יעקב תאודור זינגר

אהרון זינגר - - מקומות

בראטיסלבה (פרסבורג) – BRATISLAVA (PRESSBURG)

NOVA VES NAD VAHOM (NOVA MES NAD VAOM)

ניטרה – NITRA

ז'ילינה - ZILINA

מיידאנק – MAJDANEK

ראיון עם אהרון זינגר

מראיינת: דבורה שוקוביצקי

תאריך: 3 באוגוסט 1999

מפענחת: אסנת בראל

ש. שלום. אתה מוכן לומר לנו את שמך בקשה?

ת. אהרון שמואל זינגר.

ש. באיזו שנה נולדת?

ת. ב- 1922.

ש. באיזה מקום?

ת. בסלובקיה, בפרסבורג (PRESSBURG) - (בראטיסלבה – BRATISLAVA).

ש. מה שמות ההורים שלך?

ת. אבא שלי משה יצחק ה' יקום דמו, ואמא שלי פרידה. פרידה בגרמנית ופייגלה בעברית.

ש. היו לך גם אחים ואחיות?

ת. כן, יש לי אחות שנמצאת פה בבני-ברק, ואח שנהרג, ואני מוכן לספר אחר כך באיזו צורה, לא בתנור.

ש. מה היה שמו?

ת. שמעון, ה' יקום דמו. והיה לי עוד אח, שלמה מאיר, שהוא נפטר עוד בגיל שבע, בשנת הבר-מצווה שלי, עוד בפרסבורג.

ש. במה התעסק אבא?

ת. אבא שלי הייתה לו חנות לשוקולד וסוכריות ברחוב היהודים בפרסבורג.

ש. זה היה עסק עצמאי?

ת. עסק עצמאי.

ש. ואמא?

ת. אמא הייתה עקרת בית. היא עזרה לו. כשאבא הלך להתפלל אז אמא באה לחנות ועזרה.

ש. איפה אתה למדת כשהיית ילד?

ת. בפרסבורג לא חסרו בתי ספר. למדתי בבית ספר אורתודוכסי עד כיתה חמש. מחמש ומעלה למדתי, קראו את זה בירגה-שולה, זה בית ספר עממי כזה. כי אנחנו למדנו כבר מכיתה שש, למדתי ב'יסודי התורה' כל היום, ובערב למדנו בבית הספר הזה. שמה גמרתי, קיבלתי תעודות. במשך כל היום למדנו תורה ב'יסודי התורה' ומשעה חמש אחרי הצוהריים עד שבע למדנו את הלימודים הפרופנים.

ש. עד איזה גיל למדת בתלמוד תורה?

ת. עד גיל חמש עשרה בתלמוד תורה. בגיל חמש עשרה עליתי לישיבה קטנה, הייתה ישיבה קטנה בפרסבורג.

ש. אתה יכול לספר לנו שמות של מלמדים שלימדו אותך בבתי הספר?

ת. זה מעניין, כי הרבי שלנו בישיבה הקטנה היה רבי בורך לבל. הוא נלקח מהעיר העתיקה בירושלים, לקחו אותו. הוא היה היחידי בפרסבורג שהלך עם גרביים לבנות, עם הלבוש החסידי הזה. והוא לימד אותנו.

ש. זה כבר היה בישיבה הקטנה?

ת. זה היה בישיבה הקטנה.

ש. ומלמדים שלימדו אותך ב'חדר'? יש שמות שאתה זוכר במיוחד?

ת. רבי ליבנפלד ורבי גולדשטיין, ורבי פטנייה. אלה השלושה. אני קפצתי כיתות, היו שם שש כיתות, אני למדתי שלוש כיתות.

ש. החברים שלך היו כולם יהודים?

ת. בוודאי. כולם חרדים.

ש. והסביבה שגרתם בה?

ת. רחוב היהודים זה היה רובע כזה שספוג ביהדות, ממש ספוג ביהדות.

ש. היה לכם קשר עם השכנים הלא יהודים?

ת. לא. בסוף הרחוב שלנו גרו צוענים. אבל עם הגויים לא היה לנו שום קשר. לאבא, ה' יקום דמו, היות שהייתה לו חנות, אז היה לו קשר עם סוחרים וחנוונים אחרים. היה לו קשר.

ש. איך התנהלו בדרך כלל הקשרים עם הסוחרים?

ת. בצורה יפה.

ש. גילויים של אנטישמיות?

ת. לא, לא הרגשנו. הרגשנו אנטישמיות, כמובן, פרסבורג הייתה מלאה באנטישמים. אבל החנוונים האלה שהיינו קשורים אתם הם התנהגו בסדר.

ש. איזו שפה דיברו בבית?

ת. בבית דיברנו גרמנית.

ש. ובבית הספר, ב'חדר'?

ת. בבית ספר סלובקית. ב'חדר' גרמנית-יידיש.

ש. דיברו יידיש? גם גרמנית וגם יידיש?

ת. יידיש גרמנית כזאת. לא היידיש של ארץ ישראל. זו הייתה יידיש יותר קרובה לגרמנית.

ש. בבית שלכם גרו רק בני המשפחה, או שהיו שם דיירים נוספים?

ת. בדירה שלנו רק המשפחה.

ש. משרתת, עבדה אצלכם משרתת?

ת. הייתה תקופה כשהיינו ילדים קטנים שהייתה משרתת גויה. כמו בכל המשפחות.

ש. היחסים אתה היו תקינים?

ת. כן, מאד תקינים.

ש. איך נחוגו אצלכם החגים בבית? ספר לי קצת על החגים.

ת. קשה להיזכר בזה מבחינה רגשית. אבל החגים היו כאלה. אנחנו השתדלנו פה בארץ לחגוג את החגים בדיוק כמו שהיו אצלנו בחו"ל. הילדים שלנו, הנכדים, יודעים את זה. ברוך ה', זה ממשיך.

ש. איזה חג היה הכי אוהב עליך?

ת. כולם, כל החגים היו אהובים.

ש. מה אתה זוכר במיוחד? חג שנחגג במיוחד בבית?

ת. פסח. הפסח התנהל ככה, כמו שאנחנו מכירים את הפסח פה בארץ בחוגים החרדיים, ככה זה התנהל אצלנו. בסוכות הייתה סוכה משותפת בחצר, סוכה גדולה שאכלו שם עשרה בעלי בתים מכל הבניין, ובאו גם ממקום אחר.

ש. ואת החגים הייתם חוגגים רק המשפחה המצומצמת? או קרובים?

ת. לרוב רק המשפחה. היינו אבא, ה' יקום דמו, דאג שנרגיש את עצמנו בבית, ככה שהחגים, כל זמן שהיינו קטנים. אולי אם היינו זוכים, אז היו מזמינים כבר קרובים אחרים. אבל השואה תפסה אותנו הלא בגיל הזה של לא הנה ולא הנה.

ש. איפה גרו סבא וסבתא? הם היו בחיים כשאתה זוכר?

ת. הסבתא הייתה גרה אצלנו בבית. סבא מצד אבא הוא נפטר כשהייתי בגיל שלוש. סבא מצד אמא הכרתי אותו בעיירה דונה אקסטרדה, שזו עיירה שאחר כך נהפכה להונגריה. זה מקום יפה כזה. והוא היה במושב זקנים כשאני הכרתי אותו.

ש. ודודים?

ת. היו לי דודים, בטח.

ש. איפה הם גרו?

ת. דוד אחד, אחד של אבא, היה גר בבאדן על יד וינה, הוא היה שם מזכיר הקהילה וחזן. האחים של אמא, אחד היה לו חנות מכולת בפרסבורג. אחד היה סוכן, אני כבר לא זוכר בדיוק במה. אתו לא היה לנו כל כך קשר. אשתו הייתה חייטת והם התפרנסו.

ש. נהגתם לבקר אצלם?

ת. לא הרבה, כי הם לא היו כל כך דתיים.

ש. המשפחה שלכם השתייכה לאיזו שהיא חסידות?

ת. חוג חת"ם סופר, כמו שאנחנו מכירים את זה פה.

ש. באיזה בית כנסת נהגתם להתפלל, אבא ואתם הבנים?

ת. ברחוב שלנו היו הרבה בתי כנסת, אבל אנחנו התפללנו בבית כנסת בריל. כל בית כנסת היה לו שם.

ש. אתה זוכר אולי את השם של הרב של בית הכנסת?

ת. לא. לא זוכר. אולי אני אזכר אחר כך.

ש. מי היה הרב שאבא בדרך כלל היה הולך להתייעץ, לשאול?

ת. היה רב של בית כנסת, כמו שפה בישראל. רב של בית כנסת, אם היה משהו הלכנו לשאול.

ש. היו שם גם שיעורים, שיעורי תורה בבית הכנסת?

ת. בטח.

ש. אתה גם השתתפת?

ת. אני למדתי ב'יסודי התורה'. זה היו שיעורים של בעלי בתים.

ש. מי נתן את השיעורים בדרך כלל?

ת. פה אני צריך לתקן את עצמי קצת. כשאחי שלמה מאיר נפטר, הייתי אז בגיל הבר-מצווה, אז עברנו להתפלל בבית כנסת יותר קרוב אלינו. קראו את זה בית כנסת מאריד. רב יהודה דונט הוא היה הרב. והוא אחר כך נהייה, כשהרב של פרסבורג ברח בשנת 1939 לישראל, אז רב יהודה דונט הוא קיבל את הישיבה. אז למדתי כבר בישיבה. הוא קיבל מהרבי את כל הישיבה. ובאותו בית כנסת אנחנו התפללנו. אבא ה' יקום דמו הוא נהיה שם הגבאי. והוא נתן שיעורים לבעלי בתים.

ש. אז אבא בעצמו נתן את השיעורים?

ת. לא, רבי יהודה דונט. אבא היה גבאי שם.

ש. רציתי לשאול אותך לגבי השנים שלמדת בישיבה. כמה שנים הספקת ללמוד?

ת. בישיבה קטנה גמרתי בגיל חמש עשרה. ומגיל שש עשרה הייתי כבר בישיבה גדולה.

ש. איפה?

ת. בפרסבורג. זכיתי ללמוד שנה וחצי אצל הרבי מפרסבורג, רב עקיבא שרייבר ז"ל. וכשהוא עזב בשנת 1939 אז רבי יהודה דונט הוא קיבל את התפקיד על עצמו. כמובן, זאת הייתה כבר תקופה קשה מאד. המשכנו ללמוד אצלו עד שהיינו צריכים, לא לברוח, אלא גרשו אותנו מפרסבורג.

ש. איך התנהלו סדרי הלימוד בישיבה בפרסבורג? בהשוואה למשל למה שנהוג היום בישיבות?

ת. כמו שנהוג היום. למדו מוסר, למדו הלכות, למדו שיעור פשוט ושיעור עיון. שיעור עיון, סוגיות.

ש. והבחורים ישנו בישיבה?

ת. לא. ישיבת פרסבורג הייתה, באותה תקופה שאני למדתי בה, רק מבחורי פרסבורג. כי התקופה כבר לא הרשתה.

ש. אז הבחורים חזרו הביתה כל ערב?

ת. כולם חזרו הביתה, אכלו בבית. באנו רק לשיעורים.

ש. זאת אומרת, באמצע היום חזרתם הביתה לאכול?

ת. כן.

ש. וככה זה נמשך עד איזה גיל, הלימודים בישיבה?

ת. ב- 1939 הייתי בן שבע עשרה. זה נמשך עד שנת 1941. בשנת 1941 יצאה הגזרה לעשות את פרסבורג יודנריין – נקייה מיהודים. אז עוד לא דיברו על השמדה. החנות שלנו חוסלה בינתיים. אם את מרשה, אני מוכן לספר על החנות שלנו, אולי לחזור לשנת 1939. בשנת 1939, כשצ'כוסלובקיה חולקה, צ'כיה נכבשה על ידי הגרמנים. וסלובקיה, היות שהייתה משתפת אתם פעולה, אז קבלה את העצמאות. והגרמנים בפרסבורג רצו לבחון את הנאמנות של המשטר. איך בוחנים? הרשו ארבע שעות חופשי נגד יהודים. זה נודע לנו אחר כך. זה היה ליל שבת לפני ראש השנה. בשעה עשר בערך גמרנו את הסעודה, ופתאום שמענו פיצוץ. זה היה פיצוץ פשוט בשביל להפחיד אותנו. זה לא הזיק לאף אחד. כנראה רימון עשן. ואז התחילו והתנפלו על הרובע שלנו, זרקו אבנים. כמובן לא יכולנו להסתכל מהחלון. זה לקח משעה עשר עד שעה שתיים בלילה, ארבע שעות, לפי הדיוק של הגרמנים. והם הספיקו להחריב את בתי הכנסת, להוציא את ספרי התורה לרחוב ולגולל אותם, להחריב ולשדוד את החנויות. אנחנו היינו בטוחים אז שהחנות שלנו שדודה, חנות סוכריות ושוקולדים.

בבוקר הסתכלנו, הצצנו החוצה וראינו את החורבן. ברוך ה', על הנפשות אז לא הלך. רק נהרגו שלושה מהמפגינים שלהם, כי הם הגיעו עד לבית הכנסת הרפורמי שהיה בסוף הרחוב, בית הכנסת הניאולוגי. זה היה בית כנסת יפה. אנחנו לא ביקרנו באותו בית כנסת, לא נכנסנו לשם אף פעם. הם התיישבו על הנברשת. הייתה נברשת ענקית, התיישבו עליה, זה נקרע ונפלו. נהרגו שם שלושה, ימח שמם. ואז הם התחילו להשתולל עוד יותר.

בבוקר הסתכלנו, ראינו את ה'ברוח' וירדנו להסתכל מה נעשה עם החנות. ראינו שהחנות שלנו נשארה לא נגועה, כמו אי בים. לא ידענו מה קרה. כמובן, במוצאי שבת אבא לא פתח, מפחד. אבל ביום ראשון בבוקר אבא פתח והיה תור. החנות נתמלאה, למה, כי אז האנגלים עשו בלוקדה סביב אירופה, לא נתנו להכניס שום דבר. ואז שוקולד זה היה מצרך חיוני מאד. כשבן אדם אוכל חתיכה קטנה של שוקולד הוא כבר יכול לחיות כל היום מזה. ואז היה תור. שוקולד, קקאו, קנו. אבא, ה' יקום דמו, אמר לי : תביא מהבית. היה לנו מחסן גם בבית, לא רחוק מהחנות. אמרתי לו: אבא, בעיר מוכרים כבר במחיר כפול את הכל. והוא ענה לי: אני לא רוצה להתעשר מאסון של מישהו אחר.

