דוד פרידמן

שם המרואיין : דוד פרידמן

תאריך הראיון : כ"ב מנחם אב תשנ"ט, 4.8.99

שם המראיינת : יוכבד ארזון

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

MISKOLC

BUDAPEST

AUSCHWITZ

BUCHAREST

שם המרואיין : דוד פרידמן

תאריך הראיון : כ"ב מנחם אב תשנ"ט, 4.8.99

שם המראיינת : יוכבד ארזון

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: הרב דוד פרידמן, הצג את עצמך בבקשה.

ת: שמי דוד פרידמן, בן הצדיק ר' בנימין פרידמן מילידי העיר מישקולץ (MISKOLC) הונגריה.

ש: מתי נולדת?

ת: ב-1915.

ש: היכן נולדת?

ת: נולדתי בעיר מישקולץ, הונגריה.

ש: בן כמה אתה היום?

ת: בן 85.

ש: בלי עין הרע, עד 120. שם אמך?

ת: אמא היתה שיינדל, לבית פלדברונד.

ש: כמה אחים ואחיות הייתם בבית?

ת: היינו ביחד 11 - ארבע בנות וששה בנים.

ש: אתה זוכר את שמותיהם?

ת: כן. ארבעה ילדים: סלאבה, רחל, מלכה, יעקב - אלה לא חזרו. אלה שחזרו הם: אחי הגדול ע"ה ר' לייזר-יצחק, היה גר פה בבני ברק, הוא נפטר בן 85. האח השני ר' שלום פרידמן, גם הוא היה גר פה, נפטר לפני שלש שנים. נשארנו אחי ליפא ואנוכי, אחי משה נמצא בארצות הברית, אחותי שרה גם נמצאת בארה"ב, אחותי רבקה בלומנטל גרה בפתח תקוה. זה מה שהיינו בבית, 11 ילדים. הפרנסה בחו"ל לא היתה כל כך שפירה, אבל ב"ה היות שאבא שלי היה בעל בטחון גדול עברנו את המצבים. לאבא שלי היה בית דפוס. אם תרשי לי לספר באיזו צורה הגענו למישקולץ (MISKOLC). ההורים שלי גרו בכפר טולצ'ו. שם היה לו בית דפוס קטן. באותם הזמנים, במלחמת העולם הראשונה גייסו את האנשים למלחמה גדולה מאד. אבא שלי גם קבל צו גיוס. הוא הגיע לשם למשרד, הפקידו רושם אותו ושואל אותו מה המקצוע שלך, אדוני. אבא שלי אמר: יש לי בית דפוס. הפקיד שמח מאד וקרא מיד את הממונה עליו ואמר לו: אתה מחפש בעל דפוס? הנה, מצאנו, הוא הגיע. הממונה הזה לקח את אבא שלי הצידה, שאל אותו הכל - איפה אתה גר, וכולי. אבא שלי ספר: יש לי בית דפוס קטן בטולצ'ו. אני רוצה להגיד לך שאנחנו מחפשים מזמן איש בעל מקצוע בעל דפוס, אנחנו מוכנים להעביר אותך למפקדה שלנו במישקולץ. אבא שלי אמר: זה פה יד ה', כי כולם פחדו מהמלחמה הזאת כי מיד שלחו את המגוייסים לשדה הקרב. זה בטח מן השמיים, שאני אוכל להפטר מהם ולא להגיע לשם. אחרי כמה ימים שלחו אוטו צבאי והעמיסו את כל הציוד של הדפוס על האוטו והעבירו את זה למישקולץ ואמרו: עוד מעט תבוא מונית מהודרת להעביר גם את המשפחה. ככה הגיעו ההורים שלנו למישקולץ. בקהילת מישקולץ היה רב גדול, וגם הוא קבל צו גיוס. ראשי הקהילה רצו לשחרר אותו, מה עושים, איך אפשר לשחרר רב גדול כזה שהוא נחוץ לנו? אחד מבעלי הבית אמר: לפני כמה זמן הביאו לכאן איש בשם ר' בנימין פרידמן ע"י הצבא, יכול להיות שיש לזה קשר. באה משלחת לאבא שלי וסיפרו לו במה המדובר. אבא שלי קודם היסס מאד ואמר להם שזה דבר עדין מאד, ואם חס ושלום יהיה משהו אז כולנו נופלים בפח, אבל תבוא אחרי כמה ימים, אני אחשוב מה לעשות. באו אחרי כמה ימים, ואבא שלי המציא דבר כזה. הוא אמר: אני אלך למפקד במפקדה ואני אגיד לו שלי נחוץ עוד בן אדם לעבודה, אני לא מספיק את העבודה ואני צריך עזרה. הם שמחו על זה ובקשו את המספר איפה שהוא מגוייס, הפלוגה, ואז אבא שלי מסר להם את המספר ואת השם בריסק. המפקד חשב איך מוצאים את האיש הזה. המפקד עשה מסדר חיילים. צריך לציין שהרב בריסק לא ידע שום דבר, ממש לא הספיקו למסור לו עד שגייסו אותו והוא נכנס כבר לצבא. באו חיילים למסדר והמפקד צועק: אדון בריסק המדפיס, שיצא. לא בא אף אחד. אבא שלי אמר למפקד: אל תגיד המדפיס, תגיד רק אדון בריסק שיבוא. אדון בריסק שיבוא לכאן - הוא בא. אדון בריסק, אתה בעל מקצוע מדפיס? הוא לא יודע משום דבר. אבא שלי עמד מאחורי הקצין ורמז לו שיגיד "כן". הוא אמר "כן". בסדר, אמר המפקד, אדון בריסק אתה הולך עם האיש הזה ואתה תעזור לו בעבודה, אתה תהיה מגוייס עליו. האיש הזה היה מאד מבוהל, הם לא הכירו אחד את השני, כולם היו בלי זקן, וחשבו מי יודע מי האיש ומה יהיה פה. יצאו החוצה, קבלו את האישור לצאת ובדרך אבא שלי מתחיל לספר לו מה העניין פה: אתה לא צריך להיות מבוהל, אתה תהיה בסדר, גם אני אהיה בסדר, אנחנו נעבוד ביחד, אבל יש לי תנאי אחד: אתה תשב ותלמד ואני אעבוד את העבודה שצריך לעשות לצבא, כמו יששכר וזבולון. הוא שמח מאד. הם התחילו בעבודה. פעם אחת קרה שהרב בריסק נרדם באמצע היום. אבא שלי ניגש אליו ואמר: הרב בריסק, אם יתפשו אותנו יהיה לא טוב, אתה צריך להשתדל להיות ער כל הזמן, כי יכולה לבוא ביקורת פתע. הוא קבל את זה בשמחה רבה. זה הסיפור איך שאנחנו הגענו למישקולץ.

