנו יכולים להיעזר בלשכת הקשר, אולי יש אינפורמציה על פנינה. אנחנו רק ידענו על בוזולוק שזה המקום שאני הייתי אולי בבית-היתומים הזה.

היא אמרה: בסדר, היא הרימה טלפון ללשכת הקשר, הם היו מוכנים לעזור. אחרי כמה חודשים אני מקבלת טלפון ממרית, והיא מספרת לי שמהארכיון באורנבורג מצאו מסמך בקשר אלי, שפוליה מישוריס נולדה ב1937- ויש שם פרטים על כל בתי-היתומים שהייתי משנת 1941 עד מאי 1945. שם האבא מויסי ושהוא חייל בצבא. כתוב שפונתי מאזור הקרבות בקייב (Kiev), כתוב שם שגם ממקום שקראו לו זבלוצ'ה וכל השמות של בתי-היתומים איפה שהייתי. זה היה, אתה לא יכול לתאר לך איזה דבר זה היה. זה היה כמו איזה נס, זאת הייתה הפעם הראשונה שאני ידעתי איפה הייתי מ1941- עד 1945 ופתאום יש לי הוכחה שהייתי ברוסיה. אני כל הזמן חשבתי, כל הזמן היה לי בלק שאולי המצאתי את זה. אחרי שקיבלתי את האינפורמציה הזאת לא ידענו אם המסמך הזה הוא אותנטי, אז חשבנו שאנחנו נבקש בארכיון הזה אם יש להם גם אינפורמציה על לודה. כי כל הזמן שחיפשנו כל השנים עשרים וחמש שלושים שנה חיפשנו גם בשביל לודה.

ש: במקביל?

ת: כן, במקביל. כי חשבנו שאם אנחנו כל השנים היינו ביחד, והיא סיפרה שהיו לנו אחים, אולי גם נמצא אינפורמציה עליה. אז הם מודיעים לנו שיש אינפורמציה גם על לודה ובאותם בתי-יתומים. זה הוכיח לנו שהאינפורמציה הזאת אמיתית.

ש: את האינפורמציה על לודה קיבלתם גם מאורנבורג?

ת: כן. את זה קיבלנו בטלפון, ואז אחרי כמה שבועות מגיע אלינו צילום של המסמך. בהתחלה הם מסרו את האינפורמציה דרך הטלפון, אחר-כך הם שלחו את המסמך למשרד של מרית, ומרית שלחה לנו את המסמך הזה. אנחנו כל הזמן ממשיכים לכתוב למשרד הזה, שאלנו אותם אולי יש עוד אינפורמציה? כי חשבנו שלאבא שלי קוראים מוישי, יודעים איפה כל בתי-היתומים, אבל אולי יש שם אינפורמציה איפה נולדתי? אולי יש עוד פרטים? אבל הם כל הזמן אמרו: את כל הפרטים אנחנו כתבנו לכם, זה מה שיש.

בינתיים קלי עושה איזה מהלך, הוא החליט שהוא יכתוב לצלב האדום ברוסיה, זה הכל היה במקביל לצלב האדום ברוסיה, אבל לא שמענו כלום. זה היה עוד שנה לפני התוכנית בטלוויזיה, אבל לא שמענו שום דבר. בינתיים נולד לנו נכד, אנחנו היינו אצלו בברית, וקלי אמר כמה מילים בברית שלו. הברית הייתה בחג האחרון של פסח, הוא נולד בערב פסח. הוא אמר לכולם: תראו מה שהגרמנים ניסו לעשות, הם רצו להשמיד אותנו, והנה תראו יש לנו נכד ויש לנו המשך, כל מה שהם ניסו להכחיד בכל זאת יש המשכיות. נגמרה הברית, אנחנו חוזרים הביתה, אני נכנסתי לחדר אוכל…

בעצם אני רוצה להגיד רגע לפני שאני ממשיכה את הסיפור הזה, שכשמצאנו את המסמך מפולניה של תאריך לידה ואיפה נולדתי, קלי עשה לי הפתעה, חגגו לי פעם ראשונה בחיים שלי יום-הולדת. הוא עשה לי הפתעה בקיבוץ שלוחות עשו לי יום-הולדת כזה גדול, והוא הזמין כל מיני אנשים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל חגגו לי יום-הולדת, זה היה משהו כל-כך מרשים. הזמינו גם את לודה ליום-הולדת, והיא אמרה שהיא כל-כך שמחה לבוא ליום-הולדת שלי, שלפנינה כבר יש יום-הולדת, אבל לה עדיין אין שום דבר. זה היה כל-כך עצוב, והייתי משוכנעת שזה יום-ההולדת שלי. כי כל השנים של החיים שלי אף פעם לא חגגתי לי יום-הולדת, מכיוון שכשהילדים שאלו אותי: מתי נולדת? אמרתי שאני לא יודעת. תמיד לא רציתי לחגוג, כי הרגשתי תמיד שזה זיוף, לא יכולתי. אז זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחברתי לתאריך הזה, לאינפורמציה הזאת.

