אוגניה גולדה זהבה סטחובסקי

שם המרואיינת : זהבה סטחובסקי

תאריך הראיון : ח' באב תשנ"ט, 21.7.99

שם המראיינת : אנקה שמיר

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

WARSZAWA

TREBLINKA

שם המרואיינת : זהבה סטחובסקי

תאריך הראיון : ח' באב תשנ"ט, 21.7.99

שם המראיינת : אנקה שמיר

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: זהבה סטחובסקי, ילידת 1934 בורשה, פולין. זהבה תספר על ילדותה ומשפחתה, על קורותיה בגטו ורשה, הצטרפותה לפרטיזנים ושהותה במנזר. ספרי לנו זהבה על משפחתך – אמא, אבא, אחים ואחיות.

ת: במשפחה גרנו בגטו. הגטו היה עיר בתוך עיר. שם גרו אנשי מקצועות הכפים, לא האינטלגנציה.

ש: מה שם ההורים?

ת: אבא שלי היה רופא, משה שמו. אמא פרומה.

ש: גם לאמא היה מקצוע?

ת: אמא היתה בבית.

ש: מה שם המשפחה של ההורים?

ת: אני לא זוכרת בשום אופן, הייתי קטנה, לא היה ראש בשביל המשפחה.

ש: את היית בת 5 כשפרצה המלחמה.

ת: רצינו רק אוכל.

ש: את זוכרת אם היו לך אחים?

ת: היה לי אח גדול, הוא היה כבר לומד בישיבה.

ש: מה שמו?

ת: יהודה מרדכי. אח"כ היה חיים ברוך, אח"כ היתה האחות מלכה, שם שני אני לא זוכרת. אבל תמיד היו שני שמות בפולין. לא היו שמות מודרניים כמו עכשיו אלא שמות של סבתא, סבא, דודה. אחרי מלכה היתה גולדה-זהבה. אח"כ נולדה עוד אחת, חנה'לה שפרה, אבל היא נולדה כבר בגטו.

ש: כמה ילדים הייתם?

ת: היינו חמישה ילדים. לפני המלחמה לא ידעו על גלולות, מה שאלוהים נתן – תודה לאל, וכך גם מה שהוא לקח.

ש: איזה סוג משפחה הייתם – דתיים? קומוניסטים?

ת: לא קומוניסטים, מסורתיים-דתיים. סבא וסבתא היו דתיים. ההורים של אבא היו דתיים, ההורים של אמא לא גרו בורשה (WARSZAWA), הם גרו בלבוב, ואני לא יודעת מי הם. אני יודעת שסבא נפטר חודש לפני המלחמה.

ש: מה את זוכרת מהילדות – לבית ספר לא הספקת ללכת?

ת: לא, בית ספר למדתי במנזר, יותר מאוחר.

ש: מה את זוכרת עד המלחמה?

ת: עד המלחמה היתה משפחה נהדרת, משפחה טובה מאד.

ש: מה היה המצב הכלכלי?

ת: מצב כלכלי טוב, אבא עבד כרופא, הוא היה רופא עור ומין. המצב הכלכלי היה טוב.

ש: היו לו גם פציינטים גויים, לא יהודים?

ת: בדרך כלל גויים, עור ומין.

ש: לא שמעת על אנטישמיות?

ת: הייתי קטנה, אסור היה להכנס לקבינט של אבא. אני לא יודעת.

ש: מה השפה שדברתם בבית?

ת: פולנית.

ש: אתם לא הייתם משפחה מתבוללת, הייתם משפחה דתית?

ת: כן, אבל אמא ואבא דברו צרפתית, יידיש, אבל לא רצו שהילדים יבינו. ככה היה החינוך באותו זמן. לא רצו שהילדים יבינו כל מה שההורים מדברים.

ש: ז"א שהרבה את לא זוכרת עד גיל 5.

ת: אני לא זוכרת הרבה, רק שהיה לנו בית טוב, היו משרתים בבית. אבא עבד. אני חושבת שהורים מכל האינטלגנציה בפולין לא האמינו שהיטלר והגרמנים יעשה כך. הם חשבו שהם יתנהגו כאנשים תרבותיים – היה בטהובן, באך, מוסיקה יפה, ספרות. לא חשבו שיהיו דברים כאלה. הרבה אנשים מפועלי הכפיים ברחו לרוסיה, אבל האינטלגנציה האמינו שיהיה טוב ליהודים, יהיו חיים נורמליים.

ש: כשפרצה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, כל המשפחה היתה יחד בבית?

ת: כן. המלחמה התחילה ממש משמים – אוירונים זרקו המון פצצות, היו קורבנות. גם הגיעו כבר ס"ס. כשהגיעו הס"ס דבר ראשון, מיד אחרי שבוע או שלושה ימים, זרקו אותנו מהבית שלנו. הבית שלנו היה יפה וגדול.

ש: הפולנים או הגרמנים?

ת: היה מישהו גדול מהגרמנים, אני לא יודעת מה הוא היה, היו לו גם משרתים. הם אמרו: נו, יהודים (בגרמנית) חזירים יהודים ארורים תצאו מהבית מהר, מהר.

ש: לאן הביאו אתכם?