ש: האם היו לכם במשפחה סבא וסבתא שגרו אתכם?

ת: לא.

ש: אתה לא זוכר סבא וסבתא?

ת: לא, לא היו.

ש: האם היו עוד קרובים שגרו אתכם בבית?

ת: לא. היתה לנו ב"ה משפחה גדולה.

ש: תאר לי קצת את הבית שלכם, את האוירה, איזו שפה דברו, היכן הילדים למדו?

ת: האוירה של הבית היתה מאד חרדית. אבי זצ"ל אני מוכרח להגיד שהוא היה אשכנזי, התפללו בנוסח אשכנז, אבל הבית התנהל חסידית. אנחנו, הילדים, הבנים, הלכנו לישיבות. אני למדתי בפופא - זאת ישיבה חסידית. מעניין, כל פעם שבאנו הביתה התפללנו בבית כנסת חסידי, זה היה נקרא נוסח ספרד. באנו הביתה ילדים, בחורים עם פאות ארוכות וגרטל, וניגשו לאבא שלי - הוא היה מגיד שיעור באותו בית כנסת כל ערב בין מנחה למעריב וכיבדו אותו מאד, מאד. ר' בנימין, אתה רואה את הילדים שלך? אתה יודע, יש אימרה כזאת שליהודי אשכנזי טיפש - ביידיש - הקב"ה מעניש אותו בילדים חסידים. צחקו על זה. ככה זה נמשך, הבנות למדו בבתי הספר שהיו שם, חרדים. אבא שלי זכה לחתן שתי בנות ובן. פה יש שתי בנות בתמונה, הם הלכו לאושוויץ ((AUSCHWITZ. אמא שלי, ה' ינקום דמה, היתה עוזרת מאד לאבא. אחרי שהיה לנו הדפוס והיתה עבודה הוא כתב ועשה ספרים בלילה, חצי לילה. בזמן שהוא הוציא את הספר הראשון "בניין עולמים" - השם של בנימין יש בתוכו. באותם הזמנים היה מצב מאד, מאד קשה, היוקר. אמא שלי אמרה: במקום שאני אקח עוזרת בבית או שאני אקנה חליפה חדשה ובגדים ונעליים אני אקנה משומשים ובכסף הזה אתה יכול להדפיס, שזה זיכוי הרבים. אבא שלי כתב את זה בספר, שחצי המצווה אני כותב ומעביר לאשתי, ומזה ילמדו נשים אחרות איך להתנהג. המצב היה שם קשה. אנחנו קנינו, למשל, לחם של יומיים, לא לחם טרי - צחוק, בשביל מה. בלי עין רעה היה למי לתת לחם, כמה לחמים ביום, אז ככה ניהלנו את הבית, אבל על העניין של שבת לא ויתרנו, אבא שלי לא ויתר. היה לו כל ערב שבת - גם שם היו חילוניים, חנויות פתוחות בשבת - הוא עבר בכביש הראשי ומי שהיה פתוח הוא בקש אותם: נא לסגור את החנות, כבר לפנות ערב, עוד מעט שבת נכנסת. את זה הוא עשה שבוע אחרי שבוע. הוא הדפיס כרוזים וחילק אותם וכתב בזה: מי שזורק את השבת מהחנות שלו, שיידע שהשבת תזרוק אותו מהחנות. אנשים קבלו את זה, במשך הזמן רוב החנויות נסגרו בערב שבת. ככה הוא היה עושה כל הזמן, למרות שלא היה לנו כל כך אוכל מיותר, כל ערב שבת הוא הלך לחנות מכולת והזמין חבילות לשלוח למלמדים. שם למלמדים לא היה כמעט מה לאכול. לפי הכתובת שלחו וזה היה מתן בסתר, אף אחד לא ידע מאיפה זה בא: אוכל, כל מיני פרודוקטים שיהיה להם לשבת. את אבא זצ"ל איפה שראו - בבית כנסת, בכל מקום - כיבדו אותו מאד, כי ידעו שהוא תלמיד חכם גדול, והוא לא הולך בכוח. הוא דבר תמיד בנעימות, בכבוד לשני, לא פגע באף אחד חס ושלום. כך למדנו גם כן את הדרך הזאת, וכך אנחנו ממשיכים את זה, ב"ה. יותר מאוחר אני אספר איך הגענו ארצה ואיך אנחנו מתנהגים עכשיו.

ש: מה את הזוכר מהעיר בה גדלת, מי היה גר בעיר, מה היה הרכב האוכלוסיה, כמה יהודים, כמה גויים?

ת: בדיוק אני לא יכול להגיד, אבל יהודים היו בערך 3000, אבל זה משלושה זרמים. היו שם ניאולוגים, היו שם סטטוס-קוו. ניאולוגים מאד הלכו הצידה, היו קצת. היתה שם קהילת אשכנזים, יהודים דתיים יראי שמיים. חוץ מזה היתה קהילת ספרד - אלה הם החסידים. היה להם בית תפילה נפרד, שם התפללו חסידית. אבא שלי התפלל שם וגם אנחנו התפללנו שם כל יום ובשבתות. אבא שלי למד שם כל ערב משניות. הוא גמר כמה וכמה פעמים ששה סדרי משנה עם הקהל, כי הוא יכול היה להסביר יפה. באוכלוסיה היו כל מיני זרמים, אבל הדרך ארץ של החילונים, אני מוכרח להגיד, היתה לגמרי אחרת, הם כיבדו את האמונה של האנשים הדתיים. הם לא התגרו בהם, להפך - אם ראו משהו ברחוב, שגוי רוצה להרביץ לאיזה ילד יהודי, הם עזרו בלי להסתכל שזה דתי וזה חילוני. חבל שהמידה הזאת לא עברה לכאן, אבל זה לא העניין שלנו כאן, הקב"ה יעזור ויתן בלב כל אחד ואחד שיתנהג כמו שצריך.

ש: מה היו ענפי התעסוקה של היהודים?

ת: שם היו יהודים בעלי בתי חרושת, בעלי מסחר. אני מוכרח להגיד שהרבה צדקה יצאה מהקהילה הספרדית. היו זמנים - אני לא יודע אם צריך להגיד, שהיינו זקוקים לקצת כסף. אבא שלי שלח לאיש הזה פתק, ובלי בעיות הוא נתן הלוואה. אני לא זוכר מתי הוא בקש את זה בחזרה, אבל קבלנו ויצא מזה דבר טוב.

ש: ישיבות היו בעיר?