כשאנחנו חזרנו מהברית נכנסתי לחדר אוכל, אני מוצאת בתיבת הדואר מכתב, אני מוציאה את מכתב שהוא כתוב ברוסית. אני אמרתי לקלי: אל תפתח את המכתב, כי אני כבר כל-כך פחדתי שוב מאכזבה, אמרתי שאני מפחדת שאני שוב אכנס לתוך הנפילה הזאת. אנחנו הולכים לאכול, אני יורדת במדרגות, אנחנו מוציאים את המכתב, אני פותחת את המכתב ויש שם מכתב של חמישה דפים כתוב בכתב יד. קלי רץ לאנשים שמדברים רוסית, הייתה לנו משפחה אחת מרוסיה שנשארו מבית ראשון במולדת. אני בינתיים הולכת הביתה, וחשבתי שאני לא רוצה שוב להיות מאוכזבת. אני יושבת בבית, קלי לא חוזר, אני מחכה ומחכה, וקלי לא חוזר. אני מחכה, אז אני מרימה טלפון, אני ידעתי איפה הוא נמצא, ואני אומרת לו: קלי למה אתה לא בא? אז הוא אמר לי: פנינה יש משהו, אני עוד מעט בא, יש משהו יכול להיות שעלינו על איזה משהו שפרצנו דרך.

אחרי כמה זמן הוא נכנס הביתה, והוא אומר לי: פנינה את זוכרת שהיית ילדה סיפרת שהיה לך אח אברהם מישוריס? אמרתי לו: קלי אני זוכרת שסיפרתי, אבל אני חושבת כל הזמן שאני דמיינתי לעצמי את הסיפור. אז הוא אומר לי: הנה יש לך פה מכתב מהאח שלך – אברהם מישוריס. אני חשבתי שאני נופלת, זה היה משהו שאני לא יודעת איך לתאר את הדמעות ואת האושר. אז בוריס הזה שהוא קרא את המכתב ברוסית הוא גם תרגם את זה לעברית. אז אני פותחת את המכתב, אני קוראת את מכתב, ובמכתב הוא כותב שהוא זוכר שנולדנו בביאלורוס, הוא זוכר שנולדנו במקום שקראו לו זבלוצ'ה (Zablocie), היינו בכפר והייתה לנו פרה. כשפרצה המלחמה בשנת 1941 הגרמנים פלשו לביאלורוס, אז גייסו את אבא לצבא. הוא כתב שהיה לנו עוד אח שקוראים לו בוריס, בוריס הזה בא לבקר אותנו בבית, והוא היה מביא לנו תופונים וממתקים. כשפרצה המלחמה הוא, אמא ואני עלינו לרכבת, ונסענו עם הרכבת לתוך רוסיה לאורסק, לאיפה שהוא חי עכשיו.

הוא מספר במכתב הזה על כל המקומות שהייתי בכל בתי-היתומים שהוא היה. הוא מספר גם שהייתה לנו פרה בכפר הזה, את זה הוא זוכר. כשהגענו לאורסק אמא חלתה, הייתה לה כנראה שחפת, היא נפטרה ונשארנו שני ילדים יתומים. מישהו לקח אותנו, והכניס אותנו לבית-יתומים ברוסיה, הוא היה בן שש או שבע ואני הייתי בת שלוש או ארבע. מכיוון שהוא היה יותר גדול הפרידו בינינו. הוא שאל: לאן אתם לוקחים את אחותי פולינה? והם אמרו לו: לבוזולוק. אני ידעתי כל הזמן שהייתי בבוזולוק, זה מה שלודה כל הזמן טענה. הוא כתב שם את כל בתי-היתומים שאנחנו היינו, וכל האינפורמציה שהוא מסר על בתי-היתומים זה בדיוק מקביל לאינפורמציה שאני קיבלתי מהמסמך מאורנבורג.