ת: באו 2 אנשי ס"ס – אני זוכרת את זה – ולקחו אותנו לגטו. כבר התחילו לסגור את הגטו. אנחנו היינו קרוב לרחוב מילא בגטו. היו הרבה רחובות, גרו שם רבע מיליון יהודים, זאת היתה עיר בתוך עיר, כמו הותיקן באיטליה – לא בדיוק, אבל עיר בתוך עיר. נתנו לנו חדר והיינו שם 12 משפחות, לא היה איפה לישון, ישנו על הריצפה. את אבא שלי שלחו לעבודה, לעשות גדר תיל בכל הגטו. היה דלוגה, (שם לא ברור) זמנהוף, מילא, קרוכמלנה, עוד המון, היו רבע מיליון אנשים יהודים שם. היו אינטלגנטים, לא אינטלגנטים – כולם יחד, כמו חזירים בכלוב, כולם. היה כינים, היה טיפוס, היה כולירע – מה לא היה! היה הכל! נלבקי היה רחוב ראשי, כמו דיזנגוף בתל אביב, לדוגמא. בשעה 6 – אמא לקחה זהב מהבית, תכשיטים בשביל למכור בשביל חתיכת לחם. לקחו את זה. הדבר הראשון, בנלבקי היתה עיריה עם ראש עיריה, היתה משטרה יהודית, היה בית סוהר, היו כמה בתי חרושת, היו חנויות, הכל היה, היו חיים. הגרמנים הרגו את כל המשטרה היהודית שהיתה בזמן שלפני המלחמה ולקחו ועשו משטרה שלהם, מה שמתאים בשבילם. קראו להם יודנראט. היה מפקד של כל הגטו יוגנסטרופ אני לא אשכח אותו עד המוות (שם לא ברור). לא ידעתי בחיים שיש כזה בן אדם, משהו נוראי, לא בן אדם. היו שם כלבים של ס"ס, יוגנסטרופ היה הכל. אנסו שם ילדות קטנות יהודיות, מגיל 4 ו-5. לפעמים הרגו, לפעמים לא הרגו, חשבו שמתו, כי היה הרבה דם. אנסו הרבה. גם אותי, גם אני הייתי קורבן.

ש: של חייל ס"ס?

ת: כן, ס"ס.

ש: בת כמה היית?

ת: בגיל 5, אני חושבת.

ש: איפה זה קרה, היית בבית יחד עם ההורים?

ת: לא, אני יצאתי מהבית, זה היה בנלבקי, ממש ברחוב הראשי.

ש: ילדה בת 5 יצאה לבד לרחוב?

ת: אמא בקשה משהו, ואני הלכתי להסתכל שם, אני לא יודעת איך זה היה. יצאתי היתה שם עוד חברה שגרה שם בבית, צילה, אח"כ היינו ממש חברות, היא היתה יותר גדולה ממני בשנתיים – גם אותה.

ש: את הלכת לבקר אצל הילדה הזאת?

ת: לא, אנחנו יצאנו ביחד מהבית שלי ממילא לנלבקי. הלכנו שם.

ש: זה היה ביום?

ת: ביום. הם תפסו, אמרו להוריד תחתונים, הלכו המון אנשים והם עשו את שלהם.

ש: ברחוב?

ת: באמצע הרחוב, על האבנים.

ש: אותך ואת צילה?

ת: אותי ואת צילה ועוד ועוד ועוד.

ש: ואף אחד לא יכול היה לעזור?

ת: לא, אף אחד לא אמר כלום.

ש: צעקת, בכית?

ת: לא, לא צעקתי, לא בכיתי, אחד סגר את הפה.

ש: באמצע הרחוב, אפילו לא באיזה חצר?

ת: לא, באמצע הרחוב נלבקי, ולא היה אספלט, היו אבנים גדולות וכשעבר סוס ועגלה עם הגלגלים זה עשה בום, בום, בום. אני נותנת דוגמא. המדרכה גם היתה מאבנים. זה ממש בכביש, שלושה.

ש: ואחרי שהוא עשה מה שהוא עשה הוא השאיר אותך?

ת: הם השאירו אותנו, הם חשבו שאנחנו מתות.

ש: גם היכו אתכם, הרביצו לכם?

ת: הרביצו, נתנו לי בראש, ואני סובלת מהעיניים, גם שיניים אני כל פעם מחליפה.

ש: אחרי שזה קרה ואחרי שהם עזבו, קמתם מהכביש?

ת: מישהו שהכיר את אמא שלי הלך ואמר שכך וכך זה, ואמא שלי ואמא של צילה באו ולקחו אותנו הביתה. הם טיפלו בנו, ואמא אמרה: שקט, אין עם מי לדבר. אם מדברים ואומרים זה ישר כדור בראש, אי אפשר לקחת פתק שאנסו ויעשו משפט, שם הכל היה מותר.

ש: הס"ס ידעו שאתן יהודיות?

ת: כן, בטח.

ש: הלכתם עם טלאי צהוב?

ת: בטח, היה פה והיה פה.

ש: אפילו ילדות קטנות?

ת: אפילו ילדות בנות 3 ו-4 – כל הגילים, לא חשוב. העיקר זה שיש חצאית.

ש: זאת ודאי טראומה נוראה לילדה בת 5, שלא מבינה כלום.

ת: זאת טראומה עד היום.

ש: ובאותו מצב, כשאפילו אמא לא יכולה לעזור, ללכת למשטרה.

ת: לא, כלום.

ש: אבל את הבנת שעשו לך משהו רע?

ת: אני הבנתי, בטח, הייתי כולי עם דם. ידעתי שהיו לי כאבים, ידעתי את זה. אבל אמא אמרה שאי אפשר לדבר, אסור לדבר.

ש: אבא כבר היה בבית כשזה קרה?

ת: אבא בא והוא טיפל בי כרופא.

ש: הוא עוד הלך לעבודה בגדר תיל?

ת: הוא הלך, לא היתה לו ברירה.

ש: אבל בערב הוא חזר הביתה לישון?

ת: כן, הוא חזר לישון בבית, בלי אוכל, בלי כלום, לא היה אוכל.

ש: איך התנאים חוץ מהאונס הנורא הזה?

ת: התנאים היו…

ש: בהתחלה היו גם חיי תרבות, היה גם תאטרון בגטו ורשה, היו מקהלות?

ת: לא היה, לא היו מקהלות, לא היה שום תאטרון, לא היה שום כלום, לא היה אוכל וזה לא היה בית הבראה, זאת היתה השמדה קשה מאד, יותר טוב למות בגאזים. אנחנו היינו 12 משפחות בכזה חדר, אוכל לא היה. אחרי זה אמא אמרה: אתם לא תצאו מהבית. אבל אנחנו היינו קטנים, אבל עם שכל של גדולים ממש, כמו בן אדם בן 60. ידענו שזה היטלר, זה ס"ס, צריך לעשות משהו. אני אמרתי את זה בבית ואבא אמר: הרבנים אומרים שאסור לעשות עצבנות לגרמנים, כי הם יזרקו עוד יותר מהגטו, יהרגו. ידענו אז שיש אושויינצ'ים, זה כבר הגיע.