ת: היתה בעיר ישיבה, שתי ישיבות של הקהילה הספרדית בראשות הרב יעקב גוטליב, הוא היה רב צדיק. היתה ישיבה של הרב האשכנזי אוסטרליץ, גם היתה שם ישיבה גדולה. ככה הם המשיכו את החיים.

ש: בתי חולים של היהודים היו?

ת: במיוחד לא היו, היו בתי חולים כלליים.

ש: בתי יתומים?

ת: בתי יתומים היו. כמובן שקרו כל מיני דברים, נשארו יתומים, אז דאגו. אבל זה גם היה כללי, ביחד ספרדים עם אשכנזים, לא היה נפרד, כי לא היה כל כך צורך, אז שיתפו פעולה ביחד.

ש: מי היה המשפיע הרוחני העיקרי בעיר שלכם - רב, רבי, מו"צ, דיין?

ת: הרבי של הספרדים, ר' יענקל גוטליב, הוא חיבר הרבה ספרים: "יגל יעקב". הוא היה המנהל הרוחני שלנו, של הקהילה הספרדית, מובן. כל מיני שאלות, דין תורה וכדומה הלכו אליו וקבלו את כל מה מה שהוא פסק בסבר פנים יפות.

ש: היטלר עולה לשלטון - מה זכור לך מעלייתו של היטלר לשלטון?

ת: מההתחלה זה עוד לא היה כל כך גרוע. בהתחלה הוציאו צו שכל אחד צריך ללכת עם מגן דוד צהוב על הבגד החיצוני שלו. אז התחילה האנטישמיות, כבר נהייה הפקר וגם הכריחו לשים על כל בית שבו הרוב היו יהודים מגן דוד גדול. יותר מאוחר הוציאו משם את הגויים והשאירו את היהודים, וככה היה מאד קשה לצאת לרחוב עם טלאי צהוב, כי ידעו שזה הדם שלו הפקר, אין מי שיעצור בעדם. אז התחילו לארגן לגייס את האנשים לא לצבא. בהתחלה לצבא, אח"כ קבלו פקודה שיהודי אסור שיהיה בין כותלי הצבא אז הקימו את ה"מונקה טאבור", מחנה עבודה. לקחו לשם אנשים צעירים בהתחלה, יותר מאוחר גם אנשים יותר מבוגרים, גברים. יש לי סיפור מעניין, שקראו לאבא שלי וגייסו אותו ל"מונקה טאבור". איך שהם היו שם ועבדו עבודות חפירה - אותו דבר גם אנחנו עבדנו, אני אדבר על זה יותר מאוחר - אבא שלי בשבת אחת באמצע השדה כשעבדו בחפירות התחיל לצעוק בקול: רבותי, אתם יודעים שהיום שבת? כולם נעמדו. אני מבקש להוריד את כלי העבודה על הארץ ולשמור את השבת רגע אחד. הקצינים והמפקדים שהיו אתנו נעמדו דום, נחרדו ממש מהקול. כתוב בתורה "ושמרו בני ישראל את השבת", אנחנו צריכים לשמור את השבת רגע אחד. הוא הסביר להם, כתוב פסוק אחר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם שבת קודש" - מה זה לכם? למי, למי אמרו את הציווי, בטח שלכם. אז תדעו שהפסוק מרמז על המצב שאליו הגענו. יהודים יש להם צער וכאב שלא יכולים לקדש את השבת כמו שצריך, אז הפסוק מרמז: אתם חייבים לשמור את השבת כי זה "לכם", יום השביעי "לכם", זה בשבילכם, ז"א שאתם עושים עם יום השבת כרצונכם. אבל לא בזמן כזה שאתם לא שולטים על היום הזה כי אתם עבדים, ואתם יכולים רק לשמור את השבת במחשבה, והקב"ה מקבל את זה כאילו עשיתם את השבת בפועל. בשביל זה בקשתי מכם להוריד את כלי העבודה. כולם הורידו את כלי העבודה ועמדו דום, עם בכי ודמעות בעיניים. אי אפשר לתאר את המצב הזה. היה שם רב אחד גדול, והוא ספר את זה אחרי המלחמה, שהמעמד הזה היה כמו מעמד קבלת תורה בהר סיני, שכולם כאחד אמרו "נעשה ונשמע". זה העניין של השבת, שאבי זצ"ל סיכן את עצמו. זו היתה ממש סכנת נפשות, סכנה - אבל איך הגויים הסתכלו ולא אמרו שום דבר. אבי זצ"ל לא חזר משם. איש לא יודע מקום קבורתו.

ש: בימים הראשונים של המלחמה הרגשתם אנטישמיות חזקה, התעללות ביהודים?

ת: אני רוצה לספר איך שזה היה אחרי שהם הגבירו את האנטישמיות וכבר התכוננו להעביר את האנשים לאושוויץ. מה עשו? בכל כפר ובכל עיר ריכזו את האנשים, ילדים ילדות ותינוקות בבתי כנסת או בכל מיני מקומות, כמו בתי חרושת של לבנים, בדרך כלל (מושג בגרמנית), שם ריכזו אותם. לא יכולים לתאר את ההשפלה, תינוקות על הידיים, אשה אחת, למשל, לקחו אותה כמה מטרים מהבית, והיא שכחה, מסכנה, לקחת איזה בקבוק לתינוקת, והיא בקשה את השומר: תן לי לחזור, שאני אקח את זה - בשום אופן לא. בקושי כן, היא בכתה. היא באה לבית - נעול. ברגע שיצאו מן הבית נעלו את הבית, אין כניסה לאף אחד. לכן אני רוצה בהזדמנות להשמיע מחאה חריפה וגדולה נגד המעצמות הגדולות, ארה"ב ואנגליה - הרי השואה לא נגמרה בשבוע אחד, זה לקח שנים על גבי שנים, והם ידעו על ההתעללות שהם עושים עם האזרחים ולא עשו שום דבר. לפחות היו יכולים להפציץ את הכבישים, שלא יוכלו לנסוע שם. אני לא מדבר כבר על הפצצת כבשני האש, הקרמטוריום - לא עשו שום דבר. איך יכלו לעשות דבר כזה. יכולים להגיד לי שהם לא יכלו? לא ייתכן. לכל אחד היה קשר דיפלומטי עם כל מדינה, היו יכולים להזהיר אותם. להפך, בזמננו ראינו את המלחמה בקוסובו - לא צריך ללכת יותר. אני מתכוון למשטר של אז בשואה, לא על המשטר של היום. הם יכלו להכניע את התוקף אחרי כמה זמן, ולמה לא עשו את זה שם? יכול להיות שאלה הם עם אחר.