הוא מספר במכתב הזה על המשפחה שלו, שהוא נשאר ברוסיה, הוא התחתן עם אוקראינית. הוא לא כותב שהיא יהודיה, הוא כותב שהיא אוקראינית יתומה מהשואה שסטלין חיסל את כל המשפחה שלה. נולדו להם שלושה ילדים, יש לו ארבעה נכדים, והוא סיפר קצת על החיים שלו שם. אז הוא מספר שהוא קיבל מכתב מהצלב האדום ששואלים, האם יתכן שאחת בשם פולינה מישוריס יכול להיות שהיא אחותו? הוא כותב לי שם, שהוא לא בטוח שאני אחותו, כי קראו לי פולה מישוריס, אבל הוא לא ידע שפולה, פולינה ופוליה וכל זה הוא אותו השם. אז הוא הלך, הוא אמר לילדים שלו, שיכול להיות, יכול להיות, הוא ממש בכה, אני בכיתי ואמרתי להם: אולי מצאתי את אחותי פולינה. אז הוא מסיים ככה עם נשיקות וחיבוקים. זה היה מכתב כל-כך מרגש.

אחרי שקיבלנו את המכתב הזה אני הייתי ממש מאושרת סוף סוף פעם הראשונה. אתה יודע, על האח הזה אברהם מישוריס אנחנו גם נתנו את השם, לא ידענו, חשבתי שאני אולי המצאתי את זה, אז לבת הגדולה שלנו כשנולדה נתנו לה את השם אחינועם, עשינו איזה זיכרון, כי לא ידעתי אם באמת קראו לו אברהם, אז אמרתי – אחי נוחם עדן, ופתאום יש לי בן-אדם חי.

אחרי שקיבלתי את המכתב הזה כל-כך הייתי מאושרת ושמחה. למכתב הזה לקח שלושה שבועות להגיע לשלוחות, וחשבתי איך אנחנו מאמתים את האינפורמציה הזאת. כי דיברנו עם כמה אנשים, וכמה אנשים אמרו לנו: אתם צריכים מאוד להיזהר, כי יש אנשים ברוסיה שהם כאילו רוצים לעלות לארץ, והם מלבישים משהו. כשקיבלתי את המכתב אני הרמתי טלפון לאביגיל, לזאת שהתעסקה כל הזמן בחיפושים, אני מספרת לה, ואני אומרת לה: אביגיל תשבי רגע, אני רוצה לבשר לך משהו. אמרתי לה: קיבלתי מכתב מהאח שלי. היא שאלה: מאברהם מישוריס? אמרתי לה: כן. אותו דבר זה חזר אצל בן-ציון ואסתר, אותו הסיפור, הם זכרו שאני סיפרתי על האח הזה אברהם מישוריס, אבל אצלי זה נכנס לזיכרון שאני המצאתי את זה, כי כל-כך הרבה שנים עברו.

אבל איך אנחנו ממשיכים הלאה עם הסיפור הזה? איך אנחנו מאמתים את הסיפור הזה? צלצלנו למישהו שיש לו קשרים בסמרה שזה קרוב לאורסק. איך המכתב בכלל הגיע? אח שלי גם כותב במכתב שכשהוא היה בכיתה השישית שביעית הוא כתב למוסקבה (Moscow) לחפש אותי, הוא כותב – את אחותי פולינה. ממוסקבה ענו לו שהם לא יודעים שום דבר. ב56-'57-' הוא שוב כתב למוסקבה, והם אמרו שהם יכניסו את זה למאגר המידע שלהם. כשקלי כתב לצלב האדום הם עשו הצלבה, הם מצאו את המכתב של אברהם מישוריס בקשר לכך שהוא מחפש את פולינה ואת האינפורמציה שלו, והם הצליבו, אז ככה הם כאילו הגיעו אליו ושאלו אותו. בינתיים הוא גם החליף את השם שלו מאברהם לאלכסנדר, הוא לא מפרט מדוע, אבל הוא כתב מסיבות ידועות, שהוא לא רצה להזדהות כיהודי.

אז אנחנו פונים למישהו באורסק, ואנחנו מספרים את הסיפור שיכול להיות שאנחנו מצאנו את האח שלי אחרי חמישים ושמונה שנה, ואנחנו רוצים שמישהו ילך לאורנבורג, ויחפשו אולי איפה שמצאו אינפורמציה עלי אולי יש שם אינפורמציה גם על האח שלי. שלחנו את כל המסמכים שאנחנו קיבלנו. אני לא יודעת איכשהו זה היה ערב שבת, שלחנו את המסמכים בפקס, אבל הם לא הגיעו. אז אנחנו מגיעים לאחד בשם עקיבא מלאכי, הוא אומר לנו שבעוד יומיים הוא נוסע לאורסק, הוא ילך לאח שלי, הוא ידבר איתו, והוא יברר אם יש בזה אמת. זה היה כמו כאילו איזה נס, שקיבלנו מכתב והרי אלה מרחקים ענקיים לנסוע למקום שהאח שלי נמצא.