החנות הייתה מלאה. עוצר אוטו של בית חרושת 'שטולברג', שאנחנו קנינו אצלם. יוצא הנהג במדים של אס.אס. אס.אס. זה היה כמו ה- אס.אה בגרמניה, אותם המדים, המאיימים האלה, עם צלב קרס על היד ואקדח גדול. הוא נכנס ואומר: 'הייל היטלר' וניגש אל אבא. ואני אז לא ידעתי מה לעשות. האם להכות? היה לי עוד כוח אז להכות. יש לו נשק, ואחר כך הוא יתנקם. בקיצור הוא ניגש לאבא ואמר לו: הר זינגר. ואסור היה להגיד ליהודי 'הר'. הוא אמר לו בגרמנית: אדון זינגר, אתה יהודי ישר, אני באתי לשמור על החנות שלך. אמר עוד פעם 'הייל היטלר' והלך.

אבא אמר לקונים: כן, בטח, אני תמיד עזרתי לו להוריד את הארגזים מהגב שלו, נתתי לו כוס מים, וחתמתי על תעודת המשלוח, לא לעכב אותו. אז הוא הבין שהוא צריך לשלם לי את זה. ואני, בעוניי, אמרתי משהו אחר. אבא שלי היה יהודי ישר, באמת יהודי ישר. אולי אסור לספר את זה. אבל היו חנוונים שהם על המאזניים, הלא לא היו לנו מאזניים אלקטרוניות, אלא רק המאזניים האלה האלטעזאכן, כמו שקוראים את זה היום. וכולם שמו כוכבים בצלחות, ומתחת לכוכב איפה שהסחורה, שמה שמו קרטון, שזה יהיה קצת יותר כבד. ואבא, ה' ינקום דמו, אצלו בלי כוכבים, אלא נקי, מבריק. הוא הבריק כל בוקר את המשקלות ואת הצלחות. הוא אהב שהמאזניים יעבדו ככה ברוח, שמר על המשקלות, שמר על המחירים. כתוב "זכור אשר עשה לך עמלק". וכתוב אחרי הפרשה "מאזני צדק ואבני צדק יהיו לך". אז מי ששומר על מאזני צדק ואבני צדק – עמלק לא יכול לשלוט עליו. בשביל זה נשמרה החנות שלנו. ככה אני אמרתי. אבל זה היה לתקופה קצרה מאד.

ש. אתה זוכר איך קראו לגוי הזה?

ת. לא. אפילו אז לא ידעתי את השם שלו. רק אני זוכר, כשנתנו אפשרות, מי שיש לו גוי, זאת אומרת ארי, קראו את זה ארי, הגזע הארי. מי שיש לו גוי שמוכן לקבל את החנות שלו, אז נותנים לו את האפשרות שהיהודי יישאר המנהל והגוי יהפוך לבעל החנות. והיה לאבא חנווני אחד גוי, קראו לו קורדיק, ברובע הגרמני. אבא ביקש אותו אולי לקבל את החנות. זה היה מקל עלינו. אז יכולנו להישאר בפרסבורג. והוא לא רצה, הוא אמר: אני לא עושה עבירה כזאת. הגוי לא רצה את זה. מישהו אחר לא היה, אז היינו צריכים לחסל את החנות.

ש. מתי זה קורה? באיזו שנה?

ת. בשנת 1940. ככה אני זוכר בערך. ואז יצאה הגזרה של לרוקן את פרסבורג מיהודיה וסידרו כל אחד בסביבה. אנחנו, התור שלנו היה ב-NOVA VES NAD VAHOM קראו את זה ואג-נוישטאט בגרמנית. ושם הקהילה ה- U.Z. – זאת אומרת המרכז של היהודים. מרכז הקהילה נהפך לכזה שהוא היה תחת הפיקוח של הממשל כבר. אותנו שלחו למקום הזה. היינו צריכים לחסל את הכל, למכור את הכל. לקחנו אתנו את המטלטלים שאפשר היה לקחת. בעיירה הזאת קיבלנו דירה. קיבלנו דירה אצל ראש הקהל, אצל רב אברום ברנפלד. לאותו רב אברום ברנפלד הייתה חנות גדולה של שטיחים שמה, והוא כן קיבל גוי שקיבל את הבעלות על החנות. והוא היה המנהל של החנות.

ש. מי עוד מיהודי פרסבורג עוזב אתכם לאותה עיירה? משפחות?

ת. הייתה משפחה מאד ידידותית אתנו, אני כבר לא זוכר את השם שלו. אנחנו שתי המשפחות האלה הועברו. היו עוד חופשיים, שלא היה לנו אתם כל קשר.

ש. לא היה לכם קשר עם הרפורמים?

ת. לא, לא, לא.

ש. גם ביום ביום, במשא ומתן?

ת. לא, לא היה לנו קשר. היה לנו קשר עם הקהילה האורתודוכסית, השתלבנו אתם.

ש. מה קורה עם היהודים האחרים של פרסבורג? אתם מתעניינים בינתיים? כשאתם נמצאים בעיירה הזאת, אתם מנסים להתעניין מה קורה בינתיים למתפללי בית הכנסת, לחברים שלך מהישיבה?

ת. כן, היה לנו קצת קשר, קשר מכתבים.

ש. מה הם מספרים באותם מכתבים?

ת. אלה שנשארו בפרסבורג, הלו נשארו, שהגזרה הזאת בוטלה. זה היה בפורים של אותה שנה. הגזרה בוטלה.

ש. זה כבר 1940 או 1941?

ת. זה היה ב- 1941, הגזרה בוטלה. ולדאבוננו, בדיוק הייתה הצגה. אז עוד לא ידענו את חומרת העניין. סידרו סעודת פורים יפה עם הצגה. אני במקרה הייתי הרב של פורים. ובאמצע הנאום שלי נכנס יהודי שבא מפרסבורג ואמר: כעת יצאה הגזרה למשלוח לפולניה.

ש. ידעתם משהו על מה שמתרחש בפולין?

ת. לא ידענו, לא ידענו. אני לא יודע אם אני יכול להיכנס עם סיפור אחר. פתאום הכריזו שעל כל הצעירים מגיל חמש עשרה ועד חמישים צריכים לעבור בדיקה רפואית והולכים לעבודה. הולכים לעבודה לפולניה. הבדיקה הרפואית הייתה בשבת. אבא אז לקח אותי עוד ביום ששי. נודע לו מי הרופא, והוא שילם לו מאתיים קרונים, אני זוכר, זה הרבה כסף, שהוא יגיד שאני חולה. ואני באתי בשבת לבדיקה, הכריזו שמי שיש לו משהו יעמוד בתור. אני עמדתי. הרופא כשהוא ראה אותי הראה עם האצבע עלי ואמר לי: אמרתי לך אתמול שאתה בריא. אז התלבשתי, יצאתי החוצה לאבא, אמרתי לו: אבא, למה לעשות את הבעיות? מה אכפת לך אם אני אסע לעבודה? אז אומר לי אבא, וזה היה בשנת 1941: אתה חושב שזה עבודה? האם בסלובקיה חסרים מקומות עבודה שצריכים לשלוח לפולניה? זו לא עבודה, ככה הוא אמר לי את המילים האלה, זה השמדה. ככה הוא אמר לי אז. ואני מצווה עליך, אתה בורח!

זה היה שבת. במוצאי שבת הוא לא נח. במוצאי שבת לא הספקתי להתנשק עם אבא ועם אמא, עם אף אחד. תברח! כי הוא הרגיש את המצב. אני ברחתי. זה היה כבר לפני פסח, אחרי פורים ולפני פסח. אני ברחתי. ביום הראשון של פסח באו כבר לחפש אותי.

ש. רציתי לשאול אותך שאלה. לא ניסית לשאול את אבא על סמך מה הוא חושב את מה שהוא חושב?

ת. לא היה זמן לשאול, זה הלך הכל כל כך מהר. הרגישו כבר את הלחץ של הסלובקים. הלא הסלובקים שיתפו פעולה. אצל הסלובקים הייתה ההלינקה גארדה. רק לראות אותם עם המדים שלהם, מדים שחורים. והם היו גבוהים כאלה, ימח שמם, וחסונים. הסלובקים הם חסונים כאלה. לראות אותם רק הפחד נפל. אז הייתי צריך לברוח. במוצאי שבת ברחתי.

ש. גרמנים לא ראיתם בכלל? רק סלובקים?

ת. לא, רק סלובקים. הגרמנים נכנסו בשנת 1944.

ש. אבא לא ניסה לפנות לאיזה מכרים? הזכרת קודם שהוא ניסה לפנות למכר שלא רצה לקבל את החנות. אבא לא ניסה לפנות לסוחרים שהוא היה אתם בקשרים, שינסו לעזור לו להחביא?

ת. אז עוד לא עד כדי כך. אחר כך, כשהתחילו כבר לרכז ולתפוס יהודים ברחובות ובדירות, אבל אז היה כבר מאוחר. למשל, אני לא יודע אם אני יכול להיכנס לתקופות אחרות.

ש. רק תזכיר את השנה, שנדע באיזו תקופה אנחנו מדברים.

ת. זה היה כבר בסוף שנת 1942. אני הסתתרתי בהרים, חזרתי לעיר.

ש. אנחנו נחזור לזה.

ת. הלא היה כבר איסור שחיטה, אז מצאתי את המשרד, חיפשתי לעשות בונקר באיזה מקום. לא חשבנו שזה ייקח כל כך הרבה זמן. מצאתי בונקר טוב, את המשרד של בית השחיטה. זה היה בערך בגודל של החדר הזה, קצת יותר ארוך, יותר נמוך. התקרה הייתה מלוחות עץ על קורות עגולים. אני פתחתי את הלוחות וחתכתי את הלוחות בדיוק מעל הקורות ועשיתי ככה פתח, שמלמטה לא רואים את זה, כי הקורות הסתירו את הפתח. שמה עלינו שנים עשר גברים בגילי. אחד היה מעל לגילי והיה עם אשתו. את הבונקר הזה אני עשיתי לבד. אחותי שתחיה, היא הייתה אז בהריון, והיא בלונדינית. היא הלכה עם צלב קרס, והיא הייתה בבית. היא לא יכלה לעלות. גיסי היה אתי. היא הביאה לנו אוכל. שמה, כמובן, הלילה הראשון שישנו שמה, היה מלא עכברושים מבית השחיטה. התגברנו עליהם עם רעל וכו'. ושמה, אני לא יודע למה הגעתי לסיפור הזה

ש. אני אזכיר לך למה, כי שאלתי אותך אם בשלב מסוים לא ניסיתם לפנות לעזרה של מכרים גויים.

ת. אנחנו היינו שמה, חיינו. חשבנו שהכל יהיה בסדר. פתאום הגרמנים נכנסו לעיירה, לנובי וס נאד ואום. למה נכנסו? כנראה שהסלובקים לא עבדו מספיק. זה כבר היה סוף 1943. בכל אופן נכנסו הגרמנים לעיירה. למזלנו, את אותו המשרד עשו בית השחיטה. אנחנו היינו למעלה על הבוידם, על התקרה, והם היו למטה, משמה ניהלו את כל הרציחות של היהודים, איסוף של יהודים. ובבית הכנסת הגדול וחצר של בית הכנסת שמה אספו את היהודים.

שכבנו שמה. אסור היה לזוז. ככה שכבנו אחרי הצוהריים, יום שלם, ולפני הצוהריים. זאת אומרת, שני לילות. הם למטה ואנחנו למעלה. אסור היה לזוז. אני בכל אופן דאגתי מה עם אחותי. אז אני זחלתי לאט לאט עד סוף התקרה, והגעתי לגג, פתחתי שני רעפים לאט לאט, וראיתי כל מה שנעשה בחצר. איך שהם התנהגו. ראיתי את ההתנהגות של הגרמנים ושל הסלובקים.

ש. מה ראית?

ת. שהגרמנים יכולים להתחבא עם האנטישמיות שלהם על יד הסלובקים. הסלובקים הם הרבה יותר מומחים באנטישמיות. יהודי רצה ללכת לשירותים, ביקש מהגרמני, הוא אמר: לך. והסלובקי אמר: מה הוא רוצה? לשירותים? נתן לו בעיטה. זה ראיתי דרך הפתח.

אחותי נלקחה למקום אחר. היה עוד בית כנסת. זה היה בית הכנסת הסטטוס-קוו, קרוב לרפורמים. אבל זה היה קרוב יותר לאורתודוכסיה. היה עוד בית כנסת אורתודוכסי, ושמה אספו גם כן את היהודים. ואחותי נלקחה לשם, והיא הצליחה דרך אשנב של השירותים לצאת.

ש. אתה אומר שהיא הסתתרה כגויה. אז איך ידעו שהיא יהודיה?

ת. היא לא הסתתרה.

ש. שהיה לה צלב.

ת. היא הייתה רשומה כיהודיה. ברחוב היא הסתובבה כמו גויה. אבל בבית היא הייתה רשומה כיהודיה. אז באו לקחת אותה והכניסו אותה לשם. היא יצאה דרך האשנב של השירותים, ושכבה למטה על הארץ. ככה היא הייתה בטוחה שאם הגרמני או הסלובקי יבוא לראות דרך האשנב איפה שהיא ברחה, שהוא לא יוכל להסתכל למטה. ושם היא שכבה. ואחר כך היא הרגישה שהיא צריכה ללדת, והלכה אל מיילדת, והמיילדת הגויה החזיקה אותה עד שהיא ילדה. אחר כך נפגשנו למעלה בהרים.

ש. המיילדת הגויה הסתירה אותה אצלה בבית?

ת. לא בבית, זה היה כמו בית חולים קטן. היא הסתירה אותה.

ש. והיא ידעה שהיא יהודיה?

ת. כן.

ש. איך קראו למיילדת הזאת?

ת. איך אני יכול לדעת?

ש. הכרתם את המיילדת הזאת קודם?

ת. לא.

ש. מה פתאום היא עשתה את זה?