ש: בעיר שלכם היה גטו?

ת: בעיר שלנו לפני שריכזו את האנשים ריכזו אותם קודם בגטאות. שם המצב היה מאד, מאד קשה, השמירה היתה מאד חזקה, בלתי אפשרי היה לצאת משם. אני רק יכול לספר, למשל, בבודפשט (BUDAPEST) היה גם גטו והיו שם מחנות עבודה בעיר. בדרך כלל לקחו את האנשים לערי השדה לחפירת תעלות על הגבול. מחנה עבודה אחד היה בבודפשט, שהיה לו שם מיוחד: מחנה עבודה מיוחד אליט (ELIT). שם היו מרוכזים יהודים קצינים גבוהים לשעבר של הצבא ההונגרי. הם רצו להראות ג'סטה, הכרה, עם כל האנטישמיות לתת להם מקלט בבית מיוחד, כי שם קבלו פקודה אנשי הס"ס לא להזיז אותם. הם היו שם עם המשפחות: אשה וילדים, זה היה בית ענק, בית שבהונגרית נקרא (מוסר את השם בהונגרית). זה היה מחנה עבודה שהתפקיד שלהם היה לאסוף בגדים וציוד וכל מיני דברים, ושלחו את זה למחנות עבודה שבערי השדה. נתנו להם את השם הזה, זה התפקיד שלהם.