הוא מגיע לאורסק, הוא הולך לחפש את האח שלי, אבל האח שלי לא נמצא בבית, אומרים שהוא בבית-ספר, הוא מורה. אז הוא שואל איפה הוא מלמד, הם הולכים לבית-הספר. בינתיים הוא לוקח מישהי מהסוכנות שנמצאת שם שיש לה קשר לקהילה היהודית. הם הולכים לשם, והם מוציאים אותו. בינתיים אני גם כתבתי מכתב שקיבלתי את המכתב, שאני סיפרתי כל הזמן שהיה לי אח בשם אברהם מישוריס, אבל אני לא בטוחה אם זה הוא, ושאנחנו צריכים לברר. בינתיים הם הולכים לבקר אצלו בבית-הספר ויש התרגשות גדולה. הם מביאים את המכתב שלי, הם מרימים כוסית לחיים, והם מספרים לו את כל הסיפור איך שאנחנו יצרנו קשר. אח שלי אומר שיש לו מסמכים שהוא קיבל מהצלב האדום, והוא יביא את זה אליהם למחרת בבוקר וגם תמונות. הם באים לאורסק, הוא מביא את כל החומר הארכיוני שיש לו, והוא גם מביא תמונה של בית-היתומים שהם היו בו.

השליח הזה חוזר לאורסק, הוא שולח לנו את כל החומר בפקס ואת התמונה הזאת. מגיעה תמונה של בית-היתומים ומתחת לזה יש שמות של הילדים שם. אנחנו מביאים את זה לאניה, למשפחה הרוסית הזאת שנמצאת שם. זה היה ערב שבת, אניה מצלצלת אלי, והיא אומרת לי: פנינה אני מוכרחה לספר לך משהו, מתחת לתמונה יש שמות של ילדים, ומופיע שם ילד בשם נירקין. נירקין זה השם של לודה הזאת. זאת עוד הוכחה שהאינפורמציה הזאת היא אמת שיש אמת בזה. כשכתבתי מכתב לאח שלי שאלתי אותו אם הוא מכיר אחד בשם נירקין?

בינתיים אחרי שקיבלנו את האינפורמציה אנחנו שאלנו אם אנחנו יכולים לדבר איתו בטלפון. הוא אמר שאין לו טלפון אבל יש לשכנה טלפון, ואם אנחנו רוצים לצלצל צריך להגיד לשכנה, היא תקרא לו, ואז הוא יבוא לטלפון. בינתיים הזמנו גם את אניה הזאת, כי אני לא מדברת רוסית ולא שום דבר. הזמנו אותה, צלצלנו, ויצרנו קשר. אני לא יכולה לתאר לך שפעם ראשונה אני שומעת את הקול של האח שלי. היא דיברה איתו בטלפון ברוסית, ואני עמדתי ככה עם פה פתוח כאילו אני שומעת קול מהעבר, פעם ראשונה מישהו מהמשפחה שלי. זה היה דבר שאין לי מילים לתאר את התחושה הזאת, לא יכולתי להוציא מילה מהפה.

בכל אופן אחרי שראינו שקיבלנו את התמונה הזאת אני מצלצלת ללודה, ואמרתי לה: לודה תראי, אנחנו קיבלנו מכתב מהאח שלי, והוא שלח תמונה שיש שם ילד בשם נירקין, אולי זה האח שלך, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק אם זה האח שלך, אנחנו צריכים לברר. כשדיברנו איתו בטלפון הוא סיפר שהוא נפגש אם נירקין הזה לפני שבע שנים. אני אומרת ללודה: יכול להיות שזה אח שלך, אבל אנחנו לא בטוחים, אנחנו צריכים לברר את זה.

בינתיים אנחנו כל הזמן היינו בקשר עם הטלוויזיה בקשר לכל הסיפור, כי הם נתנו לנו פעם ראשונה את הפתח להגיע לגילוי. צלצלנו לאלה שתיעדו את הסרט זהות אבודה, וסיפרנו שאולי יש אפשרות שיכול להיות שמצאנו את האח שלי. סיפרנו גם על לודה, שיכול להיות שזה האח של לודה. מהטלוויזיה אמרו: אנחנו באים ביום ראשון לתעד. סיפרנו את כל הסיפור שקיבלתי מכתב מהאח שלי, את כל מה שהוא כתב, הם תרגמו, הייתה ממש התרגשות אמיתית, ויכול להיות שאנחנו גם נמצא את האח של לודה. אז אנחנו מצלצלים לאח שלי, והוא נתן לנו את הטלפון של נירקין הזה. אנחנו אמרנו, איך אנחנו נעשה את זה?