ש: כבר היו טרנספורטים?

ת: כן, כבר ידענו, והתחיל כבר המרד.

ש: אבל המרד התחיל מאוחר.

ת: כבר היה המרד הראשון של מרדכי אנילביץ'. עוד משהו, לפני זה, כשגמרו כבר את הגדר היו בגטו חיים רגילים. כולם גרו 12, 13 משפחות. אבל לצערנו גם נולדו שם ילדים בגטו, זה טבעי. פתאום, בערך בשעה 5-6 בערב, בא בן אדם ואמר שיש אשה שהולכת ללידה, אני לא יודעת באיזה רחוב, ורוצים עזרה. אבא אמר לאמא שהוא צריך ללכת לתת עזרה, והוא הלך. יותר הוא לא חזר. הגיע לשם אחד מהיודנראט, ברוך – שמות אנחנו לא יודעים. ידענו ששמו ברוך, כי אצל מרדכי כתוב שלברוך מגיע מוות. הוא אמר לס"ס שזה רופא, שיילד את התינוק. הגיע ס"ס עם יוגנסטרופ ביחד וישר בלי לשאול למה, מדוע לקחו את כולם.

ש: את מי

ת: את היולדת, את התינוק, את אבא, את כל האנשים שגרו שם – אני לא יודעת כמה היו שם, היו המון, היו ילדים, זקנים, כולם הלכו בערב.

ש: ירו בהם?

ת: ירו והרגו את כולם.

ש: איך אתם יודעים שברוך הוא שהלשין?

ת: הוא אמר, הוא לא פחד.

ש: הוא אמר בעצמו?

ת: הוא אמר לכל יהודי, הוא לא פחד. אם אתם לא שומעים מה שאנחנו אומרים ישר אתם תלכו.

ש: ומה הם אמרו – שאסור ללדת? אסור לעזור ליולדת?

ת: אסור ללדת.

ש: מה היא יכלה לעשות אם היא היתה בהריון?

ת: את זה צריך לשאול את הס"ס. אין תשובה לזה. את כולם הרגו. היה עוד אחד שאני זוכרת, בקבוצה של מרדכי היו שניים – מה שאני זוכרת: שפרה, שהיתה בת של רופא, אני לא זוכרת את השם, אבל הוא היה חבר של אבא שלי. אני זוכרת את שפרה, היה יהודה, מאיר, היה שם דוד, עוד בחורות היו שם, אני לא זוכרת שמות. הם יצאו בורשה דרך רח' זמנהוף, היה שם חור.

ש: הם יצאו מהגטו?

ת: כן, הם יצאו מהגטו. פה זה זמנהוף, היה חור, והם יצאו מהחור לורשה והביאו אוכל – אולי לחם, אולי קמח, אני לא יודעת מה. אני רק יודעת שהביאו די הרבה אוכל, כי אוכל לא היה. ועוד פעם ברוך יצא לס"ס ואמר להם: פה ופה… אבא של יהודה ומאיר היה צבע – אנשים טובים, יהודים, ריבונו של עולם, לא עשו רע לאף אחד, לא גנב לא שקר, עבד ופרנס עם הידיים – היו הרבה ילדים, אני מדברת רק על מאיר ויהודה שהיו בקבוצה של מרדכי, אבל בבית היו עוד ילדים, היו בנות. בכל משפחה היו מינימום 5, 6, 8 ילדים, כך זה היה לפני המלחמה – לא היו אז גלולות, אשה לא ידעה שצריך ללכת לעשות הפלה. מה שיש – זה מגיע, זה מאלוהים, ותודה לאל.

ש: אז ברוך הלשין?

ת: הלשין ובא יוגנסטרופ. אם יש גהינום, הלואי שהוא יצא מהגהינום, הוא מנוול. הוא בא עם עוד כמה אנשים והרגו את כולם, אני חושבת יותר מ-70 אנשים.

ש: ז"א את ההורים של יהודה ומאיר?

ת: את כולם, את שפרה.

ש: אבל לא את המשפחה של אנילביץ?

ת: לא, של אנילביץ לא.

ש: הוא לא יצא, רק הקבוצה יצאה?

ת: כן, הוא לא יצא, אני מדברת על הקבוצה, לא על מרדכי.

ש: אגב, ברוך הזה נשאר בחיים אחרי המלחמה?

ת: אני לא יודעת, אני חושבת שלא, אני חושבת שהגרמנים עצמם גמרו אותם, את כל היודנראט שלא יהיו עדים. היתה שם חייקה וייס אולי, אני לא זוכרת את שם המשפחה. כל גטו ורשה הכיר את חייקה. מה היא עשתה? מי שנולד לו ילד, כדי שהס"ס לא ידע היא נכנסה, לקחה את התינוק ברגליים, עשתה בום על הקיר, זרקה אותו.

ש: מי, חייקה?

ת: חייקה.

ש: יהודיה?

ת: יהודיה.

ש: היא הרגה את התינוקות?

ת: היא הרגה תינוקות, המון.

ש: היא היתה ביודנראט גם כן?

ת: כן, היא היתה ביודנראט. היו לה אחים, אני לא זוכרת איך קוראים להם.

ש: ואת לא יודעת אם היא נשארה בחיים אחרי המלחמה?

ת: לא, הרגו אותה.

ש: היהודים?