ת. אחותי כנראה ידעה שהיא צריכה ללכת למיילדת. כנראה שהיא הכינה את עצמה.

ש. היא סיכנה את עצמה המיילדת?

ת. מאד. ואני רוצה פה להמשיך את הסיפור. אחרי שלקחו את כל היהודים, לדאבוננו, והגרמנים עברו את המקום, אנחנו כולנו ירדנו והתפזרנו. מכולם נשאר ברוך קורן שהוא גר בחיפה, שלזינגר שגר בכפר-מירון, וגיסי ואני. כל השאר נתפסו. ואני וגיסי, כמובן אני התלבשתי, אני הלכתי עם טלית. אצלנו הבחורים הלכו בטלית. אני התלבשתי בטלית ובסדין ובמעיל חורף על זה. הייתי בטוח שאני מקבל כדור בדרך, לכל הפחות שאני אהיה מלובש בטלית. וגיסי גם כן. כשירדנו מהבונקר אז רצינו לאכול משהו. אני חשבתי שאני אוכל זכוכית, כי כל הזמן לא נגענו לא בשתייה ולא באוכל. אבל כשיצאנו לרחוב, הרחוב היה ריק, ראינו רק את המשטרה הסלובקית והגרמנית הסתובבו. היה עוצר. אני יוצא לרחוב, ואני רואה את הגארדיסט הזה, זה שלקח את ההורים שלנו. קראו לו סלצקי. את השם הזה אני זוכר טוב. עם ראש וחצי יותר גבוה ממני. הם היו כאלה חסונים. אני רואה אותו, והוא חיפש אותי בבית. הוא זה שחיפש אותי.

ש. למה הוא חיפש אותי? איך הוא ידע שאתה תהיה?

ת. אני ברחתי והם חיפשו אותי.

ש. איך ידעו שיש להורים עוד ילדים?

ת. מה זאת אומרת? לא היינו רשומים? כל אחד היה רשום. הוא ראה אותי והוא הכיר אותי.

ש. איך הוא הכיר אותך?

ת. הוא הכיר אותי עוד לפני שחיפשו. הגארדיסטים בהתחלה עוד לא היו כאלה חיות טרף כמו שהם היו אחר כך.

ש. מאיפה הוא הכיר? הוא גר מול?

ת. גרנו באותה עיירה. העיירה הזאת לא כל כך הגדולה הייתה. הוא ראה אותי, ראה שזה יהודי. אם הוא הכיר אותי בלילה או לא, ראה ששני יהודים.

ש. איך הוא ראה שזה יהודים?

ת. ראו עלינו. אנחנו היינו מלובשים כמו יהודים. הוא הסתכל, ואני לא ידעתי לרוץ. הוא היה בלי נשק. אם אני רץ - אז השוטרים יורים עלי. ואם לחכות עד שהוא יתפוס אותי – זה גם לא טוב. לא ידעתי מה לעשות. הלכתי ככה בפחד ביחד עם גיסי. והוא עבר והלך.

ש. אני אפסיק אותך רגע. אולי רק תגיד לי למה לא ניסיתם להסתתר, להחליף בגדים? להחליף זהות? לא להיראות כיהודים.

ת. איפה להתחבא? לא היה כבר איפה להתחבא. באותה פעולה הם רוקנו את העיר מיהודיה.

ש. אבל למה למשל את הבגדים שלכם לא ניסיתם להיראות כגויים?

ת. היו לי תעודות של גוי.

ש. זה חסר לנו, אנחנו קצת קפצנו.

ת. אני רוצה פה קצת לחזור.

ש. בוא נחזור, אולי בשביל לשמור על הסדר. נחזור שוב. מאד חשוב לנו לשמור על הסדר. בוא ננסה לחזור לאותו ערב, אותו מוצאי שבת, אני אחזיר אותך, שאבא אומר לך: תברח! אתה לא מספיק להיפרד ואתה בורח. ספר לנו מה קורה לך.

ת. אני אז עם הרכבת נסעתי לעיר ניטרה (NITRA). שמה ידענו שזה יותר מוגן. קראו את החצר של הישיבה 'הותיקן.' זה היה, שילמו עבור זה.

ש. מי?

ת. כנראה הרבי מניטרה, הוא ניהל ישיבה גם. המקום הזה היה מוגן. מה זה נקרא מוגן? ידענו, כשהייתה צריכה להיות איזו פעולה, חיפוש או מה, ידענו לפני זה. ככה שיכולנו להסתתר על הגג.

ש. מי זה ידענו?

ת. כל הישיבה. כל הישיבה הייתה שם.

ש. כל הישיבה ברחה לניטרה?

ת. לא, אלה שלמדו בניטרה נשארו בניטרה.

ש. מי ברח אתך מהעיירה?

ת. אף אחד, אני לבד.

ש. מה קורה לאחים?

ת. האח שלי היה מתחת לגיל חמש עשרה. ואחותי אחר כך באה אחרי. היא בשנה יותר צעירה ממני. הסתתרנו ונשארנו שם בניטרה.

ש. למדת שם?

ת. למדתי.

ש. איך קראו לרב?

ת. הרב אונגר ז"ל.

ש. כמה זמן היית שם בניטרה?

ת. בניטרה הייתי חודש וחצי.

ש. הכרת שם משפחות?

ת. הכרתי משפחות, אבל את השמות אני לא זוכר. בניטרה היה הרבה יותר קל להסתתר.

ש. החיים התנהלו שם בצורה סדירה, נורמלית?

ת. עם פחד, כולם עם פחד. אבל החיים עוד התנהלו שמה.

ש. זה קורה חודש וחצי. ומה קורה אחרי חודש וחצי?

ת. אחרי חודש וחצי חזרתי לנובה וס נאד ואום, הסתובבתי כבר.

ש. איך מצאת את אבא ואמא?

ת. את אבא ואמא לא מצאתי כבר. אחרי פסח לקחו אותם.

ש. לאן לקחו אותם?

ת. לקחו אותם קודם לז'ילינה (ZILINA). ז'ילינה זה היה מקום ריכוז בסלובקיה. בז'ילינה הכריז הגרמני או הסלובקי, זה אני לא יודע כל כך בטוח. כי את זה סיפר לי חברי שהיה עם הטרנספורט, מרדכי רוזנפלד, שלמד אתי ביחד, שהוא נלקח עם אותו טרנספורט. בז'ילינה הכריזו: כל יהודי שישאיר אצלו את הכסף ייהרג. כל אחד צריך להביא את הכסף על השולחן הזה. כל אחד, כמובן, בא. הכסף שלנו, אמא ה' ינקום דמה, היא אפתה את הכסף בתוך חלה. חלה קטנה עם שלושת אלפים קטרים. כך אני ידעתי ששמרו על הרכוש. אבא אמר לאחי שמעון: לך תשים את זה שמה. פחדו להחזיק את זה. הוא שם את החלה על השולחן. אז הגרמני אומר: את זה לא צריכים, כסף צריכים. הוא שבר את החלה וזרק את זה על השולחן. אז הגרמני נתן לו סטירה. שמעון, בלי לחשוב, נתן לו בחזרה סטירה. נו, יותר הוא לא היה צריך. יצאו תכף גרמנים שמה והתחילו להכות אותו, עד שהוא התעלף, וזרקו אותו לתוך מרתף. לא ידעו הלאה. הטרנספורט נלקח למיידאנק (MAJDANEK). במיידאנק עשו מסדר. כולם צריכים לעמוד. להורים אמרו שהם צריכים לעמוד הראשונים. שם היה עמוד, הביאו את האח שלי וקשרו אותו שמה. ושני גרמנים עמדו עם גזרי עצים והכו אותו ככה, לאט, לאט, בכדי שחס ושלום לא ימות מהר.

ש. לעיני אבא ואמא?

ת. לעיני ההורים. זה סיפר לי החבר שלי שהיה נוכח.

ש. מה קרה לאח הזה, הוא באמת מת?

ת. הוא נפטר שם, הוא נהרג.

ש. ומה קורה להורים אז?

ת. ההורים אחר כך נכנסו למחנה. זה היה כבר במחנה מיידאנק. מאחי אני יודע את התאריך שהוא נהרג. ומאבא גם כן. מאמא קבלתי רק, אמרו לי שלפני חנוכה ראו אותה. אז אני עושה את היורצייט בערב חנוכה.

ש. נחזור לאותו זמן שאתה ברחת מהבית ואתה נמצא בניטרה, ואתה חוזר בחזרה הביתה כשאבא ואמא כבר לא נמצאים. מה אתה עושה בעיירה?

ת. אז אני בניתי את הבונקר הזה, זה היה בעיירה הזאת. ועכשיו אני מספר שלדאבוננו לקחו את היהודים, ואחותי לא באה, והיינו צריכים לרדת ולהפקיר את עצמנו. כי היינו כבר רעבים מאד וצמאים. אז אני עמדתי שמה, אני שומע קולות. היה בית המדרש שמאחורי בית הכנסת. והחזן שקראו לו לנדרר, חזן ידוע היה, הוא היה לו מפתח של בית המדרש. הוא פתח את בית הכנסת ונכנסו לבית המדרש, ואחריו כמה יהודים, כך שהגרמנים לא הרגישו. ואני לא יודע כמה שניצלו שמה בבית המדרש. אני שומע קולות. אני דופק, פתאום נהיה שקט. אמרתי: נמצא פה אדי! קראו לי אדי בזמן השואה. הם פתחו, ביקשתי: מים, מים, מים. הם הסתתרו בבית המדרש הזה, הגרמנים לא ידעו מזה. לנדרר ניגש אלי ואמרתי: סבלנות, הרוסים כבר יגיעו, הם כבר קרובים וכו' וכו'. ואז באמת היו הקרבות על פראגה, העיר שלפני וארשה, באותה תקופה. אמרתי להם: סבלנות.

היה לי בתוכנית ללכת לבית הקברות, כי אני הייתי איש 'חברה קדישא', לא עבדתי, זאת הייתה התנדבות. עם אחי הלכתי עד לבית הקברות. ואת הגוי הזה הכרתי, את החצרן של בית הקברות. הוא היה חופר. הגעתי אליו והוא נתן לי לשתות קפה, נתן לנו קפה. את הקפה הזה אני זוכר עד היום, כמה טעמים שהיו, וכמה טוב. הוא היה גוי טוב.

ש. איך קראו לו?

ת. את זה אני לא זוכר. ידעתי אז את השם שלו. ישבנו אצלו ככה במטבח וחשבנו להסתתר אצלו. חשבנו שזה ייגמר מהר. ופתאום הגרמנים הציבו רמקולים בכל הרחובות, אסור היה לשמוע רדיו, רק את הרמקולים שלהם. הם הכריזו בקולי קולות שמי שמחזיק יהודי – הורגים את כל המשפחה. הגוי הזה אמר לי: נו, אתה שומע? אמרו את זה בכל השפות, בהונגרית, בגרמנית וסלובקית. אז אמרתי: טוב, אני לא אהיה אצלך, אני הלילה אהיה רק בחדר הטהרה של 'חברה קדישא', שמה אנחנו נלון, לא אצלך. ובאמת כך היה. בלילה לקחתי את השמיכות שבהן כיסו את הסוסים של הלוויה. אצלנו הובילו את הנפטרים עם שני סוסים מכוסים ככה עם שמיכות עבות כאלה שחורות, עם כל מיני פסוקים על זה. את זה לקחתי, על זה ישנו, עם זה התכסינו. עד הבוקר. בבוקר אז התחיל כבר, עבר שם גדוד או חטיבה של גרמנים ברחוב. אנחנו ראינו את זה מהחלון. אני זוכר, גיסי ממש קיבל היסטריה מזה. הוא ראה כל כך הרבה גרמנים. ולראות אותם מקרוב. אחר כך כשהם עברו אנחנו גם כן עזבנו. משמה עלינו להרים.

ש. רציתי לשאול אותך אם באותה תקופה בסלובקיה היה לכם איזה שהוא קשר או אינפורמציה על הפעילות של הרב וייסמנדל למשל?

ת. כן, אני הכרתי אותו אישית, את הרב וייסמנדל. הוא חתנו של הרבי מניטרה. הוא עבד בהצלה. הוא, הרב פרידל. הרב פרידל הוא היה הרב הראשי של העיירה הזאת נובי וס נאד ואום. הוא היה רב סטטוס-קוו, קראו את זה. אבל הוא לא צריך להתבייש מהרבנים שלנו פה בארץ. הוא היה יהודי מאד מאד חם. למשל, הם הלכו בטליתות כמו צעיף. אז הוא היה מסוגל באמצע שמונה עשרה, הוא עשה את עצמו כאילו הוא מתפלל שמונה עשרה, הלך באמצע שמונה עשרה אל כל אחד ופתח את הטלית והחזיר לו את זה. הוא לקח את השמש של בית הקברות והלך ועקר את כל הפרחים מהקברים. הוא היה יהודי כזה חם.

הוא, פרידל, וייסמנדל וגיזי פליישמן, הם שלושתם עבדו בהצלה. וייסמנדל השיג את התוכנית של מחנה אושוויץ (AUSCHWITZ) והוא שלח את זה לסוכנות פה בארץ. והסוכנות ענו: בדמם נבנה את הארץ.

ש. הוא סיפר לך את זה ? אתה שמעת את זה ממנו אישית?

ת. כן. בדמם נבנה את הארץ. לדאבוננו זו אמת שאי אפשר להסתיר אותה.

ש. אתה ניסית אולי להיכנס לקבוצות העבודה שהוא ארגן?

ת. הוא לא ביקש ממני. אני הייתי עוד צעיר, הייתי בן שבע עשרה-שמונה עשרה אז.

ש. לא התייעצת אתו איך לנסות להציל את עצמך?

ת. הוא אמר לי כששאלתי אותו: תישאר ותלמד בניטרה. זאת הייתה העצה שלו. אבל אני ראיתי שלהסתתר בניטרה אני לא יכול. אני לא הייתי תושב ניטרה, כך שהיה לי יותר קשה מאשר לכולם.