האח שלי נשאר כל השנים בבית-יתומים שלשם אנחנו הגענו עם אמא באורסק, כל השנים הוא לא זז. אח של לודה חזר לביאלרוס, עדיין לא ידענו למה, אבל הוא הלך לביאלרוס. אבל לא ידענו איך אנחנו יוצרים קשר עם האדם הזה שקוראים לו נירקין, אולי בינתיים הוא נפטר. אניה הזאת שתרגמה היא גם כתבה לנו במשך השנים המון מכתבים, והיא אמרה שהיא תמצא דרך איך לעשות את זה. אז היא החליטה שהיא תלך, יש לה את מספר הטלפון, היא תצלצל לשם לברר אם נירקין הזה נמצא שם. היא הרימה לשם טלפון, היא אמרה: אני אניה, ואני רוצה לבדוק למי שייך מינוי הטלפון הזה? האשה שם ענתה, והיא אמרה: זה שייך לנירקין רומן שמואלביץ או משהו כזה, הם תמיד אומרים את השם על השם של האבא. אני שואלת אם הטלפון לשביעות רצונם? הם אמרו: כן, תודה רבה, והיא סגרה את הטלפון.

צד שלישי:

לי האח שלי כתב מכתב אז יכולתי להתכונן למצב הזה, אבל שם איך אנחנו יכולים ללכת לבשר לאח של לודה שאולי יש לו פה אחות? אז אניה מצלצלת לשם, אומרים שהוא בעבודה, היא מקבלת את הטלפון בעבודה, היא מצלצלת לשם, הוא מורה למוסיקה ולגיטרה. הוא מצלצל לטלפון ויש להם שם טלפון שונה לפנים ולחוץ, אז אומרים: מר נירקין יש לך טלפון. אז הוא ניגש לטלפון, והיא אומרת לו: אני אניה, ואני מביאה לך דרישת שלום מאברהם מישוריס. הוא אומר: אוי אברהם מישוריס, אנחנו נפגשנו לפני שבע שנים, אני נורא מודה לך. אז היא אומרת לו בטלפון: הוא גם סיפר לי שהוא מצא את אחותו. אז הוא אומר: איך יכול להיות שהוא מצא את אחותו ואני לו, הרי כל השנים האחיות היו ביחד ואני הייתי חבר של אברהם מישוריס, הן כל הזמן היו ביחד וגם אנחנו היינו ביחד. איך יכול להיות שהוא מצא את אחותו, ומה עם האחות שלי? אז הוא התחיל לספר סיפור על האמא שטבעה, שכל השנים הוא הלך בכל המקומות לריקודים, וכל הזמן הוא חשב שאולי הוא יפגוש את אחותו. זה היה סיפור כל-כך עצוב, והוא אמר: איך יכול להיות שהוא מצא את אחותו ואני לא? אז אניה שאלה אותו: איך קוראים לאחות שלך? הוא אמר: לודה. אז אנחנו עמדנו שלושתנו והתפרצנו בבכי, ואניה אמרה לו: אני רוצה לבשר לך שגם האחות שלך חיה והיא נמצאת בארץ-ישראל.

זה היה משהו נורא נורא, אנחנו שלושתנו, קלי, אניה ואני עמדנו ובכינו. הוא אמר: אני רוצה לדבר איתה. אנחנו אמרנו לו: תראה היא לא נמצאת פה עכשיו, אנחנו מבטיחים לך שביום ראשון תהיה ליד הטלפון, ואנחנו ניצור איתך קשר. הוא אמר: לא, אני אשאר בבית, ואני אחכה לה. אמרנו לו: לא, אנחנו מבטיחים לך שניצור קשר. הוא אמר בטלפון: אני לא מאמין, אני לא מאמין, ככה אנחנו שומעים אותו.

הוא סגר את הטלפון, אני מצלצלת בטלפון, ואני אומרת ללאה: לאה מה קורה, את לא מתעניינת שום דבר, כי בטלוויזיה אמרו לי לא לספר. אז היא אמרה לי: אבל את אמרת שתגידי לי, שאת תספרי. אמרתי לה: תראי לאה אנחנו קבענו ביום ראשון לצלצל לאח שלי לקבל את הטלפון שלו, אז אנחנו נצלצל לנירקין הזה, ונראה אולי זה האח שלך ואולי זה לא האח שלך. היא אמרה: אני התחלתי לספר שאולי גם אני מצאתי את האח שלי. אמרתי לה: אני לא אומרת שזה לא האח שלך, אולי כן ואולי לא. היו לי תחושות איומות, חשבתי שאם לי היה מישהו עושה את זה, חשבתי איך אני יכולה לעשות דבר כזה שאני לא מספרת לה.