ת: לא, הרגו אותה הס"ס. איך הרגו אותה? בכניסה איפה שלקחו יהודים מתים עם עגלות – גם אני עבדתי עם ילד, עם אברמ'לה, והם צעקו (בגרמנית): מהר, מהר יהודים ארורים, חזירים, מהר, מהר. הוא קבל איזו מחלה, לקחו אותו לבית חולים. לפני זה היא הרגה הרבה תינוקות בצורה כזאת, חנקה אותם, בכל מיני צורות. לקחו אותו לבית חולים, ובמקומה באה ס"ס אחרת, החליפו, אולי היה ס"ס עם לב. כאלה דברים היא עשתה. הוא ראה, הוא לקח אקדח והרג אותה, את חייקה. הוא לא יכול לראות שהיא הורגת תינוקות. גם איש ס"ס אחד עם לב, כמו רובוט עם לב מאבן – אני שאלתי. כל פעם אני הולכת לשאול אם נקמו בהם(??), אבל אין לי תשובה. כמה פעמים שאלתי את אלוהים, למה מגיע לעם שלי, מה הוא עשה? לא היתה לי תשובה.

אברמ'לה שאל אותי: גולד'לה, תגידי לי, למות זה כואב? אני הייתי יותר קטנה ממנו, אבל אני חושבת שהייתי יותר חכמה ממנו. אמרתי: אברמל'ה, אנחנו לא מתים, הם ימותו. לכן אנחנו פה. אנחנו הלכנו כל יום ועבדנו יחד עם עגלה.

ש: אבל הייתם עוד ילדים.

ת: לא חשוב. קבלנו בעיטות: שנל, שנל. הייתי עם נעל אחת, נעל שניה היתה קטנה על הרגל, הנעל היתה מ-40', אז היה לי קר ברגל אחת. היו לי מיליון כינים, עברתי את כל הטיפוסים. עברתי פה בארץ שלושה ניתוחים כי אני סובלת מהעיניים – 2 פה בירושלים, בהדסה עין כרם, אצל פרופ' רפפורט והראשון היה בתל אביב אצל פרופ' ברטל, אבל הוא עשה נזקים.

ש: את אומרת שהיודנראט היה לא טוב ליהודים?

ת: לא טוב, הם רצו לחיות, והם עזרו ועבדו יד ביד עם הס"ס. אני יודעת, בגטו – כמו שאמרתי זו עיר גדולה, זה היה עיר בתוך עיר – היה ברחוב פרנצ'סקנסקה, ברחוב קרוכמלנה – זה מה שאני יודעת, אמרו שיש עוד, אבל אני לא יודעת – אני מכירה את זה טוב טוב. במרתף גדלו עכברים כאלה גדולים, שחורים, ממש שחור-שחור. הם לא נתנו להם אוכל מספיק וכל פעם הם לקחו בן אדם או ילד, בדרך כלל אשה, אמרו לה להוריד הכל, להשאר ערומה, וזרקו אותה לשם לעכברים.

ש: מי עשה את זה?

ת: הס"ס. בזמן שהעכברים אכלו הרגו אותם(??). זה לא היה ידוע, זה היה בפרנצ'סקנסקה ובקרוכמלנה. אמרו לי שהיה בעוד מקום, אבל כל פעם הם פתחו וזרקו והעכברים לקחו חופשי, בשביל להכנס ולעשות טיפוס. אסור להרוג את העכבר, ומי שיהרוג עכבר ילכו עשרה יהודים, לא חשוב מי זה, עשרה יהודים בשביל עכבר אחד. זה עם שאני לא יודעת אם הם בני אדם. בן אדם הכי פושע, הכי … לא יכול לעשות דברים כאלה. לשבת בבית סוהר שנים, שנים – אני מאמינה שאי אפשר לעשות דברים שהם עשו, מה שהיטלר לימד אותם.

ש: זהבה, את רוצה להמשיך לדבר בעברית או שאת רוצה לעבור לגרמנית?

ת: לא, לא, בעברית.

ש: היו לכם לפני זה, פציינטים גויים, לאבא שלך, היו משרתים גויים – הם לא ניסו לעזור, להביא קצת אוכל לגטו?

ת: לא, הם אמרו זה סוף סוף הגיע ליהודים, ככה מגיע להם.

ש: איך נודע לכם שאבא נורה יחד עם הקבוצה הזאת?

ת: אנחנו ידענו וברוך אמר.

ש: ברוך בא להגיד לכם?

ת: כן, ברוך בא ואמר.

ש: אז אמא נשארה לבד עם הילדים?

ת: כן, אמא נשארה לבד עם הילדים. אני ואברמל'ה הצטרפנו לשורה של מרדכי אנילביץ.

ש: רק את או מישהו מהאחים והאחיות.

ת: היה ככה: אמא אמרה: כבר אין לי כוח, אני כבר לא מתערבת, מה שאת רוצה לעשות, אני נותנת חופש. היא כבר ידעה על זה. אמרתי אני אסביר לה או לא? אני אסביר לה ואמרתי: אמא, תפתחי עיניים, תסתכלי, הרגו לנו את כולם, אני צריכה להסביר לך? אני קטנה, אני צריכה להסביר לך מה יהיה, את לא רואה? אז היא אמרה: גולדה'לה, תעשי מה שאת רוצה. אז אני וגם אברמל'ה – המשפחה של אברמל'ה גם גרה בחדר שלנו - וגם צילה, עזרנו למרדכי. היינו בבית אצל מרדכי והוא אמר: רוצים לקחת אנשים מהגטו לטרבלינקה (TREBLINKA).

ש: כבר היו הטרנספורטים?