אני רוצה לספר, שבפלוגה שלנו גם עבדנו בערי השדה, בכל מיני מקומות, עד שיום אחד היה לנו גלגול לכאן, לעיר הזאת, בכל פעם היה יותר קשה. עד שיום אחד החליטו המפקדים להעלות אותנו לבודפשט, את כל הפלוגה. הכניסו אותנו לאותה הפלוגה המיוחדת שהיו שם הקצינים הגבוהים. מה היתה המטרה לא הבנו. היינו שם כמה ימים וערב אחד באה פקודה להוציא את הפלוגה המיוחדת. רצו להעביר אותם לאושוויץ. מה הם עשו? אמרו: הנה, יש פלוגה אחרת, בלי ילדים ובלי שום דבר, נוציא אותם. הוציאו אותנו, 250 איש. עשינו מסדר בלילה בחצר, נעמדנו בשורות, להתכונן ללכת לרכבת. תחנת הרכבת הובילה אותנו לאושוויץ. כל אחד לקח את התרמיל שלו. יצאנו לדרך וכבר היו לנו שומרים על כל פסיעה ופסיעה, נילאשים - הקומנדו של ההונגרים, ממש רשעים. בדרך ראו על מישהו מעיל יפה - הורידו ממנו, ראו טבעת, שעון - הכל. אף אחד לא העז להגיד מילה. מי שהיה אומר - כדור. הולכים והולכים, עייפים. מגיעים לתחנת הרכבת - הרכבת נסעה לאושוויץ, אחרנו את הרכבת הזאת. הם לא דאגו - אם לא זה יש אחר. לילה - הביאו אותנו חזרה לבודפשט. הכניסו אותנו לבית יהודי, שבחוץ התנוסס המגן דוד הצהוב הגדול. ללילה כולם עלו למעלה כמו עיזים, עייפים, נפלו על המדרגות. הכניסו בבית ללילה, לחדרים, לנוח. ישנו עד אור הבוקר. בבוקר מסתכלים מה עושים, כל אחד מחפש איזה אוכל, להתרחץ - הרי נכנסנו למטבחים, ראינו שהגאז היה דולק - זה היה סימן שלא מזמן לקחו משם את היהודים. לחיות צריכים, לאכול צריך - היו שם דברים לאכול. כל אחד הכין לעצמו אוכל, התרחץ. אחרי כמה ימים קרה משהו כזה: זה היה בית גדול, גדול, עם שער צר כמו הדלת הזאת, עם שומרים, שאף אחד לא יכול היה להמלט משם, בשום אופן. המחשבה שלי תמיד היתה: איך לצאת מפה? לי תמיד היה בכיס, גם כשהייתי ב"מונקה טאבור" תעודות מזוייפות, וגם כסף היה לי בנעליים. איך יוצאים מפה? יום אחד צועקים השומרים: אנחנו צריכים 10 אנשים לעבודה, לרדת. לא היו קופצים, אל תחשבי. אנשים חושבים: אני צריך לצאת לעבודה למקום אחר, מי יודע מה יהיה, טוב לי פה, יש לי מנוחה. אבל צריך לצאת, פקודה זאת פקודה. אני אמרתי: פה יש כבר סימן טוב, לצאת דרך השער הצר הזה. יוצאים, ולהפתעתנו אנחנו רואים אוטו משא מלא עם לחם לבן, כנראה שהצלב האדום, נודע להם שפה נמצאים יהודים, אני לא יודע איך, וצריך לשלוח להם אוכל. אז הגיע לחם. שמחה וששון! כולם הושיטו את הידיים, העמיסו על זה ככרות לחם, עמדו בתור. אני מסתכל - נעמדתי אחרון בתור. עד שהם הי עסוקים לשים על הידיים - הבית הזה היה על יד שוק גדול בבודפשט. המון אנשים הסתובבו ולא שמו לב אפילו מה שיש. "ויפן כה כה והילד איננו" - זזתי הצידה והלכתי, כבר גמרתי אתם, אבל מה הלאה? אני רציתי להגיע לבית הזה המיוחד מאיפה שהוציאו אותי. כולם נשארו שם - התרמילים, התרמיל שלי, הבגדים שלי, החפצים, התפילין. מעניין: את התפילין שלי מצא אחי בברגן-בלזן ((BERGEN-BELSEN - הוא הכיר את זה, כי השם שלי היה שם, עם כל החפצים. הוא סיפר לי את זה אחרי המלחמה. אני מסתובב ברחוב - מאיפה לוקחים כסף לחשמלית לנסוע, זה לא היה קרוב. בינתיים העלו למעלה את הלחם, מסכנים, שמחים. אמרתי לעצמי: מסכנים. בסוף הוציאו אותם והביאו אותם לברגן-בלזן. זה לקח כמה שבועות. בינתיים הם היו שם. אני הולך ברחוב ופוגש חבר שלי, שאני מכיר אותו מקודם. אני ניגש אליו ואומר לו: שלמה, יש לך כסף קטן? הוא ברח ממני כמו "טיל", לא רצה לדבר אתי, הבנתי שהוא מפחד. לא היתה לי ברירה, נכנסתי לחצר, הורדתי את הנעליים והוצאתי את הכסף שהיה לי שם. היה לי כסף יותר גדול, אז היה צריך לפרוט, אבל לא היתה לי ברירה. נסעתי חזרה לבית הזה המיוחד איפה שהיו הקצינים. הם השתוממו: מה קרה פה, ירדת מן השמיים? מאיפה הגעת? סיפרתי להם את כל הסיפור מה שהיה, איך שברחתי, ועוד אמרתי להם, שכמה יהודים מהמשפחה שהיו שם היו גם כן בפלוגה שלי, הם נמצאים שם. גיליתי להם את המקום והם עבדו עד כדי כך שהוציאו משם והצילו עוד עשרות אנשים. הייתי שם כמה ימים, אפשר היה שם לצאת ולבוא - היו שומרים יהודים. אמרתי שזה לא עסק בשבילי, מפה אני לא אצא, יבואו שוב וייקחו גם את אלה, את האנשים המיוחדים, מה יהיה? נזכרתי שלפני המלחמה אחי ר' לייזר-יצחק ע"ה (לא ברור) הכיר לי בעל כריכיה לספרים שהוא עבד אתו. שמעתי וידעתי ששם הוא העסיק פועלים ופועלות יהודים ויהודיות. בא לי רעיון, צלצלתי אליו ושאלתי אם הוא יכול להעסיק אותי. הוא שאל: יש לך תעודות? אמרתי: כן. אז תבוא. למחרת באתי והתחלתי לעבוד. גם אלה הפועלים הסתכלו מי זה ומה זה. אמרתי לעצמי: תחשבו מה שאתם רוצים. ישנתי שם, אכלתי שם צהריים במפעל. פעם או פעמיים בשבוע הייתי צריך לצאת לקנות אוכל, כי לא הלכתי למסעדה, אכלתי מה שהיה, מה שאפשר היה לקנות. להסתובב ברחוב היה מאד מסוכן. פעם אחת יצאתי לקנות אוכל, ופגש אותי חבר שלי: תגיד לי, אולי אתה יודע איפה עושים תעודות מזוייפות? אמרתי לו: כן, בוא נלך לרחוב הזה, קומה שניה, שם נמצאים כל ה"מאכרים", ותעלה למעלה ויסדרו לך. עשיתי ככה. הוא הלך למעלה, ואני שומע יריות, אחד אחרי השני, בפנים. כנראה שהבלשים תפסו את כל המאכרים והוציאו אותם להורג במקום. אני ברחתי, כי פחדתי מהמצב שיכול להיות פה. חבר שלי מסכן נשאר שם. הצטערתי מאד, יכול להיות שגרמתי לזה שהוא נפל שם, אבל הכוונה שלי היתה טובה. יצאתי עוד כמה פעמים בשביל לצייד את עצמי באוכל. אבל תמיד בלשים עשו פעולות פתע ובאו לחפש יהודים ובקשו את התעודה. לבת זה לא היה נורא, בחור - רואים שהוא יהודי. התעודות שלי היו טובות עד שלא בדקו. כשאתה יוצא לרחוב, המון אנשים מסביב, אמרתי לעצמי: איפה שיש הרבה אנשים שם לא טוב לעבור. היו בלשים ותפסו אנשים והביאו אותם לדונאו (לדנובה) - הנהר הכי גדול שעבר בבודפשט, ירו בהם ונפלו לדונאו (לדנובה). אפילו כשהכל היה בסדר לפי הניירות, הכניסו אותם לחצר ובדקו אם הם יהודים, עד כדי כך. אני ראיתי את המצב, נכנסתי לחצר אחת וחיפשתי שירותים. מצאתי שירותים שלמעלה היה מדף, שאני אוכל לעבור את הכמה שעות. באמת היה מדף גבוה, עליתי למעלה ושם התחבאתי 24 שעות, בלי אוכל ובלי שום דבר. הבלשים פתחו את הדלת ולא שמו לב ולא תפסו אותי. אח"כ כשראיתי שאני "מת" מרעב ירדתי והמשכתי ללכת בחוץ. קניתי אוכל, נכנסתי למפעל הזה - ממשיכים. אבל בכ"ז יש כל פעם ביקורות פתע, איך אפשר לצאת, זה סכנת נפשות. צץ לי רעיון: היתה שם בחורה יהודיה - אני ידעתי במאה אחוז שהיא יהודיה, היא גם אכלה מדי פעם בתוך המפעל. אף אחד לא היה שם, ניגשתי אליה ואמרתי לה: אני רוצה להגיד לך משהו. תראי, אני יהודי, אני חושב שגם את יהודיה, ויש לי בקשה אליך. המצב ככה - היא התחילה להתרגז, התחילה לצעוק. למזלי לא היה אף אחד: אתה אל תבוא אלי, אל תדבר אלי, אני לא רוצה להכיר אותך יותר. אמרתי לעצמי: זאת בטח יהודיה והיא מפחדת. עשיתי מה שעשיתי, אני כבר לא יכול לחזור מזה. למחרת היא לא באה לעבודה, וכאב לי מאד, כי ידעתי שאני גרמתי לה שהיא תאבד את מקום העבודה שלה, אבל לא נחתי. ניגשתי לבעל הבית ואמרתי לו: אני מבקש את הכתובת של הבחורה הזאת, איפה היא גרה, אני רוצה לראות מה קרה אתה, ספרתי לו את כל העניינים, הוא ידע מכל מה שנעשה עם הפועלים. הוא נתן לי את הכתובת: יש בית יתומים, בית בנות מחוץ לעיר, בפרברים, שם מחזיקים בנות יתומות, והיא גרה שם. זה היה הכל בשם בדוי, שם גוי. אמרתי: אני אסתכן, אני מוכרח למצוא אותה, לבקש ממנה סליחה ולראות קודם מה נעשה אתה, אולי תפסו אותה. אני מגיע לשם, זה ממש היה מסירות נפש, אבל חייב הייתי לעשות את זה. מצאתי את המקום, היו שם שומרים יהודים וסיפרתי להם בשביל מה באתי. האמינו לי וקראו לה והיא ירדה. נפגשנו. היא אמרה שהיא פחדה נורא, לא רצתה להשאר שם יותר, אז היא עזבה את העבודה. זה היה כל הזמן. הייתי שם בבית החרושת, ישנתי שם וחיכיתי עד שהמצב יהיה יותר טוב, ובאמת הגיע מצב שהשתחררתי שם, בבודפשט.

ש: כמה שנים היית בבית החרושת?