אני פה רוצה להכניס קטע. אחרי המלחמה נפגשתי עם החזן לנדרר, עם אותו החזן לנדרר. היו לו קרובים ברעננה, גבעון. הוא היה הגיס של גבעון. גבעון קראו לו מקודם גרינברג מפרסבורג, חברים שלי. הם אחר כך עזבו את רעננה. אבל פגשתי את לנדרר. לנדרר תגיד לי מה קרה אחר כך? הוא אמר: שלחתי את הבן שלי הקטן לקנות סודה בקיוסק, גארדיסט אחד ראה אותו, הלך אחריו, ראו ילד יהודי, הלך אחריו ומצא את כולנו. העבירו את כולנו לטרזיינשטאט (THERESIENSTATD). ומעטים נשארו מהם.

ש. נחזור שוב כשאתה בעצם מוצא את עצמך שם בחדר הטהרה של בית הקברות. מגיע למסקנה שאתה צריך לעזוב, בורח להרים. מה קורה לך?

ת. עם רכבת נסענו להרים.

ש. היית נראה כמו יהודי?

ת. כן. אי אפשר… הסלובקים, על הפנים שלנו הם ראו. הגרמנים לא כל כך. הסלובקים ראו על מי שהוא יהודי.

ש. גם אם לא הייתה לו חזות יהודית?

ת. למשל, אני תכננתי, הלא קבלתי תעודות, סידרו את זה. היו כאלה יהודים שסידרו תעודות. הייתה לי תעודה של גוי. היינו בקשר עם הרבי מניטרה. הרבי מניטרה אמר: אם שואלים אם אתה יהודי – אתה צריך להגיד כן.

ש. למה?

ת. ככה הדין. בזמן שמד שואלים אם אתה יהודי – תגיד שאתה יהודי. אסור להסתיר את זה. לקחתי, לא רק אני, לקחתי את התעודה, נכנסתי לבית הכנסת, שמתי את התעודות שלי בתוך ארון הקודש. חשבתי שזו סגולה. והמשכתי להיות אהרון זינגר. כמובן הסתתרתי כל הזמן. קשר היה לי עם היהודים, קשר קלוש.

ש. נחזור. אתה נוסע ברכבת להרים. ומה קורה שם? מה קורה בהרים? את מי אתה פוגש?

ת. להרים אני לא נסעתי סתם. אולי אני קפצתי יותר מדי רחוק כבר. את שואלת את מי אני פוגשת שם. שם הייתה משפחת שלזינגר, זה הגיס של הגיס שלי. הוא הכין לעצמו בונקר בהרים למעלה. זאת הייתה טחנת קמח, טחנת קמח שעבדה עם גלגל עם מעיין. שמה הם הסתתרו. לשמה הייתה התוכנית שלנו להגיע, לגיס שלו. בינתיים אחותי כבר הייתה גם כן שמה. החלטנו לנסות להגיע לשמה.

ש. האחות, זה היה אחרי שהיא ילדה? היא הייתה עם התינוק?

ת. אחרי שהיא ילדה, ועבר החורף. היא נפלה עם התינוק, התינוק נשך את הלשון שלו, קיבל אינפקציה ונפטר. ואחר כך אחרי המלחמה, כמובן, הגיס שלי ידע איפה זה, והעברנו אותו לבית הקברות בנובי וס נאד ואום.

ש. אמרת שנזכרת במשהו שרצית להקדים, לפני הנסיעה להרים.

ת. אולי אני אזכר אחר כך.

ש. לפני שאנחנו מגיעים שם להרים. מה קורה ליהודים האלה שהיו אתך בבית המדרש? מה קורה להם?

ת. לא היה לי קשר יותר. הם היו צריכים לברוח. זאת הייתה כבר תקופה ש'הותיקן' הפסיק להיות ותיקן. הרבי עם כולם ברחו להרים. בסביבה שלנו.

ש. אתה מדבר על היהודים מניטרה?

ת. מניטרה.

ש. אני זוכרת ליהודים שהיו אתך בעיירה, שם בבית המדרש שדפקתם וביקשתם להיכנס.

ת. אמרתי לך, תפסו אותם הלא. לנדרר זה היה החזן, ופגשתי אותו ברעננה אחרי המלחמה. שאלתי אותו.

ש. זה בבית המדרש. זה לא מניטרה?

ת. זה לא היה מניטרה, זה היה בנובי וס נאד ואום. ומסכנים, מעטים נשארו.

ש. ומניטרה כולם גם ברחו?

ת. ברחו. אבל לא היה לי קשר אתם יותר.

ש. עם אף אחד?

ת. עם אף אחד.

ש. הקשר היחידי שלך זה עם הגיס?

ת. עם הגיס שלי. ועם ברוך קורן, עם שלזינגר.

ש. ואתם מגיעים להרים ברכבת. לא ניסו לעצור אתכם, לבדוק את התעודות?

ת. לא, לא בדקו אותנו. בין כפרים, שמה הם לא היו כל כך דייקנים באותה סביבה.

ש. אתה יכול להמשיך בבקשה לספר לנו. אתה נוסע בדרך להרים להתחבא.

ת. כל הראש שלי היה להתחבא ולהתחבא. עכשיו אני אספר על הבונקר הזה איפה שהיינו עם משפחה שלזינגר.

ש. בהרים?

ת. בהרים. זה כבר לקראת סוף המלחמה, כמובן. נגיד שזה היה סוף 1943 התחלת 1944 כשהגענו לשם. אולי בכדי שלא אשכח, אני אספר את זה. הייתה תקופה לפני שעוד נכנסתי לבונקר הזה, ממש בהתחלה, כשחזרתי מניטרה לנובי וס נאד ואום.

ש. מתי זה היה?

ת. זה היה צריך להיות ב- 1942. את ההורים שלי כבר לקחו. אז אני הסתתרתי בבית הכנסת. והיהודים שנשארו שמה הביאו לי אוכל. אני שמעתי, שמעתי, שמעתי, פתאום אני רואה בבוקר היהודים לא באים. מתברר שהייתה פעולה בלילה ולקחו את היהודים. מה אני עושה אם אין אוכל? אני צריך חזרה להרים. הלא אני הייתי בהרים, ירדתי, חזרתי. הייתה תקופה שקטה שהגרמנים לא היו בעיירה. מהגארדיסטים יכולנו פחות או יותר להישמר. חזרתי, אז הייתי בבית הכנסת וקיבלתי אוכל. פתאום אין יהודים. אז אני החלטתי לחזור להרים. כסף לא היה. חזרתי בדרך לא-דרך. הגיע הלילה, עד שהגעתי למקום מבטחים, היה לילה ואני נרדם. היו לי נקיפות מצפון איך עזבתי את בית הכנסת. הפקר. מה יכולתי לעשות? אבל המצפון לחץ. אני נרדם וחולם שאני רואה את בית הכנסת חרב. בבית הכנסת הזה, זה היה בית כנסת אורתודוכסי, בבית הכנסת בתקרה הייתה ארובה, בשביל לעלות על הבוידם. ואני רואה את בית הכנסת חרב, מסתכל בחלון, לוקח סולם, עולה בארובה ואני פותח ואני רואה ספרי תורה מונחים שמה. ובזה התעוררתי. נו, אז המצפון עבד. אמרתי: ריבונו של עולם, אם אזכה לחזור אז אני אשפץ את בית הכנסת הזה.

אני צריך לקפוץ עכשיו בשביל לגמור את הסיפור הזה. אחרי המלחמה, כשהיו עוד קרבות, אבל האזור שלנו, זה היה בעיירה פרישטיאן, היה שם שדה תעופה. ידעתי כבר ששדה התעופה השתחרר. הרומנים בסוף המלחמה עברו לצד הרוסי ולחמו ביחד עם הרוסים. והרוסים לקחו אותם למקומות הכי קשים, איפה שאנחנו היינו, והרוסים התקדמו למטה והם למעלה בהרים. בכל אופן, ראיתי כבר שהכל בסדר. אני יורד, צריך ללכת לבית הכנסת לקיים את הנדר שלי. אני ירדתי ואני רואה מרחוק שני חיילים סלובקים עם סרט אדום, קומוניסטים כבר. ידעתי שזה כבר בסדר, מאה אחוז, לא צריך לפחד כבר. אז אני מרים את ידי, ברוך ה', הם באים אלי ותופסים אותי משני הצדדים. אני מסתכל עליהם, אז הם אומרים לי: אתה מרגל. איזה מרגל? הופל אווירון רוסי ואתה העברת את כל הסודות לגרמנים.

תוך חצי שעה אני כבר יושב בבית הסוהר יחד עם הגארדיסטים. היה שם גארדיסט אחד, הוא היה נוטריון, הוא היה בעל דרגה, הנוטריון של העיירה, גארדיסט. אתו עם כסף אני זייפתי תעודות. איך זייפו? כי פעם התעודות לא היו כתובות עם מכונת כתיבה, לא עם תמונה. זה היה דף בגודל של פוליו, מלא בולים וחותמות, ושמה כתוב מי זה ומה זה. אני הלכתי, ביקשתי ממישהו תעודה כזאת, העתקתי אותה בדיוק, והלכתי עם זה אל אותו נוטריון. שילמתי לו והוא אישר את התעודה הזאת עם בולים ועם חותמות. ואחר כך קניתי, קראו לזה טיטנגיפט – רעל דיו. עם זה כתבתי ועם שני חומרים, וזה מחק את הכל. וקיבלתי נייר כמו שהוא היה לפני הכתיבה. ואחר כך התיישבתי על מכונת כתיבה וכתבתי תעודות איזה שאני רציתי. והוא ידע מזה הגוי הזה. לא זוכר את שמו, ידעתי את שמו.

הוא היה גם כן באותו בית סוהר איפה שהכניסו אותי. הוא אמר לי: נו, עבדנו ביחד, עכשיו נמשיך לעבוד ביחד. אז אני נשברתי והתחלתי לבכות. זה היה אחרי המלחמה. ובחוץ עומדות כבר משאיות בשביל לקחת לרכבת לסיביר. הם נידונו לסיביר. ואני התייאשתי כבר, ממש התייאשתי. שכבתי על העץ שמה, מה ששוכבים האסירים. ונכנס גוי קטן, קראו לו גשפרק. אם זה היה אותו הגוי או שזה היה אליהו הנביא. הוא שואל אותי: מה אתה עושה פה? או ששלחו אותו, או מהשמים הוא בא. מה אתה עושה פה? אמרתי לו: אני מרגל. הוא אמר: תצא מפה! אמרתי: אני לא רוצה. אז הוא תפס אותי בצווארון ודחף אותי החוצה. אז אמרתי לו: אתה דוחף אותי החוצה וחבריך יעשו ממני עוד פעם מרגל. אז הוא כתב לי תעודה בכתב יד. הלוואי והייתי מוצא את התעודה הזאת, זה היה שווה בשבילי. עם התעודה הזאת יכולתי להסתובב.

העיקר עד שהגעתי לבית הכנסת חזרה עברו כבר ימים, כי הייתי צריך לעבוד בקפרקטי רוסי עם הרוסים לפי התעודה הזאת, עד שבת. ביום ששי אני אומר למפקד שמה: מחר אני לא בא, זה שבת אצלי. הוא אמר: לא, אתה חייב לעבוד גם בשבת, אם לא תבוא יבואו לקחת אותך. אמרתי: תבואו לקחת אותי וכו' וכו'. כמובן, שלא הייתי שם בשבת. אבל הגעתי לבית הכנסת, ולזה אני רציתי להגיע. הגעתי לבית הכנסת וראיתי את החלום אמיתי, כמו שראיתי בחלום. בית הכנסת חרב. מבית הכנסת הזה עשו אורוות סוסים. ארון הקודש שלוף החוצה. ואני ישר רואה את הארובה. לוקח סולם, מבקש מאיזה גוי שם סולם. עליתי ואני מצאתי עשרים ושניים ספרי תורה. ביניהם גם הספר תורה של החת"ם סופר בגודל שלושים ס"מ.

ש. איפה בית הכנסת?

ת. בנובי וס נאד ואום, בית הכנסת האורתודוכסי. הרב של הקהילה האורתודוכסית קראו לו רב שמעון שרייבר, והוא היה נין של רב שמעון שרייבר הרב של קרקוב (KRAKOW), שזה הבן של החת"ם סופר. ככה שהוא ירש את ספר התורה. אני כמובן עשיתי שטות גדולה שלא לקחתי את הספר תורה אתי, כי אף אחד לא היה יודע מספרי התורה האלה. בכל אופן, אחרי ששיפצתי את בית הכנסת הורדתי אותם. קיבלתי רשיון לאסוף מכל בתי הכנסת שבסביבה את הרהיטים, מה שנשאר, הכל חרב. את בית הכנסת הזה שיפצתי.

ש. איך שיפצת?

ת. לקחתי פועל.

ש. איך היה לך כסף?

ת. קיבלתי כבר. התארגנה הקהילה ושיפצנו את זה. עד 28 לאוקטובר בסוף 1944, אחרי המלחמה. אז תליתי על ארון הקודש שלוש פרוכות, לבן כחול ואדום. הזמנו את המשטרה, מכבי אש וכל הגויים באו לחנוכת בית הכנסת מחדש. קיבלתי 'יישר כוח' גדול. אבל אז ברחתי כבר משם, כי ידעו כבר ממני וכו' וכו'. רצו לגייס אותי. אז התחלתי לברוח.

ש. נחזור, כדי לשמור על הסדר, לתקופה שאתה מתחבא בהרים שם בתוך בונקר. איך אתם מתקיימים?

ת. שמה היה גוי בעל טחנת הקמח, והוא הביא אוכל. אבל בצמצום.

ש. מה פתאום הוא עזר לכם?

ת. הוא קיבל כסף. הוא קיבל ארבעת אלפים קטרים, אני לא יודע אם בשביל כולם או שזה היה מחושב לפי המתחבאים. בכל אופן, ממני לא ידע הגוי. אותי קראו בסביבה 'השוורצר בונקריסט'. זאת אומרת, אני הייתי מתחבא והוא לא ידע ממני הגוי. וכמובן, כשהגוי נכנס לבקר לפעמים, הוא בא לתא הזה איפה שהיינו, אז הייתי צריך להתחבא שהוא לא יראה אותי.

ש. איפה התחבאת?

ת. בין הבגדים שמה. שמו עלי כל מיני דברים שהוא לא יראה אותי.

ש. מי נתן לו את הכסף?

ת. שלזינגר, הגיס של הגיס שלי.

ש. מאיפה היה לו?