ת: כן, היו טרנספורטים לפני זה ויהיו עוד טרנספורטים. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להפריע להם לעשות. מה אפשר לעשות? צריך ללכת עם יד חזקה, אין סנטימנטים ואין קומפלימנטים, מוכרחים מלחמה. הם הורגים לנו, אנחנו הורגים להם, אין ברירה אחרת. אני שאלתי אותו: מורדי – כך קראו לו - תגיד לי, מה אפשר לעשות, מה אני יכולה לעשות? הוא אמר: אתם יכולים לעזור לי הרבה. הוא אמר: זה מקום עם מתים. היו הרבה מתים, אנשים לא יכלו לסבול, קפצו מקומה שלישית, רק לא לסבול כבר. הסבל היה כל כך חזק ואי אפשר היה לסבול כזה סבל. הוא אמר: יש לי קשר עם הפרטיזנים, הם נותנים לנו נשק והוא אמר: גולדה'לה, זה התפקיד שלך, את מוכרחה להביא לנו נשק, מה שנותנים, לא אוכל - להביא מחוץ לגטו. מי שיגיע עם אוכל הס"ס ידעו שאנחנו מלאים עם מיליארדים של כינים, אנחנו מלוכלכים, אנחנו יכולים להדביק אותם בטיפוס. מי שבא עם אוכל הוא בא כמו בהריון, בפנים היה מלא אוכל: ירקות. הם זרקו את כל זה, שברו, ונתנו מכות. אני אף פעם לא אביא אוכל, זה היה חוק, כך מרדכי אמר ואני שמעתי לו. אף פעם לא נגעו בי בדרך, רק צעקו (בגרמנית) חזירה יהודיה ארורה , מהר, מהר. כבר ידענו את זה, ידענו את המילים האלה. היה לי פה אקדח וכדורים, כל פעם הבאתי. ככה הבאתי שבעה אקדחים. לצערנו, האקדח שלנו לא פעל. לא ידענו כמו הפרטיזנים. הם לא היו אשמים, אחד לא פעל. היו ששה אקדחים, היו כדורים – כדורים היו יותר. בידיים ריקות התחלנו את המרד הראשון. אח"כ כל הגרמנים ברחו. כשברחו הגרמנים… אני חושבת שמרדכי בעצמו הרג את ברוך. הוא הרג אותו וגם עוד – את האחים של חייקה, הרבה, הוא שנא את היודנראט, הוא אמר: אני עצמי אגמור את כולם.

לפני המרד כתבו בכל מקום מודעות שיש עבודה ואוכל במקום זה וזה. בכל הגטו. נתנו שם לחם, נותנים ריבה – כתבו, ועוד שטויות הם כתבו שם, אני לא זוכרת. הרבה אנשים לקחו לטרבלינקה.

ש: מהאומשלאגפלאץ?

ת: כן, לטרבלינקה לקחו. גם את אח שלי מרדכי לקחו, את חיים, את מלכה'לה. אמא צעקה, רק את הצעקות שלה שמעתי: גולדה'לה לברוח, גולדה'לה לברוח, לברוח. אבל לפני זה שכחתי לספר משהו: נולדה עוד ילדה לאמא, אחות שלי, חנה שפרה. אמא כבר ידעה מה הסוף. היא לקחה אותה, לאמא לא היה חלב, אמא לקחה את הילדה, סגרה עם סמרטוטים, עם כינים – לא היה שם לוקסוס, וברחוב מילא בצד היה גם חור. אני לא יודעת מאיפה אמא לקחה נייר ועפרון – אין לי מושג, אבל היא לקחה, כתבה אנה – לא חנה שפרה – שמה את הילדה מאחורי החור, אחרי הגטו וכתבה שקוראים לה אנה, כי חנה זה יהודי, היא ממשפחה טובה, ומי שיש לו לב ואמונה באלוהים שייקח אותה ויגדלו אותה. ככה זה היה עם אחותי.

ש: שמו אותה ברחוב?

ת: כן, על יד (הגטו). בבוקר אמא הלכה לשם, היא כבר לא היתה.

ש: לא ידעתם מי לקח אותה.

ת: לא, היא צריכה להיות יותר קטנה ממני בכמה שנים.

ש: את לא יודעת עד היום איפה היא?

ת: לא, היא היתה תינוקת, היא רצתה אוכל.

ש: את שם המשפחה את אפילו לא יודעת – לא את שלך ולא של האנשים …

סוף צד א' בקלטת

ת: אמא לקחה לשם את התינוקת, לא היתה לה ברירה. אמא אמרה: אני לא יודעת מה יהיה המזל של חנה'לה. היא אמרה: אם יהיה לה מזל אולי מישהו ייקח אותה, אבל אני לא רוצה – אנחנו יודעים שאנחנו נמות, אבל אולי היא תישאר בחיים, אולי אני אהיה יותר מבסוטה מזה, אני אהיה יותר מבסוטה מהכל, והנשמה שלי תהיה בחיים. בבוקר אמא באה בחזרה ואמרה: חנה'לה איננה, מישהו לקח אותה – או שהגרמנים הרגו או שמישהו לקח אותה, אבל היא איננה. זהו זה.

ש: הילדה נולדה אחרי שאבא כבר לא היה?

ת: לא היה.

ש: אמרת שלקחו בטרנספורטים?

ת: בטרנספורט היתה אמא, יהודה מרדכי, מלכה, חיים, ואמא צעקה: גולדה'לה לברוח. אי אפשר לספר את זה. אי אפשר לראות באיזה צורה – לאמא היו שערות בצורה כזאת – אז לא עשו תסרוקת, היה לה שער ארוך – עם מכות, מדם, זרקו את כולם כמו חזירים. צילה ראתה את זה והיא התחילה לדקור אותי ואמרה: בואי, לברוח. אנחנו ברחנו לביוב. הביוב היה תמיד פתוח – זה היה החוק, שיהיה סרחון בגטו. כל הביובים בכל גטו ורשה היו פתוחים. כשהיה הטרנספורט אנחנו היינו אצל מרדכי. באנו אליו והוא אמר: אני יודע כך וכך, ואמר: גולדה, זאת פקודה שלי, את וצילה מוכרחות לברוח מהגטו. איך? רק דרך הביוב. אנחנו ברחנו לביוב. הס"ס – זה היה חוק, כל יום, כשהביוב היה פתוח הם ירו פנימה אולי יש מישהו בביוב. אנחנו הלכנו כבר רחוק, יותר קרוב לויסלה אבל במשך היום אסור היה לצאת מזה. בביוב היו גם עכברים, גם קקי, כל מה שיש בביוב, גם גבולות(?) הכל היה בביוב. היינו בביוב עד הלילה. בלילה ירדנו לויסלה, מהויסלה הלכנו לבית הקברות, מבית הקברות הלא יהודי – שם חיכתה לנו אשה מהפרטיזנים. קראו לה מריה קובלסקי, את זה אני זוכרת. אני לא יודעת אם זה השם האמיתי שלה, כי בפרטיזנים – גם אני לא הייתי גולדה – היתה זופיה, היתה מריה, היתה יבגניה, כל מיני שמות, החליפו. את השם שלה אני לא יודעת. הפרטיזנים זה כבר היה לוקסוס. קודם כל, אנחנו אמרנו שבגטו צריך נשק. הפרטיזנים לא היו רבים, היו אולי 200 איש, והם לא יכלו לתת אנשים להלחם.