ת: שנתיים בערך, שנה וחצי. רציתי עוד לספר משהו שלא סיפרתי, שהייתי בישיבה. הייתי בישיבת פופא. זה גם קרה באמצע המלחמה. שם גם באותם זמנים קבלתי - לא ספרתי את זה שהייתי במחנה עבודה - הגיע הזמן לבחורים להתגייס. קבלתי גם צו גיוס, נכנסתי לרבי שליט"א, יענקל-יחזקאל גרינוולד, הוא היה הבן של "ערוגות הבושם". הוא ניהל את הישיבה, שהיו שם כל הזמן 300 בחורים. נכנסתי לאדמו"ר וסיפרתי לו שקבלתי צו גיוס ואני צריך להתייצב ואני מבקש ברכה מהרבי. הוא ברך אותי ואחל לי שה' ישמור ויעזור שתשתחרר מהם. בינתיים היו שמועות בין הבחורים, שבקאשו-קושיצה יש צדיק אחד גדול והצדיק הזה הלברשטאם, הבן של האדמו"ר משינובה, הנכד של "דברי חיים", הוא היה האדמו"ר מסטרופקוב, והוא היה בקאשו, ויש בחורים שנוסעים לשם לקבל ברכה לפני הגיוס. היססתי קצת - יש לי פה רבי ואני אלך לרבי אחר? בכל אופן ראיתי שבחורים נוסעים, נכנסתי לרבי ובקשתי ממנו רשות, אם מותר לי לנסוע לרבי מסטרופקוב. הוא אמר:בטח, הוא צדיק גדול, בנם של קדושים, הוא פועל ישועות, תיסע ותצליח. אמרתי תודה רבה, אמרתי לבחורים: הנה, קבלתי רשות מהרבי. זה היה בחוה"מ פסח, ונסענו לקאשו לקבל ברכה. בליל שביעי של פסח ב"טיש" נגשתי לרבי להגיד "לחיים". אמרתי שבאתי בשביל זה, אני לומד בפופה(?) והרבי אישר לי לבוא לרבי לקבל ברכה. הוא נתן לי יד ואמר לי: ה' יתברך יעזור לך שתהיה בין החיילים של משיח צדקנו במהרה בימינו.

סוף צד א' בקלטת

אחרי פסח, אחרי שהייתי אצל הרבי, קבלתי את הברכה, הברכה הזאת של הרבי מסטרופקוב ושל הרבי מפופא ליוו אותי לכל אורך הדרך והם עזרו לי לעבור את כל התלאות וכל הצרות שעברתי עד היום. בפופא הגעתי, אח"כ גם אני נכנסתי, כמו שספרתי, למחנה עבודה ועבדנו בחפירות ואיך שמרנו על עניין קדושת השבת. אי אפשר לתאר, אי אפשר למסור את זה בע"פ. כל דבר שהיינו צריכים לחלל את השבת, שקלנו את זה, מה זה, אולי לעשות את זה דרך אגב, כלאחר יד, אולי זה איסור דרבנן, אולי זה איסור דאורייתא. כל הדברים האלה, עד כמה שיכולנו לבחון איך לעשות את זה. גם קיימנו מצוות סוכה. איך, איפה היתה לנו סוכה? עשינו סוכה בבור. היו שם הרבה בורות מהפצצות. נכנסו לבור, כיסינו את זה עם ענפי אילן או קש שהיה שם במקום, וקיימנו את מצוות סוכה. גם רקדנו ושרנו שם. ה"חופשיים" עמדו מן הצד ואמרו: מה אלה הם טיפשים? אתם לא יודעים באיזה מצב אתם נמצאים? מה אתם עושים? אבל כולנו היינו קשורים בימי נעורינו, וכאן ראינו את ההתנהגות של הבית, תוצאה של הבית והישיבה, איפה שאנחנו חונכנו.

יש אנשים ששואלים למה ועל מה זה, מה קרה לנו שאנחנו צריכים לעבור מצבים כאלה. אני רוצה לספר סיפור שמזה אנחנו יכולים לקבל עידוד, עד כמה שאפשר, שזאת היתה גזירה מן השמיים. אחרי המלחמה פגשתי חבר שלי כבן 20, גם אני הייתי באותו גיל בערך. שאלתי אותו: אהרן, איפה היית, כולו לבן, בחור צעיר, אין שער שחור. הוא אמר לי: אני אספר לך איפה הייתי, ואז תדע מה היה לי. אני הייתי בין הזונדר-קומנדו שעבדו על יד הקרמטוריום ועזרו לגרמנים להכניס את הקורבנות. אני יכול להגיד לך שר' שלום-לייזר מרצפלד היה גם כן משפחה של הסטרופקובר. הסטרופקובר היה הנכד של "דברי חיים" ור' שלום-לייזר היה הבן של "דברי חיים" מצאנז. סדרנו לו טלית שיוכל להיכנס לתאי הגאזים עם טלית עליו. לפני דלת הברזל היה חדר קטן שהיה נקרא "חדר הפשטה" - חדר הלבשה, אבל באמת זה חדר הפשטה. שם הפשיטו את האנשים מהבגדים וככה פתחו את דלת הברזל וככה נכנסו. ר' שלום-לייזר מגיע, נכנס לחדר הזה ושם היה חבר אחר, צעיר גם כן. ר' שלום-לייזר היה זקן, גבוה, צדיק, מי לא ידע מי זה היה ר' שלום לייזר? אבי זצ"ל כותב באיזה מקום שהוא בא לשם לראש השנה, אי אפשר לכתוב מה שהיה שם, איזו צפיפות, הרבה אנשים. הוא מגיע לקרמטוריום, לחדר הפשטה. אומר ר' שלום-לייזר לבחור הזה: מאיפה אתה? היתה שיחה איתו. הבחור אמר: אני מקראקוב. אתה מקרוקע? לי היה שם אח, ר' שעייה'לה. שעייה'לה מקרוקע, מי לא ידע? אז הוא תפס מי זה היהודי פה. שאל אותו: רבי, למה זה מגיע לנו הצרות האלה? אל תשאל שאלות. רבי, אני מבקש שתתפלל בשבילנו. איך אני יכול להתפלל, פה יש המון רשעים. אני אשמור עליך. הוציא טלית מתוך חדר ההפשטה ונתן לו, והוא זז הצידה, אמר את הוידוי בהתלהבות גדולה, עם בכי. הבחור בכה אתו. הוא שאל עוד פעם: רבי, מה זה שה' יתברך מעניש אותנו כל כך? אל תשאל שאלות, זאת גזירה מלפני הקב"ה, מן השמיים, וצריך לקבל את זה באהבה, כמו שאני הולך על קידוש ה'. נתן לו את היד, לבחור ואמר לו: אתה תינצל, אתה תצא לחופשי, רק בזכות כדי שתוכל לספר לעולם מה שעיניך ראו, מה שהיה פה. הוא פתח את דלת הברזל והלך. מזה יש גם תירוץ, תשובה לאנשים ששואלים: אין שאלות, אין קושיות, צריך לקבל הכל באהבה. אנחנו רואים, שזה בעצמו נס שאנחנו נמצאים ונוכל לספר את כל הסיפורים האלה.