ת. היה לו. היה הלו בית דפוס. הוא גם כן חיסל, אבל היה לו כסף. כמובן, אף אחד לא חשב מי יודע כמה זמן זה ייקח.

ש. כמה זמן ישבתם שם בבונקר הזה?

ת. ששה שבועות. ששה שבועות בבונקר אחר, גם כן באותה טחנת קמח. אבל זה היה מקום קשה מאד, ששה שבועות, זה היה בין תקרה לרצפה. זאת אומרת, הייתה תקרה של חדר. היו שם כל מיני חדרים. ואחר כך ששים ס"מ אוויר, ועל זה רצפה של חדר מעל זה. ושמה שכבנו. יכולנו רק לשבת בקושי. הוא הביא לשם את האוכל. שמה היינו ששה שבועות.

ש. ואיך הסתדרתם אחד עם השני בתנאי לחץ כאלה?

ת. הסתדרנו, דיברנו. שמה, באותו המקום, כשהיינו באותו מקום של הששים ס"מ האלה, היה לנו קשר הלא עם הפרטיזנים.

ש. זה עוד לא סיפרת לי, איך היה לך קשר עם הפרטיזנים.

ת. קשר קלוש מאד מאד.

ש. איך נוצר הקשר?

ת. דרך שלזינגר. הלא אני לא יכולתי לצאת. הוא יצא החוצה. הגוי הלא ידע, זו הייתה טחנת קמח בין שני הרים, עם נחל, והנחל הזה הוא הניע את הגלגל של הטחנה. ככה שזה היה מקום בודד כזה. אני רוצה פה לספר על ליל חורף. התחילה כבר הנסיגה מסטאלינגרד. הרוסים כבשו כבר את סטאלינגרד והגרמנים התחילו לסגת. מעל שני ההרים האלה עבר גשר. הגשר הזה היה, כשהרכבת באה מצ'כיה-מורביה דרך סלובקיה, דרך שם. זה היה גשר חשוב מאד. ירדו שם באותו לילה שני צנחנים רוסים. לפי התוכנית שלהם הם באו להתחבא אצלנו בטחנת הקמח הזאת. הם ידעו מזה.

ש. ממה הם ידעו?

ת. מהמחבוא הזה. הם באו, הניחו למעלה על הגשר מוקש, והגיעו עד אלינו. אבל מה, הם חשבו שירד שלג. הפסיעות שלהם הובילו עד אלינו. בשעה חמש בדיוק הרכבת עברה והמוקש התפוצץ, והקרונות משני הצדדים. היה 'ברוח' גדול שמה, שיזכו להרבה 'ברוחים' כאלה. זה היה בשעה חמש. בשעה שבע הגסטאפו היה כבר שמה במקום. אני לא רוצה להיכנס עם סיפור לתוך סיפור. אז בא הגסטאפו עם חיילי ולאסוב. ולאסוב זה גנרל רוסי שהוא עבר עם האוקראינים, הוא עבר עם כל הארמדה שלו אל הגרמנים. והם קיבלו מדי אס.אס. הולאסבוצי. והם היו יותר גרועים ויותר מסוכנים מה- אס.אס. בכבודו ובעצמו. ואז הם באו בלי כלבים. הם באו, היה שבת. משעה שבע כבר הם גילו את טחנת הקמח, הגרמנים הסתובבו כבר, והזמינו את הולאסובצי האלה התנפלו. זאת אומרת, התפזרו שם בבניין הזה בכל הצדדים, וראו שלא מוצאים כלום. הם שלפו את הכידונים ותקעו אותם על הרובים והלכו ודקרו. זה היו קירות עץ. דקרו בתוך הקירות. ואנחנו רואים את זה דרך הסדקים, מעלינו, מתחתינו. והם השתגעו. הם ידעו שהם מוכרחים להיות פה, הם ראו את הפסיעות ממקום הנחת המוקש. החיפוש הזה לקח משבע בבוקר עד שתים עשרה. בשתים עשרה בצוהריים לקחו את הגוי לחקירה. ואז ראינו איך שהגויה כורעת ברך ומתפללת עם הידיים לפני הפסל שלהם. ולמזלנו, הגוי הזה הוא היה טמבל כזה. פה קוראים את זה טמבל. הוא היה כזה, לא יודע מה ששואלים אותו. היא הייתה המנהלת של טחנת הקמח הזאת. שאלו אותו ולא יכלו להוציא ממנו. שאלו אותו: היו פה אצלכם רוסים? יש פה אצלכם? הוא אמר: מה זאת אומרת, יש אצלנו תמיד אנשים שבאים לטחון את הקמח, מה זאת אומרת, אצלנו תמיד באים. בקיצור, היא הגויה סיפרה את זה אחר כך. אני הייתי תחת שמיכות כשהיא סיפרה את זה. זה מה שהוא ידע לספר, מה ששאלו אותו. בכל אופן שחררו אותו ואז עזבו אותנו. זה היה המקום הזה.

אחר כך, לפני סוף המלחמה, אני קופץ מסיפור לסיפור, אין לי עצה אחרת. זה היה גם כן, הנסיגה המשיכה. כמובן הם השתוללו בכל מקום איפה שהם מצאו יהודים. נודע לנו שחיסלו אותם בהרים. הגוי הודיע שהם באים. כי אז אלה שהיו שם במחבוא הרשו לעצמם כבר לצאת החוצה, כי הגרמנים כבר עזבו את המקום קצת. הוא בא להגיד שהגרמנים באים. ואז היינו כבר במקום איפה שהיינו שמונה חודשים. זה היה מקום מתחת לבית המלאכה של הגוי, איפה שהוא יצר את השיניים של הגלגל. זה שיניים של עץ, והמים בנחל הניעו את זה. ונשבר תמיד, והוא עשה את זה. זה היה מלא עם נסורת עצים. שמה הייתה הירידה שלנו לחדר הקטן הזה. המקום שלי, התפקיד שלי היה לסגור. זאת אומרת, מילאתי את המכסה של הסגירה בנסורת עצים, אני הייתי האחרון שירד ושוכב על הירידה הזאת, ואני הנעתי את המכסה, והנסורת עצים התפזרה ככה שלא ראו כבר.

ואז הגרמנים באו עם כלבים. קודם חיפשו בחצר. כמובן בחצר מצאו שני כפתורים של מדים רוסיים. הם הסתובבו שמה. שאלו את הגוי: יש פה אנשים? מסתובבים פה אנשים? הוא אמר: כן, בטח, כל הזמן מסתובבים פה אנשים. רוסים? הוא ענה: איך אני יכול לדעת אם הם רוסים? אתה מכיר את שני הכפתורים האלה? הוא אמר: בוודאי אני מכיר. הוא היה כזה טמבל. לקחו אותו עוד פעם לחקירה, ובינתיים חיפשו, וחיפשו עם כלבים. ואני שכבתי על הירידה הזאת ומעלי הרצפה. ואני מרגיש שהגרמני עם המגפיים שלו מפזר את הנסורת עצים. הוא ראה נסורת עצים. מפזר אותה, ואתו הכלב. אני הרגשתי את הנשיפות והנשימות של הכלב. אז הייתי בטוח שעכשיו הוא יורה. כי הגרמני הוא סיפר אחר כך, היא סיפרה הגויה, איך שהם הלכו איפה שהכלבים הלכו עם הרובה האוטומטי. נביחה אחת ונגמר הכל. אם הוא היה פוגע בי ממש אז הייתי שותק כבר. אבל אם היה פוצע אותי הייתי צועק, ואז היה מתגלה הכל. אבל ברוך ה', הקב"ה ממש סגר… "לא יחרץ כלב לשונו". אני יכול להגיד את זה. בכל אופן, אז הם עזבו והמשכנו כמה זמן עד שהגיעו הקרבות.

ש. אולי לפני זה. הזכרת את הקשר שנוצר איך שהוא עם הפרטיזנים. איזה קשר? איזה קשרים?

ת. למשל, כמו שסיפרתי, כשהוציאו אותי שמה מבית הסוהר, קראו לו גשפרק. אתו שלזינגר היה לו קשר אתו, הוא הכיר אותו.

ש. מאיפה הוא הכיר אותו?

ת. עוד מנובי וס נאד ואום. היה לו בית דפוס.

ש. לא חשבתם להצטרף לפרטיזנים?

ת. לא.

ש. למה?

ת. כי בהתחלה, הלא הסלובקים הם אנטישמים גדולים. חבר שלי, את השם שלו אני לא יודע, הוא היה פרטיזן. וזה נודע לנו אחר כך. שלחו אותם לרובייטקה, זה נקרא, לבלוש. שלחו אותם לבלוש, והם ירו מאחוריהם. הסלובקים הפרטיזנים על החברים הפרטיזנים שלהם הם ירו, והרגו אחד. אבל זה שהלך אתם הוא הרגיש את זה מאיפה באו הכדורים, אז הוא הזהיר כבר את כל החברים. מאז נוצר הנתק בין היהודים לפרטיזנים.

ש. זאת אומרת, אתם ידעתם על הסיפור הזה?

ת. ידענו מי הם. ידענו מהסיפור הזה. בשביל זה אף אחד מאתנו לא חיפש את הקשר אתם. אחרת, הלא זה היה הרבה יותר קל. הפרטיזנים היו מסודרים, היה אוכל, היה מקום לישון, היה להם נשק. אנחנו ללא נשק, ללא אוכל, ללא מקום נורמלי לישון. רעבנו, ממש רעבנו.

ש. אני שואלת עוד פעם. זה הרי כל כך הרבה שבועות ואולי אפילו חודשים שאתם מסתתרים בבונקר. איך מתנהלת שיגרת היום יום שלכם בתנאי לחץ כל כך קשים?

ת. התרגלנו לזה. אני זוכר שאמרתי פרק תהילים. אני חיפשתי פרק פ' שכל כך אהבתי אותו. ישבתי כפוף ואמרתי תהילים. מה יכולנו לעשות? כי לא היה על מה לדבר.

ש. התפללתם?

ת. התפללנו.

ש. היו לך תפילין?

ת. אני הנחתי תפילין יום יום.

ש. איך?

ת. היו לי תפילין אתי.

ש. הצלחת להסתיר?

ת. כן. אני שמרתי, על הפנים שלי לא בא סכין גילוח. איך התגלחתי – עם מספריים.

ש. איך שמרתם למשל על לוח השנה, על הימים?

ת. היה לוח שנה.

ש. היה לכם אתכם?

ת. כן.

ש. ידעתם מתי שבת?

ת. אני ידעתי מכל שבת.

ש. ומה עשיתם בשבת, למשל?

ת. לא עבדנו. אכלנו אותו האוכל, נרות לא היו.

ש. וחגים?

ת. מה יכולנו לעשות בחגים? בפסח האחרון אכלנו שעועית. מה היה לאכול? לא היה מה לאכול.

ש. הזכרת שעבדתם. מה זה עבדתם? אתם עבדתם כשהייתם שם בבונקר?

ת. לא. איזו עבודה? שמה שכבנו. לא ידענו מתי יום ומתי לילה. היינו סגורים ממש.

ש. כמה זמן בסך הכל הייתם בבונקרים שם?

ת. באותו בונקר היינו ששה שבועות, למעלה. ושמונה חודשים למטה. שמה גמרנו את המלחמה. אבל אני רוצה לספר עוד מהתחלה, כשהייתי בנובי וס נאד ואום. וכמובן, הצעירים כבר לא היו. ואני הסתתרתי עם אחותי. אז אחותי עוד לא הייתה נשואה. יהודים רוצים מצות, צריכים לאפות מצות. אז אני לקחתי על עצמי אפיית המצות. היהודים שמה בעיירה אמרו שכרגיל באו הגויות שאפו את הלישות. עבדו שם. אז ריכזו את כל אלה שעבדו שמה, רק אני ניהלתי את העניין. ניקיתי ודאגתי לכל. יום, יומיים או שלושה ימים עבדנו, והכל הלך בסדר. ברוך ה', אמרתי, יהיו מצות. אני עם אחותי, אחותי עבדה גם כן. היו שם אשנבים. אני רואה את הכובעים של המשטרה. אני לא יודע, שלושה, ארבעה כובעים כאלה. הם הלכו כמו האנגלים, אותם הכובעים כמו שהאנגלים. הסלובקים נשארו עם אותם המדים של צ'כוסלובקיה, אבל הלכו עם מגבעת כזאת כמו אנגלים. אז אני רואה את השפיץ של המגבעות. אני אומר לאחותי: בואי נברח מפה. לקחתי אותה, אנחנו עלינו לקומה שלישית או רביעית, זה אני כבר לא זוכר שמה. ישר לתוך הבוידם, איפה שמתחת לגג. שמה תלו כביסה בחו"ל. אני הרמתי את אחותי והושבתי אותה על קורה. ואני רצתי מהר לסוף הגג, איפה שנגמר הגג, ושכבתי שמה איפה שחושך. והמשטרה אחרינו. אני רואה אותם נכנסים. אם הם חיפשו או עשו את עצמם מחפשים – זה אני לא יודע. כי לא מצאו אותנו. יכלו למצוא אותנו בקלות אם היו מחפשים. אחד עבר, אחותי ישבה ככה עם מגפי הלינה, קראו את זה, והוא עובר מתחת לרגליים שלה. אז הייתי בטוח שהוא יגע עם הכובע שלו. אבל ברוך ה', הם הסתובבו בבוידם הזה, לא מצאו אותנו וחזרו.

בכל אופן, דבר אחד עשינו. כשאחותי באה אלי לניטרה, איפה שהייתי אז, אז אבא בינתיים הזמין קמיע לי ולאחותי. הספקתי פעם לפתוח את הקמיע הזאת. הטרחתי את עצמי מה כתוב שם. ומצאתי: "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים מקטון ועד גדול וילאו למצא הפתח". זה היה כתוב בראשי תיבות. עליתי על זה. סגרתי את זה בחזרה. אבל מה, אותו הצדיק שכתב את זה בטרנובה, אחותי סיפרה לי שאבא הזמין את זה שמה. זה היינו צריכים לתלות איפה שמתחבאים. אז תליתי את זה, הספקתי עוד לתלות על הדלת הזאת של הבוידם. ולא מצאו אותנו. אז כמובן שלא חזרתי כבר למאפייה הזאת, כי הגויות הן הלשינו עלינו. הן ראו יהודים צעירים, אז מה עושים פה?