ש: פרטיזנים יהודים.

ת: לא, גויים. הם לא יכלו לתת אנשים. הם היו מורשה, פרושקוב, מהסביבה. אבל נשק הם אמרו שהם יעזרו עם נשק.

ש: אתם באתם עוד לפני המרד?

ת: לפני המרד השני.

ש: בראשון הייתם בגטו.

ת: כן, והמרד השני היה ממש לפני פסח. אני דברתי שם עם יהודי דתי אחד והוא אמר – אני לא יודעת מאיפה הוא הכיר אותי – גולדה'לה, הגיע פסח, אין חתיכה מצה. אני אמרתי: לא רק מצה אין, אין חתיכת לחם, אתה מדבר על מצה? אני יודעת שזה היה ממש לפני פסח, אני לא יודעת בדיוק באיזה חודש פסח שם.

ש: בדרך כלל אפריל.

ת: כן, כבר היה לא כל כך קר. לא היו לנו בגדים. היה נשק. היינו בפרטיזנים אני וצילה והיה עוד ילד אחד שקראו לו אדם, אני לא יודעת אם זה השם שלו. מפקד הפרטיזנים היה אחד שברח מהגרמנים, הוא מרוסיה, אבל את השם שלו האמיתי לא יודעים, שמו היה שם בוגדן. הגרמנים חיפשו אותו, בכלל חיפשו פרטיזנים הרבה. נתנו לנו משהו, בדרך כלל אני – צילה היתה כבר חולה, היה לה שחפת, היא כבר היתה חולה. היא כמעט לא באה בחשבון לעשות משהו. אני ואדם הלכנו לפעולה ביחד. הגענו ברגל לפרושקוב, עזרנו הרבה, הרבה לפרטיזנים. חיפשנו בפרושקוב איפה יש נשק ואיך מחליפים שם השומרים הגרמנים, באיזו שעה. אני זוכרת שקבלתי מבוגדן מתנה שעון. השעון היה כזה גדול, עם סמרטוט, והוא הראשון שלימד אותי את השעה. ישבנו וכל לילה הוא לימד אותי את השעה, ואמר לי: בשעה הזאת את צריכה להסתכל טוב, טוב באיזה שעה הם מתחלפים, הגרמנים. אדם היה בשנה גדול ממני, אבא שלו היה בפרטיזנים, והרגו אותו והוא היה בפרטיזנים, לא רצה ללכת הביתה. את אמא שלו גם הרגו, הם היו פולנים. גם פולנים הרגו הרבה. אנחנו הלכנו לשם, נתנו בדיוק באיזה זמן, באיזה מקום, איך מחליפים. הגענו בחזרה הביתה, לפרטיזנים – אני קוראת לזה 'הביתה', זה היה כבר הבית. אני והוא נתנו לו ממש מפה – איך, מה, מי – בדיוק, בדיוק, עד הדקה. אח"כ נפלו פרטיזנים, הרגו גרמנים, לקחו את כל הנשק. שם היה גם טחנת רוח, היה שם בן אדם עשיר מאד, שם גרו אצלו גרמנים. אנחנו נסענו מאצלם ביחד. מריה שהיתה בפרטיזנים עשתה "בימבר", זה וודקה עשויה לא בבית חרושת, זה חזק, זה מה ששותים אלכוהוליסטים. זה אלכוהול מחיטה (שעורה). היא עשתה מחיטה בימבר. זה מאד חזק, אם שותים מזה הרבה אפשר למות מזה. היא היתה רוקחת והיא ידעה לעשות בימבר, ואנחנו עשינו בימבר. כילדים אנחנו נתנו בקבוקים לגרמנים. הם ראו את הבקבוקים והתחילו לשתות. ואז התחילה האקציה בכזאת צורה. זה לא היה מים מינרליים.

ש: הם עשו את האקציה אצל הפרטיזנים?

ת: כן.

ש: איפה הפרטיזנים היו?

ת: ביער.

ש: את היית יחד אתם ביער?

ת: כן.

ש: את אומרת שהגרמנים הרגו את הפרטיזנים?

ת: כן.

ש: ואיך את נשארת?

ת: הם הרגו בזמן הפעולה, ובפעולה ילדים לא היו. גדולים היו בפעולה. בוגדן לא נתן לנו להיות בפעולה, רק להסתכל, באיזה מקום. בין הפולנים היה אחד שהיה לו קשר עם הפרטיזנים, הוא היה עם הגרמנים, עבד אצלם, ואמר שבשעה זאת וזאת ביום זה וזה ילכו גרמנים במקום זה וזה עם כלבים, ורצו לגמור אתם. בכל פעם כזאת צריך לגמור כמה שיותר גרמנים. בוגדן אמר שצריך לחפש כלבה שדורשת ואת זה הוא נתן לי ולאדם. יחד הלכנו למילנובקה, זה לא רחוק מורשה, אבל די רחוק. שם חיפשנו כלבה. לא ידענו אם היא דורשת או לא דורשת, אבל כלבה. הפרטיזנים נתנו לנו חתיכות בשר עם משהו ועם חבל ובצורה ממש אידיוטית אנחנו לקחנו את הכלבה הזאת. היא היתה קטנה והבאנו אותה לפרטיזנים. הם לקחו את זה לגרמנים ובוגדן כבר ראה את הגרמנים באיזה מקום. הוא עזב את הכלבה והכלבה הלכה שם לכלבים והתחיל שם רומן. כל הכלבים התחילו לרוץ לכלבה ובזמן הזה באו הפרטיזנים וגמרו עם הכלבים ועם הכלבה ועם הגרמנים. היה מוכן כבר בור, שמו את הגרמנים בבור וגמרו עם זה. זה קצת מצחיק אבל זאת היתה חכמה. לא היו הרבה פרטיזנים, כל פעם נפלו בקרב.