היא הגיעה לפגישה, הטלוויזיה באה, אני סיפרתי את הסיפור שלי, הם התחילו לשאול אותי, ואני התחלתי לספר איך שאנחנו ניסינו ליצור קשר עם נירקין הזה ואת כל השתלשלות העניינים. אז אני מספרת בתוך הסיפור הזה, ואני אומרת: הנירקין הזה שאלנו אותו: איך קוראים לאחות שלך, והוא אמר: לודה! אז היא התפרצה גם-כן בבכי, והיא אמרה: אני אמרתי לכם שכל מה שאני זכרתי זה נכון. תוך שבועיים שלושה שבועות מצאנו שני אחים וזה היה משהו מרגש.

אז אנחנו חשבנו, אנחנו רצינו שהם יבואו, ומני פאר רצה לגייס כסף בשביל התוכנית הזאת, לא ידענו שיביאו אותו, עשו לנו הפתעה. אנחנו היינו צריכים לבוא לטלוויזיה, ומני פאר יספר את הסיפור של החיפושים, אבל פשוט לא יכולנו להביא את שני האחים. באנו לתוכנית, בינתיים אנחנו גם קיבלנו את התמונה של האח שלי, ופתאום ראיתי איך שהוא נראה. שלחו שליחים מסמרה אליו, והתחילו לחקור אותו כדי לאמת, לראות אם יש אמת בזה. הם התחילו לשאול אותו אם הוא יהיה מוכן לעשות בדיקת רקמות, חשבנו שאולי נצטרך לעשות בדיקת רקמות, והוא אמר שהוא מוכן. הם גם רצו לראות אם הוא יהודי או לא. הם הסריטו שם סרט, ושאלו אותו אם הוא נימול, הוא בכלל לא ידע על מה מדברים. אז ג'רי שאל אותו, והוא אמר לו: למה אתה מעליב אותי? או משהו כזה. האח שלי ידע שהוא ונירקין הזה היו אחרים, אבל הוא לא ידע שזה סימן של יהודי, ולא הכירו אותו שם בקהילה היהודית, הוא ממש הסתיר את היהדות. זה סיפור בכלל בפני עצמו.

בכל אופן הגענו לטלוויזיה, אז אנחנו מספרים את הסיפור של החיפוש. כמו שאנחנו מספרים את הסיפור של החיפוש, היה שם איש סוכנות והיו המון המון אנשים משלוחות, הייתה שם ממש תוכנית מדהימה, משהו מדהים שקשה בכלל לדמיין את זה. אז הוא שואל את זה מהסוכנות, שאני לא זוכרת את השם שלו, הוא שואל אותו: כמה יהודים יש עוד ברוסיה, אם יקשה עליו להביא עוד שני אנשים? הוא אמר: לא. אז מני אמר: נו אז ננסה. אז מופיעים האחים, ואנחנו אחרי חמישים ושמונה שנה נופלים אחד על השניה. זאת הייתה תוכנית, זה היה משהו מרגש.

הביאו אותם לארץ, אנחנו שכרנו אוטו, לקחנו אותם במשך שלושה שבועות לטיול בכל הארץ, להראות להם. מה שהוא מספר מה שעבר עליו, את ההישרדות שלו זה משהו מדהים. אני אמרתי שאני סבלתי מזה שהייתי בבתי-יתומים בלי סוף, אז מה שהוא עבר זה אפס קצה לסיפור שלי. אני אומרת שיש כל-כך הרבה דברים מחוץ לזה. לקחנו אותו ליד-ושם ללוחמי הגטאות, סיפרנו לו על הקטסטרופה של היהדות. הוא ידע שהייתה קטסטרופה אבל של כל העולם, הוא לא ידע בכלל על מה אנחנו מדברים. כשסיפרתי לו שאני ידעתי לדבר פולנית ורוסית, אז הוא אמר: אולי את לא האחות שלי? כי לא היה לו בכלל מושג איך הגיעו יהודים מרוסיה לפולניה? לא היה לו שום מושג כלום כלום. הוא קומוניסט גאה בלי שום עתיד, תלוש, וזה ממש קשה לי עם זה.