ש. יש לך את הקמיע? השארת אותה?

ת. איפה. לפני שירדתי, כשהשתחררנו, והרומנים שחררו אותנו, אז אני רוצה לחפש את הקמיע. אני רואה שהקמיע איננה. אני ניגש לאחותי: ז'ניה, אני לא יודע איפה הקמיע שלי? איפה יכול להיות? איפה היינו? הרי זה היה אצלי לפני כמה ימים. היא מחפשת, הקמיע איננה. הקמיע גמר את התפקיד. זה היה צדיק גדול, כנראה, שכתב את זה.

ש. אתה יודע מה היה שמו של הצדיק?

ת. לא. זה אחותי רק סיפרה, כשהיא באה אחרי.

ש. נחזור שוב לבונקר. אתם יושבים שם שמונה חודשים. אתם יודעים בינתיים, בזמן שאתם מסתתרים בבונקר, אתם מנסים לברר מה קורה עם המלחמה? יש לכם מידע?

ת. לגוי היה רדיו, הוא שמע וסיפר. מאיפה ידענו שהרוסים לוחמים בפראגה? ידענו דרך הגוי. דרך הגויה, יותר נכון, הוא לא ידע מה שהוא מדבר.

ש. ואז, תאר לנו את השחרור. מתי מגיע היום שאתה בעצם בן אדם חופשי?

ת. לפני כן אמרתי שזכיתי להיות מרגל לפני השחרור ובשחרור. אבל אחר כך, כשהשתחררנו כבר והכל הסתדר, המשטר התייצב, יהודים נפגשו.

ש. איפה פגשת יהודים?

ת. פגשנו יהודים, יהודים חזרו לנובי וס נאד ואום. אותו ברנפלד חזר, שטיינר חזר, עוד חבר שלי חזר. רציתי לספר. כשהייתי כבר, התגלגלתי בבונקר, יהודים עוד היו בנובה וס נאד ואום. אבל אני הייתי צריך להסתתר בונקרים ובבוידם, בדירות עזובות עליתי על הבוידם. ושמה חייתי. מצאתי אוכל והיה לי מקום איפה שהיה לי שומן. ידעתי שזה של יהודי חרדי. יהודים עשו שומן, שמאלץ, כל אחד. שמה היה לי שמאלץ והיה לי מצות והיה לי לחם מעופש. הסתדרנו.

בכל אופן, אוכל מספיק לא היה. סבלתי מחוסר ויטמינים. קבלתי פרונקולוזה, שלא נדע. פרונקלים איפה שלא צריך. אבל השתדלתי. היינו כמה בחורים ואחד ריפא את השני. בסוף קיבלתי פרונקל במקום הזה, ולא יכולתי לטפל בו. אחרים טיפלו בו. בקיצור, היד התנפחה כמו בלון. אז ראיתי שפה אני גומר. יד שמאלית, וכמה צריך בשביל הלב. זו הייתה הרעלה. החלטתי שאני יורד לעיירה ותכננתי ללכת לחנות של ברנפלד. כי הוא היה המנהל של החנות והיה לו גארדיסט שהוא היה הבעלים. אמרתי: יהיה מה שיהיה. אז נכנסתי אליו ואמרתי לו: אדון ברנפלד, כך וכך הסיפור, ואני צריך לבית חולים, יהיה מה שיהיה. הוא אמר לגארדיסט הזה: אתה לוקח אותו. הוא לקח אותי אני לא זוכר, כי הייתי אז במצב קשה מאד. הראש שלי כבר לא עבד. אני מוצא את עצמי, איפה שאני זוכר, אני מוצא את עצמי על שולחן הניתוחים. עומד עלי דוקטור שוורץ, זה אני זוכר את השם שלו, רופא צ'כי, למזלי. הוא עמד כבר עם הסכין, ושמים לי את ההרדמה. אני נרדמתי והוא עשה לי את הניתוח. בסוף, כשכבר עשו לי את התחבושת, אני חלמתי בהרדמה. מה יכול יהודי כמוני לחלום? שאני רץ והגארדיסטים רצים אחרי, ואני הגעתי עד סוף העיירה. בסוף העיירה היה מעקה, והיה עמק איפה שאזור התעשייה היה למטה. ואני קופץ בחלום ובורח. ואני שוקע ככה בחלום ובזה התעוררתי. ואני קופץ מהשולחן. והנונות האחיות תפסו אותי: מה קרה? אז ראיתי כבר איפה שאני נמצא. השכיבו אותי חזרה.

זה היה יום רביעי. אני שכבתי בבית החולים, ואותו ברנפלד ז"ל עשה מצווה גדולה, כשהוא הכניס אותי, הוא שילם עבור זה. הוא הכניס אותי למחלקה ב'. לא במחלקה ג', למחלקה ב' שם היו שתי מיטות בכל חדר, כך שהבגדים היו אצלי, למזלי. ביום ראשון בא הכומר לבקר חולים. הוא בא גם אלי. ואני הייתי עם כיפה לבנה. לא כיפה כזאת, כמו שהלכו, 'נאכט-קאפל' קראו את זה. הוא שאל: אתה יהודי? כן. איפה אתה נמצא? פה ושם. הוא אמר: אני מבין, מאה אחוז. זה היה כומר אוונגלי, לא קתולי. האוונגלים היו ידידותיים, בשביל זה גיליתי לו. אמרתי לו איפה אני גר, את השם שלי והכל. אחרי שהוא הלך המצפון אמר לי: תתלבש ותברח. אז אני התלבשתי בקושי, ואני יורד מבית החולים. לאן? פרוטה לא הייתה לי. אני יורד, סגר, אי אפשר לצאת. אמרתי: מה זאת אומרת סגר? אני נפצעתי בדרך ועשו לי תחבושת. אמרו: אם ככה אתה יכול לצאת.

אני יוצא, לאן? יוצא מבית החולים ונעצר פרייבט, מכונית, עם שטיינר. שטיינר היה חבר של ברפלד הזה. לשטיינר הייתה חנות גדולה של גלנטריה. הם היו מוכרים כל מיני דברים תפירה, גומי וכפתורים, כל מיני דברים של חייטים. הוא היה לו גם כן אריזטור. האריזטור היה הנהג, ושטיינר יושב על ידו. לאן אתה צריך? אמרתי לו: נפצעתי פה ואני צריך לחזור לנובי וס נאד ואום. הוא אומר: בוא, אני אקח אותך. לקח אותי. עד שהגענו לנובי וס נאד ואום, אמרו: מחפשים את זינגר פה. כי הגוי הזה כבר גילה. ואז סידרתי לי תעודות מחבר שנפטר, יעקב תיאודור-שטיינר. אני כתבתי את זה בשאלון, שקראו לי גם שטיינר. ואז הסתובבתי עם השם שטיינר, שאם חס וחלילה תופסים אותי, שאני לא זינגר. זה היה קטע קטן. לדאבוני אני לא נפטר מכל הפרטים, אבל אשתדל.

ש. נחזור אולי לתקופה שאתה משתחרר.

ת. כשהשתחררנו, נפגשתי עם ברנפלד הזה.

ש. איפה הוא התחבא? מה הוא סיפר?

ת. ברנפלד, אני לא יודע איפה הוא התחבא אחר כך. כנראה שהגוי הזה, האריזטור שלו, הוא עזר לו בטח להתחבא. הוא נפטר אחרי המלחמה, עשה ניתוח. הוא נפטר. והרב פרידר נפטר. וייסמנדל ידוע. גיזי פליישמן אני לא יודע מה היה אתה.

בכל אופן, אני זוכר פעם בשבת נפגשנו היהודים. הייתה שבת ראשונה שכבר הכרנו אחד את השני. והיה עוצר. אני במוצאי שבת אחרי ההבדלה יוצא, והיה לי ספר 'טעמי המנהגים', לקחתי בהשאלה. כי הדירה של ברנפלד נשארה. מעניין. הלכתי עם הספר הזה ברחוב. אז שני שוטרים שאלו: מה השעה עכשיו? אמרתי: שעה עשר. אז בוא אתנו. יש עוצר. הלכתי אתם. אני כבר בבית סוהר. אז היו הרבה בבית סוהר. לא גארדיסטים, אלא כל אלה שהסתובבו, כנראה משעה תשע היה עוצר. אז את כולם עצרו. כמובן, קודם לקחו לי את הספר הזה. ואני יושב בבית סוהר. בבוקר בא מפקד העיר. מי זה מפקד העיר? גנרל רוסי שהוא נהיה מפקד העיר. וכל אלה שנמצאים שם בבית סוהר באים לחקירה. אחד אחרי השני יצאו. לא ידעתי מה אתם.

בכל אופן, השוטרים נכנסו: תשמע, העניין שלך מאד מאד חמור, כי זה ספר עברי, ואצל הרוסים ספר עברי זה לא הולך. אתה בסכנה. אמרתי: מה יכול כבר להיות? אני הגעתי לתור, לא נדחפתי, אחרון. אני עולה, והמפקד הזה שואל: מה עשית כל כך מאוחר? אמרתי לו: תראה, אני יהודי (לא ידעתי שהוא יהודי) ונשארתי ואנחנו נפגשים יהודים אחרי המלחמה, נפגשנו ועשינו סעודה במוצאי שבת, ואני לא ידעתי שיש עוצר. אז הוא אומר: זה בסדר, אבל למה אתה הולך עם ספר עברי? למה לא לקחת אתך ברשנה. ברשנה זה נקרא בחורה. למה לא לקחת אתך בחורה? אז הוא אומר: אני יהודי, קח את הספר ולך הביתה. זה היה גנרל עם אותות הצטיינות. הוא אמר: אני יהודי, לך הביתה.

ש. גרתם אז שם בדירה של ברפלד?

ת. נפגשנו בדירה של ברנפלד. איפה אני גרתי? אני גרתי בדירה איפה שגרו קצינים רומנים. הלא שם היו הרומנים. גרו קצינים רומנים. אני ועוד חבר, להבדיל בין חיים לחיים, בלה היה השם הפרטי שלו.

ש. אתה לא מנסה לחזור אולי לעיירה שלכם?

ת. לפרסבורג? אחרי המלחמה אני חזרתי, רציתי לראות את הדירה שלנו, איפה שגרנו. הגעתי עד השער של החצר. יוצא לקראתי גוי ואומר לי: פה כבר לא גרים יהודים. אז אני התחלתי לבכות, לראות את הרחוב הזה בלי יהודים.

ש. ואז עזבת?

ת. עזבתי. זה קשה היה לראות את רחוב היהודים בלי יהודים. אבל ברוך ה' שהרסו, חרשו ועקרו. היום הרחוב הזה לא קיים. רק בניין אחד נשאר. יש לי את זה בבית, קיבלתי מ'בית התפוצות' את התמונה של הרחוב שלנו. בית אחד שהסלובקים גם התחשבו בו, כי זה בית עתיק, אותו השאירו. אבל השאר הכל התגלח. נשאר רק, אם ביקרת, שמונה קברים סביב הקבר של החת"ם סופר, איפה שיורדים. יש לי את התמונה מזה. שמה קבור גם סבא רבה רבה שלי, רב מרדכי טוסק, שהוא היה ראש בית דין בזמן החת"ם סופר. ועליו מסופר, כשהחת"ם סופר נפטר, אז רב מוטקה טוסק היה כבר קבור, והחת"ם סופר רצה להיקבר על ידו. זה כתוב בספר של הקהילה. אז באו חברה קדישא עם הארון של החת"ם סופר. או להפך. אמרו שהחת"ם סופר ביקש שיהיה מקום. ונהיה מקום.

ש. מה עשית כשהשתחררת, עבדת במשהו?

ת. אחרי שהשתחררתי, אני לפני המלחמה, אבא שלי ה' ינקום דמו דאג שאני אלמד מקצוע. כי כשסגרו את החנות שלנו היו צריכים לחיות. אז חיינו מזה. אני למדתי ארנקאות בפרסבורג. אבא עשה לי, למדתי שלושה חודשים, ברוך ה' תפסתי את כל המקצוע. אבא דאג לעשות לי בית מלאכה. אותו בית מלאכה איפה שלמדתי ועבדתי, מנהל העבודה היה גרמני, הקינגר קראו לו.

ש. זה עוד היה לפני המלחמה?

ת. זה היה לפני המלחמה. זה כבר בשנת 1939. הוא לא נתן לי עבודה. לכולם הוא נתן עבודה, לי לשולחן שלי לא. הלכתי, אבא שלי עשה לי בית מלאכה, ומזה חיינו, מה שעבדתי בתיקוני ארנקים, תיקוני תיקי נשים, מזוודות וכו'. מזה חיינו.

ש. אז גם אחרי המלחמה התפרנסת מזה?

ת. אחרי המלחמה, אני הספקתי עוד לפני המלחמה לעבוד בארנקים אצל אחד לוי, והוא נשאר אחרי המלחמה ומצא את בית המלאכה שלו ושיפץ אותו. ואצלו עבדתי. אמנם בקושי הרווחתי על אוכל. למזלי שקיבלתי מהקהילה דירה.

ש. אז מזה התפרנסת?

ת. מזה התפרנסתי, כן, מארנקאות.

ש. מתי שמעת על מה שקרה להורים ולאח שלך?

ת. תוך כדי נפגשו יהודים עם יהודים. אחד בשם נוימן, שהוא חזר מהשואה, והוא הייתה לו רשימה גדולה של יורצייטים, הוא ניהל את זה. ממנו קיבלתי את היורצייט של אבא ושל אח שלי, ה' ינקום דמם.

ש. מה קורה לאחותך? לאיפה היא הלכה אחרי המלחמה? כשאתם יצאתם מהבונקר.

ת. אז היינו ביחד. הסתובבנו ביחד. היא עברה תכף לפרסבורג. אני עוד הסתובבתי הנה והנה. הייתי רווק, היא כבר התחתנה.

ש. היא גרה בפרסבורג?