ש: בינתיים התחיל המרד בגטו?

ת: זה היה לפני המרד, אבל היה לנו כבר נשק ובוגדן נתן למישהו – לא לנו, לנו לא נתנו ללכת לגטו, כי מרדכי אמר שהוא צריך אותנו לקשר. אנחנו נתנו נשק ולכן המרד הגיע עד ספטמבר. בלי זה, בלי נשק הם כבר הלכו אחרי האדמה… היה קשר עם הפרטיזנים, הפרטיזנים עזרו המון, המון. הם לא יכלו לעזור לאנשים, לא היתה קבוצת פרטיזנים גדולה, כל פעם נפלו, היו 150, לפני זה היו 200, 250, כל הזמן נפלו בכל מיני מקומות.

ש: בינתיים ידעת מה קרה למשפחה שלך, לאמא ולאחיות?

ת: לא, אני יודעת שלקחו את כולם לטרבלינקה, וזהו זה.

ש: ולא היה שום קשר?

ת: שום קשר לא היה.

ש: למעשה כל המשפחה שלך הושמדה?

ת: כל המשפחה.

ש: אולי לא האחות הקטנה?

ת: כל המשפחה, אני לא יודעת איפה, מי, מה. אני לא יודעת מי אני. כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה בלבול.

ש: בזמן שפרץ המרד בגטו ואת היית עם הפרטיזנים – ידעת מה קורה בגטו?

ת: ידעתי, כן.

ש: איך ידעתם?

ת: אני הייתי … כל הזמן היה קשר. עד הזמן הזה הגרמנים נכנסו לגטו עם נשק, עם טנקים והכל, ועד ספטמבר זה נגמר. עד ספטמבר עוד היה יריות ואז נגמר הגטו. הם כתבו בכל ורשה שהם גמרו עם היהודים, היהודים נגמרו.

ש: יודנריין?

ת: מישהו גדול בס"ס כתב – יוגנסטרופ או מישהו אחר כתב שגמרו עם היהודים, אין יהודים בפולין.

ש: מה קרה אחרי המרד, את המשכת להיות עם הפרטיזנים?

ת: הייתי עם הפרטיזנים, אח"כ הרוסים כבר היו בורשה, כולם הלכו ועשו קניות(?) – זה היה בינואר והיה שלג גדול, היה קור. כולם עשו קניות, התפללו לאלוהים ואמרו תודה על השחרור. כל הפרטיזנים עזבו והלכו עם הארמיה הפולנית לברלין, וגם בוגדן. בוגדן אמר לי: אם אני אחיה, אני אחזור לפולניה ואני אקח אותך לרוסיה כבת שלי. אין לי קשר אתו, אני לא יודעת איך קוראים לו, אם הוא חי או לא חי. הוא הלך עם הארמיה הרוסית.

ש: את אחרי השחרור, אין לך אמא, אבא, אחים אחיות, אין אף אחד.

ת: מריה לקחה אותי למנזר.

ש: בת כמה היית?

ת: הייתי קטנה.

ש: איפה היה המנזר?

ת: אחרי ורשה.

ש: מנזר קתולי?

ת: כן, קתולי.

ש: כמה זמן היית שם?

ת: גמרתי שם בית ספר.

ש: בית ספר תיכון?

ת: כן.

ש: אבל נשארת יהודיה?

ת: כן, הם רצו שאני…

ש: הם ידעו שאת יהודיה?

ת: אני לא יודעת אם הם ידעו או לא, אני יודעת שקבלתי הרבה מכות, את זה אני יודעת.

ש: ממי קבלת – מהנזירות?

ת: מהנזירות.

ש: למה?

ת: למה? אני חושבת שהם ידעו שאני יהודיה. כל בן אדם נולד עם כשרון, כמו באך, כמו סופרים – הם נולדו עם כשרון. אני נולדתי עם כשרון לציור, אהבתי לצייר. אני ציירתי שם. קבלתי שם מתנה מאחות שם, שהיא מצאה עפרונות קטנים, אני לא יודעת מאיפה; היא מצאה ונתנה לי עפרונות קטנים. כשקבלתי את העפרונות זאת היתה בשבילי מתנה יותר ממי שקבל 10 מיליון במפעל הפיס . אני ציירתי שם את ישו ומריה, בדרך כלל אהבתי לצייר פרצופים, זה כשרון שנולדים עם זה, אי אפשר ללמוד את זה. אי אפשר גם לזרוק את זה. כל המנזר היה עם הציורים שלי. כל פעם ציירתי משהו והיא אמרה: יפה מאד, לכי לחדר אחד. חדר אחד היה בשביל מכות.

ש: למה, הציור לא מצא חן בעיניהם?

ת: מצא חן בעיניהם.

ש: אז למה, יותר מדי כשרון?

ת: כשרון אצל יהודי צריך להוריד את השכל(??).

ש: אז גמרת במנזר בית ספר תיכון ויצאת משם?

ת: כן.

ש: ומה הלאה?

ת: עבדתי בכל עבודה שרק אפשר: מנקה רצפה עוד.

ש: הכל בפולין?