אני אומרת שמצאתי אח אחרי חמישים ושמונה שנים של חיפושים. יש עוד הרבה לחפש, אני עדיין לא יודעת מתי נולדתי, אולי אני אמצא. אני יודעת שנולדתי בזבלוצ'ה (Zablocie), הוא הביא מסמכים, כשהאח שלי הגיע הוא הביא מסמכים שכתוב שם בפירוש שנולדתי בביאלרוס בזבלוצ'ה, וכתוב שם את שם האבא, ממש אינפורמציה שאנחנו יודעים בדיוק, פרטים מזהים עליו ועלי, אז פתאום אני יודעת הכל. יש לי את השם של אבא, יש לי את השם של אמא, השם של אמא חנה, השם של אבא מיכאל, מקום לידה זבלוצ'ה בביאלרוס ויש לי כל-כך הרבה. אני עדיין לא יודעת, אנחנו מנסים לחפש תעודת לידה, אז אני מאוד מקווה שאני אצליח לשנות את כל הזהות הפיקטיבית. אולי נשארה גם משפחה מהצד של אמא, כי אנחנו לא יודעים את השם של אמא, אולי יש לי עוד משפחה. אבל פתאום אני מרגישה שיש לי משפחה, לאח שלי יש ילדים ויש להם נכדים. פתאום להגיד אח שלי זאת תחושה…

ש: הוא חזר לאורסק?

ת: כן, הוא חזר לרוסיה לאורסק.

ש: אתם בקשר עכשיו?

ת: כן, אנחנו בקשר טלפוני, אנחנו מצלצלים כל הזמן. כל הזמן כשהוא היה פה אני חיבקתי אותו, כל הזמן מיששתי אותו. ממשות, ממשות, זה מה שחסר לי כל השנים שהיו לי, ולא יכולתי גם להעביר לילדים שלי את ההתחברות הזאת.

ש: את רצית לספר משהו על יד הזיכרון בשלוחות, אז אולי תקדישי כמה משפטים גם לעניין הזה?

ת: כשאני קיבלתי את האינפורמציה הראשונית מפולניה על השם של אבא ועל השם של אמא בשלוחות רצו לתת לי אפשרות ליד זיכרון כדי שיהיה לי איפה להתייחד. שנים פנתה אלי החברה, והיא ביקשה ממני שאני אעשה את זה. אבל תמיד אמרתי שאני לא רוצה, זה פיקטיבי, זה פיקטיבי. אחרי שנודעה לי האינפורמציה הזאת עשיתי ורשמתי. אבל על האבן הזאת למעשה גם כתוב – אבא אשס ואמא רבקה.

ש: תספרי קצת על המשפחה שלך, מה המצב המשפחתי?

ת: יש לי חמישה ילדים.

ש: תגידי אולי את השמות.

ת: אחינועם, אלון, עמיחי, טליה וליאור. יש לי שלושה נכדים, שני ילדים מהבת הגדולה שלי אחינועם, שני בנים שני נכדים, אחד יונתן והשני אוריה. עכשיו נולד לי נכד חדש לפני פסח.

ש: מזל טוב.

ת: קוראים לו לישי. אני יכולה לספר עוד משהו על איזה חלום שהיה לי, אני מוכרחה לספר על כך. היה לי חלום לפני שגיליתי את האח שלי עם כל הפרטים, ארבעה או חמישה חודשים לפני-כן היה לי חלום. הייתי חולה וזה היה בשש בבוקר, אני נרדמת, ואני חולמת חלום שאני נמצאת במועדון לחבר בשלוחות, אני יוצאת למרפסת של המועדון לחבר, ואני מרגישה מין כוחות מגנטיים כאלה שמושכים משיכה כלפי מעלה. אני נלחמת בכוחות האלה, אני יוצאת, יש שם דשא, אני מתחילה להתנתק מהכוחות האלה, אני מרימה את הראש לשמים, ואני רואה קשת ענקית של אדום וצהוב וירוק. אז אני רואה ענן יורד, דמות של אשה מתיישבת לידי, והיא אומרת: אני אמא שלך, והבאתי לך תמונות. אז היא מראה לי את התמונות, אני מסתכלת בתמונות ויש שם תמונה אחת שנורא דומה לבת הגדולה שלי, ואני חושבת שאם יש אצלה את התמונה הזאת היא בטוח אמא שלי. אז אני רואה גם-כן שני מכתבים שכתוב שכתבנו בלי סוף בארץ או לחוץ-לארץ עם הכתובת שלי של מישוריסים. אז אני אומרת, שאם יש את זה אצלה זה סימן שזאת אמת. אז אני מתיישבת, ואני רוצה לשאול אותה: תגידי אמא, איפה נולדתי? איך קוראים לאבא שלי? רציתי לדעת את כל הפרטים, כי חשבתי שאם עכשיו אני אדע את הפרטים זה יעזור לי בחיפושים הבאים. אז כמו שאני מתכוננת לקבל את הפרטים האלה הטלפון מצלצל, והבת שלי אחינועם מצלצלת לשאול לשלומי?