אני רוצה להשמיע "יזכור" לעילוי נשמתם של כל אלה 6 המיליונים שהושמדו, שיהיה לעילוי נשמתם.

(אומר "אל מלא רחמים" בניגון התפילה).

ש: באושוויץ היית עד סוף המלחמה?

ת: אני לא הייתי באושוויץ, הייתי רק במחנות עבודה.

ש: עד סוף המלחמה?

ת: עד סוף המלחמה.

ש: באיזו שנה זה היה?

ת: 45' בערך.

ש: איך הרגשתם שסוף המלחמה מתקרב?

ת: אפילו לא חשבנו על זה, זה הגיע באופן פתאומי.

ש: באיזו צורה?

ת: בצורה מאד פשוטה. באו אנשים ואמרו: המלחמה נגמרת. גם שמענו ברדיו, היה רדיו איפה שאני הייתי. קבלנו את זה, כמובן, בשמחה, ובעצב, כי ראינו מה שנעשה, מה שנשאר.

אחרי המלחמה חזרתי לבודפשט, לא הלכתי הביתה, לא רציתי. את הספרים קבלתי מאחי, שהיה כן בבית ומצא ספרים - חלק מודפסים, של אבא שלי, וחלק היו בכתב יד. אני לקחתי משימה ראשונה - להדפיס את הספרים - אלו נשמתם. ב"ה הצלחתי להדפיס שבעה ספרים, בכל מקצועות התורה. אני יכול לפרט.

ש: מתי עלית לארץ?

ת: אחרי שהייתי בבודפשט אחרי המלחמה, נסעתי לבוקרשט (BUCHAREST), שם היה הריכוז של עולים, ניצולי השואה. מבוקרשט היתה עליה ב'. עם עליה ב' נסענו לאיטליה. היינו בקיבוץ של "אגודת ישראל". שם באיטליה היינו בערך שנתיים, שם התחתנתי עם בת זוגי, יהודית שתחיה. נרשמנו לעליה ב' לבוא לארץ ישראל. הגיע הזמן, במשך הזמן חיינו באיטליה איך שהיה. היה קיבוץ, לא היה חסר אוכל, רק הידיעה על מה שהיה זה עיצבן אותנו, זה גרם לנו לעצב וצער. ארגנו את העליה באיטליה. כשהגענו לאיטליה קבלו אותנו הבריגדה היהודית. זה היה מחזה שאי אפשר לשכוח. כיבדו אותנו במה שהיה, חיילים של הבריגדה, לא הסתכלו דתי-לא-דתי, כולם עזרו לכולם. הגיע הזמן להפלגה. האניה הגיעה, והיא נמצאת בלב ים. אנחנו לא יכולים לעלות ישר על האניה. סידרו לנו סירות קטנות וכך העבירו את האנשים והחפצים והתרמילים. זה היה בלילה, בשקט, לאף אחד אסור היה לדעת על זה. ילדים קטנים, תינוקות - גם לנו היה תינוק, נתנו להם כדורים שלא יבכו, שלא ירעישו, ויצאנו עם הסירות עד לב הים, עד האניה. מה שהיה שם: פחד, איך אפשר לעלות לאניה, ממש סכנת נפשות איך שלקחו ילד וזרקו אותו למעלה, אנשים - היתה סכנה שיפלו לים. במקום זה נפלו חבילות של החפצים. כשזרקו אותם מעלה, בין האניה למעלה לבין הסירה היה חלל. איך שלא יהיה, עברנו גם את הצרה הזאת, בתקווה שנגיע כבר לסוף. האניה הפליגה - איזו אניה! היא היתה כמו קופסת גפרורים. שכבנו וישנו שם - שבועיים נסענו עם האניה - בארבע קומות. אנחנו היינו עם התינוק, פחדנו. היו שם בחורים שלא ידעו שום דבר, בלי ילדים, והם אמרו: או, עכשיו אנחנו הולכים לסוף הים, תדעו לכם. הם עשו צחוק. גם זה היה שייך. הגענו לחוף חיפה כמעט, עוד לא הגענו. בלב ים האנגלים תפסו אותנו. בלי רחמנות העבירו אותנו לאניה שלהם עם כל הציוד, עם כל הילדים, בלי רחמנות. אניה, שהובילו בה כנראה סוסים ובהמות, בלי דבר אלמנטרי, סניטרי, כלום - לא איכפת להם. העבירו אותנו לקפריסין. הגענו לקפריסין. בקפריסין ירדנו, דבר ראשון היה שהפרידו בין הגברים לבין הנשים, כמו הנאצים! אי אפשר לשכוח את זה. הוציאו את הדברים, את התרמילים - ממש רשעות! לקחו את התרמילים, שפכו אותם ועשו מזה ערימה גדולה של כל החפצים וזרקו את התרמילים. צעקנו ואמרנו: מה אתם עושים - מי שיכול היה לדבר אנגלית. אף אחד לא יודע מה עם החפצים שלו. אח"כ הם עשו דבר כזה: לקחו כל חפץ והכריזו: של מי זה? עשרים אנשים באו. תחתונים, גופיות או חליפות - של מי זה? איך אפשר ככה?! מה עשו? שוב שמו בחזרה, מילאו את התרמילים הריקים ועזבו את זה ככה. מסרו אותנו לוועד של קפריסין, שם היו כבר יהודים והיה שם וועד. הם קבלו אותנו, וקבלו את הדברים, ובמשך הזמן שהיינו שם הם יכלו כבר למיין את הדברים ואז כבר היה זמן לראות: זה שלי, זה לא שלי. דוגמא קטנה: לאשתי היה מאיטליה חתיכת בד. היא הכירה את הבד וכשהוא הכריז באו כמה אנשים ואמרו: זה שלי. באה אשתי ואמרה: זה שלי, יש לי סימן. קראו לכל אחד ואמרו: יש לך סימן? לא. קראו לה: יש לך סימן? מה הסימן - בקצה אחד אכלו העכברים. הוא בדק: נכון, ונתן לה. זה האנגלים. אבל איזה יחס, ממש כמו הנאצים. לא חסו לא על הילדים, לא על התינוקות, לא כלום - הם עשו את שלהם. יכול להיות שהם קבלו פקודה כזאת. אבל, עברנו יותר גרועים - גם את זה עברנו. בקפריסין היו כמה מחנות - מחנה קיץ, מחנה חורף, משפחות עם ילדים ותינוקות שמו במחנה חורף. זה היה אוהלים ופחונים שפעם זה היה מחנה צבאי של האנגלים. איכסנו אותנו שם, ואיך שלא יהיה, כבר מצאנו שם מכרים, כבדו אותנו בארוחת צהרים וכבר היה קצת בסדר, רק לא במקום. יום אחד באה פקודה, שכל אלה עם הילדים והתינוקות עולים ארצה, לא מחכים. אחרי כמה שבועות קבלנו פקודה, ארזנו הכל, אנחנו באים לארץ ישראל.