ת. היא גרה בפרסבורג אחרי המלחמה, כן. אני הייתי צריך לברוח, פחדתי שיגייסו אותי אחרי המלחמה. התייעצתי עם הרב פרידר ז"ל. הוא אמר לי: אתה תברח מסלובקיה, אתה תלך לרומניה, דרך רומניה. לא דרך גרמניה, דרך רומניה. אז אני הלכתי דרך רומניה, התגלגלתי עד שהגעתי לבוקארשט (BUCHAREST). בבוקארשט היה קיבוץ של 'אגודה' ושם הייתי חלוץ. אנחנו קיבלנו את המשק של לגיונר אחד, לגיונר רומני שהרגו אותו, תלו אותו, שהוא היה פשיסט. אנחנו את המשק שלו קבלנו, ניהלנו אותו. שמה חייתי בערך שנה.

ש. מי עוד היה אתך בקיבוץ של 'אגודת ישראל'?

ת. חברים שאני לא זוכרת את שמם. היה אחד סנדר ברגמן בבני-ברק, יהודי זקן כבר. ועוד כמה. דרך אגב, שמה בקיבוץ הזה בא הרבי מסקולן ז"ל, והוא הציל מאה חמישים ילד מרוסיה. הוא חיפש איפה למקם אותם. הוא בא לקיבוץ הזה וראה אותי ואת ברל פרידמן ה' ינקום דמו. ברל פרידמן היה בפלוגה הדתית, אנחנו היינו בצבא, הוא היה בפלוגה הדתית שהושמדה בפלוג'ה. אותנו שנינו הוא ראה, בחר בנו ואמר: לכם אני מוסר את מאה חמישים ילד האלה. השתדלנו לחנך אותם. חלק מהם, ברוך ה', נשארו יהודים. וחלק, לדאבוננו…

ש. מה פתאום הוא החליט לבחור דווקא בכם?

ת. הוא בא אלינו. למה הוא בא אלינו – אני לא יודע.

ש. לא שאלתם אותו?

ת. אני אשאל אותו? אני רק יודע שעשיתי אתם משטר חזק, עד שהצלחתי להתגבר עליהם. הם היו פרועים, לא ידעו מיהדות כלום, לא ידעו אלף בית. ברוך ה', התגברנו. עד העלייה. ולפי התוכנית היינו צריכים ליצור קיבוץ בארץ ישראל. אבל לא הצליח התכנון של ההנהלה של 'אגודה'. הפרידו בינינו בזמן העלייה. חלק עלה עם האונייה הזאת, חלק עם האונייה הזאת. וכשאני באתי הגעתי ארצה אז כמובן באתי תכף, אני השתחררתי אחרי קפריסין.

ש. תכף נגיע לקפריסין. אולי קודם קצת על הקיבוץ עצמו הייתי רוצה לשמוע. איך התנהלה שם שגרת היום יום שלכם? מה עשיתם שם כל יום?

ת. אנחנו עבדנו במשק.

ש. למדתם עברית גם?

ת. כן.

ש. וחיים יהודיים איך ניהלתם?

ת. חיים יהודיים. מניין, לימוד, הכל כמו שצריך.

ש. מי נתן לכם, למשל, שיעורים?

ת. היה שם רב אחד. יש לי אותו בתמונה אפילו. אני לא זוכר את שמו. היו שני אחים. אח אחד קיבל את זה. הוא היה מרומניה, הוא נתן שיעורים. הוא בא ונסע. הוא לא לן אצלנו.

ש. כמה זמן הייתם בקיבוץ הזה?

ת. כמעט שנה.

ש. מאיזה תאריך בערך, אתה זוכר?

ת. אחרי המלחמה הלא אני ברחתי מפרסבורג כמעט בסוף המלחמה, ואז הגעתי עד שמה.

ש. זאת אומרת, עד בערך אמצע 1946 היית שם?

ת. בערך ב- 1946, כן. כי ב- 1947 הייתי בקפריסין.

ש. ואתה שם בקיבוץ, מי היה עוד אתך? כולם היו צעירים?

ת. כולם צעירים.

ש. כולם חרדים?

ת. כן. כולם שמרו על הדרך הזאת. אחר כך כשיצאו, כשהתפזרנו לא כולם. אני מכיר כאלה שהם לא נשארו.

ש. איך ידעת, מה פתאום, חיפשת מקום חרדי?

ת. חיפשתי. הגעתי עד בוקארשט. חיפשתי את המשרד של 'אגודה'. איפה אני אחפש? אז מצאתי משרד של 'אגודה'. אמרו לי: יש מקום, יש בשעה הליכה מבוקארשט, נוסעים שעה עם החשמלית. קראו למקום הזה לה-דיאצה, זו עיירה, איפה שהייתה האחוזה של הלגיונר הזה. ושם היינו. זה היה כבר קרוב לקונסטנצה. בין בוקארשט לקונסטנצה, המקום הזה. ושם חיינו חיים משלנו.

ש. הכשירו אתכם כל הזמן לעלייה לארץ?

ת. הכשירו אותנו, בטח. זו הייתה הכשרה.

ש. באיזו אונייה עלית לארץ?

ת. ב'כנסת', אוניית 'כנסת'. ב'כנסת' היינו שלושת אלפים שש מאות איש. שנים עשר פריצ'ים, שתים עשרה קומות של שכיבה. אני שכבתי בקומה התחתונה. למזלי, שכבתי על יד מלח של צוללת רוסית, והוא הדריך אותי בכדי לא לקבל מחלת ים. אני הייתי באמת כמעט היחידי שלא קיבל מחלת ים באונייה. אחר כך באמצע הדרך, נסעה אתנו עוד אונייה בשם 'סטרומה', והיא עלתה על סלע. האונייה נתקעה והיו צריכים להוריד את כל הנוסעים, את ארבע מאות הנוסעים. אנחנו היינו שלושת אלפים שש מאות והם היו ארבע מאות. העבירו אותם אלינו, והיה דוחק עוד יותר גדול. בכל אופן, היינו ארבעה שבועות על הים, עד שהגענו לקפריסין.

הגענו ללבנון, בלבנון גילו אותנו האנגלים. סובבו אותנו עם שבע אוניות מלחמה, לחצו אותנו עד חיפה. בחיפה העבירו אותנו, בכל אופן אחד נהרג על האונייה שלנו כי ירו עלינו האנגלים. אנחנו זרקנו עליהם קונסרבים, והם ניסו עם מים וכו'. אחד נהרג. אחר כך נשברנו והם עלו על האונייה. העבירו אותנו בשלוש אוניות מלחמה לקפריסין. בקפריסין עשינו חיים, איך שאומרים. שמה היה די טוב. היינו באוהלים.

ש. מי מהחברים נסע אתך לקפריסין? מי מהחברים בקיבוץ 'אגודת ישראל'?

ת. וולבלה ולקוביץ', אותו אני זוכר טוב. לא זוכר את השמות.

ש. כמה חברים מקיבוץ 'אגודת ישראל' נסעו אתך?

ת. שמה נפגשנו כבר לאו דווקא מהקיבוץ הזה. אלה שהיו בקיבוץ התפזרנו. לדאבוננו לא יכולנו להישאר. הארגון לא היה מספיק מתוכנן שנשאר ביחד. וחבל, זו הייתה חבורה כל כך טובה. חבל, מילא.

ש. והילדים האלה?

ת. הילדים האלה, חלק נשארו וחלק התפזרו.

סיפרתי שהקיבוץ שלנו התפזר. אני רוצה להביא את הסיבה. יום יפה הודיעו לנו לארוז, נוסעים לקונסטנצה. קונסטנצה לעלות. מגיעים לקונסטנצה, הקיבוץ שלנו. זה היה קרוב לבוקארשט. והיה קיבוץ של בנות, כי זה היה בנפרד ב'אגודה', שהיה באוראדיה מארה. כולנו נפגשנו בבוקארשט. אמרו לנו הראשים: כשיכריזו זינגר, לא אתה עולה, אז מישהו אחר עולה, שלא ידעו מי אתה. כל מיני טריקים. בכל אופן, סוף פסוק, אנחנו נשארנו כמו שבאנו לקונסטנצה, היינו צריכים לחזור. הטילו עלי לארגן את הנסיגה הזאת, את החזרה. סידרתי, נכנסנו לקרונות. כשהרכבת כבר נסעה אז אני הולך לסייר מקרון לקרון, מי נמצא, איפה כל אחד צריך לרדת. נכנסתי לקרון איפה שהבנות ישבו. אני לא כל כך מסתכל על בנות, אבל פתאום אני רואה בחורה. זאת הייתה אשתי. אני נזכר, כשהייתי בבונקר הזה, בבונקר הראשון, זה היה ליל ראש השנה. אני חלמתי. בוודאי לא חשבתי על דברים כאלה. בחלום אני רואה את אמא שלי ה' ינקום דמה הולכת עם בחורה, והבחורה הזאת זורקת לי מפתח. ובזה אני התעוררתי בליל ראש השנה. נו, מה אני יכול הלאה לחשוב בליל ראש השנה? ישנתי הלאה.

למה אני מספר את זה. כי כשעברתי את הקרון הזה וראיתי את הבנות, ואני רואה את הבחורה הזאת. מה זה, אני לא ידעתי מה לחשוב. אני הייתי צריך כבר להפוך לפוליטיקאי. כי אלה הבנות היו צריכות לאוראדיה מארה והבנים לבוקארשט. אז עשיתי איזו טעות קטנה שאותו קרון שהבחורה הזאת הייתה בו, אני לא הורדתי אותן באוראדיה מארה אלא בבוקארשט. ובבוקארשט היה גם כן קיבוץ של בנות. אמרתי: את תיכנסי. היא אמרה: מה זה, מה עשית? אני לא שייכת להנה. יהיה בסדר. הכוונה שלי הייתה, זה היה כבר בלילה, למחרת לבקר, ללכת ברגל מלה-דיאצה עד לקיבוץ הזה. וככה עשיתי. היא אמרה: מה עשית, למה הורדת אותנו פה? אמרתי: זה פה גם כן מקום דתי, חרדי. אני קראתי אותה הצידה ונהייתי שדכן. שאלתי אותה: האם אני בא בחשבון בשבילך. היא אמרה: כן. שמרנו על קשר, כמובן. הגיע ל"ג בעומר, עשינו אירוסין באוראדיה-מארה. בינתיים החזרתי אותה לאוראדיה-מארה.

כשעלינו, הגיע התור שלנו לעלות, היינו ביחד, היינו חתן וכלה. הגענו לקפריסין. בקפריסין ישבנו שנה. בקפריסין לא היה רע. אני הרגשתי טוב. התפללנו, למדנו, יכולנו ללכת לים. וקבענו את החתונה בקפריסין. ראינו שאחרים גם מתחתנים. התחתנו, כי לא ידענו עד מתי הם יחזיקו אותנו. זה היה 10 בטבת בצום, במוצאי הצום התחתנו, קיבלנו אוהל. החיים שלנו היו טובים שמה. אוכל קיבלנו. אני נהייתי ספק של הקבוצה הזאת.

ש. ספק של מה?

ת. של אוכל. אני לקחתי מהאנגלים את האוכל, אני דאגתי. אנחנו היינו קבוצה שכל אחד בישל לבד. לא כמו במקומות אחרים שהיה מטבח משותף. אנחנו היינו קבוצה כזאת שכל אחד ניהל חיים בעליבתיש. אני כמעט נשרפתי שם. אני בניתי לה תנור קטן, כמו שהאנגלים היה להם את זה בגדול. מצד אחד נפט ומצד שני מים, וזה נפגש. עשה פיצוצים, להבה יפה וכו'. העיקר, אני קיבלתי שם 'עין הרע' ממישהו. הייתי מגולח יפה, באתי לאוהל, ומרים ז"ל אמרה לי שהמיכל של הנפט התלקח. וכבר קרה כמה פעמים, אז לקחתי חתיכת קרטון וכיביתי את זה. הפעם הייתי יותר חכם ולקחתי כוס מים, שפכתי לתוך הנפט הבוער, זה התפוצץ. אני כולי להבה. רצתי לתוך האוהל והספקתי להתגלגל לתוך שמיכה. וכבר הייתי, אני זוכר רק שהביאו אותי חזרה, מלא פצעים, עם פנים מרוחות. מישהו נתן לי 'עין הרע', אני בטוח. אני צועק, אני רואה רק עיניים. הייתה השכנה שלנו שאנחנו נתנו לה את חצי האוהל, משפחה זקנה, זוג זקן מרומניה. אז היא שמעה עיניים, אז היא יודעת '…... עין הרע'. ועשתה לי את זה, ושכבתי במיטה. ותכף נעלמו כל העיניים, רק שתי עיניים ראיתי והכרתי את הבן אדם הזה תכף. נרדמתי.

בכל אופן, חיינו יפה בקפריסין. השתדלנו לעזור. הייתי שמה השען הכי טוב. למה, כי לא קלקלתי. מה שלא ידעתי לתקן לא תיקנתי, אבל לא קלקלתי. אחרים גם הספיקו לקלקל. שמה לא היה איפה לקנות חלקים. ומי לימד אותי את זה. עוד בהתחלת השואה התגלגלתי לאיזה מקום, הייתי במקום מסתור באיזו עיירה. שם היינו כמה בחורים ביחד, קבוצה. קראו את זה 'הקבוצה השחורה', הגויים פחדו מאתנו. הוא היה שען. הוא לימד אותי. הוא הלך לגויים איפה שגרנו, לקח שעונים ותיקן אותם, ואני עזרתי לו. נהייתי שען על ידו. הוא, מסכן, כשברחנו לאיזה מקום אותו תפסו והעלו אותו לרכבת. לכולנו היו משורים תפורים בתוך הבגדים. הוא הוציא את המשור וניסר את הסגר של הקרון והוא קפץ. אבל לדאבוני הוא קפץ לתוך עמוד טלגרף. הוא לא קפץ טוב, ונשאר שמה.

אז אני הייתי השען שמה. עד כדי כך אני הרווחתי, שכשקיבלנו רק סרטיפיקט, כי שמה השתחררו על ידי סרטיפיקטים. קיבלנו סרטיפיקט אחד, את השני היה לי כבר כסף, קנינו מכספי. כך שיכולנו שנינו לעלות ביחד. אחרת רק אחד היה יכול להשתחרר.

ש. כמה זמן בסך הכל היית בקפריסין?

ת. כשנה.

ש. באיזו שנה אתה עולה לארץ?