הלכתי באותו יום בתחושה של כאילו… . קלי בא הביתה, ואמרתי לו: קלי אתה לא יודע מה קרה לי, אני הייתי צריכה לחיות שישים ושתיים שנה, אף פעם בחיים שלי לא חלמתי חלום על אמא שלי או אבא שלי או על מישהו מהמשפחה, בכלל לא ידעתי איך הם נראים. והנה פעם ראשונה שהיא הופיעה, ואני משוכנעת, יש לי מין תחושה כזאת שהיא כאילו באה לבשר לי שבדרך יש מישהו, ככה התחושה שלי, כי זה היה כמה חודשים קודם. סיפרתי לכמה חברות בשלוחות על זה, ואחר-כך כשמצאתי את האח שלי זאת הייתה לי הוכחה על הקשר.

ש: שנוצר הקשר המשפחתי הזה?

ת: כן. גם התחלתי לקבל המון מתנות, פתאום נפלו מהשמים מתנות, מתנות, מתנות, פתאום האח שלי קיבל טלפון.

ש: פנינה, לפני שאנחנו נראה את הדברים שהבאת אני מאוד רוצה להודות לך על הראיון. שמענו כאן דברים מרתקים, מעניינים מאוד. אולי במשך הזמן, כמו שאת אמרת כאן, תמצאו עוד איזה שהן נקודות אור בכל הדרך הארוכה הזאת שעשיתם את יחד עם קלי, שאני מבין שהיה לאורך כל הדרך יד ימינך. שתראי נחת מבנים ובני בנים, נכדים, ויישר כוחך.

ת: תודה. אני רק רוצה להגיד מילה. אני חושבת שזה מאוד חשוב לתעד גם סיפור כמו שלנו ויש הרבה ילדים כאלה שיש להם זהות אבודה, שכל-כך חשוב לנו לספר את מה שאנחנו אומנם לא עברנו דברים, אבל היו לנו המון דברים.

ש: תודה רבה.

ת: גם אני מודה ששמעת את הסיפור שלי.

מראה מסמכים ותמונות:

* התמונה היא מבית-יתומים בצרפת של הנוער הציוני, אני יושבת מצד ימין למעלה.

ש: באיזו שנה בערך?

ת: זה בשנת 1946 בערך.

* זה הבית שהייתי בבית-יתומים בצרפת על שם גולדשטיין, אני לא יודעת איך קוראים לו. בכל אופן זה אחד מבתי-היתומים שהייתי שם.

* זה מירושלים במשק ילדים מוצא, מצד שמאל למטה זאת אני ולמעלה זאת אביגיל המדריכה שלי הנהדרת.

* זאת תמונה שצולמה בבית-יתומים בצרפת שהיה שייך לנוער הציוני.

* זאת תמונה של האח שלי בשנות השישים. השם של האח שלי הוא אברהם מישוריס.

* זה המסמך שהיה בארכיון באורנבורג המראה פרטים עלי ועל האח שלי, מקום לידה, שמות הורים, תאריך לידה.

* זה חלק ממכתב שקיבלתי מהאח שלי אברהם מישוריס אחרי פסח 1999.

* זאת תמונה מהמפגש שלנו - שלי ושל האח שלי אברהם מישוריס ושל לאה עם האח שלה רומן נירקין בתוכנית של מני פאר, כשהביאו את האחים לארץ בהפתעה.

* למעלה בצד שמאל זאת אני, לידי עומד קלי, בצד ימין למטה זה ליאור, הבן האחרון שלנו. באמצע זאת אחינועם, הבת הגדולה שלנו, לידה זאת טליה הבת הרביעית ולידה זה בעלה אריק שמחבק אותה.

* זה הבן שלי אלון שהוא השני במשפחה.

* זה הבן שלי עמיחי שהוא השלישי במשפחה.

* זה הנכד הראשון שלנו שקוראים לו יונתן, הוא בן שש.

* זה הנכד השני שלנו שקוראים לו אוריה.

* זה הנכד השלישי שלנו, הבן של טליה שקוראים לו לישי.