ש: אתה זוכר תאריך מדויק של יום העליה?

ת: לא, תאריכים אני בכלל לא זוכר. אני זוכר את הגמרא שלמדתי בישיבה, אבל תאריכים אני לא זוכר. יש עוד דברים שאני לא זוכר, ויכול להיות שטוב שאני לא זוכר. הגענו לחיפה, קבלו אותנו יפה, נציג של "פועלי אגודת ישראל", ר' יעקב כץ ז"ל, ונציג של הסוכנות היהודית, והעבירו אותנו לבית עולים ברעננה. ברעננה היה בית עולים גדול, והסתדרנו שם איכשהו לחכות. כל אחד נסע לקרוב שלו, היינו כבר חופשיים בארצנו. נסענו לפה, נסענו לשם. אח שלי היה גר בתל אביב בשכונת שפירא, שם היתה דירה להשכרה, קבלנו אישור מהסוכנות, קבלנו סכום של 600 לירות, דמי ציוד, ועזבנו את בית העולים ונכנסנו לשם. בתל אביב מיד חיפשתי עבודה, ומצאתי עבודה בבית חרושת שעבדו בשביל הצבא, בית חרושת לקופסאות פח. זה היה ברחוב האוניברסיטה, וע"י זה גם השתחררתי מהצבא. כך חיינו שם בתל אביב, בבית קטן - זה היה כבר טוב, העיקר שהיינו פה.

ש: כמה ילדים יש לך?

ת: יש לי שני בנים ובת.

ש: כשניסית להשתלב בחיים הרגילים - האם הזכרונות של השואה גרמו לך לכל מיני קשיים בתחום הרגש, האמון, הפחד, הידידות של האנשים?

ת: זה דבר שאין כח בעולם שבן אדם יישכח את זה, בשום אופן. לאן שהגעתי, איפה שהייתי, תמיד דברנו על השואה, תמיד. זה לא יישכח לעולם, ואנחנו רוצים שלא יישכחו את זה לעולם, שאף אחד לא יישכח את זה, ושבתוך הצרה להודות על החסדים שראינו במו עינינו ניסים גלויים. כאן אני רוצה להודות לקב"ה שעזר לנו לצאת מהצרות האלה, מהשואה, עם אשתי שתחיה, ולעולם לא נשכח את החסדים שהקב"ה עשה לנו. זה שאנחנו יכולים להיות כאן ולספר את גדולתו של הקב"ה זה בעצמו נס.

ש: עם הילדים דברת על המלחמה?

ת: עם הילדים אנחנו מדברים לא כל כך הרבה אבל הם יודעים. בהתחלה דברנו על זה. עכשיו כבר בזמן האחרון רק מה שהם שומעים ומה שהם קוראים. למשל, נתתי לבן הקטן שלי ספר של אייכמן - הייתי עוזרו של אייכמן, זה זוועות, והוא אמר שהוא לא יכול להניח את הספר מהידיים, הוא קורא בזה. הבן הגדול הוא כבר די מבוגר, הוא מבין בעצמו מה שעברו אבא ואמא, לא צריך כל כך להסביר אבל הם גם לאט לאט מסבירים לילדים שלהם, לנכדים, לנינים, ב"ה . המטרה הסופית היא לא לשכוח, בזה מקיימים מצווה שכתובה בתורה: תמחה את זכר עמלק, לא תשכח לעולם.

ש: מהו המסר החשוב ביותר שאתה רוצה למסור למשפחה שלך במעמד הזה?

ת: קשה לי מאד לדבר. מחניקות אותי הדמעות. אלה כבר דמעות שמחה, שב"ה הגענו לזה, דבר שאף פעם לא חשבנו שנגיע לזה, אף פעם. ב"ה יש לנו בנים ובת, כולם מסודרים, יש לנו נכדים, ב"ה, יש לנו נינים, ב"ה מתפרנסים. הגדול הוא ראש "כולל", השני עובד במוסד שעוזרים לאנשים, הבת גם עובדת, יש לנו ב"ה נחת מהילדים, מהנכדים, ואני מאחל להם, כמו שהרבי מסטרופקוב הבטיח לי להיות בין החיילים של משיח צדקנו, אנחנו מחכים לזה ונספר את זה עוד לכולם בשמחה.

ש: אמן, ותודה רבה.

תמונות

* בדף אנחנו רואים את הספר הראשון קונטרס הטהרות. זה ספר שכולל דיני טומאה וטהרה - מה זה ראשון לטומאה, שני לטומאה, שאר הדברים. אח"כ אנחנו רואים ספר "תפארת אבות" - אלה פרושים על פסוקי התורה בדרך פשט.

התמונה הזאת מראה לנו את כל הספרים, בערך שבעה-שמונה במספר, שאני הוצאתי, שאבא שלי הי"ד חיבר אותם:

תפארת אבות, בנין עולמים, כללי קרבנות, מפתח אהבת עולם, מקור התפילות. באמצע זה ספר דינים קיצור שולחן ערוך בשפה ההונגרית.

* תמונה שלפנינו היא תמונה של ר' שלמה גנצפריד, הגאון הצדיק שחיבר את הספר הנפוץ בעולם "קיצור שולחן ערוך". זה יצא על ידו. יש שם כתב יד, זה כתב יד של אבא שלי. את כתב היד הזה הוא שלח כבחור לחבר שלו לשמחת האירוסין שלו, הוא שלח לו דברי תורה על הסוגיא "עד אחד נאמן".

* תמונה הזאת אחותי סלאבה עם הילדה שלה, שלא חזרו מהשואה.

* תמונה הזאת שתי אחיות שלי - אחת סלאבה שראינו בתמונה הקודמת והשניה רחל. הן לא חזרו.

* תמונה הזאת אמי מורתי הי"ד ושלש אחיות: שתיים שראינו קודם, השלישית היא שרה, ששכחתי להזכיר קודם, שהיתה חסרה למספר הילדים במשפחה. היא נמצאת בארצות הברית.