ת. ב- 1947. ב- 1 לינואר 1948 הגענו לרעננה כבר. אז עברתי כבר שישה שבועות בעתלית. כי כל אלה שבאו אי-לגאלי מקפריסין היו צריכים כאילו בית סוהר בעתלית. ואחר כך עוד שישה שבועות במחנה של הסוכנות. הם גם כן מצאו לעצמם מצווה להחזיק אותנו, עד שעבר הזמן. ושאלו אותנו איפה אתם רוצים, רעננה פתח-תקוה או נתניה. אז מרים ז"ל שאלה אותי: מה זה רעננה? אמרתי לה: מקום רענן. אז ידעתי כבר עברית. היא אמרה: טוב, טוב, אנחנו נלך לרעננה.

ש. למה החזיקו אתכם במחנה של הסוכנות שישה שבועות?

ת. אני לא יודע.

ש. לא שאלתם?

ת. לא שאלנו, התרגלנו. במחנה של הסוכנות הרגשנו יותר גרוע מאשר בקפריסין וגם מאשר בעתלית.

ש. למה?

ת. ככה. קשה לדבר על זה. כי זה מחנה יהודי היה.

ש. לא התנהגו אליכם יפה?

ת. לא היה מי שיתנהג. טוב, על זה אני לא רוצה לדבר, על המחנה הזה.

ש. כשהגעתם לרעננה, ושם גרתם, במה עסקת כל השנים?

ת. קודם היינו ברעננה. אז אני עבדתי בפרדסים. לא היה איפה לעבוד. עבדתי בפרדס, הרווחתי. אחר כך העזתי לבקר בתל-אביב. בתל-אביב חיפשתי בית מלאכה לארנקים, הלא למדתי את המקצוע. מצאתי ברחוב הר-סיני בתל-אביב, זה מאחורי בית הכנסת הגדול, שם היה בית מלאכה של ארנקים. נכנסתי, הוא בחן אותי וידעתי, ועבדתי שם. הרווחתי יפה. הרווחתי יפה, יותר מאשר לפני כן. שמה עבדתי עד מלחמת השחרור. במלחמת השחרור גייסו אותי. אותו בעל הבית אחרי מלחמת השחרור הוא חיכה לי כבר בבית. הוא ידע כבר מתי אני מגיע. הוא היה אחד מגדולי ה'הגנה'. עבדתי אצלו עד שעברנו למקום אחר, לא רחוק משם. שמה הייתי צריך לעבוד יחד עם אשה בחדר איפה שגוזרים את התיקים. אני גזרתי אותם. ולא היה לי נעים. אז נסעתי לחזון איש זצ"ל לשאול מה לעשות. הוא אמר לי: זה לא מקצוע, תעזוב תלך לעבוד בבניין. החזון איש אמר, לא הלכתי הביתה, הלכתי ישר ללשכת פועלי הבניין ברעננה. שמה רעננה הייתה רעננה האדומה. רואים יהודי דתי רוצה לעבוד בבניין. בכל אופן, שלחו אותי לקורס. הקורס הזה היה כבר קיים עשרה ימים. המדריך של הקורס מפא"יניק מושבע. הוא אחר כך חזר בתשובה לפני שהוא נפטר. זכינו להיות שכנים. הוא מסתכל עלי, יהודי קטן היה: אתה רוצה לעבוד בבניין? כן. טוב, כך וכך עובדים. הראה לי עם בלוק אחד איך ששמים בלוק. לך תעבוד. בשעה עשר אני רואה שהוא בא עם כל הקבוצה. חשבתי שבאים להוריד אותי מהמקום. הוא מעמיד אותם בשורה ואומר להם: תראו, הבן אדם הזה רציתי להכשיל אותו, והוא כבר עומד על הפיגום, ואתם עד עכשיו עוד לא הגעתם לשתי שורות. אז הוא לקח אותי ביד. קראו לו סולובוצ'יק, ממשפחת הגאונים סולובוצ'יק. הוא הדריך אותי, מצאתי חן בעיניו. אחר כך כשעברנו דירה ברעננה, כשבניתי בניין, נהיינו שכנים.

ש. במה עסקת כל השנים?

ת. אני הלא עבדתי בבניין. החזון איש אמר לי לעבוד בבניין. עבדתי בבניין, נהייתי מנהל עבודה ועליתי עליתי עליתי. עבדנו שבע שעות, ברעננה עובדים רק שבע שעות, ואני קיבלתי תשלום תשע שעות וכו' וכו'. עד הזמן של דב יוסף. אמרו: יש 'סולל בונה', זינגר עובד שמה. אז כל העשרים ואחד פועלים יהודים קיבלו קביעות ב'סולל בונה'. ואני צריך להיות יציב, לא קביעות אלא יציב. דהיינו, שיהיו לי מניות ב'סולל בונה'. כאילו שותף. למלא טופס. אז מלאתי טופס ולמעלה כתוב מספר פנקס חבר. אבל זה אין לי. השארתי את זה ריק. אז יהודי אחד שעזר לי הרבה בלשכה אמר לי: זינגר, אתה צריך להוציא פנקס הסתדרות, אחרת לא תוכל. אמרתי לו: פנקס הסתדרות לא בא בחשבון אצלי, אני פא"י. אבל אתה תסבול. בקיצור, זרקו אותי מהעבודה. לא עזר שום דבר. שלוש שנים עבדתי ב'סולל בונה'. הסתובבתי בלי עבודה.

סידרו לי עבודה לעקור עשבים בבית קברות קריית-שאול, בין המצבות. ואני הלכתי עם טוריה ביום ראשון בבוקר. רואה אותי חבר שעבד במצבות, שהכיר אותי. הוא אמר: לאן אתה הולך? אמרתי. הוא אמר: מה, אתה לא נורמאלי? בוא תעבוד אלינו, אצל שטרן. עבדתי אצלם, קיבלתי משכורת יפה. עד שסוף כל סוף גם זה נשבר המקצוע, לא עשו מצבות. הוא אמר לי לחפש קונים בבית הקברות. חיפשתי קונים בבית הקברות. הסתכסכתי עם בונה מצבות אחד שמה, אלים, שאני מכרתי יותר זול מאשר הוא, והוא הלך להתלונן אצל מהנדס בית הקברות. הוא בא אלי מה אני עושה פה. אמרתי: מה אני עושה פה? הוא הלך בדיוק עם כלי מדידה. אמרתי: אני יודע את העבודה הזאת. מה, אתה יודע את העבודה הזאת? בחן אותי ונתן לי חשבון לעשות. הוא אמר: אתה יודע טוב לכתוב.

זה היה יום רביעי. בינתיים הוא כבר לא אמר לי כלום. ביום שישי בבוקר באים ומודיעים לי: נתקבלת לחברה קדישא כעוזר מהנדס. יותר, ברוך ה', מהברכה של החזון איש. עבדתי בחברה קדישא תל-אביב ארבעים ושלוש שנים. עד שהגיע המשטר הזה של היום. טוב, על זה אני גם לא רוצה לדבר. מספיק אם רואים בתמונה איזו פרצוף שעשיתי, אז יבינו כבר את הכל.

אני עבדתי בהתנדבות אחרי הפנסיה שנתיים. שנתיים עבדתי כל שבוע שלושה ימים. ביקשו ממני. אני הייתי מנהל טכני. אחר כך עוד שנתיים רק יומיים בשבוע. וכשנכנס המשטר החדש קיבלתי מכתב: אין לך להופיע יותר בעבודה. שורה אחת. ואני רוצה שהצאצאים ידעו את זה. במקום לקבל מכתב תודה על מה שעשיתי במשך ארבעים ושלוש שנים, לבנות חלק גדול מקריית-שאול, להוסיף בנחלת-יצחק, לשפץ את בית קברות יפו, לבנות את בית הקברות הירקון וכו' וכו' כל עבודות הבניינים ופיתוח השטחים. כמובן, לי היה עסק רק עם הדברים האלה. ולהתנהג ביושר עם קבלנים, שכל הקבלנים האלה כשרואים אותי היום מכבדים אותי ורוצים לעזור לי, סימן שלא עשיתי אתם עסקים אלא להפך, עבדתי בנאמנות. טוב, זהו.

ש. סיפרת גם שהיית במלחמת השחרור. השתתפת בקרבות. בתור מה?

ת. הייתי בגדוד קרבי. אחר כך הייתי במילואים, מילואים בגדוד 171. הייתי סמל. כשעבדתי כבר בחברה קדישא פעם המנהל הזמין אותי: כל הכבוד, אתה חייל, אבל צריכים גם לעבוד . לקחו אותי הרבה מאד למילואים. צריכים גם לעבוד. זה היה הרב הגר ז"ל. אמרתי שזה למורת רוחה של ההנהלה שאני כל כך הרבה חסר. לדאבוני, הייתה לוויה של חייל, אז ראיתי את החברה קדישא הצבאית. עד אז לא ידעתי אפילו על קיום חברה קדישא צבאית. ביקשתי מהם, אני איש חברה קדישא, תעבירו אותי. לקח זמן קצר והועברתי לחברה קדישא צבאית. במלחמת סיני הייתי כבר מפקד חוליה בחברה קדישא צבאית. בששת הימים. בששת הימים היו לי כבר ילדים קטנים והם ביקשו ממני לחתום התנדבות. חתמתי התנדבות. במלחמת ששת הימים עשיתי את

חלקי, חלק גדול בזיהויים. אני עברתי קורס קלסתרון, כך שעיקר התפקיד שלי היה זיהוי. הצלחתי לזהות חלק גדול מהמקרים הקשים בששת הימים. דווקא אלה היו נשואים, ואחרת הנשים שלהם היו, חס ושלום, עגונות. הצלחתי לזהות אותם עם סימנים מובהקים.

פה גם כן, אני לא רוצה לדבר. כי אם אני אצטרך לדבר אז לשון הרע אסור לדבר. יותר טוב לשתוק. אלה שאני הייתי מפקד שלהם בששת הימים, כולם קיבלו דרגה. רק אני נשארתי סמל, בגלל… אני לא אספר, כי זה לשון הרע. זה באמת, אבל אסור לספר את זה. אני נשארתי סמל. אחרי ששת הימים, שלושה ארבעה חודשים, ביקשו ממני, הזמינו אותי לחתום עוד פעם התנדבות. אמרתי לאותו מפקד: אם אתה מוכן לעשות את זה מה שאני עשיתי, בהתנדבות, אז אני מוכן גם כן לחתום התנדבות. כי זה היה כתוצאה כבר שנשארתי סמל כשאלה שאני פקדתי עליהם נהיו כולם בעלי דרגות. אז הוא טרק את הדלת והעבירו אותי חזרה להג"א. שרתתי בהג"א, ואני עד היום מתנדב. קיבלתי לפני כמה ימים הוראה בשעת חירום איפה להתייצב.

ש. ונולדו הילדים. כמה ילדים יש לך?

ת. יש לנו אחת עשרה ילדים, שיהיו בריאים, לאשתי הצדקנית.

ש. האם מה שעברת השפיע על הדרך שבה חינכת את הילדים שלך?

ת. להפך. זה חיזק אותי. והילדים ידעו את זאת. אם אנחנו הצלחנו… דרך אגב, אנחנו רצינו לברוח מרעננה, כי החזון איש הורה לחבר אחד לעבור את רעננה. הוא הלך לשאול אותו. אז אני גם הלכתי לשאול אותו למחרת. החזון איש הסתכל עלי ואמר לי: רעננה זה גם ארץ ישראל, תישאר ברעננה. הוא ברך אותי, הברכה שלו השפיעה. חינכנו את הילדים, היה קשה. זה לא כמו רעננה של היום שמלאה עם יהודים דתיים.

ש. וכולם שומרי מצוות?

ת. כולם, ברוך ה'.

ש. רציתי לשאול אותך למה בעצם החלטת להתראיין? מה הביא אותך להתראיין?

ת. אני לא יודע. נדמה לי שאת צלצלת לי.

ש. רצית להעביר איזה מסר?

ת. אני חושב שזהו המסר, כל מה שסיפרתי. אני בטוח שאני עוד אזכר בהרבה דברים, וזה יכאב לי למה שלא דיברתי על זה. יש לי בבית, שאני חיפשתי אותו היום, חצות קטן כזה, עם תפילת חצות, שממנו אמרתי תפילת חצות. ספר קטן כזה, שאחי, ה' ינקום דמו, הוא כרך את זה. כי בבית שלנו כריכת ספרים זה היה תמיד. אנחנו שמרנו מאד על הספרים. אבא ה' ינקום דמו הוא דאג לזה, נתן לנו, הביא מישהו שלימד אותו לכרוך. וזה נשאר במשפחה גם היום. הוא כרך את זה ואת זה לקחתי אתי. ושמה כתבתי חמישה נסים. ואני לא יכול להיזכר בהם. אם הייתי מוצא את זה, אז יכולתי לספר את זה. אבל מה לעשות, זה מהשמים כנראה.

ש. יש מסר שאתה רוצה להעביר לדורות הבאים, לכל מי שייראה את הקלטת הזאת?

ת. אני בטוח שהילדים והנכדים ישמעו את הקלטת הזאת. אני רוצה למסור להם כמו בצוואה.

לזכור את אמא כל ימי חייהם. לזכור את הדרך הזאת, את החינוך שקיבלו בבית, להמשיך אותו הלאה על הנכדים ועל הנינים שלנו. ולדעת, ופה אני רוצה להודיע בודאות שזה שהם חונכו בצורה כזאת, תשעים ותשע אחוז זה היה אמא, שהיא ידעה לשמור על הצניעות. הם ראו מה זה נקרא בית צנוע. אצלנו חדר שינה, כל אחד יכול היה להיכנס. מיטות נפרדות, הילדים ידעו מה זה נקרא חיי משפחה טהורים, יכלו ללמוד את זה. ואני מבקש להמשיך את המסר הזה. לשמור על בית כשר, בית טהור, בית של תורה, קביעת עיתים לתורה, להתפלל בזמן, ולאכול כפי שיהודי צריך לאכול, ולהתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג. ההתנהגות הזאת צריכה להיות כזאת שהיא תגרום קידוש ה'. לא שיגידו: הנה, זה שלומד תורה מתנהג כך וכך. לראות תמיד לפני העיניים יהודי ששומר תורה ומצוות, צריך ההתנהגות בין אדם לחברו אצלו להיות למופת.

ש. אני רוצה להודות לך. תודה רבה שהסכמת להתראיין.

סוף הראיון עם מר אהרון זינגר.