ת: כן. גם טיפלתי במריה ההיא, שהיתה חולה בסרטן. אני טיפלתי בה מאד טוב, גרתי אתה ביחד. אח"כ היא ראתה שהיא הולכת למות – בזמן ההוא לא היו בכלל תרופות, בודאי לא תרופות לסרטן. היא אמרה לי: אני רוצה להגיד לך משהו, בואי שבי על ידי. ישבתי על ידה, בכיתי, שאין לי אף אחד, רק היא היחידה וגם היא הולכת. זה היה כמו אמא. אמא לא שלי, אבל בכ"ז משהו היא נתנה. כל בן אדם נותן משהו וצריך לתת בחזרה. היא אמרה: אני חושבת שאת יהודיה. אמרתי: אני יודעת את זה. היא אמרה: השם שלך גולדה, ואני חושבת שאת צריכה לעזוב את פולין ולנסוע הביתה, איפה שהבית שלך, איפה שהאחיות שלך, האחים שלך. שם אני חושבת שאת תקבלי לב ואמונה, כל מה שבבית, את צריכה ללכת הביתה. אמרתי שלא היה לי שום תעודה – תעודת לידה וכדומה, מי אני – אז איך אפשר? היא אמרה: אני כותבת שאת יהודיה, והיא כתבה שם משהו, כמה מילים שאני יהודיה, ואני לא יודעת מה עוד היא כתבה שם ותוך יומיים היא נפטרה. היתה הלוויה, לקחו אותה לבית הקברות. אני התחלתי לעבוד על העליה לארץ. זה היה הרבה זמן. הייתי בשגרירות ואמרתי שאני יהודיה ואני לא רוצה לגור בפולין, אני רוצה הביתה, אני רוצה לעלות. זה לא הכי פתולוגי, אבל בסופו של דבר יהודיה. אמרתי: לא הרגו אותי. כך זה נמשך עד אחרי מלחמת ששת הימים. לפני מלחמת ששת הימים התחילו אקציה, התחילו לדבר בטלויזיה על היהודים, התחילו להפחיד שהיהודים הרגו את הערבים – אקציה בטלויזיה וברדיו, הקומוניסטים עשו "מיש-מש". בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים קבלתי או.קיי, תוך 24 שעות לעזוב את הארץ.

ש: את התחתנת בפולין?

ת: לא.

ש: באיזה שם באת ארצה?

ת: שם המשפחה נתנו לי שמירקוביץ, משהו כזה.

ש: את התחתנת פה?

ת: כן, וזה השם שלי, סטחובסקי.

ש: מה שמו הפרטי של בעלך?

ת: זאב.

ש: גם הוא מפולין?

ת: לא, הוא סברה.

ש: פה בארץ מיד גרת בזכרון יעקב?

ת: לא, גרנו בתל אביב כמה שנים, אח"כ היו לי בעיות. הוא רצה ילד, גם אני רציתי שיהיה משהו שלנו, אבל היו בעיות, היו לי ארבע הפלות. הוא אמר: זהבה, בואי לאיזה פרופסור רבאו. עשו בדיקות. בעלי סבל מסוכר וזה השפיע על ההפלות, ככה הם אמרו.

ש: אין לך ילדים?

ת: יש לי. אח"כ הייתי בהריון, ופרופ' רבאו אמר: זהבה, אני מדבר אתך כמו אבא עם בת. את רוצה ילד? אמרתי: כן, גם בעלי רצה ילד, והכי חשוב לי זה בשביל בעלי, כי הוא מאד רצה ואני נותנת לו מתנה. הוא אמר: יש שתי דרכים. או שתהיי תשעה חודשים במיטה, "בבית סוהר", ויהיה לך ילד. אם את תרדי תהיה לך הפלה. אמרתי: אני מוכנה לשכב תשעה חודשים "בבית סוהר" ושיהיה לי ילד. נולדה לנו אחרי תשעה חודשים בת. בעלי היה בקרב, והיא נולדה בבית חולים ביום כיפור. נתנו לה את השם מיה – מלחמת יום הדין.

ש: גם היא גרה בזכרון יעקב?

ת: היא גרה בזכרון יעקב, עכשיו יחד אתי. היא ובעלה חזרו בתשובה פתאום. באנו הביתה והם אמרו: אמא – הוא אמר: זהבה, אנחנו חוזרים בתשובה, אנחנו רוצים להיות דתיים. אמרתי: מזל טוב, מה יכולתי לומר להם? היא אמרה: אמא, אני בהריון, יהיה לנו ילד. אמרתי: מזל טוב, אני מקבלת מה שיהיה. אמרתי: אם זה ככה, אני לבד, אני רוצה שאתם תגורו יחד אתי. אנחנו בנינו בית שמונה שנים, עם בעלי יחד. אתם תגורו למעלה ואני למטה. זהו. אני רוצה לראות את הנכדים שלי.

ש: כמה נכדים יש לך?

ת: יש לי שתי בנות, הודיה הראשונה בת שנתיים וחצי, השניה בת שנה וחודשיים יפית, השלישי בדרך.

ש: תודה רבה, זהבה.

תמונות

זאת סבתא שלי, זאת תמונה שמצאתי אחרי המלחמה. עבדה אצלנו עוזרת לפני המלחמה, והיא אמרה: יש לי שתי תמונות, אבל אני חולה, אני צריכה כסף. אם תשלמי לי בשביל שתי התמונות אני אתן לך, ואם לא – אני אזרוק את זה ואת לא תקבלי כלום. אמרתי: אני אשלם לך מה שאת רוצה ממני, רק תני לי את התמונות. כך קבלתי את התמונות. סבתא וסבא גרו בנלבקי, איפה שגטו ורשה היה. היו מודעות שכל הזקנים צריכים לבוא למקום מסויים. הם עבדו יום ולילה ועשו בור של 10 מטר. אח"כ בבוקר – את זה אני ראיתי עם אמא, היא לקחה אותי ואמרה: אל תסתכלי. ראיתי שס"ס שם את כל הזקנים בשורה. אח"כ היתה עוד שורה ועוד שורה, הוא עשה בום, בום, בום וכולם נפלו. סבתא שלי לקחה את סבא – הם אמרו: (בגרמנית) מהר, מהר, חזירים יהודים ארורים. אני ראיתי איך סבא וסבתא נפלו לבור ביחד.

זאת אחותי מלכה, שם שני אני לא זוכרת. היא גדולה ממני. לקחו אותה לטרבלינקה יחד עם אמא.

האחות הקטנה נולדה בגטו כבר, לא היתה ברירה ואמא אמרה: אני לוקחת אותה לרחוב מילא, מאחורי הגטו, אולי מישהו…

אני רוצה לחפש אותה, אני רוצה לדעת אם היא חיה או לא, אולי מישהו (מצא אותה). אמא כתבה שקוראים לה אנה.